“לספרות העברית אין עם של קוראים, וזה שולל גם מהיחידים את הכוח להעריך. ואין תקוה לעם ולספרות העברית לעלות, כל עוד שעברית אינה שפת הדיבור; כי לא רק קוראים רבים נחוצים לספרות, אלא רבים החיים אתה חיים אורגניים משותפים”

“נדודי לשון” מאת רחל כצנלסון¹

במשך שנות המלחמה בגרה בעם ישראל הכרת אחדותו הלאומית, אשר התבטאה בתנועת הקונגרסים היהודיים, שהקיפה את החלקים הגדולים והחשובים בעם. בקונגרסים האלה הוכרז על הנוסחה של אחדות ישראל בהווה ובעתיד בצורת הדרישה הכפולה: זכויות לאומיות לישראל בגולה ומדינה יהודית בארץ־ישראל. הקונגרס היהודי הכללי של נבחרי עם ישראל מכל ארצות פזוריו בעולם עומד מאחורי כתלנו. עמנו יאַמץ את כוחותיו להגן על קיומו בגולה ולבנות את מקלטו הלאומי בארץ־ישראל על־ידי פעולה מרוכזת, הנהלה מאַחדת ומשתפת ומוסדות יהודיים כוללים, אשר יוָצרו בקונגרס היהודי או על־ידי ההסתדרות הציונית העולמית. העבודה התרבותית, להפרחת ספרותנו ולתחיית שפתנו, המיועדה לביצור קיומו הרוחני־הלאומי של עמנו בארץ ובגולה, מחכה אף היא לאיחוד ולהפראה על־ידי ריכוז הפעולה והפועלים בשדמותיה.

כל זמן שקיימות בגולה קהילות ישראל, מוטלת עליהן החובה להמשכת העבודה התרבותית־הלאומית ולהקמת המוסדות המתאימים לעבודה זאת. אי־אפשר לגולה לצאת ידי חובתה במה שנעשה בארץ־ישראל. כיום הזה אין ארץ־ישראל עדיין יכולה להיות מרכז תרבותי־לאומי לגולה.

ביסוד העבודה התרבותית צריכה להיקבע השאיפה להחיות את הדיבור העברי בכל העם בכל תפוצות הגולה ולהפוך בדרך זו את שפתנו הלאומית לשפתנו העממית. תחיית שפתנו בגולה מבטיחה מצד אחד את קיומה והתפתחותה הבריאה של הספרות העברית, ומהצד השני – מבססת את ראשית נצחונותיו של הדיבור העברי בארץ־ישראל.

 

א    🔗

הציונות ההרצלית כתבה על דגלה: יצירת מקלט בטוח לעם ישראל בארץ־ישראל. ואולם ישנה עוד ציונות אחרת, השואפת ליצירת מרכז בארץ־ישראל בשביל הגולה. ובעוד שאין מקום לטעות במושג מקלט ולחשבו לקיים, טרם נוצר באמת, טרם קלטה ארץ־ישראל אל תוכה את עם ישראל – הנה המושג על־דבר מרכז, עם תקוַת המאור לגולה (גם לאנושות כולה) הכרוכה בו, מעורר תמיד את המחשבה המוטעת, שאפשר ליצרו על־ידי מפעל זה או אחר; ואפילו לחשוב אותו כבר ליש לפני בואו לעולם. הטעות הזאת היא הנותנת מקום לאותה הונאה והנאה עצמית, אשר רבים מאנשי ארץ־ישראל ומהציונים בגולה מַשלים בעזרתן את נפש העם בתקוות שוא, בסיפורי בדים מחיי ארץ־ישראל; היא שנתנה מאזנים בידי אחד העם עוד לפני עשרים שנה לשקול את יִסוּדה של אקדמיה אחת בירושלים כנגד מאה קולוניות בארץ־ישראל, ובידי אוסישקין כיום לשקול בית־ספר אחד בקסטינה כנגד כמה וכמה מוסדות שבגולה;² היא המגרה את “פרחי” התחיה לזרוק לאוירנו אבק של התפארות שדוּפה לעוור את עיני העם.³

יש רק מרכז אחד, אשר עיני כל העם תלויות בו, והוא – ארץ־ישראל, ארצנו, מולדת אבותינו אשר ניתקנו ממנה, ואשר עמנו עורג בכל הדורות לשוב אליה; אשׁר ר' יהודה הלוי חוֹנֵן את חרבותיה, ואשׁר רבי ישׂראל בעל־שם־טוב חתר לעלות אליה (ולהביא בה את מלך המשיח לישראל); אשר קומץ עפרה ממתיק עד היום את הרגעים האחרונים של יתומיה, שלא זכו להיקבר בתוכה; אשר רבים מבניה עולים אליה בדור האחרון מדי שנה בשנה לעבדה ולשמרה, ואשר רבבות רבבות מהעם מצפים להימלט אליה כיום משוד הגלות! זולתי המרכז האמיתי הזה, החי בלב איש ישראל, אין כל מה שנברא בארץ־ישראל עד היום הזה יכול לשמש מרכז המשפיע, המחייב והמורה. הציבור העברי בארץ־ישראל אינו עומד עדיין על גובה לאומי (גם לאומי),⁴ חברתי, מוסרי ותרבותי כזה, אשר יאיר לגולה. התנועה הציונית ניזונה מן הכוחות המתפתחים בחוגים הלאומיים והציוניים בישראל בכל תפוצותיו, וארץ־ישראל בכללן. האחרונה היא שדה הפעולה של הכוחות האלה (והיא מצטרפת אמנם גם לחשבון הגורמים המולידים את הכוחות האלה בעם) התלויה בעיקרה בהם. אין במושפע, אלא מה שיש במשפיע. ואין בכוס מי הים, אלא מטעמם של מי הים בים. ובהכרח אין בארץ־ישראל, אלא מה שיש בכוח התנועה הלאומית והציונות בגולה. לא מרכז – אלא בית קיבול לפעולה הלאומית. בטעותנו, אנו רוצים לחסות מחום השמש בצל העץ, אשר תמול נטמן גרעינו באדמה ועוד לא הספיק להצמיח כהוגן את גבעולו. אנו מדברים בארץ על השפעה על הגולה ועל רחשי יצירה בתוכנו. אף שיר עממי מקורי, אף מנגינה לא נוצרו במרכז הזה, בארץ־ישראל, במשך תקופתנו, ולא יכלו להיוָצר! נפטור נא את ארץ־ישראל מחובת השפעה מהמרכז אל ההיקף, ומההתאמצות – הבלתי פוריה והמביאה לידי זיוף – להמציא לגולה מורים עברים, משַׂחקים עברים, שׂפה עברית. נחייב במקום זה את הגולה ליצור בעצמה בשבילה. שׂדנו בארץ־ישראל אך זה הולך ונזבל ונחרש, וכל העולה עליו לא ירגיש לפי שעה יותר מריח האבק העולה מתוך כל תלם ותלם. לפעמים נדמה לנו, שכשנעביר לארץ־ישראל את פלוני ואת אלמוני ממשוררי ישראל וסופריו הגדולים יוָצר פה המרכז לגולה. אבל אנו שוכחים, שעם העברת האנשים עוד לא הבטחנו לנו את פעולתם המוצלחה של כוחות היצירה שלהם.⁵

במקום לבטוח בטחון שוא, לפני זמנו, שיש בכוח השפעתה של ארץ־ישראל כיום לשמור על עצמיותנו הלאומית בגולה ולהציל מכליון חלקים רבים ממנה – מוטב לנטוע בעם ישראל את ההכרה, שרק בכוח תנועה לאומית אדירה בגולה ייבראו החיים החדשים בארץ־ישראל, וכי תחיית שפתנו השלמה היא אחד היסודות בתנועה לאומית זו; מוטב לקרוא לעם ישראל – יחד עם השתתפותו בתנועת הגאולה, בציונות – להגן על חייו הלאומיים בגולה, כל עוד לא נגאל ממנה, לצור לו צורות מקוריות, עממיות ונאות, לשוב אל לשוננו העברית ולהקים לעצמו בגולה את מוסדותיו התרבותיים.

 

ב    🔗

מעברים שונים נשמעים – זה שנים – קולות בודדים ורפויים הקוראים להחיות את שפתנו כשפת הדיבור לא רק בארץ־ישראל, אלא גם בגולה. הדברים המובאים מהמאמר “נדודי לשון” מראים לנו, כיצד מובעות המשאלה והתקוה הזאת אגב דברים אחדים, כמעט ברמיזה.⁶ ננסה הפעם לברר את שאלת תחיית שפתנו לשמה.

הז’רגוניסטים מאמינים, שהז’רגונים השונים (ערבית, פרסית, שפות יהודי קוקז, ספרדית, וביחוד הז’רגון הגרמני הנקרא “אידיש”) יישארו בפי בני ישראל כל ימי חיי העם עלי אדמות. הלאומיות שלהם יכולה, איפוא, להסתפק, מצד השפה, בשמירה על קיום הז’רגונים בפי העם, בשמירה על המציאות. לגבי האידישיסטים, למשל, אין שאלה ביחס לעצם קיומה של אידיש, באשר שפה זו מדוברת וחיה בפי חלקים גדולים מאד של העם, אלא רק ביחס לטיפוחה, לקביעת חוקי דקדוקה וליצירת ספרות לעם בשפת העם. ההווה אתם כיום, לכן הם גם בטוחים בעתידם. העברים הנאמנים לשפה העברית מסתפקים לרוב בתקוה לתחיית שפתנו בארץ־ישראל, בקיום ספרות עברית ובקבוצות דוברי עברית בגולה. ההווה לגמרי איננו אתם, לכן גם אינם בטוחים בעתיד.

אמנם זה כחמש עשרה שנה שהפועל העברי מאמץ את כוחותיו להשליט את העברית, אשר אֵרשׂ לו באמונה, בכל חייו. רק מעטים מתוכנו הביאו אתם בעלותם מן הגולה את ידיעת שפתנו, ועוד פחות – את הדיבור בה. ועתה הפכה שפתנו להיות שפת החיים בפיות מאות הפועלים והפועלות על־ידי הסתגלות אליה, ואצל רבים מאתנו, על־ידי התאמצות נפשית נמרצה ומרובת שנים. הרגשות עמוקות של חובה ואהבה לשפתנו ועזרה הדדית ללמוד אותה היו בעוזרינו בנצחון המהפכה הלשונית הזאת אצל היחידים ובציבור כולו. חברת הפועלים העברים בארץ־ישראל זוהי החברה היחידה – מלבד המורים, שאומנותם בכך – אשר השפה העברית קמה בתוכה לתחיה בתור שפת הדיבור בבית, במשפחה ובעבודה. אבל דוקא הנצחון הפנימי הזה של הפועל העברי מטיל עליו דאגה מיוחדת ואחריות מרובה לגורל שפתנו ומחייב אותו לשאול את השאלה החמורה: איך תקום לתחיה שלמה? האם על ידי ההתאמצות הבלתי רגילה של המעטים בארץ־ישראל, או על ידי תנועה כבירה ומקיפה את כל בית ישראל בגולה?

כל זמן שהעם בגולה משתאה מרחוק למראה בניו שבארץ־ישראל המדברים עברית, או לשון הקודש, הרי פעולתנו כאן, בארץ, ביחס לתחיית לשוננו דומה לעליית הזקנים לארץ־ישראל על מנת לזכות למות בה. זו היתה עליית יחידים, אשר העם היה מעריץ אותם, אבל לא היה משתתף עמהם. הוא לא שילב את חייו ותקוותיו בחייהם, אף לא הכין פעמיו ללכת אחריהם. אבל הנה הדור החלוץ לתחיית שפתנו בארץ פונה לעבר המחנה כולו וקורא אותו ללכת אחריו ולבוא לעזרתו. והעזרה לתחיית שפתנו בארץ־ישראל אינה חָמרית גרידא לשם החזקת בתי־הספר בארץ־ישראל (עד אשר יהודי ארץ־ישראל יכלכלו אותם בכוחותיהם עצמם), אלא – עזרה בלשון, כלומר, שהיהודים בגולה יעזרו לנו להחיות את שפתנו, בהשתמשם הם בה בחייהם הרגילים, כמו שאנו משתמשים בה פה. בשביל אותו חלק שבארץ־ישראל הממלא את חלל האויר בארץ ואת העתונות בחוץ־לארץ בזיוף המציאות ובסירוס הדברים, הרי שפתנו כבר קמה לתחיה בארץ־ישראל. אבל לאמיתו של דבר הדרך לתחיה זו עודנה רחוקה. אמנם היהודים בארץ־ישראל, חוץ ממיעוטים קטנים, יודעים עברית, אבל מספר האנשים בארצנו, אשר הדיבור העברי קבוע בפיהם תמיד בבית וברחוב, הוא בין אלפיים לשלושת אלפים איש. אלה הם אלף הפועלים והפועלות, חבורות המורים העברים, תלמידיהם ובוגריהם של בתי־הספר התיכונים ומספר לא גדול של תושבי הערים ושל האיכרים במושבות. אליהם נוספים כעשרת אלפים ילדים הלומדים בבתי־הספר; אלא, שגורל שפתנו בפיהם לעתיד נחתך על־ידי אופן חייהם וסביבתם. זוהי לעת־עתה תחיית שפתנו בארץ־ישראל. רבבות היהודים בירושלים ואלפיהם ביתר ערי ארץ־ישראל ומושבותיה מוסיפים להשתמש בז’רגונים המרובים. ונשאלת השאלה: האפשר לשפה, החיה רק בפיות אלפים בודדים, לגדול ולהתפתח?

שפתנו נלעגת ומשובשת בפיותינו ובפיות ילדינו. מעטים מבינינו יודעי עברית על בוריה, ועוד קטן מזה הוא מספר הדוברים בה נכונה. בשביל רבים היא רק שפת הדיבור ולא שפת המחשבה. היא כבר משמשת לשפת העבודה לפועל החקלאי בארץ, אבל אין היא עדיין שפת האוּמן, שפת השוק, המסחר ובית־הכנסת. המורים והילדים נחנקים בבתי־הספר מחסרון סביבה עברית מחוץ לכתליו, ללא שיחת עם וללא אנחת עם ושירתו. מתוך תשוקה להשמיע על אוזן העולל את שפת העברי ובחרדת לב מפני קללת דו־הלשוניות, מדברת האֵם לילדה עברית כבולה, ושפת נפשה של אֵם נגזלת מחיי הילד. באורח פלא נקלטת שפתנו סוף סוף בנפש הילד; פועל כאן ודאי אוירה של המולדת. ואולי מלוּוים כל ניב, כל מלה משפתה הדלה של האם, בבת־קול מיוחדת – בת היאבקות האם הגוזרת על עצמה להיאלם למחצה – הצָדה את קשב הילד ונשמתו ומקשרת אותו לשפת אומתוֹ. לא רבים בינינו האבות, שאינם מטפחים בסתר לבם את התקוה ללמד את בניהם שפה זרה – או אפילו לשלחם חוצה לארץ – למען יטעמו מעץ החיים של התרבות האנושית, ספרותה ומדעה. הדור הצעיר בארץ־ישׂראל גדֵל בלי ספר מדעי, בלי ספר רגיל בדברי ימי העמים, בלי ספר מסביר את מדעי הטבע. את ידיעותיו על חיי החברה ומלחמת העובד הקשה בדורות האחרונים על שחרור חייו משיעבודו הקשה, יכול הדור הצעיר לקלוט רק ממאמרים בודדים ארעיים, מאין אפשרות להאיר את שכלו באור גדולי המחשבה האנושית. ושוב נשאלת השאלה: התחיה שפתנו, התחזק? התתפתח ספרותה בתוכנו? התותרנה חרצובות הלשון והמחשבה של נאמניה?

התשובה על השאלה הזאת היא: כן! ואימתי? – כששפתנו תחדל מהיות שפת אלפים בודדים ותשוב לחיות בפי מאות רבבותיו של כל העם; כששפתנו תשוב להיות שפתו המדוברת של כל העם להמוניו, למשפחותיו, לארצותיו, של כל יהודי ויהודי, כמו שהיתה לפנים; כשבתוכן המושג יהודי יובן מאליו המושג: אדם המדבר עברית, כמו שבתוכן המושג צרפתי – אדם המדבר צרפתית!

 

ג    🔗

התנועה להחיות את הדיבור העברי בגולה התחילה מלפני עשרות שנים. בועידה האחרונה של ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית, בשנת תרע“ד, נמסרו ידיעות אלה: “עוד מלפני חמישים שנה נוסדה בבוקרשט אגודה להפצת הדיבור העברי, שהתקיימה שלוש שנים. בין מיסדיה היה יוסף הלוי; וגם המלבי”ם התיחס בחיבה לתחיית השפה ולאגודה זו”. והלל זלטופולסקי אמר שם: “התנועה העברית לא תמול היא אתנו, ויש לה כבר שרשים עמוקים בחיים. היא מקבלת צורות מצורות שונות, אך חוט השני בכולן היה הדיבור העברי. הצעדים הראשונים החלו לפני חצי יובל שנה בהיוָסדן של חברות ‘שפה ברורה’. זו היתה ‘תקופת הצחוק’. האנשים לא הוכשרו לדבר עברית, והשפה לא היתה מוכשרת להיות חיה בפיהם. המליצה התנ”כית שלטה בספרות שלטון גמור. ולכאורה נשארו צעדים אלה בלי תוצאות מוחשיות. ואולם לאט לאט נשתנו פני הדברים". על פי עדותם של הלל זלטופולסקי וקלוזנר (בועידה הנזכרת) ופנחס שיפמן (“השלח”, תרע"ט) נמצאים ברוסיה עשרות אלפים צעירים וצעירות דוברי עברית. בגליציה, הודות לפעילות חבורת מורים במשך עשר השנים האחרונות, הוכן חיל דוברי עברית לאלפים; וגם באמריקה מתחילה תנועה זו להתרחב. אלה הם אותות מבשרים את עלות שחרה של שפתנו על שמי חיי העם העברי, המראים על אפשרות של תחיית שפתנו בפי העם, אבל עדיין אינם מבטיחים אותה. התנועה העברית עוד לא התיצבה על הדרך הרחבה. היא אפילו לא הכריזה על מגמתה הברורה והקיצונית, ועל אחת כמה וכמה שלא העמיסה על עצמה את העול הכבד של התחלה, מתאימה, לפי מהותה והיקפה, למגמתה זאת. מדברי הלל זלטופולסקי בועידה הנזכרת למעלה אנו מקבלים תמונה שלמה ממצב העבודה לתחיית שפתנו ברוסיה לפני המלחמה: “החלה עבודה רבה. פה יסדו גן ילדים, ופה – בית עקד ספרים, ופה פתחו בית־ספר לבנות ופה יסדו שיעורי ערב. נוכחנו, לדאבוננו, שלא היינו מוכנים, חסרו אנשים פועלים, חסרו ספרים וחוברות. הסופרים לא באו לעזרתנו, למרות בקשותינו הרצופות. הלעטנו את האגודות בתקוות טובות ולא יכולנו לגשם אותם, כי לא היו לנו די נואמים ודי חוברות וספרים”. העבודה הענקית והשיטתית למשך שנים רבות, הנחוצה כדי שהמיליונים הרבים של עמנו, הפזורים בכל ארצות תבל ומדברים בכל לשׁון שׁבעולם, ישַׁנו את לשׁונותיהם שׁבפיהם ללשון העברית ויתחילו לדבר בה, צריכה להיות מיוסדה על הצרכים המתגלים בחיי הרוח של עמנו בזמננו. עם הספר כיום הוא הכי עני במוסדות ההשכלה העברית. השכלת העם היתה נשענת על חדרים, ישיבות, בתי מדרשות, ועל דיינות ורבנוּת, שהיו קיימים בכל קהילות ישראל, כגדולה כקטנה. כיום ניטלה הנשמה מהחדרים ומהישיבות. ירידת התורה בישראל ודלדול הכוחות הרוחניים של נושאי המסורת הדתית גדולים במערב ובמזרח. ונשאלת השאלה: איפה הוא בית היוצר למורה העברי – בין התורני וירא השמים ובין המשכיל והחפשי – הלאומי, המכובד, הנושא את דגלו והאהוב בעמו? למורה, אשר גורל עתידו הרוחני של ישראל מסור בידו? מאין יבוא המורה העברי ?

התשובה על השאלה הזאת היא: ממוסדות מיוחדים למורים, שיש ליסדם בקהילות ישראל החשובות, אשר בגולה. לשנים עשר מיליוני היהודים שבעולם דרוש חיל גדול של מורים עברים, אשר יחנכו את הדור הצעיר על ברכי השׂפה העברית, ואף יַקנו את שׁפתנו למבוגרים. ישׂ ליסד, איפוא, עשרות בתי־מדרש למורים, או מוסדות אחרים מתאימים לתעודה זו. עליהם להכין לאט לאט בשביל העם העברי את המורה הדרוש לו, למען החיות את שפתו ולמען המשיך את קיומו הלאומי־הרוחני. האומנם מורגש בעם ישראל צורך אמיתי במורה העברי? בלב היהודי בזמן הזה חיה עדיין התביעה הפנימית לחנך את בנו על ברכי המסורת הדתית או השפה והספרות העברית, למרות הדוגמאות הרבות ליחס השלילי אל המורה או המלמד. ואולם, מלבד הצורך המורגש אצל הפרט, אנו דנים כאן על הצורך בחיי הלאום כולו. מכיון שהצורות הקודמות של ההוראה נמחקו, מקצתן או כולן, מוכרחות לבוא צורות הוראה אחרות.

הקשר בין היהודי ובין שפתו ותורתו לאחר עזבו את החדר או הישיבה ועד סוף ימי חייו היה נמשך (עד הדורות האחרונים) על ידי החיים הדתיים – תפילה ומצוות – ועל ידי העיסוק בתורה. מי יודע, אם היתה התורה מתקיימת בישראל אלמלא השעה בין מנחה למעריב בבתי־התפילה, אשר בה הקשיב העם לפרק במשנה, באגדה או בספר מוסר. כיום נראו צורות חדשות לחיי הרוח של העם, ואכסניות בל ידעון הוכנו להן, כגון שעה חטופה לקריאת העתון היומי, ותשוקה להקשיב לקול חיי האדם מעל במת התיאטרון. ואם את השפה העברית בבית־הספר יכול להכניס (לאט לאט ובהתאמצות רבה) המורה העברי, הנה בבית ובמשפחה אפשר להחדירה רק דרך הצורות המחודשות של זמננו. למיליונים נמנים קוראי העתונות היומית, ולאלפים – המבקרים בתיאטרון. פה רוחשים החיים העממיים, ההמוניים. ושפת החיים האלה צריכה להיות השפה העברית. כיום אין אף עתון יומי עברי בכל העולם. מאמריקה מגיעות אלינו שמועות שנאמני שפתנו שם מתכוננים להוציא עתון יומי עברי. ואולם לא פעולות של יחידים, בודדות במקום ובזמן, יחַיו את שפתנו, אלא תנועה מקיפה. עתונים עבריים צריכים להיוָסד – ובבת אחת – בכל המדינות הגדולות הישנות והחדשות אשר באירופה, במרכזי היהדות במזרח, בארץ־ישראל, באמריקה. הוא הדבר לגבי התיאטרון העברי. כסנונית זו הבודדת, שאינה מבשרת את האביב והחביבה עלינו בכל זאת, כן לנו הידיעות אודות הנסיונות של יצירת במה עברית בוַרשה, מוסקבה וניו־יורק. ואולם גם פה דרושה לא פעולת יחידים, כי אם תנועת רבים מקיפה. קבוצות שׁל משַׂחקים עברים צריכות להיוָסד בבת אחת במרכזי היהודים החשובים: ורשה, אודיסה, מוסקבה, ברדיצ’ב, וילנה, לבוב, וינה, ברלין, פריז, לונדון, ניו־יורק, שיקגו, טיפליס, סלוניקי, ארץ־ישראל, בגדד. העובדה, שהעתונים היומיים העבריים, שהיו לנו, התקיימו בקושי, בה בשעה, שהעתונים הז’רגוניים נפוצו למאות אלפים, והעובדה שהנסיונות ליצירת תיאטרון עברי דרשו התאמצות של כוחות בלתי מצויים, בה בשעה, שהתיאטרונים הלועזיים מתמלאים מהקהל היהודי – מראות לנו ברורות על התרחקותו הנוראה של עמנו משפתו; אולם, יחד עם זה, הן מראות לנו לאיזו מדרגה צריכים להגיע כוחה והתפשטותה של שפתנו בעם.

הסמינרים העבריים יהיו למרכזי תרבות במקומות היוָסדם, אשר סביבם תתהווה אוירה של הדיבור העברי והמחשבה העברית. העתונים העבריים אשר יובטחו באמצעים מיוחדים למען יוכלו להתקיים ולהימכר במחיר נמוך, אשר יפתח לפניהם דלתות כל בית בישראל, ישאו יום יום את המלה העברית החיה לעם וירכזו את הקורא ואת הקונה העברי סביבם וסביב ההוצאות הספרותיות, אשר תיוָסדנה על ידיהם בצורת הוספות ותשורות לחותמיהם. התיאטרונים העבריים, אשר יובטחו גם הם באמצעי קיום מיוחדים יחַיו את הדיבור העברי ויהיו למעינות השירה והאמנות העבריים אשר יפכּו בעם.

 

ד    🔗

ב“מכאן ומכאן” פותר “אובד עצות” את שאלת היהודים באופן כזה: “לא מרכז אחד בארץ־ישראל, כי אם מרכזים בארץ־ישראל ובגולה. ספרות עברית המקשרת את כולם. ז’רגון בתור שפה מדוברת בעם. בארץ־ישראל – עברית עד כמה שאפשר”. “אובד עצות” מניח את האפשרות של קשר כלאים בין העם וספרותו: ספרות עברית בתור יצירת עם המדבר ז’רגון ושפות אחרות.

והתמהון תוקף: הייתכן לספרות עם לחיות ולהשפיע על העם, בלי שידבר בשפתה? מהיכן יקומו לו הסופרים בספרות זו, ומי יהיו קוראיה, ומה יהיו עניניה ונושאיה? האומנם העם ברבבותיו לא יברא לו את ספרותו החיונית בשבילו, העונה לצרכי חייו בשפתו המדוברת בפיו והמובנת לו? והאם לא תהפוך הספרות העברית ל“חכמת ישראל” חנוטה בכרכים עבים וקבורה באולמי ספריות ובתי־ספר גבוהים? או אולי כל ספר וכל סופר עברי יביא אתו על הבמה את המתורגמן שלו, כדי להיות מובן, דוגמת ימי המשנה ותלמוד?

ואם תאמר: “מעולם לא דיברו המוני העם בשפה העברית בגולה, ואף בישבם בארץ־ישראל היו תקופות וגלילים, ששפתם העברית לא היתה בפיהם, ובכל זאת התקיימה בעם עד היום הזה. ומה החרדה כיום?”

ויש לומר: נכון, היא לא היתה שפתו המדוברת בגולה, אבל היא היתה שפת חיי רוחו. הקשר בין היהודי בגולה ובין העברית היה למעלה מהקשר שבין עם אחר ושפתו המדוברת. זו היתה שפת דתו, אשר חיתלה את כל חייו, מיום היוָלדו, כשבירכו עליו בבית־הכנסת, ועד יום מותו, עם אמירת הקדיש לאחר סתימת הגולל; זו היתה שפתו, שבה התחיל ללמוד מיום שידע לדבר, בה התפלל ובה עסק בתורה בעתיו הקבועות כל ימי חייו. זו היתה שפת המסחר: בה כתב שטרי חובותיו ופסק את דיניו. לא היתה פינה בחיי היהודי, אשר העברית לא תשלוט בה. זו היתה שפה חיה בישראל. ולא עוד, אלא מכיון שהעברית היתה לשפת דתו של היהודי, לכן היתה גם לשפתו הקדושה. ושפת חיי יום יום, הז’רגונים, נערכה ביחס לשפתו העברית כשפחה אל הגבירה. הקשר שבין העם העברי ושפתו העברית בעבר היה נשען על כוחות נפשיים ורוחניים אדירים, דתיים ועממיים, ששלטו בחיי הרוח של העם בכל הדורות.⁷ עכשיו, כשנשתנו פני הדברים, כשחיי עמנו הם חיים של חולין בעיקרם – חיים של יחסים מרובים בין בני האדם לבין עצמם ויחסים מועטים ביניהם לבין המושגים הדתיים; כשהספרות העברית אינה נושאת יותר את דגל הדת בשביל החלק הדתי שבעם, ואינה גם ספרות הנובעת מתוכן חיי החולין בשביל החלק האחר של העם, אלא היא קשורה עם עשרות אלפים אחדים מישראל ותו לא – עכשיו חדלה גם שפתנו מהיות שפה חיה ועממית בישראל. לכן, מכיון שהקשר בין שפתנו ובין העם בגולה מותנה עתה רק מהספרות העברית ומהספר העברי, חייבים אנו לבדוק את היתד הזאת, אשר עליה היא תלויה: הנאמנה היא או רפויה?

הערכת מצבה של ספרותנו מצד התפשטותה בעם ניתנה בועידה האחרונה לשפה ולתרבות העברית בשנת תרע“ד על־ידי דויד פרישמן ושמואל צ’רנוביץ. “משירי יל”ג נמכרים במשך שנה שלמה שמונה עשר אכסמפלרים. ל’ביבליותיקה העברית' היו בראשיתה 3500 חתומים ובסופה – חמש מאות. ה’ביבליותיקה הגדולה' התחילה בחמש מאות אכסמפלרים וגמרה במאה. ובכלל, כל ספר חדש, אשר יודפס עתה, אין מוכרים ממנו יותר משלוש ועד ארבע מאות אכסמפלרים. מספרי החינוך לא יימכרו אלא ספרי ההתחלה בלבד, כלומר: הספרים הנועדים לנערים עד שנתם העשירית, שאז הם עוד ברשותם של אבותיהם, ואבותיהם מכריחים אותם במידה מרובה ללימודים אלה, בעוד אשר הספרים הנועדים לנערים למן השנה העשירית ומעלה, לא יימכרו כמעט כלל. וזה הלא הסימן היותר נורא, שהדור הבא, למרות כל ההבטחות שמבטיחים לנו, יתחנך ללא ידיעת הלשון העברית. רוב הספרים הנמכרים אצלנו, הם דוקא ספרים עיוניים קצת, הנוגעים יותר במקצוע ‘חכמת ישראל’. והחזיון הזה, שבשעה אחרת היה משמח אותנו מאד, משום שהיה מראה לנו, שעמנו הוא עם שלבו אינו נתון לדברים בטלים וליצירות הנעשות מתוך קלות ראש, חזיון זה בשעה זו דוקא נורא הוא בשבילנו, כי הוא לנו הסימן היותר מובהק, שקוני הספרים המעטים, שיש עוד לנו, הם אנשים באים בימים, ולא הצעירים”. ופרישמן מוסיף: “נַסו רגע וציירו בדמיונכם את בנינו מקץ 30 או 50 שנה. אותם הבנים הלומדים רק את ספרי הלימוד הנועדים לנערים עד שנתם העשירית, ומשם ואילך אינם לומדים כלום – וגם אותו המעט נשכח מהרה מלבם – מה נהיה בעיניהם אנחנו וחלומותינו?”⁸ צ’רנוביץ אסף הרבה חומר לשאלת שוק הספרים העברי והרצה על נושא זה בועידה. בין יתר דבריו אמר: “במידה שספר הלימוד מכוּון לבעל גיל יותר גדול, בזו המידה עצמה הולכת התפשטותו ופוחתת, מפני שהילדים מבקרים את בית־הספר לכל יותר שלש שנים, ואחרי כן הם נכנסים את בית־הספר הכללי ושוכחים את כל התורה כולה, שלמדוה על רגל אחת ועל קצה המזלג”. הוא מביא עוד את המספרים האלה: “ספרי פרץ ופרישמן נמכרים 200 לשנה, ספרי ברדיצ’בסקי – 400, ‘על פרשת דרכים’ 1000, ‘מכאן ומכאן’ 700, העתונות הז’רגונית היומית נפוצה במספר 200 אלף אכסמפלרים ליום, ונקראת על ידי מיליון”. זהו כוח התפשטותה של ספרותנו העברית בעם. וכשם שתחיית שפתנו בארץ, הנשענת רק על אלפים דוברי עברית, מעוורת את עינינו לבלתי העריכה כערכה, כן מאהבתנו הגדולה לספרותנו אין אנו רואים את הצטמצמות חוג השפעתה על העם. ועד שאנו מקשיבים לחלום תחייתנו לעתיד לבוא, ישכח בינתיים היהודי את התורה ואת שפתה. על מצב ידיעת שפתנו בין הדור הצעיר באמריקה מספר לנו אדם, שחקר שם את מצב החינוך העברי.⁹ בכלל מקבלים חינוך עברי באמריקה, מעט או הרבה, 28 אחוזים מכלל הילדים העברים. ויתר הילדים, בערך 72 אחוזים, יתרחקו מאתנו לגמרי מקטנותם, מבלי דעת כל מאומה מדברי ימי ישראל, מן היהדות והדת. גם הבית של היהודי הפשוט, הנמנה בכלל עם האורתודוכסים (אף שהוא מוכרח לעבוד בשבתות וימים־טובים) גם הבית הזה נתרוקן כמעט מרוח עברי, ואין עוד בכוחו למשוך את לב הילדים, לעורר בלבם אהבה וכבוד לעמם ודתם. – – רק חלק מילדי ישראל מקבלים חינוך עברי כל־שהוא, ורובם לא ידעו אפילו אלפא־ביתא. חינוך עברי, שיש לו איזה ערך שהוא, מקבלים רק עשרה אחוזים. באנגליה, בארצות אירופה וגם בארצות המזרח, בספירת פעולות חברת “כל ישראל חברים”, המצב איננו יותר טוב בהרבה. גם ברוסיה מסתמן חלק גדול מילדי ישראל, אשר בהגיעו לגיל ידוע ייהפך ללא יודע אלפא־ביתא עברי. רבבות מישראל כיום הזה אינם יודעים את התנ“ך, התפלל, קרוא עברית. לוחות הברית, שהביא משה, היו חרותים משני עבריהם בכתב אלוהים באש שחורה על גבי אש לבנה; ומי”ם וסמ"ך שבלוחות האלה בנס היו עומדין. הכל היה ברור ומוחלט, לא היה מקום לשום ספקות ופשרות. ומה שהיה למעלה מן השכל, כונס לגבולות האפשרויות על ידי הבטחון בנס והאמונה בו. אפילו על צורות שתי אותיות לא רצה העם בדמיונו לוַתר, שיוכתבו שלא כמטבעתן. ועכשיו חלקים גדולים מעם ישראל מוַתרים על התורה כולה, ואף על כל עשרים ושתים האותיות!

בשלושה פנים נלחמת הספרות העברית את מלחמת קיומה: בעידוד הסופר העברי וחיזוק ידיו הרפות, בקידוש ערך הספר העברי, ובציפיה לחסדי נדיבים־מצנטים. בשׁבֳּלים אלה נאחזת הספרות הטובעת. “הבה ונחַיה את הסופר העברי !” קורא בקוננו את קינת ספרותנו אחד הבונים הגדולים שלה, העובד לה בלי ליאות זה ימי דור – פרישמן, “תנו לו לעבוד במנוחה. הסירו ממנו את דאגת הפרנסה. תנו לנו מיליון אחד, ואנחנו נבנה ונבנה את הספרות העברית. קומו ונעשה סופרים, קומו ונעשה יוצרים, בוראים, אומרי מלה חדשה. ועל ידי זה נעשה קוראים נעשה עברים!”¹⁰ מהלך המחשבה הזה, שעל־ידי הסופר נברא את הקורא שלנו, אינו נכון. יותר מאשר עשיית ספרים מוכשרה לקשר את העם אל הספרות, שאינה עונה על כל צרכי חייו הדוחקים אותו, יכולה יצירת יחסים מרובים וקשרים חזקים בין העם ושפתו העברית להגדיל ולהאדיר את ספרותנו. אהבת ישראל לשפתו ולספרותו לא תתלקח על ידי הספר העברי הרחוק מהעם. ספרות עברית בריאה מוכרחה להיות לצורך הנתבע על־ידי העם החי בשפתו ומדבר בה. רק הקורא הצמא והמצפה יברא את הספר ויצמיח מקרבו את הסופר. את אומרי “המלה החדשה” לא ניצור רק על־ידי הבטחת קיומם של סופרי ישראל, אלא בעיקר על־ידי הקניית שפתנו לעמנו, לאמור: על־ידי יצירת אפשרות אובייקטיבית של הֲקָרַת הכוחות היוצרים בעם ממעמקי שׁכבותיו, הרווּיות חיים עצמאיים, הבוקעים ועולים דרך שפתנו הלאומית!

המודעה המתפרסמת על־ידי הוצאת הספרים “קדימה” באמריקה מכרזת: “חייב כל יהודי להשכין ספר עברי בביתו”. את ההלכה הזאת משמיעים בוני ספרותנו מימות “אחיאסף” ועד היום. שני טיפוסים של חובבי ספרותנו קיימים אצלנו: הקורא והקונה. ובדרך זו הולכת עד היום העסקנות הספרותית: להרבות את שניהם. באין קשרים אמיתיים חיוניים בין הסופר העברי ובין הקורא, כשאין הספרות העברית מופיעה כמדריך הרוחני, התקיף, הנפקד מאת הקורא והמפקדו במקרי חייו, ברשותו היחידה וברשותו הציבורית, באין שאלות אליה ובאין ציפיה לדברה, לתשובתה – מוכרחים בוני ספרותנו לצאת מהאולמות הרחבים בנפשו של היהודי ולהצדד לאחד החדרים הקטנים שבה, ולבקש ממנו שיזכור, שהוא עדיין יהודי ושלפיכך חייב הוא לקנות ספר עברי, למען תיראה האות העברית בביתו.

לעומת הוצאות הספרים הראשונות “אחיאסף” ו“תושיה”, אשר נשמר בהן במידה ידועה צל של קשר בין הבונים ובין הקהל, על ידי השתתפות הקהל (לא אגיד – העם) במניות ההוצאה ובחתימה על הספרים, הנה ההוצאות האחרונות נשענות בעיקר על מקורות כספיים של יחידים בעם. כל ידיעה על אודות מפעל ספרותי חדש מפרסמת (או לא) שם של יחיד, אשר הבטיח את קיומו מראש. כה “סיני”, “אחיספר”, “ספרות”, כה היה עם יסוד “קדם”, ו“תרבות”, וכה מופיעות עכשיו “הוצאת שטיבל”, הוצאת “כנסת” (באמריקה). אכן הנדיבות בישראל המחזיקה את ספרותנו מעוררת בנו כבוד רב, ואנו קוראים עליה: “ותומכיה מאושר”. אבל המבטח היחידי הזה של סופרינו וספרותנו מעורר מחשבות מדאיגות, ואינו מעודד.

כל ההתאמצויות האלה של ספרותנו לפרוח – ויהי מה! מעידות על כוח החיים המפעפע עדיין בכוחנו. אבל נדמה, שאלה הם האמצעים החריפים, המוגשים לחולה קשה עד מאד. אין הם מזכירים לנו את המזון, שבו ניזון הבריא. והנה במקום לטפל בעצם הצמח החולה, לסמכו ולזמרו, מוטל עלינו לטייב את הקרקע, שהוא צומח בו: לזבּלו, לעדרו ולהשקותו – ורק אז יגדל. כיום אי־אפשר לדת לספק מהאנרגיה האצורה בה כוחות קיום לכל העם. רק בכוחו של המרכז הגשמי, של קיבוץ גלויות ממש, נוכל לקומם את בית ישראל. כן אי־אפשר לספרותנו להזין מאורה את נשמת כל העם בלעדי השפה החיה בפיו. למען תפרח ספרותנו עלינו להחיות את שפתנו. רק בתנאי זה תוכל הספרות להתכשר להכיל את תוכן החיים האנושיים והתרבותיים של היהודי והאדם בדורנו. לרעות בשדות אחרים ילך העברי רק לשם חקירות מקצועיות מיוחדות, כמו שעושים זאת בעלי מקצוע שבכל העמים. ספרות מדעית עברית תשמש בבת־אחת לכל היהודים בכל הארצות. וההשכלה הכללית של היהודים תשמש באופן זה לגורם מאַחד את יהודי כל המדינות והשפות, במקום שהיתה עד כה גורם מפריד. מוחלפת השיטה. לא הספרות העברית תהא משענתה של שפתנו, אלא שפתנו – יסודה של ספרותנו. ואם אנו רוצים בקיומה של האחרונה, עלינו לדאוג הרבה מאד – ואולי קודם כל – לראשונה. בדברי “אובד עצות” צריך להכניס את התיקון הזה: “בלי שפה אין ספרות. עברית בתור שפה מדוברת בעם (בכל תפוצות הגולה ובמקום הז’רגונים המרובים) וספרות עברית המקשרת את כולו”.

 

ה    🔗

רעיון התחיה הלאומית, המכיל לא רק את הציונות במובנה הגשמי, העברת המוני יהודים את עצמם לארץ־ישראל, כי אם גם את הלאומיות במובנה הנאצל, היינו, הכרת המוני היהודים את עצמם בתור עם, תובע בהכרח את תחיית שפתנו בפי העם. חובת הדיבור העברי צריכה להיות מוטלת על העם באותו עוז ותוקף שנדרשת ממנו השתתפותו ביצירת המקלט הבטוח בארץ־ישראל. היהודי הלאומי בגולה, בין אם הוא שואף לעלות לארץ־ישראל בעתיד הקרוב ובין אם לאו, מחויב להכניס את השפה העברית לביתו, בתור שפתו ושפת משפחתו. לא מינים רבים של יהודים יהיו בעולם, אלא מין אחד – והוא: היהודי המדבר עברית. סתם יהודי – רוסי או אמריקאי, אשכנזי, ספרדי – ידבר עברית. הקריאה: “עברים, דברו עברית!” צריכה להישמע לכל איש ישראל ברחבי הגולה הרוסית, האירופית, המזרחית והאמריקאית. זוהי קריאת חובה והוכחה לעם ישראל. כשם שאי־אפשר היה לדת ישראל בלי תורתו, מהתנ“ך ועד ה”שולחן־ערוך“, כן אי־אפשר ללאומיות ישראל בלי שפתו העברית. היחס הנכון אל שפתנו, אשר אנו צריכים לנטעו בעם, מבוטא על־ידי ד”ר קנטור: “לשון אחת יש לכל העם העברי כולו – היא הלשון העברית, אשר בפי טובי סופרינו, והיא היתה לשוננו מאז ומקדם, וכל אשר נטה העם ממנה רפה רוחו ואפס כוח יצירתו, ובכל אשר דרך בה עלה והצליח. כל הכופר בלשוננו העברית, כופר בלאומיות ישראל ונוטה מדרך ההיסטוריה שלנו לנתיב עקלתון”.¹¹

התנועה שהתחוללה בישראל בשנים האחרונות: התגברות “הארץ־ישראליות” והתפשטותה בעם וגילוייה השונים, כמו התהלוכה של מאות אלפים יהודים לפני בית הקונסול האנגלי באודיסה, הקונגרס למען ארץ־ישראל של רבע מיליון פועלים עברים באמריקה, ההחלטה הארץ־ישראלית בקונגרסים היהודיים הכלליים באמריקה, קנדה, אוקראינה, פולין, צ’כיה – כל זה היה רק ביטוי חיצוני של שאיפה עמוקה ונאמנה, אשר העם נשא בחביון נפשו במשך עברו הארוך. גם ביחס לשפה העברית יגיע יום כזה, אשר עם ישראל יביע בגלוי לעצמו ולעולם את רצונו לשוב אליה ולהשיבנה אליו, מתוך הוקרה והכרה פנימית עמוקה, מתוך רגשות התגאות לאומית בשפתו, שהוא יצרה לפני אלפי שנים, ושהוא שואף עד היום הזה להחיותה. ניצני תחיית השפה העברית בארץ־ישראל הנצו הודות לחלוציה הגדולים, אשר חרשו את אדמתה בחריצות ובברכה, ולאו דוקא משום שהתנאים החיצונים בארץ חייבו מאליהם את תחייתה של שפתנו. אלה הקלו עליה, כמובן. ואמנם, אחרי עבודה קשה של רוצים ודורשים במשך עשרות שנים הגענו רק עד מצבנו כיום. ואילו היו אותם העובדים – או שכמותם – המסורים לתחיית הדיבור העברי בעם עובדים את עבודתם זו בגלות, היו גם שם יכולים להגיע לידי תוצאות חשובות מאד. לעם ישראל בכל שנות קיומו היה תמיד מקדשו: מרכז חיי האומה. במדבר היו לו המשכן ולוחות העדות, בארצו – בית הבחירה, ובגלותו – תורתו ומצוותיו. המשכן של העם בדורנו הוא שאיפת הגאולה ותחיית שפתנו! השאיפה והאהבה, אשר ניטע אותן בלב העם לתחיית שפתנו, תיהפכנה בנפשו לחובה אשר תמלא חלק מחייו הרצוניים. היהודים יעזבו לאט־לאט במשך שנים את לשונותיהם הרגילות בפיהם וישובו ללשונם העברית. לא ממקורות החוק החיצון יינק הדיבור העברי, אלא מהשאיפה ומהכרת החובה הפנימית העמוקה אשר תוכה רצוף אהבה, מהפקודה אשר יפקוד עליו לבו. בכוח ההוכחה, ההטפה הנבואית, הלך עמנו בדרכו בכל חייו ההיסטוריים. בראשונה היה מוכיח איש האלוהים, הכהן והנביא, אחרי כן – ה“תלמיד־חכם”; והרב, החכם, והסופר – כיום. שרשרת גדולי הרוח בישראל, אישים מרכזיים בלאום, מראשית התגבשותם של שבטי ישראל ועד הדור האחרון, עמדו בפרץ לשמור על קיום העם בכוח מתת פקודה או עצה יעוצה, על־פי רוח אלוהים ששרתה עליהם בדורותיהם.

בימים האחרונים שמענו את קולו של ביאליק ב“הלכה ואגדה”. ביאליק יצא זה שנים משפריר שירתו לראות בסבלות בני עמו וחגר את מתניו לעזוב עמהם. בעבדו את עבודתו הברוכה, בערכו לעם את משנה המקרא והאגדה, יצא לדרוש מכל העם, ובראש כולם מסופריו, את חיי ההלכה, שיש עמה אגדה. בהערכתו מחדש את ערך ספרותנו לא מצד מידת הכשרון האמנותי המתגלה בה, אלא מצד תשובתה על צרכי החיים האנושיים ומצד מדרגת הפעלתה את כוח הרצון שבדור, יש לראות התחלה של המשך טויית חוט החיים של העם, פרשת דרכים, אשר ממנה מוצא לדרך המלך: לעבודת היצירה בעם ועִם העם. לפועל העברי בארץ־ישראל, לאנשי החובה הלאומית, הנושאים את עול הברזל, אומרת קריאתו זאת של ביאליק הרבה מאד, לא רק משום שהיא עולה בד בבד עם קריאתם הם ההולכת ונשמעת זה שנים מתוך הארץ; לא רק משום שזוהי קריאה המחייבת לחיפוש דרכים, שאי־אפשר להסיח את הדעת ממנה; קריאה, שבמקום סלסול ענוג ושעמום, באה על־ידה בקורת עצמית ותסיסה, העתידות להפרות את המחשבה העברית – אלא משׁום שׁקריאה זו, שׁנשׁמעה בשׁעה שׁל הסתערות גלי רֶשַׁע מבחוץ והתעוררות כבירה לאומית, ארץ־ישראלית, מבפנים, בשעה שהעם קשוּב לתקוות הגאולה, בשעה אשר הקשר שבין הפרט ובין כלל האומה יבוטא לא רק על־ידי פורענויות הגלות המשותפות, אלא על־ידי עבודת התחיה המשותפת; בשעה הדורשת מהעם עריכת כוחותיו לשם בנין הארץ ועליה שתחילתה רבבות וסופה גאולת ישראל מגלותו – בשעה זו הרי קריאה אמיצה זו מאת משורר האומה לחיים של חובה, למילוי החובה הלאומית, “לעבודה עברית, שפה עברית, מחשבה עברית”, מצלצלת כאחת הבשורות לעם, העתידות לחדש את חייו, הדולות ממעמקיהם את הכוחות הגדולים האצורים בקרבו.

שאלת תחיית השפה – זוהי שאלת ההכרה והרצון. אנו מתקרבים לתקופה חדשה, אשר הכרת העמים עולה ומתגברת, ורצונם המכוון מתחיל לבוא בחשבון הכוחות הפועלים בהיסטוריה. בשביל חלקים גדולים מבין הציונים, שהזניחו זה מימים רבים – הם או אבותיהם – את הז’רגון ולשונות אירופה בפיהם, פקודת החזרה אל שפתנו תישמע כפקודה לשוב לחיים לאומיים לא רק בכוָנה אלא בפועל, בבית ובמשפחה, ותשמש תריס בפני ההתבוללות של הדור הצעיר. בשביל החלקים הגדולים בישראל אשר בכל המזרח: בקוקז, בפרס, בתורכיה, ערב, מצרים, וכן גם בשביל יהודי צפון אפריקה והבלקנים (מספרם יחד כשני מיליון) תהיה קריאת השיבה לשפתנו לגורם התאחות איברי האומה המרוחקים זה מזה במקום, ביחסים ובשפה, לבשורת ההשתתפות בחיי העם ולפתיחת אשנב לקרני המחשבה, השירה והמדע העברי והעולמי. גם בשביל חלקים שונים מהמוני העם המדברים אידיש תהיה הדרישה הנמרצת לתחיית השפה העברית, בהדרגה בזמן ובהיקף, לבשורת התעלות האדם על־ידי עצמו. עצם ההתאמצות להכניס את השפה העברית בחיים וההתקדמות המודרגת בהשגת המטרה הנעלה, תכנסנה רוח של התרוממות נפשית בבית היהודי ותשפרנה את חייו.

האספה לשפה ולתרבות בשנת תרע“ד הצליחה לכנס את מחנה הסופרים והעוסקים לאכסניה אחת, אבל לא הספיקה לערוך אותו הכן לעבודה שיטתית נמרצה. למרות ריבוי המשתתפים והחומר הרב שהובא לאספה, הורגש רפיון של פעולה. ובהיפרד הצירים, לא צוּידו בסדר עבודה ברור, לא חוּשל רצונם ולא כוּונה פעולתם למטרה מרכזית. במשך שנות המלחמה שמחנו לקראת כל ניצוץ של פעולה מאירה בשדה הספרות והשפה. בשורות מעודדות היו מגיעות מאמריקה – התגברות התנועה העברית, הוצאת ספרים, שבועונים, חלומות על סמינר ועתון עבריים – וגם מרוסיה המשוחררה בימי ממשלת הדימוקרטים, ואחר כך מהמרכזים השונים, שנפרדו למדינותיהם החדשות; יסוּד גימנסיות עבריות, הכרת השפה העברית על־ידי ממשלת אוקראינה, בשורת שלום ממשוררינו וסופרינו בקבצים, ב”השלח" הוצאות עתיות חדשות והוצאת הספרים “שטיבל”. ואולם, אין שום ספק, שפיזור העובדים, ריבוי הבמות, שהביאו לידי כפילות המעשים, שהיו יפים לעבודה בשעת חירום, יחלפו מעולמנו מיד אחרי היפתח שערי ארצות כל העולם. והיה, אחרי אשר המחנות הנלחמים ישובו משדות הקטל לנוויהם, יצא אל המערכה צבא הכבוד של העם העברי, הנלחם את מלחמת רוחו ושפתו, מחנה משורריו וסופריו: הזקנים, המעוטרים אותות חיבה מהעם, והצעירים היוצאים בחרדת לב – וייפגשו, אחרי שנות פרידה, באספה לשפה ולתרבות. אז יהיו הזמן והמקום הנכונים להכריז על תחיית שפתנו בעם כעל מגמתה הברורה והקרובה של עבודת העברים; לסוֹל את הדרכים אשר יצעדו בהם העובדים, ולכוון את העבודה ישר אל המטרה. עיקר העבודה תיעשה, על־פי קריאתה של ההסתדרות לשפה ולתרבות על־ידי הפעולה העצמית של קהילות היהודים במקומותיהם. וכשם שבקהילות רבות נבנו בתי־תפילה, אף־על־פי שרבים מהמשתתפים בהוצאות הבנין עשו זאת לא מתוך דתיות, אלא מתוך הרגשה לאומית ומתוך הרצון להקים בניני תפארה לקהילה, כן גם המוסדות לתחיית שפתנו: התיאטרון העברי, הסמינר או הקורסים למורים עברים, העתון והספר העבריים, ובית־הספר והספריה יוקמו על־ידי הקהילה, או על־ידי חברות מיוחדות. העובדים הנאמנים – בין אלה שבמרכזים ובין אלה שבגבולין – יוסיפו לחדש ולהרחיב את הדרכים להתפשטות השפה העברית בעם. בעונה אחת ייערך שבוע עברי בכל ארץ וארץ, אשר בו יקשור כל יהודי עטרה לראש שפתנו בין על־ידי הדיבור העברי ובין על־ידי ההקשבה אליו ובין על־ידי תרומות להקמת המוסדות לתחיית שפתנו. השלטים מעל בתי־המסחר והמלאכה העבריים ומעל המוסדות הציבוריים העבריים בכל הערים והישובים אשר בכל העולם, ייכתבו גם עברית בצד הלועזית. כרטיס־ביקור של יהודי וחליפת המכתבים בין היהודי לאחיו ישובו – כמנהג אבותינו – להיכתב ולהידפס עברית. על נושאי הספרות העברית – סופרי ישראל למאותיהם וקוראי ספרותנו לרבבותיהם – להיות בתוך העם לנושאי השפה העברית בדיבור, בבית, בעבודה, ברחוב, בשׁוק ובחברה, לכָרוֹזיה ודורשׁיה ברבים. מוכיחים, מטיפים ומבארים לעם את חובתו לשפתו צריכים להישלח מאת ההסתדרות לשפה ולתרבות לרחבי הגולה לדבר על לב העם. מלבד נסיונות אחדים באמריקה לא שמענו עדיין אודות פעולה כזאת. קולות קוראים למיליונים ובכל השפות הנשמעות בעם יתפשטו בעם ויעוררוהו להתנדבות ולהתחייבות לדיבור העברי.

וכאן, בארץ־ישראל, החזית הכי קשה היא חזית העולים מן הגולה ושפותיהם הזרות בפיהם, שאין כנגדה שום נשק אחר, זולתי ההשתדלות הנמרצה להקנות לעולה את שפתנו בזמן הכי קצר ולהכניסו לשורות המדברים בה. מורים בעלי נסיון בארץ־ישראל מעידים לנו שבמשך שנַים־שלושה חדשים רוכש אדם את הדיבור העברי. ואולם כשם שאפשר ללמוד את שפתנו בזמן קצר מאד, כן אפשר לאדם לחיות בארצנו במשך שנים רבות ולהישאר נבער מידיעתה. הרבה תלוי ברצון העולה עצמו וביכלתו הנפשית והחמרית; הרבה – בסביבה, והרבה בעזרה לרכישת השפה שתוגש לו בימים, בשבועות ובחדשים הראשונים לבואו. כאן מונח מרכזה של העבודה המיוחדת בארץ־ישראל לתחיית שפתנו בה ולנצחונה.

הכרתו הלאומית של עמנו ואיחוד כוחותיו וגיוסם לשם שיבתו לארצנו יתקיימו בעזרת הוקרתו את כל הקנינים הלאומיים שלו. “אל תבוז כי זקנה אמך!” עם שבניו־בוניו מוכשרים להזניח את שפתו הלאומית המקורית, פרי יצירת רוח גזעו, היסכון לתחיה? דורות רבים עברו על עמנו, ומרובים היו בניו־בוגדיו. הם התנכרו לתקומתו. להם יאתה ההתכחשות לשפתנו. אבל דור המאמין בתחיית ישראל, העומד על סף הגאולה ומאַמץ את כוחותיו לעלות לארצו, דור כזה, אם הוא מרפה את קשריו עם השפה העברית, מקצץ בידו האחת בשרשי העץ, אשר הוא גופו מגדל בידו השניה. אימתי תהיה עבודתנו בטוחה ונאמנה? מתי נרכוש כבוד לעצמנו בה? כשנוקיר את לאומיותנו ואת קנינינו: עמנו, ארצנו ושפתנו.

ואהבת את שפתך…

תרע"ט