ד"ר שמריהו לוין אמר (בספרו “בעיתות מלחמה”, במאמר “עם, ארץ ושפה”): “לא קשה יהיה ליסד אוניברסיטה עברית; קשה יהיה לברוא את בית־הספר העברי העממי הראשון, להוביל שנית את הציפרים, החיות, הרמשים, הפרפרים, העצים והפרחים אל האדם, אשר יקרא אותם שנית בשמות, ממש כמעשה אדם הראשון לפנים. המצאת שמות חדשים, או התאמת העתיקים, למושגי מציאותנו כיום, היו קשים ואחוזים בחבלי יצירה. הישוב החדש כבר גמר להתגבר על הפרוצס הזה: האיכר החדש העיר את האדמה הישנה. פטיש האומה ניגד את הרעיון המשחרר. המורה החליק את קמטי העבדות מעל מצחו. והנה הופיע הילד החדש, הילד העברי, וקרא ‘אבא, אמא!’ השפה רוותה לשד־חיוּת מהקרקע החדשה, חן ואינטימיות, צלצול חי וטבעיות”.
התמונה הזאת המתארת בבהירות את תחיית שפתנו, ניצבת לנגד עינינו במרחק הזמן ומושכת אותנו להגיע אליה; אבל היא המוציאה מלבנו את הקריאה: “מה רחוקה עוד הדרך!”
שפתנו היא עדיין רק שפת בתי־הספר. האוּמן והאיכר עוד לא החיו את שפתנו. די לעבור בערי ארץ־ישראל: בבתיהן, בשוקיהן, בבתי־כנסיותיהן; די לסוּר למושבות, אל בתי האיכרים, לכרמים, לפרדסים ולשדות, להטות אוזן ולהקשיב לשפת העם והעבודה, כדי להכיר במציאות המרה. ערבית (שהיא שפת הדיבור של חלקים גדולים מעמנו בערי ארץ־ישראל, ושל אלפי העובדים הערבים במושבות), אידיש – תישמענה; אבל לא עברית. המסייר בארץ ורואה את הילדים הקטנים המדברים עברית, מתרשם כאילו שפתנו באמת כבר שבה לתחיה בארצנו. אמנם יודע הילד להגיד: “אבא!”, “אמא!” אבל היודעים הורי הילד להשיב לו עברית כהוגן ? לשיר לו, לנחם אותו, להשקיטו, לגעור בו, להשיב לו על שאלותיו בדיוק? היודעים הם לטייל אתו בעברית, לקשור אותו אל עולם בעלי־החיים והצמחים על־ידי ביאורים ותיאורים בעברית? להשיב בשם או בפועל עברי מתאים על כל “מה זה” של הילד? היש לנו רק להישלו בתחיית שפתנו בפיות הילדים, או אולי חובה מוטלת עלינו לספּק להוריהם את המורה אשר יקל מעליהם את יסורי התחיוּת השפה בפיותיהם?
מעולם לא נשקפה סכנה לתחיית שפתנו בארץ כמו בימינו אלה. לפנים היתה עברית, להלכה לכל הפחות, שפת ביניים לחלקים שונים של היהודים בארץ, והשפה העיקרית בבית־הספר. ואף־על־פי שמבוּלמוּס השפות הזרות לא נרפא הישוב העברי מעולם, בכל זאת מפני חוסר אחדות השקפות בין החוגים המשפיעים לטובת השפות הזרות (“כי”ח – לצרפתית, “עזרה” – לגרמנית, מוסדות היהודים האנגלים, מיסיון אנגלי) וההתחרות הפנימית ביניהם, לא התבצרה בישוב שום שפה זרה בתור שפה שלטת. עכשיו הוסרו כל העיכובים: אחדות השפה הזרה הושגה; זאת היא השפה האנגלית, המבטיחה משרה אצל הציונים ועל אחת כמה וכמה אצל הממשלה, זאת היא השפה שפרנסה בעקבותיה בעסקים עם הגויים הסוחרים; זוהי שפת התרבות הגבוהה והספרות, שפת המדע, הטכניקה והחקלאות המודרנית; זוהי השפה העשירה – ורבים אוהבי עשיר. די עכשיו, שנה אחרי כניסת הכובשים לארץ, להתבונן מה בהול הישוב העברי (במושבות ובערים(, על גדוליו ועל קטניו, ללמוד את שפתם של הכובשים, כדי להעריך נכונה את מקומה האמיתי של שפתנו שלנו בחיי יהודי ארץ־ישראל. לא רק בכל בתי־הספר נלמדת השפה האנגלית (תשאלו: למה ללמד שפה זרה לבני כפר ובית־ספר עממיים? תשאלו: למה להתחיל ללמד שפה זרה בגימנסיה עברית ביפו מהמחלקה הראשונה ואילך, בה ילדים בני 10 שנים? ההספיק העם המצרי במצרים אחרי ארבעים שנות חיים תחת שלטון האנגלים להתקשר לשפת הכובשים, כמו היהודים בשנה אחת?), אלא גם הגדולים שוקדים על לימוד השפה הזרה מפי מורים רבים לעשרות. לא זמן רב יהיה עלינו לחכות עד אשר תשלוט בנו השפה הזאת גם בדיבור, מבלי אשר מי שהוא יטילנה עלינו בזרוע, אלא רק מפני שאנו בעצמנו כה אצים להשליטה עלינו.
שנים רבות קיוינו להחיות את שפתנו בארץ־ישראל דרך בתי־הספר. אבל החיים הראו שכל זמן שתחיית השפה תהיה מיוסדת רק על בתי־הספר ולא גם על מוסדות מיוחדים לגדולים תהיה עבודתנו זאת בארץ־ישראל דומה לגוף שחציו האחד חי בשעה שחציו השני מת. נזכור נא, שמשבעים אלף היהודים אשר בארץ מדברים עד היום עברית, בתור שפתם הקבועה, רק מאלפיים עד שלושת אלפים איש מבוגרים, והנשארים מדברים כל הז’רגונים המרובים הנפוצים בין יהודי ארץ־ישראל. בבתי־הספר מתחנכים אלפים אחדים ילדים על הדיבור העברי. אבל חלק גדול של התלמידים, בעזבם את בית־הספר, נטמעים בתוך סביבתם וחוזרים לשפת ההורים. אנו עומדים לפני כניסה של יהודים לארץ־ישראל (אשר אנו מצפים להם בכליון עינים) ששפתם המדוברת אינה עברית. מה רחוקים אנו מתחיית שפתנו; מה עלולים אנו להתרחק ממנה יותר ויותר עם ריבוי היהודים בארץ, אם נשאיר את המצב כמו שהוא ללא פעולה חיובית מצדנו. אם על־ידי בתי־הספר לבדם ניטע בארץ־ישראל את שפתנו, נורידנה למדרגת שפת בית־הספר כמו בגולה, אבל לא נעשנה לשפת הדיבור.
בבואנו להגביר את כוח הדיבור העברי בארץ על־ידי מורים למבוגרים, עלינו קודם כל לשעות אל אותם חלקי הישוב, אשר הדיבור העברי הוא בשבילם צורך אמיתי, הנובע מתוך יחסי אהבה לשפתנו ומתוך השאיפה העמוקה להחיותה בדיבור. חובה עלינו להגיש עזרה לעובד העברי היוצר את החברה המדברת עברית. בראותנו את המורים לפועלים, אשר קבענו במושבות ובקבוצות, המוסיפים לחזק את הקשר בין הפועל לשפתו, המקילים עליו למצוא את השמות העבריים הדרושים לכל צרכי־חייו, בכל מקצועות עבודתו, אנו אומרים לעצמנו: מחנה העובדים, הנאמנים לשפה בכל נפשם, לוחמים את מלחמתה בחיים קודם כל עם עצמם, בעזבם את שפתם המדוברת בפיהם מהגלות ובהחליפם אותה בכוח רצונם בשפתנו העברית, ומוריהם עוזרים להם ומחזקים את ידיהם. ואתם בטחוננו ותקותנו.
הבאים אלינו לארץ (ואלינו, העובדים, יבואו, כי לרבים, לרבבות, דרך העבודה היא רק היא הדרך היחידה בארצנו) במצעדיהם הראשונים פגוש יפגשו אותנו, את חבריהם, אנשי העבודה. אתנו יחד יצאו לעבודתם ובתוכנו יתאמצו להקנות לעצמם את שפתנו העברית אשר אותה ישמעו מפינו. סביבת דוברי עברית, רוח האהבה לשפתנו, מורים עברים והדרכה, תנאי לימוד נאותים, ספרי לימוד ומכשירים – מהפכים במשך שלושה חדשים את העולה החדש למדבר עברית, ובמשך חצי שנה – לקורא עברית. ובמקום להיספח את הבלתי מבינים, “המתאוננים”, למען הרבות את המבוכה בארץ, יתוסף העולה החדש על המחנה העברי הנאמן. ואף הוא יפגוש את הבאים אחריו ויעזרם להפוך את לשונם לעברית
הסתדרות הפועלים החקלאים עושה עבודה תרבותית כל שנות קיומה. בין פעולותיה היו: שעורי־ערב לעברית, יִסוּד ספריה חקלאית מטולטלת, הנחת יסוד לספריה המרכזית של הפועלים.
בועידת פועלי הגליל שהוקדשה לשאלות התרבות, (כנרת, בסוף שנת תרע"ה), נבחרה ועדת־התרבות לפועלי הגליל. כעבור שנה נבחרה בועידת פועלי יהודה (השישית), שנתקיימה בפתח־תקוה, ועדת־התרבות לפועלי יהודה. ראשית העבודה היתה בשתי מגמות: א) להמציא לפועל את המורה. ב) לקרב אותו אל הספר העברי. שנים של תלאות והתרגשות, של גזרות הממשלה התורכית שהכריחו את הפועלים להתפזר ממרכזיהם, עיכבו בעד התפתחות העבודה. למרות זאת נעשו גם בשנים ההן התחלות של פעולה תרבותית. אולם עבודתנו התפתחה ביתר שאת אחרי היוָסד “התאחדות ציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל, אחדות־העבודה” באדר שנה זו, כשהתחילה להקיף לאט לאט, מלבד הפועלים החקלאים, גם פועלי־העיר המצטרפים ל“אחדות העבודה”.
תמוז תרע"ט
-
מכתב מאת ועדת התרבות של הסתדרות הפועלים החקלאים אל מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית בלונדון. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.