לפני ארבעים וחמש שנים, בשנת 1961, יצא לאור, בספרית פועלים, תל אביב, הכרך הראשון של זכרונותיו של איליה אהרנבורג, “אנשים, שנים, החיים”. המתרגם היה אבי אליהו פורת ז"ל, 1906–1966. שנה לאחר מכן, בשנת 1962 יצא לאור הכרך השני. הכרך השלישי שכתב אהרנבורג, ונדפס ברוסית ובלשונות העולם הגדולות, לא יצא לאור מעולם בעברית. הוצאת ספרית פועלים ועורכיה דאז, (המהדיר היה דוד הנגבי), לא הסבירו לקוראים בשום מקום מדוע הוחלט שלא להוציא את הכרך השלישי.

אליהו פורת היה ממייסדי קיבוץ עין החורש שבעמק חפר. הוא עלה ארצה בשנת 1930, ונתן מכוחו לענפי המשק: הוא עבד בבניין, בעגלונות ושנים ארוכות במטעי הקיבוץ. בסוף שנות החמישים החמירה מחלת לבו, והוא נאלץ לפרוש מהחקלאות, ולעבור לעבודה קלה יותר, כביכול, עבודת התרגום. ספר לזכרו, הכולל את כל רשימותיו הרבות, דבריו ההומוריסטיים, וזיכרונות משלו ועליו, “אדם ונוף בקיבוץ”, יצא בשנת 1968, בהוצאת קיבוץ עין החורש וספרית פועלים.

בשנותיו האחרונות הוא תרגם ספרים רבים מכמה לשונות. רק לדוגמה נציין את “התפילה על קתרינה הורוביץ”, מגרמנית, משל ארנושט לוסטיג; “הרצוג”, מאנגלית, מאת סול בלו; “ר' תנחום”, מאת יחיאל הופר, מיידיש; “יום בחייו של איוואן דניסוביץ'” לסולזיניצין, מרוסית. להנאתו, ולא לשם פרסום, תרגם גם מחזות שונים עבור החוג הדרמטי של הקיבוץ, ואת ההומורסקות של סטיפן ליקוק האנגלי־קנדי, תרגם תוך כדי כתיבת הפיליטונים שלו עצמו. ואלה הם רק מקצת עבודותיו בתרגום. הרוצה לקרוא את כלל עבודתו ילך לספריות ויראה אצל הקטלוגים המפורטים.

תרגומיו מרוסית, על פי זכרונות בניו, נעשו בשתי דרכים: ראשונה, שהיה עובד על פי הספר הרוסי שהגיע אל הוצאת ספרית פועלים. ושנייה, שהיה מתרגם ישירות, מתוך הגיליונות החדשים של ה“נובי מיר”, שהיו מגיעים אליו הישר ממוסקבה. את שלושת כרכי זיכרונותיו של איליה אהרנבורג תירגם בסוף שנות החמישים, ובראשית שנות הששים. אך בשום מקום לא נזכר ולא נודע שהוא החל גם בתרגום הכרך השלישי של “אנשים, שנים, החיים”. הדבר לא נזכר לא בספר לזכרו, שנערך באהבה ובשקידה על ידי יעקב הורביץ ודוד הנגבי, ולא ברשומות שהותיר אחריו. איש במשפחתו לא ידע על תרגומו “האבוד”.

והנה לאחרונה, ארבעים שנה לאחר מותו, נתגלה בארכיון המרכזי של “השומר הצעיר” בגבעת חביבה, חלק מכתב היד של תרגום הכרך השלישי. הדפים התגלו לגמרי במקרה, תודות לערנותה של תלמה נשיא, מעובדות הארכיון. בימים אלה הועברו המכלים של מסמכיו של יעקב מאיוס ז"ל, היושב ראש הנצחי של הוועד הישראלי למען השלום, מספריית גבעת חביבה אל הארכיון, ונערך בהם מיון ראשוני. בין ניירותיו של יעקב מאיוס נתגלה פרק זיכרונות שלו שלא פורסם עדיין, מתוך ספר זכרונות מתוכנן, שלא יצא לאור. בפרק הזה, המוקדש ליחסיו של אברהם שלונסקי עם תנועת השלום, מוזכר גם איליה אהרנבורג, ויחסיו עם שלונסקי. בין הדברים שמאיוס ציין לתומו, היו כמה שורות על החלק השלישי של זכרונותיו של אהרנבורג, שלא יצא לאור, אך תורגם בידי אליהו פורת. על פי מאיוס, חלק מכתב היד הזה, של הכרך השלישי, היה שמור בארכיון של תנועת השלום, קרי: במסמכיו של יעקב מאיוס עצמו.

תלמה נשיא אכן בדקה ומצאה את חלקו של כתב היד, שני פרקים קצרים בלבד, מתוקתקים במכונת כתיבה ומתוקנים בידי אליהו פורת. וכך, באיזו גחמה של שר השכחה המיטיב, בדיוק ארבעים שנה לאחר פטירתו של אליהו פורת, נמצא כתב היד “האבוד”, של זכרונותיו המרתקים של איליה אהרנבורג, “קולה של רוסיה” לשעבר, יהודי, סופר ואיש העולם הגדול, שרב הנסתר על הגלוי בחייו הצבעוניים. את הפרקים הקצרים הללו אנו מביאים כאן, לראשונה, אכן “עוד לא תמו כל פלאיייך…”

חורף תשס"ז

ינואר 2007

פרק 4

מתוך: איליה אהרנבורג, “אנשים, שנים, החיים”, הכרך השלישי שלא נדפס, בתרגום אליהו פורת.

הם התקדמו מהר, אף כי השלג היה עמוק. בין ערימות השלג שהשחירו נזדקר עמוד עם השלט “פוקרובסקויה”; אך הכפר לא היה קיים. הגרמנים העלוהו באש. אפשר שחיילי הצבא האדום חשבו, כי אם יחישו צעדיהם, יצילו את הכפר משריפה, ואת האנשים – ממוות. הן בביילואוסוב לא זו בלבד שהבתים ניצלו, אלא הגרמנים השליכו תוך בריחתם את חפציהם, ובבאלאבאנוב קפצו מן הבתים בתחתונים, כשהוקפו במפתיע.

החיילים העייפים נעצו את אתיהם בחמת־זעם אל תוך האדמה הקפואה: הם חפרו והוציאו את גוויות הגרמנים, שנקברו בכפר מאלויארוסלאבייץ.

הגרמנים נהגו להקפיד על קבורת הרוגיהם. (הדבר היחיד שהתקנאתי בהם). ראיתי בתי־קברות רבים שלהם: שורות־שורות סדורות של צלבים מעץ לבנה, ועליהם שמותיהם המדוייקים של הנופלים. אך בשנה הראשונה למלחמה היו קוברים הגרמנים את הרוגיהם משום־מה בכיכרות מרכזיות של ערים רוסיות. אפשר משום שכך היה נוח יותר, ואפשר שרצו לרמוז, שהם באו לכאן לישיבת־קבע. דבר זה הרגיז את חיילי הצבא האדום. מן הטוב־לב שבעבר נותר אך מעט – עכשיו לחמו גם במתים.

גם הקולכוזאים היו אחוזי־חימה. זקן אחד אמר לי: “כסבור הייתי, הגרמני משכיל הוא, בנו לא יגע לרעה, והנה בא טפיל זה ונוטל את פרתי, את כלי־הבית, ורוחץ את רגליו, תיפח רוחו! אתמול באו ארבעה, מתחננים להכניסם הביתה – קפאו מקור. באו במרוצה נשי הקולכוז, היכו אותם עד יציאת הנשמה…”

עמדו ימי־כפור עזים ולוהטים. החיילים בני־סיביר התגדפו: “אילו היתה הצינה חזקה יותר, היו מתפגרים כהרף־עין…”. אוקראיני אחד סיפר: "כאשר… [כאן חסר עמוד שלם]

הבטיחו לא מכבר, כי את חג־המולד יחוגו במוסקבה, והנה מגרשים אותם למערב!… ואף מראה השבויים הרנין את הלב: קפואים, ראשיהם עטופים במטפחות וסמרטוטים, מפוחדים, גונחים, הזכירו את חיילי נאפוליאון משנת 1812, הנסוגים עם “נר־קרח” משתלשל ויורד מתחת לאף.

כבשנו את מדין, וכבר דיברו על וויאזמה, ואפילו על סמולנסק. הכל רצו להאמין, כי בא משבר. האמנתי גם אני (נביא לא הייתי…) ביום הקצר כתבתי: “השמש נוטה לקיץ, החורף – לכפור, המלחמה – לנצחון…”

עוד בינואר היה נדמה לי, כי התקפתנו לא תיפסק. ב־18 בינואר ביקרתי אצל הגנרל גובורוב. הוא נתחבב עלי מיד. בחלק זה של ספרי יזדמן לי לכתוב לא פעם על פגישות עם גנראלים. בדומה לסופרים, ובכלל לבני־אדם בעלי מקצועות שונים, היו גם גנראלים שונים – חדשנים או אנשי שיגרה, חכמים או מוגבלים, צנועים או מתרברבים. גובורוב היה תותחן גם לפי טיבו, היינו אדם בעל חישובים מדוייקים, מחשבה בהירה ומפוכחת. הוא סיפר לי, כי במכון הפוליטכני בפטרוגראד למד בניית אוניות; במלחמת העולם הראשונה שלחו את הקצין הצעיר לחזית. הוא אהב מאד את לנינגראד, והיה בו משהו מבן לנינגראד קלאסי – שליטה עצמית ולהט פנימי חבוי היטב. הוא סיפר, כי במלחמה על מוסקבה נודע תפקיד עיקרי לחיל התותחנים: בחטיבה ה־5 שלו לא יכול לסמוך על חיל הרגלים – האבידות היו גדולות, והתגבורת התעכבה; הוא פיתח תאוריה שלמה: הואיל והמלחמה המודרנית רוויה־ביתר נשק אוטומטי, אין הארטילריה יכולה להגביל עצמה רק להשתקת נקודות־אש, אלא חייבת להשתתף בכל שלבי הקרב. דבריו הלהיבו גם אותי, אף כי מלאכת המלחמה היא יותר אמנות מאשר מדע מדוייק, תלויה היא בטכניקה, והתפיסות המתקדמות ביותר מתיישנות חיש־מהר (יש עוד סוג אמנות, התלוי אף הוא בטכניקה, הקולנוע; אף־על־פי־כן נראה לנו הפיסול של האקרופוליס כשיא שאין לעבור עליו ואילו בסרטים האילמים אתה מסתכל בחיוך). גנראל גובורוב לא יכול, כמובן, לחזות ב־1942 את תקופת הנשק הגרעיני. הנני מספר זאת, כדי לתאר דיוקנו של אדם: בביקתה קרה ליד מוז’ייסק ראיתי לפני לא גנראל שש־לקרב מתייהר, אלא מתמטיקן או מהנדס, אינטיליגנט רוסי מעולה. (לאחר מכן פגשתי את גובורוב בחזית, במוסקבה, בלנינגראד; וזכורני ערב במאי 1942, דיברנו על יפי הלילות הלבנים, על שירה, על “מחט האדמירליות”. עם כל התאפקותו ואפילו נטייתו לספקנות, היה גובורוב מעודד מן ההצלחות, כמו כולנו, ואמר: “אפשר, שבעוד שבוע ימים נכבוש את מוז’ייסק…”. אך את מוז’ייסק כבשו בעבור כמה שעות. גנרל אורלוב לא ציית למפקדו ובלילה פרץ לעיר. גובורוב חייך: “אין דנים את המנצחים…”)

שוב ראיתי כפרים שרופים – סמיונובסקויה, בורודינו, בתים מפוצצים. החיילים התקדמו מהר, אך את הקברים הגרמניים במרכז העיר לא השאירו במקומם. הצינה נתעצמה – שלושים וחמש מעלות קור, וגבר גם הזעם. אשה באה בימים הביטה בעיניים בוהות על החיילים, על השלג, על השמיים הלבנים; בעלה היה מורה למתמטיקה, בן ששים ושתיים. הוא הלך ברחוב ושלף מכיסו ממחטה; הגרמנים ירו בו על איתות לרוסים. על הקיר קראתי צווים על “נורמליזציה של החיים”, וכו', מי שישתף פעולה עם פרטיזנים או יסתיר יהודים, יוצא להורג בתליה. למחר הגעתי לבורודינו. הגרמנים שרפו בנסיגתם את המוזיאון, והאש עדיין בערה. במשך יומיים עברה הדיביזיה כעשרים קילומטר. גנראל אורלוב התלוצץ: “עוד מעט תתארח בביתי…”(הוא היה מביילורוסיה). הלילה השיג מאיור אחד יי"ש ונקניק, ואנו חגגנו את המאורע. בכופפו את אצבעותיו הגדולות והמחוספסות, ספר המאיור: “עד גז’אטסק ששה־עשר קילומטר. אפשר להגיע לשם תוך יומיים…” אך עד גז’אטסק ארכה הדרך ארבע מאות ושלושים יום – עוד מזומן היה לנו הקיץ האיום של שנת 1942, אלא שאז לא ידענו על כך.

לא בלבי בלבד קיננה תקווה. גרוסמאן, שהיה אז כתב “קראסניה זוויזדה” בחזית הדרומית־מערבית, כתב לי: “האנשים כאילו נשתנו, הם נעשו עירניים, בעלי־יוזמה, נועזים. הדרכים זרועות מאות מכוניות גרמניות, תותחים עזובים, ענני ניירות ומכתבים של המפקדה הגרמנית, נישאים ברוח על־פני הערבה. בכל מקום מתגוללות גוויות של חיילים הרוגים. עדיין אין זה דומה, כמובן, לנסיגת צבא נאפוליאון, אך משהו מעין זה. זהו נס, נס גדול! האוכלוסיה בכפרים המשוחררים יוקדת משנאה לגרמנים. דיברתי עם מאות איכרים, עם זקנות, הם מוכנים להקריב עצמם, לשרוף את בתיהם, ובלבד שהגרמנים ימוגרו. התחולל משבר כביר – העם כאילו התעורר… ודאי, אין זה עדיין הסוף, זוהי רק תחילת הסוף. רוצה אני לחשוב, כי כך הדבר, ויש לי על מה לסמוך”. (גרוסמאן היה, כרגיל, זהיר מאד במסקנותיו, אך גם הוא לא ראה אז את הנסיונות העתידים עוד לבוא).

שצ’ורבקוב אמר לי בלגלוג: “אתם ביקרתם את העיתונות שלנו, טענתם, כי המוסקבאים מתעצבנים. עם יקר, לא יסולא בפז!” מוסקבה הסירה מעל פניה את דמות העיר הסמוכה לחזית. אמת, בלילה עדיין עצרו אותך המשמרות בכל מאה צעדים, את הרשיון היה צריך להחזיק בשרוול; אך כבר פינו את “הקיפודים” מן הרחובות; נראו יותר עוברים־ושבים, ואפילו נפתחה תערוכת נופים; בחדרים היה קר, ובני־אדם הזינו עיניהם בנופים, כשהם עטופים סגינים או פרוות…

בני־אדם נזכרו בחובותיהם, ואפילו בהרגליהם. עורך “איזווסטיה” טילפן לי בלילה: “כתבת, שריבנטרופ ביקר בבירות העולם ונתקבל בכל מקום כג’נטלמן. דבר זה ניתן להבין ברמז – הרי הוא ביקר גם אצלנו. את הנוסח תשנה…” לילה אחד הייתי עד ב“פראוודה” לשיחה ממושכת על שירו של סימונוב “את חכי לי”; העורך וחבר אחראי אחד רצו לשנות את המלים “גשמים צהובים”, אין זה מדרכו של גשם להצהיב. אך בעיני מצאו חן דווקא. הגינותי על דימוי זה, הבאתי ראיות מקרקע־חמר ותמכתי יתדותי במיאקובסקי. לפנות בוקר החליט העורך לסכן את עצמו, והגשמים נשארו צהובים. ב“קראסניה זוויזדה” קמה בלילה אחד בהלה: “שקעו בראשם־ורובם במלחמה, ושכחו על תאריכים! הרי מחר ימלאו חמש שנים למותו של אורדז’ונוקידזה…”

במועדון הסופרים היה קר מאד. אך באו לכאן לשתות יי"ש ולקנח בפטריות מלוחות. סופרים רבים היו לבושים במדי־צבא – מן החזית למוסקבה אפשר היה להגיע במשך שלוש־ארבע שעות. מביניהם אני זוכר את פטרוב, סימונוב, סוויטלוב, אליגר, הכט, גבריאלוביץ, קטאייב, פדייב, לידין, סורקוב, סטאווסקי, סלאווין. פעם אחת כיבדו את חברי הנשיאות בבשר כבוש. אחרי־כן החלה הישיבה. בכמה נאומים כבר בצבץ הסגנון החדש, זה שהתלבלב בשלל צבעים בחמש־שש השנים הבאות. סייפולינה לא התאפקה: “אבי היה טטרי מתבולל, אמי רוסיה, ותמיד ראיתי את עצמי כרוסיה, אך כאשר אני שומעת מלים כאלה, יש לי חשק להודיע, כי אני טטרית…” כאשר יצאתי חיבקתי את לידיה סייפולינה. (בחיים יש הרבה מהמקריות – אתה נפגש במשך שנים ארוכות בבני־אדם רחוקים לך בשורש נשמתם, ולא אהודים עליך, ואלה, שאתה נמשך אליהם, הנך רואה רק לעתים רחוקות מאד. עם סייפולינה נזדמן לי לשוחח כראוי שלוש או ארבע פעמים, אך חביבה היתה עלי על שום כנותה הנדירה. בשנות העשרים מילאו יצירותיה תפקיד ניכר בהתהוות הספרות הסובייטית הצעירה. את לבי צדו בכנותם בתקופה אשר בה הסופרים חיו תכופות חיים כפולים. לידיה סייפולינה גדרה את עצמה מפני השקר. איש לא שם לב אליה כמעט, מעולם לא ניסתה להתבלט. לא רק מחמת צניעותה הרבה, אלא גם בגלל ישרנותה. בזכרוני נשארה חקוקה דמות אשה גוצה, עם עיניים טובות ופוזלות של טטרית, שהיתה בה אותה מצפוניות, הקרויה בפינו “רוסית”. (אם ניזכר בספרות הדור הקודם).

באחד הערבים בא אלי המשורר דולמטובסקי. הוא היה אצל הצבא המכותר, והצליח לברוח. הוא ראה את זוועות הגרמנים ואמר: “דומה עלי, שאני בר־מינן, או שחיי הקודמים כלא היו…” דולמטובסקי קרא לי שירים על מים: כיצד חלם על טיפת מים, כאשר הגרמנים לא נתנו להם לשתות. הוא סיפר לי, כיצד הגיע למחלקה שלנו; קיבלו אותו בלבביות, אחרי־כן הובילו אותו למפקדה וחקרו ארוכות. היה עליו להוכיח כי הוא־הוא, וכי הכיתור הוא כיתור. הוא ישב אצלי עד ארבע בבוקר. נרדמתי ומיד הקיצותי מצעקותי אני: חלמתי שחוקרים אותי, ואני אינני יכול להוכיח, כי אני הוא אני; אך מי חקר אותי לא אזכור.

מלנינגראד הגיע טיכונוב, כחוש־גו. במשך שעות סיפר ללא־הרף על אימי־המצור, ועל גבורת אנשינו, על חילוף חומרים מופר אצל בני־אדם, כיצד אכלו את הכלבים, כיצד מתים מוטלים בדירות קרות, לא מוסקות – והחיים עדנה אין בהם הכוח להוציאם משם ולהביאם לקבורה.

התוודעתי למרגריתה אליגר. היא קראה באוזני שירים עצובים – שלהבת הנר, קאלוגה הכחולה והורודה… בעלי נפל בחזית – היא דמתה לציפור קטנה, קולה היה דק, אך הורגש בו כוח פנימי רב.

בתחילת פברואר חזרו מקויבישב ליובה ואירינה. אורטנברג חתם על הודעה, שלאפין וחאצרווין “נעדרים”. אירינה התנהגה בגבורה, רק עיניה הסגירוה – פעמים הייתי מסב עיני ממנה.

דומה היה, כי בני־אדם מתים רק מפצצה או מפגז, וכי מוות טבעי הוא שלא כדרך הטבע, אך בסוף דצמבר מת הצייר ליסיצקי. במארס נודע לי על מותו של חוזה דיאז.

עולם כמנהגו נהג… מצב המצרכים הורע; הכל החלו לדבר על מנות־מזון, תלושים, בינואר אפשר היה עוד לקבל ארוחות במלון “מוסקבה”; פעם אחת סעדתי שם עם לידין, והוא אמר: “אנו עוד נזכור תופינים אלה”; ואכן, כעבור חודש השתנה הכל. קיבלתי במחלקת האספקה ארוחה אחת, שניזונו ממנה שלוש־ארבע נפשות.

עתונאי חוץ־לארץ חזרו מקויבישב למוסקבה. אחדים מהם היו מבקרים אצלי: שפירא, הנדלר, שאמפניה, וורת. כולם השתוקקו לחדשות, התפרצו לצאת לחזית, נפגעו, רטנו. המשכתי לכתוב מאמרים בשביל העתונות מחו"ל – בשביל “יונייטד פרס”, “מארסייז”, עתונים אנגלים ושוודיים.

כמעט בכל יום ביומו נאמתי – או בבתי־חולים בפני פצועים, או בשדות־תעופה או בעמדות תותחי נ"מ. ראיתי הרבה סבל והרבה גבורה. העם כאילו צמחה קומתו בבת־אחת, אנשים נלחמו, עמלו וטרחו, מתו מתוך הכרה, כי לא לשווא נפלו.

אך היו גם תופעות אחרות. לידין שהה בחזית מאז החודש הראשון למלחמה. כתב הרבה בעתונים, אך מאמר אחד שלו (“האויב”) הרגיז את מישהו. קראתי כמה פעמים את המאמר, ולא הבנתי מה גנאי מצאו בו. לידין הלך לעורך “איזווסטיה”, כתב לשצ’רבקוב, אך ללא־הועיל; חדלו לפרסם אותו. רגזו גם על פטרוב בשל רשימה תמימה “כלב שמירה בשלל מלחמה” אומנסקי טען: “משעמם! הגרמנים בגז’אטסק. מעבירים דיביזיות לצרפת. הטילו עלי לכתוב תזכיר על זוועות הגרמנים. והנה פתחו חזית שניה – התקפה על פטרוב…”

אך יהי־נא אלוהים עימם – עם החמורים נושאי הספרים, עם המבטחים עצמם ביטוח־משנה, עם הפומפאדורים (מנהלים־שרירותנים) – בשנות המלחמה טרודים היינו בדאגות אחרות, ואנו השתדלנו לשכוח עליהם. כל יום קיבלתי עשרות מכתבים מקוראים בחזית ובעורף. ברצוני להביא כאן מכתבי־נשים – על הנשים שלנו בשנות־המלחמה כתבו מעט, אך לאמיתו של דבר הן בנו את הנצחון. הנה מכתב מקולחוזאית מאזור קאלינין: “ממני סמיונובה אליזבת איוונובנה, הבט וראה, מה עולל לנו האויב האכזרי. כשבא האויב אלינו לקוזיצינו, לקח ראשית חכמה את הפרה אצל סמיונובה. רצה לקחת גם את האווזים. סירבתי, סטר האויב על לחיי, רקע ברגליו וצעק: ‘הסתלקי מכאן!’ ראו הילדים, כי האויב סוטר לי על לחיי, החלו אף הם לצעוק: ‘אמא, בואי! יזלול לו האויב’. למחרת באו אלי לקחת את הכבשה האחרונה. התחלתי לבכות ולא נתתי לו לקחת. התחיל הגרמני רוקע ברגליו וצועק: ‘סורי הצדה, אמא!’. פניתי ללכת, והוא ירה. מרוב פחד נפלתי על השלג. ואת הכבשה האחרונה לקח. כאשר נסוגו הגרמנים, שרפו את בקתתי ואת כל רכושי ונשארתי בחוסר כל עם שלושה ילדים בדירה של זרים. שני בנים לי בצבא האדום – קרוגלוב אלכסיי ייגוריץ' וקורגלוב גיאורגי ייגוריץ'. בני, אם עודכם בחיים, הכו את האויב ללא רחמים! ואנחנו נעזור לכם ככל שנוכל”.

והרי קטעים ממכתבה של איכרה אחת מסיביר, ששלח לי החייל דיידוב: “שלום לך, אחי האהוב מיטרושה! הנני דורשת בשלומך ומאחלת לך כל טוב ונצחונות על הצר והאוייב, הגרמני הרע הזה. ראשית כל, באתי להודיעך, כי פיליה נפל מות גיבורים במלחמה עם הפשיסטים הגרמנים… כאשר היגעתנו הידיעה על אודות הדבר הזה, קראו לאבא אל המיליציה. חזר אבא הביתה ופרץ בבכי מר. אבא, שואלת אמא, ‘למה זה תבכה?’ והוא מחריש, אינו עונה דבר. אך כשפתח פיו ואמר כי פיליה נפל חלל, נפלה אמא ארצה והתעלפה. שני ימים תמימים מיררנו בבכי גדול, לעולם לא נראה עוד את פיליה ולא נשמע את קולו. תמיד היה משמח אותנו והיה כותב” ‘אבא, אמא, לבנכם אל תדאגו, מצבי מצויין, ואני בריא אולם…’. מיטרושה, את הכסף ששלחת קיבלנו, ותודה רבה, אך עשה למען פיליה, מיטרושה, נקום נקמת אחיך! אמיץ הגיבורים! מיטרושה, קצת עצוב לנו עכשיו, כתוב, היכן אתה נמצא… לא מזמן קיבלנו מכתב מטאני ומנטאשה, הם כותבים,כי הם חיים איכשהו. נטאשה היא בריגאדיר בקולכוז. ועכשיו אכתוב לך עלינו. החיים קשים מאד, לחם אין, ולאכול אין מה. מן הקולכוז נותנים 9 קילוגרם בשביל 7 נפשות ל־5 ימים. במשפחתנו מספיק הלחם ליום אחד, ובשאר הימים – נקיון שיניים. אך אין דבר, נחזיק מעמד. לוקחים עכשיו אצלנו גם נערות לחזית. מיטרושה, מה מאד רוצה אני ללכת למלחמה ולנקום את דמי אחי האהוב, שנפל למען אושרו של העם…".

והנה קטעים ממכתבה של חיטרובה: “הכל אומרים, שעכשיו מלחמה, ובקרוב יבוא קיצנו, ועל כן לא צריך להתאמץ. אך כלום נכון הדבר? לדעתי, דווקא להיפך, אם נטושה מלחמה, צריך לעשות את הכל על צד היותר טוב. עובדת אני בסלילת דרכים. שואלים אנו את מנהל העבודה, מה עלינו לעשות? והוא מחריש, ובכלל מתייחס לכל דבר כלאחר־יד, ברישול. הלא באופן כזה שום דבר לא יסתדר. בראשית המלחמה תקף גם אותי מצב־רוח כזה, הייתי שומעת בבוקר את ההודעה ברדיו – וכל היום ידי רפויות. עכשיו חיזקתי את לבי. שומעת אני את ההודעה – חדשות רעות, אך אני אומרת לעצמי: להכעיס את האויב אכבד את הבית, ואתפור ואטליא, ואכבס את המכנסיים לחייל. אין אני רוצה למות קודם שנגזר עלי. אדרבה, אם יש בינינו מרגל, יראה כי רוחנו לא נפלה…”.

והנה קטעים ממכתב של מרצה לספרות המערב באוניברסיטת קיוב, אדה מליף: “אחרי־כן בא יום הפינוי, והוכרחנו לעזוב את הבית. לכל בני־ביתי היו תרמילי־גב, אני שוחררתי מזה. בטרם יצאתי לדרך, נכנסתי שוב לחדר, שרפתי את התצלומים הקרובים, את המכתבים, ניגשתי למדפי הספרים, נטלתי משם את עבודותי – ‘הלקסיקולוגיה של הלשון הצרפתית’, שעבדתי עליה שנה תמימה, ‘ההיסטוריה של הלשון הצרפתית’ – שנתיים, ‘קורס קצר מיוחד לבלשנות רומאנית’ – ארבע שנות עבודה. הסתכלתי, דפדפתי והחזרתי שוב למדף. יצאתי בידיים ריקות. השארנו מאחורינו את קיוב, אתה יודע מה פירוש הדבר?… אי־שם בדרך פגשנו אשלון עם בני עיר, וביניהם קרון עם ילדים ופועלים ספרדים. אחדים מן הפועלים הורו אצלנו בפקולטה, וילדיהם היו באים אלינו בחג המולד. אוקטאביו בן השמונה הסביר לבת־דודתי בת השלוש, נטאשה, כי בקרוב יגרשו הטייסים שלנו את הפשיסטים, ואז תחזור נטאשה לקיוב. והוא ייסע לבילבאו. הביאו אותנו לקוטלניקובו, שם ראתה נטאשה גמלים לא בגן־החיות, אלא בערבה. עברו עלינו דברים איומים. אבא מת. מן החזית הגיעו ידיעות על מות קרובים. לפעמים היה נדמה, כי הלב לא יעמוד בכך. אך הוא עמד. מסתבר, כי כאשר הצרות והייסורים מתמזגים עם שנאה יוקדת, אתה מתחשל. וכפי שאומרים בהלצה ידידי, החיילים בחזית, אתה משתוקק ‘להחזיק מעמד בשיקוף הרנטגני של המלחמה’… אין הדברים קלים כל עיקר – סביבה חדשה מחייבת נורמות התנהגות חדשות, למרבה הפליאה, נתברר, כי לא כל כך פשוט לעבור מעבודה באוניברסיטאות לתפקיד מזכיר המועצה של הכפר. כאן הכל פשוט יותר, גלוי… כדי לעמוד בשיקוף, כדי שתוכל להביט הישר לעיני חבריך אחרי המלחמה, יש צורך לגייס את כל הכוחות הפנימיים…”

גם עכשיו, בקוראי את גל המכתבים, נתרגשתי, אך אז מסכו בי אומץ. אף אני ידעתי, כי יש צורך לעמוד “בשיקוף הרנטגני של המלחמה…”.

התגוררתי במלון “מוסקבה” (דירתי נפגעה בהפצצה), ממש כמו בגן־עדן, או, נכון יותר, כמו ב“חצר הנסיך” בשנת 1920 – חם היה שם ואור. ניצלתי את ההפוגה בחזית והשלמתי בינואר־פברואר את הפרקים האחרונים של “נפילת פאריס”. מדי יום ביומו הייתי נפגש עם ידידים, שהתגוררו באותה אכסניה – פטרוב, סוריץ, אמונסקי. לפעמים היינו מסיחים על העתיד. פטרוב, אופטימיסט כדרכו, סבור היה, כי בעלות־הברית יפתחו בחזית שניה באביב. יכו את הגרמנים שוק על ירך. ואחרי הניצחון ישתנו אצלנו הרבה דברים. סוריץ רגז: “בני־אדם אינם משתנים בקלות כזו” – ובהנמיכו את קולו, הוסיף: “אף הוא לא השתנה…”. אומנסקי אומר, כי בעלות־הברית יתחילו להילחם, כאשר הגרמנים יגיעו לאפיסת־כוחות במלחמה איתנו, ואשר לסיכויים אחרי המלחמה, שחק או פלט באי־רצון: “מוטב תמיד לצפות לגרוע יותר…”.

בסוף ינואר התברר, כי התקפתנו נעצרה. ב־23 לינואר נסעתי עם פבלנקו לחזית המערב. הגנראל ז’וקוב סיפר לנו, כיצד נערכה ההתקפה; הקרב על מוסקבה נסתיים; אפשר, שבאי־אלה קטעים נצליח להתקדם, אך הגרמנים התבצרו, ועד האביב תימשך, כנראה, מלחמת עמדות. אחרי־כן פתח הגנראל במפתיע, ודיבר על תפקידו של סטאלין. הוא דיבר לא בנוסח השיגרתי המקובל – לא היה זכר ל“איסטרטג הגאוני”, בקולו לא הורגשה הערצה, ועל כן השפיעו עלי דבריו. הוא חזר ואמר: “אצל אדם זה עצבי ברזל…”. הוא סיפר, כי פעמים רבות אמר לסטאלין: מן ההכרח להדוף את האוייב, שאם לא כן יפרצו הגרמנים למוסקבה; פעמיים ביום דיבר עימו בקו טלפוני ישיר. סטאלין ענה תמיד: צריך להמתין – בעוד שלושה ימים תבוא דיביזיה פלונית. בעוד חמישה ימים יגיע נשק אנטי־טנקי (לסטאלין היה פנקס, ובו היו רשומים מחלקות והחימוש, שהועברו למוסקבה). רק כאשר ז’וקוב הודיע לו, כי הגרמנים מציבים תותחים כבדים ומתכוננים להפגיז את מוסקבה, הרשה סטאלין לפתוח במערכה. בחוזרי למוסקבה רשמתי כל מה שסיפר לי.

איני מומחה צבאי, ואף אין בידי נתונים, כדי לדון על כשרונו האיסטרטגי של סטאלין. עוד לפני שבע־שמונה שנים ייחסו ההיסטוריונים שלנו את הניצחון על הגרמנים קודם כל ל“גאוניותו”. בערך על “מלחמת המולדת הגדולה” שבאנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, מצוי העתק צבעוני של תמונה קלושה, המתאר את סטאלין רכון על מפות צבאיות; מבין קרוב לשש מאות מאורעות חשובים, הנמנים שם, מתייחסים מאה לא למערכות צבאיות, אלא להופעותיו של סטאלין, להענקת אותות־הצטיינות שונים, לנאומי ברכה וקבלות־פנים. אשר למערכות הצבאיות, הרי אם לדון לפי אנציקלופדיה זו, הונחתו על האויב ב־1944 “עשר מכות סטאלין”. מצורף גם תצלום: “המכשיר הטלגראפי, שבו ניהל סטאלין שיחות עם החזית”. מכיר אני את המכשיר, אך מה דיבר סטאלין למפקדים שונים איני יודע. מכל מקום ודאי, שהפריזו לאין־שיעור בתפקידו בניצחון על גרמניה. אף־על־פי־כן סיפורו של מפקד חזית המערב נראה לי סביר. הלא כולנו יודעים, שסטאלין נשאר במוסקבה, הופיע ב־7 לינואר ואמר, כי יעצרו את האוייב.

(הצלחות צבאותינו ליד מוסקבה הרימו את קרנו של סטאלין בחו"ל, אך גם חיילינו האמינו בו באמונה שלמה. על קירות חורבות ברלין ראיתי את דיוקנו שנגזר מן העתון “אוגוניוק”. שוב נזכר אני בדברי טווארדובסקי: “כאן אין לגרוע ואין להוסיף…”.

אומרים, כי טוב שהאדם ידע את עתו. מי יודע, אילו מת סטאלין בשנת 1945, ייתכן שהמלחמה היתה מחפה על הרבה; הבריות היו מחזיקים באשליה, כי מיליונים חפים מפשע נספו בידי יאגודה, ייז’וב, בריה, ובזכרונם של הלוחמים היתה נשארת חרותה דמותו של סטאלין בסגין החיילים – אותם ימים קשים של המלחמה במוסקבה. פושקין אמר, כי כזב מרומם עדיף על “אפלת אמת נחותה”. אך יש כזב, המשפיל אדם, ותכופות אני מודה לגורל, על שזכיתי להגיע לימינו אנו, ולשמוע את האמת האכזרית).

בדצמבר 1941 טען היטלר, כי הגרמנים נסוגו ממוסקבה מרצונם, כדי לחרוף בעמדות נוחות יותר, והעיכוב חל בעטיים של ימי הקור העזים הנדירים, ומשום כך נתחדשה ההתקפה רק בקיץ. הסיפא היא נכונה, אך ב“קיצור קווי החזית” מרצון לא האמינו גם הגרמנים התמימים ביותר. ליד מוסקבה הונחתה מהלומה כבדה על גרמניה הפשיסטית. ולא כל כך על הכושר המלחמתי שלה, אלא על יוקרתה. כמובן, יחד עם הרבים, הפרזתי בהצלחותינו, אך חיש־מהר עמדתי על טעותי: בא הקיץ האיום של שנת 1942, כאשר הגרמנים הגיעו תוך שניים־שלושה חודשים לוולגה, לצפון קאווקז. אף־על־פי־כן לא היתה המלחמה ליד מוסקבה אפיזודה צבאית בלבד. היא הכריעה הרבה.

איש לא יאשים את החיילים הגרמנים בהיעדר אומץ־לב; הטכניקה של הרייכסווהר מעולה היתה, ההרכב הפיקודי בעל ידע מלחמתי, נסיון, על כך אין חולקים. אלא שבחורף 1941–1942 נזדקר הצד החלש של הצבא הפשיסטי – הוא נתגלה כמוכשר רק להתקפה, הוא שאב השראה מהכרת עליונותו, ודי היה שחיילי היטלר ייתקלו בהתנגדות ממשית, כדי שרוחם תתערער. המלחמה ליד מוסקבה היתה לגרמניה בבחינת מדידת־נסיון ראשונה של תבוסה.

פרק 3

מתוך: איליה אהרנבורג, “אנשים, שנים, החיים”, הכרך השלישי שלא נדפס, בתרגום אליהו פורת.

בשוחחי עם החיילים בחודשים הראשונים למלחמה, הייתי עתים מתמלא גאווה, אך עתים הגעתי לכלל יאוש. ודאי, רשאים היינו להתגאות בכך, שהמורים הסובייטים חינכו את הילדים והנוער שלנו ברוח האחווה. אך במלחמה נטשנו עיר אחרי עיר, ולא פעם שמעתי מפי חיילינו, כי האוייב הובא לכאן על־ידי הקפיטליסטים ובעלי האחוזות, כי מלבד גרמניה של היטלר, קיימת גרמניה אחרת, וכי אם נספר לפועלים ולאיכרים בגרמניה את האמת, ישליכו את הנשק מאחורי גוום. רבים האמינו בכך בכנות, אחרים האזינו להם ברצון – הגרמנים נעו במהירות קדימה, וכל אדם רוצה תמיד להאמין במשהו ולייחל לטוב.

החיילים, שהגנו על סמולנסק או על בריאנסק, חזרו על מה שלמדו בבית־הספר, שמעו באסיפות, וקראו בעתונים: מעמד הפועלים הגרמני איתן, גרמניה – ארץ תעשייתית מתקדמת. אמנם, הפשיסטים, הנתמכים על־ידי אילי הרור (חבל הרור) והסוציאל־בוגדים, תפסו את השלטון, אך העם הגרמני מתנגד להם וממשיך להאבק. “ודאי – טענו החיילים – הקצינים הם פשיסטים, ואין ספק, שגם בין החיילים מצויים תועי־דרך, אך מיליונים חיילים יוצאים להתקפה, רק מפני שמאיימים עליהם ביריות”. החיילים שלנו, בחודשים הראשונים, לא רחשו איבה של ממש לחיילים הגרמנים. ביום השני לפרוץ המלחמה נתבקשתי לחבר עלון תעמולה בשביל החיילים הגרמנים. הלא הצבא הפשיסטי עומד רק על תעמולה ומשמעת־ברזל, והיו מפקדים רבים שעוד תלו תקוות בעלוני תעמולה ורמקולים. הרבה עלונים הוצאו, ודומני משכנעים למדי, אך הגרמנים הוסיפו לנוע קדימה.

אפשר שאף אני הייתי שותף לאשליותיהם של רבים, אילו ישבתי בשנים שלפני המלחמה במוסקבה ושומע הרצאות על המצב הבינלאומי. אך אני זכרתי את ברלין של שנת 1932, את הפועלים באסיפות הפשיסטים, שוחחתי בספרד עם טייסים גרמנים, בליתי חודש וחצי בפריס הכבושה. שוב לא האמנתי ברמקולים ובעלוני תעמולה.

השבויים הגרמנים המעטים (בעיקר טנקיסטים) שראיתי אותם בחודשים הראשונים למלחמה, שפעו בטחון עצמי, שכן סבורים היו, כי אירעה להם סתם אי־נעימות קלה. וכי מחר־מחרתיים ישחרר אותם הצבא הגרמני המתקדם. שבוי אחד אף הציע למפקד הגדוד הרוסי להיכנע להיטלר: “אני מבטיח לכל חייליכם חיים ומזונות טובים במחנה שבויי־מלחמה. סמוך לחג־המולד תסתיים המלחמה, ואתם תשובו לבתיכם”. בין שבויי־מלחמה אלה היו גם פועלים. אמת, אחרי הכישלון ליד מוסקבה שמעתי לראשונה מפי השבויים המפוחדים את המלים “היטלר קאפוט”, אך בקיץ 1942, כאשר הגרמנים נעו לעבר קאווקז, שוב נתחדשה אמונתם בנצחונם.

בשעת החקירות התנהגו השבויים בזהירות – הם פחדו מפני הרוסים וגם מפני חבריהם. ואם היו חיילים, שגידפו בכנות את היטלר, הרי היו אלה בעיקר איכרים מכפרים נידחים בבוואריה, קאתולים, אבות משפחה. המשבר האמיתי התחולל אצלם רק אחרי סטאלינגרד, אך עד קיץ 1944 הושפעו ממאות המיליונים של עלוני התעמולה רק מספר זעום של חיילים גרמנים, שהפילו את עצמם בשבי מרצונם.

לא זו בלבד, שחיילינו לא שנאו בתחילת המלחמה את הגרמנים, אלא אף רחשו להם כבוד־מה, מחמת ההערצה הכללית, שהיתה נפוצה בעולם לסממנים חיצוניים של תרבות. אף זה היה פרי החינוך. בשנות העשרים והשלושים ידע כל בר־בי־רב בברית המועצות, כי המדד לתרבות בארץ כלשהי היא צפיפות רשת מסילות־הברזל, כמות המכוניות, היקף התעשיה, נפיצות ההשכלה, היגיינה סוציאלית. בכל אלה תפסה גרמניה מקום בראש. בתרמילי החפצים של השבויים מצאו חיילי הצבא האדום ספרים, מחברות ליומנים, כלי גילוח משוכללים. ובכיסיהם תצלומים, מצתים מחוכמים, עטים נובעים. “תרבות” – אמרו לי בהערצה ובעצב חיילי הצבא האדום, קולכוזאים מפנזה, בהושיטם מצת גרמני לעיני, הדומה לאקדח זעיר.

זכורני שיחה קשה בקו הקדמי עם תותחנים. מפקד הסוללה קיבל פקודה לפתוח באש על הכביש. החיילים לא נעו ולא זעו. נדהמתי. אחד הסביר לי: “לא מן המידה לפתוח באש על הדרך ואחר־כך להתרחק. צריך לתת לגרמנים להתקרב, לנסות להסביר להם, כי יחזרו בהם, שיתקוממו נגד היטלר, ולהבטיח להם כי אנו נסייע להם בכך”. אחרים נענעו בראשיהם מתוך הסכמה גלויה. בחור צעיר ונבון אמר: “במי אנו יורים? בפועלים ובאיכרים. והרי עלולים הם לחשוב, כי אנו נגדם, אין אנו נותנים להם מוצא אחר…”.

מובן, שהדבר האיום ביותר באותם חודשים היה עדיפות הטכניקה הצבאית הגרמנית: חיילי הצבא האדום הלכו עם “בקבוקים” (מולוטוב) נגד טנקים. אך אני נזדעזעתי לא פחות מן הטוב־לב, התמימות והמבוכה של חיילינו.

זכרתי את “המלחמה המוזרה” (בצרפת) – לוויה חגיגית של הטייס הגרמני, צריחת הרמקולים… המלחמה היא עניין איום ומתועב, אך לא אנו פתחנו בה, ואויבנו היה עז ואכזר. ידעתי, כי מחובתי להוקיע את פרצופו האמיתי של החייל הפשיסטי, הרושם בעט משובח במחברת נאה רעיונות תפלים וצמאי־דם על עליונות גזעית, דברים חסרי בושה ואכזרים, שאף פראי־אדם, היו מתביישים בהם. חייב הייתי להזהיר את החיילים שלנו, כי לשווא הם סומכים על הסולידאריות של הפועלים הגרמנים, ועל הזדעזעות מצפונם של חיילי היטלר. לא עתה הזמן לחפש בין צבא האויב הפולש “גרמנים טובים”, שעה שערינו וכפרינו נופלים בזה אחר זה בידי מלאך־המוות. וכך כתבתי: “הרוג את הגרמנים!”.

במאמר שקראתי לו “צידוק השנאה”, אשר נכתב בימים טרופים מאד – בקיץ 1942, טענתי: "מלחמה זו אינה דומה למלחמות בעבר. בפעם הראשונה נתגלו לעינינו לא בני־אדם, אלא יצורים רשעים ומתועבים, פראי־אדם, מצוידים בכל הישגי הטכניקה, מפלצות, הפועלים לפי החוק ומסתמכים על המדע, ההופכים השמדת־עוללים ויונקים למלה האחרונה של חכמה מדינית. לא בקלות עלתה לנו השנאה. שילמנו בעדה בערים ומחוזות שלמים, במאות אלפי קרבנות. אך עתה הוברר לנו, כי אין אנו יכולים לחיות יחד עם הפשיסטים בכפיפה אחת עלי אדמות… מובן, מצויים בין הגרמנים אנשים טובים ורעים, אך לא תכונתיו של היטלראי זה או אחר קובעות… רוצחים הם מפני שהם מאמינים, כי בעולם זכאים לחיות רק בני־אדם, שדם גרמני זורם בעורקיהם… שנאתנו להיטלראים מוכתבת על ידי אהבתנו למולדת, לאדם, לאנושות. בכך מקור שנאתנו ובכך הצדקתה. בהיתקלנו בגרמנים, אנו רואים, כיצד הרשות העיוורת רוקנה את נפשה של גרמניה. לזרא לנו רשעות כזו. אנו שונאים את ההיטלראי מפני שהוא מגלם את רעיון שנאת האדם, על שהוא רוצח מתוך הכרה ושודד מתוך עיקרון, אנו שונאים אותו על דמעות האלמנות, על ילדותם החשוכה של היתומים, על שיירות הפליטים הנוגות. על השדות הרמוסים, על חייהם ההרוסים של מיליוני בני־אדם. לא באנשים אנו נלחמים, אלא באוטומטים, הדומים לבני־אדם. ושנאתנו עזה פי כמה על שהם דומים כביכול לבני־אדם, על שהם יודעים לצחוק, ללטף כלב או סוס, על שהם עוסקים ביומניהם באנאליזה עצמית, על שהם מאופרים כבני־אדם, כאירופים בעלי־תרבות…

לא לנקמה שואפים אנשינו. לא חינכנו את צעירינו, שישפילו את עצמם לדרגת היטלריסטים. לעולם לא ירצחו חיילי הצבא האדום ילדים גרמנים, לא ישרפו את ביתו של גתה בויימאר או את ספריית מארבורג. נקמה – פירושה פרעון באותו מטבע, שיחה באותה לשון, אך לנו אין שפה משותפת של פשיסטים… אנו רוצים ברבגוניות החיים, בייחוד הלאומים והאנשים. יש מקום תחת השמש לכל יצור. יחיה גם הוא, הגרמני, לאחר שיטהר עצמו מן הפשעים האיומים של העשור ההיטלרי, אך יש גבול גם לרוחב־לב: בשעה זו איני רוצה לחשוב על אושרה של גרמניה המשוחררת בעתיד מהיטלר. מחשבות אלו הן לא לעניין, ואף אין בהן שמץ כנות, כל עוד מליונים גרמנים משתוללים על אדמתנו…".

קראתי יומיום עתונים גרמנים, צוים מלחמתיים, יומנים ומכתבים של חיילים גרמניים: חייב הייתי להוקיע קבל עם את דלותם הרוחנית של הפשיסטים. להוכיח באותות ומופתים, על סמך תעודות.

פעמים רוצה אדם גם לחייך: אני לא רק הוקעתי את חייליו של היטלר, אלא עשיתי אותם גם לצחוק. דומני שהוצאתי, בין הראשונים, מוניטין לכינוי “פריץ”. והרי שמותיהם של כמה ממאמרי הקצרים (כתבתי מדי יום ביומו): “פריץ – פילוסוף”, “פריץ – נרקיס”, “פריץ הפריץ”, “פריץ המיסטיקן”, “פריץ מושך בעט” וכן הלאה, עשרות ומאות מאמרים.

בסימני שנאה לאוייב הבחנתי לראשונה, בזמן התקפת הנגד ליד מוסקבה, כאשר פלוגותינו כבשו בחזרה כפרים שרופים בידי הגרמנים. ליד האודים העשנים התחממו נשים, ילדים. חיילינו גידפו או שתקו בקדרות. אחד נכנס עמי בשיחה ואמר, כי שוב אינו תופס דבר – כסבור היה, כי מפוצצים ערים, מפני ששם מושב השלטונות, הקסרקטינים, מערכות העתונות. אך למה שורפים הגרמנים ביקתות? הרי אין שם אלא נשים ילדים, ובחוץ קר… בוולקולאמסק הסתכלתי שעה ארוכה בעמוד־תליה, שהותקן בידי הפשיסטים. הסתכלו בו גם הלוחמים… כך צמח ועלה רגש חדש, שהכריע הרבה בגורל המלחמה לאחר־מכן. מלחמה זו, שנפתחה על ידי גרמניה הפשיסטית, לא היתה דומה למלחמות שקדמו לה. היא לא רק קטלה גופים או הטילה בהם מומים, היא גם עיוותה את עולמם הרוחני של אנשים ועמים. ההיטלראים הצליחו להחדיר בלבות מליונים גרמנים רגשי־בוז לבני אדם ממוצא אחר, לסלק את המעצורים המוסריים אצל החיילים, להפוך אזרחים עובדים, דייקנים, ישרים, ל“נושאי לפידים”, המעלים כפרים באש, העורכים ציד על זקנים וילדים. אמת, גם לשעבר נמצאו בין החיילים סאדיסטים או קלגסים־שודדים – אין המלחמה בית־אולפנא למוסר. אך היטלר אילף להתפראות המונית לא רק את אנשי ס"ס וגסטאפו, תליינים מקצועיים או חובבים, אלא את כל צבאו.

הוא קשר מיליונים גרמנים זה לזה בערבות הדדית. זוכר אני גרמני לבקן אחד, למראית־עין טוב־לב, בעל מלאכה מדיסלדורף, אב משפחה; הוא השליך ילד רוסי אל הבאר. מפני שהוא סבל מנדודי־שינה. אותו ערב בלע טבלאות לומינאל אחדות, והילד הפריע לו להרדם. במו ידי החזקתי סבון, שעליו היו חרותות המלים “סבון יהודי טהור” – הפיקו אותם מגוויות היהודים. מה לי לספר, הלא על כך נכתבו אלפי ספרים.

האדם הרוסי טוב־לב מברייתו, ורק פגיעה קשה עלולה לעורר את חמתו; בכעסו הוא נורא על סביבותיו, אך הוא נוח להתרצות. פעם אחת נסעתי לקו הקדמי – נתבקשתי למצוא בין השבויים יוצאי אלזאס. הנהג היה ביילורוסי, סמוך לנסיעתנו נודע לו כי הגרמנים רצחו את משפחתו. לקראתנו באה קבוצת שבויים, הנהג תפס בתת־מקלע, ובקושי הספקתי לעצור בעדו. שוחחתי ארוכות עם השבויים. בשובנו ביקש ממני הנהג טאבאק. מיצרך זה היה אז בצמצום, יום קודם לכן קיבלתי במטה הדיביזיה שתי חפיסות, ואחת מהן נתתי לנהג. “היכן הטאבאק שלך?…” שאלתי. הוא שתק, ולבסוף נאלץ להודות: “שעה שדיברת עם הצרפתים שלך, הקיפוני ‘הפריצים’. שאלתי אותם אם יש ביניהם נהגים. הם היו שניים, ונתתי להם מן הטאבאק שלי. התחילו כולם להתחנן… מה יכולתי לעשות? ממה נפשך – או הרוג את כולם, ואם הדבר אסור – הרי לעשן אדם צריך…”. היה זה בשנת 1943, וכעבור שנה, בהיותי בטרוסויאנץ ליד מינסק, נוכחתי שוב בטוב־לבם של אנשינו. ההיטלריסטים רצחו שם נשים וילדים. בחורשה הסמוכה התבצרה קבוצת גרמנים. הביאו שבוי אחד, מן הרגלים. המאיור ביקשני לשמש מתורגמן. כאשר נשאל, אם חיילים רבים ביער, טען שקשה עליו הדיבור – הצמא מציק לו. הביאו לו כד מים, אך השבוי עיקם את חטמו: הכד מלוכלך, וניגב את שפת הכד בממחטה. באתי לכלל כעס: בנוהג שבעולם אין הצמא מקפיד. החיילים, שצעקו תחילה, שאין צורך לדבר אתו, שיש לקטול את החיה, נסתלקו. כעבור חצי שעה הביא חייל אחד לשבוי קערת מרק: “זלול, נבלה!”

(ואף אני נהגתי כך: פעמים רבות, בראותי שבויים, המפחדים שמא יהרגו אותם, הייתי רושם על פיסת־נייר, שהם “יוצאי אלזאס”, או “גרמנים טובים”, וחותם את שמי – יוצא כי על אף שנאתי לפשיזם, הצלתי פשיסטים לא מזוינים. דומה, שכל אדם היה נוהג כמוני בנסיבות דומות).

גבלס זקוק היה לדחליל, והוא הפיץ את האגדה על היהודי איליה אהרנבורג, המשתוקק להשמיד את העם הגרמני.

נשתמרו אצלי קטעים מעתונים גרמנים, שידורי רדיו מוקלטים, עלונים. ההיטלראים הרבו לכתוב עלי, טענו שאני שמן, פוזל, בעל אף עקום, שאני צמא לדם, ששדדתי בספרד יצירות אמנותיות ממוזאונים בסכום של מליונים מארקים ומכרתי אותם בשוייץ, שאת עסקי מנהל סרסור, המשרת את וילהלמינה מלכת הולנד. שההון שלי מופקד בבנקים בבראזיל, שכל יום אני מבקר אצל סטאלין ועורך תוכנית להשמדת אירופה, הקרויה “טרסט ד. א.”, שאני רוצה להפוך למדבר שממה את השטח שבין האודר והריין, שאני מסית את החיילים הרוסים לאנוס נשים גרמניות ולהרוג ילדים גרמנים.

בצו שהוצא ב־1 בנובמבר 1944 כיבדני בתשומת־לבו היטלר בכבודו ובעצמו: “משרת החצר של סטאלין, איליה אהרנבורג, מכריז על הצורך להשמיד את העם הגרמני”.

התעמולה עשתה את שלה: הגרמנים חשבו אותי למפלצת. בתחילת שנת 1945 הייתי בעיר בארטנשטיין שבפרוסיה המזרחית, שנכבשה יום קודם לכן על־ידי כוחותינו. המפקד הסובייטי ביקש ממני ללכת לבית־החולים הגרמני ולהסביר, כי שום סכנה לא צפויה לסגל הרפואי הגרמני ולא לפצועים. שעה ארוכה הרגעתי את הרופא הראשי; לבסוף אמר: “טוב, אבל הרי איליה אהרנבורג…” נמאס לי לדבר על לבו ועניתי: “אל תחשוש, איליה אהרנבורג איננו כאן – הוא במוסקבה”. הרופא נרגע מעט.

כל זה היה מצחיק ומגעיל כאחד. את הגרמנים, שפלשו לארצנו לא שנאתי משום “שהם יושבים בין האודר והריין”, ולא משום שהם דיברו בלשון, שבה כתב אחד המשוררים האהובים עלי ביותר – היינה, אלא משום שהיו פשיסטים. עוד בילדותי נתקלתי בהתרברבות גזעית ולאומית, לא מעט סבלתי ממנה בחיי. תמיד האמנתי באחוות־עמים, ולפתע ראיתי את תקומת הפשיסטים. ברומן האוטופי שלי “טראסט ד. א.”, שעליו הסתמך תכופות גבלס, נחרבת אירופה מחמת טירוף הפשיסטים, הנתמכים על ידי אנשי ביזנס אמריקניים. ודאי, בהרבה פרטים טעיתי: כאשר כתבתי ספר זה, עוד ישבו הכובשים הצרפתים בחבל הרור, עדיין ניצנצה תקוות המהפכה בגרמניה. ברומאן שלי מחריבה צרפת, שבראשה עומד הפשיסט בראנדוו את גרמניה, פולניה וחלק מברית־המועצות. הדמויות על הבמה נתחלפו: צרפת, פולניה וחלק מברית־המועצות נחרבו על ידי הפשיסטים הגרמנים, ובראנדוו נתגלגל להיטלר.

אספר מאורע אחד, הקשור בי, אך הוא חורג מעבר לתחום ביוגרפיה אישית. בשנת 1944 כתב מפקד החטיבה הגרמנית “נורד” בפקודת היום, ברצותו לעודד את רוחם הירודה של חייליו, מחמת הנסיגה, את הדברים האלה: “איליה אהרנבורג קורא לעמי אסיה לשתות דמן של הנשים הגרמניות. איליה אהרנבורג מסית את עמי אסיה לאנוס את הנשים הגרמניות: ‘קחו לכם את הנשים הלבנות – הן שלכם!’. איליה אהרנבורג מעודד את האינסטינקטים השפלים של הערבה האסיאתית. אסור לכם לסגת, שכן החיילים הגרמנים מגינים עתה על נשותיהם”. כשנודע לי דבר הפקודה, כתבתי מיד ב“קראסנאיה זוויזדה”: “לשעבר היו הגרמנים מזייפים מיסמכים בעלי חשיבות ממלכתית, עכשיו כבר ירדו עד כדי כך, שהם מחקים את מאמרי. הציטטות, שהגנראל הגרמני מייחס לי, מעידות על מחברן”.

האגדה שנוצרה על־ידי הגנראל ההיטלראי, האריכה ימים גם אחרי מפלת הרייך השלישי, אחרי משפט נירנברג וימים רבים לאחר־מכן.

לא מזמן קיבלתי מקינדלר, המו"ל של “אנשים, שנים, החיים” בתרגום גרמני, הגר במינכן, תצלומים תיעודיים משעשעים: פלוני יורגאן טורוואלד פירסם ב־1950 בשטוטגארט היסטוריה של המלחמה האחרונה, ובה כתב: “במשך שלוש שנים קרא איליה אהרנבורג, היוקד משנאה, בגלוי ובמפורש, לחיילי הצבא האדום לקחת להם את הנשים הגרמניות לשלל”. מתברר, שיורגאן טורוואלד זה אינו אלא היינץ בוהארץ, שהוציא ב־1941 ספר, בשבחי היטלר, והקדישו לפושע המלחמה, האדמירל רדר.

ב־1962 פתח העתון המינכני “זולדאטנצייטונג” במערכה לאיסור הוצאת ספרי בגרמניה המערבית. מובן, שהעתון הזכיר את העלון המזויף עם הקריאה לאנוס נשים גרמניות. העתון איים על המו"ל, וקרא לי “הפושע הגדול ביותר בהיסטוריה העולמית”. כמה סופרים, כגון ארנסט יונגר, תמכו בעתון הפשיסטי, אחרים התמרמרו. קינדלר הוכיח, כי טורוואלד חזר על שקריו של גבלס; ואף־על־פי־כן ממשיכים החולמים על מלחמת־נקם לכנות את הספר שלי: “זכרונותיו של רוצח ואנס”.

מובן, לא אני כאן עיקר. אך מה אעשה, בין חמישים מיליון הקרבנות של מלחמת העולם השניה נעדר אחד – הפשיזם, הלה נשאר בחיים במאי 1945. הוא אמנם נידלדל, אך הוא חי־וקיים.

בשנות המלחמה חזרתי וטענתי יום־יום: חייבים אנו להיכנס לגרמניה, כדי להשמיד את הפשיזם. חששתי שמא כל הקרבנות והמאמצים של העם הסובייטי, אומץ לבם של פרטיזני פולניה, יוגוסלביה, צרפת, ייסורי לונדון וגאוותה, כבשני אושוויץ, נהרי־נחלי־הדם – כל אלה יחלפו כזיקוקין די־נור. כאפיזודה בהיסטוריה, אם שוב תרים ראש הפוליטיקה השפלה, הטמאה.

ב־1944 כתבתי: “הסופר הצרפתי ז’ורז' ברנאנוס, קאתולי לוחם, הדוחה בהתמרמרות נסיונותיהם של כמה דמוקרטים לעמוד לימין הפשיזם, כותב ב”לה מארסייז": “חלק ניכר של דעת הקהל באנגליה, באמריקה, בצרפת, תמך עד המלחמה בפשיזם, הצדיקו ואף היללו. אני חוזר – לא רק שהניחו לפשיזם לגדול, אלא סייעו בידו מתוך תקווה, נאמר נואלת, לפקח על מגפה זו, להשתמש בה נגד יריבים ובני־תחרות… ‘מינכן’ לא היתה סתם שטות, היא היתה פתרון שפל של מזימה ספסרית… לדאבוננו, מצויים גם היום בני־אדם, הרוצים לשמור על הרעל ל’שעת הכושר', אלא שהם מוהלים את התמיסה, בה מתרבים חידקי המגפה, במעט מים… חובה לזכור: הפשיזם נולד מתאוותם וטמטומם של אלה, ומאכזריות מתחסדת של אלה. אם האנושות רוצה לשים קץ לסיוט הדמים של שניים אלה, חייבת היא לבער כליל את הפשיזם. אם ישאירו את הפשיזם אי־שם לצרכי רביה, יזרמו שוב, בעוד עשר או עשרים שנה נהרי דם… הפשיזם הוא תפיחה סרטנית איומה, אי־אפשר לרפאה במים מינראליים, יש להרחיקה. איני מאמין בטוב־לבם של אנשים, המבכים את התליינים. רחמנים מדומים אלה מכינים מוות למיליונים חפים מפשע”.

מעיין אני בעלים־בלים אלה של עתונים ישנים, ונעשה לי לא־ניחא. הלא הכל התרחש בדיוק כפי שראיתי בעיני רוחי. השאירו את הפשיזם לרביה. השאירו את צבא־הקבע של הרייכסווהר ל“שעת הכושר”. רוצים לחמש את הצבא הגרמני בנשק גרעיני; תומכים בקדחת ההכנות למלחמת־נקם; ממשיכים במה שברנאנוס המנוח קרא “מזימה ספסרית”. אלא שעל הבד הירוק של שולחן הדיפלומטים שוב אינם מופיעים “חביות אבק־השריפה” הקלאסיות, לא טנקים ומפציצים, אלא טילים ופצצות־מימן. באמת, אין המצפון האנושי יכול להשלים עם כך!

הפלגתי בעשרים שנה. נחזור לחורף הראשון של המלחמה האחרונה. נסענו בכביש וארשה למאלויארוסלאוויץ, מסביב עדיין היו נטושים קרבות; עברנו כפרים שרופים. מסביב התגוללו על הארץ גרמנים הרוגים, פעמים אף עמדו שעונים אל עץ. היתה צינה עזה; השמש נראתה כגליד ורדרד קרוש, השלג הכחיל. פני המתים האדימו בכפור, ונראו כחיים. הקצין, שנסע אתי, פרץ בהתלהבות: “רואה אתה, כמה השכיבו! הללו לא יגיעו למוסקבה…” למה אכחד? גם אני שמחתי. יכול ויאמרו: רגש לא נאה, מגונה. אמנם כן, לא בנקל סגלתיו לעצמי, ואף אחרים כך. רגש איום הוא, משחית את הנפש. ידעתי זאת גם בשנות המלחמה, כאשר כתבתי: "אירופה חלמה על כיבוש הסטראטוספירה, עכשיו אנוסה היא לחיות כחולד במקלטים ובחפירות. ברצון היטלר ומרעיו ירדה האפלה לדור. אנו שונאים את הגרמנים לא רק משום שהם רוצחים בשפלות ובנבזות את ילדינו, אלא גם על שום שאנו נאלצים להרוג אותם, שמכל אוצר הלשון האנושי, נשתיירה רק המלה: “הרוג!”. כתבתי דברים אלה במאמר בעתון, אך יכולתי לכתוב זאת ביומן או במכתב לאדם קרוב. ספק אם בני־התשחורת יבינו, מה עבר עלינו אז. שנים של ליקוי מאורות, שגרת שנאה, שנות חיים מושחתים, מקופחים…