בערב יום הכיפורים תש"י, בשלהי שנת 1950, הפקיד אבא קובנר שיר ארוך בידיה של המשוררת יוכבד בת־מרים. השיר הוקדש לבת־מרים, נשמר בגנזיה, לא נדפס מעולם כצורתו המקורית, הכתובה בכתב ידו של המשורר, והוא מתפרסם כאן לראשונה.

קול עירי הלבנה

לשובך

(1)

לוּ רָאִיתְ

לוּ רָאִיתְ

אֵיךְ עִם=רוּחַ חוֹלִית

יָרְדָה אֶל הַיָּם

הַשְׁתִיקָה שֶׁבָּכִיתְ.

(2)

עָמָד עַל צִלֵךְ הַקָרוֹב.

מְכֻנָסָה כַּצָב,

רָאָה אֶת כֻּלֵךְ, וְאַתְ אֶבֶן=רְחוֹב.

וּכַּגְבִירָה, בֶּעֲנָק=חֵן=מְכֻכָּב,

אָז הִבְעָה מִלוֹתָיו –

וְחָלַף.

(3)

וְנוֹתַרְתְ לְבַדֵךְ עִם=קֶרֶן=רְחוֹב

עֲרוּמָה וְדָקָה.

חַלוֹן שֶׁהֻגַףְ בְּקוֹמָה=עֶליוֹנָה

אָמַר לַיְלָה טוֹב.

וְדָעַךְ.

(4)

אֵיךְ חִיכִּיתְ

אֵיךְ חִיכִּיתְ

אַתְּ, גֵאָה, אֲלוֹנִית

שֶׁלְאֵין=אוֹמֶר=כָּזֶה

עוֹד הַיוֹם יַעֲנֶה

קוֹל לְעִירֵך הַגְמוּדָה.

(5)

הֵן בְּעִירֵךְ אֵין קָרוֹב.

עִירֵךְ – בְּלִי רְחוֹב.

הַיָּם הַגָדוֹל, זֶה הַיָּם הַרָחָב,

שֶׁגָאָה, וְהֵבִיא בְּגָלָיו צְדָפִים לְבָנִים –

סָהַר,

הֶעֱמִיד חוּצוֹת חוֹלִיִים.

וְהָלַךְ.

(6)

הַרָאִית

הַרָאִית

אַתְּ, נְבוֹנָה, גְאֵיוֹנִית,

כִּי יַשִׂיג הַהֵד

אֶת הָהָר הָאוֹבֵד. –

וְעִירֵך לְבָנָה. וְקוּנְכִית.

ערב יוה“כ תש”י

כחמש עשרה שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, כינס אבא קובנר שירים ליריים ופואמות קטנות בספרו “מכל האהבות”, (ספרית פועלים, תל אביב, 1965). השיר הובא שוב, בעמ' 54, במהדורת כל שיריו, מוסד ביאליק, שערך דן מירון, בתוך מחזור שירים הנקרא “הָרִמוֹנִים”. הוא מביא גרסה מקוצרת ומהודקת, ממש תמצית שבתמצית משירו שלעיל. כותרת השיר היא אותה כותרת, “קול עירי הלבנה”, אך ההקדשה מפורשת: ליוכבד בת־מרים.

קול עירי הלבנה

ליוכבד בת־מרים

לוּ רָאִית לוּ רָאִית

אֵיךְ בְּרוּחַ חוֹלִית

יָרְדָה אֶל הַיָּם

הַשְּׁתִיקָה שֶׁבָּכִית

וְרָאָה. וְדִמָּה שֶׁרָאָה

אֶת כֻּלֵּךְ, מִקָּרוֹב,

וְכַפֶּרַח הַזֶּה רַק בִּקֵּשׁ

אֶת צִלֵּךְ לְהָרִים

וְאַתְּ אֶבֶן רְחוֹב.

בקריאה ראשונה ההבדל בין שני השירים נראה גדול. כאילו ניסה המשורר בשיר הראשון למצוא את השיר הקטן, עשה כמה נסיונות אך לא הצליח. בשיר הראשון חוזרת אותה התבנית כשלוש פעמים. קריאת ההתפעלות וההשתאות, הפותחת את השיר, באה בתבנית הכפולה, שקובנר הרבה להשתמש בה בשירתו: לו ראית לו ראית; איך חיכית איך חיכית; הראית הראית. שרידי ביטויים כפולים שכאלה, הפזורים בשירתו, מעידים על הנסיון שלו ליצור שירי מקרא, קריאה בקול, ולא רק שירים כתובים.

גם דמותה של המשוררת, שמשורר אחר, אברהם רגלסון כתב עליה: “סחה לי בת־מרים השחורה והדקה מתל־אביב/בת־מרים גבוהת־המצח”, מנוסחת בשיר הראשון בשלוש צורות: ראה את כלך, ואת אבן=רחוב/וכגבירה, בענק=חן=מככב/. ואחר כך: איך חיכית/ את, גאה, אלונית/. ובפעם השלישית: הראית/את, נבונה, גאיונית,/. קובנר חיפש וחיפש, והעמיד בעצם שלוש גרסאות לשיר, כלל אותן בשיר אחד, והכי מפתיע: את כולן הפקיד בידיה של בת מרים. כאילו רצה לומר לה: הנה ניסיתי לתאר את דמותך. באיזה תיאור את בוחרת? ובאיזו דמות היית רוצה שאציירך?

רק כשנה ומחצה, לפני כתיבת השיר, ב־1949, יצא ספרו “פרידה מהדרום”, הפואמה הכי ישראלית שלו, הכי מקומית, שהבטיחה לו מקום מכובד בין המשוררים הצעירים והפורצים של דור מלחמת העצמאות. דומה היה אז, שמקומו בחבורת המשוררים הללו כבר מובטח. הפואמה הכתה גלים, ולא רק בין משוחררי חטיבת “גבעתי”, שחוו את שיריה כחוויות יחיד אמיתיות, אלא בקהל קוראי השירה בכל הארץ. דרכו של המשורר נראתה בהירה וברורה. המשך כתיבת שירה ישראלית היה כאילו מובן מאליו. והנה בשיר הזה, על שתי גרסאותיו, הוא שב אל מה שאפשר לכנות: תקופת ההתערות שלו בארץ. הוא שב אל הפליט, הניצול, שמלפני “פרידה מהדרום”.

הוא חוזר אל הלם הפגישה הכפולה שלו: עם המשוררת בת־מרים, שכבר העמדנו במקום אחר, על המקום החשוב שתפסה בחייו וביצירתו. ועם העיר תל אביב, “העיר הלבנה”, שאת קולה הוא מנסה לשחזר. הפגישה הדרמטית בין קובנר לבת־מרים נערכה כנראה על שפת ימה של תל אביב. כך הוא מעיד בשני שיריו התאומים לבת־מרים “וכך הכרתי את פניך”, וכך הוא מעיד גם בשיריו כאן: הים הגדול, זה הים הרחב/שגאה, והביא בגליו צדפים לבנים – / ושוב: איך עם רוח חולית/ ירדה אל הים/. ועוד: ועירך לבנה, וקונכית/. הנוכחות המתמדת של הים וסימניו בשירי ההתערות שלו, מעידה על חשיבותה של זירת ההתרחשות ועל מהימנותה.

ההצהרה המשתמעת משני השירים היא ברורה: הצהרת אהבה לשתיים, למשוררת בת־מרים ולעיר תל אביב. את אהבתו זו הכפולה, שמר אבא קובנר כל חייו. הוא חזר אליה מדי כמה שנים, בשיר בודד או במחזור שירים. שתי אלו, העיר הלבנה והמשוררת “השחורה והדקה” הן הסמל להתערותו בארץ, לאחר שנות האימה שעברו עליו בגטו וילנה, ביערות עם לוחמי הפרטיזנקה, ובדרכי הבריחה באירופה שלאחר המלחמה. הוא מצא בבת־מרים שילומים לא צפויים לאמו שנרצחה בפונאר, ובתל אביב מצא שילומים לעירו האפורה, וילנה, ירושלים דליטא, שנחרבה. החיפוש והביקוש הבלתי פוסקים, אחרי שתי אלו, העיר, והאישה, בת דמותה של אמו, הם מהמפרנסים הראשיים של שירתו, מראשיתה ועד מותו.

אבא קובנר “אימץ” לעצמו, חלף השתיים האבודות שלו, את השתיים הללו, שאפשרו לו לחזור אל החיים, לארש את ארץ ישראל, להתנחם מעט על מות אמו, ולהתערות בזירה החדשה־ישנה שלו, לחוף ימה של תל אביב. דרך הפגישה עם ימה של העיר, עם חופה, עם צדפיה, עם לובנה הבוהק, לובן שלא מצא כמוהו לא בוילנה ולא בירושלים ולא בערי נדודיו האחרות. ההתערות הזו, שלא הרבה לכתוב עליה, ולא הרבה לדבר בה, המסומלת בגבירה הגאיונה מצד אחד, ובעיר הלבנה מצד שני, הייתה סם מרפא בשבילו, אוויר לנשימה. ההתערות הזו, היא שתאפשר לו להיאבק על מקומו בחבורת המשוררים המובילה.

התמצות וההידוק שחלו בשיר השני, ניכרים כבר בנוסח ההקדשה. בשיר הראשון הוא כתב: לשובך. האם אפשר לשער שיוכבד בת־מרים החלה אז, ב־1950, שנתיים לאחר נפילת בנה, לשוב אל החיים? האם התכוון קובנר לציין בהקדשתו שיבה שכבר החלה, או שמא איחל לה שתשוב אל החיים? האוקסימורון בשיר הראשון מדייק: ירדה אל הים/ השתיקה שבכית. קובנר שייר את האוקסימורון הזה גם בשירו השני. אין ספק שזה היה אפיון חד ונכון של אישיותה האבלה.

אורח החיים הנזירי והכבול, שהטילה על עצמה כאם שכולה, היה ידוע ומוכר בין המשוררים ואנשי הספרות. היא חדלה לחלוטין מכתיבה, הסתגרה בביתה, לבשה שחורים וסירבה לראות מבקרים. רק יחידי סגולה עלו אליה, לקומה הרביעית, כפי שכבר הראינו במקום אחר. בשיר הראשון יש הד לכך: חלון שהוגף בקומה עליונה/ אמר לילה טוב./ ודעך. הקדשת השיר השני היא פשוטה ויבשה כביכול, אבל ממוענת בדיוק: ליוכבד בת־מרים. הוא השאיר בשיר השני רק את העיקר: את בת־מרים המקוננת, ואת עצמו, המנסה להרים את צלה מכריעתה, ולהצילה, כמו פרח, להשיבה אל החיים.

קובנר שמר את השיר הראשון בין ניירותיו, לא נפרד ממנו, ולא שכחו. ולאחר עשור או יותר, שב אליו, זיקק אותו, והפך אותו למעין שיר בקשה, שיר פילול, שיר אהבה מגובש אל האישה שבאה בהפתעה לחייו, במקום אמו הרצוחה. אל האם המקוננת שממאנת להינחם על מות בנה. אל הגבירה, המעוטרת בענק חן מכוכב. אל האישה הקטנה, אך הגאה, הניצבת כמו אלון חסון לחוף ימה של תל אביב. האישה שהיא נבונה, גאיונית, נבצרת, בסיסית כמו אבן רחוב. האישה שמסמלת עבורו את כל חייו, אלה שהיו ואלה שיהיו. האישה שהיא ועירה הלבנה, והקול שלהן, של שתיהן, הם תמצית חייו ושירתו.

תודתי למרייסה בת־מרים ולד"ר זיוה פלדמן, על שהתאפשר לי, בשנת 2007 לעיין בנוסח הראשון של השיר, שלא נדפס, בכתב ידו של המשורר.

סתיו תשס"ז

אוקטובר 2007

בחג השבועות תשמ"ז, כמה חודשים לפני פטירתו, כשכבר היה חולה מאד, תרגם אבא קובנר שניים משיריה של המשוררת מרים אוליאַנובר מיידיש לעברית. התרגום נעשה על פי בקשתו והפצרתו של ידידו הטוב, זאב עמרמי, ממייסדי קיבוץ עין החורש.

וכך כותב זאב עמרמי ז"ל על התרגום:

והנה תשובתו של אבא קובנר:

קופת הבשמים

מרים אוליאַנובר, משוררת היידיש, היתה ילידת לודז' שבפולין, שנרצחה באושוויץ. היא הייתה בין שתי מלחמות העולם תופעה מיוחדת בשירה היידית, משהו בדומה לזלדה בשירה העברית. בעוד רובי הסופרים והמשוררים בשפת יידיש פורצים שערים וחלונות אל הספרות המודרנית, האירופית, על זרמי המודרנה למיניהם, פילסה לה מרים אוליאנובר שביל משלה. מהמיית לבה ששפע שירה באורח טבעי, קרוב קרוב לשירה העממית, שהיא תשתית כל שירה של עם החי על מילאת. לספרה היחיד שראה אור בחייה, (1922), הקדים דברים דוד פרישמן, ובה (בהקדמה) הוא אומר: “שירתה של מרים אוליאנובר איננה בבחינת פרח־הלוטוס מחופיו הרחוקים של נהר הגנגס, היא נושאת את ריחה הפשוט והצנוע של קופסת הבשמים שירשנו מסבא וסבתא”.

ואילו קובנר כתב עוד: ולזאב ידידי אומר: זאב, שכמוהו כמעטים בתוכנו, עדיין נושא בנחיריו את ריחה האינטימי של קופסת הבשמים מבית, ביקש לתרגם שניים משיריה, אינני יודע לשם איזו כוונה. אולי בלי כל כוונה? למעט הרצון לנשום עוד פעם את ריחו של שולחן הבית שאיננו, ולוּא בתרגומו לעברית, שריחה היום אחר ורחוק. בזכותו אני מביא את שני התרגומים שעשיתי, לפי בקשתו, במוצאי חג השבועות, שהוא כידוע זמן מועד לתיקון.

ועל החתום: ק. אבא

יין הבדלה

שי לזאב עמרמי, המתרגם.

כְּבָר כּוּלָם שָׁתוּ מִיֵין הַהַבְדָלָה –

תְנִי גַם לִי טִיפָּה מִגְבִיעֵךְ!

מַזְהִירָה אוֹתִי סַבְתָא בְּלָשׁוֹן רַכָּה:

יַלְדָתִי־לִבָּתִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ!

רְאִי הוּזְהַרְת, וְלֹא תִשְׁתֶה בְּתוּלָה

מִיֵין הַבְדָלָה פֶּן יִצְמַח לָה זָקָן –

כָּך כָּתוּב בַּדַּפִּים הַקְדוֹשִׁים

שֶׁבְּאָרוֹן הַסְפָרִים הַיָשָׁן!

מֵרוֹב פַּחַד כָּשַׁלְתִי נָפַלְתִי

מְמַשֶׁשֶׁת אֶת סַנְטֵרִי וּפִימָתִי,

תוֹדָה לָאֵל! סַנְטֵרִי צַח וּבְתוּלִי

רַק נִתְחַדֵד הַמִסְכֵּן מֵרוֹב אֵימָתִי.

מיידיש: ק. אבא, שבועות, תשמ"ז.

נערות שלוש

נְעָרוֹת שָׁלוֹש זוֹהֲרוֹת כְּזָהָב

הִתְחָרוּ בֵּינֵיהֶן, אוֹצָרָה שֶׁל מִי גָדוֹל יוֹתֵר וְרָב!

"צְעִיף יֵשׁ לִי – קָפְצָה בְּרֹאשׁ הָאַחַת – מָלֵא פְּרָחִים

וְכוֹכָבִים מְצוּיָרִים, הוֹרִישָׁה לִי סַבְתָא־רַבָּתִי".

"וְלִי הוֹרִישָׁה סַבְתָא־רַבָּתִי – הִתְפָּאֲרָה הַשְׁנִיָה –

מַחַט קְסָמִים מְצוּפָּה יַהֲלוֹמִים!"

וְרַק הַשְׁלִישִׁית צַחֲקָה בַּחֲשָׁאִי, וּבַלָאט

פָּתְחָה אֶת דֶלֶת הַחֶדֶר הַמְיוּחָד:

רְאוּ! לְמִי יֵשׁ עוֹד אוֹצָר יָקָר וּמַרְשִׁים

כְּמוֹ סַבְתָא־רַבָּתִי שֶׁלִי – עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים!"

מיידיש: ק. אבא, שבועות, תשמ"ז

הערת המלביה"ד:

מרים אוליאַנובר (1894–1944) משוררת היידיש נרצחה בכבשני אושוויץ, לאחר שהובאה מגטו לודז' בשנת 1944. היא נולדה בעיר לודז' בבית מסורתי. קיבלה חינוך מסורתי וסיימה שם את ביה"ס העממי. החל משנת 1916 החלה לפרסם משיריה, קודם בעתון שבו עבדה, “לודז’ער טאגבלאט”, היומון של לודז', ואחר כך כינסה אותם בקונטרס בשם “געזאנגען”, שירים, 1920. מבקרי הספרות של אותה התקופה כתבו, ששיריה הצטיינו בנוסח עממי ובטבעיות ובנעימות, שלא היו כמוהם בשירת היידיש של התקופה.

בעת הכיבוש הנאצי והקמת הגטו בלודז‘, נגזרו גזרות קשות מאד על תושביו. אך הפעילות התרבותית נמשכה. הפעילות התרבותית הזו הייתה מסוכנת ובלתי חוקית. חוג של סופרים ומשוררים יהודים התרכז סביב המשוררת מרים אוליאנובר. ביניהם היו: הסופר ישעיהו שפיגל, הסופר והעתונאי יוסף זלקוביץ’, המשורר ש"ב שייביץ, המשוררת והסופרת חוה רוזנפארב והמשוררת והסופרת רבקה קויאטקובסקי ואחרים. החוג המשיך בפעילותו בכל שנות קיום הגטו, עד להשמדה הסופית בשנת 1944.

מרים אוליאנובר ושירתה מוזכרות בכתביו של יצחק קצנלסון וכן אצל י. י. טרונק. וכן הובאו משיריה באנתולוגיה הגדולה של משוררות יידיש, של ע. קורמאן.

תרגום שיריה מצטרף לתרגומים קודמים שתרגם אבא קובנר מיידיש. ובהם שירו של אברהם סוצקבר “אחי התאום”, שנדפס בשעתו ב“משא”, מוסף “דבר”, אפריל 1986. והשיר “הפרפרון”, שנדפס ב“כינוס דומיות”, מאת אברהם סוצקבר, עם עובד 2005.

ספרה של מרים אוליאַנובר, “דער באבעס אוצר”, נדפס לראשונה בורשה, בדפוס האחים לוין אפשטיין, ושותפים, בשנת 1922. הספר תורגם לעברית בידי המשורר והמתרגם יהושע טן־פי, בשם “האוצר של הסבתא”, דברי הקדמה מאת דב סדן, דוד פרישמן, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1975. יש להניח שלא ידעו על כך בשנת 1987, לא זאב עמרמי שהזמין את התרגום והמתרגם אבא קובנר. אני מניח שאילו קובנר היה יודע על התרגום של טן־פי, היה שולח את זאב עמרמי ישר אל ספרו. אבל אפשר שדווקא בשל אי־ידיעה זו, הרווחנו את שני התרגומים.

נספח

שני השירים בתרגומו של יהושע טן־פי, מתוך הספר “האוצר של הסבתא”, מוסד הרב קוק, תשל"ה 1975.

יין הבדלה

עִם כֻּלָּם אֶשְׁתֶּה גַם אָנִי

מִיֵּין הַהַבְדָּלָה טִפָּה.

סַבְתָּא חֲמוּדָה תֹּאמַר לִי:

"לְאַט לָךְ, יַלְדָּתִי, יַלְדָּה,

אִם נַעֲרָה תִשְׁתֶּה הַיַּיִן,

לְפֶתַע לָהּ זָקָן יִצְמַח –

בַּסְּפָרִים שֶׁבָּאָרוֹן־שָׁם

אַתְּ תִּמְצִי כָּתוּב זֹאת כָּךְ".

וַאֲנִי אָז מִתְחַלְחֶלֶת,

אֶל סַנְטֵרִי אֶשְׁלַח הַיָּד:

תּוֹדָה לָאֵל!… רַךְ, נַשְׁיִי הוּא,

רַק מִפַּחַד מְחֻדָּד.

שכיות חמדה

שָׁלוֹשׁ בַּחוּרוֹת כְּזָהָב יָפוֹת

בִּשְׂכִיּוֹת־חֶמְדָּה שֶׁבְּיָדָן מִתְגָּאוֹת:

"לִי יֵשׁ מִטְפַּחַת־רֹאשׁ – הָאַחַת מִתְגָּאָה,

מֵאֵם־הַסַּבְתָּא לְיָדִי הִיא בָּאָה".

"לִי יֵשׁ סִכַּת־מַחַט – הַשְׁנִיָּה מִתְפָּאֶרֶת,

מֵאֵם־הַסַּבְתָּא, יַהֲלוֹמִים מְעֻטֶרֶת".

וְרַק הַשְּׁלִישִׁית בְּלַחַשׁ מִצְטַחֶקֶת

וּפוֹתַחַת אֶת הַצֹּהַר בְּשֶׁקֶט:

"הָאוֹצַר הַגָּדוֹל בְּבֵיתִי מִתְגוֹרֵר –

אֵם־הַסַּבְתָּא עַצְמָהּ בַּת־מֵאָה וְיוֹתֵר!"

תודתי לצביה רותם, מארכיון קיבוץ עין החורש.

ולרפי ויזר, מבית הספרים הלאומי בירושלים.

אוקטובר 2007

סתיו תשס"ז

כל שירי אבא קובנר, כרכים ג‘, ד’, ה'. מוסד ביאליק ירושלים.

עורך המהדורה דן מירון. הערות רחל פרנקל־מדן.

שבע עשרה שנים חלפו מאז פטירתו של המשורר אבא קובנר. ושבע שנים חלפו מאז יצאו הכרכים הראשונים, א' וב', של מהדורת כל שיריו. כעת ניתן לברך על מוגמר מהודר, מוער ומואר, ועשוי נאה למהדרין. דור שלם של קוראי שירה עברית משובחת נוסף או התחלף בינתיים. וחשוב מאד ששירתו של קובנר תהיה מונחת לפניו, נוחה לקריאה וברת השגה. רק כך ישנו סיכוי, ואף הוא לא גדול, שקהל קוראי שירתו יתרחב. דן מירון שצירף ‘בשולי הכרך’, מעין מסות קצרות ומבריקות, לכל אחד מן הכרכים, הניח בעצם בכך יסוד חדש לחקר שירתו של קובנר. שירה שסבלה, ועדיין סובלת, מהתעלמות והזנחה. קשה להניח שעם סיום מהדורת כל השירים תחזור שירתו אל לב הסצנה הספרותית הישראלית. מה גם שהסצנה הנוכחית אין בה מרכז כובד אחד, והיא חסרה במפורש מרכז שכזה.

על שירתו של קובנר צריך וגם ניתן לכתוב מנקודות תצפית שונות ומגוונות. היא בהחלט מצריכה ומצדיקה התייחסות כזאת, ויש גם לקוות שדברים כאלה ייכתבו בעתיד. טרם נכתב מחקר מעמיק, רחב וכולל על סך שירתו. הופעת הביוגרפיה השלימה שלו, ‘מעבר לגשמי’, שפרסמה הפרופ' דינה פורת, נותנת בידי החוקר העתידי כלים חדשים, מידע חדש, שחשוב ביותר לשלבו כמפתח להבנת שירתו של אבא קובנר. אפשר לכן לומר שהשולחן ערוך היטב: מהדורה מצוינת של כל השירים, ביוגרפיה מעולה ומקיפה. רק היושבים לשולחן המחקר והפרשנות של יצירת קובנר עדיין לא נמצאו.

כדי שלא לחזור על דברי קודמיי שעסקו בשירתו, וכדי שלא לחזור על דברי עצמי, שבאו בבמות שונות, וכדי שלא לחסום את אלה שיבואו אחריי לעסוק בה, אני מבקש לייחד את הערותי לפואמה שלו ‘להקת הקצב מנגנת על הר גריזים’. פואמה גדולה, שנדפסה לראשונה בשנת 1972, וכונסה במהדורה שלפנינו בפתחו של הכרך השלישי. פואמה שאני רואה בה נקודת שבר בהתייחסותה של הביקורת הספרותית בארץ ליצירתו של קובנר. פואמה שלא הובנה כראוי, נכון יותר לומר שהובנה לגמרי לא נכון, שבשל פרסומה יצא הקצף על קובנר, כאילו כתב אותה כשיר הלל למפעל ההתנחלויות, וכשירת געגועים לארץ שומרון התנכי"ת. קובנר הוכרז, באורח לא רשמי כמובן, כמשורר ימני ולאומני, והעניין הציבורי ביצירתו ממש השתתק לשנים ארוכות, עד סמוך לפני מותו.

הפואמה מוקדשת למשוררת יוכבד בת מרים, שקובנר פיתח לגביה יחסי הערצה והערכה מיוחדים במינם. האם יש לחפש אם כך, בפואמה הזו, את ‘שירת ההתערות’ של קובנר בארץ? בלשון העברית? בשירה העברית? שהרי בת מרים סימלה לגביו את המעבר ממזרח אירופה אל הארץ, וקנייתה בייסורי שירה קשים. נושאים שהוא בעצם ‘דילג’ מעליהם ביצירותיו הקודמות, לא השתהה עליהם קודם, כאשר הבקיע מייד אל לב ההוויה המיידית שלו. ב‘עד לא אור’ עשה את חשבון הגטו והבריחה אל היער. ב‘פרידה מהדרום’, פואמה נפלאה בפני עצמה, עשה את חשבון מלחמת העצמאות, קרבות גבעתי בדרום, וערב ‘היום שלמחרת’ בארץ. ומשום מה לא נמצא לו הזמן והמקום לחזור ולהתעמק בקשיי הקליטה שלו, בנטישת מולדתו הרוחנית והפיזית שבליטא היהודית, ובייסורי ההתערות בארץ ישראל.

הדברים מושכים כמובן גם לבדיקת עמדתו הפוליטית בהקשר הזה. האם נתן או לא נתן את ברכתו לתנועת ‘ארץ ישראל השלימה’? האם צדקו אותם מבקרים שטחיים ונמהרים, שלא העמיקו בקריאת הפואמה ולא הבינוה, כששייכו אותה ואת מחברה למחנה אנשי הרוח המגוייסים למען רעיון יישוב הארץ בגרסתו המתנחלית? שנים רבות סברתי, בטעות כמסתבר, שמשה שמיר ויובל נאמן, שניים מידידיו הקרובים, מתומכי ההתנחלויות, שהרבו לבקרו בקיבוצו עין החורש, בסוף שנות הששים וראשית השבעים, עשו כן כדי ללחוץ עליו ולשכנעו להצטרף למחנה שלהם. אבל בשיחה שערכתי עם משה שמיר, כשלוש שנים לפני מותו, הוא העמיד אותי על טעותי. כל הביקורים בקיבוץ נערכו בידיעה ולפי הזמנת משפחת קובנר. הוא מעולם לא ‘נחת’ עליו במפתיע, כדי לשלבו במאבק התנועה. הוא אמר אף שלמיטב ידיעתו וזכרונו, קובנר מעולם לא הצטרף לתנועת ‘ארץ ישראל השלימה’, לא חתם על שום נייר שלה ולא נתן לה את ברכתו בשום מסמך כתוב.

ואם כל אלה אינם נמצאים בפואמה, מה כן נמצא בה? ובכן נמצא בה קודם כל קשר הדוק ביותר, שלא ניתן לזהותו בנקל, לפואמה ‘אחותי קטנה’, אותה פואמה דחוסה וקשה, שבגינה זכה אבא קובנר בפרס ישראל, כשנתיים קודם לכן. כלומר בשנת 1970. מוטיב ‘האחות’, שהוא אחד המוטיבים הראשיים של יצירת קובנר, אם לא הראשי שבהם, מחבר בין שתי הפואמות בצורה הדוקה ביותר. האחות המתה־חיה הקטנה, שהייתה או לא הייתה, גיבורת הפואמה ‘אחותי קטנה’, היא אחותה הספרותית של דינה בת יעקב, גיבורת סיפור דינה המקראית, שהיא ציר הפואמה ‘להקת הקצב מנגנת על הר גריזים’. אם אלתרמן מזוהה בשירתנו החדשה במוטיב ‘הבת’ שלו, ואם משוררים אחרים מזוהים אצלנו עם מוטיב ‘האלמונית’ שלהם, הרי תפיסת דמות האישה כמהות חיה אבל גם אנושית, כמהות סמלית אבל גם ספרותית אצל קובנר, מתגלמת בדמות ‘האחות’.

הפואמה הזו אינה רק פרשנות והרחבה של התשתית המקראית של סיפור דינה. לגמרי לא. היא הרבה יותר מכך. היא ניסיונו של קובנר, להתמודד עם שתי מולדותיו דרך הסיפור האלים אך התשתיתי, של מקרה דינה, מנקודת ראות נסתרת של אחים רואים, אחים רחוקים, אחים אוהבים. קובנר מעביר את סיפור הניגוד וההשלמה החריפים שבין העיר שכם, בירת השומרון העברי הקמאי, לבין העיר וילנה: ירושלים של ליטא: בירת התפוצה היהודית המאוחרת, בירת הדפוס והתרבות, הבירה שנחרבה, מול העיר שכם, בירת הסיפור העברי הקדום, שנחרבה. זוהי ליבת הסיפור של הפואמה הזו. חשבון חייו של המשורר, שחזה בחורבנה של בירת חיי הילדות והנעורים שלו, אבל הגיע לבירה אחרת, בירה קשה ותובענית, שייסורי ההתערות בהבנתה וקבלתה, מסבירים אולי, מדוע הוקדשה הפואמה דווקא ליוכבד בת־מרים.

מאז שפרסמה הפרופ' דינה פורת, לפני כמה שנים, את סיפור אהבתו הטראגית של קובנר לאהובת נעוריו, הדסה, שנשמדה בגטו עם משפחתה, נתבהרה לי באורח שלם יותר, משמעותו של מוטיב ‘האחות’ בשירתו של קובנר. נתבהרה לי הדרך שבה גילם המשורר את יחסו אל האהובה הנעורית שלו, ובה בחר לשמור את זכרה. הגלגול הזה, שבא לידי ביטוי חד ביותר, המזעזע ביותר, החריף ביותר, בפואמה ‘אחותי קטנה’. והנה, ואולי בעקבות אלתרמן, שקובנר רחש כבוד עצום לו ולשירתו, חרף הפולמוסים שנפלו ביניהם, שיצר את דמות המת־החי, כדי להתמודד עם המצבים הבלתי אפשריים שאותם פרש בשירי ‘שמחת עניים’ שלו, יצר קובנר את דמות ‘האחות’ שלו על גלגוליה השונים. כדי להתמודד עם זכרה הבלתי אפשרי של אהובת נעוריו.

שאלנו קודם מה כן יש בפואמה הזו, שלא הבינו ולא הבחינו המבקרים הטועים? ובכן, יש בה כתיבה ווקאלית מדהימה. רק לאחרונה הסתבר לי שקובנר היה כנראה באמת תתרן (חסר חוש ריח). האם המשיכה למוסיקה, לקולות כאל מוליכי המשמעות הכי חשובים, היא תוצאת ‘תתרנותו’? ב‘להקת הקצב מנגנת על הר גריזים’, בין שראה באמת כמה נגנים על הר גריזים באחד מסיוריו שלאחר מלחמת ששת הימים, ובין שהוליך אותם לשם מסמטאות וילנה החרבה של סיוטיו, הוא מביא את ה’רב קוליות' של כתיבתו לידי מדרגה מאד גבוהה. כבר כתבתי במקום אחר, שניתן, כמובן בלשון מטפורית, לראות בדפי הפואמות של קובנר פרטיטורות מוסיקליות לכל דבר. הוא ייחס חשיבות עצומה לקריאת השיר, לקולו של הקורא, לקולה של המקהלה. לא רק ‘עיבוד ווקאלי’ של סיפור דינה המקראית ניתן למצוא בפואמה, אלא ממש ‘תכלילים’ פואטיים, הנחיות מוסיקליות לביצוע הפואמה.

ולמיצוי הדברים כדאי אולי לחזור בקצרה על הפירוש המוצע כאן על ידי: ‘להקת הקצב על הר גריזים’ היא משלימתה, ממש ‘אחותה’ או אפילו תאומתה של הפואמה ‘אחותי קטנה’. כאן מרחיב ומגוון אבא קובנר את דמות האישה האולטימטיווית שלו, האישה ‘האחות’, דינה בת יעקב המקראית, ומחיל אותה על זירה שונה ממה שהחיל את ‘אחותה’ בפואמה ‘אחותי קטנה’. את חשבונו שם ניסה לסגור עם אירופה, עם הנצרות שעמדה מנגד כששחטו את העם היהודי, עם ‘אלף שנות פולין’ הארורות. וכאן, על הר גריזים, ניסה לסגור חשבון אחר, עם משנאי העם היהודי העברי מהמזרח התיכון. בפואמה הזו מתמצית הכפילות ההכרחית של חייו ושל שירתו: שכם מול ירושלים של ליטא. שריפה מול שריפה, חורבן מול חורבן, תקווה מול זכרונות, כשהבריח המחבר ביניהן היא המתה־החיה של חייו. האהובה הנעורית, שזכרה הותמר ונדחס באלכימיה משוררית מופלאה, והיא היתה ל’אחות' נצחית, קטנה, רצוחה, אבודה ובלתי נשכחת.

קיץ תשס"ה

יולי 2005

סיפורו של סופר יידיש ויהודי נודד.

חנן איילתי (קלנבורט) (1910–1992), ביידיש נכתב שמו קלענבורט, ושמו הספרותי נכתב אַיאַלטי.

חנן (חונקה) איילתי (קלנבורט) נולד בסופוצקין שבבלרוס. בעת ההיא של ראשית המאה העשרים הייתה סופוצקין עיר פולנית לכל דבר. את הלשון העברית ספג בביתו מילדותו ובבית הספר. בעת מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לרוסיה, כמו מאות אלפי משפחות יהודיות אחרות, וחנן למד בבי"ס רוסי. בשנת 1918, עם תום המלחמה, חזר עם משפחתו לסופוצקין, למד בישיבה בגרודנה, ושנתיים למד בגימנסיה עברית בעיר ביאליסטוק. בשנת 1928 סיים את לימודיו והתכונן לעלות ארצה. הוא הצטרף כמה שנים קודם לכן לתנועת ‘השומר הצעיר’, וקיווה לעלות עם חבריו בהקדם לארץ ישראל.

חונקה עלה ארצה בשנת 1929, בעקבות אחיו הגדול יהודה קלנבורט, שהיה ממייסדי קיבוץ איילת השחר. יהודה שינה את שם משפחתו מקלנבורט, סירה קטנה, ל“איילתי”, על שם הקיבוץ הגלילי שהיה בין מקימיו, וחונקה הצעיר אימץ בשמחה את השם החדש. חבריו מה“שומר הצעיר” הקימו אז את “קיבוץ בנימינה”, שלימים נתפלגו ממנו מייסדי הקיבוצים גן שמואל ועין שמר. הקיבוץ ישב במחנה אוהלים סמוך למושבה הקטנה בנימינה, והיה שטוף בפולמוסים רעיוניים נוקבים. אבל חונקה עשה את תקופת הכשרתו דווקא בקיבוץ של אחיו יהודה, באיילת השחר.

חונקה הצעיר קיבל הלם מהדרך האלימה שבה התגשמה ‘הציונות המעשית’ בארץ ישראל המנדטורית. “כיבוש העבודה” בידי היהודים, כיבוש הקרקע, עליית הישובים בשטחי הקרן הקיימת שנקנו מהערבים, אך ישבו בהם גם אריסים קטנים שלא היה להם שום קשר לסחר האדמות הגדול. מחזות הפינוי בכוח של האריסים, לא בידי יהודים כמובן, אלא בידי המשטרה והצבא הבריטיים, נתפרסמו אז בתקשורת העולמית. וכמו צעירים אחרים מבני הדור, שהיו רגישים לנעשה, (זושה, למשל, גיבורת ‘התזמורת האדומה’, ראו ספרה של יהודית כפרי: ‘זושה’, מעמק יזרעאל לתזמורת האדומה, כתר ירושלים 2003). הם לא יכלו להסתגל למראות הללו ולהוויה הזו, ולא הצליחו לקשר ולגשר בין החינוך האידיאליסטי וההומניסטי שהביאו איתם מקיני תנועת הנוער “השומר הצעיר” באירופה, לבין המציאות הקשה בפלשתינה־א“י. חונקה נקט מעשה מחאה, כנראה, והצטרף לפק”פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, מפלגה משותפת ליהודים וערבים. מפלגה שקיבלה את הוראות ההפעלה שלה הישר ממטה הקומאינטרן במוסקבה. מפלגה שהיתה שנואה במיוחד על הציבור היהודי בארץ, כולל הציבור החלוצי.

חונקה איילתי בחר להצטרף דווקא אל תא קיצוני ומחתרתי של הפק"פ, שדגל בפעולות טרור, השלכת פצצות בשווקים בערים הערביות למשל, פגיעות באוטובוסים מלאי נוסעים ועוד. סיסמת הצעירים הקומוניסטים הקנאים נשאבה ישר מהסיסמאות הקשוחות שבאו מרוסיה. “ככל שיירע כן ייטב”. כלומר מתוך הכאוס של הטרור יעלה ‘עולם המחר’ הקומוניסטי במהפכה עולמית בלתי פוסקת…

איילתי לקח כנראה חלק בפעילות כזו, והיה בין משליכי הפצצות בשוק של רמלה בשנת 1932. הוא הפך מטרה למשטרה הבריטית ונרדף על ידי הבולשת. אנשי הפק"פ שנתפסו על ידי הבריטים, אם במצודים, פעולות בילוש וחיפושים, ואם בהלשנות מכוונות, גורשו מידית מהארץ, ולא הורשו לשוב אליה שוב. הוא חיפש מסתור עד יעבור זעם, והגיע בייאושו אל מחנה האוהלים של קיבוץ “בנימינה”, וקיווה למצוא שם מחסה בין חבריו לשעבר. בארכיון של קיבוץ גן שמואל שמור עד היום וידויו של אחד המייסדים, בנימין ‘ניומקה’ גילאי, שעשה לו לימים שם גדול בין מגדלי הכותנה בארץ. ניומקה סיפר למראיינת שעל דבר אחד הוא מצטער גם כעת, בערוב ימיו, על ש’בגד' כביכול, בחברו הטוב חונקה איילתי, ולא נתן לו אז מחסה. ולא קם להגן עליו בליל האלימות הרחוק ההוא, כשהחברים המודאגים סילקו בכוח את חונקה מהמחנה.

אבל הדעות היו חלוקות אז לגמרי במחנה האוהלים. חברת הכנסת לשעבר מגן שמואל, פייגה אילנית, אמו של אורי אילן הי"ד, סיפרה בשעתו לכותב שורות אלה, ממיטת חולייה בבית הסיעודי בקיבוץ, והיא כבר בת למעלה מתשעים, שהייתה חוזרת ומגרשת את איילתי גם היום! שבעים שנה כמעט לאחר הלילה ההוא של שנת 1932. היא לא שכחה ולא סלחה לו דבר. היא הייתה משוכנעת לחלוטין, שהבולשת הבריטית שישבה על זנבו של חונקה, הייתה מגרשת בשלו את כל חברי קיבוץ ‘בנימינה’ בחזרה לפולין. והיה בא הקץ על מפעלם החלוצי.

בקיבוץ הכניסו לו כנראה מכות רצח. עשו לו מה שנקרא היום “שמיכה”, וזרקו אותו כמה קילומטרים טובים ממחנה האוהלים של קיבוץ ‘בנימינה’. כדי שהבריטים לא יאסרו את כולם. אבל חונקה בעל המזל והתושייה, הצליח לחמוק מהארץ ממש ברגע האחרון לפני שנכלא וגורש בידי הבריטים. הוא עלה על אוניה בתעודות מזויפות ונמלט מהארץ לצרפת בשנת 1933. בצרפת עשה דרכו ישר לפריס, שם הצטרף לחוגי השמאל היידישאי, הקומוניסטי והאנטי ציוני, והחל לכתוב בעתונות הקומוניסטית היהודית מאמרים, רשימות, רשמים מארץ ישראל ואף קטעי פרוזה. בעת ישיבתו שם פקד איילתי גם את אוניברסיטת הסורבון.

שלוש או ארבע שנותיו בארץ שימשו לסופר הצעיר והמתחיל חנן איילתי כרקע לרומן הראשון שלו. והוא כתב את ספרו זה דווקא בלשון העברית, בטרם נתן לה גט פיטורין. הוא לא שב לכתוב עברית יותר, וכל ספריו הבאים נכתבו ביידיש. באחרית ימיו תרגם הוא עצמו את סיפוריו מיידיש לאנגלית. ספרו העברי הראשון של חנן איילתי, “במחילות”, סיפור מחיי החלוצים בארץ, יצא בשנת תרצ"ד 1934, בהוצאת א. י. שטיבל. הספר עורר בשעתו עניין רב, בעיקר אצל קוראים צעירים, חניכי תנועות הנוער ותלמידי בתי הספר התיכוניים, כיוון שנידונו בו בגילוי לב ובכתיבה מפורשת, יחסי המין בין צעירי החלוצים. היו אז קוראים שכתבו ביומני הקריאה שלהם, שספרו של איילתי מזכיר להם את “גנבים בלילה”, מאת ארתור קסטלר, (רשומותיו של ניסוי, בתוספת הערות מילואים מאת המחבר, מאנגלית – אליעזרה איג־זקוב, יצא מחדש בזמורה ביתן, תשמ"ח 1988). איילתי עצמו תרגם כנראה את ספרו ליידיש, והספר יצא לאור בכותרת ‘בום און קייטן’, פַּאלעֶסטינעֶ ראָמאָן, חנן איאלטי קלענבורט, נדפס בוילנה, בהוצאת קלעֶצקין הידועה, בשנת 1936.

שנת 1936 הייתה שנה גורלית לאירופה ולקומוניסטים של מערב אירופה. פרנקו וחילותיו מרדו בשלטון הרפובליקה בספרד, ובחסות הכנסייה, ההון הגדול והמדינות הפשיסטיות גרמניה ואיטליה, הכריזו מלחמה על הממשל הנבחר. חונקה התנדב למלחמת ספרד, קודם כעתונאי צבאי, שנשלח לסקר את המלחמה עבור עיתוני היידיש בצרפת, ואחר כך כלוחם ממש. הוא לחם בחזיתות השונות, יחד עם הבריגדות הבינלאומיות, עד כניעתן ופינוין מנמל ברצלונה. אצל הרפובליקאים הוא עלה לגדולה, היה קומיסר פוליטי, ‘פוליטרוק’, ובעיקר שימש כמתורגמן, שידע פולנית צרפתית ויידיש־גרמנית. וממתורגמן הוא הפך למפקד בפועל של יחידת מתנדבים מפולין. את חוויותיו מהמלחמה שיקע בספרו “המלון הלא־קיים”, ‘דעֶר הוֹטֶל ווֹס אֶקְזִיסְטִירט נִיט’, שנכתב במקור ביידיש, ונדפס בשנת 1944 בשני כרכים, תורגם לאנגלית (Existene Hotel – The Non), אך לא תורגם לעברית.

לאחר מפלת הרפובליקאים, חזר לצרפת, לפריס, ושב אל עיתוני השמאל ואל כתיבתו הרומאניסטית. גם על תקופה זו כתב ברומאן שלו “כי תמול אנחנו”, שנכתב יידיש ותורגם לספרדית אנגלית ועברית. המתרגם לעברית היה א"ד שפיר, והספר יצא לאור בהוצאת ספרי גדיש בשנת 1955. אבל הגורל האלים והאכזר המשיך לרדוף אחריו. בחודש יוני 1940, כבשו גייסות הנאצים את פריס, וחונקה נאלץ שוב לברוח. הוא ברח לוישי, בצרפת החופשית. אבל שלטונות צרפת החופשית לא אהבו יהודים, לא אהבו פליטים ולא אהבו קומוניסטים. איילתי נעצר ונכלא לזמן קצר במחנה מעצר. ידידיו הקומוניסטים, הן אלה הצרפתים והן אלה הספרדים, זכרו לו חסד השתתפותו במלחמת האזרחים, וסייעו לו לברוח מספרד דרך פורטוגל למונטווידאו, בירת אורוגוואי שבדרום אמריקה.

בשנת 1942 הגיע איילתי לחוף מבטחים, והשתקע למשך ארבע שנים ביבשת הדרום אמריקאית. גם שם המשיך בכתיבת רשמיו ומאמריו בעיתונות היידיש היהודית. דבריו נתפרסמו בכל מקום שהייתה בו עיתונות יידיש, וקוראי יידיש. באירופה, בדרום אמריקה, בארצות הברית. יצירותיו נתפרסמו בכל רחבי התפוצות, במונטווידאו ובבואנוס אירס, בפריז ובטורונטו, במונטריאול ובמקסיקו, בווילנה ובוורשה. חונקה ידע להסתגל במהירות לגלות חדשה וללשונה. והוא תמיד מצא מי שיוציא את ספריו לאור בלשון המקום. כך יצאו ספריו לא רק ביידיש ובעברית, אלא גם בספרדית.

בשנת 1946 המשיך ‘היהודי הנודד’ בנדודיו, הפעם נסע לאמריקה הצפונית, והשתקע בניו יורק. משנת 1946 ועד מותו ישב בניו יורק. הוא מצא אישה אמידה, נשא אותה לאישה, מחיי פליט נרדף ‘עשה הסבה’ לחיי אמידות נוחים. הוא כתב חומרים שונים לעיתונות היידיש, אך גם לעיתונות היהודית באנגלית. בין הפרסומים שכתב בהם בקביעות היו ה“פוֹרְווֹרְד”, ה“מִידְסְטרִים”, וה“קוֹמֶנְטָרִי”. והוא אף נתמנה למזכיר המערכת של ה“דֶר יִידִישֶׁער קֶמְפָר”.

מהקומוניזם כמובן נגמל לחלוטין. לא נשאר בו מאומה מהנער הלוהט שהשליך פצצה בשוק של רמלה, בשליחותה של מוסקבה. לא נשאר בו מאומה מהחלוץ הצעיר בן התשע עשרה, העולה לבדו לארץ ישראל, להפריח את שממותיה. לא נשאר בו מאומה מהסופר העברי, שהלהיט את בני הנעורים בארץ, באמצע שנות השלושים, בספרו הארוטי הנועז. סופו היה ממש עגום ועצוב. על תקופת חייו באמריקה כתב את ספרו “אין מנוס מברוקלין”, שתורגם לעברית ויצא בארץ בהוצאת אות, בשנת 1960.

כתיבתו נתרדדה ונתמסחרה, ואת עיקר עניינו הוא שיקע בבורסה. הסופר יוסל בורשטיין ז“ל, 1920–2003, פגש אותו במסעו לאמריקה. לימים זכיתי והספקתי עוד לראיין טלפונית את יוסל בירשטיין, כשנתיים לפני פטירתו, על סיפור פגישתו האחרונה עם חנן איילתי. גם הוא כמוני חשב שזהו סיפור מרתק על “אחשוורוש” – יהודי נודד – מודרני למהדרין. יוסל סיפר לי שכל כך נתרשם מדמותו של סופר יידיש זה, מאחרוני ‘הדינוזאורים’ של סופרי היידיש בפזורה היהודית, שאף הכניס קווים מדמותו לספרו “פָּנים בֶּענן”, (רומאן, הקיבוץ המאוחד, תשנ"א 1991). הוא סיפר לי עוד, שכיוון שאיילתי נתעשר, ותרגום ספריו לעברית היה משאת נפשו, הוא לא חסך בכספו ושכר בארץ מתרגמים טובים: א”ד שפיר, ואחרים. בסוף ימיו עשה איילתי מה שעשה סופר יהודי יידישאי מפורסם אחר באמריקה, יצחק בשביס־זינגר, ותרגם במו ידיו את ספרו האחרון “הצֶ’ק והנצח”, מיידיש לאנגלית. גם קובץ הסיפורים הזה תורגם לעברית, לשון כיסופיו של איילתי, ויצא לאור בהוצאת עקד, בשנת 1986, שש שנים לפני מותו.

סיפורו של חונקה איילתי, היהודי הנודד המודרני, זכאי גם לאפילוג הולם. שהרי נדודי היהודים ממשיכים גם לאחר מותם. בנו היחיד, דניאל קלנבורט, יהודי מתבולל, מורה ומרצה בקולג‘, באטלנטה ג’ורג’יה, לא רק שחזר לשם המשפחה ה’גלותי’ של אביו, אלא גם טרח הרבה, ביחד עם אשתו מרשה קלנבורט, להוציא את כתביו של איילתי באנגלית. וכך עלה, בגלגולי היהודי הנודד, שדווקא הוצאת ספרים דרומית בדרום ארה“ב, בעיר מונטגומרי שבאלבמה, שבוודאי אינה חשודה על חיבת זרים ויהודים, היא שהוציאה את מבחר סיפוריו האחרון בשנת 1997. דניאל קלנבורט לא מצא לנכון כמובן, להפקיד עותק מהספר בבית הספרים הלאומי בירושלים. זה מן הסתם לא עולה בקנה אחד עם פעילות אינטנסיבית בליגות האנטי גזעניות למיניהן, שלהן הוא ואשתו מסורים כל כך. סיפורו של איילתי “אב ובנו”, טַאטֶע אוּן זוּן, (Father and Son). המפורסם שברומנים שכתב, תורגם לספרדית (Padre e hijo, novela, Aialti, traducido del original por Oscar Sapolinsky) אך לא לעברית. יחסיו עם בנו הוא עיקרו של הרומאן. אבל התפוח, מסתבר, לא נפל רחוק מהעץ. גם איילתי האב נשבה לפק”פ בנעוריו. גם אותו הדאיגו בעיות העולם, שלטון הרפובליקאים בספרד, רדיפות הכושים בארה“ב, שוועת האריסים הערבים המפונים מאדמת הקק”ל, הרבה יותר מאשר ‘פתרון שאלת היהודים’.

הסיום הוא באמת עצוב: הנכדה של איילתי כבר אינה שייכת לעם היהודי. ואפילו שקרה לו נס, וספריו, שזוכים לתחייה מחודשת ברשת האינטרנט, אינם זוכים בעצם לתחייה ממש. שהרי זו תחייה ללא קהל קוראים אמיתי. מי שירצה יוכל למצוא, בעזרת מנועי החיפוש, רבות מאימרות השפר של המטבח היהודי־פולני שאיילתי עצמו, או מישהו מקורב לו, טרח והפיץ ברשת הוירטואלית, מתוך ספרו באנגלית, קובץ משלים ואמרות יהודיים. כידוע הרשת נוטה חסד לאמרות שפר קצרות, שנוח ונעים לצטטן או לתלותן על דלתות המקרר שבמטבח. יש להניח שחונקה איילתי, על אף שתשוקתו להיות סופר גדול וידוע לא נתגשמה, בוודאי היה מתהפך בקברו, בבית הקברות היהודי של ניו־יורק, אילו היה יודע שמה שמצוטט ונזכר מיצירתו, אלו הן דווקא אנקדוטות המטבח היהודי…

ועוד משהו עצוב יש בסיפור: גם ממשפחתו של אחיו הבכור, יהודה איילתי, כבר לא נותר איש בקיבוץ איילת השחר, נותרו שם רק המצבות בבית העלמין. הבנים והנכדים התפזרו בכל הארץ, וספק אם מישהו מהם זוכר את פרשת חייו של חנן איילתי, “אחשוורוש” מודרני, יהודי נודד, שהחל את חייו בארץ בהתלהבות עצומה של ציוני אידאליסט צעיר, וסיימם בניו יורק, בבדידות של סופר זקן, החרד מאד לרכושו, היושב וצופה כל היום במסכים האלקטרוניים, שעליהם רצים ללא הרף מספרי הנתונים של הבורסה הניו יורקית. כתיבתו המאוחרת של איילתי התאפיינה בייאוש מכל אידאולוגיה, ביחס ספקני וביקורתי לגיבורים ספרותיים חדורי אידאות. הוא ראה באהבה את צידה הפיסי בעיקר, את האינסטרומנטליות שלה. כסופר מזדקן לא האמין ברגש וברגשנות, והדגיש את הצד האפל של האוחזים באמונה ב’עולם המחר'. הוא נפטר בביתו שבמנהטן, והיה בן 81 במותו.

ספרי חנן איילתי בעברית

אין מנוס מברוקלין, רומן, תורגם מיידיש, אות, 1960. הכותר ביידיש: ווייטער פון ברוקלין: ראמאן.

כי תמול אנחנו, רומן, תרגם א"ד שפיר, ספרי גדיש, 1955.

במחילות, סיפור מחיי החלוצים בארץ, א. י. שטיבל, 1934. תורגם על ידי המחבר עצמו ליידיש בכותרת ‘בום און קייטן’, פאלעסטינע ראמאן, חנן איאלטי, קלענבארט, נדפס בוילנה, בהוצאת קלעצקין בשנת 1936.

הצ’ק והנצח, קובץ סיפורים, עקד, 1986. הכותרת ביידיש: דער טשעק און די אייביקייט, נאוועלן, ח' איאלטי, קלענבארט, מאנטעווידעא, ב' רעזניקאוויטש, 1950.

וכן נדפס בארץ ספרו ביידיש דער מאן פון לע מיל, און אנדערע דערציילונגען, חנן איאלטי, תל אביב, הוצאת י“ל פרץ, תשל”ד, 1974.

סתיו תשס"ז

אוקטובר 2007

לפני ארבעים וחמש שנים, בשנת 1961, יצא לאור, בספרית פועלים, תל אביב, הכרך הראשון של זכרונותיו של איליה אהרנבורג, “אנשים, שנים, החיים”. המתרגם היה אבי אליהו פורת ז"ל, 1906–1966. שנה לאחר מכן, בשנת 1962 יצא לאור הכרך השני. הכרך השלישי שכתב אהרנבורג, ונדפס ברוסית ובלשונות העולם הגדולות, לא יצא לאור מעולם בעברית. הוצאת ספרית פועלים ועורכיה דאז, (המהדיר היה דוד הנגבי), לא הסבירו לקוראים בשום מקום מדוע הוחלט שלא להוציא את הכרך השלישי.

אליהו פורת היה ממייסדי קיבוץ עין החורש שבעמק חפר. הוא עלה ארצה בשנת 1930, ונתן מכוחו לענפי המשק: הוא עבד בבניין, בעגלונות ושנים ארוכות במטעי הקיבוץ. בסוף שנות החמישים החמירה מחלת לבו, והוא נאלץ לפרוש מהחקלאות, ולעבור לעבודה קלה יותר, כביכול, עבודת התרגום. ספר לזכרו, הכולל את כל רשימותיו הרבות, דבריו ההומוריסטיים, וזיכרונות משלו ועליו, “אדם ונוף בקיבוץ”, יצא בשנת 1968, בהוצאת קיבוץ עין החורש וספרית פועלים.

בשנותיו האחרונות הוא תרגם ספרים רבים מכמה לשונות. רק לדוגמה נציין את “התפילה על קתרינה הורוביץ”, מגרמנית, משל ארנושט לוסטיג; “הרצוג”, מאנגלית, מאת סול בלו; “ר' תנחום”, מאת יחיאל הופר, מיידיש; “יום בחייו של איוואן דניסוביץ'” לסולזיניצין, מרוסית. להנאתו, ולא לשם פרסום, תרגם גם מחזות שונים עבור החוג הדרמטי של הקיבוץ, ואת ההומורסקות של סטיפן ליקוק האנגלי־קנדי, תרגם תוך כדי כתיבת הפיליטונים שלו עצמו. ואלה הם רק מקצת עבודותיו בתרגום. הרוצה לקרוא את כלל עבודתו ילך לספריות ויראה אצל הקטלוגים המפורטים.

תרגומיו מרוסית, על פי זכרונות בניו, נעשו בשתי דרכים: ראשונה, שהיה עובד על פי הספר הרוסי שהגיע אל הוצאת ספרית פועלים. ושנייה, שהיה מתרגם ישירות, מתוך הגיליונות החדשים של ה“נובי מיר”, שהיו מגיעים אליו הישר ממוסקבה. את שלושת כרכי זיכרונותיו של איליה אהרנבורג תירגם בסוף שנות החמישים, ובראשית שנות הששים. אך בשום מקום לא נזכר ולא נודע שהוא החל גם בתרגום הכרך השלישי של “אנשים, שנים, החיים”. הדבר לא נזכר לא בספר לזכרו, שנערך באהבה ובשקידה על ידי יעקב הורביץ ודוד הנגבי, ולא ברשומות שהותיר אחריו. איש במשפחתו לא ידע על תרגומו “האבוד”.

והנה לאחרונה, ארבעים שנה לאחר מותו, נתגלה בארכיון המרכזי של “השומר הצעיר” בגבעת חביבה, חלק מכתב היד של תרגום הכרך השלישי. הדפים התגלו לגמרי במקרה, תודות לערנותה של תלמה נשיא, מעובדות הארכיון. בימים אלה הועברו המכלים של מסמכיו של יעקב מאיוס ז"ל, היושב ראש הנצחי של הוועד הישראלי למען השלום, מספריית גבעת חביבה אל הארכיון, ונערך בהם מיון ראשוני. בין ניירותיו של יעקב מאיוס נתגלה פרק זיכרונות שלו שלא פורסם עדיין, מתוך ספר זכרונות מתוכנן, שלא יצא לאור. בפרק הזה, המוקדש ליחסיו של אברהם שלונסקי עם תנועת השלום, מוזכר גם איליה אהרנבורג, ויחסיו עם שלונסקי. בין הדברים שמאיוס ציין לתומו, היו כמה שורות על החלק השלישי של זכרונותיו של אהרנבורג, שלא יצא לאור, אך תורגם בידי אליהו פורת. על פי מאיוס, חלק מכתב היד הזה, של הכרך השלישי, היה שמור בארכיון של תנועת השלום, קרי: במסמכיו של יעקב מאיוס עצמו.

תלמה נשיא אכן בדקה ומצאה את חלקו של כתב היד, שני פרקים קצרים בלבד, מתוקתקים במכונת כתיבה ומתוקנים בידי אליהו פורת. וכך, באיזו גחמה של שר השכחה המיטיב, בדיוק ארבעים שנה לאחר פטירתו של אליהו פורת, נמצא כתב היד “האבוד”, של זכרונותיו המרתקים של איליה אהרנבורג, “קולה של רוסיה” לשעבר, יהודי, סופר ואיש העולם הגדול, שרב הנסתר על הגלוי בחייו הצבעוניים. את הפרקים הקצרים הללו אנו מביאים כאן, לראשונה, אכן “עוד לא תמו כל פלאיייך…”

חורף תשס"ז

ינואר 2007

פרק 4

מתוך: איליה אהרנבורג, “אנשים, שנים, החיים”, הכרך השלישי שלא נדפס, בתרגום אליהו פורת.

הם התקדמו מהר, אף כי השלג היה עמוק. בין ערימות השלג שהשחירו נזדקר עמוד עם השלט “פוקרובסקויה”; אך הכפר לא היה קיים. הגרמנים העלוהו באש. אפשר שחיילי הצבא האדום חשבו, כי אם יחישו צעדיהם, יצילו את הכפר משריפה, ואת האנשים – ממוות. הן בביילואוסוב לא זו בלבד שהבתים ניצלו, אלא הגרמנים השליכו תוך בריחתם את חפציהם, ובבאלאבאנוב קפצו מן הבתים בתחתונים, כשהוקפו במפתיע.

החיילים העייפים נעצו את אתיהם בחמת־זעם אל תוך האדמה הקפואה: הם חפרו והוציאו את גוויות הגרמנים, שנקברו בכפר מאלויארוסלאבייץ.

הגרמנים נהגו להקפיד על קבורת הרוגיהם. (הדבר היחיד שהתקנאתי בהם). ראיתי בתי־קברות רבים שלהם: שורות־שורות סדורות של צלבים מעץ לבנה, ועליהם שמותיהם המדוייקים של הנופלים. אך בשנה הראשונה למלחמה היו קוברים הגרמנים את הרוגיהם משום־מה בכיכרות מרכזיות של ערים רוסיות. אפשר משום שכך היה נוח יותר, ואפשר שרצו לרמוז, שהם באו לכאן לישיבת־קבע. דבר זה הרגיז את חיילי הצבא האדום. מן הטוב־לב שבעבר נותר אך מעט – עכשיו לחמו גם במתים.

גם הקולכוזאים היו אחוזי־חימה. זקן אחד אמר לי: “כסבור הייתי, הגרמני משכיל הוא, בנו לא יגע לרעה, והנה בא טפיל זה ונוטל את פרתי, את כלי־הבית, ורוחץ את רגליו, תיפח רוחו! אתמול באו ארבעה, מתחננים להכניסם הביתה – קפאו מקור. באו במרוצה נשי הקולכוז, היכו אותם עד יציאת הנשמה…”

עמדו ימי־כפור עזים ולוהטים. החיילים בני־סיביר התגדפו: “אילו היתה הצינה חזקה יותר, היו מתפגרים כהרף־עין…”. אוקראיני אחד סיפר: "כאשר… [כאן חסר עמוד שלם]

הבטיחו לא מכבר, כי את חג־המולד יחוגו במוסקבה, והנה מגרשים אותם למערב!… ואף מראה השבויים הרנין את הלב: קפואים, ראשיהם עטופים במטפחות וסמרטוטים, מפוחדים, גונחים, הזכירו את חיילי נאפוליאון משנת 1812, הנסוגים עם “נר־קרח” משתלשל ויורד מתחת לאף.

כבשנו את מדין, וכבר דיברו על וויאזמה, ואפילו על סמולנסק. הכל רצו להאמין, כי בא משבר. האמנתי גם אני (נביא לא הייתי…) ביום הקצר כתבתי: “השמש נוטה לקיץ, החורף – לכפור, המלחמה – לנצחון…”

עוד בינואר היה נדמה לי, כי התקפתנו לא תיפסק. ב־18 בינואר ביקרתי אצל הגנרל גובורוב. הוא נתחבב עלי מיד. בחלק זה של ספרי יזדמן לי לכתוב לא פעם על פגישות עם גנראלים. בדומה לסופרים, ובכלל לבני־אדם בעלי מקצועות שונים, היו גם גנראלים שונים – חדשנים או אנשי שיגרה, חכמים או מוגבלים, צנועים או מתרברבים. גובורוב היה תותחן גם לפי טיבו, היינו אדם בעל חישובים מדוייקים, מחשבה בהירה ומפוכחת. הוא סיפר לי, כי במכון הפוליטכני בפטרוגראד למד בניית אוניות; במלחמת העולם הראשונה שלחו את הקצין הצעיר לחזית. הוא אהב מאד את לנינגראד, והיה בו משהו מבן לנינגראד קלאסי – שליטה עצמית ולהט פנימי חבוי היטב. הוא סיפר, כי במלחמה על מוסקבה נודע תפקיד עיקרי לחיל התותחנים: בחטיבה ה־5 שלו לא יכול לסמוך על חיל הרגלים – האבידות היו גדולות, והתגבורת התעכבה; הוא פיתח תאוריה שלמה: הואיל והמלחמה המודרנית רוויה־ביתר נשק אוטומטי, אין הארטילריה יכולה להגביל עצמה רק להשתקת נקודות־אש, אלא חייבת להשתתף בכל שלבי הקרב. דבריו הלהיבו גם אותי, אף כי מלאכת המלחמה היא יותר אמנות מאשר מדע מדוייק, תלויה היא בטכניקה, והתפיסות המתקדמות ביותר מתיישנות חיש־מהר (יש עוד סוג אמנות, התלוי אף הוא בטכניקה, הקולנוע; אף־על־פי־כן נראה לנו הפיסול של האקרופוליס כשיא שאין לעבור עליו ואילו בסרטים האילמים אתה מסתכל בחיוך). גנראל גובורוב לא יכול, כמובן, לחזות ב־1942 את תקופת הנשק הגרעיני. הנני מספר זאת, כדי לתאר דיוקנו של אדם: בביקתה קרה ליד מוז’ייסק ראיתי לפני לא גנראל שש־לקרב מתייהר, אלא מתמטיקן או מהנדס, אינטיליגנט רוסי מעולה. (לאחר מכן פגשתי את גובורוב בחזית, במוסקבה, בלנינגראד; וזכורני ערב במאי 1942, דיברנו על יפי הלילות הלבנים, על שירה, על “מחט האדמירליות”. עם כל התאפקותו ואפילו נטייתו לספקנות, היה גובורוב מעודד מן ההצלחות, כמו כולנו, ואמר: “אפשר, שבעוד שבוע ימים נכבוש את מוז’ייסק…”. אך את מוז’ייסק כבשו בעבור כמה שעות. גנרל אורלוב לא ציית למפקדו ובלילה פרץ לעיר. גובורוב חייך: “אין דנים את המנצחים…”)

שוב ראיתי כפרים שרופים – סמיונובסקויה, בורודינו, בתים מפוצצים. החיילים התקדמו מהר, אך את הקברים הגרמניים במרכז העיר לא השאירו במקומם. הצינה נתעצמה – שלושים וחמש מעלות קור, וגבר גם הזעם. אשה באה בימים הביטה בעיניים בוהות על החיילים, על השלג, על השמיים הלבנים; בעלה היה מורה למתמטיקה, בן ששים ושתיים. הוא הלך ברחוב ושלף מכיסו ממחטה; הגרמנים ירו בו על איתות לרוסים. על הקיר קראתי צווים על “נורמליזציה של החיים”, וכו', מי שישתף פעולה עם פרטיזנים או יסתיר יהודים, יוצא להורג בתליה. למחר הגעתי לבורודינו. הגרמנים שרפו בנסיגתם את המוזיאון, והאש עדיין בערה. במשך יומיים עברה הדיביזיה כעשרים קילומטר. גנראל אורלוב התלוצץ: “עוד מעט תתארח בביתי…”(הוא היה מביילורוסיה). הלילה השיג מאיור אחד יי"ש ונקניק, ואנו חגגנו את המאורע. בכופפו את אצבעותיו הגדולות והמחוספסות, ספר המאיור: “עד גז’אטסק ששה־עשר קילומטר. אפשר להגיע לשם תוך יומיים…” אך עד גז’אטסק ארכה הדרך ארבע מאות ושלושים יום – עוד מזומן היה לנו הקיץ האיום של שנת 1942, אלא שאז לא ידענו על כך.

לא בלבי בלבד קיננה תקווה. גרוסמאן, שהיה אז כתב “קראסניה זוויזדה” בחזית הדרומית־מערבית, כתב לי: “האנשים כאילו נשתנו, הם נעשו עירניים, בעלי־יוזמה, נועזים. הדרכים זרועות מאות מכוניות גרמניות, תותחים עזובים, ענני ניירות ומכתבים של המפקדה הגרמנית, נישאים ברוח על־פני הערבה. בכל מקום מתגוללות גוויות של חיילים הרוגים. עדיין אין זה דומה, כמובן, לנסיגת צבא נאפוליאון, אך משהו מעין זה. זהו נס, נס גדול! האוכלוסיה בכפרים המשוחררים יוקדת משנאה לגרמנים. דיברתי עם מאות איכרים, עם זקנות, הם מוכנים להקריב עצמם, לשרוף את בתיהם, ובלבד שהגרמנים ימוגרו. התחולל משבר כביר – העם כאילו התעורר… ודאי, אין זה עדיין הסוף, זוהי רק תחילת הסוף. רוצה אני לחשוב, כי כך הדבר, ויש לי על מה לסמוך”. (גרוסמאן היה, כרגיל, זהיר מאד במסקנותיו, אך גם הוא לא ראה אז את הנסיונות העתידים עוד לבוא).

שצ’ורבקוב אמר לי בלגלוג: “אתם ביקרתם את העיתונות שלנו, טענתם, כי המוסקבאים מתעצבנים. עם יקר, לא יסולא בפז!” מוסקבה הסירה מעל פניה את דמות העיר הסמוכה לחזית. אמת, בלילה עדיין עצרו אותך המשמרות בכל מאה צעדים, את הרשיון היה צריך להחזיק בשרוול; אך כבר פינו את “הקיפודים” מן הרחובות; נראו יותר עוברים־ושבים, ואפילו נפתחה תערוכת נופים; בחדרים היה קר, ובני־אדם הזינו עיניהם בנופים, כשהם עטופים סגינים או פרוות…

בני־אדם נזכרו בחובותיהם, ואפילו בהרגליהם. עורך “איזווסטיה” טילפן לי בלילה: “כתבת, שריבנטרופ ביקר בבירות העולם ונתקבל בכל מקום כג’נטלמן. דבר זה ניתן להבין ברמז – הרי הוא ביקר גם אצלנו. את הנוסח תשנה…” לילה אחד הייתי עד ב“פראוודה” לשיחה ממושכת על שירו של סימונוב “את חכי לי”; העורך וחבר אחראי אחד רצו לשנות את המלים “גשמים צהובים”, אין זה מדרכו של גשם להצהיב. אך בעיני מצאו חן דווקא. הגינותי על דימוי זה, הבאתי ראיות מקרקע־חמר ותמכתי יתדותי במיאקובסקי. לפנות בוקר החליט העורך לסכן את עצמו, והגשמים נשארו צהובים. ב“קראסניה זוויזדה” קמה בלילה אחד בהלה: “שקעו בראשם־ורובם במלחמה, ושכחו על תאריכים! הרי מחר ימלאו חמש שנים למותו של אורדז’ונוקידזה…”

במועדון הסופרים היה קר מאד. אך באו לכאן לשתות יי"ש ולקנח בפטריות מלוחות. סופרים רבים היו לבושים במדי־צבא – מן החזית למוסקבה אפשר היה להגיע במשך שלוש־ארבע שעות. מביניהם אני זוכר את פטרוב, סימונוב, סוויטלוב, אליגר, הכט, גבריאלוביץ, קטאייב, פדייב, לידין, סורקוב, סטאווסקי, סלאווין. פעם אחת כיבדו את חברי הנשיאות בבשר כבוש. אחרי־כן החלה הישיבה. בכמה נאומים כבר בצבץ הסגנון החדש, זה שהתלבלב בשלל צבעים בחמש־שש השנים הבאות. סייפולינה לא התאפקה: “אבי היה טטרי מתבולל, אמי רוסיה, ותמיד ראיתי את עצמי כרוסיה, אך כאשר אני שומעת מלים כאלה, יש לי חשק להודיע, כי אני טטרית…” כאשר יצאתי חיבקתי את לידיה סייפולינה. (בחיים יש הרבה מהמקריות – אתה נפגש במשך שנים ארוכות בבני־אדם רחוקים לך בשורש נשמתם, ולא אהודים עליך, ואלה, שאתה נמשך אליהם, הנך רואה רק לעתים רחוקות מאד. עם סייפולינה נזדמן לי לשוחח כראוי שלוש או ארבע פעמים, אך חביבה היתה עלי על שום כנותה הנדירה. בשנות העשרים מילאו יצירותיה תפקיד ניכר בהתהוות הספרות הסובייטית הצעירה. את לבי צדו בכנותם בתקופה אשר בה הסופרים חיו תכופות חיים כפולים. לידיה סייפולינה גדרה את עצמה מפני השקר. איש לא שם לב אליה כמעט, מעולם לא ניסתה להתבלט. לא רק מחמת צניעותה הרבה, אלא גם בגלל ישרנותה. בזכרוני נשארה חקוקה דמות אשה גוצה, עם עיניים טובות ופוזלות של טטרית, שהיתה בה אותה מצפוניות, הקרויה בפינו “רוסית”. (אם ניזכר בספרות הדור הקודם).

באחד הערבים בא אלי המשורר דולמטובסקי. הוא היה אצל הצבא המכותר, והצליח לברוח. הוא ראה את זוועות הגרמנים ואמר: “דומה עלי, שאני בר־מינן, או שחיי הקודמים כלא היו…” דולמטובסקי קרא לי שירים על מים: כיצד חלם על טיפת מים, כאשר הגרמנים לא נתנו להם לשתות. הוא סיפר לי, כיצד הגיע למחלקה שלנו; קיבלו אותו בלבביות, אחרי־כן הובילו אותו למפקדה וחקרו ארוכות. היה עליו להוכיח כי הוא־הוא, וכי הכיתור הוא כיתור. הוא ישב אצלי עד ארבע בבוקר. נרדמתי ומיד הקיצותי מצעקותי אני: חלמתי שחוקרים אותי, ואני אינני יכול להוכיח, כי אני הוא אני; אך מי חקר אותי לא אזכור.

מלנינגראד הגיע טיכונוב, כחוש־גו. במשך שעות סיפר ללא־הרף על אימי־המצור, ועל גבורת אנשינו, על חילוף חומרים מופר אצל בני־אדם, כיצד אכלו את הכלבים, כיצד מתים מוטלים בדירות קרות, לא מוסקות – והחיים עדנה אין בהם הכוח להוציאם משם ולהביאם לקבורה.

התוודעתי למרגריתה אליגר. היא קראה באוזני שירים עצובים – שלהבת הנר, קאלוגה הכחולה והורודה… בעלי נפל בחזית – היא דמתה לציפור קטנה, קולה היה דק, אך הורגש בו כוח פנימי רב.

בתחילת פברואר חזרו מקויבישב ליובה ואירינה. אורטנברג חתם על הודעה, שלאפין וחאצרווין “נעדרים”. אירינה התנהגה בגבורה, רק עיניה הסגירוה – פעמים הייתי מסב עיני ממנה.

דומה היה, כי בני־אדם מתים רק מפצצה או מפגז, וכי מוות טבעי הוא שלא כדרך הטבע, אך בסוף דצמבר מת הצייר ליסיצקי. במארס נודע לי על מותו של חוזה דיאז.

עולם כמנהגו נהג… מצב המצרכים הורע; הכל החלו לדבר על מנות־מזון, תלושים, בינואר אפשר היה עוד לקבל ארוחות במלון “מוסקבה”; פעם אחת סעדתי שם עם לידין, והוא אמר: “אנו עוד נזכור תופינים אלה”; ואכן, כעבור חודש השתנה הכל. קיבלתי במחלקת האספקה ארוחה אחת, שניזונו ממנה שלוש־ארבע נפשות.

עתונאי חוץ־לארץ חזרו מקויבישב למוסקבה. אחדים מהם היו מבקרים אצלי: שפירא, הנדלר, שאמפניה, וורת. כולם השתוקקו לחדשות, התפרצו לצאת לחזית, נפגעו, רטנו. המשכתי לכתוב מאמרים בשביל העתונות מחו"ל – בשביל “יונייטד פרס”, “מארסייז”, עתונים אנגלים ושוודיים.

כמעט בכל יום ביומו נאמתי – או בבתי־חולים בפני פצועים, או בשדות־תעופה או בעמדות תותחי נ"מ. ראיתי הרבה סבל והרבה גבורה. העם כאילו צמחה קומתו בבת־אחת, אנשים נלחמו, עמלו וטרחו, מתו מתוך הכרה, כי לא לשווא נפלו.

אך היו גם תופעות אחרות. לידין שהה בחזית מאז החודש הראשון למלחמה. כתב הרבה בעתונים, אך מאמר אחד שלו (“האויב”) הרגיז את מישהו. קראתי כמה פעמים את המאמר, ולא הבנתי מה גנאי מצאו בו. לידין הלך לעורך “איזווסטיה”, כתב לשצ’רבקוב, אך ללא־הועיל; חדלו לפרסם אותו. רגזו גם על פטרוב בשל רשימה תמימה “כלב שמירה בשלל מלחמה” אומנסקי טען: “משעמם! הגרמנים בגז’אטסק. מעבירים דיביזיות לצרפת. הטילו עלי לכתוב תזכיר על זוועות הגרמנים. והנה פתחו חזית שניה – התקפה על פטרוב…”

אך יהי־נא אלוהים עימם – עם החמורים נושאי הספרים, עם המבטחים עצמם ביטוח־משנה, עם הפומפאדורים (מנהלים־שרירותנים) – בשנות המלחמה טרודים היינו בדאגות אחרות, ואנו השתדלנו לשכוח עליהם. כל יום קיבלתי עשרות מכתבים מקוראים בחזית ובעורף. ברצוני להביא כאן מכתבי־נשים – על הנשים שלנו בשנות־המלחמה כתבו מעט, אך לאמיתו של דבר הן בנו את הנצחון. הנה מכתב מקולחוזאית מאזור קאלינין: “ממני סמיונובה אליזבת איוונובנה, הבט וראה, מה עולל לנו האויב האכזרי. כשבא האויב אלינו לקוזיצינו, לקח ראשית חכמה את הפרה אצל סמיונובה. רצה לקחת גם את האווזים. סירבתי, סטר האויב על לחיי, רקע ברגליו וצעק: ‘הסתלקי מכאן!’ ראו הילדים, כי האויב סוטר לי על לחיי, החלו אף הם לצעוק: ‘אמא, בואי! יזלול לו האויב’. למחרת באו אלי לקחת את הכבשה האחרונה. התחלתי לבכות ולא נתתי לו לקחת. התחיל הגרמני רוקע ברגליו וצועק: ‘סורי הצדה, אמא!’. פניתי ללכת, והוא ירה. מרוב פחד נפלתי על השלג. ואת הכבשה האחרונה לקח. כאשר נסוגו הגרמנים, שרפו את בקתתי ואת כל רכושי ונשארתי בחוסר כל עם שלושה ילדים בדירה של זרים. שני בנים לי בצבא האדום – קרוגלוב אלכסיי ייגוריץ' וקורגלוב גיאורגי ייגוריץ'. בני, אם עודכם בחיים, הכו את האויב ללא רחמים! ואנחנו נעזור לכם ככל שנוכל”.

והרי קטעים ממכתבה של איכרה אחת מסיביר, ששלח לי החייל דיידוב: “שלום לך, אחי האהוב מיטרושה! הנני דורשת בשלומך ומאחלת לך כל טוב ונצחונות על הצר והאוייב, הגרמני הרע הזה. ראשית כל, באתי להודיעך, כי פיליה נפל מות גיבורים במלחמה עם הפשיסטים הגרמנים… כאשר היגעתנו הידיעה על אודות הדבר הזה, קראו לאבא אל המיליציה. חזר אבא הביתה ופרץ בבכי מר. אבא, שואלת אמא, ‘למה זה תבכה?’ והוא מחריש, אינו עונה דבר. אך כשפתח פיו ואמר כי פיליה נפל חלל, נפלה אמא ארצה והתעלפה. שני ימים תמימים מיררנו בבכי גדול, לעולם לא נראה עוד את פיליה ולא נשמע את קולו. תמיד היה משמח אותנו והיה כותב” ‘אבא, אמא, לבנכם אל תדאגו, מצבי מצויין, ואני בריא אולם…’. מיטרושה, את הכסף ששלחת קיבלנו, ותודה רבה, אך עשה למען פיליה, מיטרושה, נקום נקמת אחיך! אמיץ הגיבורים! מיטרושה, קצת עצוב לנו עכשיו, כתוב, היכן אתה נמצא… לא מזמן קיבלנו מכתב מטאני ומנטאשה, הם כותבים,כי הם חיים איכשהו. נטאשה היא בריגאדיר בקולכוז. ועכשיו אכתוב לך עלינו. החיים קשים מאד, לחם אין, ולאכול אין מה. מן הקולכוז נותנים 9 קילוגרם בשביל 7 נפשות ל־5 ימים. במשפחתנו מספיק הלחם ליום אחד, ובשאר הימים – נקיון שיניים. אך אין דבר, נחזיק מעמד. לוקחים עכשיו אצלנו גם נערות לחזית. מיטרושה, מה מאד רוצה אני ללכת למלחמה ולנקום את דמי אחי האהוב, שנפל למען אושרו של העם…".

והנה קטעים ממכתבה של חיטרובה: “הכל אומרים, שעכשיו מלחמה, ובקרוב יבוא קיצנו, ועל כן לא צריך להתאמץ. אך כלום נכון הדבר? לדעתי, דווקא להיפך, אם נטושה מלחמה, צריך לעשות את הכל על צד היותר טוב. עובדת אני בסלילת דרכים. שואלים אנו את מנהל העבודה, מה עלינו לעשות? והוא מחריש, ובכלל מתייחס לכל דבר כלאחר־יד, ברישול. הלא באופן כזה שום דבר לא יסתדר. בראשית המלחמה תקף גם אותי מצב־רוח כזה, הייתי שומעת בבוקר את ההודעה ברדיו – וכל היום ידי רפויות. עכשיו חיזקתי את לבי. שומעת אני את ההודעה – חדשות רעות, אך אני אומרת לעצמי: להכעיס את האויב אכבד את הבית, ואתפור ואטליא, ואכבס את המכנסיים לחייל. אין אני רוצה למות קודם שנגזר עלי. אדרבה, אם יש בינינו מרגל, יראה כי רוחנו לא נפלה…”.

והנה קטעים ממכתב של מרצה לספרות המערב באוניברסיטת קיוב, אדה מליף: “אחרי־כן בא יום הפינוי, והוכרחנו לעזוב את הבית. לכל בני־ביתי היו תרמילי־גב, אני שוחררתי מזה. בטרם יצאתי לדרך, נכנסתי שוב לחדר, שרפתי את התצלומים הקרובים, את המכתבים, ניגשתי למדפי הספרים, נטלתי משם את עבודותי – ‘הלקסיקולוגיה של הלשון הצרפתית’, שעבדתי עליה שנה תמימה, ‘ההיסטוריה של הלשון הצרפתית’ – שנתיים, ‘קורס קצר מיוחד לבלשנות רומאנית’ – ארבע שנות עבודה. הסתכלתי, דפדפתי והחזרתי שוב למדף. יצאתי בידיים ריקות. השארנו מאחורינו את קיוב, אתה יודע מה פירוש הדבר?… אי־שם בדרך פגשנו אשלון עם בני עיר, וביניהם קרון עם ילדים ופועלים ספרדים. אחדים מן הפועלים הורו אצלנו בפקולטה, וילדיהם היו באים אלינו בחג המולד. אוקטאביו בן השמונה הסביר לבת־דודתי בת השלוש, נטאשה, כי בקרוב יגרשו הטייסים שלנו את הפשיסטים, ואז תחזור נטאשה לקיוב. והוא ייסע לבילבאו. הביאו אותנו לקוטלניקובו, שם ראתה נטאשה גמלים לא בגן־החיות, אלא בערבה. עברו עלינו דברים איומים. אבא מת. מן החזית הגיעו ידיעות על מות קרובים. לפעמים היה נדמה, כי הלב לא יעמוד בכך. אך הוא עמד. מסתבר, כי כאשר הצרות והייסורים מתמזגים עם שנאה יוקדת, אתה מתחשל. וכפי שאומרים בהלצה ידידי, החיילים בחזית, אתה משתוקק ‘להחזיק מעמד בשיקוף הרנטגני של המלחמה’… אין הדברים קלים כל עיקר – סביבה חדשה מחייבת נורמות התנהגות חדשות, למרבה הפליאה, נתברר, כי לא כל כך פשוט לעבור מעבודה באוניברסיטאות לתפקיד מזכיר המועצה של הכפר. כאן הכל פשוט יותר, גלוי… כדי לעמוד בשיקוף, כדי שתוכל להביט הישר לעיני חבריך אחרי המלחמה, יש צורך לגייס את כל הכוחות הפנימיים…”

גם עכשיו, בקוראי את גל המכתבים, נתרגשתי, אך אז מסכו בי אומץ. אף אני ידעתי, כי יש צורך לעמוד “בשיקוף הרנטגני של המלחמה…”.

התגוררתי במלון “מוסקבה” (דירתי נפגעה בהפצצה), ממש כמו בגן־עדן, או, נכון יותר, כמו ב“חצר הנסיך” בשנת 1920 – חם היה שם ואור. ניצלתי את ההפוגה בחזית והשלמתי בינואר־פברואר את הפרקים האחרונים של “נפילת פאריס”. מדי יום ביומו הייתי נפגש עם ידידים, שהתגוררו באותה אכסניה – פטרוב, סוריץ, אמונסקי. לפעמים היינו מסיחים על העתיד. פטרוב, אופטימיסט כדרכו, סבור היה, כי בעלות־הברית יפתחו בחזית שניה באביב. יכו את הגרמנים שוק על ירך. ואחרי הניצחון ישתנו אצלנו הרבה דברים. סוריץ רגז: “בני־אדם אינם משתנים בקלות כזו” – ובהנמיכו את קולו, הוסיף: “אף הוא לא השתנה…”. אומנסקי אומר, כי בעלות־הברית יתחילו להילחם, כאשר הגרמנים יגיעו לאפיסת־כוחות במלחמה איתנו, ואשר לסיכויים אחרי המלחמה, שחק או פלט באי־רצון: “מוטב תמיד לצפות לגרוע יותר…”.

בסוף ינואר התברר, כי התקפתנו נעצרה. ב־23 לינואר נסעתי עם פבלנקו לחזית המערב. הגנראל ז’וקוב סיפר לנו, כיצד נערכה ההתקפה; הקרב על מוסקבה נסתיים; אפשר, שבאי־אלה קטעים נצליח להתקדם, אך הגרמנים התבצרו, ועד האביב תימשך, כנראה, מלחמת עמדות. אחרי־כן פתח הגנראל במפתיע, ודיבר על תפקידו של סטאלין. הוא דיבר לא בנוסח השיגרתי המקובל – לא היה זכר ל“איסטרטג הגאוני”, בקולו לא הורגשה הערצה, ועל כן השפיעו עלי דבריו. הוא חזר ואמר: “אצל אדם זה עצבי ברזל…”. הוא סיפר, כי פעמים רבות אמר לסטאלין: מן ההכרח להדוף את האוייב, שאם לא כן יפרצו הגרמנים למוסקבה; פעמיים ביום דיבר עימו בקו טלפוני ישיר. סטאלין ענה תמיד: צריך להמתין – בעוד שלושה ימים תבוא דיביזיה פלונית. בעוד חמישה ימים יגיע נשק אנטי־טנקי (לסטאלין היה פנקס, ובו היו רשומים מחלקות והחימוש, שהועברו למוסקבה). רק כאשר ז’וקוב הודיע לו, כי הגרמנים מציבים תותחים כבדים ומתכוננים להפגיז את מוסקבה, הרשה סטאלין לפתוח במערכה. בחוזרי למוסקבה רשמתי כל מה שסיפר לי.

איני מומחה צבאי, ואף אין בידי נתונים, כדי לדון על כשרונו האיסטרטגי של סטאלין. עוד לפני שבע־שמונה שנים ייחסו ההיסטוריונים שלנו את הניצחון על הגרמנים קודם כל ל“גאוניותו”. בערך על “מלחמת המולדת הגדולה” שבאנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, מצוי העתק צבעוני של תמונה קלושה, המתאר את סטאלין רכון על מפות צבאיות; מבין קרוב לשש מאות מאורעות חשובים, הנמנים שם, מתייחסים מאה לא למערכות צבאיות, אלא להופעותיו של סטאלין, להענקת אותות־הצטיינות שונים, לנאומי ברכה וקבלות־פנים. אשר למערכות הצבאיות, הרי אם לדון לפי אנציקלופדיה זו, הונחתו על האויב ב־1944 “עשר מכות סטאלין”. מצורף גם תצלום: “המכשיר הטלגראפי, שבו ניהל סטאלין שיחות עם החזית”. מכיר אני את המכשיר, אך מה דיבר סטאלין למפקדים שונים איני יודע. מכל מקום ודאי, שהפריזו לאין־שיעור בתפקידו בניצחון על גרמניה. אף־על־פי־כן סיפורו של מפקד חזית המערב נראה לי סביר. הלא כולנו יודעים, שסטאלין נשאר במוסקבה, הופיע ב־7 לינואר ואמר, כי יעצרו את האוייב.

(הצלחות צבאותינו ליד מוסקבה הרימו את קרנו של סטאלין בחו"ל, אך גם חיילינו האמינו בו באמונה שלמה. על קירות חורבות ברלין ראיתי את דיוקנו שנגזר מן העתון “אוגוניוק”. שוב נזכר אני בדברי טווארדובסקי: “כאן אין לגרוע ואין להוסיף…”.

אומרים, כי טוב שהאדם ידע את עתו. מי יודע, אילו מת סטאלין בשנת 1945, ייתכן שהמלחמה היתה מחפה על הרבה; הבריות היו מחזיקים באשליה, כי מיליונים חפים מפשע נספו בידי יאגודה, ייז’וב, בריה, ובזכרונם של הלוחמים היתה נשארת חרותה דמותו של סטאלין בסגין החיילים – אותם ימים קשים של המלחמה במוסקבה. פושקין אמר, כי כזב מרומם עדיף על “אפלת אמת נחותה”. אך יש כזב, המשפיל אדם, ותכופות אני מודה לגורל, על שזכיתי להגיע לימינו אנו, ולשמוע את האמת האכזרית).

בדצמבר 1941 טען היטלר, כי הגרמנים נסוגו ממוסקבה מרצונם, כדי לחרוף בעמדות נוחות יותר, והעיכוב חל בעטיים של ימי הקור העזים הנדירים, ומשום כך נתחדשה ההתקפה רק בקיץ. הסיפא היא נכונה, אך ב“קיצור קווי החזית” מרצון לא האמינו גם הגרמנים התמימים ביותר. ליד מוסקבה הונחתה מהלומה כבדה על גרמניה הפשיסטית. ולא כל כך על הכושר המלחמתי שלה, אלא על יוקרתה. כמובן, יחד עם הרבים, הפרזתי בהצלחותינו, אך חיש־מהר עמדתי על טעותי: בא הקיץ האיום של שנת 1942, כאשר הגרמנים הגיעו תוך שניים־שלושה חודשים לוולגה, לצפון קאווקז. אף־על־פי־כן לא היתה המלחמה ליד מוסקבה אפיזודה צבאית בלבד. היא הכריעה הרבה.

איש לא יאשים את החיילים הגרמנים בהיעדר אומץ־לב; הטכניקה של הרייכסווהר מעולה היתה, ההרכב הפיקודי בעל ידע מלחמתי, נסיון, על כך אין חולקים. אלא שבחורף 1941–1942 נזדקר הצד החלש של הצבא הפשיסטי – הוא נתגלה כמוכשר רק להתקפה, הוא שאב השראה מהכרת עליונותו, ודי היה שחיילי היטלר ייתקלו בהתנגדות ממשית, כדי שרוחם תתערער. המלחמה ליד מוסקבה היתה לגרמניה בבחינת מדידת־נסיון ראשונה של תבוסה.

פרק 3

מתוך: איליה אהרנבורג, “אנשים, שנים, החיים”, הכרך השלישי שלא נדפס, בתרגום אליהו פורת.

בשוחחי עם החיילים בחודשים הראשונים למלחמה, הייתי עתים מתמלא גאווה, אך עתים הגעתי לכלל יאוש. ודאי, רשאים היינו להתגאות בכך, שהמורים הסובייטים חינכו את הילדים והנוער שלנו ברוח האחווה. אך במלחמה נטשנו עיר אחרי עיר, ולא פעם שמעתי מפי חיילינו, כי האוייב הובא לכאן על־ידי הקפיטליסטים ובעלי האחוזות, כי מלבד גרמניה של היטלר, קיימת גרמניה אחרת, וכי אם נספר לפועלים ולאיכרים בגרמניה את האמת, ישליכו את הנשק מאחורי גוום. רבים האמינו בכך בכנות, אחרים האזינו להם ברצון – הגרמנים נעו במהירות קדימה, וכל אדם רוצה תמיד להאמין במשהו ולייחל לטוב.

החיילים, שהגנו על סמולנסק או על בריאנסק, חזרו על מה שלמדו בבית־הספר, שמעו באסיפות, וקראו בעתונים: מעמד הפועלים הגרמני איתן, גרמניה – ארץ תעשייתית מתקדמת. אמנם, הפשיסטים, הנתמכים על־ידי אילי הרור (חבל הרור) והסוציאל־בוגדים, תפסו את השלטון, אך העם הגרמני מתנגד להם וממשיך להאבק. “ודאי – טענו החיילים – הקצינים הם פשיסטים, ואין ספק, שגם בין החיילים מצויים תועי־דרך, אך מיליונים חיילים יוצאים להתקפה, רק מפני שמאיימים עליהם ביריות”. החיילים שלנו, בחודשים הראשונים, לא רחשו איבה של ממש לחיילים הגרמנים. ביום השני לפרוץ המלחמה נתבקשתי לחבר עלון תעמולה בשביל החיילים הגרמנים. הלא הצבא הפשיסטי עומד רק על תעמולה ומשמעת־ברזל, והיו מפקדים רבים שעוד תלו תקוות בעלוני תעמולה ורמקולים. הרבה עלונים הוצאו, ודומני משכנעים למדי, אך הגרמנים הוסיפו לנוע קדימה.

אפשר שאף אני הייתי שותף לאשליותיהם של רבים, אילו ישבתי בשנים שלפני המלחמה במוסקבה ושומע הרצאות על המצב הבינלאומי. אך אני זכרתי את ברלין של שנת 1932, את הפועלים באסיפות הפשיסטים, שוחחתי בספרד עם טייסים גרמנים, בליתי חודש וחצי בפריס הכבושה. שוב לא האמנתי ברמקולים ובעלוני תעמולה.

השבויים הגרמנים המעטים (בעיקר טנקיסטים) שראיתי אותם בחודשים הראשונים למלחמה, שפעו בטחון עצמי, שכן סבורים היו, כי אירעה להם סתם אי־נעימות קלה. וכי מחר־מחרתיים ישחרר אותם הצבא הגרמני המתקדם. שבוי אחד אף הציע למפקד הגדוד הרוסי להיכנע להיטלר: “אני מבטיח לכל חייליכם חיים ומזונות טובים במחנה שבויי־מלחמה. סמוך לחג־המולד תסתיים המלחמה, ואתם תשובו לבתיכם”. בין שבויי־מלחמה אלה היו גם פועלים. אמת, אחרי הכישלון ליד מוסקבה שמעתי לראשונה מפי השבויים המפוחדים את המלים “היטלר קאפוט”, אך בקיץ 1942, כאשר הגרמנים נעו לעבר קאווקז, שוב נתחדשה אמונתם בנצחונם.

בשעת החקירות התנהגו השבויים בזהירות – הם פחדו מפני הרוסים וגם מפני חבריהם. ואם היו חיילים, שגידפו בכנות את היטלר, הרי היו אלה בעיקר איכרים מכפרים נידחים בבוואריה, קאתולים, אבות משפחה. המשבר האמיתי התחולל אצלם רק אחרי סטאלינגרד, אך עד קיץ 1944 הושפעו ממאות המיליונים של עלוני התעמולה רק מספר זעום של חיילים גרמנים, שהפילו את עצמם בשבי מרצונם.

לא זו בלבד, שחיילינו לא שנאו בתחילת המלחמה את הגרמנים, אלא אף רחשו להם כבוד־מה, מחמת ההערצה הכללית, שהיתה נפוצה בעולם לסממנים חיצוניים של תרבות. אף זה היה פרי החינוך. בשנות העשרים והשלושים ידע כל בר־בי־רב בברית המועצות, כי המדד לתרבות בארץ כלשהי היא צפיפות רשת מסילות־הברזל, כמות המכוניות, היקף התעשיה, נפיצות ההשכלה, היגיינה סוציאלית. בכל אלה תפסה גרמניה מקום בראש. בתרמילי החפצים של השבויים מצאו חיילי הצבא האדום ספרים, מחברות ליומנים, כלי גילוח משוכללים. ובכיסיהם תצלומים, מצתים מחוכמים, עטים נובעים. “תרבות” – אמרו לי בהערצה ובעצב חיילי הצבא האדום, קולכוזאים מפנזה, בהושיטם מצת גרמני לעיני, הדומה לאקדח זעיר.

זכורני שיחה קשה בקו הקדמי עם תותחנים. מפקד הסוללה קיבל פקודה לפתוח באש על הכביש. החיילים לא נעו ולא זעו. נדהמתי. אחד הסביר לי: “לא מן המידה לפתוח באש על הדרך ואחר־כך להתרחק. צריך לתת לגרמנים להתקרב, לנסות להסביר להם, כי יחזרו בהם, שיתקוממו נגד היטלר, ולהבטיח להם כי אנו נסייע להם בכך”. אחרים נענעו בראשיהם מתוך הסכמה גלויה. בחור צעיר ונבון אמר: “במי אנו יורים? בפועלים ובאיכרים. והרי עלולים הם לחשוב, כי אנו נגדם, אין אנו נותנים להם מוצא אחר…”.

מובן, שהדבר האיום ביותר באותם חודשים היה עדיפות הטכניקה הצבאית הגרמנית: חיילי הצבא האדום הלכו עם “בקבוקים” (מולוטוב) נגד טנקים. אך אני נזדעזעתי לא פחות מן הטוב־לב, התמימות והמבוכה של חיילינו.

זכרתי את “המלחמה המוזרה” (בצרפת) – לוויה חגיגית של הטייס הגרמני, צריחת הרמקולים… המלחמה היא עניין איום ומתועב, אך לא אנו פתחנו בה, ואויבנו היה עז ואכזר. ידעתי, כי מחובתי להוקיע את פרצופו האמיתי של החייל הפשיסטי, הרושם בעט משובח במחברת נאה רעיונות תפלים וצמאי־דם על עליונות גזעית, דברים חסרי בושה ואכזרים, שאף פראי־אדם, היו מתביישים בהם. חייב הייתי להזהיר את החיילים שלנו, כי לשווא הם סומכים על הסולידאריות של הפועלים הגרמנים, ועל הזדעזעות מצפונם של חיילי היטלר. לא עתה הזמן לחפש בין צבא האויב הפולש “גרמנים טובים”, שעה שערינו וכפרינו נופלים בזה אחר זה בידי מלאך־המוות. וכך כתבתי: “הרוג את הגרמנים!”.

במאמר שקראתי לו “צידוק השנאה”, אשר נכתב בימים טרופים מאד – בקיץ 1942, טענתי: "מלחמה זו אינה דומה למלחמות בעבר. בפעם הראשונה נתגלו לעינינו לא בני־אדם, אלא יצורים רשעים ומתועבים, פראי־אדם, מצוידים בכל הישגי הטכניקה, מפלצות, הפועלים לפי החוק ומסתמכים על המדע, ההופכים השמדת־עוללים ויונקים למלה האחרונה של חכמה מדינית. לא בקלות עלתה לנו השנאה. שילמנו בעדה בערים ומחוזות שלמים, במאות אלפי קרבנות. אך עתה הוברר לנו, כי אין אנו יכולים לחיות יחד עם הפשיסטים בכפיפה אחת עלי אדמות… מובן, מצויים בין הגרמנים אנשים טובים ורעים, אך לא תכונתיו של היטלראי זה או אחר קובעות… רוצחים הם מפני שהם מאמינים, כי בעולם זכאים לחיות רק בני־אדם, שדם גרמני זורם בעורקיהם… שנאתנו להיטלראים מוכתבת על ידי אהבתנו למולדת, לאדם, לאנושות. בכך מקור שנאתנו ובכך הצדקתה. בהיתקלנו בגרמנים, אנו רואים, כיצד הרשות העיוורת רוקנה את נפשה של גרמניה. לזרא לנו רשעות כזו. אנו שונאים את ההיטלראי מפני שהוא מגלם את רעיון שנאת האדם, על שהוא רוצח מתוך הכרה ושודד מתוך עיקרון, אנו שונאים אותו על דמעות האלמנות, על ילדותם החשוכה של היתומים, על שיירות הפליטים הנוגות. על השדות הרמוסים, על חייהם ההרוסים של מיליוני בני־אדם. לא באנשים אנו נלחמים, אלא באוטומטים, הדומים לבני־אדם. ושנאתנו עזה פי כמה על שהם דומים כביכול לבני־אדם, על שהם יודעים לצחוק, ללטף כלב או סוס, על שהם עוסקים ביומניהם באנאליזה עצמית, על שהם מאופרים כבני־אדם, כאירופים בעלי־תרבות…

לא לנקמה שואפים אנשינו. לא חינכנו את צעירינו, שישפילו את עצמם לדרגת היטלריסטים. לעולם לא ירצחו חיילי הצבא האדום ילדים גרמנים, לא ישרפו את ביתו של גתה בויימאר או את ספריית מארבורג. נקמה – פירושה פרעון באותו מטבע, שיחה באותה לשון, אך לנו אין שפה משותפת של פשיסטים… אנו רוצים ברבגוניות החיים, בייחוד הלאומים והאנשים. יש מקום תחת השמש לכל יצור. יחיה גם הוא, הגרמני, לאחר שיטהר עצמו מן הפשעים האיומים של העשור ההיטלרי, אך יש גבול גם לרוחב־לב: בשעה זו איני רוצה לחשוב על אושרה של גרמניה המשוחררת בעתיד מהיטלר. מחשבות אלו הן לא לעניין, ואף אין בהן שמץ כנות, כל עוד מליונים גרמנים משתוללים על אדמתנו…".

קראתי יומיום עתונים גרמנים, צוים מלחמתיים, יומנים ומכתבים של חיילים גרמניים: חייב הייתי להוקיע קבל עם את דלותם הרוחנית של הפשיסטים. להוכיח באותות ומופתים, על סמך תעודות.

פעמים רוצה אדם גם לחייך: אני לא רק הוקעתי את חייליו של היטלר, אלא עשיתי אותם גם לצחוק. דומני שהוצאתי, בין הראשונים, מוניטין לכינוי “פריץ”. והרי שמותיהם של כמה ממאמרי הקצרים (כתבתי מדי יום ביומו): “פריץ – פילוסוף”, “פריץ – נרקיס”, “פריץ הפריץ”, “פריץ המיסטיקן”, “פריץ מושך בעט” וכן הלאה, עשרות ומאות מאמרים.

בסימני שנאה לאוייב הבחנתי לראשונה, בזמן התקפת הנגד ליד מוסקבה, כאשר פלוגותינו כבשו בחזרה כפרים שרופים בידי הגרמנים. ליד האודים העשנים התחממו נשים, ילדים. חיילינו גידפו או שתקו בקדרות. אחד נכנס עמי בשיחה ואמר, כי שוב אינו תופס דבר – כסבור היה, כי מפוצצים ערים, מפני ששם מושב השלטונות, הקסרקטינים, מערכות העתונות. אך למה שורפים הגרמנים ביקתות? הרי אין שם אלא נשים ילדים, ובחוץ קר… בוולקולאמסק הסתכלתי שעה ארוכה בעמוד־תליה, שהותקן בידי הפשיסטים. הסתכלו בו גם הלוחמים… כך צמח ועלה רגש חדש, שהכריע הרבה בגורל המלחמה לאחר־מכן. מלחמה זו, שנפתחה על ידי גרמניה הפשיסטית, לא היתה דומה למלחמות שקדמו לה. היא לא רק קטלה גופים או הטילה בהם מומים, היא גם עיוותה את עולמם הרוחני של אנשים ועמים. ההיטלראים הצליחו להחדיר בלבות מליונים גרמנים רגשי־בוז לבני אדם ממוצא אחר, לסלק את המעצורים המוסריים אצל החיילים, להפוך אזרחים עובדים, דייקנים, ישרים, ל“נושאי לפידים”, המעלים כפרים באש, העורכים ציד על זקנים וילדים. אמת, גם לשעבר נמצאו בין החיילים סאדיסטים או קלגסים־שודדים – אין המלחמה בית־אולפנא למוסר. אך היטלר אילף להתפראות המונית לא רק את אנשי ס"ס וגסטאפו, תליינים מקצועיים או חובבים, אלא את כל צבאו.

הוא קשר מיליונים גרמנים זה לזה בערבות הדדית. זוכר אני גרמני לבקן אחד, למראית־עין טוב־לב, בעל מלאכה מדיסלדורף, אב משפחה; הוא השליך ילד רוסי אל הבאר. מפני שהוא סבל מנדודי־שינה. אותו ערב בלע טבלאות לומינאל אחדות, והילד הפריע לו להרדם. במו ידי החזקתי סבון, שעליו היו חרותות המלים “סבון יהודי טהור” – הפיקו אותם מגוויות היהודים. מה לי לספר, הלא על כך נכתבו אלפי ספרים.

האדם הרוסי טוב־לב מברייתו, ורק פגיעה קשה עלולה לעורר את חמתו; בכעסו הוא נורא על סביבותיו, אך הוא נוח להתרצות. פעם אחת נסעתי לקו הקדמי – נתבקשתי למצוא בין השבויים יוצאי אלזאס. הנהג היה ביילורוסי, סמוך לנסיעתנו נודע לו כי הגרמנים רצחו את משפחתו. לקראתנו באה קבוצת שבויים, הנהג תפס בתת־מקלע, ובקושי הספקתי לעצור בעדו. שוחחתי ארוכות עם השבויים. בשובנו ביקש ממני הנהג טאבאק. מיצרך זה היה אז בצמצום, יום קודם לכן קיבלתי במטה הדיביזיה שתי חפיסות, ואחת מהן נתתי לנהג. “היכן הטאבאק שלך?…” שאלתי. הוא שתק, ולבסוף נאלץ להודות: “שעה שדיברת עם הצרפתים שלך, הקיפוני ‘הפריצים’. שאלתי אותם אם יש ביניהם נהגים. הם היו שניים, ונתתי להם מן הטאבאק שלי. התחילו כולם להתחנן… מה יכולתי לעשות? ממה נפשך – או הרוג את כולם, ואם הדבר אסור – הרי לעשן אדם צריך…”. היה זה בשנת 1943, וכעבור שנה, בהיותי בטרוסויאנץ ליד מינסק, נוכחתי שוב בטוב־לבם של אנשינו. ההיטלריסטים רצחו שם נשים וילדים. בחורשה הסמוכה התבצרה קבוצת גרמנים. הביאו שבוי אחד, מן הרגלים. המאיור ביקשני לשמש מתורגמן. כאשר נשאל, אם חיילים רבים ביער, טען שקשה עליו הדיבור – הצמא מציק לו. הביאו לו כד מים, אך השבוי עיקם את חטמו: הכד מלוכלך, וניגב את שפת הכד בממחטה. באתי לכלל כעס: בנוהג שבעולם אין הצמא מקפיד. החיילים, שצעקו תחילה, שאין צורך לדבר אתו, שיש לקטול את החיה, נסתלקו. כעבור חצי שעה הביא חייל אחד לשבוי קערת מרק: “זלול, נבלה!”

(ואף אני נהגתי כך: פעמים רבות, בראותי שבויים, המפחדים שמא יהרגו אותם, הייתי רושם על פיסת־נייר, שהם “יוצאי אלזאס”, או “גרמנים טובים”, וחותם את שמי – יוצא כי על אף שנאתי לפשיזם, הצלתי פשיסטים לא מזוינים. דומה, שכל אדם היה נוהג כמוני בנסיבות דומות).

גבלס זקוק היה לדחליל, והוא הפיץ את האגדה על היהודי איליה אהרנבורג, המשתוקק להשמיד את העם הגרמני.

נשתמרו אצלי קטעים מעתונים גרמנים, שידורי רדיו מוקלטים, עלונים. ההיטלראים הרבו לכתוב עלי, טענו שאני שמן, פוזל, בעל אף עקום, שאני צמא לדם, ששדדתי בספרד יצירות אמנותיות ממוזאונים בסכום של מליונים מארקים ומכרתי אותם בשוייץ, שאת עסקי מנהל סרסור, המשרת את וילהלמינה מלכת הולנד. שההון שלי מופקד בבנקים בבראזיל, שכל יום אני מבקר אצל סטאלין ועורך תוכנית להשמדת אירופה, הקרויה “טרסט ד. א.”, שאני רוצה להפוך למדבר שממה את השטח שבין האודר והריין, שאני מסית את החיילים הרוסים לאנוס נשים גרמניות ולהרוג ילדים גרמנים.

בצו שהוצא ב־1 בנובמבר 1944 כיבדני בתשומת־לבו היטלר בכבודו ובעצמו: “משרת החצר של סטאלין, איליה אהרנבורג, מכריז על הצורך להשמיד את העם הגרמני”.

התעמולה עשתה את שלה: הגרמנים חשבו אותי למפלצת. בתחילת שנת 1945 הייתי בעיר בארטנשטיין שבפרוסיה המזרחית, שנכבשה יום קודם לכן על־ידי כוחותינו. המפקד הסובייטי ביקש ממני ללכת לבית־החולים הגרמני ולהסביר, כי שום סכנה לא צפויה לסגל הרפואי הגרמני ולא לפצועים. שעה ארוכה הרגעתי את הרופא הראשי; לבסוף אמר: “טוב, אבל הרי איליה אהרנבורג…” נמאס לי לדבר על לבו ועניתי: “אל תחשוש, איליה אהרנבורג איננו כאן – הוא במוסקבה”. הרופא נרגע מעט.

כל זה היה מצחיק ומגעיל כאחד. את הגרמנים, שפלשו לארצנו לא שנאתי משום “שהם יושבים בין האודר והריין”, ולא משום שהם דיברו בלשון, שבה כתב אחד המשוררים האהובים עלי ביותר – היינה, אלא משום שהיו פשיסטים. עוד בילדותי נתקלתי בהתרברבות גזעית ולאומית, לא מעט סבלתי ממנה בחיי. תמיד האמנתי באחוות־עמים, ולפתע ראיתי את תקומת הפשיסטים. ברומן האוטופי שלי “טראסט ד. א.”, שעליו הסתמך תכופות גבלס, נחרבת אירופה מחמת טירוף הפשיסטים, הנתמכים על ידי אנשי ביזנס אמריקניים. ודאי, בהרבה פרטים טעיתי: כאשר כתבתי ספר זה, עוד ישבו הכובשים הצרפתים בחבל הרור, עדיין ניצנצה תקוות המהפכה בגרמניה. ברומאן שלי מחריבה צרפת, שבראשה עומד הפשיסט בראנדוו את גרמניה, פולניה וחלק מברית־המועצות. הדמויות על הבמה נתחלפו: צרפת, פולניה וחלק מברית־המועצות נחרבו על ידי הפשיסטים הגרמנים, ובראנדוו נתגלגל להיטלר.

אספר מאורע אחד, הקשור בי, אך הוא חורג מעבר לתחום ביוגרפיה אישית. בשנת 1944 כתב מפקד החטיבה הגרמנית “נורד” בפקודת היום, ברצותו לעודד את רוחם הירודה של חייליו, מחמת הנסיגה, את הדברים האלה: “איליה אהרנבורג קורא לעמי אסיה לשתות דמן של הנשים הגרמניות. איליה אהרנבורג מסית את עמי אסיה לאנוס את הנשים הגרמניות: ‘קחו לכם את הנשים הלבנות – הן שלכם!’. איליה אהרנבורג מעודד את האינסטינקטים השפלים של הערבה האסיאתית. אסור לכם לסגת, שכן החיילים הגרמנים מגינים עתה על נשותיהם”. כשנודע לי דבר הפקודה, כתבתי מיד ב“קראסנאיה זוויזדה”: “לשעבר היו הגרמנים מזייפים מיסמכים בעלי חשיבות ממלכתית, עכשיו כבר ירדו עד כדי כך, שהם מחקים את מאמרי. הציטטות, שהגנראל הגרמני מייחס לי, מעידות על מחברן”.

האגדה שנוצרה על־ידי הגנראל ההיטלראי, האריכה ימים גם אחרי מפלת הרייך השלישי, אחרי משפט נירנברג וימים רבים לאחר־מכן.

לא מזמן קיבלתי מקינדלר, המו"ל של “אנשים, שנים, החיים” בתרגום גרמני, הגר במינכן, תצלומים תיעודיים משעשעים: פלוני יורגאן טורוואלד פירסם ב־1950 בשטוטגארט היסטוריה של המלחמה האחרונה, ובה כתב: “במשך שלוש שנים קרא איליה אהרנבורג, היוקד משנאה, בגלוי ובמפורש, לחיילי הצבא האדום לקחת להם את הנשים הגרמניות לשלל”. מתברר, שיורגאן טורוואלד זה אינו אלא היינץ בוהארץ, שהוציא ב־1941 ספר, בשבחי היטלר, והקדישו לפושע המלחמה, האדמירל רדר.

ב־1962 פתח העתון המינכני “זולדאטנצייטונג” במערכה לאיסור הוצאת ספרי בגרמניה המערבית. מובן, שהעתון הזכיר את העלון המזויף עם הקריאה לאנוס נשים גרמניות. העתון איים על המו"ל, וקרא לי “הפושע הגדול ביותר בהיסטוריה העולמית”. כמה סופרים, כגון ארנסט יונגר, תמכו בעתון הפשיסטי, אחרים התמרמרו. קינדלר הוכיח, כי טורוואלד חזר על שקריו של גבלס; ואף־על־פי־כן ממשיכים החולמים על מלחמת־נקם לכנות את הספר שלי: “זכרונותיו של רוצח ואנס”.

מובן, לא אני כאן עיקר. אך מה אעשה, בין חמישים מיליון הקרבנות של מלחמת העולם השניה נעדר אחד – הפשיזם, הלה נשאר בחיים במאי 1945. הוא אמנם נידלדל, אך הוא חי־וקיים.

בשנות המלחמה חזרתי וטענתי יום־יום: חייבים אנו להיכנס לגרמניה, כדי להשמיד את הפשיזם. חששתי שמא כל הקרבנות והמאמצים של העם הסובייטי, אומץ לבם של פרטיזני פולניה, יוגוסלביה, צרפת, ייסורי לונדון וגאוותה, כבשני אושוויץ, נהרי־נחלי־הדם – כל אלה יחלפו כזיקוקין די־נור. כאפיזודה בהיסטוריה, אם שוב תרים ראש הפוליטיקה השפלה, הטמאה.

ב־1944 כתבתי: “הסופר הצרפתי ז’ורז' ברנאנוס, קאתולי לוחם, הדוחה בהתמרמרות נסיונותיהם של כמה דמוקרטים לעמוד לימין הפשיזם, כותב ב”לה מארסייז": “חלק ניכר של דעת הקהל באנגליה, באמריקה, בצרפת, תמך עד המלחמה בפשיזם, הצדיקו ואף היללו. אני חוזר – לא רק שהניחו לפשיזם לגדול, אלא סייעו בידו מתוך תקווה, נאמר נואלת, לפקח על מגפה זו, להשתמש בה נגד יריבים ובני־תחרות… ‘מינכן’ לא היתה סתם שטות, היא היתה פתרון שפל של מזימה ספסרית… לדאבוננו, מצויים גם היום בני־אדם, הרוצים לשמור על הרעל ל’שעת הכושר', אלא שהם מוהלים את התמיסה, בה מתרבים חידקי המגפה, במעט מים… חובה לזכור: הפשיזם נולד מתאוותם וטמטומם של אלה, ומאכזריות מתחסדת של אלה. אם האנושות רוצה לשים קץ לסיוט הדמים של שניים אלה, חייבת היא לבער כליל את הפשיזם. אם ישאירו את הפשיזם אי־שם לצרכי רביה, יזרמו שוב, בעוד עשר או עשרים שנה נהרי דם… הפשיזם הוא תפיחה סרטנית איומה, אי־אפשר לרפאה במים מינראליים, יש להרחיקה. איני מאמין בטוב־לבם של אנשים, המבכים את התליינים. רחמנים מדומים אלה מכינים מוות למיליונים חפים מפשע”.

מעיין אני בעלים־בלים אלה של עתונים ישנים, ונעשה לי לא־ניחא. הלא הכל התרחש בדיוק כפי שראיתי בעיני רוחי. השאירו את הפשיזם לרביה. השאירו את צבא־הקבע של הרייכסווהר ל“שעת הכושר”. רוצים לחמש את הצבא הגרמני בנשק גרעיני; תומכים בקדחת ההכנות למלחמת־נקם; ממשיכים במה שברנאנוס המנוח קרא “מזימה ספסרית”. אלא שעל הבד הירוק של שולחן הדיפלומטים שוב אינם מופיעים “חביות אבק־השריפה” הקלאסיות, לא טנקים ומפציצים, אלא טילים ופצצות־מימן. באמת, אין המצפון האנושי יכול להשלים עם כך!

הפלגתי בעשרים שנה. נחזור לחורף הראשון של המלחמה האחרונה. נסענו בכביש וארשה למאלויארוסלאוויץ, מסביב עדיין היו נטושים קרבות; עברנו כפרים שרופים. מסביב התגוללו על הארץ גרמנים הרוגים, פעמים אף עמדו שעונים אל עץ. היתה צינה עזה; השמש נראתה כגליד ורדרד קרוש, השלג הכחיל. פני המתים האדימו בכפור, ונראו כחיים. הקצין, שנסע אתי, פרץ בהתלהבות: “רואה אתה, כמה השכיבו! הללו לא יגיעו למוסקבה…” למה אכחד? גם אני שמחתי. יכול ויאמרו: רגש לא נאה, מגונה. אמנם כן, לא בנקל סגלתיו לעצמי, ואף אחרים כך. רגש איום הוא, משחית את הנפש. ידעתי זאת גם בשנות המלחמה, כאשר כתבתי: "אירופה חלמה על כיבוש הסטראטוספירה, עכשיו אנוסה היא לחיות כחולד במקלטים ובחפירות. ברצון היטלר ומרעיו ירדה האפלה לדור. אנו שונאים את הגרמנים לא רק משום שהם רוצחים בשפלות ובנבזות את ילדינו, אלא גם על שום שאנו נאלצים להרוג אותם, שמכל אוצר הלשון האנושי, נשתיירה רק המלה: “הרוג!”. כתבתי דברים אלה במאמר בעתון, אך יכולתי לכתוב זאת ביומן או במכתב לאדם קרוב. ספק אם בני־התשחורת יבינו, מה עבר עלינו אז. שנים של ליקוי מאורות, שגרת שנאה, שנות חיים מושחתים, מקופחים…

קריאה חוזרת בנובלה “הצלב” של סיגביורן אובסטפלדר, בתרגומו של אורי ניסן גנסין.

א. האח הנורווגי הרחוק

בקיץ של 1995, הוקרנה בטלוויזיה החינוכית הישראלית סדרה דרמטית נורווגית, בת כמה פרקים, על חייו ויצירתו של הצייר הנורווגי המפורסם אדוורד מונק. אינני יודע כמה מן התלמידים שבחופשת הקיץ שלהם הייתה מיועדת הסדרה, באמת גם התפנו וצפו בה. אינני יודע כמה מהם, אפילו צפו בה במקרה או בכוונה, גם נהנו מפרקיה המרתקים. ואפשר שלא תלמידים בחופשתם היו צריכים לצפות בסדרה, אלא דווקא פנסיונרים, גמלאים, שגדלו על ברכי התרבות והספרות העברית. שזמנם אינו דוחק, והם מתגעגעים לימי קריאתם הראשונים, ולימי נעוריהם שחלפו. והם יכולים להרשות לעצמם להקצות ולפנות את הבוקר הקיצי לצפייה בסדרות טלוויזיה מעוררות זיכרונות.

בוקר אחד הוצג הפרק העוסק בבוהמה הנורווגית, חבורת האמנים הזרוקים, המסתופפת בכריסטיאנה הבירה, העיר שלימים תיקרא אוסלו. צעירים נאים מגודלי שיער, בעלי שפמים וזקנים בנוסח סוף המאה ה-19, וצעירות בלונדיות חטובות ונאות, יפהפיות נורדיות, ממש כמו שמתחייב מהקרנת סדרת טלוויזיה המנסה למשוך את הלב. הצעירים הללו מכלים את ימיהם ולילותיהם בעישון כבד, שתיית משקאות חריפים שאינה פוסקת, אהבות רומנטיות וניסיונות התאבדות בלתי פוסקים.

אלה היו האמנים הצעירים שהקיפו את אדוורד מונק, הינוקא המהסס, בראשית דרכו. בתוך מאורות הבוהמה הללו, דחוסות העשן והאלכוהול, הם השתעלו כל העת, שחפנים לעתיד, פולטים ליחה מעורבת בדם, ומתפלמסים בלהט נעורים על תכלית האמנות: על תכליתם המסתורית של החיים, ועל ייעודו המכלה של האמן.

והנה פתאום, בהפתעה גמורה, נכנס למרכז התמונה משורר נורווגי צעיר ולוהט, מידידיו¹ הקרובים של אדוורד מונק, ושמו סיגביורן אובסטפלדר. (Sigbjorn Obstfelder). ממש כך: דמו לעצמכם את השם הוויקינגי הזה, המוזר לכשעצמו לאוזן העברית, כשהוא נהגה במהירות ובאגביות, יוצא ונכנס בבתי המרזח הליליים של כריסטיאנה הבירה, ומתנהג כאחד האדם. באוזניי החלו לצלצל מצילות הזיכרון. ומול עיניי ריצד המסך בכתמים צבעוניים. רגע אחד! עצרו את ההקרנה! רציתי לקרוא באזני המקרינים, ולעצור את מרוץ הדראמה. רגע אחד! הלא השם מוכר לי מזה שנים! הלא זהו המחבר העלום, בעל השם המשונה, שכתב את הנובלה “הצלב”, שאורי ניסן גנסין היקר, אורי ניסן גנסין שלנו, החולה והמיוסר, תירגם באחרית ימיו! מה קורה כאן? איך מתערבבים סיפור חייו של הצייר אדוורד מונק עם פרקי הנובלה הניאו-רומנטית הכבדה הזו? ומי היה מעלה על דעתו שאורי ניסן גנסין אהובנו, תלמיד הישיבה שנתפקר, בן הרב הגווע ממחלת לב קשה שאין לה מרפא, הגוסס ממחלתו בדירתו הצפופה של יצחק אלתרמן בוורשה, בירת יהודי פולין – כן, אותו אורי ניסן גנסין שאהבנו כל כך לקרוא בנעורינו – הוא שיעלה לפני באותו בוקר קיצי, באמצע הצפייה בסדרת הטלוויזיה הנורווגית?

הלא לכאורה כל זה: ההווי הדחוס באדי האלכוהול, האהבה החופשית של נשים צפוניות משוחררות, גשרי הברזל הליליים המפתים לקפיצה נואשת אל הנהר שמתחתם, רחובות מואפלים למחצה, – כל זה נראה רחוק כל כך מהווית הצעיר היהודי, “התלוש” המקצועי, המתענה מתאוות שאינן מתגשמות. זה שיצא מעולם אחד, ולעולם אחר לא זכה להיכנס. – כל זה נראה רחוק כל כך מאורי ניסן הטוב. ומה לגנסין שלנו, בעל הנובלות הנפלאות “הצדה” ו“בטרם”, “בינותיים” ו“אצל” – מה לו ולמאורות הפריצות של הבוהמה הנורווגית, בשלהי המאה התשע עשרה?

מה לו ולעלילות האהבים המסובכות, ל“משולשים” הרומנטיים הלוהטים? מה לו ולמסתורין הנורדי, המפעפע מתוך היערות האפלים? מה לו ולסיפורי² הפריצות המינית הלוהטת שגחה כביכול מתוך המפרצים המעורפלים של הים הצפוני? מה לו ולכל הבוהמה המופקרת הזו, העסוקה ברתיחה מתמדת, שאפילו קנקני הבירה וגזיזי הקרח אינם מצננים אותה?

השאלות שנתעוררו אצלי בעת הצפייה בטלוויזיה לא הרפו ממני גם לאחר תום הסדרה. האם באמת השפיע סיגביורן אובסטפלדר, המשורר הנורווגי הנשכח, רק על חייו ויצירתו של הצייר אדוורד מונק? ואולי גם השפיע, בדרכים נסתרות, שעדיין לא הוארו דיין, ועדיין לא נחקרו דיין, גם על גנסין שלנו? הראש וראשון למחדשי הפרוזה העברית? ומאיזו לשון תרגם גנסין את “הצלב” לעברית? מגרמנית? שממנה תרגם אז גם יצירות אחרות? ואולי מרוסית, שידעה כל כך טוב, לשון אימו השנייה, ששאב ממנה הרבה וגם דגמים ליצירתו? הוא שהיה שרוי, לדברי חוקרי יצירתו, בתוך הוויתה הרוחנית של הספרות הרוסית, ויש אפילו האומרים שגנסין והמשוררת רחל (בלובשטיין) היו “היותר רוסיים, הכי רוסיים” מבין מחדשי הספרות העברית…

ואם כל זה יש בו אמת מסוימת, וגנסין באמת תרגם רק מאהבה והזדהות את אובסטפלדר ואת “הצלב” שלו, האם אפשר שיש כאן צינור נוסף, צינור שלא הוחוור עדיין דיו, וטרם הובהר כל צרכו עד היום, דרכו חלחלה השפעת הספרות הסקנדינבית הגדולה, זו של “מפנה המאות”, אל תוך בשרה הראשוני והכואב של הספרות העברית המודרנית? זו שהייתה אז רק בחיתוליה?

ב. צירוף מוזר: ריינר מריה רילקה ואורי ניסן גנסין

ובאמת מסתבר שכבר נדרשו חוקרים לצומת מכריע זה של תרבויות, “מפנה המאות”, של הספרות הסקנדינבית וגדוליה, ואמנים חשובים אחרים. אבנר הולצמן האיר בדברים מלאי עניין את הזיקות שבין ברדיצ’בסקי לאדוורד מונק. ידידיה יצחקי בחן את הזיקות שבין מונק לאורי צבי גרינברג. שניהם מצאו שאכן היו השפעות וזיקות בין האמנים הללו. האם אפשר שגם גנסין עצמו הושפע במישרין מעבודתו של מונק? והוא עצמו, האם נדרש לתרגום “הצלב” משום קרבה שבנפש האמן אל יוצר הנובלה הנורווגי? או שמא רק מן הטעם הפרוזאי, ההכרח שלא יגונה, להוציא את פרנסתו מתרגומים?

דן מירון כתב על כך, גם במאמריו וגם בספרו ‘פרפר מן התולעת’, על אלתרמן הצעיר: “… ולכאן, (כלומר לדירתו של יצחק אלתרמן אבי המשורר), הגיע אורי ניסן גנסין – חולה ומדוכדך וקודר – לאחר שנמאס עליו כילוי שנותיו המתקצרות בבית אביו, הרב, שבפוצ’פ הפרובינציאלית. הוא (גנסין) השתקע כאן וגר בבית במשך כמה חודשים. פינו לו את החדר הגדול, בעל חמשת החלונות, (הדודה גיטל זכרה שהוצאה אז מאותו החדר, ונגזר עליה ללון במסדרון), ושם בילה ימים של ייסורים שמתוך ניסיונות עבודה (הוא תרגם אז את “הצלב” של סיגביורן אובסטפלדר ואת הפרולוג ל“יהודי צירנדורף” של יעקב וסרמן מגרמנית) ואפיסת כוחות, עד שנלקח לבית החולים “על שם ישו התינוק” (בי"ח נוצרי בוורשה), שם בילה את השבועות האחרונים של חייו…”. הדברים אמורים בסוף שנת 1912 ובראשית שנת 1913.

על דברים אלה צריך להוסיף שגנסין לא זכה לראות את “הצלב” שתרגם בדפוס עברי. הספרון, בהוצאת “אחיספר” בורשה ובברלין, יצא לאור רק באמצע 1913, לאחר פטירתו. כאובסטפלדר לפניו, הלך גם הוא לעולמו בגיל צעיר, לא זכה להכרה ולא זכה לתהילה ספרותית. וכמו המשורר הנורווגי הנשכח הספיק בעיקר לגמוע מקובעת הייסורים הגדולה שזימנו לו חייו.

קשה להבין היום עד כמה הייתה הספרות הסקנדינבית ספרות מובילה ומשפיעה בספרות האירופית והעולמית של ראשית המאה העשרים. “האימפרסיוניזם הסקנדינבי”, שהיה כינוי רחב ובלתי מוגדר לקבוצה של סופרים פופולריים מאד בגרמניה וברוסיה, ובעקבותיהן בלשונות אירופיות נוספות, היה מוכר וידוע ואהוב בכל מקום. הסופרים והמשוררים הדנים השבדים והנורווגים ניצבו אז בראש כותבי רבי המכר העולמיים. והשפיעו על סופרים צעירים ולא כל כך צעירים בכל ארצות אירופה! גם על הספרות העברית, שהייתה אז בראשיתה, השפיעה מאד הספרות הסקנדינבית. די להזכיר כאן את ביירנסון, יאנסן, יעקובסן, וקנוט האמסון. והיו כמובן גם אחרים, פחות מפורסמים, שנשכחו. והנה מצטרף אליהם עוד משורר סקנדינבי, נידח ובלתי מוכר לחלוטין אצלנו, אבל מוכר וידוע אצל הנורווגים. שייתכן שאינו כה שולי וכה בלתי נחשב, כפי שסוברים לאחרונה חוקרים אחדים.

וגם אם היה אובסטפלדר באמת משורר נידח ו“מינורי” – הרי השפעתו המכרעת על אדוורד מונק הצעיר אינה צריכה הוכחה. ואפשר שאף השפעתו על אורי ניסן גנסין שלנו, אינה כל כך שולית ובלתי נחשבת כפי שסברנו, מתוך שלא ידענו ולא שיערנו.

הזיקות ו“צינורות” ההשפעה של הספרות הסקנדינבית הבכירה על הספרות העברית הצעירה נחקרו והוארו בידי כמה חוקרים. איתמר אבן-זוהר, חמוטל בר-יוסף, פרדי רוקם, יאיר מזור ונורית גוברין הם היותר ידועים שביניהם. מה שקיבל, או נטל, שמואל יוסף עגנון מקנוט האמסון, ומה שקיבלו או לקחו אחרים מיעקובסון וביירנסון הפך זה מכבר לנכס של קבע בספרות העברית הצעירה. ואפילו דבורה בארון ביצירתה הושפעה מהספרות הסקנדינבית בת הזמן.

ממש כשם שהספרות הדרום אמריקאית כבשה לה מקום של כבוד והשפעה בין ספרויות העולם בעשורים האחרונים. שלא לומר במפורש שגם הפכה למקור של דגמים חיקויים והעתקות. ומי שיטרח יוכל למצוא גם בין מספרינו העבריים לא אחד ולא שניים שדרכי הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס למשל, או וארגאס יוסה למשל, חלחלו במורגש במודגש ולפעמים בצורה בוטה מדי, אל תוך יצירתם. אבל זוהי דרכם של “גלי השפעה” ספרותיים באים והולכים בעולם.

וכשם שבכל ספרויות העולם קמו בשנים מסוימות “גבריאל מארקסים” קטנים, הרי בראשית המאה קמו “קנוט האמסונים” קטנים בכל מקום ובכל לשון שאליה הגיעו ותורגמו יצירותיו. השפעה מפרה שכזו אין בה שום רע. להיפך, היא מקפיצה את ספרות המקום בכמה מדרגות, ומעלה אותה באחת לצמרת ספרויות העולם. בתנאי כמובן, שלא יכתבו בה אפיגונים וחקיינים, שעיקר תשוקתם הוא לקצר את הדרך לתהילת העולם…

ייתכן שמשורר “מינורי” כסיגביורן אובסטפלדר היה גם הוא נשכח, כשם שנשכחו ריבואות משוררים עלומים, ולא היה מטריד את צופי הטלוויזיה החינוכית הישראלית, המתנמנמים בכורסתם, ולא היה יוצא כרוח רפאים מתוך הסדרה הנורווגית היפה – אלמלא נכבש לשירתו ריינר מריה רילקה, המשורר הידוע, מגדולי המשוררים של העולם. רילקה הכיר את יצירותיו של אובסטפלדר גם מתוך שתרגם אותן לגרמנית וטרח לפרסמן בעולם. יותר מזה, רילקה עצמו הושפע עמוקות, בתקופה מסוימת בחייו, מאובסטפלדר, ואף טרח להזכיר את שמו כאחד ממקורות ההשראה ליצירתו “רשימותיו של מאלטה לאורידס בריגה”.

האם אפשר לחשוד בריינר מאריה רילקה, שהיה מתרגם ומפרסם, ואף טורח להפיץ, את יצירותיו של משורר “שולי”? של יוצר “בלתי נחשב”? של אמן “מינורי”? ואולי הכיר רילקה את מה שלקורא העברי לא ניתן להכיר עד היום: את יצירתו, שיריו וסיפוריו של סיגביורן אובסטפלדר? והרי בלי רילקה ואחרים כמוהו, איך הייתה פורחת הספרות הסקנדינבית בברלין ובגרמניה כולה? שהרי ההרקה והתרגום לגרמנית הם שנתנו לספרות הצפונית, הנידחת כביכול, את הפרסום העולמי, שסייע לה להבקיע דרך אל צמרת הספרות העולמית.

הלשונות הסקנדינביות לכשעצמן, הדנית, השבדית או הנורווגית, הן לשונות של עמים קטנים. אבל משהותכו לגרמנית, שהייתה אז, ממש כמו היום, אחת מלשונות הספרות הכי נחשבות, יכול היה “כל העולם” לקרוא בהן ולהכירן. האם בדרך זו, של הערצת רילקה ושירתו, וקריאה שקודה בכתביו שבגרמנית, הגיע אורי ניסן גנסין שלנו אל הנובלה המופלאה “הצלב” של סיגביורן אובסטפלדר?

ג. בן האופה ובן הרב

האם אפשר, האם ניתן, לדבר על “קרבה ביוגרפית”, בין אורי ניסן גנסין לסיגביורן אובסטפלדר? האם מלבד אותה “קרבה שברוח”, שהולידה נובלות ניאו-רומנטיות, סמיכות ואפלות, מלאות וגדושות עד להתפקע בארוטיקה אובדנית השואפת אל הגשמתה הטראגית, ואל מות גיבוריה, האם ניתן למצוא בתולדות חייהם ובדמיון שביניהן, מעין “קרבה שבנפש”?

חוקרי ספרות עבריים נשכחים, שגם אותם כבר איש אינו מזכיר היום, נתנו את ליבם לקירבה אפשרית שכזו. כך יוחנן טברסקי, בעל הלקסיקון. וכך אברהם שאנן, בעל המילון של הספרות החדשה. וכך חיים ברנדויין. וכך גם יוסף ליכטנבום, מתרגם ומשורר, שגם כתב: “… יצירות אורי ניסן גנסין מגלות קרבת רוח ליצירות הצפוניות, הסקנדינביות. יש להזכיר את סיגביורן אובסטפלדר, שאת סיפורו “הצלב” תרגם אנ”ג ברוב חן, ושאף נפטר מן העולם בגיל אחד עם גנסין כמעט. משהו חולני היה טבוע במהותו של אותו משורר צפוני. את החיים ראה כמחלה. ואת המוות לא היה רואה כגואל דווקא…"

חולני? אוהב מוות? מחפש גאולה? והרי אפשר בקלות להמיר דברים אלה בהגדרות יותר מלומדות, כגון: אימפרסיוניזם גרמני, ניאו רומנטיציזם, סימבוליזם חולני. ובקצרה – דקדנס למהדרין, דקדנס על כל גווניו. ויוסף ליכטנבום ממשיך וכותב: “… אובסטפלדר משפיע על הקורא על ידי סגנונו הטמיר, רב הרמזים, על ידי תעלומת המלה הפשוטה ביותר… כאצל אובסטפלדר, כן אצל אורי ניסן גנסין, מצוי סוג מיוחד של בדידות נפשית…” איזו הגדרה מופלאה, בדידות נפשית! והוא עוד ממשיך להשוות בין יצירתם של השניים השוואות, שהיום, אצל קורא מיומן וספקן, הן נראות אפילו משהו מופרכות.

חייו של סיגביורן אובסטפלדר – שנולד לאב אופה בשנת 1866 והיה נכדו של רופא גרמני – היו קצרים וכנראה גם קשים. באחרית ימיו, כותבים כותבי תולדותיו, החל נוטה למסתורין. ומת מתוך טירוף הדעת. בן 34 בלבד היה בעת מותו, בשנת

1. אמן הפרוזה הלירית הנורווגית, שניבא את מותו שלו המוקדם, כבר בראשית שירתו, בעודו נער צעיר.

ובין העיירה הנורווגית שבה נולד, בתי המרזח של כריסטיאנה (אוסלו), ובית החולים בקופנהאגן, דנמרק, ששם נפטר – היו חייו צרור אחד של פגעים. לאחר מותו תורגמו יצירותיו, שאחדות מהן ממשיכות להקסים קוראים, יחידים במועדם, קוראים יחידאים “שנמשחו” להיות קוראים של יצירות קשות ומוזרות. כגון הנובלה שלו “הצלב”. וכגון שיריו, שרק בודדים מהם תורגמו בשנות העשרים לעברית בידי פסח גינזבורג. (גינזבורג גם תרגם מחזה משלו, חזיון, כפי שהוא נקרא, בשם “האגלים האדומים”, שניתן להשגה בספריות האוניברסיטאות שלנו. תמהני אם יימצא במאי ישראלי עכשווי, שיתמודד עם חידוש “החזיון” הזה…).

רק קהל מצומצם קרא את יצירותיו בימי חייו. קהל שעייף מעט, או שבע מעט, מהרומאנים המקובלים. ממש כמו היום. רומאנים המשופעים עד לזרא בעלילות מרתקות. אותו קהל נדיר המוכן להתמודד ולהתייחד עם סיפור חיי הנפש של היחיד. עם חידושי זרם ההכרה וזרם התודעה. היחיד, שהוא כמובן תמיד יוצא דופן. שגורלו הטראגי כבר נחרץ. השחפת או מחלה נוראה אחרת כבר מכרסמת בריאותיו. ליבו הרוס עד אין תקנה. ואת שארית חייו הוא מבלה מתוך עיון מדוקדק ורישום מדויק וכתיבה מוקפדת של מהלכי נפשו המסוכסכת וגופו המתפורר.

אורי ניסן גנסין שלנו, “תאום לגורל” ממש, בנו של רב בעיירה פוצ’פ שבאוקראינה, נולד בשנת 1879. והיה גם הוא בדיוק בן 34 כשנפטר ממחלת לב בורשה, בבית חולים נוצרי, בראשית שנת 1913. גם הוא ניבא את מותו המוקדם כבר בסיפוריו הראשונים. גם חייו שלו, בין התחנות הידועות שבהן התנהלו, היו צרור גדוש של ייסורי גוף ונפש. האם ייתכן שכבר בנעוריו, בעודו עלם רך קורא רוסית, הגיעו אליו כתביו של אובסטפלדר?

ישנן עדויות שונות, טוען החוקר צבי לוז, שגנסין למד לאהוב את הספרות הסקנדינבית בעודו בגיל צעיר. וכמובן שמבעד לתרגומיה ללשון הרוסית. ויצחק בקון אף מחזק דעה זו. רק טבעי היה שיתרגם לימים את סיפורי צ’כוב ול. שסטוב. אבל האם גם תרגם את אובסטפלדר מרוסית? או אולי קנה בנעוריו את האהבה לספרות הצפונית הזו, ובאחרית ימיו תרגם ממנה, דווקא דרך הגרמנית? המולי"ם של הוצאת “אחיספר”, שהוציאו את תרגומיו, לא הקלו עלינו. על גבי הספר “יהודי צירנדורף”, של יעקב וסרמן, נדפס במפורש “תורגם מאשכנזית בידי אורי ניסן גנסין”. אבל על “הצלב” לא נדפס מאיזו לשון תרגמה גנסין!

האם הכיר באחרית ימיו את “האח הנורווגי הנשכח”? האם נתן ביטוי ל“קרבה שברוח” שביניהם? האם ניחש גנסין שתולדות חייו הקצרים ידמו כך לתולדותיו של אובסטפלדר? כל כך ידמו, עד שיעוררו בקורא עברי מזדקן, הרחוק משניהם אלף מילין, בזמן ובמקום, את ההרגשה המסתורית, שבכל זאת יש “קרבה ביוגרפית” ביניהם, שאין להכחישה, קרבה הנוגעת ללב?

וכך, בעקבות צפייה מקרית בסדרת טלוויזיה המוקדשת לחייו ויצירתו של אמן גדול ומפורסם, נזכרו כבאקראי גם אמנים אחרים שגורלם לא היטיב עימם. ומעט צופים מסוקרנים הופתעו בוודאי כמוני, ביושבם אל כורסתם הנוחה אל מול המסך. ולא ציפו לרגע של טלטלה כזו, שתגרור אותם למרחקי זמנים ומקומות. האם אפשר לצפות מהטלוויזיה הישראלית, החינוכית, שתעשה סדרה נפלאה שכזו? נניח על איזה אמן יהודי או ישראלי גדול? אמן מראשית המאה למשל. ובתוך פרקי הסדרה ישוזרו גם פרקי חייהם של אמנים יהודים גדולים. אמנים שהיו ביניהם קשרי מקום וקשרי זמן או קשרים סמויים, אפילו לפרקי זמן קצרים? וביניהם למשל גם סיפורים מיוחדים במינם, כגון זה שראינו בסדרה הנורווגית?

והרי אפשר היה להחיות עולם שלם, שאבד בתוך הנשייה. עולם של משוררים פסלים, ציירים, ומוסיקאים, בארץ ישראל ומחוצה לה. בין שכתבו עברית ובין שכתבו בלשונות אחרות. עולם שלם של אמנים מתייסרים ושואפי אבדן, כמו שהיו בן האופה הנורדי ובן הרב היהודי. שחיו בקצוות מרוחקים של יבשת אמיתית ויבשת “רוחנית” מדומה. ובכל זאת הגורל המשותף, שהתאכזר אל שניהם, הוא גם שמחייה אותם מחדש: את שניהם, כרוכים זה ביצירתו של זה. דבוקים זה בזה, עם כל ההבדלים שבין בנו של רב יהודי ובין בנו של אופה נורווגי. עד שהם מתלכדים כמעט לדמות אחת. בעת שהקורא העתידי, זה שבא לעולם יובל שנים ויותר לאחר מותם, יוכל לעיין בתרגום העברי לנובלה הנורווגית “הצלב”. ובתודעתו הספרותית הוא מחייה אותם, ממש כפי שהיו. עדיין יוצרים צעירים ורכים, אמנים מלאי תקווה בעתידם, כשהמוות המתקרב אל שניהם במהירות, עוד לא הטיל עליהם את צילו המאיים.

ד. מסיגביורן אובסטפלדר – עד לס. יזהר

מה יש בה, אם כך, בנובלה “הצלב”, שאורי ניסן גנסין לא הניח למחלתו הגוברת לבטלו מתרגומה? מה מתרחש בה, שגנסין לא נכנע למחושיו הקשים, והתעקש לסיים להריקה לעברית? איך היא קוסמת לקוראיה, אם בנורווגית, ואם בגרמנית ואם בעברית? והרי בלשון מצמצמת ודוחסת, ניתן לומר שיש בה: כמה עשרות עמודים, אישה אחת, חושנית מאד, משוחררת מאד, הנחשקת ומעניקה מעצמה ואת עצמה. וישנם שלושה גברים, מהם אחד רומנטיקן ללא תקנה, ואחד שנוטל מהחיים מלוא חופניים. ויש בה עובר אחד שהופל, הבטחה שלא קוימה, כמה נדרים שהופרו, ועונשם הנגרר אחריהם. ויש בה לבטי נפש למכביר, וגם ניסיונות התאבדות שלא הצליחו, ומעשה התאבדות אחד שהצליח.

אבל כמה דומה הסיפור הזה לדגם של הנובלות המאוחרות של גנסין! הרי גם בהן ישנו תמיד אותו צעיר מאוהב בעצמו, חרד מהגשמת אהבת נשים, מגושם ומסורבל, המקלקל הכול ואינו מעז לקטוף את פירות האהבה המוגשים לו בידי נשים לוהטות. וכנגדו ישנו תמיד אותו צעיר פיקח וציניקן, מנוסה ואדיש, הנוטל מלוא חופניו ממה שמציעות לו הנשים, גיבורות הנובלות. אצל גנסין הן אינן אמנם צפוניות יפות ומשוחררות, כמו נשות הבוהמה של כריסטיאנה. אבל יש לו תמיד אשכול של אחיות או בנות משפחה או אהובות צעירות, שחוברות להן יחד ולחוד, כדי לפתות את האינטלקטואל המבריק, המשועמם, המקריח הרבה קודם זמנו. אותו איש חולה תדיר, החש בליבו החולה כל העת, המנחש את מותו המוקדם, חסר מנוחה וחסר מרגוע. מעין נווד שימיו ספורים, שמזדמן אליהם, אל הפרובינציה, אל העיירה היהודית או אל השכונה, מהעיר הגדולה ומערי אירופה וריח העולם הגדול מנדף ממנו למרחוק.

וברקע, כל הזמן, כמעין שעון מטוטלת ענק, אורב המוות: אם בירייה באקדח, ואם בטביעה. אם בנפילה מתחת לפסי הרכבת ואם בהתקף מחלה בלתי צפוי. ותמיד תמיד אורב ניסיון ההתאבדות הבא, זה שיצליח לבסוף, זה שהגיבור הגנסיני היה ראוי לו שיעשה מלכתחילה, ולא יניח לגיבורות היפות לעשות זאת במקומו. שעון הסיפור מתקתק, המטוטלת עולה ויורדת, ומה שהיה צפוי מתגנב ובא. מתגלגל ללא מעצור, ומגיע לבסוף.

גלגולי הדגם משתנים מעט מנובלה לנובלה. אבל בכולן מתנגנת אותה “שירת היחיד”, אדם קרוע מספר את סיפורו. מנסה לאחות את קרעי עולמו. ואילו הקורא משוכנע, מהרגע הראשון, שמעשה האיחוי אין לו שום סיכוי שבעולם להצליח. וכמו אצל אובסטפלדר, מנקר בלבו החולה געגוע עצום לימי הילדות הרחוקים. לעולם השלם שטרם נבקע. ל“אלוני המולדת” שנעקר מהם. ושיבתו או ניסיון שיבתו אליהם אינו אמיתי, אלא רק צעד אחרון של ייאוש לפני הסוף הצפוי.

וישנם כמובן “כיסופים חילוניים אינסופיים” שם, וישנו אותו “יופי מוזר הפרוש על הכול”. יופי כל כך יפה, יופי מבעית לעתים, כשהאיום האמיתי של החיים, קיצם האכזרי, מבצבץ מתחתיו. וישנה כמובן אותה “הלשון הקסומה”, לשון מקסימה, שבעזרתה, כבאשפת תרפים ממש, מנסה המספר לכשף את השבט המאזין, לתקן מה שאפשר עוד לתקן, לאחות מה שאין כבר לאחותו. ולהתגעגע נוראות לא רק על מה שהיה, אלא גם על מה שיכול היה להיות. על אפשרות החיים שלא נחיו. על “הביוגרפיה האחרת”, זו ההזויה וזו המצופה. שאלמלא כל המשקולות המונחות על ליבו ועל רגליו, משקולות שלא ניתן להסירן, היו החיים, “החיים ממש”, חגיגה מופלאה ומשכרת!

זהו הדגם שהתגלגל, גלגול מאוחר ומושהה, אל הנובלות הארצישראליות של ס. יזהר. מה שנטל או קיבל ס. יזהר מאורי ניסן גנסין אינו עניין לכאן. כבר הרחיבו בכך אחרים. וגם העמיקו בכך בשעתם, אם גם לא די ולא מספיק. אבל גם בנובלה הראשונה שלו, “פאתי נגב”, יש בה מאהב צעיר של נשים ושל העולם, מאהב של “הרוח האנושית” שעוד לא הספיק לפרוש את כנפיו בכל הדרן. והוא בלתי מנוסה באהבת נשים, חרד מאהבת נשים, ועם זאת עומד להתפוצץ בכל רגע מעוצר אהבה לא מוגשמת ומעוצר תאווה שלא נמצא לה מוצא. וישנה שם האישה, אמנם רק “משוחררת” למחצה, שעצם הימצאותה בתוך חבורת הקודחים מתסיס את סביבתה עד כדי סכנה. וישנו כמובן האיש המנוסה, הציניקן הפיקח, המועד ליטול מהחיים ומהנשים כל מה שיציעו לפניו. משלו ומשל אחרים. והוא מועד למשול באישה, ולנהל את חייו ואת חיי זולתו בדרך של אדנות ללא מעצורים.

וישנה ב“פאתי נגב” גם הגיבורה הנוספת, אותה לשון קסומה, “לשון הרזים הטמירים”, לשונו היחידאית של ס. יזהר, שממש כמו אובסטפלדר וגנסין קודמיו, הוא מנסה לפרש בעזרתה את קסמיו של העולם. לא רק לגלותם, לא רק להעיד על קיומם, אלא להיכנס בהם, בתוך תוכם. לחשוף את השכבות “הגיאולוגיות” של אותו עולם מורכב, לפענח את המורכבות ה“גיאומורפולוגית” שלו. ולקדוח אל תוך חידות הנוף הארצישראלי עד לעומקי עומקיו.

וגם אצל ס. יזהר ישנו אותו סוג של “בדידות נפשית”, זה החוצץ בינו לבין העולם הממשי. זה המפריד בין גיבורו לבין “העולם”. זה המכריח אותו להשתמש בדבר היחיד שהוא אינו בוש בו, שהוא אינו מקופח בו, שהוא אינו מקור חולשה לו, “לשונו הקסומה”, כדי לאחוז בעולם ולא להישמט ממנו מוקדם מדי. אותו יחיד מופלא ומוזר, דחוי ואהוב, מורחק ומקורב תדיר. אותו יחיד המקיים כל העת, באינטנסיביות של אינטלקטואל, שמחשבותיו אינן נחות לרגע, יחס של דחייה והידחות עם סביבתו הקרובה. יחס של משיכה והיקסמות עם גיבורות סיפורו.

ממש כמו גיבוריהם של אובסטפלדר וגנסין, גם גיבורו של ס. יזהר, תמיד הוא עומד במרחק של צעד אחד נבדל ממרכזה של ההוויה. לעולם אינו מזדהה איתה עד תום. תמיד מאוים ומאיים להימלט, משקיף ומושקף בעת אחת. חושש להיפגע, נזהר במגעיו עם הזולת. ואם ניצל מהאסון המרחף עליו מראשית הסיפור, אם בתאונת האופנוע הדוהר, ואם במארב הלילה בחורשה העוינת, ואם בהתמוטטות עמוד הקידוח, ואם ב“להיות ככל האדם”, הריהו בורח וחומק אל המקום האחד שבו הוא בטוח לחלוטין: אל הנופים הפתוחים, אל “אלוני המולדת” הישנים, אל גדת הנחל צפופת הצמחייה, שהם ורק הם מקור בטחונו וערובה להמשך חייו.

הערה: “הצלב”, מאת ס. אובסטפלדר, ספור, תרגום א. נ. גנסין. הוצאת חברת “אחיספר”, ורשה-ברלין, תרע"ג.

הובא שוב בכל כתבי אורי ניסן גנסין, מהדורת ישראל זמורה ודן מירון, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, 1982.

חורף תשנ"ו

דצמבר 1996

קריאה חוזרת ואחרת בסיפור “אצל”.

“זו היתה אותה המנגינה, שהיו מכנים אותה מנגינת המוות”.

המחלה הסופנית היא סדר העולם

אורי ניסן גנסין, 1913–1879, המחדש הגדול של הפרוזה העברית המודרנית, ומראשוני סופרי “זרם התודעה” בספרות האירופית, “זכה” למה שלא זכו בו רוב הסופרים העבריים בני זמנו. ולמה שאין “זוכים” בו גם הסופרים העבריים בני זמננו. הוא כתב במו ידיו, ביצירתו הגדולה האחרונה, הסיפור “אצל” שהושלם ב-1912 אבל נדפס רק לאחר מותו ב-1913, רקוויאם של ממש, סיפור-אשכבה לעצמו. קריאה חוזרת בסיפור, קריאה אחרת ושונה מן המקובל, מביאה את הקורא המתעניין למסקנה ברורה – שלפניו “סיפור פרידתו מהחיים”, סיפור פרידתו של גנסין מחייו. פרק אחר פרק, לאורך חמשת פרקי הסיפור פסקה אחר פסקה, מעמד אחר מעמד ותמונה אחר תמונה – נפרד המחבר מחייו וממשפחתו, מיצירתו הספרותית שהספיק לכתוב בחייו הקצרים, ומזו שלא יספיק כבר לכתוב. מאוהביו המעטים ומאהובותיו הצעירות המרובות.

הסיפור “אצל”, שיש המכנים אותו “נובלה קצרה”, אם ייקרא מחדש, בדרך שתוצע כאן לקריאתו, יכול להיקרא כרצף של היזכרויות, תוך דילוגי זמן ומקום גדולים. הוא יכול להיקרא כדיווח שוטף מחיי הגיבור, אפרים מרגלית, בן דמותו של המחבר. מחרוזת הרצפים של הסיפור נקטעת בכל קטע ובכל פרק, בהבזקים-לאחור, ובפריצות לתוך הטקסט, כמו פריצות שידור חי של החדשות החיות לתוך מהדורות החדשות המשודרות. המחרוזת נחתכת באזכורים, דיווחים ותיאורים, מדויקים וכואבים, של התקפי מחלתו האנושה. אותה מחלת הלב, שהספרות העברית, ואולי גם האירופית, חבה לה חוב כל כך גדול. אותה מחלת הלב החמורה, שכפתה על גנסין חיים מיוחדים במינם, שההגדרה “חיים בצל המוות” אינה טובה דיה כדי להגדירם. אפשר מאד שהיום הייתה נמצאת תרופה למחלתו, אבל בראשית המאה העשרים היא הייתה סופנית. חסרת תקווה וחסרת סיכוי לחלוטין.

שום יוצר עברי מהעת ההיא לא הקצה מקום כל כך נרחב, כל כך חשוב, למהלך הגחמני והעקלתוני, הפתלתול, אם ניתן לומר כך, של מחלת המחבר. אין סופר אחר, לבד מגנסין, ששרירות המחלה האכזרית כפתה עצמה עליו כ“סדר עליון” של חייו ושל חיי גיבוריו. עד שאפשר לומר שסדר המחלה הכפוי, סדר יומו וסדר חייו של גנסין, התחרה בתוך יצירתו הכתובה, בשנות כתיבתו האחרונות, בכל “סדר” עולמי או פרטי אחר: בסדר האלוהי, בסדר האמנותי, כמו גם בסדר הנסתר, הסדר המיסטי, שעד היום רק מעטים בין הקוראים והחוקרים, שותפים לגנסין בראייתו.

סיפור כיליונו האיטי, אך ההכרחי, של אפרים מרגלית, המתרחש בחמשת קטעי “אצל”, אינו רק “כתיבה בצל המוות”, כמו שהגדירוה מספידים ופרשנים, ואינו רק התייצבות כזאת או אחרת “אל מול תוגת המוות”, כפי שהגדירוה מבקרים וחוקרים. זהו פשוט סיפור פרידתו של גנסין מחייו, מאלה שהספיק להכיר בשלושים וכמה שנותיו, ומאלה שרק ניחש את קיומם. אפרים מרגלית, בשמו של גנסין וכשלוחו של גנסין, אינו מנהל “משא ומתן עם המוות” כמו שכתבו אחדים מקוראיו, לשם דחיית גזר דינו הצפוי. אפרים מרגלית פשוט משחזר את חייו, נפרד מהם, ומתכונן מתוך השלמה לסיומם.

הסיפור “אצל” הוא סיפורו הגדול האחרון של גנסין, והמשוכלל ביותר מבין ארבעת סיפוריו, שבהם חידש חידושים מהפכניים בלשון העברית, בפרוזה העברית של זמנו מצד אחד, וביצירת ראשוני הסיפורים של “זרם התודעה”, מצד שני. הוא נכתב זמן די ארוך, בין 1908 ל-1912. כלומר כארבע שנים, שהן משך הזמן המקובל כיום, פחות או יותר, לכתיבת רומן, אצל סופרינו הטובים. בשל היקפו, כמאה עמודים במהדורת מירון-זמורה, הוא בהחלט יכול להיחשב כ“נובלה ארוכה”, או אפילו כרומן קצר. ראוי לשים לב לכך, שמראשית כתיבת סיפורו החדשני הראשון, “הצדה”, ועד השלמת כתיבתו של סיפורו החדשני האחרון, “אצל”, חלפו יותר מעשר שנים. גם מי שכורך את כל ארבעת סיפוריו החדשניים, “הצדה”, “בינתיים”, “בטרם”, ו“אצל”, בכריכה אחת של התייחסות והגדרות – כעין גרעין סיפורי והמשכיו – אינו יכול להתעלם מהשינויים שחלו בין סיפור ראשון לאחרון. במהלך כתיבת ארבעת הסיפורים חלו גם שינויים בחייו. משום כך אפשר לראות ב“אצל” את הסיפור הנועל את סדרת הסיפורים הללו, רומן אחד מתמשך, אם תרצו בהגדרה אחרת, אבל בה בעת נועל גם את חייו של מחברם.

בפרק הראשון, או בקטע הראשון, גנסין לא כינה את הקטעים בשם פרקים, הוא מציג את גיבורו, אפרים מרגלית, ומשלח אותו אל היערות ואל הנחלים והביצות שבאיזור הכפרי של העיירה, כנראה עיירת מכורתו פוצ’פ עצמה. אפרים מתרשם ובוחן את מראות הטבע, צלילי הדיג הלילי, ההתעלסויות בדשא, כמעין “בחינה אחרונה”, בביקור אחרון. הוא מתאר אותם בדייקנות מדהימה, הפועלת הן על עינו של הקורא, והן – מה שייחודי כל כך לכתיבתו הצלילית של גנסין – על אזנו. אין ספק שהקוראים בני זמנו של גנסין, ידידיו המבקרים, מספידיו הרבים, וכן מעריציו שבדור שלאחר מותו המוקדם, טעו בכתיבתו טעות גדולה. ובכתיבת תיאורי הטבע שלו הם טעו ממש טעות חמורה. אין בכתיבתו שום פיוטיות, שום שירה, שום התפייטות. להיפך, יש בכתיבתו דייקנות מנתחת, אנטי-פיוטית.

המסך “הפיטוי” שנפרש על יצירתו, על ידי מעריציו וחסידיו, ש“אגדת גנסין” גרמה להם ראייה מעוותת – הביאה נזק רב הן ליצירת גנסין והן לאותם קוראים שלא הבחינו בקריאה האחרת, הקריאה הנכונה, הראוייה ליצירתו. יש בה דייקנות והיצמדות מרבית למראה עיניו ולמשמע אוזניו בכל הנוגע לתיאורי הטבע, ובאלה דווקא קסמה של הפרוזה החדשנית שלו. אין מנוס מהמחשבה, שרבים מאלה שכתבו על גנסין האיש, על גנסין הסופר ועל יצירותיו – פשוט לא טרחו לקרוא אותן…

הפריצה הראשונה, המבשרת את פריצתן של נוספות אחריה, של “הדיווח מן המחלה”, או תיאור התסמונות שלה, מופיעה כבר בעמוד השני של הסיפור, עמוד 381 של כל סיפוריו, מהדורת מירון-זמורה, 1982, שמכאן ואילך כל הציונים יהיו לפיה: “כשאדם חש ומרגיש בכל מהותו, שכל מה שהיה בשלושים שנות נדודים רצופות או אפילו קצת פחות מזה, כבר היה ושוב לא יהיה לזה שום תקנה, ומה שיהיה…”

הזיווג המפליא שבין ארוס למוות, אותו זיווג העובר כחוט השני בכל ארבעת סיפוריו החדשניים של גנסין, זיווג שניתן להגדירו כאחד המוטיבים העיקריים שביצירתו, אם לא העיקרי שבהם, כבר עומד מאחורי תיאור זה. ואפרים מרגלית כבר מפליג ב“זרם תודעתו” לסקירת הנשים הצעירות, “בנות ישראל החיוורות”. אפרים מרגלית הולך ונפרד בדפים הבאים מכל אהובותיו: דינה זינה וצילי בפרק הזה, ומהנוספות בפרקים הבאים. הוא נפרד כאן גם מנופי הקייטנות הירוקים שליד אודסה, ומגני קיוב, ומבתי חבריו וחברותיו שבעיר. תוך “זרימת תודעתו” הוא מדלג למקומות שונים, לאנשים ונשים שונים, ולנופים שבהם התרחש איזה רגע מרגש של תובנה פתאומית בחייו. איזה הבזק של הארה בחייו הקצרים ומלאי הסבל. עד ששוב, בהבזק-לאחור מכאיב, בעמוד 396, הוא אומר: “נפלא הדבר. מה היה ללבו פתאום – מה זה היה ללבו זה, שהתחיל צובט וצובט בחום כלפי הנגוהות הקפואות שבלבנה…”.

“כדור הלב הקשה והחזק…”

בפרק השני של הסיפור, נזכר אפרים מרגלית, תוך מהלכה של יממה אחת (וכמה זה מזכיר תיאור של יממה אחרת, של סופר אירופי דגול אחר, מראשוני “זרם התודעה”, ג’יימס ג’ויס), בנשים הצעירות שאהבו אותו, ושהוא לא היה מסוגל להחזיר להן אהבה. מהסיפור עולה כאן, כמו גם במקומות אחרים, שהגיבור בעצם אינו האחראי הבלעדי ליחסו המתנשא, המרוחק ומלא הבוז אל הנשים שהקיפוהו. מחלת ליבו הסופנית, מחלתו האנושה, היא שאחראית לדמותו המסולפת, כפי שהיא משוחזרת בתודעת הנשים הצעירות. אותה תודעה כשהיא משתקפת בתודעתו של המספר או של גיבורו שהוא בעצם המספר והגיבור גם יחד. אפרים מרגלית מרמז לקורא, באותן פריצות קצרות של השפעת המחלה על חייו, שבעצם כל סביבתו טעתה בהבחנותיה לגביו, ואפשר שגם הוא טעה והוטעה כל חייו על ידי “העולם ההפוך”, סדרו של עולם הפוך, שהיא כפתה עליו.

ושוב פורצים איזכורי המחלה לתוך הסיפור באלימות ממש. בעמוד 418, למשל, נכתב כך (ההדגשות שלי – א.פ): “ופתאום אתה מרגיש שרוצה אתה לבכות. לא לקבול לפני מי-שהוא – לבכות, לצרוח כשור פר. יש כדור אחד קשה וחזק. כצור הזה והוא מוטל בחזה מימים ימימה והחיים אינם נוחים והנשימה כה כבדה… הוי, את מי אתה ירא? והרי אתה מכרכם פנים, כתינוק קולני זה, והשפתיים הללו מתרחבות פתאום ואתה קורא מלב דוי והומה?” לא, אין אלה מטפורות, ולא דימויים, ולא התפייטות ולא הפלגה של פייטנים מחפשי קישוטים. זהו דיווח יבש וכאוב מפרפורי הלב החולה של גנסין עצמו, מההרגשות הקשות הנלוות, המעיקות עליו בכל מקום ובכל שעה. ואפילו כשסיפור הפרידה מזינה אוהבתו ומצילי הצעירה מפליג אל הזכרויות רחוקות משנים עברו, אין מנוס מאזכורי מחלת הלב המכאיבה.

לסבוא את הדם…

בפרק השלישי מתרחש סיפור פרידתו מאהובתו הצעירה “רוחמה הקטנה”. כתיבת “זרם התודעה” של גנסין בפרק זה נעשית אפילו עוד יותר מתוחכמת. דרך תודעתו של אפרים מרגלית היא זורמת אל תודעתה של “רוחמה הקטנה”. והסיפור המסופר דרך התודעות המתחלפות הללו, מועשר מאד, ולמעשה, מתוך היזכרות ופרידה מ“רוחמה הקטנה”, נפרד אפרים מרגלית בפרק הזה גם מדינה ברבש, אהובתו היחידה, שאיתה גם זכה לקיים קשר ארוטי מיני מלא. דרך הסיפור מביאה כאן כבדרך אגב, גם את סיפורה של וירה, אחותה של “רוחמה הקטנה”. לפנינו אפוא, גיבור אחד, ותודעתו שהיא גם תודעת המספר, הסובל ממחלה שאין לה מרפא. אך לא פחות מכך, גם מאהבות הבוסר והסרק, של הנערות היהודיות מהעיירה הקטנה שבה שהה, ומבתים יהודיים אמידים ובורגניים שבקיוב הגדולה.

ואל מולו מתייצבות זינה ודינה, צילי ו“רוחמה הקטנה” ווירה – חמש נשים צעירות, הכמהות כולן להגשים את אהבתן הלוהטת אל אפרים מרגלית. אינטלקטואל מבריק וקר-רוח, המקדים להקריח, השרוי כבר בעולם-שמעבר, והן אינן מבינות זאת, ואינן יכולות לקבל זאת. משום כך הן מתאכזבות, סובלות מאד, ומגיעות עד לניסיונות התאבדות בטביעה בנהר הסמוך או בדרך אחרת. לא גנסין, לא גיבורו אפרים מרגלית ובוודאי שלא הנערות – אף אחד מאלה אינו מאשים את מחלת ליבו הסופנית, כגורם היחיד לסבל הרב הנגרם בעטיה לכל גיבורי הסיפור. מלאכה זו, של תובנה והבנה זו, של הבחנת האשמה שבמחלה – הותיר גנסין לנו, קוראי סיפורו המאוחרים. קוראים קרים ומרוחקים כמו אפרים מרגלית, ש“אגדת גנסין” לא סנוורה את עיניהם, וכל המלל המיותר שנשפך עליו במשך השנים, לא פגע בכושר שיפוטם.

הבזק-לאחור מכאיב שכזה מתרחש בזיכרונה של “רוחמה הקטנה”, בעמוד 427, כשהיא בוחנת את צילום המזכרת, ששלח אפרים מרגלית מרומא לאהובתו דינה ברבש: “בחול הצהוב שאצל ימה של רומא. נימה אחת נוּגָה וּרְוַת אֶרֶס נמשכת ממרחקים וחודרת מבעד לשממה הגדולה. אח, נפשי לי ניחשה: היום אהיה מתבוסס בדמי – בשממה הגדולה הלזו יהיה לבי מתבוסס בדמו”. ושוב, לאחר כמה שורות: “אח, נפשי כבר ניחשה לי: היום אהיה מתבוסס בדמי. נימה אחת נוגה וּרְוַת ארס קוֹסֵס נמשכת אלי ממרחקים וחודרת מבעד לשממה הגדולה – ובשממה הגדולה הלזו יהיה לבי מתבוסס בדמו. דינה דינה בכי…”

שום “שירה” אין כאן, שום מטפורה, שום דימוי. זהו דיווח רשום על גבי צדה האחורי של התמונה מרומא, על מחושי הלב הבלתי-פוסקים של אפרים מרגלית – או גנסין עצמו – אפילו על שפת הים החמימה, באיזו חופשת קיץ מופלאה, ברומא בירת איטליה “הדרומית”. ראוי שיושם כאן לב היטב למלה “קוֹסֵס”, החוזרת בסיפור כמה פעמים, בהקשרים שונים. קוֹסֵס – בבחינת מוֹצֵץ, זהו תיאור מדוייק, ולגמרי לא פואטי, של הליקוי החמור בליבו החולה של גנסין. בדרך זו של פירוש המילה, ניתן שוב לראות עד כמה היה דיווחו של גנסין על מצב מחלתו, יבש, “רזה”, ומדויק.

ואם מדובר בקריאה אחרת, יש גם לקרוא אחרת את שירו המפורסם של גנסין, או המיוחס לגנסין, “והיה כי ישוב מִנוּדוֹ”, המופיע כאן בעמודים 430–429. אותו שיר מפורסם, שכבר נכתבו עליו דברים רבים במקומות שונים, שהיה נחשב במשך זמן רב כשיר מקורי של גנסין, ולימים הובהר שאין הוא אלא תרגומו ועיבודו של גנסין, משיר ברוסית, שכתבה צילה לוין, שהייתה אף היא אחת מאהובותיו הדחויות של גנסין. אהבתה הנכזבת אליו הביאה אותה, לבד מכתיבת השיר, גם לנסיון התאבדות. גנסין עצמו הרחיב בפרשת אהבה טראגית זו בסיפורו “בטרם”, שקדם בכמה שנים לכתיבת “אצל”. מעניין לציין שצילה לוין, לימים דראפקין, תרגמה או עיבדה מחדש את שירה זה, והביאה אותו בין שירי היידיש שלה: “…אסירה בלאט קצה השמיכה ואשק לו בחזהו… / ותהא זה הנשיקה נשיקת איש הרוצח את נפש:/ את דמו אסבאה בנשיקה הלזו!/ ויהא זה הדם לי, להשקיט בו צמאי,/…”

שיר קשה זה, שבמהלכו מומרת האהבה ברצח, אגב שתיית דמו של האהוב, אינו רק שיר נקם של אהובה דחויה. הוא גם שירו של איש חולה, הנמק בייסורים, שאינו יכול להגשים שום אהבה שהיא, לשום נערה או אהובה. משום אותו “חטא” נורא של בגידת הגוף. הוא אינו יכול לאהוב לא מפני שהוא שונא נשים, ולא מפני שיחסו אליהן הוא יחס מעוות, ולא מפני שהוא סוטה. לא, גנסין, ואפרים מרגלית, וגיבוריו שבסיפוריו הקודמים, אינם יכולים להגשים את אהבתם משום שאין לה שום סיכוי. משום שהוא יודע, היטב מכל אדם אחר שבעולם, עד כמה קצובים ימיו. עד כמה ליבו חולה. עד כמה מותו צפוי בכל יום ובכל שעה.

אדרבא, אפשר בהחלט גם לבחון את יחסו של גנסין אל אהובותיו בדרך אחרת: מצפונו לא הרשה לו לרקום יחסים של קבע עם אף אחת מהן, משום שממש כמו חולה איידס בימינו, הוא ידע שאין שום סיכוי לאהבה שכזאת. מצפונו לא הרשה, המוסר שלו לא אפשר לו זאת, אבל לא הייתה זו תקופה שאפשר היה בה ללכת לייעוץ, או לקבל טיפול… והמידע הקטלני שנשא בתוכו, ושהטמיע אותו בסיפוריו, המידע על מחלתו חסרת המרפא, הוא שגרם לו לנהוג בדרך שהתפרשה בטעות כהתנשאות, רחישת בוז לנשים, והתרחקות.

ושוב, עמוד או שנים לאחר מכן, בעמוד 431 הוא מדווח: “ובאותו הלילה גופו, כשנדמה לו פתאום, שֶׁכָּרוֹ לוהט מתחת לראשו, והוא התרומם בקפיצה אחת, כשלשונו צורבת ומושטה, ופתח בהדיפה חזקה אחת את החלון הסמוך אליו הפונה החוצה, והתחילו פתאום שיניו חורקות וחזהו נוהם נהמת דוב…”.

התסמונות של מחלת לבו האנושה אינן מרפות מגיבוריו שבסיפוריו לא ביום ולא בלילות: הרגשת החנק וקוצר הנשימה, חוסר האוויר והלחץ הנורא בחזה, פרפורים ומציצות, הזעה תכופה וחולשה שאין לה הסבר, כל אלה הן פריצות והבזקים של “המציאות הרפואית”, שלא לומר המציאות הקלינית, אל תוך “זרם התודעה”. הן ודומותיהן לא נבחנו עד היום כראוי בחקר יצירתו של אורי ניסן גנסין, על אף ייחודן. הן הוטלו, יחד עם מאפיינים אחרים של יצירתו, לתוך סיר הכולבו ה“גנסינאי” המיוחד, הכולל, של פיוט ושירה, של התמהיל שחלקו הערצה חסרת גבולות וחלקו בורות פשוטה, שמילאה את מה שנקרא באופן כללי “אגדת גנסין”.

“אותה הריקנות הנובלת…”

הפרק הרביעי מתרחש במהלכו של יום אחד. וכמעט כולו מסופר מתו “זרם התודעה” של הגיבור הראשי, אפרים מרגלית. יחסיו הַעֲקָרים וההפכפכים עם אהובותיו, חוזרים ונידונים בפרק הזה, ובחלקם, אם כי לא כולם, אף מתבהרים מעט. נזכרים ימי ילדותו הרחוקים, ימיו בבית אביו, ונזכרת שיבתו המאוחרת לשם. כאילו לשם ניסיון אחרון ומכריע, להתמודד עם מחלתו. אם יש מקום בעולם, אם יש זירה בעולם, שבה יכול לקרות הנס והוא יוכל להבריא – הרי רק “אלוני המולדת” הישנים, זירת בית אבא, היא האפשרות האחרונה לכך. בפרק זה מגיעים לשיאם כמה דברים שהוחל לספרם בפרקים הקודמים. לפחד המוות המתגבר של אפרים מרגלית החולה, יש כאן כר נרחב לדמיונות ציורים ופיתוחים. פרשת אהבתו לדינה ברבש, אהבה המביאה את שניהם לידי ייאוש, ואת דינה לידי ניסיון התאבדות, נחתכת כאן על ידי פלישה אלימה של מחלתו, אל תוך רקמת הסיפור. בעמוד 442, מרגיש לפתע אפרים: “אלא שפתאום פגה אותה הרגשה מלבו – פתאום הרגיש שכל אותו סבל גדול, שישנו בבשרו הרוחש, הריהו כבד ומסורבל יותר מדי לגבי חזהו זה, שכוח-מה כוחו, לגבי אותו חזה נלאה, הריק וְהַמְרוּוָק, המתחיל מצטמק בכאב גופני מציק, מחמת אותה ריקניות נובלת שבתוכו, והוא צנח ונפל בחזרה, כקורת בית-הבד זו, וראשו נפל לו אחורנית, ובפניו שחוורו פתאום, התחילה…”

התיאור שלפנינו הוא כל כך נכון, וכל כך מדויק, עד שהקורא יכול לדמות לעצמו שהוא קורא לא בנובלה חדשנית ומהפכנית של אחד מהאבות המייסדים של הספרות העברית המודרנית, אלא ביומן אירועים של מחלקה לטיפול נמרץ, באחד מבתי החולים הגדולים של היום. אלמלא היה התיאור כל כך עצוב וכל כך מדכא, אפשר היה ממש להתקנא באותו רופא פנימי של החולה, שלפציינט שלו יש כושר תיאור מופלא שכזה. משפטים רצופים אלה, של “דיווח מיומן המחלה”, מאפשרים לקורא של היום להבין קצת יותר ממה שאמר אפרים מרגלית. הצל הגדול שמטילה מחלתו על חיי האהבה שלו, “עריצות המחלה”, נעשים לפתע ברורים עד להפחיד.

במהלך היום האחד הזה, המתואר בפרק הרביעי, נפרד אפרים מרגלית מפעילותו הספרותית, הוא נכנע לסופר הצעיר המגיע מהעיר, ועל אף שהוא מלגלג על כתיבתו וקוטל אותה, הוא מבין שהעתיד כסופר שייך לאורח הכותב ולא לו. סופרים אחרים, צעירים וחסרי כשרון, או מוכשרים מעט אך מוגבלים, תופסים את מקומו. להם יש יתרון עצום: הם בריאים! ובריאותם הטובה מאפשרת להם הכול, כל מה שנמנע מאפרים: לקיים יחסי מין מלאים ומספקים עם הנשים הצעירות התובעניות המקיפות אותם, להבטיח להן אפילו נישואין, לנסוע בעולם, לכתוב סיפורים ולפרסמם בכתבי העת, באירופה ובאמריקה, ולהשתתף ככוכבי-ספרות צעירים ומבטיחים בערבי-קריאה. הם ימשיכו לחיות גם אחריו. הם ימשיכו לכתוב, לקרוא, להתפלמס בענייני ספרות ופילוסופיה. הם ישאו את הבנות היהודיות שמבכות כבר את אפרים.

והלב החולה תוקף אותו שוב, באמצע מהלך פרידתו מדינה ברבש שבעמוד 449: “הוא חוור פתאום והתחיל צוחק בקול גדול – והיה זה אותו צחוק קצר וקשה, שאדם אינו גומרו, אלא אם שיהא חזהו מתחיל כואב וכואב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו.”. ובהמשך: “ואולם אפרים כבר היה יושב נלאה וחזהו היה כואב וכואב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו, הוא כבר היה יושב נלאה וחשב משום-מה באותו ייאוש סולד שבלב, הרותח ורותח ונוקב ברתיחתו זו במפולש: אבדו החיים…”

הארה פתאומית ומכאיבה שירדה עליו, תוך היזכרות בשיחה האחרונה עם דינה ברבש, החווירה לו שזהו זה, בשבילו כבר חסומות כל הדרכים. בשבילו כבר אין הצלה. גורלו שלו נחרץ: “ופתאום באיזו חרדה שחורה שבנפש: – זהו?! ורק לאחר שתפש בשתי ידיו בסומכות של הכסא, שישב עליו, והרגיש שכפות ידיו כואבות לו מאד, הצליח לכבוש בלבבו אותו הרטט המשונה של פרכוס, שבא וטלטל את בשרו, מחמת אותה הרגשת המוות המוכרה השחורה…”. הארה רוחנית שבאה ביחד עם התקף של הפרעות-קצב קשות בלבו, מולידות אצל אפרים הזיות-מוות שהוא חש בהן מקרוב מקרוב. מחלתו הגופנית עוברת כאן המרה למחלת הרוח שלו: דכאונו, המרה-שחורה שתוקפת אותו, והרגשת הפרידה האחרונה מכל מה שהיה לו יקר בחייו.

מחנק לנשימה…

פגישתו האחרונה עם דינה ברבש, היחידה מבין אהובותיו שלא נרתעה ממנו, והעניקה לו את אהבתה, הגופנית והרוחנית כאחת, ושאצלה הצליח כנראה להגשים גם יחסי מין שלמים, היא במובנים רבים פרידתו ממנה. ניסיון ההתאבדות השני שלה יצליח בסופו של דבר, והיא תקדים אותו בהסתלקותה מארץ החיים. באמצעות שיחתו האחרונה עם דינה הוא נפרד ממרכיבים שונים בחייו: מלימודיו החלקיים, מעיוניו שהיה רק בראשיתם, מנשים שאהב והן אהבו אותו אהבה עקרה, מקיוב העיר, שכנראה אהב לשהות בה, ומכל אשכול זיכרונותיו, ילדותו, עברו ותקוותיו.

הפרק, או הקטע החמישי והאחרון של “אצל” נועל את הסיפור. כל הקצוות נפגשים ונקשרים בו, וכל סיפורי המשנה, “זרמי התודעה” מתנקזים אליו התנקזות אחרונה. אפרים מרגלית, שמחלת לבו הקשה כמעט הכריעה אותו בניסיון התאבדות חפוז שלא צלח, נאלץ להכיר במותה של דינה ברבש, שניסיון התאבדותה האחרון הביא למותה. המחלה שוב מכבידה את אכפה עליו, והוא כמעט מתמוטט, בדרך לבית משפחת ברבש, אולי בדרכו ללוות את דינה המתה. ובעמוד 471, שוב מבזיק הדיווח מעולם הפחדים החולני: “ובקרוב כבר היו הרקות הגרויות מוצתות והבשר שנלאה היה רותח והנשימה התנהלה בכבדות ושארית מחשבה צלולה אבדה, ונשארה רק אותה קדרות קשה ומציקה, שמתחת לחזה הכואב, זו שהוסיפה פתאום חיל ושמה מחנק ליתר הנשימה וסלדה את הריס מתחת למצח. חום לוהט ודממה חונקת ורוח קודרת זו שבלב…”

אורי ניסן גנסין היה רק בן שלושים ושלוש במותו. את סיפורו “אצל”, כתב במשך ארבע שנותיו האחרונות, כאשר מחלתו מתחזקת והולכת, ולבו הולך ונחלש. הוא היה מודע היטב למחלתו, יותר מכל אדם בעולם. וכמספר אמן, חדשן ומיוחד, נתן לה ביטוי חריף ומדויק. הוא ירד לפרטי הפרטים של ההתקפים שפקדו אותו, ושילב אותם בצורה מפליאה בתוך רצפי “זרם התודעה” וזרם ההיזכרויות שכתב. הוא עשה זאת בדרכו האמנותית המהפכנית, החדשנית, ובלשון העברית, שהייתה כל כך רחוקה מלשונות אירופה הראשיות. הוא הקפיץ את הפרוזה העברית העתידית במאה שנים קדימה… עד כדי כך, שהקורא של היום עשוי לשאול מדוע דרכי קריאה כמו זו שהוצעה כאן, ונוספות, לא הובאו בפניו עד היום? כתיבתו היא נקייה מכל סרבול של פייטנות שתלו בה מבקרים ומעריצים חסרי הבחנה. היא משוחררת מכל העודפים והשומנים היתרים שתלו בה סופרים קצרי ראייה וחוקרים שלא טרחו לקרוא את סיפוריו ולהבינם כלשונם.

במשך שנות קריאה רבות, שחלפו מאז פרסום הסיפור “אצל”, חסמו אותם מהללי-שווא של גנסין את הדרך לקריאה אחרת, שונה, בסיפוריו. התוויות שהעניקו לה, מיד לאחר מותו “משורר השקיעה”, לדוגמה, “משורר תוגת המוות” ועוד – לא אפשרו לקרוא את הפרוזה הנחשונית שלו כמו שצריך לקראה. ההתמקדות בנושאים השוליים של הסיפור, ניפוח מעריץ של דרכי הביטוי שלו, בנוסף עם יצירת “אגדת גנסין”, האגדה שנרקמה סביב אישיותו המיוחדת, מנעו מהקוראים את האפשרות לקרוא בו שוב קריאה נכונה. מרוב תשבחות סתומות ליצירתו, והבעות צער מופרזות על מותו המוקדם, שקשרו לו מעריציו או מי שחשבו עצמם לכאלה, לא ניתן היה לזהות בסיפור “אצל” את הרקוויאם הייחודי שכתב לעצמו בארבע שנותיו האחרונות.

קריאה חוזרת, שונה ונכונה בסיפור, שימת דגש על חידושי הפרוזה ו“זרם התודעה” שלו, על הדיוק המרבי המדהים, שאולי רק רופאי הלב יכולים להבין עד הסוף כמה אמיתי הוא, עשויים למשוך אליו קוראים חדשים. ואפילו קוראים מחדרי המיון, מהמחלקות הפנימיות ומחדרי הטיפול הנמרץ של חולי הלב האנושים… אורי ניסן גנסין הקדים במאה שנים את הסופרים העבריים של היום, המשלבים את המחלות ומהלכן כגיבורים עצמאיים בסיפוריהם… קוראיו הוותיקים והנאמנים, אלה “השפוטים” לכל חייהם באותה הכת הקטנה של מוקירי כתיבתו, אלה “המכורים” לקצבה המהפנט של הפרוזה שלו, גם הם יצאו נשכרים אם יחדשו את קריאתם וירעננו אותה, בדרך שהוצעה כאן.

הבעת תודה: אני מבקש להודות לפרופ' צבי לוז ולפרופ' אבנר הולצמן על עזרתם הנדיבה.

קיץ תשס"ב

אוגוסט 2002

לזכרו של המשורר אמיר גלבוע במלאת עשרים שנה לפטירתו.

לאחר מלחמת יום־הכיפורים יצא לאור ספר שירי הראשון “חוּשְׁנִיֶה, הַמִסְגָד”. כמה חודשים קודם לכן פרסמתי במוסף הספרותי של אחד העיתונים את שירי “אנא בכוח”. שיר משונה ומוזר, שמילותיו צפו ונדחקו לפני עיני ממקורות לא ידועים לי. ונערכו לפני ממש בחוזקה.

באותם ימים, שלאחר המלחמה, השלמתי כתיבת כמה שירי קינה, שראשיתם טויטה בחיפזון, על ניירות צבאיים שנמצאו תחת ידי, במובלעת הסורית במוצבים של הגבול הצפוני. האמנתי בשירים. האמנתי בשירי הקינה. הם החזירו לי לרגעים את התקווה, כאילו יש בכוחנו להשיב את אלפי הנופלים אל בין החיים.

אני ממש זוכר את רגע ההולדת של שירי “אנא בכוח”: באוטובוס של חיילים, היורד אל הארץ, בדרך מקוּנֵיטְרָה, כשבחוץ מאפירים השמיים הנמוכים ומבשרים את בוא השלגים. ברדיו של האוטובוס שר איזה חזן את פרק התפילה “אנא בכוח”. הוא שורר אותו ברגש ובעוצמה, וצימוד המילים הזה תפס את אוזני מיד. אוקסימורון נפלא, שאפילו “מלך האוקסימורונים” בשירתנו החדשה, נתן אלתרמן, היה מסיר כובעו בפניו.

מתוך הצימוד הנוגד של רכות ואלימות התנגן לו השיר, שרצה כל כך להיוולד. החומרים היו מוכרים עד לזרא: חייל מוכה ומזה־שינה, השב לביתו לפרק זמן קצר וקצוב, כשהאיום לשוב אל החזית טרם סר מעליו. רעבונו לאישה, הצירוף הפרוע בין תשוקת הבשרים שלו ובין קרבת מותו מהדהדים בשיר:

מישהו מחברי טרח וסיפר לי, מעט בהפתעה, ששמע את המשורר אמיר גלבוע קורא לפני הסטודנטים שלו שירים אחרונים מהמלחמה. באותו החורף הארור של המלחמה הוא נתן הרצאות אורח באוניברסיטה של תל אביב, בפני הקהל שלא היה בחזית. שירים של משוררים לא מוכרים, מאלה שהולידה המלחמה. ובין השירים שקרא, היו גם שירים משלי. הידיד גם הוסיף ואמר לי, שאמיר גלבוע אמר בהרצאתו שאפשר להריח את האש והעשן העולים מן השירים.

אני, משורר מתחיל ומהוסס שכמוני, שכתבתי את השורות הקצרות הללו, רק כדי לפרוק מועקות קשות שנצטברו על לבי בחודשי המלחמה, התרגשתי מסיפורו מאד: הנה, לא אל העצים ואל האבנים לבדם אני כותב. יש מסתבר מי שקורא ויש גם מי שמרגיש. מעבר למרחקים העצומים של הארץ החבולה. באולמות המוארים של הקמפוס בתל אביב, במדשאות החמימות שבין הבניינים, בחלק “האחורי” של העם, ב“עורף” העמוק.

לא הכרתי את המשורר אמיר גלבוע אז, וכמעט שלא פגשתיו גם אחר כך. אבל הרביתי לקרוא משיריו. התמלאתי בהכרת תודה, ושמרתי את דבר התייחסותו מהחורף ההוא בליבי. יום יבוא, ידעתי, ואוכל לומר לו מעט מהדברים שמילאו את ליבי. ואם רק יסתייע בידי, ואם רק תזדמן שעת רצון, שהרי כל כך בקושי יכולתי אז להשיח עם מישהו על שירי. שהרי אין מנעולים כמו המנעולים התלויים על לבבות המשוררים.

ואחר כך, אחרי המלחמה, עליתי לירושלים, ושקעתי לכמה שנים בתוך הבשר החי והעמוק של הטקסטים העבריים. הייתה בי איזו הרגשת מורעבות כוססת, שהתגברה עוד במרוצת המלחמה. ואני התנפלתי על הכתובים העבריים בשקיקה עד לשכחה עצמית גמורה.

וכך הגעתי שוב, במין מעגליות מוזרה, אל נוסח התפילה “אנא בכוח”. למדתי על פירושיה השונים, וגם הכרתי בעיניים של אוהב נכזב, שלא כולה פנינה לשונית כשדמיתי. רק פתיחתה מופלאה, ואחרי כן היא נופלת באחת אל לשון סתומה ומעייפת. ויום אחד, באיזו ספרייה בירושלים, פתחתי לתומי את “כחולים ואדומים” של אמיר גלבוע, והנה אני קורא בהפתעה: “אנא בכוח…”. שיר שכתב, באותו השם, מאותה תפילה עם אותו האוקסימורון הנפלא.

היססתי כמה ימים ביני לביני, נפעמתי מחמת הגילוי, ולבסוף אזרתי אומץ והחלטתי לכתוב אליו, אל המשורר התל אביבי, ולהעמיד אותו על הדמיון שבין השירים. הרי כבר התרחשו דברים כאלה בעבר: אנשים שונים כתבו במקומות מרוחקים ובזמן אחר, על דברים קרובים עד כדי פליאה. דחיתי את כתיבתי אליו משבוע לשבוע. אי־נוחות וחוסר קרבה ממשי, הרגשה של פלישה לתחום הפרט, כל אלה ריפו את ידי שהיססה בלאו הכי. עד שקראתי באיזה עיתון חרדי נושן, שמצאתי בבית הספרים, דברים נרגשים על חבלי פטירתו של הרב אי"ה קוק. קראתי בפליאה אבל גם בתחושה של מראה נושן שכבר ראיתי, איך הרחובות בתל אביב, סביב ביתו הקטן מלאו אדם. ואיך קראו אוהביו הנרגשים בקול גדול למראשותיו “אנא בכוח גדולת ימינך…”

התיאור הנפלא של רגעיו האחרונים של הרב קוק, כתוב בלשון עיתונאית עילגת של שנות השלושים, המערבת לעיסה אחת דברי גדולה ושבחי קודש, עם פרטי הווי קטנים, טלטל אותי שוב ושוב אל שדות הבזלת הבוערים של רמת הגולן במלחמה הארורה ההיא שהחלה אחרי יום הכיפורים. נישאתי שוב עם החייל שלי, המת־החי, שבדמיונו מצטרפת התשוקה הבוערת לאישה אל תחושת המוות המתקרב:

“אֲנָא בָּא אֵלַיִך יָשָׁר מִן הַגוֹלָן”

ואז העזתי וכתבתי את המכתב לאמיר גלבוע. כבר אינני זוכר מה בדיוק כתבתי אליו במכתבי המבולבל והנרגש. אני רק זוכר שהייתי נפעם מעצם ההכרה בחילחול הספרותי המופלא של הצירוף “אנא בכוח” דרך התפילה אל שירי אירופה היהודית השרופה שלו, כפי שמצא אותה בקץ המלחמה העולמית, כשהיה חייל בצבא הבריטי. ומשם אל שירי רמת הגולן השרופה שאני נקלעתי אליה במלחמה שלי. סיפרתי לו גם את הסיפור המרגש על חבלי גסיסתו של הרב קוק, ועל הקול הקורא “אנא בכוח”, נישא מעל רחובות תל אביב הקטנים. קול שההמונים המצטופפים מתחת לחלונותיו מתחננים בו על חייו של מי שהם כל כך אוהבים, ולא הספיקו לומר לו זאת לפני לכתו מהם.

חלפו ימים וקיבלתי את תשובתו, כתובה בכתב ידו, שלא ראיתי כמוהו לנוי. מה השיב לי במכתבו? על לשון אחת המעוררת לשונות רבות, אצל משוררים שונים ורחוקים. על המשותף ביניהם, אבל גם המפריד, שאין לגשר על פניו. וגם הביע פליאה מסוימת מהדרך שבה נדרשתי אני אל הכתוב העתיק הזה. ומאד נראה לו הצירוף החד־פעמי, הנוקב, שבין תאוות הבשר, תחושת המוות הקרֵב והמסתורין הגדול הצונֵף אותם לצניפה אחת.

באותם הימים גם קראתי את שירי הזעקה הקשים שפרסם אמיר גלבוע ב“מאזנים”. שירי תגובה, מאוחרת מעט, לאימי ימי החרדה של מלחמת יום הכיפורים. והבנתי אז, שלא רק בנפשו של הרב קוק שכנה חרדה גדולה לגורלו של העם הזה, ולא רק בנפשו של “נ. א.”, (נתן אלתרמן), שלו הוקדשו השירים, קיננה דאגה קשה לעתידנו כאן, אלא שגם המשורר המופלא אמיר גלבוע, זכר משורר לברכה, חרד עד מוות לחיינו שבכאן ולחייה של הלשון העברית.

את כל אלה רציתי לכתוב לו. לדלג מעל חומת המחיצות המלאכותיות, ולהשיח לו גם את מבוכותיי. אבל לא הספקתי. האיש הלך לעולמו כשעניינים רבים אינם פתורים. וענייני שלי, הקטן, ביניהם. היום אני מצטער מאד שלא אמרתי לו כל אלה. יהיו הדברים המעטים שהזכרתי כאן, נר לזכרו. ואולי עוד תימצא איזו דרך מסתורית, ככתוב בתפילת “אנא בכוח”, להגיע אליו ולהגיד לו בפניו מעט ממה שרציתי.

שהרי זוהי “גְדוּלת יְמִינָם” של משוררי אמת. שאף על פי שהם הולכים מאתנו, הרי רוחם ודבריהם, ואלה שלא הספיקו ולא נאמרו בכללם, עוד חיים עימנו שנים ארוכות.

“סינדרום ירושלים” שלי, אותה קדחת רגשית, התוקפת את הדורכים על אדמת ירושלים, התנפלה עלי לפני שנים רבות. עוד בטרם אובחנה בידי רופאי הנפש המלומדים. עוד בטרם הוגדרה ובטרם זכתה לשם הפיוטי, המגלה טפח ומכסה טפחיים, “סינדרום ירושלים”. אני נפגעתי מנחת זרועה עוד בטרם הפכה למסדר זיהוי ושורת הזדהות של כל משוגעי העולם בעלותם ירושלימה.

נער רך הייתי, כשעליתי לראשונה בחיי לירושלים. זה היה בטיול כיתתי, מסע של שני לילות ושלושה ימים, אל ביתה מכניס האורחים של סבתא מזל. הבית בצל האקליפטוס, בשכונת בקעה הישנה, שליד תחנת הרכבת. סבתא מזל מוצרי־מני הייתה אמו של מפקד שיירות מהפלמ"ח, מכבי מוצרי־מני, שנפל בקרבות פריצת הדרך אל העיר הנצורה. בנו של מכבי, עודד מכבי, היה חברנו לכיתה. גם הוא כאביו לא זכה להאריך ימים. הוא נפטר בבית החולים שזה אך נפתח אז, “הדסה” עין כרם, במחלקה האונקולוגית שבקומה החמישית. כל החיים היו מונחים עדיין לפניו, הוא היה רק בן עשרים ושש במותו.

סבתא מזל הזכורה לטוב, אירחה את ילדי הקיבוץ שלנו באהבה רבה. על הגג הרחב והשטוח של ביתה הונחו המזרונים והשמיכות בשורות ארוכות. ומי שעייף מיגיעות השיטוט בעיר הלא מוכרת, יכול היה לישון בין רכבת אחת לאחרת. כל כך מעט רכבות נכנסו אז ויצאו מירושלים, שאפילו תחנת הרכבת הסמוכה לא הפריעה את מנוחת העייפים.

אני לא יכולתי להירדם. לא בלילה הראשון לטיול וגם לא בלילה השני. איזו קדחת מוזרה, התרגשות לא מוכרת, אחזה בי וטלטלה אותי ללא מנוחה. האם אפשר שהייתי אחד הקורבנות הכי צעירים של “סינדרום ירושלים”? בספרי החכמים של הפסיכולוגיה ורופאי הנפש לא מצאתי תיאורי חולים כל כך צעירים. הייתי מוסיף שורה או שתיים לאבן־שירי, שנחקקה לימים בירושלים, לאמור: “ההלך, בעמדך לפני השיר החקוק באבן, דע שכותבו לקה מנעוריו ב’סינדרום ירושלים'. עודנו נער רך הפעימו המגע עם העיר, עד שלא הצליח להירדם במשך שני לילות רצופים”.

אני זוכר שהלכנו במצעד הזוי, חלומי, מחומת אבן אחת למשנה. אני זוכר את אלפי המדרגות שטיפסנו בהן, להגיע אל ראשם של מגדלי ירושלים: מגדל ימק"א, מגדל הר ציון, מדרגות חוות הלימוד שממול לארמון הנציב, והמדרגות האדומות במעלה אל גגו של מלון המלך דוד. כל מגדל ממגדלי ירושלים, אלה שבעיר היהודית המערבית, ואלה שבעיר הירדנית המזרחית, אלה שממערב ואלה שמעבר לחומה, המטפסים בהרים שממזרח, כולם דקרו את לבי המתפרע דקירות עזות ומכאיבות. האם כתבו החוקרים, מחברי הספרים המחוכמים על “סינדרום ירושלים”, על חודי המגדלים של העיר, שחדרו ממש אל לבי, ופצעוהו בפצעי אוהב מדממים?

בסוף שנות החמישים שבתי אל העיר ואני חייל צעיר שליבו הומה אל העיר. כמו עשור חלף בין מפגש אהבים ראשון למשנהו. הקדחת ההיא, חסרת השם, התנפלה עלי שוב וביתר כוח. כחייל וסייר בחטיבת גולני, הגעתי הפעם למקומות הצרים והחשוכים ביותר שבעיר. ירדתי אל מערותיה וזחלתי במנהרותיה. למדתי להכיר את כל חמודותיה הנסתרים, את המעקשים המסוכנים של “הקו העירוני”, שעבר כמו צלקת גדולה בליבה של העיר המחולקת. שוב לא יכולתי לעצום עין לילות שלמים. ההתרגשות ההיא, הישנה, חזרה אלי. עם חדוות הגילוי וההתמצאות, הקרבה הפתאומית אל עמדות הלגיון הערבי המאיימות, המארבים, הפטרולים הליליים, הצליפות המפתיעות, והחדירות השקטות אל מעבר לסוללות העפר, מעבר לגדרות ושדות מוקשים.

לא היה לי פנאי לתסמינים המסגירים של “סינדרום ירושלים” שלי. רציתי לבלוע את העיר בכל מלאותה. במהירות, בבקיאות, בידיעה מבוגרת. ובסקרנות שאין לה מעצור ואין לה גבול. הייתי מפקדה הצעיר של “עמדת פאג”י" (שיכון פועלי אגודת ישראל) שבצפון העיר. אל מול ביצורי בית הספר לשוטרים, ומצבורי המכשולים של סככות הענק של אונר"א, סוכנות הסעד של הפליטים. סבך השמות שלימים יהפכו למתחם “גבעת התחמושת”. הייתי סייר צעיר שהוליך את אנשיו אל מעבר לתלתלי התיל. נער רעבתן שחמד את התאנים הנפלאות שבשטח ההפקר, ושהביא לבלגן גדול ולישיבה דחופה של ועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית.

החיילים הירדנים שבעמדה על החומה, ממול לכנסיית “נוטרדאם”, קראו אלינו: “תל אביב קאפוט!”, והעבירו כף יד שטוחה כסכין על צווארם. ואנחנו, בגרונות צוהלים של מתבגרים, קראנו אליהם בחזרה: “האמיר טלאל־טראללל!”, ומיהרנו לתפוס מחסה, כשהם התרגזו ודרכו את נשקם. הייתי מוכן אז להשליך את נפשי הצעירה בשביל העיר המשכרת הזאת. הוויתה האבנית חלחלה אל תוך דמי הקודח, והתמקמה בתוכי לשנים רבות.

זכרתי איך חיבקתי נערה חיבוק ראשון, בכיכר ציון המנומנמת, עם תום הריקודים של מפגש תנועת הנוער. רק לימים הבנתי, שגם חלחלות עורי גם הצמרמורות שחרשו את גבי, היו חלק מתסמיני “סינדרום ירושלים” הפרטי שלי. זכרתי לילה ארוך וקודח, ללא שינה, באפס כוח מההתרגשות שלאחר משחק הכדורסל המקדים, ומשיחת הנפש התנועתית הארוכה. על ערכים, על הקרבת הנוער, על ההתמסרות ללא חשבון לעיר הטורפנית הזאת. ואם גם נטשתי הפעם את המגדלים, ואם עזבתי את אלפי המדרגות, ידעתי בנפשי כל העת, באיזו ידיעה חושית, קדמונית: אני אל העיר הזו עוד אשוב, אני את העיר הזו לא אשכח. אני בלעדיה לא אוכל להעביר את חיי.

ואכן, שבתי אליה. מובס וחפוי ראש שבתי אליה. מוכה בהלם קרב מתמשך, שלאחר המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. הצירוף של “סינדרום ירושלים” שלי, עם הלם הקרב הפרטי שלי, היה קשה, מכאיב וכמעט שהפך לצירוף קטלני. עליתי אל העיר הזו, בניסיון אחרון ונואש, למלא את הנפש מחולייתה, לנסות ולהתמלא מחדש. להשתחרר מדיכאון אחר המלחמה, שנאכף עלי בידו של שר הגורלות היהודי. מחדרי הצר שבמעון הסטודנטים, במעלה שכונת נווה גרנות, השקפתי סביבי ולא הכרתי את העיר. עגורני ענק פשטו על הרכסים שמסביבה. צווארי הברזל שלהם שברו ללא רחם את קו הרקיע המוכר. מהר גילה שבדרום ועד שכונת רמות שבצפון.

ביתה של סבתא מזל, בצל האיקליפטוס, שלאורך מסילת הברזל הישנה, בלב שכונת בקעה, שינה את צורתו ואיבד את קסמו הישן. ואפילו אבן ציון לזכרו של עודד מכבי ז“ל, שנתקלתי בה במפתיע, בלילה גשום וקר, בגינה שליד אחת הכיתות, בקמפוס של גבעת רם, גם היא לא הצליחה לקלף מעל לבי הפגוע את מוראות המלחמה הארורה ההיא. מגדלי ירושלים הישנה, שריגשו אותי פעם כל כך, ניצבו באויר הצלול, התנודדו לקול הפעמונים, כאילו הם ניצבים באיזה אלבום ישן שדהה. קולות הפעמונים התחלפו בצריחות המואזינים, ומה שמשך בי פעם לצאת אליו, לרחף באוויר השקוף מעל עמדות “הקו העירוני”, מזכרת ימי הנוער הלהוטים שלי, דעך לאיטו. קולות העיר שהקסימוני פעם, לא יכלו להתחרות בנביחות התותחים שהדהדו בתוכי, אלה שעלו מעיירות הבזלת הנטושות ותלי האפר שב”מובלעת הסורית".

תקוותי כמעט שנכזבה. העיר האהובה בגדה בי. תסמונת “סינדרום ירושלים” שלי כבר החלה לנטוש אותי. האם החלה הקדחת המוטרפת שלי לחלוף? האם השכחה המיטיבה שלקיתי בה בעיר, הייתה מסימני התרפאותי? הלכתי אל המקומות שקדחתי בהם בעבר. הקסם שלהם התפוגג. לאחר כמה שבועות של אכזבה, נטשתי את הטיולים בעיר. השתקעתי בספרים. שיקעתי עצמי עד שכחה בטקסטים העבריים העתיקים. אם אבני ירושלים בגדו בי, ואין בהן הכוח להשיב לי את נעורי, את שפיותי, את און אהבתי, הרי הררי הספרים המצפים לי יבואו במקומן.

הליך הפרידה שלי מירושלים היה ארוך ומכאיב. בכל ביקור נשמט אל השכחה עוד זכרון יקר. נמחקה עוד תמונה, נעלם עוד גל פעמונים, והפך לגעגוע. הלכלוך שלה התבלט לי פתאום, היובש שלה העוין, הרוחות שמנשבות בה בלי רחמים. הוויתה האבנית, חסרת הירק, התייצבה נגדי. “סינדרום ירושלים” שלי החל להיפרט לפרטים: תאריכים, שמות, רחובות, משהו מאד מפורר ולא מלוכד. חיי בירושלים, אלה שהיו במציאות, ואלה שרק נחוו בדמיוני הקודח, נתכנסו לאיטם אל הזכרון. הם פינו את מקומם לחיים אחרים, זיכרונות אחרים, קדחת שכרון זרה.

עד שיום אחד, באיזה תעלול חסר פשר של טווה הגורלות הנעלם, קיבלתי פניה לתת משירי למיזם שיחזור השכונה “תמונה באבן”. חקיקת תמונות מייסדי שכונת אוהל משה שבנחלאות. מעגל ענק נסגר לפתע בחיי. סבתא מזל מוצרי־מני, היכן את היום? הנער המסורבל שלא הצליח להירדם על גג ביתך, יעמוד ויקרא משיריו בלב העיר. עודד מכבי, זכר חבר רחוק ונשכח, היכן אתה? אני, שנתקלתי בציון לזכרך, מציב בעצמי זיכרון שירי לחיי. דודי אבנר ודודתי שוש לבית ילין, שני יקירי שהלכו לעולמם, שביתם היה פתוח בפני תמיד, ומלא אהבה למשפחתי, היכן אתם היום? הרי הייתם רועדים מאושר, אילו זכיתם להיות בין המוזמנים לטקס ההשקה של קביעת שירי באבן. נערתי האהובה, “יחידת חיי” מכיכר ציון הלילית, האם את היא העומדת כאן לצדי, כשכמעט אינני יכול לדבר מחמת פרץ ההתרגשות החונק את גרוני? ירושלים שלי, ה“שרוטה” בי ומצולקת בי, התנפלה עלי שוב לרגע. רגע מרגש אחד קצר.

“סינדרום ירושלים” שלי, קדחת שגיוני ושכרוני, אהבת ירושלים שלי, חסרת הפשר וההיגיון, כמיהתי העצומה לכיכרותיה, אבניה, מגדליה, כל אלה שבו והכו בי פתאום. מי הוא טווה הגורלות הנעלם הזה, שמשיב לי אהבה כל כך מאוחרת, בשמה של ירושלים? זנוחתי היקרה, שכוחתי המלבבת, מרירתי המתוקה, ליבתי הנצחית?

ידעתי שלא אעמוד בהתרגשות, אם אקרא בטקס משיריי, ובחרתי דווקא לקרוא את שירו של יהודה קרני “שימוני בפרצה”. משורר נפלא שנשכח, מאהב ירושלים שנזנח. כמה היטיב לנסח את תשוקת המשוררים, תשוקת הנצח של המשוררים העבריים, להיות אבן מאבני ירושלים.

יהודה קרני

שׂימוּנִי בַּפִּרְצָה

עִם כָּל אֶבֶן מִתְגוֹלֶלֶת שִׂימוּנִי בַּפִּרְצָה

וְחַזְקוּנִי בַּמַּקָבוֹת

אוּלַי אֲכַפֵּר פְּנֵי מוֹלַדְתִי, וְנִרְצָה

עֲוֹן הָעָם, אֲשֶׁר לֹא סָתַם אֶת הֶחֳרָבוֹת

מַה טוֹב וְיָדַעְתִי, כִּי אֶבֶן אֲנִי כְּכָל אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם

וּמַה אֻשַׁרְתִי בְּהִתְקַשֵּׁר עַצְמוֹתַי עִם הַחוֹמָה

לָמָה יִדַּל גוּפִי מִנַפְשִׁי, אֲשֶר בָּאֵשׁ וּבַמַיִם

הָלְכָה עִם הָעָם בִּזְעָקָה אוֹ דְמוּמָה

קָחוּנִי עִם הָאֶבֶן הַיְרוּשַׁלְמִית וְשִׂימוּנִי בַּכְּתָלִים

וְטוּחוּ עָלַי טִיחַ

וּמֵחוֹמַת הַקִּיר יְרַנְנוּ עַצְמוֹתַי הַכָּלִים

לִקְרַאת הַמָּשִׁיחַ

קראתי את שירו בהתרגשות, והוספתי לו כמה מלים. אני מקווה שהקהל הבין אותן. כי אני לא זוכר מאין הן באו. שוב קדחתי לרגע בקדחת ההיא. ורק אמרתי שמיהודה הלוי, דרך יהודה קרני, ועד יהודה עמיחי, אחת הדרך החורכת את ליבות משוררי העברית, והופכת אותם לאבן מאבני העיר הזאת. וסוף כל סוף התפייסתי עם העיר, סוף כל סוף יכולתי לאהוב אותה בגלוי, מעל הקיר של פרויקט התמונה באבן, בלי חשש שיאשפזו אותי בינות לקהל מטורפיה, ש“סינדרום ירושלים” טרף את חייהם.

חנוכה תשס"ו

חורף 2006