ידידי מספר לי: –
מיום עמדי על דעתי מחנך אני את עצמי, לבער מקרבי את יצר הנקמה והנאתה. במה דברים אמורים? כשהמנוקם כבר מפורק מכוחו המזיק ואינו יכול להרשיע עוד.
– א – 🔗
אני גר בפרבר העיר, הרחק מן המרכז, או המרכזים, שיש בהם תחנת מכוניות. את האמת לומר: הן אינן חסרות לי. ואם חסרות לי, הרי גם הכסף להן חסר לי. ותחנת-כסף אין אפילו במרכז המרכזים.
פתאום פרצה שריפה בשכנותי. הבית הרביעי מבית-דירתי. את זה מטלפנת לי אשתי אל משרדי.
ביתו החינני של יוסל כלונס (מקודם: דרוּנג) בוער. דווקא הבית היפה ביותר בשכונה החדשה.
אני רץ מבוהל אל תחנת-המוניות הקרובה. ופה מופיע רוחו של הנימוס התל-אביבי בכל עוצמתו.
שלוש מוניות עומדות בתחנה ומחכות לנוסע.
אני מצפצף בצפירתה של הראשונה – משום שהרי מובן מאליו, שהנהג אינו יושב על דוכנו. המכונית מחכה לנוסע, אך לא הנהג. ובכן אני מצפצף. מצפצף ומצפצף. – לחינם. אני עובר אל המונית השנייה. למה אני מנסה בשנייה? אינני יודע. אני לוחץ על הצפירה – ומיד נודע לי, למה עברתי: זו אינה מצפצפת, אלא שורקת. אולי לשריקה ייבהל הנהג אי-שם. ובכן אני שורק, שורק ושורק. – ולחינם. לא נהג ולא בן-נהג.
אני עובר למונית השלישית. עכשיו אני כבר יודע למה עברתי: זו בוודאי תחליל. וכך היה: מונית זו מחלילה כחליל. ובכן אני מחליל ומחליל ומחליל, במהירות, בעצבנות, בקדחת. מה זה? הנהגים שיכורים? נרדמו? שובתים? העוברים ושבים מביטים, אני צועק: דליקה! שריפה! אֵשׁ! אני נזכר: נכנס אל המשרד, משרד גדול, מרכזי, גם לנסיעות מחוצה לעיר. ופה מתגלגלת השיחה הבאה ביני לבין אחד מאנשי המשרד:
– איפה נהג? אני מצפצף ומצפצף ואין איש מופיע!
– אז למה אתה מצפצף? מי אמר לך שתצפצף?
– שריפה בשכונתי! קרוב אל ביתי!
– המכוניות לא נוסעות.
– אבל שריפה! דליקה! אני מוכרח להיות בבית!
– הבית שלך בוער?
– מה זה חשוב? תן לי מכונית! אני מוכרח לנסוע!
– אין מכונית.
– הלא יש פה שלוש מכוניות! ריקות! הבית השכן בוער!
– הן לא נוסעות. (הוא פונה אל איש-שיחתו) מדברים אליו (זה אני) והוא לא מבין.
– אתה מבין, או לא?! דליקה! אתה מוכרח לתת לי מכונית! שלוש מכוניות עומדות ריקות!
– (אל איש-שיחתו, כלפי אני) דַבֵּר אל העצים ואל האבנים. (אלי) אתה לחינם קופץ פה. אמרתי מה שאמרתי (ממשיך בשיחה עם איש-שיחתו) ועוד אמרתי לו, שאל יהיה מאַפּסוּט כל כך, אני לא אמרתי לה, שתאמר לי, שבעל הבית אמר לי –
אני מתרוצץ הנה והלום במשרד, פונה אל אחד, אל שני, אל שלישי, אל רביעי – איש מהם אינו רואה אותי, אני זכוכית. זכוכית מיואשת, צועקת, מתחננת, מאיימת, מייבבת, מחבקת ומלטפת, ולבסוף מחרפת ומגדפת ומקללת, רץ החוצה, שוב מצפצף ושורק ומחליל, כמטורף החושב, שקריאת המכונית עדיפה מצעקותי ותחנוני – אך לחינם ולשווא וּבִכְדִי וללא הועיל. מה אני עושה? מפקיר את רגלי ורץ. הביתה. אך על סַף המשרד, על המדרגות (שכן משרד תחנת המכוניות, שאינן נוסעות אפילו לדליקה, שוכן גבוה ומביט בעליונות אולימפית על בני-התמותה האומללים, הרוצים לנסוע, המצפצפים ושורקים ומחלילים וצועקים שריפה ודליקה) מעל המדרגות אני קולט עוד את דברי הנהג איש-המשרד האומר אחרי:
– אתם מבינים? אם הוא צועק: שריפה ודליקה, הרי אנו מוכרחים לתת לו מכונית, אפילו כשאין לנו, כש – – את הנימוק האמיתי, החשוב המכריע, למה “המכוניות אינן נוסעות”, לא הספקתי לשמוע. ובכן אני רץ כמו האחשתרנים בני הרמכים, בשמונה רגליים, ובינתיים אני פונה אילך ואילך, אולי תעבור מכונית-טקסי.
והיא עברה, נעמדה והסיעה אותי הביתה.
– ב – 🔗
הבית החינני ביותר נשרף עד היסוד. אף מקק לא נשאר בו לרפואה.
אשתי עומדת ובוכה:
– בית נחמד שכזה. הלוואי והיה של בעל-הבית שלנו – מזל כזה אין לנו!
– איזה מזל? – שואל אני.
– שאחד מבתיו של בעל-הבית שלנו יישרף ככה.
– בך תלוי הדבר, יקירתי.
– איך זה בי?
– הציתי-נא את הבית שלו, זה שאנו גרים בו, את זה פה.
– אתה מתלוצץ. הבט. אפר. דרוּנג המיסכן. כמה הוא עמל עד שזכה לבנות לו את הבית הקטן!
ושוב פורצת בבכייה. ואינה שוכחת בינתיים את בעל-הבית שלנו. אותו קשה לשכוח. וביחוד לא למראה אֵפר בית שנשרף. ברית כרותה לבעל-הבית, שבכל אסון זוכרים אותו. ובפרט באסון בית שנשרף. ופתאום פורצת:
– הנה הוא בא! – עכשיו הוא בא – המיסכן. טוב שאשתו וילדתוֹ נסעו לצפת, אל אמה שלה.
אני מביט במכונית, שעליה הראתה אשתי, ושבה בא בעליו של הבית שנשרף.
עיני יוצאות מחוריהן. דרוּנג זה – ששמו עכשיו: כלונס – הוא אותו הנהג איש-המשרד שבתחנת-המכוניות האולימפית, האיש השקט והשׁליו, שלחינם צועקים באוזניו שריפה ודליקה.
– ג – 🔗
מיום עמדי על דעתי מחנך אני עצמי, לבער מקירבי את יצר הנקמה והנאתה. במה דברים אמורים? – כשכלונס כזה כבר ניטל כוח-חוצפתו השליו, האולימפי לאטוֹם את אוזניו מכל הצעקות שבעולם. ולכן נהניתי בכל זאת שגם הגורל יודע לעיתים רחוקות להיות בן-תמותה מוסרי ולשרוף דווקא את ביתו של כלונס, שדווקא אטם את אוזניו מצעקות שריפה ודליקה וביחוד משום שאינו שומע את קולה של המכונית. יכול נהג לא לשמוע את קולה של הפצצה האטומית, או של רעש הר-געש – אך נהג שאינו פונה לצפירת מכוניתו שלו עצמו, ילך ויהא למכבה אש וילמד להישמע לקול הצפירה.
כשסיפרתי לאשתי – שוב לא בכתה אלא אמרה בפשטות:
– חבל שהוא עצמו לא היה בביתו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.