(מסופר ע"י אדם שיצא זה עתה מבית־חולי־הרוח)
זה היה היום השלישי אחרי חתונתי עם פעני. ארבעת־החדרים שחכרתי אי־שם בקומה האחרונה בסופילק־סטריט עדיין פיהקו, כלומר היו ריקים, מחוסרי־רהיטים ואנחנו ישבנו כל הזמן בבית, שמרנו על הדלת וחיכינו למתנות־החתונה המובטחות, שצריכות היו להגיע בכל רגע.
– את שומעת, פעני, – פניתי אל אשתי, אגב ישיבה על ארגז־סבון ומתוך אכילת דג מלוח – ראויה אמריקה שתחיה!
– מה זה עלה פתאום על דעתך? – נעצה בי את עיניה היפות והמועמות.
– עלה על דעתי, – אומר אני – שהמנהג האמריקני לתת מתנות־חתונה הוא מנהג יפה מאוד. בבית – אומר אני – היית צריכה מיד אחרי החתונה ללכת בעצמך ולקנות ולעמוד על המקח של כל רהיט ורהיט, ולשבוֹע כאב־לב ועגמת־נפש, וכאן – אומר אני – מביאים לך את המתנה ישר לביתך. איזה תענוג!
– כן – אומרת היא, – אולם הרי לא מביאים!
– אם לא מביאים – אומר אני – עתידים להביא. אין זה – אומר אני – אלא ענין של זמן. הנה בקרוב – אומר אני – תהא לנו דירה מסודרת, שתעוור את העינים.
– עם שטיחים ב“דיינינג־רום”1, – נתעודדה אשתי ועיניה היפות נתבהרו.
– ו“לייבררי־סאט” ירוק2 – ממשיך אני לרקום את חלום־הפז שלנו ובשעת מעשה אני מכרסם זנב־דג־מלוח.
– ועם ארון לכלי־כסף ועם “קאט־גלאס”3 ועם כפות־מזלגות של כסף – מרחיקה אשתי ללכת.
ותוך כדי שיחה נפתחת הדלת, נכנס נער עם חבילה, ועל גבי החבילה – פתק, ובפתק כתובת: “ברכות מאת סולובייצ’יק”.
– מיהו סולובייצ’יק זה? – שואלת אשתי.
– סולובייצ’יק – אומר אני – זהו בן־אחי מאפטאון, זה שהבטיח לי לקנות תריסר כפות כסף. ואני פותח את החבילה ומוצא בה שעון־שיש.
– הא, הציגהו בטרקלין על “המאַנטל־פיס”4 וילך! – מסרתיו בגדולה לאשתי, כסנדק המחזיר את הרך הנימול לאביו.
– יש לנו איפוא בסיס! – אומרת אשתי, לוקחת את השעון בידיה ועיניה תשבענה נחת.
– ועכשו – אומר אני – יתחילו לברוד עלינו המתנות האמיתיות!
– שאַ, באיזה צד נעמיד את ה“סייד־בורד”5, שגברת צ’צ’קין הבטיחה לנו? – נכספת לדעת אשתי הצעירה.
אולם טרם הספקתי לענות לה – שריק־שרק! נפתחת הדלת ונכנס נער עם חבילה בידו, ועל גבי החבילה פתק ובפתק כתוב: “ברכות ממשפחת צ’צ’קין”.
פתחתי את החבילה, הוצאתי מתוכה שעון־פּליז יפה, גודל בינוני.
– הא, העמידי אותו בדיינינג־רום על ה“מאנטל־פיס” וילך! – אומר אני לאשתי, תודה לאל, נתברכנו כבר – אומר אני – בשעונים.
– יודע אתה מה עלה על דעתי? – אומרת אשתי ולוקחת ממני את השעון היפה בגודל בינוני.
– מה? – שואל אני.
– עלה על דעתי – אומרת היא – שלא יהא מקום היכן להעמיד את השולחן הגדול, שלייבזון הבטיח לנו, יען כי –
אולם טרם הספיקה אשתי לענות, שריק־שרק! נכנס רץ עם חבילה קטנה, ועל גבי החבילה פתק, ובפתק כתובת: “ברכה מידידך היקר לייבזון”.
פתחתי את החבילה ומצאתי שם שעון שחור קטן עם כרכוב מחוטב.
– הא, הציגי אותו במטבח וילך! – מסרתיו לידי אשתי.
– פלא הדבר – אומרת היא, שלא רואים את ה“פארלור־סאט”6 של גיסי קוצין.
– מן הסתם יבוא מיד? – אומר אני.
ונפתחת הדלת ונכנס גוי אירי, כובעו בידו האחת ופתקה בשניה.
הגר כאן זה וזה?
– כן! אמרתי בגאוה, – כאן גר זה וזה.
– ולא פלוני־אלמוני? – רוצה להיות בטוח הגוי האירי.
– לא פלוני־אלמוני! – מבטיח אני לו.
– אם כן, יש לי משהו בשבילכם: – ענה בקיצור, פתח את הדלת ומשך־סחב ארגז־עץ.
כשפתחתי את הארגז מצאתי בו שעון־עץ עם מטולטלת ועם שתי צפרי־עץ גדולות. על אחת מהן היה תלוי פתק עם הכתובת: “ברכות מגיסך קוצין”.
– נו, עכשיו יש לנו שעונים למדי! – אומר אני לאשתי. – הוציאי את הכלי מתוך הקש, הציגיהו באמצע החדר ותני לו תנופה.
– נאוואר־מיין7, די שעונים! – אומרת אלי אשתי באידיש צחה, ונותנת לי נשיקה וסטירה גם יחד. – האם אין לנו 4 חדרים? בכל חדר – שעון. ארבעה חדרים – ארבעה שעונים!
– מילא! – אומר אני ומשפשף את מצחי – סקרן אני לדעת איזו מתנה יתן לי הדוד רוזנבוים.
ותוך כדי שיחה – טך־טרבך! דופקים בדלת. אני רץ קדימה, פותח אותה ונכנס דודי רוזנבוים, כולו מיוזע וחבילה בידו; הוא פותחה ומוציא מתוכה לא שעון, אלא… שני שעונים: שעון־מעורר כדי לעורר אותך משנה ושעון־טרקלין בשביל הטרקלין.
– תוּף! – גונח הוא ומעמיד את שני השעונים על הרצפה: תיהנו בנחת… תוף… ממתנתי. איך מוצאים חן בעיניכם… תוף… שני שעוני?
– מתנה יפה מאוד – אומרת אשתי ולוחצת לו את ימינו.
– ומתנה מועילה מאוד! – אומר אני ולוחץ את שמאלו.
– רציתי… תוף… לקנות לכם עוד אחד! – מנפנף דודי במטפחתו, אולם לא ידעתי – אומר הוא – אם בעלנים אתם לשעונים!
– מה אתה סח? – אומר אני ומרגיש, שלאט־לאט אני בא לידי היסטריה – שעונים הם משוש־חיי! עוד מימי ילדותי לא יכולתי לחיות בלי שעונים…
לדברים האלה נפתחה הדלת ונכנסה דודתי עם מערכת כלי־חרסינה.
אולם הייתי כל כך מבולבל, כל כך היסטרי, שלא ידעתי את אשר עמדי.
אחזתי בשביס דודתי, סחבתי אותה אל האולם, ניפצתי את כל מערכת הכלים, וברקדי על גבי חורבות החרסינה התיפחתי וצעקתי:
– הבו לי שעונים! המון שעונים! סבוני בשעונים! יש לי צורך ב־שעו־נים! אין לי צורך בשולחן, במיטה, בכסאות, בבגדים, באשה, אלא בשעונים, – המון שעונים!!
רק אתמול, באחת עשרה יצאתי מבית־החולים בלוויוּ!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.