איני יודע, כיצד התרחש הדבר. כיצד עלה במוחי רעיון שכזה לקחת כספים רוויי־דם ולהפקידם בבנק! אולם הדבר התרחש. השנה במוצאי חנוכה לקחתי את כספי שהרווחתי בזעת־אפים – את עשרים הדולרים שלי – ונשאתים אל הבנק ובמקום כסף, כסף ממש, שאפשר לקנות בו ככל אות נפשנו, קיבלתי איזה פנקס ירוק, מקופל בתוך מעטפונת צהובה וזה הכל. כשראיתי זאת נפל עלי לבי והתחרטתי על כל הענין כולו.
ראשית לא מצא חן בעיני הבחורון העומד על יד האשנב ומקבל את הכסף. בחורון צעיר. בלתי־נשוי. מה אעשה לו, אם יקח את הכסף ויברח? ושנית לא מצא חן בעיני אופן התנהגותו: לקח את הכסף, חטף איזה פנקס, רשם שם משהו, חבט בו על גבי האשנב וזמרר: “מי עוד”?…
בו ברגע שקבלתי את הפנקס התבוננתי בפנים… וכל טפת־דם שהיתה בעורקי קפאה. איזה מין כשכוש הוא זה? וכיצד ידע לקרא אותו? ומנין הוא יודע, שהמספר הוא עשרים?… “איי”, – אמרתי בלבי – “כל העסק אינו מוצא חן בעיני!” ונחפזתי אל האשנב, דחפתי את היהודי שעמד בתור וצעקתי אל הבחורון שם בפנים. “איי”! – צעקתי לו, “נתתי לך זה־עתה 20 דולר!”
– ובכן, מה רצונך? – עונה לי הגזברון ומחדד לו עפרון.
– רצוני, שלא תהיה חצוף שכזה! – אומר אני – ואם לא – תספוג סנוקרת כזו ממני, שהרוח יקח אותך.
עונה הוא לי: מיסטר, מה רצונך? נתתי לך פנקס? זה הכל!
– מספיק! – אומר אני – איני רוצה יותר לדבר עמך, סוחט־דמים שכמותך! – אומר אני. אני רואה – אומר אני – באילו ידים נפלתי כאן. החזר לי – אומר אני – את הכסף ונחדול – אומר אני – להיות מחותנים.
עונה הוא לי: צימפּוֹסיבל1!
אומר אני: אתן לך מיד צימפּוֹסיבל כזה, שהרוח יקח אותך. רמאי – אומר אני – שכמותך. אצלי – אומר אני – לא תעשה קונצים שכאלה. תן את הכסף, – אומר אני – טרם – אומר אני – אקרא את המשטרה וטרם – אומר אני – אצעק “געוואלד2”. געוואלד! – הרימותי קול צעקה – געוואלד!
כששמע, שאני צועק געוואלד, נתרכך קצת הבחור והתחיל להסביר לי, שעכשו אינו יכול להשיב את הכסף, שעלי לחכות שבועיים. חוק הוא כזה.
אמרתי לו: אם כך, קרא־נא לי מה שכתבת שם בפנקס. הבה אראה, – אומר אני – אם יודע אתה מה שכתבת שם. כאילו עשית זאת – אומר אני – במהירות יתרה.
קשה לי להאמין, – אומר אני – שאפשר לרשום במהירות כזו כל כך הרבה כסף.
לקח ממני את הפנקס וקרא: עשרים דולר.
אומר אני: אולרייט. ובכן זכור: זה עשרים דולר! ויהיו – אומר אני – היהודים האלה העומדים כאן על יד האשנב – עדים. יהודים! – אומר אני – היו עדים, שיש לי כאן בבנק שתי עשרות מפוצצות!
ואני הולך לי הביתה עם הפנקס.
מילא, מובן מעצמו שעל שנה – אין מה לדבר. כל הלילה ראיתי בחלומי שודדים שהתנפלו על הבנק והריקוהו עד הפני האחרון. פעמים אחדות התעוררתי בלילה וצעקתי געוואַלד, וכשהאיר היום, קפצתי ראשית דבר אל הטרם ונחפזתי אל הבנק.
הוא עמד בשלום. לא שודד. אבן נגולה מעל לבי.
אולם משעמדתי כך על יד הבנק והתבוננתי בחלונו עלה בדעתי, שהשבכות רופפות יותר מדי ויש צורך בשבכות חדשות.
עמדתי לי כך עם קופסת־האוכל ביד וחכיתי עד שיבוא נשיא הבנק.
כשהנשיא בא, לקחתיו הצדה ואמרתי לו, שהבנק זקוק לשבכות חדשות, ושלפי דעתי – אומר אני, – כל הבנין הוא רופף, וצריך לבנותו מחדש. צריך לדאוג – אומר אני – שכל הבנין יהיה בנוי אבן שיש, כי שיש – אומר אני – הוא חזק.
עונה הוא לי: אולרייט, רב־תודות בעד העצה.
אומר אני: יזכור, למען השם! בנין חדש משיש! ושבכות חדשות… ושיהא – אומר אני – מבוטח יפה… באתי – אומר אני – במיוחד – מברונזויל… כי ראיתי – אומר אני – בחלומי, שגנבו אצלנו…
ואני אץ לעבודה.
לפנות ערב, כשצריך הייתי לשוב הביתה, אמרתי בלבי: אעבור על פני הבנק ואראה מה נשמע. אי־אפשר אף פעם לדעת, – אומר אני, – כיצד יפול הדבר, ז’אמריקה! – אמרתי בלבי.
נגשתי כך אל הבנק והתבוננתי ואני רואה: איזה יהודי מתפרץ מן הבנק ומתחיל לרוץ.
התחלתי לצעוק “געוואלד”! ורצתי אחריו… עד שאיזה שוטר עצר אותו. ומה – סבורים אתם – נתברר? נתברר, שהיהודי הוא פקיד בבנק והוא רץ אל מכונית, כי אשתו עומדת ללדת בת.
נתביישתי קצת וחזרתי הביתה.
אולם שוב לא יכולתי להרדם.
כל הלילה נדמה היה לי, שהגזברון אשר נתן לי את הפנקס מחזיק בידו שק עם כסף ורץ. ואני אחריו… ושוב צעקתי כמה פעמים “געוואלד” ונפנפתי בידים וכמעט שחינקתי את תינוקי…
בבוקר השכם הלכתי אל בן־ארצי שגר בדיוק מול הבנק, והבטחתי לו 30 אחוז מההפסד, ובלבד שלא יגרע עינו מהבנק וישגיח. “השגח!” – התחננתי אליו, – “ווֹטש”3! “שב וּווֹטש”! אל תגרע – אומר אני – את עינך מהבנק, וכשאלוהים – אומר אני – יעזור לי והשבועיים יעברו בשלום, אוציא – אומר אני – מיד את עשרים הדולר ותבוא – אומר אני – שריפה על כל הבנקים. “שוּב” – אומר אני – לא תדרוך כף רגלי על סיפם!"
בינתיים עברו עוד שני ימים, והנה אני קורא בפּייפּרס4, שגנבו באיזה בנק, אי־שם בברונקס. רצתי אל הפרזידנט של הבנק שלי ואני אומר:
– צרה גדולה!
אומר הוא אלי: מה קרה?
אומר אני: גונבים!
אומר הוא: אצלי לא יגנבו! הבנק שלי מבוטח.
אומר אני: נוּ, ומה יעשה למשל, אם הגזברון שלו יחטוף את הכסף ויברח?
אומר הוא: מיסטר, אינך שומע מה שאתה סח!
אומר אני: נוּ, מילא… יהא שאיני שומע מה שאני סח… לא איכפת לי… אולם שבכות חדשות התקין?
אומר הוא: לא.
אומר אני: נוּ, ואת הבנין בנה מחדש או גם זאת לא?
אומר הוא: פליז, חדל לקשקש.
אומר אני: אם אדוני לא התקין שבכות חדשות ואת הבנין לא בנה מחדש, ואת הגזברון הנחמד שלו לא פיטר, יחזיר לי איפוא – אומר אני – את הכספים שלי.
אומר הוא: עליך לחכות עד שיעברו שבועיים שלמים.
אומר אני: אולרייט. אחכה. אולם היודע אדוני, איפה אחכה? כאן בחוץ לפני הבנק אחכה. הוא ילחך אצלי – אומר אני – עפר, ושום סטיספקשן5 – אומר אני – לא יקבל אצלי. לו ידעתי אפילו, שילדי ישארו בלי אב, לא אזוז ממקומי, עד שלא אקבל בחזרה את כספי. לא אפקיר – אומר אני – את הבנק. אני – אומר אני – אשגיח ובן ארצי, שגר כאן ממול, ישגיח… יהיה – אומר אני – חושך ואפלה! יהודי כזה אנוכי! אעמוד כאן בחוץ – אומר אני – בקור ובקפאון, והבה נראה – אומר אני – יעשה לי משהו. דוּ מי סמטסינג6!
אומר הוא אלי: אדם מוזר אתה, אדוני. רד עמי למטה אל הבנק, ואצוה – אומר הוא – לשלם לך את עשרים הדולרים שלך.
אומר אני: נוֹ סאר7, קונצים כאלה לא יצליחו אצלי ומכיון – אומר אני – שהוא רוצה להחזיר לי את הכסף, הרי דוקא משום כך לא אקח. אדוני – אומר אני – אינו יכול להכריחני לכך…
אומר הוא: אולרייט, “אל תוציא את הכסף”.
אומר אני: נאווארמיין8, “אל תוציא את הכסף”. לכשארצה – אוציא.
אומר הוא: פּליז, צא וחדל ל“נדנד”.
אומר אני: אולרייט, אני הולך, אולם אעמוד בחוץ. בקור ובקפאון אעמוד בחוץ ואשגיח על כספי. ודמי הנקי, – אומר אני – ודם יתומי התמימים יחול – אומר אני – על ראשיכם. רוצח – אומר אני –שכמותך! כסא־החשמל – אומר אני – הוא מעט בשבילך… פושט עורות! רוצח! געוואלד!
ואני מתחיל לצעוק בכל כוחותי. – – – –
סוף דבר היה, שהחזירו לי את עשרים הדולר, וכששבתי הביתה מהבנק, גנבום ממני מתוך כיסי…
ומאז (כך סיים היהודי שסיפר את המעשה הזה), מאז נדרתי נדר, שכף רגלי לא תדרוך על מפתן הבנק. אלה הם ליסטים שבליסטים! כייסים! פּיקפגוקטס9! תבוא עליהם שריפה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.