אמר נפתלי הירץ וויזל בן כבוד יששכר בער זצ"ל

בפתיחתנו לחוברת הרביעית אמרנו כי האות האחרון שבסדר הרביעי, שהוא טביעת פרעה וחילו בים סוף, שבו שלמו כל האותות והמופתים שבאו על מצרים, לפי שבאה אחרי צאת ישראל מארץ מצרים, יחדנו לו שיר בפני עצמו, והוא השיר השלשה עשר שבראש החוברת החמישית הזאת, וכבר דברנו בפתיחתנו השלישית והרביעית על ארבעת סדרי מכות מצרים כפי מה שחדשנו בסדריהן, דברים הראויין להאמר, ישמח בהן הקורא המשכיל הנותן כבוד לתורה, ויבין שהן מעידין על עצמן שהולכים למישרים, ואף כי יש עוד בידי להוסיף בענין זה, לא אדבר עליו עוד בספר זה שחובר באורח שיר, לא באורח פירוש, אבל אעורר את לב הקורא על שלשת השירים שבחוברת הזאת ולהודיעו שהם כוללים ארבע המתנות הטובות שנתן השם ב“ה לעמו ישראל בצאתם ממצרים ולא פסקו מהם כל ימי לכתם בדרך, והן עמוד ענן ועמוד אש, והשלו, והמן, והצור, וארבעתן נוראות ונפלאות גדולות, וערוכות נגד ארבעת הסדרים שהביא על המצרים, שהן גם כן נפלאות גדולות להעניש בהן את צריו, ואלה לתת שכר טוב ליראיו, וגם זה ראיה ברורה על אמתת הסדר שחדשנו במכות מצרים, ושחלקנום לארבעת סדרים, כי הטובות שכנגדן גם הם ארבעה. ואעירך על מה שאמרנו בפתיחתנו לחוברת השלישית, כי ראשי הסדרים הארבעה הן העיקר, והן דם, ערוב, ברד, מכת בכורות וכו'. וטעם הדבר, לפי שהן ראשי ארבעה משפטים הרעים הבאים לעולם הכוללים כל מיני צרות ורעות שכלן תוצאותיהן, והראשים הם, רעב, חיה רעה, חרב, ודבר, וע”ד זה הם סדורים בתורה בתוכחה שבתורת כהנים, כמו שגלינו בזה חדשות בביאורנו לספר ויקרא (כ“ו מ”ז), וכן סדורים בשירת האזינו השמים (דברים ל"ב), וכן סדרם הנביא יחזקאל (י"ז י' עד כ'), וכן סדרן התנא במסכת אבות (ה'), שכנגד ארבעה משפטים אלה שבאו על המצריים בארח פלא, מכוונים ארבע מתנות הטובות הנ“ל שנתן השם ב”ה לישראל במדבר גם הם בארח פלא, אלה לעמת אלה מתאימות הם; נגד דם נתן הצור, נגד ערוב בא השלו, נגד ברד בא המן, ונגד חשך ומכת בכורות באו עמוד ענן ואש. ולא באנו לבאר פה איך מקבילים הטובות עם המשפטים, כי שרנו ע“ז בשיר הט”ו (צד 103, 106), עוד אזכיר מה שאמרנו שם שהיתה בכל סדר וסדר משלחת, בסדר הראשון צפרדע, בסדר השני כנים וערוב, בסדר השלישי ארבה, בסדר הרביעי חשך ומכת בכורות, כי החשך היתה בו משלחת מלאכי רעים כדברי המשורר האלהי (תהלים ע“ח מ”ח), וכמבואר בשיר השנים עשר (ח32'"ד צד 75) וכן מכת בכורות, וכאמרו ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף (שמות י“ב כ”ג), וכתבתי המעט הזה פה שנית, בעבור כי רוצה אני לפרש דברי המשורר האלהי בספר תהלים ששר על ענין זה (ק"ה), ודבריו קשים וסתומים, נלאו המפרשים ז"ל לפרשם ולבארם, ובאמת הדברים מיוסדים על מכון צדק, דבר דבור על אופנו, כמו שאפרש לפנינו:

אמר שם, שמו בם דברי אותותיו, ומופתים בארץ חם. שלח חשך ויחשיך, ולא מרו את דבריו (הקרי דברו). הפך את מימיהם לדם וגו‘. שרץ ארצם צפרדעים וגו’. אמר ויבא ערוב, כנים בכל גבולם. נתן גשמיהם ברד וגו' אמר ויבא ארבה וגו‘. ויך כל בכור בארצם וגו’ ויוציאם בכסף וזהב וגו‘. פרש ענן למסך ואש להאיר לילה. שאל ויבא שלו, ולחם שמים ישביעם פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר. המתבונן בכתובים האלה ויערכם עם זכרון האותות והמופתים שזכר המשורר במקום אחר (תהלים ע“ח מ”ב עד נ"א) יעמוד משתאה לדעת טעם הנטיה הגדולה הזאת שנוטים שני המקומות מדברי התורה, וגם נוטים זה מזה? נטיית שניהן מדברי התורה נראה לכל, כי במזמור הראשון לא זכר כנים ושחין וחשך המפורשים בתורה, ובמזמור השני זכר כנים וחשך והשמיט שחין ודבר, וזה פליאה גדולה. וכן בשני המקומות אותן שזכרם לא זכרם על הסדר שהן כתובים בתורה, כי במזמור הראשון הקדים ערוב לצפרדע (מ"ד), והקדים ארבה לברד (מ“ה מ”ו), והקדים ברד לדבר (מ"ז), וכל זה סותר לסדר שכתובים בתורה. והמזמור השני מפליא יותר, כי הקדים החשך לכל (כ"ח), והקדים ערוב לכנים (ל"א), וגם זה סותר לסדר שסדרתן התורה. ואולם על פי היסודות שחדשנו בספורים הללו, והסדר החדש שחלקנו בו משפטי מצרים, תראה כי דבר ה’ אמת בפי המשורר האלהי בשתי זמירותיו, בכל מזמור רמז על ענין שרוצה להודיענו בסתומות התורה, וכפי אות הכוונה שכוון, הוצרך להזכיר מקצת המכות ולהשמיט מקצתן, שעל ידי כן נעמוד על הכוונה שכוון אליה בשירו, וכן כפי הכוונה ההיא גם אותן המכות שזכר, הוצרך להפוך הסדר ולהקדים המאוחר ולאחר המוקדם, כן דרכו בשירו הראשון (מזמור ע"ח), וכן דרכו בשירו השני (מזמור ק"ה). ועתה נבאר הענין בקצרה:

בשירו הראשון היתה כוונת המשורר לגלות לדורות הבאים תעלומות תורה, ולפרש מקצת דבריה שהם דומים לחידות סתומות, וכמו שהחל אביע חידות מני קדם (ע"ח כ'), כלומר אפרש חידות התורה במעשים שקרו בימי קדם, ובכלל זה ספורי משפטי מצרים שאין אנו מבינין בהם דרך התורה, לא טעם למה קצתן בהתראה וקצתן בלי התראה, ולמה קצתן עונשים גדולים ומכות מות ומקצתן קלות, ולא הלכו כלן מן הקל אל החמור? וכן אין בידינו לחלקם למחלקותיהן ולומר מספר זה מחובר יחדיו ומספר אחר מחובר יחדיו, וכן כלן. וכל זה תקן המשורר בשירו כל ידי הזכירו שמונה מהן שהן דם צפרדע ערוב דבר ברד ארבה מכת בכורות וטביעת ים סוף, שהן אותן שקראו הכתובים בשם אותות, והשמיט ארבע שהן הפיכת מטה לתנין כנים שחין וחשך, והן אותן שקראו הכתובים בשם מופתים, ועל שתיהן אמר בתחלת דבריו אשר שם במצרים אותותיו, ומופתיו בשדה צען (ע“ח מ”ב), ומעתה אנו יודעים להבדיל בין האותות ובין המופתים, כי האותות קשים ומכת מות ושממות הארץ ואבדן הקנינים, הדגה, המקנה, וצמח השדה, וראשי הסדרים כלן המיתו נפש אדם, ולכן קודם כל אחד מן האותות היתה התראה, לא כן המופתים שאין בהם מכת מות ולא אבדן הקנינים, לכן לא באו התראות לפניהן. ומעתה הבין מדעתנו לחלק משפטי מצרים לארבעה סדרים, שעל ידי כן הדרך סלול לפנינו, שבכל סדר בתחלתו מופת ואחריו שני אותות, והוא דבר עמוק ונפלא מאד, כי עתה אין עוד ערבוב קלות וחמורות, אבל כל סדר חמור מאותו שלפניו, והקלות שביניהם הן המופתים שלפניהן, שאינן אותות, וכמו לתוכחה על האותות שישים בהן אם לא ישמעו, וגם המופתים כל אחד קשה מאותו שלפניו, כפי ערך קשיות האותות הבאים אחריו מאותן שלפניהם. והנה כל סדר משפט בפני עצמו, וחלקי כל סדר שהוא המופת שבראשיתו ושני האותות שלאחריו, כלם מתאימים וחוברו יחדיו בחכמה עליונה, וכבר גלינו מקצת מזה בפתיחתנו לחוברת השלישית, ובדברי השירים עצמם, גם בביאורנו רוח חן לספר חכמת שלמה, ויש בידנו להרחיב עוד, אבל לא באתי רק להזכיר זה המעט הנוגע לדברי המשורר האלהי. ועתה אזכיר לבד מה שעוררנו על דברי קדשו למה בשמנה האותות שזכר שנה הסדר ממה שסדרתם התורה? טעם הדברים כי המשורר רומז גם הוא כי ארבעה הסדרים שבמשפטי מצרים, הן ארבעת המשפטים שהשם ב“ה דן בהם את עולמו, שהן רעב חיה רעה חרב ודבר וכמש”ל, ואמרנו כי ראשי הסדרים הן העיקר, שהן האות הראשון שבכל סדר וסדר שהן, דם, ערוב, ברד, מכת בכורות, כי דם הוא רעב, ערוב חיה רעה, ברד חרב, מכת בכורות דבר, אבל האות השני שבכל סדר אין ענין לו לכוונה הזאת, כי אין צפרדע רעב, ולא דבר המקנה חיה רעה, וגם לא ארבה חרב, ולכן להורותנו זאת זכר המשורר לבד ראשי הסדרים על הסדר שסדרתם התורה. החל הפך לדם יאוריהם וגו' (ע“ח מ”ג), ואחריו ישלח בם ערוב ויאכלם וגו' (שם מ"ד) ואחריו יהרוג בברד גפנם וגו' (שם מ"ו) וחתם ויך כל בכור במצרים וגו' (שם נ') ואת אויביהם כסה הַיָּם (שם נ"ב). אבל שלשת האותות השניים שבשלשת הסדרים הראשונים לא חבר עם אותותיהם הראשונים, כאומר אין להם עסק עמהם בכוונה הגדולה הזאת, ומשפטי ה' חברם עם כל אחד מן הראשונים מטעמים ישרים ונפלאים, וכמו שבארנו קצת בשירים הללו, ועוד יותר בעבור מוצאן. כי שני אותות שבסדר ראשון מן המים, ושבסדר שני מן הארץ, ושבשלישי מן הרקיע, ושברביעי ממרומים הפלא ופלא, ולכן שנה מקום שלשתן, וכלן שלא במקומם. וראה חכמת המשורר שסדר שנים מהן אחר אות הערוב, והן צפרדע וארבה, כי דומים לערוב ששלשתן משלחיות, והאות השני שבסדר הערוב שהוא דבר לא סדרו עמהן, כי איננו משלחת בע"ח, ועוד אילו סדרו עמהם היה כמו כתוב במקומו, כי הוא האות השני בסדר הערוב, ולא היה בינו ובין הערוב אחד מאותות הראשונים, והוא רצה לשנות מקום כלם מן האות שלפניו, לכן הוצרך לסדרו אחר אות הברד ששניהם המיתו המקנה, וכאמרו ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים (שם מ"ז), סוּף הכתוב על דבר הבהמה. אבל האות השני שבסדר הרביעי הניחו במקומו, כי שני אלה שוים בתקפם להמית אדם ובהמה, והאות השני שכסום מי הַיָּם קשה מכלם.

הנה דברנו זה המעט על דברי המשורר בשירו הראשון:

ועתה נדבר על השיר השני, וגם הוא ביד אסף המשורר, אבל מחברו היה נעים זמירות ישראל המלך דוד ע“ה, שכן כתוב (דברי הימים א' ט"ז ט' י') ביום ההוא אז נתן דויד בראש להודות לה' ביד אסף ואחיו, הודו לה' קראו בשמו וגו'. ובשירו לא כוון להבדיל בין האותות ובין המופתים, ללמדנו סדרי המשפטים, ובדרך שבארנו במזמור ע”ח הנ“ל, אבל בא ללמדנו שלעומת ארבעה סדרי המשפטים, נתן השם ב”ה לישראל ארבע מתנות טובות וכמו שרמזנו בראשית דברינו. ומלבד המתנות האלה, זכר גס כן החסד שעשה השם לעמו לתת להם רכוש שונאיהם, וכמו שהבטיח לא“א ע”ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית ט“ו י”ד), וכאמרו ויוציאם בכסף וזהב וגו' ואחריו אמר פרש ענן למסך וגו‘, כי כן קרו הדברים, קודם צאתם וינצלו את מצרים, ואחרי צאתם המתנה הראשונה שהיא עמוד ענן ואש, והמתנה הזאת היתה לעומת החשך, כמבואר בספר חכמת שלמה שאמר (פרשה י"ח ג') ותחת זאת (החשך שדבר עליו לפניו) נתת להם עמוד אש וכו’, וכן מתנת כסף וזהב שלפניו, גם היא החשך, שהיה סבה להפוך שנאתם של ישראל לאהבה למציאת חן, וכמו ששרנו על זה בשיר הי“ב (ח"ד צד 90). ומעתה יש בידינו לבאר גם סתומות השיר הזה, לפי שלא בא ללמדנו ההבדל שבין האותות והמופתים, לא השמיט המופתים כלם כמו שעשה בשיר הראשון, אבל זכר גם מקצת המופתים חשך וכנים, ולפי שרצה ללמדנו שכנגד ארבעת המשפטים באו ארבע מתנות, זכר ראשי המשפטים על הסדר הפך לדם מימיהם וגו‘, אמר ויבא רוב וגו’, נתן גשמיהם ברד וגו' ויך כל בכור בארצם וגו', כי ראשי המשפטים הם העקריים וכמ”ש למעלה, ובאמת גם האותות השניים זכר על הסדר וחברן עם ראשיהם, כי אחר דם סמך שרץ ארצם צפרדעים וגו‘, ואחר ברד סמך אמר ויבא ארבה וגו’, כי דם וצפרדע שתיהן מן היאור, צרות מן המים, וכנגדן מתנת מי הצור לטובה, ברד וארבה שתיהן מן הרקיע, להשחית ארץ ויבולה, וכנגדו מתנת המן מן הרקיע להחיות עם רב, וכן ערוב שבאו מן הארץ בעלי חיים זרים להשחית ולכלות, וכנגדו השלו בע“ח טובים מן הארץ שבאו לטובתם, אבל אין ענין לו עם האות השני שהוא הדבר, כי לא היה משלחת בע”ח מן הארץ, ולכן לא זכרו כלל, שאין לו ענין עם אחת מד' המתנות, אבל תמורתו חבר אל הערוב מופת כנים שקדם כאמרו אמר ויבא ערוב כנים בכל גבולם, שנס הוא משלחת בע“ח זרים לרעתן, וההפך משניהם משלחת השלו לטובה; ומטעם זה עצמו לא זכר מופת השחין, שאין בו דבר לעומת מתנת המן, כי לא השחית בצמח האדמה ואין בו משלחת. והכלל כי זכר לבד ראשי הסדרים, דם ערוב ברד מכות בכורות, ומן אותותיהם השניים ומן מופתיהם, לא זכר כי אם אותן שהן משלחיות, צפרדעים כנים ארבה וחשך אבל דבר ושחין אין בו משלחת. ועתה ראה כי זכר שתים מכל סדר וסדר, מן הסדר הראשון דם וצפרדע, מן הסדר השני ערוב וכנים, מן הסדר השלישי ברד וארבה, מן הסדר הרביעי חשך ומכת בכורות. ואולם זכר מופת החשך והקדימו לכל האותות והמופתים שנזכרו אחריו, וזה בחכמה, לפי שלעומת החשך מתנת עמוד ענן ואש כמו שרמזנו למעלה, ומצורף לו מכת בכורות שהיא לבדה מכל האותות היתה בעת חשך לילה, וגם חוברה עמה משלחת משחיתים, וכמאמרו ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, אבל החשך הוא העיקר שלעומתו באו מתנת העמודים, כי למצרים שלח חשך למעלה מן הטבע והאפיל להם, ולישראל שלח אור למעלה מן הטבע להאיר להם, בחשך היה משלחת מלאכי רעים, ובעמודים הולך לפניהם ה' וכל קדושים עמו, והיו בחשך שני דברים, חשך אפלה ומשלחת, כמו שאמר על זה בשירו הראשון וצרה משלחת מלאכי רעים (תהלים ע“ח מ”ח), ועוד גרם החשך הזה שהשאילו המצרים כספם וזהבם לישראל בלב טוב ונתקיים דבר ה' שאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ולפי ששתי אלו היו תחלת המתנות, זכרן גם בראש לכלם, כמאמרו ויוציאם בכסף וזהב וגו' פרש ענן למשך וגו' וזכר צאת המצריים שלעומתן שהוא החשך, גם היא בראשונה לכלן, כי לא חשש על סדר המופתים וכמו שהקדים ערוב לכנים, כי רק הסדרים זכר על הסדר וכמו שאמרנו. והנה המלך שלמה ע”ה בספר החכמה שהעתקנו הולך בדרך המשורר בדברים הראשונים והאחרונים שזכר ארבע המתנות הטובות, והעריך אותן נגד ארבע סדרי המשפטים, כי זכר (פרשה י"ח ד') מתנת הצור, ואמר שם (פסוק ו') שהוא נגד מכת הדם, וזכר (פרשה י“ב כ”ג) מכת הערוב, ואמר (פרשה ט"ז ב) שלעומתו מתנת השלו, וזכר (שם כ') מכת הברד, ואמר (שם ט"ז) שלעומתו מתנת המן, וזכר (פרשה י"ז) כלה, מכת החשך עם משלחת מלאכי רעים, ואמר (פרשה י"ח ב') שלעומתו מתנת עמודי ענן ואש, וזכר (שם י') מכת בכורות, ולבסוף (פרשה י"ט ז') זכר קריעת ים סוף. הנך רואה חכמת שלמה וקבלתו מפי אביו ומפי נביאי דורו, ששוים דבריו עם דברי שני השירים שבסוף תהלים, שגם הוא השמיט שלשת המופתים הראשונים שהן תנין כנים ושחין, וכן השמיט שלשת האותות השניות שהן צפרדע דבר וארבה, כי לא זכר רק ראשי הסדרים על הסדר שהן דם, ערוב, ברד, מכת בכורות, לפי שהן ארבעת השפטים הרעים, שהן רעב, חיה רעה, חרב ודבר, ונגד כל אחת מהן נתן מתנה טובה לישראל וכמ“ש למעלה. ואולם הסדר הרביעי זכר כולו, לפי שהוצרך להזכיר המופת שהוא חשך מטעם שזכרו המשורר בשירו השני שהוא נגד מתנת העננים, והוצרך להזכיר מכת בכורות שהוא ראש הסדר הרביעי, זכר גם את האות השני שהוא טביעת ים סוף הדומה אליו באבדן אדם ובהמה, והשקול כנגד כלן, שעליו שנו ועשרה על הים, גם המופת ושני האותות כלן במשך וכמש”ל וכנגדן מתנת העננים, ועיקר הכל שהודיענו המלך שלמה במופת חשך ובשני האותות שאחריו דברים עמוקים דברי קבלה שהיו בידו, ששרנו עליהן בשיר הי“ב ובשיר י”ג שבחוברת הזאת:

ונחתום ענין זה לפרש פסוק שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דבריו (והקרי דברו), שהקשו כל המפרשים ז“ל כלם לדעת על מי שב מאמר ולא מרו את דברו? על המצרים לא נאמר כי הם המרו תמיד את דברו, ופירשוהו על משה ואהרן, וחלילה להם למרות ומה צורך להאמר, גם פירשוהו על ישראל, ואין טעם לזה, כי למה ימרו בדברים שנעשו לטובתן, ונוסף לזה המרותם מה יתן ומה יוסיף, ולכן פירשוהו קצתם על המכות, וזה חלוש מכל, כי איך ימרו חמרים שאין בהן דעת והן כחומר ביד היוצר, ולכל הפירושים אין פתרון למה זכר כן לבד אצל החשך? ועוד אחת, למה אמר שלח חשך, ומליצת המשלחת תתכן על הבע”ח, והוא מונה צפרדע וערוב וכנים וארבה ולא זכר באחד מהן לשון שליחות זולת החשך, וזה מקום בינה, והרי בשירו הראשון אמר ישלח בם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם (תהלים ע“ח כ”ז), ולמה כאן שנה המליצה. אבל דברי אמת מעידים על עצמם, וממליצת המשורר הקטנה רבות שמענו, והן הדברים שאמרנו, כי זכר מופת החשך ולא זכר מופת השחין, לפי שלעומת החשך אחת מארבע המתנות שזכר בסוף דבריו והן עמוד אש וענן, ועוד החשך לעומת מתנת זהב וכסף המצריים שזכר אחריו ויוציאם בכסף וזהב וגו‘, כי זאת גרם החשך, כמו ששרנו על זה שיר י“ב (צד 90,86), ולולי מציאת חן ע”י החשך, לא היו המצריים נותנין מחמדיהם לישראל, והיו ממרים בדבר ה’, כי השם דבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וזהו אמרו שלח חשך ויחשיך, ועל ידי כן לא מרו המצריים את דברו והשאילום כל רכושם, והתקיים ויוציאם בכסף וזהב וגו‘. והנה על דבר הרכוש הזה, דבר השם שלשה דבורים, האחד בברית בין הבתרים, והשני למשה רבינו ע“ה במראה הסנה, והשלישי למשה ע”ה אחרי עבור החשך, ולכן לחזק הכוונה איזה דבר הוא שלא מרו בו המצריים, נכתב דבריו רבים, ןהקרי דברו יחיד, כי אע"פ שמרו המצריים בכל דברי השם שדבר אליהם משה, בדבר אחד לא מרו, שהוא דבר הרכוש, שדבר השם שלש פעמים, כהוראת הכתיב דבריו, והענין אחד כהוראת הקרי דברו, ואין כמוהו בכל הדבורים. וזה נפלא מאד. ולפי שהמופת הזה פעל כל זאת בעבור המורא שכלול בו שזכר בשירו הראשון, שהוא משלחת מלאכי רעים, שגרם מציאת חן, גם לעומתו מתנת העמודים, כי נגד חשך ואפל שהלכו בו מלאכי רעים, היה לישראל אור העמודים שבם נאמר וה’ הולך לפניהם בעמוד ענן וגו' וכל קדושיו עמו, רמז גם בשיר הזה על אותה משלחת, ואמר שלח חשך, ולא זכר מליצה זו באחד מכל הנזכרים אחריו אע“פ שהיו מקצתן משלחיות בע”ח, שראוי לומר עליהם שלח. ומעתה המופתים והאותות השניים שזכר בשיר זה כלם משלחיות בע“ח, חשך, צפרדע, כנים ארבה, וכלן ההפך מארבע מתנות טובות, וכמ”ש למעלה, זולת דבר בהמה ושחין, שאינן משלחיות, ואין להם ענין עם המתנות הטובות, לא זכרם פה כלל. ודי בזה:

והנה יש בחוברת החמישית הזאת שלשה שירים:

השיר השלשה עשר, ישיר על טביעת פרעה וחילו בים סוף, והוא האות השני שבסדר הרביעי, אבל כבר אמרנו בפתיחתנו הרביעית שקבענו לו שיר בפני עצמו, בעבור שקרה במדבר אחרי צאת ישראל ממצרים, גם הוא ענין גדול ורחב כולל מופתים רבים, וכמו שבארנו ברחבה בביאורנו רוח חן, ובבאורנו יין לבנון. ובשיר הזה השבנו דבר לדוברים עתק בגאוה ובוז על הפליאה הזאת, כמו שעשה אחד מנבוני העמים, ששלח יד שכלו, וכחש בחקירותיו במעשה הפליאה הזאת, ולא אעלה הבליו על ספר, כי נאצות גדולות הם, לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על שירים הכתובים לכבוד ולתפארת לה' ולתורתו ולנביאו נאמן ביתו. אך קנאתי לה' ולדבר קדשו ולמשה עבדו, והוספתי בשירי זה עוד דברים חדשים, בם השיבותי על דברי הבלים ודמיונות שוא שההביל ושדמה המחבר הנ“ל בענין זה, ולא באתי להקטין מעלתו ועיונו בלמודיות מבעיות ומדיניות, אך באלהיות הסכיל עשה, איש נשען על בינתו איך יבין אלה, ובעומק המקראות שבתורה איך ידע, סוד ה' ליראיו, כאשר היו אבותינו וקדמונינו ז”ל:

השיר הארבעה עשר, יסודתו על שתי המתנות הנפלאות השלו והמן, וגם הוא מגיד חדשות רבות, מקצתן למדתי ממליצות ספר חכמת שלמה הנ"ל, כאשר בארתי בביאורנו רוח חן (פרשה ט"ז, פסוק א' עד סופה), ומקצתן הוצאתי מדעתי כפירוש המקראות הסתומים שבתורה, וכמו שאמרנו בקצרה בהערות שבסוף החוברת הזאת:

השיר החמשה עשר, יסודתו על מתנת מי הצור הנפלאה, וגם בשיר זה אגיד חדשות בדברי התורה, ושרש דבר למדתי ממליצה קטנה שבספר חכמת שלמה הנ"ל, נראית כסותרת דברי התורה והיא המבארת אותן, והעמידני על פירוש הפרשה הסתומה שבתורה, כמבואר ברחבה בביאורנו רוח חן (פרשת יו"ד, ג' ד' וה'), ואזכור בקצרה מעט מדברינו שם בהערות החוברת הזאת, ועם המעט שדברנו נחתום גם דברי הפתיחה הזאת: