בערב יום הכיפורים תש"י, בשלהי שנת 1950, הפקיד אבא קובנר שיר ארוך בידיה של המשוררת יוכבד בת־מרים. השיר הוקדש לבת־מרים, נשמר בגנזיה, לא נדפס מעולם כצורתו המקורית, הכתובה בכתב ידו של המשורר, והוא מתפרסם כאן לראשונה.

קול עירי הלבנה

לשובך

(1)

לוּ רָאִיתְ

לוּ רָאִיתְ

אֵיךְ עִם=רוּחַ חוֹלִית

יָרְדָה אֶל הַיָּם

הַשְׁתִיקָה שֶׁבָּכִיתְ.

(2)

עָמָד עַל צִלֵךְ הַקָרוֹב.

מְכֻנָסָה כַּצָב,

רָאָה אֶת כֻּלֵךְ, וְאַתְ אֶבֶן=רְחוֹב.

וּכַּגְבִירָה, בֶּעֲנָק=חֵן=מְכֻכָּב,

אָז הִבְעָה מִלוֹתָיו –

וְחָלַף.

(3)

וְנוֹתַרְתְ לְבַדֵךְ עִם=קֶרֶן=רְחוֹב

עֲרוּמָה וְדָקָה.

חַלוֹן שֶׁהֻגַףְ בְּקוֹמָה=עֶליוֹנָה

אָמַר לַיְלָה טוֹב.

וְדָעַךְ.

(4)

אֵיךְ חִיכִּיתְ

אֵיךְ חִיכִּיתְ

אַתְּ, גֵאָה, אֲלוֹנִית

שֶׁלְאֵין=אוֹמֶר=כָּזֶה

עוֹד הַיוֹם יַעֲנֶה

קוֹל לְעִירֵך הַגְמוּדָה.

(5)

הֵן בְּעִירֵךְ אֵין קָרוֹב.

עִירֵךְ – בְּלִי רְחוֹב.

הַיָּם הַגָדוֹל, זֶה הַיָּם הַרָחָב,

שֶׁגָאָה, וְהֵבִיא בְּגָלָיו צְדָפִים לְבָנִים –

סָהַר,

הֶעֱמִיד חוּצוֹת חוֹלִיִים.

וְהָלַךְ.

(6)

הַרָאִית

הַרָאִית

אַתְּ, נְבוֹנָה, גְאֵיוֹנִית,

כִּי יַשִׂיג הַהֵד

אֶת הָהָר הָאוֹבֵד. –

וְעִירֵך לְבָנָה. וְקוּנְכִית.

ערב יוה“כ תש”י

כחמש עשרה שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, כינס אבא קובנר שירים ליריים ופואמות קטנות בספרו “מכל האהבות”, (ספרית פועלים, תל אביב, 1965). השיר הובא שוב, בעמ' 54, במהדורת כל שיריו, מוסד ביאליק, שערך דן מירון, בתוך מחזור שירים הנקרא “הָרִמוֹנִים”. הוא מביא גרסה מקוצרת ומהודקת, ממש תמצית שבתמצית משירו שלעיל. כותרת השיר היא אותה כותרת, “קול עירי הלבנה”, אך ההקדשה מפורשת: ליוכבד בת־מרים.

קול עירי הלבנה

ליוכבד בת־מרים

לוּ רָאִית לוּ רָאִית

אֵיךְ בְּרוּחַ חוֹלִית

יָרְדָה אֶל הַיָּם

הַשְּׁתִיקָה שֶׁבָּכִית

וְרָאָה. וְדִמָּה שֶׁרָאָה

אֶת כֻּלֵּךְ, מִקָּרוֹב,

וְכַפֶּרַח הַזֶּה רַק בִּקֵּשׁ

אֶת צִלֵּךְ לְהָרִים

וְאַתְּ אֶבֶן רְחוֹב.

בקריאה ראשונה ההבדל בין שני השירים נראה גדול. כאילו ניסה המשורר בשיר הראשון למצוא את השיר הקטן, עשה כמה נסיונות אך לא הצליח. בשיר הראשון חוזרת אותה התבנית כשלוש פעמים. קריאת ההתפעלות וההשתאות, הפותחת את השיר, באה בתבנית הכפולה, שקובנר הרבה להשתמש בה בשירתו: לו ראית לו ראית; איך חיכית איך חיכית; הראית הראית. שרידי ביטויים כפולים שכאלה, הפזורים בשירתו, מעידים על הנסיון שלו ליצור שירי מקרא, קריאה בקול, ולא רק שירים כתובים.

גם דמותה של המשוררת, שמשורר אחר, אברהם רגלסון כתב עליה: “סחה לי בת־מרים השחורה והדקה מתל־אביב/בת־מרים גבוהת־המצח”, מנוסחת בשיר הראשון בשלוש צורות: ראה את כלך, ואת אבן=רחוב/וכגבירה, בענק=חן=מככב/. ואחר כך: איך חיכית/ את, גאה, אלונית/. ובפעם השלישית: הראית/את, נבונה, גאיונית,/. קובנר חיפש וחיפש, והעמיד בעצם שלוש גרסאות לשיר, כלל אותן בשיר אחד, והכי מפתיע: את כולן הפקיד בידיה של בת מרים. כאילו רצה לומר לה: הנה ניסיתי לתאר את דמותך. באיזה תיאור את בוחרת? ובאיזו דמות היית רוצה שאציירך?

רק כשנה ומחצה, לפני כתיבת השיר, ב־1949, יצא ספרו “פרידה מהדרום”, הפואמה הכי ישראלית שלו, הכי מקומית, שהבטיחה לו מקום מכובד בין המשוררים הצעירים והפורצים של דור מלחמת העצמאות. דומה היה אז, שמקומו בחבורת המשוררים הללו כבר מובטח. הפואמה הכתה גלים, ולא רק בין משוחררי חטיבת “גבעתי”, שחוו את שיריה כחוויות יחיד אמיתיות, אלא בקהל קוראי השירה בכל הארץ. דרכו של המשורר נראתה בהירה וברורה. המשך כתיבת שירה ישראלית היה כאילו מובן מאליו. והנה בשיר הזה, על שתי גרסאותיו, הוא שב אל מה שאפשר לכנות: תקופת ההתערות שלו בארץ. הוא שב אל הפליט, הניצול, שמלפני “פרידה מהדרום”.

הוא חוזר אל הלם הפגישה הכפולה שלו: עם המשוררת בת־מרים, שכבר העמדנו במקום אחר, על המקום החשוב שתפסה בחייו וביצירתו. ועם העיר תל אביב, “העיר הלבנה”, שאת קולה הוא מנסה לשחזר. הפגישה הדרמטית בין קובנר לבת־מרים נערכה כנראה על שפת ימה של תל אביב. כך הוא מעיד בשני שיריו התאומים לבת־מרים “וכך הכרתי את פניך”, וכך הוא מעיד גם בשיריו כאן: הים הגדול, זה הים הרחב/שגאה, והביא בגליו צדפים לבנים – / ושוב: איך עם רוח חולית/ ירדה אל הים/. ועוד: ועירך לבנה, וקונכית/. הנוכחות המתמדת של הים וסימניו בשירי ההתערות שלו, מעידה על חשיבותה של זירת ההתרחשות ועל מהימנותה.

ההצהרה המשתמעת משני השירים היא ברורה: הצהרת אהבה לשתיים, למשוררת בת־מרים ולעיר תל אביב. את אהבתו זו הכפולה, שמר אבא קובנר כל חייו. הוא חזר אליה מדי כמה שנים, בשיר בודד או במחזור שירים. שתי אלו, העיר הלבנה והמשוררת “השחורה והדקה” הן הסמל להתערותו בארץ, לאחר שנות האימה שעברו עליו בגטו וילנה, ביערות עם לוחמי הפרטיזנקה, ובדרכי הבריחה באירופה שלאחר המלחמה. הוא מצא בבת־מרים שילומים לא צפויים לאמו שנרצחה בפונאר, ובתל אביב מצא שילומים לעירו האפורה, וילנה, ירושלים דליטא, שנחרבה. החיפוש והביקוש הבלתי פוסקים, אחרי שתי אלו, העיר, והאישה, בת דמותה של אמו, הם מהמפרנסים הראשיים של שירתו, מראשיתה ועד מותו.

אבא קובנר “אימץ” לעצמו, חלף השתיים האבודות שלו, את השתיים הללו, שאפשרו לו לחזור אל החיים, לארש את ארץ ישראל, להתנחם מעט על מות אמו, ולהתערות בזירה החדשה־ישנה שלו, לחוף ימה של תל אביב. דרך הפגישה עם ימה של העיר, עם חופה, עם צדפיה, עם לובנה הבוהק, לובן שלא מצא כמוהו לא בוילנה ולא בירושלים ולא בערי נדודיו האחרות. ההתערות הזו, שלא הרבה לכתוב עליה, ולא הרבה לדבר בה, המסומלת בגבירה הגאיונה מצד אחד, ובעיר הלבנה מצד שני, הייתה סם מרפא בשבילו, אוויר לנשימה. ההתערות הזו, היא שתאפשר לו להיאבק על מקומו בחבורת המשוררים המובילה.

התמצות וההידוק שחלו בשיר השני, ניכרים כבר בנוסח ההקדשה. בשיר הראשון הוא כתב: לשובך. האם אפשר לשער שיוכבד בת־מרים החלה אז, ב־1950, שנתיים לאחר נפילת בנה, לשוב אל החיים? האם התכוון קובנר לציין בהקדשתו שיבה שכבר החלה, או שמא איחל לה שתשוב אל החיים? האוקסימורון בשיר הראשון מדייק: ירדה אל הים/ השתיקה שבכית. קובנר שייר את האוקסימורון הזה גם בשירו השני. אין ספק שזה היה אפיון חד ונכון של אישיותה האבלה.

אורח החיים הנזירי והכבול, שהטילה על עצמה כאם שכולה, היה ידוע ומוכר בין המשוררים ואנשי הספרות. היא חדלה לחלוטין מכתיבה, הסתגרה בביתה, לבשה שחורים וסירבה לראות מבקרים. רק יחידי סגולה עלו אליה, לקומה הרביעית, כפי שכבר הראינו במקום אחר. בשיר הראשון יש הד לכך: חלון שהוגף בקומה עליונה/ אמר לילה טוב./ ודעך. הקדשת השיר השני היא פשוטה ויבשה כביכול, אבל ממוענת בדיוק: ליוכבד בת־מרים. הוא השאיר בשיר השני רק את העיקר: את בת־מרים המקוננת, ואת עצמו, המנסה להרים את צלה מכריעתה, ולהצילה, כמו פרח, להשיבה אל החיים.

קובנר שמר את השיר הראשון בין ניירותיו, לא נפרד ממנו, ולא שכחו. ולאחר עשור או יותר, שב אליו, זיקק אותו, והפך אותו למעין שיר בקשה, שיר פילול, שיר אהבה מגובש אל האישה שבאה בהפתעה לחייו, במקום אמו הרצוחה. אל האם המקוננת שממאנת להינחם על מות בנה. אל הגבירה, המעוטרת בענק חן מכוכב. אל האישה הקטנה, אך הגאה, הניצבת כמו אלון חסון לחוף ימה של תל אביב. האישה שהיא נבונה, גאיונית, נבצרת, בסיסית כמו אבן רחוב. האישה שמסמלת עבורו את כל חייו, אלה שהיו ואלה שיהיו. האישה שהיא ועירה הלבנה, והקול שלהן, של שתיהן, הם תמצית חייו ושירתו.

תודתי למרייסה בת־מרים ולד"ר זיוה פלדמן, על שהתאפשר לי, בשנת 2007 לעיין בנוסח הראשון של השיר, שלא נדפס, בכתב ידו של המשורר.

סתיו תשס"ז

אוקטובר 2007