סיפורו של סופר יידיש ויהודי נודד.

חנן איילתי (קלנבורט) (1910–1992), ביידיש נכתב שמו קלענבורט, ושמו הספרותי נכתב אַיאַלטי.

חנן (חונקה) איילתי (קלנבורט) נולד בסופוצקין שבבלרוס. בעת ההיא של ראשית המאה העשרים הייתה סופוצקין עיר פולנית לכל דבר. את הלשון העברית ספג בביתו מילדותו ובבית הספר. בעת מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לרוסיה, כמו מאות אלפי משפחות יהודיות אחרות, וחנן למד בבי"ס רוסי. בשנת 1918, עם תום המלחמה, חזר עם משפחתו לסופוצקין, למד בישיבה בגרודנה, ושנתיים למד בגימנסיה עברית בעיר ביאליסטוק. בשנת 1928 סיים את לימודיו והתכונן לעלות ארצה. הוא הצטרף כמה שנים קודם לכן לתנועת ‘השומר הצעיר’, וקיווה לעלות עם חבריו בהקדם לארץ ישראל.

חונקה עלה ארצה בשנת 1929, בעקבות אחיו הגדול יהודה קלנבורט, שהיה ממייסדי קיבוץ איילת השחר. יהודה שינה את שם משפחתו מקלנבורט, סירה קטנה, ל“איילתי”, על שם הקיבוץ הגלילי שהיה בין מקימיו, וחונקה הצעיר אימץ בשמחה את השם החדש. חבריו מה“שומר הצעיר” הקימו אז את “קיבוץ בנימינה”, שלימים נתפלגו ממנו מייסדי הקיבוצים גן שמואל ועין שמר. הקיבוץ ישב במחנה אוהלים סמוך למושבה הקטנה בנימינה, והיה שטוף בפולמוסים רעיוניים נוקבים. אבל חונקה עשה את תקופת הכשרתו דווקא בקיבוץ של אחיו יהודה, באיילת השחר.

חונקה הצעיר קיבל הלם מהדרך האלימה שבה התגשמה ‘הציונות המעשית’ בארץ ישראל המנדטורית. “כיבוש העבודה” בידי היהודים, כיבוש הקרקע, עליית הישובים בשטחי הקרן הקיימת שנקנו מהערבים, אך ישבו בהם גם אריסים קטנים שלא היה להם שום קשר לסחר האדמות הגדול. מחזות הפינוי בכוח של האריסים, לא בידי יהודים כמובן, אלא בידי המשטרה והצבא הבריטיים, נתפרסמו אז בתקשורת העולמית. וכמו צעירים אחרים מבני הדור, שהיו רגישים לנעשה, (זושה, למשל, גיבורת ‘התזמורת האדומה’, ראו ספרה של יהודית כפרי: ‘זושה’, מעמק יזרעאל לתזמורת האדומה, כתר ירושלים 2003). הם לא יכלו להסתגל למראות הללו ולהוויה הזו, ולא הצליחו לקשר ולגשר בין החינוך האידיאליסטי וההומניסטי שהביאו איתם מקיני תנועת הנוער “השומר הצעיר” באירופה, לבין המציאות הקשה בפלשתינה־א“י. חונקה נקט מעשה מחאה, כנראה, והצטרף לפק”פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, מפלגה משותפת ליהודים וערבים. מפלגה שקיבלה את הוראות ההפעלה שלה הישר ממטה הקומאינטרן במוסקבה. מפלגה שהיתה שנואה במיוחד על הציבור היהודי בארץ, כולל הציבור החלוצי.

חונקה איילתי בחר להצטרף דווקא אל תא קיצוני ומחתרתי של הפק"פ, שדגל בפעולות טרור, השלכת פצצות בשווקים בערים הערביות למשל, פגיעות באוטובוסים מלאי נוסעים ועוד. סיסמת הצעירים הקומוניסטים הקנאים נשאבה ישר מהסיסמאות הקשוחות שבאו מרוסיה. “ככל שיירע כן ייטב”. כלומר מתוך הכאוס של הטרור יעלה ‘עולם המחר’ הקומוניסטי במהפכה עולמית בלתי פוסקת…

איילתי לקח כנראה חלק בפעילות כזו, והיה בין משליכי הפצצות בשוק של רמלה בשנת 1932. הוא הפך מטרה למשטרה הבריטית ונרדף על ידי הבולשת. אנשי הפק"פ שנתפסו על ידי הבריטים, אם במצודים, פעולות בילוש וחיפושים, ואם בהלשנות מכוונות, גורשו מידית מהארץ, ולא הורשו לשוב אליה שוב. הוא חיפש מסתור עד יעבור זעם, והגיע בייאושו אל מחנה האוהלים של קיבוץ “בנימינה”, וקיווה למצוא שם מחסה בין חבריו לשעבר. בארכיון של קיבוץ גן שמואל שמור עד היום וידויו של אחד המייסדים, בנימין ‘ניומקה’ גילאי, שעשה לו לימים שם גדול בין מגדלי הכותנה בארץ. ניומקה סיפר למראיינת שעל דבר אחד הוא מצטער גם כעת, בערוב ימיו, על ש’בגד' כביכול, בחברו הטוב חונקה איילתי, ולא נתן לו אז מחסה. ולא קם להגן עליו בליל האלימות הרחוק ההוא, כשהחברים המודאגים סילקו בכוח את חונקה מהמחנה.

אבל הדעות היו חלוקות אז לגמרי במחנה האוהלים. חברת הכנסת לשעבר מגן שמואל, פייגה אילנית, אמו של אורי אילן הי"ד, סיפרה בשעתו לכותב שורות אלה, ממיטת חולייה בבית הסיעודי בקיבוץ, והיא כבר בת למעלה מתשעים, שהייתה חוזרת ומגרשת את איילתי גם היום! שבעים שנה כמעט לאחר הלילה ההוא של שנת 1932. היא לא שכחה ולא סלחה לו דבר. היא הייתה משוכנעת לחלוטין, שהבולשת הבריטית שישבה על זנבו של חונקה, הייתה מגרשת בשלו את כל חברי קיבוץ ‘בנימינה’ בחזרה לפולין. והיה בא הקץ על מפעלם החלוצי.

בקיבוץ הכניסו לו כנראה מכות רצח. עשו לו מה שנקרא היום “שמיכה”, וזרקו אותו כמה קילומטרים טובים ממחנה האוהלים של קיבוץ ‘בנימינה’. כדי שהבריטים לא יאסרו את כולם. אבל חונקה בעל המזל והתושייה, הצליח לחמוק מהארץ ממש ברגע האחרון לפני שנכלא וגורש בידי הבריטים. הוא עלה על אוניה בתעודות מזויפות ונמלט מהארץ לצרפת בשנת 1933. בצרפת עשה דרכו ישר לפריס, שם הצטרף לחוגי השמאל היידישאי, הקומוניסטי והאנטי ציוני, והחל לכתוב בעתונות הקומוניסטית היהודית מאמרים, רשימות, רשמים מארץ ישראל ואף קטעי פרוזה. בעת ישיבתו שם פקד איילתי גם את אוניברסיטת הסורבון.

שלוש או ארבע שנותיו בארץ שימשו לסופר הצעיר והמתחיל חנן איילתי כרקע לרומן הראשון שלו. והוא כתב את ספרו זה דווקא בלשון העברית, בטרם נתן לה גט פיטורין. הוא לא שב לכתוב עברית יותר, וכל ספריו הבאים נכתבו ביידיש. באחרית ימיו תרגם הוא עצמו את סיפוריו מיידיש לאנגלית. ספרו העברי הראשון של חנן איילתי, “במחילות”, סיפור מחיי החלוצים בארץ, יצא בשנת תרצ"ד 1934, בהוצאת א. י. שטיבל. הספר עורר בשעתו עניין רב, בעיקר אצל קוראים צעירים, חניכי תנועות הנוער ותלמידי בתי הספר התיכוניים, כיוון שנידונו בו בגילוי לב ובכתיבה מפורשת, יחסי המין בין צעירי החלוצים. היו אז קוראים שכתבו ביומני הקריאה שלהם, שספרו של איילתי מזכיר להם את “גנבים בלילה”, מאת ארתור קסטלר, (רשומותיו של ניסוי, בתוספת הערות מילואים מאת המחבר, מאנגלית – אליעזרה איג־זקוב, יצא מחדש בזמורה ביתן, תשמ"ח 1988). איילתי עצמו תרגם כנראה את ספרו ליידיש, והספר יצא לאור בכותרת ‘בום און קייטן’, פַּאלעֶסטינעֶ ראָמאָן, חנן איאלטי קלענבורט, נדפס בוילנה, בהוצאת קלעֶצקין הידועה, בשנת 1936.

שנת 1936 הייתה שנה גורלית לאירופה ולקומוניסטים של מערב אירופה. פרנקו וחילותיו מרדו בשלטון הרפובליקה בספרד, ובחסות הכנסייה, ההון הגדול והמדינות הפשיסטיות גרמניה ואיטליה, הכריזו מלחמה על הממשל הנבחר. חונקה התנדב למלחמת ספרד, קודם כעתונאי צבאי, שנשלח לסקר את המלחמה עבור עיתוני היידיש בצרפת, ואחר כך כלוחם ממש. הוא לחם בחזיתות השונות, יחד עם הבריגדות הבינלאומיות, עד כניעתן ופינוין מנמל ברצלונה. אצל הרפובליקאים הוא עלה לגדולה, היה קומיסר פוליטי, ‘פוליטרוק’, ובעיקר שימש כמתורגמן, שידע פולנית צרפתית ויידיש־גרמנית. וממתורגמן הוא הפך למפקד בפועל של יחידת מתנדבים מפולין. את חוויותיו מהמלחמה שיקע בספרו “המלון הלא־קיים”, ‘דעֶר הוֹטֶל ווֹס אֶקְזִיסְטִירט נִיט’, שנכתב במקור ביידיש, ונדפס בשנת 1944 בשני כרכים, תורגם לאנגלית (Existene Hotel – The Non), אך לא תורגם לעברית.

לאחר מפלת הרפובליקאים, חזר לצרפת, לפריס, ושב אל עיתוני השמאל ואל כתיבתו הרומאניסטית. גם על תקופה זו כתב ברומאן שלו “כי תמול אנחנו”, שנכתב יידיש ותורגם לספרדית אנגלית ועברית. המתרגם לעברית היה א"ד שפיר, והספר יצא לאור בהוצאת ספרי גדיש בשנת 1955. אבל הגורל האלים והאכזר המשיך לרדוף אחריו. בחודש יוני 1940, כבשו גייסות הנאצים את פריס, וחונקה נאלץ שוב לברוח. הוא ברח לוישי, בצרפת החופשית. אבל שלטונות צרפת החופשית לא אהבו יהודים, לא אהבו פליטים ולא אהבו קומוניסטים. איילתי נעצר ונכלא לזמן קצר במחנה מעצר. ידידיו הקומוניסטים, הן אלה הצרפתים והן אלה הספרדים, זכרו לו חסד השתתפותו במלחמת האזרחים, וסייעו לו לברוח מספרד דרך פורטוגל למונטווידאו, בירת אורוגוואי שבדרום אמריקה.

בשנת 1942 הגיע איילתי לחוף מבטחים, והשתקע למשך ארבע שנים ביבשת הדרום אמריקאית. גם שם המשיך בכתיבת רשמיו ומאמריו בעיתונות היידיש היהודית. דבריו נתפרסמו בכל מקום שהייתה בו עיתונות יידיש, וקוראי יידיש. באירופה, בדרום אמריקה, בארצות הברית. יצירותיו נתפרסמו בכל רחבי התפוצות, במונטווידאו ובבואנוס אירס, בפריז ובטורונטו, במונטריאול ובמקסיקו, בווילנה ובוורשה. חונקה ידע להסתגל במהירות לגלות חדשה וללשונה. והוא תמיד מצא מי שיוציא את ספריו לאור בלשון המקום. כך יצאו ספריו לא רק ביידיש ובעברית, אלא גם בספרדית.

בשנת 1946 המשיך ‘היהודי הנודד’ בנדודיו, הפעם נסע לאמריקה הצפונית, והשתקע בניו יורק. משנת 1946 ועד מותו ישב בניו יורק. הוא מצא אישה אמידה, נשא אותה לאישה, מחיי פליט נרדף ‘עשה הסבה’ לחיי אמידות נוחים. הוא כתב חומרים שונים לעיתונות היידיש, אך גם לעיתונות היהודית באנגלית. בין הפרסומים שכתב בהם בקביעות היו ה“פוֹרְווֹרְד”, ה“מִידְסְטרִים”, וה“קוֹמֶנְטָרִי”. והוא אף נתמנה למזכיר המערכת של ה“דֶר יִידִישֶׁער קֶמְפָר”.

מהקומוניזם כמובן נגמל לחלוטין. לא נשאר בו מאומה מהנער הלוהט שהשליך פצצה בשוק של רמלה, בשליחותה של מוסקבה. לא נשאר בו מאומה מהחלוץ הצעיר בן התשע עשרה, העולה לבדו לארץ ישראל, להפריח את שממותיה. לא נשאר בו מאומה מהסופר העברי, שהלהיט את בני הנעורים בארץ, באמצע שנות השלושים, בספרו הארוטי הנועז. סופו היה ממש עגום ועצוב. על תקופת חייו באמריקה כתב את ספרו “אין מנוס מברוקלין”, שתורגם לעברית ויצא בארץ בהוצאת אות, בשנת 1960.

כתיבתו נתרדדה ונתמסחרה, ואת עיקר עניינו הוא שיקע בבורסה. הסופר יוסל בורשטיין ז“ל, 1920–2003, פגש אותו במסעו לאמריקה. לימים זכיתי והספקתי עוד לראיין טלפונית את יוסל בירשטיין, כשנתיים לפני פטירתו, על סיפור פגישתו האחרונה עם חנן איילתי. גם הוא כמוני חשב שזהו סיפור מרתק על “אחשוורוש” – יהודי נודד – מודרני למהדרין. יוסל סיפר לי שכל כך נתרשם מדמותו של סופר יידיש זה, מאחרוני ‘הדינוזאורים’ של סופרי היידיש בפזורה היהודית, שאף הכניס קווים מדמותו לספרו “פָּנים בֶּענן”, (רומאן, הקיבוץ המאוחד, תשנ"א 1991). הוא סיפר לי עוד, שכיוון שאיילתי נתעשר, ותרגום ספריו לעברית היה משאת נפשו, הוא לא חסך בכספו ושכר בארץ מתרגמים טובים: א”ד שפיר, ואחרים. בסוף ימיו עשה איילתי מה שעשה סופר יהודי יידישאי מפורסם אחר באמריקה, יצחק בשביס־זינגר, ותרגם במו ידיו את ספרו האחרון “הצֶ’ק והנצח”, מיידיש לאנגלית. גם קובץ הסיפורים הזה תורגם לעברית, לשון כיסופיו של איילתי, ויצא לאור בהוצאת עקד, בשנת 1986, שש שנים לפני מותו.

סיפורו של חונקה איילתי, היהודי הנודד המודרני, זכאי גם לאפילוג הולם. שהרי נדודי היהודים ממשיכים גם לאחר מותם. בנו היחיד, דניאל קלנבורט, יהודי מתבולל, מורה ומרצה בקולג‘, באטלנטה ג’ורג’יה, לא רק שחזר לשם המשפחה ה’גלותי’ של אביו, אלא גם טרח הרבה, ביחד עם אשתו מרשה קלנבורט, להוציא את כתביו של איילתי באנגלית. וכך עלה, בגלגולי היהודי הנודד, שדווקא הוצאת ספרים דרומית בדרום ארה“ב, בעיר מונטגומרי שבאלבמה, שבוודאי אינה חשודה על חיבת זרים ויהודים, היא שהוציאה את מבחר סיפוריו האחרון בשנת 1997. דניאל קלנבורט לא מצא לנכון כמובן, להפקיד עותק מהספר בבית הספרים הלאומי בירושלים. זה מן הסתם לא עולה בקנה אחד עם פעילות אינטנסיבית בליגות האנטי גזעניות למיניהן, שלהן הוא ואשתו מסורים כל כך. סיפורו של איילתי “אב ובנו”, טַאטֶע אוּן זוּן, (Father and Son). המפורסם שברומנים שכתב, תורגם לספרדית (Padre e hijo, novela, Aialti, traducido del original por Oscar Sapolinsky) אך לא לעברית. יחסיו עם בנו הוא עיקרו של הרומאן. אבל התפוח, מסתבר, לא נפל רחוק מהעץ. גם איילתי האב נשבה לפק”פ בנעוריו. גם אותו הדאיגו בעיות העולם, שלטון הרפובליקאים בספרד, רדיפות הכושים בארה“ב, שוועת האריסים הערבים המפונים מאדמת הקק”ל, הרבה יותר מאשר ‘פתרון שאלת היהודים’.

הסיום הוא באמת עצוב: הנכדה של איילתי כבר אינה שייכת לעם היהודי. ואפילו שקרה לו נס, וספריו, שזוכים לתחייה מחודשת ברשת האינטרנט, אינם זוכים בעצם לתחייה ממש. שהרי זו תחייה ללא קהל קוראים אמיתי. מי שירצה יוכל למצוא, בעזרת מנועי החיפוש, רבות מאימרות השפר של המטבח היהודי־פולני שאיילתי עצמו, או מישהו מקורב לו, טרח והפיץ ברשת הוירטואלית, מתוך ספרו באנגלית, קובץ משלים ואמרות יהודיים. כידוע הרשת נוטה חסד לאמרות שפר קצרות, שנוח ונעים לצטטן או לתלותן על דלתות המקרר שבמטבח. יש להניח שחונקה איילתי, על אף שתשוקתו להיות סופר גדול וידוע לא נתגשמה, בוודאי היה מתהפך בקברו, בבית הקברות היהודי של ניו־יורק, אילו היה יודע שמה שמצוטט ונזכר מיצירתו, אלו הן דווקא אנקדוטות המטבח היהודי…

ועוד משהו עצוב יש בסיפור: גם ממשפחתו של אחיו הבכור, יהודה איילתי, כבר לא נותר איש בקיבוץ איילת השחר, נותרו שם רק המצבות בבית העלמין. הבנים והנכדים התפזרו בכל הארץ, וספק אם מישהו מהם זוכר את פרשת חייו של חנן איילתי, “אחשוורוש” מודרני, יהודי נודד, שהחל את חייו בארץ בהתלהבות עצומה של ציוני אידאליסט צעיר, וסיימם בניו יורק, בבדידות של סופר זקן, החרד מאד לרכושו, היושב וצופה כל היום במסכים האלקטרוניים, שעליהם רצים ללא הרף מספרי הנתונים של הבורסה הניו יורקית. כתיבתו המאוחרת של איילתי התאפיינה בייאוש מכל אידאולוגיה, ביחס ספקני וביקורתי לגיבורים ספרותיים חדורי אידאות. הוא ראה באהבה את צידה הפיסי בעיקר, את האינסטרומנטליות שלה. כסופר מזדקן לא האמין ברגש וברגשנות, והדגיש את הצד האפל של האוחזים באמונה ב’עולם המחר'. הוא נפטר בביתו שבמנהטן, והיה בן 81 במותו.

ספרי חנן איילתי בעברית

אין מנוס מברוקלין, רומן, תורגם מיידיש, אות, 1960. הכותר ביידיש: ווייטער פון ברוקלין: ראמאן.

כי תמול אנחנו, רומן, תרגם א"ד שפיר, ספרי גדיש, 1955.

במחילות, סיפור מחיי החלוצים בארץ, א. י. שטיבל, 1934. תורגם על ידי המחבר עצמו ליידיש בכותרת ‘בום און קייטן’, פאלעסטינע ראמאן, חנן איאלטי, קלענבארט, נדפס בוילנה, בהוצאת קלעצקין בשנת 1936.

הצ’ק והנצח, קובץ סיפורים, עקד, 1986. הכותרת ביידיש: דער טשעק און די אייביקייט, נאוועלן, ח' איאלטי, קלענבארט, מאנטעווידעא, ב' רעזניקאוויטש, 1950.

וכן נדפס בארץ ספרו ביידיש דער מאן פון לע מיל, און אנדערע דערציילונגען, חנן איאלטי, תל אביב, הוצאת י“ל פרץ, תשל”ד, 1974.

סתיו תשס"ז

אוקטובר 2007