(1798–1837, איטליה)

 

א    🔗

כל היקום חליפות תמיד של קימה ונפילה,

רק מתת־גורל אחת היא לנו: המיתה.

ג'. ליאופארדי

הביירוניזם שנתפשט בראשית המאה הי"ט על פני ארצות אירופה השונות, לא פסח גם על איטליה, אך דומה, יותר מכל הרומאנטיקנים של אותה תקופה חש ג’אקומו ליאופארדי, משורר הוגה, פסימי, את צערו של עולם. הוא היה רומאנטיקן לפי תכונת הלך־רוחו המילאנכולי, רגישותו החולנית, נטייתו הנלהבת לכל מה שמעורר מחשבות בלתי־ברורות, סתומות, פסימיסטן לא רק לפי תחושתו, אלא גם לפי השקפת־עולמו, לאמור פסימיסטן־פילוסוף, שהרי הוא עסק גם בפילוסופיה. השקפת־עולמו של ליאופארדי על חיי אנוש היא, כי ידיעתנו, כביכול, אינה לאמיתו של דבר אלא אי־ידיעה גמורה, כי בסדר העולם הכל הוא תעלומה סתומה וכי הכל חולף ואובד, נצחיים הם רק הסבל והיגון, אמת החיים היא רק הפורענות וסופה מוות. רק דבר זה בלבד ממשי, כל השאר אינו אלא אשליה, הבל. רעיונות אלה, שטופחו על ידי המשורר בשיטה קפדנית, מצאו להם מבע, ביצירות שיריות ופרוזאיות, במקום שבדיאלוגים שנונים, המשמשים יחד עם זה דוגמאות משובחות של פרוזה איטלקית, התבטא הפסימיזים הפילוסופי של ל. בעמקות ובבהירות יתירה.

רק אוצר קטן של יצירות בשירה ובפרוזה הותיר אחריו לדורות הבאים, אך הללו הן משוכללות בתכלית השיכלול של הניב והצורה, את יצירותיו יש לראות כדוגמה ומופת של סגנון מעולה. מהלך חייו הנוגים דל היה באירועים חיצוניים, אך עשיר בהגיונות, חיטוטים והזיות. כעלם בן י“ט ראה את עצמו כמעט כשבוי במחוז־הולדתו הבארבארי, לא יודע על העולם ולא כלום, אך היה מלא תוכניות, מלא צמאון־חיים ותשוקת־חופש, מלא כמיהה לאהבה ותהילה וכבר ראה את עצמו נידון להיות אומלל, שכן רוח כבירה מדי שכנה בגוף החלוש. רק שנה עברה מאז שהרגיש ביעודו להיות משורר. רק חדשים מספר הפרידוהו מחווית האהבה הראשונה, שנתיים עתידות היו לחלוף עד לשירו המושלם הראשון. הוא ראה את עצמו מתבגר והולך לקראת עתיד טמיר והשתוקק לעמית, לידיד. אף אמנם נדמה היה כאילו נמצא לו ידיד שכזה. העלם בן הי”ט ערך מכתב ארוך לסופר פייטרו ג’ורדאני ששמו נודע לתהילה בזמן ההוא בשל דעותיו החופשיות, והוא גופו סבל רבות, בהיותו נרדף על ידי השלטונות האוסטרים. במכתב היה כתוב לאמור: “לעתים קרובות, אדוני האהוב והנערץ מאד, התפללתי לאלוהי שמיים, כי ייטיב עמי חסדו ואמצא לי איש כלבבי, בעל שאר רוח ורחב־דעת וכי אוכל לבקש את הנמצא, לכבדני בהיענות ידידותו”. ג’ורדאני נענה לו, אך כמו בכל מקרי חייו כן גם במקרה זה נחל ליאופארדי בסופו של דבר מפח־נפש.

בקאנצונות הראשונות שלו הראה את עצמו כמשורר פאטריוטי. אלה היו השירים ב“איטליה” ו“על־מצבת דאנטה”, שהיוו בנוסח הראשון שיר אחד, בו קונן על עוניים של האיטלקים, שניספו ברוסיה, לא בהקרבה על מולדתם, כיוונים אצל תרמופיליי, אלא בשירות נאפוליאון, והוא שידל את בני־ארצו, להתנער ולשוב למופת היוונים ולדוגמת דאטנה, זאת אומרת לטפח את האמנויות והמדעים: זוהי הנחמה היחידה, שעוד נותרה מן המולדת השדודה והרטושה על ידי הצרפתים –

מוֹלַדְתִּי, אֶחְזֶה טוּר הַחוֹמוֹת,

דְּמוּת עַמּוּדִים, קְשָׁתוֹת וּמִקְדָּשִׁים,

גַּם אוֹן־אָבוֹת בַּמִּגְדָּלִים,

אַךְ לֹא אֶרְאֶה אֶת־הַתְּהִלָּה,

לֹא זֵר־דַּפְנִים, לֹא חֶרֶב, מְנָת־חֶלְקָם

שֶל אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוּמִים – – –

כבר בשיר זה מתערב בכאב הלאומי משהו מצער־העולם, שבא לידי ביטוי ביתר עוז בקטע של פואימה בטרצינות בשם “קירבת המוות”, הלך תועה במחוז שומם לעת לילה מופתע מסופת־סגריר מתחוללת, לאחר נסיון שוא להמשיך דרכו הלאה הריהו פונה לשוב הביתה והנה מופיע לקראתו מלאך ומבשרהו, שהמוות נכון לו. לנגד עיני הנרעש והנפחד מועברים לשם נחמה פגעי ההוויה. עוברים צללי הדמויות המהוללות, שנפלו קרבנות לאהבה, לקמצנות, לשקר, למלחמה או לתאוות־השררה; מתברר, שהשכחה היא חזקה מכל. לאחר חזיונות השוא הארציים מופיע האושר הנצחי: לגיונות הקדושים, המשוררים הגדולים, הצדיקים, ובאחרונה אלוהים והבתולה הקדושה. המלאך נעלם, וההלך נותר בהכרת הגזירה ההכרחית והבלתי־נמנעת, ואולם אין הוא חפץ להיכנע. במקום זה מסתיים מוסר־ההשכל ומתחילה השירה, העלם איננו שואף אל חסדי שמיים הנעולים, אך הנכונים להיפתח, אלא מקונן על הנאת־החיים שאבדה:

הֲכִי נִגְזַר עָלַי לָמוּת בְּלִי חֲזוֹתִי

עוֹד חֳרָפִים עֶשְׂרִים נָחִים עַל גַּג בֵּיתִי,

לֹא סְנוּנִיּות עֶשְׂרִים אַחְרֵי קִנָּן תָּרוֹת?

בְּיֶתֶר עֲיֵפוּת, אָחוּשׁ, קִרְבִּי תָזוּעַ

שַׁלְהֶבֶת־הַחַיִּים, וּבְּכָל אֲשֶׁר אָנוּע

אֶרְאֶה עַצְמִי גַלְמוּד רַק בִּדְרָכִים קוֹדְרוֹת.

עַל מַחְשַׁבְתִּי זֶה כְּבָר יִרְבַּץ הַנֵּטֶל כֶּבֶד־

אוֹנִים, חִוְרָה הַלֶּחִי, הַשָּׂפָה אִלֶּמֶת,

וְיִבָּצֵּר מִמֶּנִּי גְבֹר עַל הָעַצֶּבֶת.

רַק עוֹד מְעַט אוֹתִי הַמָּוֶת יֶאֱסֹף,

עוֹד אֵפֶן כֹּה וָכֹה וְאֶת יָמַי אֶמְנֶה

וְאֵבְךְ, אֲשֶׁר חִישׁ־קַל כֹּה מִהֲרוּ לַחְלֹף.

לאחר מכן באו שתי אלגיות, שנכתבו בהשפעת אהבה ראשונה, שנתעוררה בו למראה שארת־בשר שהופיעה בחוג בני־המשפחה למשך ימים ספורים והעניקה לעלם־נזיר מתבודד זה גילוי קצר של יפי־אשה, שעשה עליו רושם מזעזע. בלי שים לב לכמה וכמה זכרי־מלים מפטרארקה, המזדקרים מיד לעין, הרי סערת־הלב, תחושת הריקנות, שעורר בקרבו דבר היעלמה של דמות זו, נמסרו באלגיות הללו בכוח־ביטוי רב ובאמיתות נפשית.

ב“מזמורה האחרון של סאפו” נתגלה לראשונה לא עוד כריטוריקן גרידא, אלא כבר כליריקן אמיתי, בכבשו סוף סוף את המלכות, שבה הוא השליט היחידי עצוב־הרוח.

 

ב    🔗

ב“הימנונות” מתבטא ביתר עוז צער האדם, שנקודת־מוצאו היא היחיד, אך מתפשט והולך על חיי ההווה המודרניים ועל חיי העולם כולו. הוא מתבטא על ידי ליאופארדי באורח־תיאור ההולך ונעשה פשוט ומושלם יותר, תוך עידון וליטוש, ועובר מן הצורה הלאטינית לצורה היוונית, שהשתלטה ביחוד על תקופת יצירתו האחרונה של ל. ה“הימנונות” מתחלקים לשלוש קבוצות ההולמות שלושה פרקי־זמן בחייו של ל. בקבוצה הראשונה שר ליאופארדי על כאב אישי טמיר כולו. היא מכילה את השירים, שהמשורר כינה אותם בשם “אידיליות”, ממיטב יצירותיו, הן מפאת השיכלול הקלאסי של סגנונם, התבליטיות וכוח־הביטוי והן מפאת הרגש העמוק ומקוריות הרעיון. הללו הן סקיצות, ציורים קטנים, הרף־עין של נוף, של זכרון, של חלום. כזאת היא למשל המחרוזת בשם “האינסופיות” המורכבת ט"ו שירים ומכילה אחת המחשבות המסעירות ביותר, שחוברו אי־פעם בצירוף כזה של מלים והגיגים. הנה אחד השירים:

תָּמִיד יָקְרָה לִי זֹה גִבְעָה שׁוֹמֶמֶת

וְהַמְּשֻׂכָּה הַזֹּאת, בִּפְנֵי הָעַיִן

עַל פְּאַת־שְׁחָקִים מֵעֲבָרִים סוֹגֶרֶת.

אַךְ עוֹד אֵשֵׁב אַבִּיט וּמֶרְחָבִים

בַּחֲזוֹן רוּחִי עַד־אֵין־קֵץ נִפְתָּחִים

וּמַחֲרִישִׁים, לֹא יַשִּׂיגֵם עֵין אִישׁ,

וְעֹמֶק דְּמִי, עַד לְבָבִי כִּמְעַט

יִגְוַע בְּמוֹרָאָיו. אוֹ אָז אַסְכִּיתָה

הָרוּחַ הַגּוֹעֵשׁ בָּעֳפָאִים

וּבִלְבָבִי אֶשְׁקֹל שְׁתִיקַת אֵין־קֵץ

מוּל זֶה הַקּוֹל, וְקָם בִּי כָּל הַנֵּצַח,

עִתִּים נָגוֹזוּ וְעִדַּן הַיּוֹם,

הַחַי וְהַסּוֹאֵן, וּבְאֵין־הַסּוֹף

הַזֶה בְּלִי קֶצֶב מַחְשַׁבְתִּי צוֹלֶלֶת

וּבְיָם כָּזֶה כֹּה לִי יִנְעַם לִגְוֹעַ.

והנה השיר “האנקור הבודד”, המגלם את המשורר גופו בדמות זמר בודד עצוב־רוח בחג החיים, שבו נשאר זר, הנה השירים “חיים בודדים”, “אל הסהר”, ו“ערב יום החג”. בכל אחת מן האידיליות הללו משמשת נקודת־אחיזה לרעיונותיו המרים איזו פינת־טבע מוכרת לו, המתוארת בריאליזם מפליא, ברשמים נאמנים, בבקיאות המיוחדת לו ובנעימה מאלפת: תחילה הוא מעיף מבט חטוף על המראה החיצוני של הדברים וביחוד על תמונות קטנות־מידה השרויות באפלולית לאור ירח רפה, לאחר מכן בא מעוף־עין שני, עמוק יותר וכמו מפיק מורך־לב, בתהום המחשבה. הצד האמנותי של האידיליות אף הוא משיג דרגה גבוהה: אותה חירות, אותה פשטות שלמראית־עין אינן לאמיתו של דבר אלא פרי יגיעה קשה וממושכת. נביא כאן את השיר “אל הסהר”:

הָהּ, סַהַר רַב־הַחֵן, הֲכִי תִזְכֹּר,

לִפְנֵי שָׁנָה אֶל זֶה הַתֵּל מְלֵא־עֶצֶב

כִּי בָּאתִי לְהַבִּיט בִּדְמוּת פָּנֶיךָ?

וּכְמוֹ עַתָּה כֵּן אָז מֵעַל לַחֹרֶשׁ

בְּנָגְהְךָ רִחַפְתָּ וַתָּהֵל.

אוּלָם עָמוּם מַרְאֶיךָ לִי נִבָּט,

זָע מִדְּמָעוֹת בְּעַפְעַפֵּי־עֵינַי

נִתְלוּ, בִּהְיוֹת חַיַּי כְּבֵדִים מִיֶּגַע.

עִם זֹאת לֹא נִשְׁתַּנָּה בִּמְאוּם הָאֹרַח,

הָהּ, סַהַר מַחְמַדִּי, וּבְחֵפֶץ־לֵב

אֶזְכֹּרָה וּמָנֹה אֶמְנֶה מִסְפָּר

לִשְׁנוֹת סִבְלִי. בְּתוֹר־הָעֲלוּמִים,

רַב־הַתִּקְוָה וְדַל־הַנִּסָּיוֹן,

מַה טּוֹב לְהַעֲלוֹת בַּמַּחְשָׁבָה

אֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר חָלְפוּ נָמוֹגוּ,

וְלוּ נוּגִים וְלוּ רַבֵּי־מַכְאוֹב.

בקבוצה השניה מוצאים אנו כאב, כמכיר בהוויתו, בראשיתו ובערכו והמשורר מבכה כאן את אבדן כל אשליותיו, שייפו את החיים בימים עברו, ובאחרונה, בקבוצה השלישית, נאמר, שהחיים נועדו בכל הזמנים לצער וליגון, שהם מלאי־עצב עד לאימים, לא מפני שהעולם הזקין, כפי שדימה תחילה המשורר, אלא מפני כורח־עולם נצחי. לפנינו הניגוד שבין אדם לטבע: קטן, עלוב, חלוש, חולף האחד, אינסופי, קיים, נצחי האחר. אדמה, ים ושמיים מבשרים בקול את עוניו של האדם: מן הדבר הגדול ומן הדבר הקטון, מכיפת־הרקיע זרועת־הכוכבים ומשיח־רותם, משקיעת־הסהר ומהתפרצות הוזוּף ומנשירת התפוח, מכל מה שקיים וחי באיזה אופן שהוא, באיזו צורה שהיא כאילו נשמע קול המבשר את הנוּגה ואת המגוחך שבחיי אנוש, לא כפי שהם היום, אלא כפי שהיו ויהיו תמיד. הנחמה היחידה בתופת החיים הללו עשוייה להיות האהבה, אפס גם היא חולפת חיש־מהר ושוב נעשית ההוויה לסבל אין־קץ. השיר “לנפשי” רומז בעליל על הלך־רוחו של המשורר אז:

הִנֵּה תִשְׁלֶה לָעַד,

לִבִּי יְגַע־הַכְּאֵב. יַחֲלֹף חֲלוֹם־הַשָּׁוְא,

חֲלוֹם יָפֶה תָמִיד יַחֲלֹף. אָחוּשׁ עָמֹק:

לֹא הַתִּקְוָה בִּלְבַד

זֶה כְּבָר הָיְתָה אַכְזָב,

גַּם הַכְּמִיהָה אָפְסָה, שְׁלֵה נָא לָעַד,

פָּעַמְתָּ רַב מִדַּי. לֹא עוֹד דָּבָר כְּדַאי

לִפְעִימָתְךָ. לֹא אֲנָחָה אַחַת

כְּדָאִית לָאֲדָמָה – – –

ב“הימנונות” משתמש ל. במשקלים שונים, ביחוד בטרצינות ובטורים בלתי־מחורזים, את הקאנצונות שינה למבנה סטאנצות. בתים חופשים עם חרוזי־ביניים ובלעדיהם משמשים בעירבוביה וכיוצא בזה.

השיר “הרותם או פרח הישימון” הוא ארוך ביותר מבין שיריו הליריים והפילוסופים הצרופים ומחזיק למעלה משלוש מאות טורים. בבחינותיו הפילוסופיות, שאינן מצננות את החמימות הלירית כל עיקר, נזכר המשורר, מדי יתבונן בפרח הבודד, שמוריק בעליצות על גבי המדרונות השוממים של הוזוּף, באבדנן של ערים רבות מהוללות כל כך ובעוניו של גורל האדם. אדם לא לתענוג יוּלד, הוא איננו אדון העולם ותכליתו, כפי שבישרו הפילוסופים, בהחניפם לדורם: הוא לא נוצר על ידי הטבע בלתי אם למכאוב. הטבע הוא אם־חורגת לבני־אדם, שכנגדה שומה עליהם להתאחד לברית־אחים חדשה, העשוייה לחולל ציביליזאציה אמיתית, מושתתת על יסודות אחרים מכללי־האמונה. באמצעותה עשויים בני־האדם להגן איש על רעהו בפני הסכנות והמוראים, שהטבע מאיים להמיט עליהם בלי הרף, הנכון תמיד, כמו הוזוּף, להשמיד באכזריות קרה בני־אדם, ערים ואפילו חרבות פומפיה ההרוסה כבר –

תָּקוּם לִקְרַאת הָאוֹר

מִנְּשִׁי הַקֶּבֶר הָעַתִּיק,

פּוֹמְפֵּיאָה, דְּמוּת הַשֶּׁלֶד הַטָּמוּן,

וְשׁוּב תִּתְגַּל לָעַיִן

אַהֲבַת־הַבֶּצַע אוֹ יִרְאָה תְמִימָה,

וּמִן הַפוֹרוּם הַשּׁוֹמֵם,

בְּעַד הַשְּׂדֵרוֹת הַמַּיְשִׁירוֹת

שֶׁל עַמּוּדִים קְטוּעִים יֶחְזֶה הַהֵלֶךְ

הַזָּר הָרֶכֶס הַשָּׁסוּעַ

וְהַפִּסְגָּה הָעֲטוּפָה עָנָן,

עוֹד מְאַיֶּמֶת עַל עוֹלַם־הֶחֳרָבוֹת

בְּדִמְמַת־הַלֵּיל בִּזְוָעוֹתֶיהָ

בְּצַד שְׂרִידִים שֶׁל מִקְדָּשִׁים,

תֵּיאַטְרָאוֹת רֵיקִים, עִיֵּי־חוֹמוֹת,

בָּהֶם הָעַטַלֵּף יַצְפִּין אֶת גּוֹזָלָיו,

דִּמְיוֹן לַפִּיד קוֹדֵר,

הַמִּתַּמֵּר בְּאוּלַמִּים רֵיקֵי־אָדָם,

תַּחְלֹף חָזוּת לַבָּה הֲרַת־הַמָּוֶת,

שֶׁמֵּרָחוֹק בְּצִּלְלֵי־הַבַּלָּהוֹת

מְנַצְנְצָה וְהַמָּחוֹז סָבִיב מַאְדֶּמֶת.

 

ג    🔗

ה“זוטות המוסריות” – ספר הפרוזה של ליאופארדי – נישאות על אותם הגלים הליריים כשירתו והן שהעמידוהו בשורת הפרוזאיקנים הראשונים במעלה של אותה תקופה באיטליה. תחת כותרת צנועה זו כונסו יצירות לא־גדולות, קלות למראית־עין, מגוונות מאוד בצורתן, על הרוב דיאלוגים, אך גם נאומים מספר, סיפורים, חיקויים – אך בעלות כובד־ראש מרובה בתוכנן, הואיל וליאופארדי התכוון להצדיק בהן את השקפתו הפסימית על העולם. מלבד יצירות אחדות, הכתובות בצורת מאמר או בצורת מחקר מדעי, יש לדברים ברובם צורת שיחה, או שהם ספק סיפור ספק שיחה. בשתי הצורות השתמשו כבר הפילוסופים הקדמונים והוגי־הדעות של איטליה וצרפת, ואולם ל. בחר בצורת השיחה קודם כל משום כך, שהיא היתה עשוייה לבטא על הצד היותר טוב את השניות שבנפשו, את הריב שבין האמת והאשליה. לאמיתו של דבר הכוונה בשיחותיו היא תמיד, לחשוף את האשליה לאור האמת.

אף אמנם ביקש ליאופארדי לחדש את הפרוזה האיטלקית, ליצור סוג חדש, ספק קומדיה ספק סאטירה, ומאידך לייסר את הפחדנות והריקנות של בני־האדם, להאשים את הטבע באכזריות, להטיף פילוסופיה של יאוש לאין מרפא וכו'. אין לטעות לגבי מקוריותה וחשיבותה של פילוסופית ליאופארדי: הוא משורר גדול יותר משהוא תיאורטיקן הפסימיזם, או מוטב נאמר, אכזבתו מן החיים מעוררת בנו התרגשות בעיקר בנעימותיה האישיות ולוקחת את לבנו בלי משים באמנות המפוכחת, הצוננת־האכזרית, בה הוא מנתח את עצבות־רוחו.

הנה כי כן אין הדיאלוגים פוסקים להיות מפעל פיוטי, לאו דווקא בגלל השלימות המצומצמת המוצקה, כעין גוש־יהלום בעל טוהר צרוף וכוח־מאור שקול, אלא מפני שלמרות תכונות הלוואי, שהדריכו פעם בפעם את ידו של המשורר, לא היתה נטיתו של ל. ביצירת הזוטות פילוסופית, אלא לירית ביסודה. אמנם לנגד עיניו היה ציבור, אולם בעיקר כאספקלריה, כדי שיוכל להטיב לראות ולחוש את עצמו. מה שישמחהו ויקסימהו כולו הרי זה תמיד לבבו הוא. כבעת האהבה הראשונה אפשר לחזור על החרוזים מאז:

לִבִּי רַק יִשְׁבְּ אוֹתִי, עִם לְבָבִי

שָׁקוּעַ בְּשִׂיחָה בְּלִי הֲפוּגוֹת,

הָיִיתִי הַשּׁוֹמֵר שֶׁל מַכְאוֹבִי.

הוא ראה את עצמו כנידח מן העולם, ובכדי ללטף את כאבו הריהו מסיח, בלבוש מיתי, את מצוקותיו על האהבה והתהילה, מעורר את גיבורי האגדה ודברי הימים, משביע את השמיים, הכוכבים והרוחות, חולם שוב את סיפורי־הקסמים המסתוריים, משבח באזני בני־אדם את האושר הבלתי־מושג.

כל אלה הם הרבה יותר משורת אמצאות בעלות אופי היתולי. דומה הדבר למסע, שעורך הנודד בזמנים ובמרחבים האינסופיים, ולא עוד אלא מסע, שבו לוקח חלק הלב יותר מן העין והמוח. מי שאינו מסכית ב“זוטות” את פעימת הלב האוהב הבן לא יבינן. הוא עשוי לראות כמה וכמה שיחות כפרוזה שכיחה מלאה פאראדוכסים ובכל מקום יגלה מקומות ממושכים ומשעממים. אין הכוונה, לראות את כל הדיאלוגים כמוצלחים, מה גם כעולים על השירה, אלא שגם כאן מדבר קודם כל המשורר. כל אותה יגיעה פילוסופית, בה מסביר המחבר את מחשבותיו על החיים, על יכולת־התחושה, על ראשית החומרים והשפעותיהם, על חורבן היצירים, על גזע האנשים, על תכלית הדברים, על הטבע והעולם, אינה לאמיתו של דבר אלא דימיונית. האמת, הנובע ממחקר מדעי היא קרירה, מסויימת, מעיקה, כמעט עוינת, ואילו אמת זו היא קלה להפליא, חביבה ומתנוצצת בתערובת של שגב, אירוניה וּויתור, היא משפיעה על כוח־הדמיון שלנו ולא על השכל.

הבית בנאפולי, בו מת ליאופארדי

קיצורו של דבר ה“זוטות” המוסריות" הן בעלות ערך לפי צורתן האמנותית יותר מאשר לפי האיכות המוחלטת של המחשבה הגלומה בהן. ליאופארדי השתדל לשוות חיוּת לתוכן המונוטוני במקצת, בגלמו אותו בצורה, בה האירוניה, הסארקאזם וההומור משמשים בעירבוביה עם לשון נמלצת, הגיון נמרץ ואפילו עם שירה, שכן דברים מסוג “קריאת תרנגול־הבר” או “שבח הצפרים” הם שירים בפרוזה ממש. אך בכל מקום הסיום מלא עצבות־רוח, בכל מקום ניבט המחבר מתחת מסווה שמות שונים, פיליפו אונטוניירו, טריסטאן או טורקבאטו טאסו. ביחוד מהווה הלשון, נושא דאגתו התמידית של ליאופארדי, אחת הסגולות היקרות ביותר של חיבוריו. לאמיתו של דבר יש בפרוזה של ל. משהו שקול ומדוד: אין בה מקלות הראש, גם כשהדיאולוג צריך להיות מבדח; מאידך אין לשונו משתמשת בדיבור הרגיל, עד כי איננה נטולה שמץ של מלאכותיות. אך על הליקויים הקלים הללו מחפה הבהירות המפליאה והעצמה, שמשווה הסגנון למחשבה, התבליטיות והפלאסטיות של הפסוק, המתינות וההארמוניה, שאינן אלא תוצאה של בחירה מחושבת של המלים ועריכתן במידה ובקצב.

ליאופארדי הוא אחד המשוררים הגדולים בראשית המאה הי"ט, שכביירון, לאמארטין והיינה שרו על צעיר־העולם, ואף אחד מהמשוררים המעטים, שבנטיתם היתירה לקודמוניות הקלאסית, עיצבו את האגדות המיתולוגיות בתחושה מודרנית, כגון שילר, שלי וקיטס. ברם, בהבדל מן האחרים, הוא לא הסתפק רק בכך, להיות מקונן על עוני בני־האדם, אלא ביקש לחקור אחר מקורו ויסודותיו בכתבי הפרוזה הנפלאים שלו.