© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

ידידי הרופא הפסיכיאטר מספר לי:

– א –    🔗

אדם צעיר מזוקן, ממזדקני מחנות המוות והעינויים בלא-עת, הביא אלי את זוגתו הצעירה לטיפול נפשי. בקשתו היתה סתמית: אשתו, שנשא אותה מיד עם השיחרור, “אינה בסדר”. על שאלתי לפרטי “הסיבוך” (את המילה הזו הזכיר בדבריו אלי, ובלעדיה כמובן) ענה לי שאיננו מומחה בדבר וכעַם-הארץ אינו רוצה להיכשל לפני רופא. קיבלתי את תשובתו הצנועה כמספיקה לעת-עתה – אלא שהקושי התחיל באשה עצמה; אמנם, היא לא נעלבה מהצעת בעלה שאטפל בה. להיפך, היא צוחקת לחששותיו, אך בשום פנים לא הבינה, כדבריה, מה בעלה רוצה ממנה בעצם. היא עצמה אינה מרגישה כל צורך ברופא. שום רופא אינו מופתע מכגון זה, אלא שאני לא יכולתי בשום פנים לעמוד על הסיבוך, שבעלה מצא בה. וגם לא אחרי יותר משלוש שיחותי אתה, עד שלבסוף אמרה לי בצחוק מלא חן:

– אולי מוטב, שאדוני הרופא יחפש את המחלה בבעלי, ולא בי?

מובן, שבינתיים גם אני עצמי חשבתי על כך, אך לא אמרתי לה זאת. וכעת, שהעלתה את הדבר על שפתיה, מיד עם פגישתי הבאה עם בעלה אמרתי לו בפירוש, וכמובן גם כן בצחוק, שחושד אני בו, שאולי הוא המנוגע באיזה קומפלקס. –

שלא כאשתו – הוא כן נעלב מדברי.

אך עלבון זה בא לעזרתי; על הודעתי, וכעת כבר ברצינות, שאני מפסיק את בדיקתי את אשתו ושיש לי חשק לבדוק אותו – גילה לי סוף-סוף את הסימפטומה. אך בקושי רב, בהיסוס וכמעט בהתביישות המלווה בחיוך של מבוכה: יש לה איזו חולשה לשפמים. מכירה היא אותו כשש שנים ותמיד בלי שפם, וכך גם התאהבה בו, וכעת היא משוגעת לשפם.

מובן, שכרגע התבוננתי בשפמו, שגם עד הנה היה קצת מוזר בעיני: שפם ארוך ותלוי, המזכיר את שפמו של טאראס בּולבּה וחבריו הזאפורושצים – שלגמרי אינו מתאים לפניו הצעירים של איש-שיחי, וביחוד לא בימינו אלה. והוא גם הודה לי, שזהו רצונה של אשתו. דווקא שפם כזה. ועל שאלתי ענה לי:

– זה התחיל אצלה ימים אחדים אחרי השיחרור. בתחילה צחקתי למשאלתה זו המוזרה והמצחיקה, אך משהפצירה בי, ובכל תוקף, החלטתי לגדל שפם. בגלל זוטרה שכזו לא כדאי לריב אתה, אלא שאחר כך שוב תנאי: שפם ארוך דווקא. טוב. יהא שפם ארוך. ואחר כך שוב תנאי: שיהא תלוי למטה. זה הרגיזני, אך מכיוון שזה היה בחדשי הריונה, לא התנגדתי גם לקאפריזה זו. אלא שקאפריזה גוררת קאפריזה ולבסוף התחילה מטלטלת ומטפלת בשפמי כבאוצר רב ונוסף על כך אין היא מרוצה ממני, משפמי האומלל; אין הוא ארוך למדי! והרצינות הזאת! היא ממש מפחידה אותי…

סוף-סוף היה לי במה להניח את רגלי. והתכוננתי לשיחה הבאה אתה.

אלא שבינתיים כרעה ללדת, וניבאתי לבעל את התקווה, שכעת ייפתר כל הסבך הזה. בכלל, הילד פותר הרבה סיבוכים.

– ב –    🔗

אך הסבך לא נפתר. להיפך: שגעון השפם עוד הוסיף אצלה. וכעת, כשפנה אלי האב המאושר, הלכתי אליהם הביתה. ומה שהבעל לא ראה, ראיתי אני כמובן. תוך יתר מיני השעשועים והמישחקים בתינוק, מסרה אותו האֵם לזרועות אביו.

– לך לך אל אבא שלך! – פיטפטה לתינוק. וכשהפעוט שכב בזרועות אביו: – וכעת תפוֹס יקירי בשפמו של אבא! – אמרה והרימה את היד הזערערת אל שפם אביו – ככה! תפוס, תפוס יקירי!

האב הביט בי במבט ממלל הרבה, אך אני מצאתי אותו רגע את המשעול אל תוך הסבך. ואחרי שאלות רבות ושונות, אחרי גישושים מרובים העליתי מתוך דבריו את העובדה הבאה:

הוא לא היה בעלה הראשון. ההוא נהרג במחנה והשאיר לה תינוק פעוט. את התינוק עינו לעיניה ברעב ובצמא עד שהתחילה משתוללת לצחוקם המהולל של המעַנים. והתינוק נפח את נשמתו הנענה. מאז נפלה במרה שחורה – ואותו יום, שהיתה נועדה למשרפת, נכנסו החיילים הרוסים. כמאתיים תינוקות יונקים היו מוטלים ביום השיחרור מורעבים ומוצמאים וגוססים. אחד האסירים פנה אל חייל רוסי פשוט והאיץ בו אל מכלאת התינוקות. הלה הביט, הביט. אחר כך פלט קללה נמרצת איומה, רץ החוצה, קפץ באוטו-משא והאוטו דהר אל הישוב הקרוב ביותר: כפר. כעבור רגעים חזר האוטו מלא “שיקצות” גרמניות שמנות ומלאות והחייל פקד עליהם בכלי-זֵינו לשבת ולהיניק את הילדים. היו כאלה, שהחייל שם להם שתי תינוקות בבת-אחת ליניקה ובינתיים עמד והזהיר אותן: אם אחד הילדים ימות, מינקתו תשכל את תינוקה – והוא עצמו ישלח בה כדור.

– מי שלא ראה את המחזה הזה בעיניו – אמר הבעל המספר – לא טעם מעולם טעם גן-עדן בעולם הזה! – והחייל הרוסי עמד ופקד כל הזמן: לא להתרגש, מכשפות גרמניות! לא להתרגש! זה לא ילד-חזיר גרמני שלכן! אלה הם תנוקות עדינים ורגישים: כל התרגשות קטנה ביותר תזיק להם! יש לכן די חלב, פרות-בשן גרמניות! תני, תני את חלבך, אל תחוסי, אל תקמצי תעשיית-חלב שכמוך! – ועל זה חייכו המיניקות – ‘כך! כך!’ אמר החייל הרוסי בקורת רוח, ויהודי אוקראיני תירגם להן את דבריו לגרמנית מובנה למדי – ‘כך, כך!’ לחייך, לצחוק, בהמות אבוסות! אינכן ראויות אפילו לכבוד שכזה! להיניק תינוקות יהודים' – ואנחנו עמדנו והסתכלנו במחזה. ובינתיים הביאו עוד גרמניות, שיספיק לכולם. משהתאספו גם קצינים רוסים – פרץ צחוק אדיר בכל המחנה. זה היה הצחוק הראשון, בגיהינום, הבאתי שמה את אשתי, עוררתי אותה ממרתה השחורה – היא קמה ממש לתחייה. צחקה, אדוני, בחיי, צחקה. ופתאום כנזכרה, מיהרה אל החייל העומד ומנצח על תחיית המתים הפעוטים ונשקה לו את ידו, הידקה אליה את פיה ופרצה בבכייה.

אני שוב חקרתיו, ולבסוף קיבלתי את הפתרון הסופי:

– אחרי שאחרון התינוקות גמר את סעודתו, לקחו החייל על זרועותיו, נענעהו רגע ומסרו להשכיבו על המצע הרך, שסידרו להם בינתיים. וכעבור יומים-שלושה, עברתי יחד עם אשתי לאורך המחנה, פתאום עמדה אשתי מלכת ועיניה נדבקו במחזה שאין לשכוח אותו: אחד החיילים ישב על מקום משמרתו, עברה אחת האמהות עם תינוקה, תינוק כבן שנה, כבר בריא, וורוד, מלא. החייל שעל המישמר קורא לה. היא ניגשת. הוא נוטל מידה את התינוק, מניף אותו תנופה, אחר-כך מחזיקו קרוב אל פניו…

פה הפסיק המספר את סיפורו וכמי שמשהו חיזז לו באור מבהיר, אומר לי בעיניים מעוגלות:

– אאה! הנה השפם, אדוני הדוקטור! – – החייל הרוסי החזיק את התינוק באוויר למול פניו ופיטפט אליו והתינוק פשט את ידו הפעוטה והתחיל מושך בשפמו הארוך של החייל – – זה היה שפם כזה, אדוני שפם… כמו זה שלי! ארוך, תלוי למטה…

ביקשתי את המספר, שאל יגיד מכל זה אף מילה לאשתו – ומיהרתי אליה. והאשה סיפרה לי את סיפורו של הבעל כמעט מילה במילה. ולבסוף אורו פתאום גם עיניה כמבינה את הכל:

– אאה! זהו ה… הטיפש שלי… הלא גם הוא ראה את המחזה בתינוק ובשפם ואיך זה לא עמד על…?!

אך במקומו אמרה היא עצמה בסוף:

– ואני עצמי…? הלא גם אני לא חשבתי על כך.

כעבור חדשים אחדים הופיע אצלי הבעל בלי שפם. אשתו הירשתה לו לגלח את שפמו. לא רק הירשתה, אלא הציעה לו בעצמה. ורק הילד בכה פעם-פעמיים, כשאביו הופיע בלי שפמו הארוך ולא היה לו במה למשוך.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.