(1798–1855, פולין)

פאן טאדיאוש

מִי יִתְּנֵנִי כְּצִפּוֹר זְעִירַת־מְעוּפָהּ

וְאָטוּס מֵאֶרֶץ זוֹ, הַסַּגְרִיר וְהַסּוּפָה,

וּבִקַּשְׁתִּי אַךְ צֵל לִי, אַךְ אֲוִיר טֹהַר:

מִשְׁכְּנוֹת הַשְׁקֵט, שְׁנוֹת יַלְדוּת וָנֹעַר…

א. מיצקביץ

בהיותו גולה בנכר חיבר אדם מיצקביץ' את יצירתו הגדולה, האפופיאה הלאומית “פאן טאדיאוש”, בה נשתחרר לחלוטין מן ההשפעה הביירונית הקודרת, המורגשת ביצירות מסוג “קונראד ואלנרוד” ו“דז’אדי”, והביא לידי גילוי את הצד השמשי שבהוויתו. “הנני כותב עתה פואימה שלאכטית מסוג “הראמן ודורותיאה”– כתב מיצקביץ' מפאריס בשנת 1932 לרעו אודינץ' שבדרזדן. הדמיון עם “הרמאן ודורותיאה” יהא נכון רק במידה, שכמו לגיטה כן גם למיצקביץ' שימשו הכללים האפיים של מזמורי הומירוס דוגמה ומופת ואולם “הרמן ודורתיאה” אינה סוף סוף אלא אידיליה מצומצמת בהיקפה ותוכנה ואינה חורגת מתחומי האֶפיזודה, אף כי מגלה אמנות רבה בהכסאמטרים הומיריים, בעוד ש”פאן טאדיאוש" הוא אפוס רחב־יריעה ורבגוני בפרטים ובטיפוסים.

“פאן טאדיאוש” היא עלילת שלאכטים משנות 1811, 1812 בשנים עשר ספרים כתובים בחרוזים". מקום המאורעות המתוארים הוא מחוז מולדתו של מיצקביץ' – נובוגרודק, המשורר הצטמצם בשטחה של ליטא, הואיל ודמיונו הפלאסטי עשוי היה לעצב במלוא הנאמנות רק את החיים של פינת־ילדות זו, אף כי לאמיתו של דבר מילא זכרונות אלה על נובוגרודק בקויים אחרים משל פולין הגדולה, שהיו ידועים לו. חיבתו היתה נתונה לפולין כולה, אך את היחס הביאולוגי לטבע המולדת, המזכיר יחסו של ילד לאמו יולדתו, חש רק לגבי סביבת ילדותו.

אכן בתחומים המצומצמים האלה נתן מיצקביץ' תמונת־חיים רבת צדדים של העם הפולני על המעמדות הרפרזנטטיביים שלו ועל הרקע המומנט ההיסטורי, שהיה בו מעין תקופת מפנה לתקופה הרת־מאורעות, תקופה שקדמה לעלית נאפוליאון על מוסקבה. חיים זעירים, אידיליים בתוך סערת־עולם גדולה, הנושאת בכנפיה ציפיות ותוחלות. באפופיאה לאומית זו התכוון המשורר להציב מצבת־עד למנהגי העם הפולני, שנוצרו במשך דורות. היא כתובה ברוח האפוסים הגדולים, שהמפורסמים שבהם הריהם “איליאס” ו“אודיסאה” להומירוס. מאחר שחיי העם הפולני התרכזו זה כבר לא בעיירות, אלא בכפרים ובמושבות ומאחר שהתרבות הפולנית היה לה קודם כל אופי כפרי־אכרי – הרי גם העלילה מתרחשת בכפר ובין אנשי כפר. המשורר, בתארו את הפרובלימטיקה הפוליטית של אותה תקופה, את היחסים ואת המנהגים של הציבור השלאכטי, בציירו את רקע הנוף, מילא את שאיפות הספרות הפולנית בסוף המאה הי“ח וראשית המאה הי”ט, ביצרו אפופיאה לאומית בת־הזמן. אפופיאה היא כידוע צורה מונומנטאלית של האפיקה הכוללת בהיקפה את הגיבור הקיבוצי־הלאומי. הגיבור של “פאן טאדיאוש” – היא השלאכטה (האצולה הזעירה).

ב“פאן טאדיאוש” יצר מיצקביץ' אפוס בן־הזמן ממוטיבים אנושיים טהורים, ללא כל יסודות מיסטיים, שהשתמשו בהם באפוסים העתיקים. הוא ידע, שכל קו אופייני וכל שרטוט חיוני יכולים וצריכים לשמש נושא, לפיכך לא נתפס לנעימה חדגונית, פאתיטית, שובבה, אלא מילא את האפופיאה שפע מצבים, הלכי־רוח שונים, כחיי המציאות גופא. אין הוא נוטה חיבה למעמד מסויים של העם, לא לבני מרום הארץ, לא לשלאכטים, לא לאנשי כהונה, לא לאכרים – אלא מגלה בכל אחד מן המעמדות הללו את תכונותיו המיוחדות. “פאן טאדיאוש” היא אפופיאה רחבת־יריעה. על רקע החיים העממיים ותיאורי הנוף היפים מתרחשים מאורעות עולמיים. זמן המאורעות, כאמור, קצר לפי הערך, ואילו פרשת הדברים ארוכה ושוטפת לאטה והתמונות פלאסטיות ביותר. על גבי הבד של התמונה מצויירת שורה שלמה של מחזות, דמויות, טיפוסים והעניינים והמעשים המתרחשים ביניהם – והכל על גבי רקע של תיאורים מופלאים של הטבע ובעלי־החיים. קיצורו של דבר, כל העולם הפולני של הימים ההם מסוגר בתמונה הזאת, השלאכטה העשירה, השלאכטה הבינונית והשלאכטה הזעירה, המקובצת, בת המושבות והחוות שבנפות ליטא ומאזורה. וכן גם נציגי השלטונות הפולניים מלפנים, כגון פודקומורי, השופט, בעל אחוזת סופליצה, מקום התרחש המאורעות, וויסקי¹ ריינט² אססור³ וז’ני⁴ שוער הארמון, יאצק סופליצה, הוא הכומר הברנרדיני הנסתר, גיבור ראשי של האפוס, מאצ’י איש דובז’ין, זקן השלאכטים הזעירים, יעקל היהודי, חוכר הפונדק שבכפר, שלאכטים, אכרים, קצינים, ואנשי־צבא רוסים, ומחוץ להם הטיפוסים הרומאנטיים שבאפופיאה. טדיאוש, העלם בן־הכפר, השוקד על לימודיו במרחקים, זושה, הריבה הכפרית התמימה, טלימנה, הגברת הסנטימנטלית רבת־התביעות, הנוטה אחרי נימוסים זרים, הגרף, המתעסק במדע ובאמנות להנאת עצמו.

הרי הטיפוסים השונים של אפופיאה פולנית זו. כאפיקן מובהק צייר מיצקביץ' בדייקנות מרובה ובחיבה יתירה את הסביבה, בה היו שרויים הבריות הללו. כל כמה שבהירה תמונת המצבים, הרי ממשיותה איננה מורכבת פרטים ותיאורים יחידים ושלווים, אלא הכל מלא חיים ותנועה, והדמויות, כל כמה שהן בעלות חשיבות טיפוסית, הריהן אינדיבידואליות בכוונה תחילה. את תיאורי המאורעות נותן המשורר על רקע הצבעוני של הנוף הליטאי. והרי ציורי האדמה והטבע שמעטים כדוגמתם בשירת העולם: יערות, כרים ושדות בעתים שונות של היום והלילה, בהארות שונות ובגוונים מאליפים, זריחת שחרים מעורפלים ולילות בהירי כוכבים, סגרירים וסופות, עולם הצמחים ובעלי החיים, כל אלה מצויירים ביכולת מפליאה של מכחול דשן ובדקות הראיה, וכמו במראות הטבע כן גם בלבוש בני האדם יש ממשחק אורות והצבעים – והרי ארמון השלאכטים מבחוץ ומבפנים, מושבת השלאכטים הזעירה, הפונדק, בניני המשק, עבודת־האדמה, הציד, לקט־הפטריות, הסעודות, המריבות, מלחמות־הביניים, הכנסיות ואפילו הקרבות…

סגולותיו האפיות של מיצקביץ' מתגלות כאן במידה שאין למעלה הימנה. עם כל היות המשורר שכור אהבה אל ארצו הריהו מפוכח כל־צרכו ושומר על האמנות האפית. הוא הטביע את מבט־עינו בפרטי החיים הקדומים הללו, ידע להבליטם ולצרפם יחד למין אינטריגה דמיונית. ההרצאה האפית הרחבה, השוטפת לאטה, ההומור המתון, הנסוך על הדברים והתופעות השונות, חיי בני־אדם על רקע הטבע, חיי הטבע במחיצתם ומחוצה להם – כל אלה מהווים את סגולותיה המיוחדת של האפופיאה. מן השטף של סיפור־המעשה השוקט לכאורה מתבלטת “ארץ הילדות”, אשר סיורה גורם עונג, כאותו העונג, הממלא את נפשנו, בהסתכלנו בציורי־נוף בהירים ושקויי־אור, שמשיים משל אמני־הציור העתיקים, במקום שמצויים כל כך הרבה פרטים, שעם כל הסתכלות חדשה מרהיבים פרטים חדשים את עינינו, במקום שרשמי המכחול, התגבשות הצבעים נעשים פלאסטיים מרחוק, במקום שכל הפרטים הללו משמשים מטרה אחת ויוצרים יחדיו מוסיקה כבירה, סימפונית צבעים צלולה למאוד, ואולם אין מיצקביץ' מצמצם את האפופיאה ואינו נמנע מלשלב בה קטעים ליריים שלמים ואפילו זכרונות ילדות. כבר תחילתה של האפופיאה, הפונה אל המולדת תחת לפנות אל המוזה, דוגמת האפוסים הקדומים, משלבת, עניני הפרט בענייני הכלל:

לִיטָא, מוֹלַדְתִּי! אַתְּ לַבְּרִיאוּת נִמְשֶָלֶת!

רַק אִישׁ, אָבַדְתְּ לוֹ, נַפְשׁוֹ הַמְיַחֶלֶת

תֵּדַע הוֹקִירֵךְ. עַתָּה תִפְאַרְתֵּךְ הַמְּלֵאָה

אֶרְאֶה וַאֲצַיֵּרָה, כִּי נַפְְשִׁי לָךְ כְּמֵהָה!

אִמָּא קְדוֹשָׁה, תָּסֹכִּי עַל צֶ’נְסְטוֹכוֹב הַמְּאִירָה

וּבְאוֹסְטְרֹבְּרַמָּה תָהֵלִּי! אַתְּ אֲשֶׁר עַל מִבְצַר הַבִּירָה

וֶאֱמוּנֵי עַמָּהּ בְּנוֹבוֹגְרוּדֶק תָּגֵנִּי!

כַּאֲשֶׁר לְאֵיתָנִי, בְּעוֹדִי רַךְ, בְּנֵס הֲשִׁיבוֹתִנִי –

מֵאֵם בּוֹכִיָּה אֶל חֵיקֵךְ עֵת נְשָׂאוּנִי, אִמָּא,

וְעַפְעַפֵּי יֶלֶד גוֹסֵס אֵלַיִךְ אָרִימָה,

וּמִיָּד אָחִישָׁה אֶל סַף מִקְדָּשֵׁךְ פְּעָמַי,

לַהְגּוֹת תּוֹדָה לְאֵל־הָעוֹלָמִים עַל יָמַי –

כֵּן תְּשִׁיבִינוּ בְנֵס אֶל חֵיק מוֹלֶדֶת אֲהוּבָה!..

שנים־עשר ספרים מקופלים ב“פאן טדיאוש”, המכילים פאבולה בלתי־מסובכת ופשוטה ביותר. העלילה מתרחשת כמו בחיים: אהבת דודים, עניני ציבור ושאיפות לאומיות משולבים ביחד, וכל זה מתרחש על רקע הטבע, הרווי שמש, אור וחיים. קשה לומר, מה באפופיאה זו תופס את המקום הראשון ומה את המקום האחרון: אם האהבה הכפרית שבין טדיאוש וזושה, אם המריבה על הארמון בין משפחת סופליצה ומשפחת ההורישקים ואם ההתלהבות של העם המתקומם, אשר בסיסמת דגלי נאפוליאון ראה את כוכב הגאולה. המשורר הוא ריאליסטן הנושאים הן בציור הדמויות והן בתיאור המחזות והמאורעות. אין הוא יוצר בני־אדם ודברים מתוך הדמיון כדרך הרומאנטיקאים וכדרך שהוא גופו עשה זאת ביצירותיו הקודמות. הגרף, חניך התקופה הסנטימנטאלית, שנהג אורח חיים ללא מטרה, שתר בכל מקום אחרי רשמים עזים, שאינם מוסיפים ולא כלום, שומר על מידות ונימוסים ויודע להקריב עצמו קרבן־אמת על מזבח המולדת, ואפילו ברגעים של הלך־רוח מרומם אין הוא מאבד את שירטוטיו המגוחכים.

זאושה, כפר הולדתו של מיצקביץ'

הוא מדבר באופן סנטימנטאלי ובאורח דקלמטורי, נושא בידו תיק מכשירי־ציור ומחפש “נקודות ראות”. על המריבות וההליכות של השלאכטה הכפרית, על חזירתה של טלימנה אחרי בעל, על יגיעותיה של זושה בגינה ובמשק־הבית מטיל המשורר בת־צחוק של אירוניה, רכה, ותרנית, כאיש מבוגר על שעשועי הילדות, בדעתו שאין להם שיבה עוד.

האפופיאה לא היתה עשירה כל־צרכה לו הצטמצמה רק בתיאור דמויות בני־אדם בעלילה. “פאן טדיאוש” מגלה במהלך המאורעות ובסיפור המעשים תרבות המנהגים של פולין השלאכטית כמעט במשך חצי דור. בפינת ליטא האידילית, במקום תשכון אחוזת בני סופליצה השקטה, אגב השעשועים, עריכת ציד, הסעודות והכרות אנו מכירים גם את מנהגי חייה ועניניה של השלאכטה. הנאטוראליזם של התוכן מתגלה גם כאן בריבוי הגוונים של הטיפוסים ובעושר הפרטים. המשורר הוא ריאליסטן לא רק בציור מראות הטבע, אלא גם בקטנות החיים, כגון לבושים, כלים, מאכלים, מנהגי יום יום. במידה שווה מטפל המשורר במהלך המאורעות של השלאכטה בבית מצ’י איש דובז’ין או בקופסת־הטבק של רובאק, או במערכת־הכלים המסתורית של וויסקי. וכל אחד מן המחזות האלה אינו בבחינת שירטוט, אלא תבליט משוכלל בתכלית השיכלול, בולט לפרטי פרטיו.

וכמו בציור בני־אדם ומנהגים כן גם בתיאור היחסים מתגלית אותה העצמיות, אותו הריאליזם. ב“פאן טאדיאוש” אנו מוצאים ציור המעשים המגלים את יחסי בני־אדם לא רק מנקודת־מבט התוכן האפי, אלא כמות שהם, למען השתקפות הגילויים הנובעים מעצם החיים. הענין והשעשועים שלובים אלה באלה, עד כי אין לדעת במה מעוניינות הבריות יותר, בזה או בזה. הריב על חלקת־האדמה והארמון נמשך זמן רב ונותן הזדמנות לכל מיני סעודות וכרות, עריכת ציד וטיולים, עד כי לפעמים נדמה, שהצדדים היריבים מעוניינים בעיקר בבילוי־זמן ובחברה עליזה.

גם הענינים הציבוריים ערוכים ברחבות יתירה, בשלווה אפית גמורה, כתמונת־קסמים שכיחה. התקופה היא תקופת נאפוליאון ועליתו על רוסיה. האומה כולה מאמינה בגאולת הארץ על ידי נאפוליאון, קושרת את גורלה בנצחונו. התקופה ההיסטורית הגדולה, בה חיו הנפשות המנויות באפוס, הטביעה עליהן את חותמה. המשורר גופו שהיה מחסידי נאפוליאון הנלהבים בחר למען יצירתו באישים, שהלמו את רגשותיו, אף כי נתן את רשות הדיבור לפקפקנים ולהססנים. אחת הדמויות הבולטות ביותר הוא הכומר רובאק, השואף לארגן בליטא מרידה נגד רוסיה בטרם בוא צבאות בונאפארט. אכן כשרובאק זה מתגלה כיאצק סופליצה, בהיותו מוטל על ערש מותו, הרי לא בלבד הדמות פושטת צורה ולובשת צורה, אלא כל הטון של האפוס משתנה. אם על כל האפופיאה כולה חופף הומור דק, נוח, הרי הוידוי של יאצק השקוי טראגיות אישית ומגיע עד לספירת הנשגב, נקי מכל תבלין של הומור; דמותו של יאצק סופליצה חופשית מכל תג של קומיות. אין לראות בה אף שמץ של גסות, שהוא מתגלה בה באסיפות האכרים והשלאכטים בפונדקאות או בקרבות מסע־האדרכתה. תמונת השלאכטים בכפר לא היתה שלימה כל־צורכה בלי דמות היהודי החוכר יעקל, שותפו של רובאק במעשיו הפוליטיים, ההולם את המציאות של הימים ההם.

הענינים הפוליטיים־העממיים, הענין האזרחי, החברתי והארוטי נגולים בד בבד בצורת־חיים כללית. הענין הלאומי השיג את נקודת הגובה בספר אחד עשר “שנת 1812”, היא שנת עלית נפוליאון על רוסיה, עת שהאומה כולה מאמינה בגאולת הארץ על ידו. אותה האמונה, אותה אחדות הלבבות מול קרן־האור שניצנצה להם כמבשרת את שחר הגאולה מרכזת יחד את כל נקודות העלילה לנקודת־תבערה אחת. האמוציות, הריבות, האהבים, התגרות, המאורעות נדמים ודועכים. על הרקע הראשון בולטת המולדת, שלמענה הולמים הלבבות ונשטחות הזרועות.

הָהּ, שָׁנָה זוֹ! מִי אוֹתָךְ חָזָה בְּאַרְצֵנוֹ!

עַד כֹּה תְקֹרְאִי שְנַת יְבוּל בְּפִי עַמֵּנּוּ,

שְנַת קְרָב – בְּפִי הַחַיָּל! זִקְנֵי־הַדּוֹר עַד עַתָּה

בָּךְ סָחִים, עַד כֹּה אוֹתְךְ הַשִּׁירָה מְבַטְּאָה.

אֶת־בּוֹאֵךְ בִּשֵּׂר מִכְּבָר אוֹת שְׁחָקִים, אוֹת תַּעְלוּמָה,

וּבְקֶרֶב הָעָם עָלַיְךְ נָפוֹצָה שְׁמוּעָה סְתוּמָה!

עִם שֶׁמֶשׁ אָבִיב תָּקְפָה מִין הַרְגָּשָׁה פְּלִיאָה

אֶת תּוֹשָבֵי לִיטָא, כְּלִפְנֵי קֵץ הַבְּרִיאָה,

מִין צִפִּיָּה לֹא־בְּרוּרָה בִּיגוֹנָהּ וּבִשְׂשׂוֹנָהּ.

הָהּ, אָבִיב, מִי אֲזַי אוֹתְךָ חָזָה בְּאַרְצֵנוּ,

יִזְכֹּר אֲבִיב מִלְחָמָה, אֲבִיב יְבוּל שְׂדוֹתֵינוּ,

הָהּ, אָבִיב! מִי אוֹתְךָ חָזָה בִּהְיוֹתְךָ פּוֹרֵח

בִּדְשָׁאִים וּתְבוּאוֹת שָׂדַי, בַּאֲנָשִׁים זוֹרֵחַ,

הֲרֵה תוֹחֶלֶת, גָּדוּשׁ בִּמְאֹרָעוֹת שִׁפְעָה!

עַד כֹּה רָאֹה אֶרְאֲךָ, חֲזוֹן חֲלוֹם־הַיִּפְעָה!

יְלוּד אֶרֶץ הַשִּׁעְבּוּד, כָּבוּל בַּאֲסוּרִים,

יְמוֹת־אָבִיב כָּאֵלֶּה בַּחַיִּים אַךְ פַּעַם לִי זְכוּרִים.

במידה שהעלילה מתקרבת אל קצה, לנקודת־התבערה שלה, בה במידה מתח ההרגשות מתגבר והולך. הטון האולימפי לכאורה לפי שקט הרוח מצלצל בנעימה לבבית, בנעימה לירית יותר. אחד המחזות העליזים והמהוללים ביותר של האפופיאה הוא המחזה הסופי שלה, בעת אשר בחצר הפולנית החרישית אשר בכפר הנידח חונה מטה צבאות נפוליאון בפקודת המצביאים המהוללים דומברובסקי וקניאזביץ', ששמם נשאר לדורות עולם בדברי ימי פולין. ההתלהבות היא עצומה, האמונה בנצחון נאפוליאון ובתקומת פולין איתנה. תחת כפת האפופיאה המתקמרת אנו שומעים כבר את הד שיחרור האכרים מסבלותיהם בדורות העתיד, המסומל בטאדיאוש הקורא דרור לנתיניו, בקבלו את נחלתו החדשה. על כן מסתיים “פאן טאדיאוש” בתוחלת יפה, אף על פי שאת הדף האחרון שלו מאירה השמש השוקעת. קריאות הידד וצהלת גיל וריקוד הפולוניז המסורתי משמשים ביטוי להלך־הרוח הכללי. כאן משלב המשורר את הקטע של מנגינת יעקל בצלצל, פרגמנט נפלא, מעשה חושב. בנגינתו מעביר יעקל לפני השומעים שירים שונים, שיר שיר ותוכנו, צליל הנכאים על החורבן, שיר החייל הנודד, חביב הלגיונות הפולנים בנכר, צליל־היגון של ברית־טארגוביצה⁵, המתבטא על ידי צרימת הצליל המזוייף, שיעקל משמיע בכוונה וצליל התקוה, המתבטא בזמר דומברובסקי, “עוד לא אבדה תקות פולניה”… אכן מצלילי הצלצל של יעקל בוקעת מנגינת העתיד חזקה מצליל קרן הציידים אשר לוויסקי. באקורד כזה של אמונה ותקוה, שאמנם לא נתמלאו באותה תקופה, אבל יש להן ערך סמלי עד היום – מסתיימת האפופיאה.

למרות מה שבמעמקי האפוס הולם לב גדוש־סבל, חולה־געגועים, קורן מתוך כולו אופטמיזם שמשי, אמונה במעשיו של האדם, בטוב הבלתי־נחרב שבנפשו, בשפעת החיים המרעננת של הטבע, בסדרהעולם המשלב את האדם באהבה רבה בתוך הקוסמוס ההארמוני. שמשי הוא האופטימיזם במובנה הפשוט של המלה. כמעט שאין שירה אחרת, שבה השמש שייכת כל כך לתוכן הממשי. אף אמנם היא הנותנת את היכולת לפתח תפארת־צבעים ועתרת רשמי־אור שכמעט אין משלם. אכן המשורר יודע להפיק את הקסם הנעלה ממשחק הצבעים והאורות, מבלי להירתע מבחירת הנושא היומיומי. “פאן טאדיאוש” הוא מלאכת־מחשבת של הריאליזם הפיוטי, עם זה הוא אספקלרית ההווי והמחשבות של האנשים והענינים בתקופה מסויימת. האפופיאה כולה כיצירה פלאסטית חיה, צבעונית נושמת אמת של תמונת מציאות מוגשמת. אוירת טוהר כבירה חופפת על אותה כברת־אדמה ליטאית ועל דמויות אנשיה אשר היו קיימות ואשר לא היו קיימות. הריאליזם של מראות־הנוף ב“פאן טאדיאוש” הוא ממשי, נראה לעין, כתמונות האמנים הגדולים, הפרטים כאן משוכללים בדייקנות בלתי־מצוייה ובשיכלול יוצא מן הכלל, והם מאחזים לפעמים את העין, בעשותם רושם של השתקפות בראי או בחלקת יאור, אך לאמיתו של דבר הם משועבדים לחוק אותו החזון הלוהט, השופך אור מלמעלה על כל דבר ודבר, כנהוגות חוזרות ממאור שמיימי. אכן הסמליות בציור הטבע, במחזות ובזיע הדמויות מתגלית גם בהשפעה על חוש הראיה בצביון ובאכספרסיה של התנועות וגם בהשפעה על חוש השמע בצליל הביטוי המלא. האפופיאה המתארת ענייני עבר נופה נוטה אל העתיד, כשם שצופה מהר גבוה נראה כנוטה אל מרחב האוויר הגדול.

אותו עולם ראשוני, פשוט, הומירי, עטוף הומור מקסים, כבהרת־שמש זכה. במידה שההלצה מקורה בצירוף מלים גס, חריף או עוקצני, הרי ההומור הוא הלך־רוח עמוק ויציב לאין ערוך יותר, סימנו הוא בגרות גרעינית ורוח־נעימות כנה וטבעית. בהומור שכזה עטוף תוכנו של “פאן טאדיאוש”. המשורר, בציירו חיים ריאליים, השתדל להשוות לדמויותיו גוונים עליזים בהירים ביותר. אם זה סיפורו של פודקומורי על בן שר־המשקים, או תיאור השלאכטה המתעטשת או טרדותיה של טלימנה ב“דביר־המחשבה” על הנמלים הטרדניות־עוקצניות או בשיר־הבית של הפטריות או ציד וויסקי על הזבובים וכדומה – בכל מקום אנו מוצאים הומור מקסים, ללא צל של מרירות, ללא שמץ ליגלוג, ללא תוכחה או רוע־לב כלשהו. אל הריאליזם של תיאור המחזות מצטרפת גם לשון ההרצאה, שהיא הארמונית ושקוית הוואי. כמו את סימפונית הצבעים ידע המשורר לתפוס את מוסיקת חיי הכפר והיער, ועם כל שפע הדמויות נאמנות־החיים שלו מיוחד הוא לא בלבד הסגנון של כל פסוק ופסוק אלא סולם־הקולות, הריתמוס, מנגינת־הלשון שלו. המילה של מיצקביץ' היא גרעינית, מוצקה, רעננה ומצלצלת כקריאת ציידים בחורשות ליטא ויערותיה. אתה מוצא כאן את אמנות הלשון והסגנון הנעלה והשוואות ודימויים לאין קץ. ב“פאן טאדיאוש” מתגלה מיצקביץ' כאמן החרוז שאין כדוגמתו בין משוררי העולם. כעשרת אלפים חרוזים משולבים עד להפליא באותו ריתמוס האלכסנדריני החופשי, המתנועע, ההכסאמטר הקצוב בן שלוש־עשרה ההברות, הבנוי צזורות, שאין כמותן לנוי.

ה“פתיחה” ל“פאן טאדיאוש”, שהמשורר לא זכה לפרסמה בחייו, היא אחד השירים הטראגיים של מיצקביץ', המסביר לא בלבד את התהוותה של האפופיאה, אלא גם את סוגה, אפופיאה זו, שהיא סינטזה של חכמה ארצית עמוקה והתלהבות על־ארצית, בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, או ביתר דיוק השמיים נוגעים כאן באדמה.