האישים    🔗

יוסף בן מתתיהו

האשה

בן פורת

ופסי

האיסי

הרומי

הכוהן הגדול

יהויסיף קצין בצבא יוסף

אלפיוס קצין בצבא יוסף

סופיאל לוחם זקן

אביאסף לוחם זקן

יהו לוחם צעיר

סף לוחם צעיר

נבוסף, לוחם צעיר מאד

העיור

לוחמים

כוהנים

לויים

הקול

כל אחד מאישי המחזה יש לו דמיון מה אל יוסף בן מתתיהו.

הזמן: מלחמת היהודים והרומאים.

המקום: מערה מתחת למבצר יודפת.

 

מערכה ראשונה    🔗

מערה מתחת למבצר יוֹדפת. מבוקעת, מפותלת ומסוכסכת בחדודי צוקים. לוחמי יודפת האחרונים ישנים בה. ביניהם על סלע מורם יוסף בן מתתיהו. נחרה. חושך. רק אבוקה אחת דולקת וצלליה מרצדים למקוטעים. ליד האבוקה יושבת תוהה ומשמימה האשה. האשה מתמתחת, מתמודדת, מפהקת פיהוקי ערגון. צופה ומביטה אם אין מישהו מן הישנים רואה במעשיה. זוחלת וקרבה למרגלות יהויסף. גוחנת מעליו, מעבירה את ידיה ברוך ובמסירות הגוף על רגליו, על גויתו ועל שערות ראשו. סילודים של תאוה מסלדים בגופה ומגעיה הכפונים משתלהבים והולכים, מתרגשים והולכים.

יהויסיף (מקיץ ומנער אותה מעליו):

סורי ממני!

סופּיאל (מקיץ):

שוב טמנה פח!

אלפיוס:

הזונה! (הוא מיידה בה אבן מתוך נאצה. האבן חולפת ועוברת כמטחווי מה מן האשה והלאה ופוגעת פגיעה קשה בכותלי המערה).

הלוחמים (מתעוררים, מגדפים, נרגזים).

האשה (שלהבת סיגוף בעיניה וקולה ניחר ומגרה):

שלושים יום…

שלושים יום שניפץ במחי כילף

את אֵיל הרומאים.

שלושים יום שנקבוהו ככברה

ובאש נשרף.

מאכולת אש!

ומקודם כמה ימים, כמה שנים,

במרידה, בקרבות, במצור,

שלא נגע בי,

שלא קרב אלי

כזר אל זר,

כמת…

והמות כאן מלבין שיניו מכבר…

המות עם יונקי שדי רקד,

המות לא נתן הפעם לקבור –

רקב רצה,

רקב עולל ושֹב.

ומי שצם – מת.

ומי שזלל והקיא – מת.

ומי שהאמין באלוהיו – מת.

הרוצח והנרצח, הרומי והיהודי, הבשֹם והבורסי –

הכל מת, מת, מת.

ורק אנחנו כאן נותרי הכל,

ארבעים גבר ואשה אחת,

אחרוני יודפת –

ומחר נמות.

בחרב נמות – אם יגלונו הרומאים.

ברעב נמות, בפחד –

אם לא יגלונו…

מחר נמות –

ולמה זה אשֹים מחסום לפי

ועל רגשת דמי אשית מצור?

בפני מי אבוש?

בנֵבך זמן,

בהפוך ערי הככר מפולת אש,

בעלות עשן מהריסות אנוש

ועולם כולו דימה לחזור אל אַל –

השקוהו שתי בנותיו ללוט

במערת ראשית,

עטו עליו בליל־זוועות קדמון,

חילקו אונו בגביעי גופותן,

הקימו זרע בין החרבות,

זרע אב…

אני אף זרע לא אקימה עוד,

אף לא זאת.

אני אף רגע לא שכחתי כי מחר נמות.

אני רק זאת חפצתי:

כי יך בי פעם עוד

זרם זה הבא מגוף אנוש,

אשר לו שֵם תקראו –

ואינו אלא סוד,

ואשר בו, רק בו

צפון עוד משהו מכוס התנחומים,

משהו מפלא אלוהים…

הלוחמים (מתנערים ממקומותיהם בהתמרמרות חימה, קרבים אליה בצחצוח חרבות):

– שמטוה!

– סתמו את הפה הטמא!

– לחרב הגירוה!

סופיאל (בנעימה):

"כאורח צמא יפתח פה

ומכל מים קרובים ישתה,

לפני כל יתד תשב

ולפני חץ תפתח אשפה".

האשה (מתרתחת והולכת):

הוי עטרת גאוּת שכורי יודפת,

הוי עם קנאות משתולל,

הוי גבורים כאווזות השדה –

תאמרו, נוראים אתם ממוות?

הַכו, פִּגעו, שִמטו,

לחרב הגירו!

שפכו חימה עלי,

אם אין לכם אונים.

פתאים!

הן מגע הוא זה אשר חפצתי,

מגע גבר,

משא יד ורגל – מכה,

מכת חרב! – הנה כאן… וכאן…

(היא משתוללת והולכת, חובלת בגופה ופורעת שערה)

הנה שמלות, הנה!

(היא קורעת שמלותיה מעליה)

הנה שרוול, מותן, נעל, פוזמק,

הנה כותונת!

הנה סהרון, שביס, עכס,

הנה בית נפש!

ערומה יצאתי מבטן אמי

וערומה

אני ניצבת כאן לפניכם –

הכבר ראיתם שֹיער כזה?

זרועות כאלה?

הכבר שמתם לב למשקע השדיים?

כל זה נואק, זונק, תובע יד כובשת,

יד אמת!

כל זה מסיר זיוף מפה,

בושה מעין.

כל זה קורא לתענוגות גסיסה,

לכלות הדם –

אללי לי,

האין אחד מכם רואה?

(היא פורצת בבכי)

הלוחמים (חזרו לאחוריהם נדהמים, מבויישים, אחוזי דכאון ותאוה מסותרת).

האשה:

יום ולילה אתם רובצים פה על השתיקה,

ממלאים חלל המערה הבל פיכם,

הבל פי גבר.

עיניכם בולשות בי ולא יראו.

עין עין כמדקרת חֵפֶץ מחוּפּשׁ,

עין עין כתובעת חוב.

ארבעים כאן אחרוני יודפת

וארבעים להם זוגות עינים –

כולם במסתרים בי ניחתו,

כולם ישֹיקו בי גחלי דמים

וכולם איש אחיו ייראו –

כולם…

והמות כה קרוב… כה קרוב!…

איזה להטים לכם מנץ רומי להיסתר?

כמה שומרים לכם לחסום דרכם?

הן צעדיהם שומעים אנו כאן,

קטעי שיחם… הנה הנם!

האם לרחמיהם תושיטו יד?

ההם ידעו רחם? הם,

אשר שמנים רותחים המטרתם על ראשם?

אשר על סלע אחד ערפו ששים ריבוא מכם?

וכמה מים שמורים עוד בכדיכם?

(היא מבקעת ברגליה כדים ריקים).

כמה לכם עגלי מרבק?

או היש

אשר כנשי חיקכם תאמרו לזלול

בשר־אדם?

מגד עוללים וטף?

אבר מן האח החי?

כל זה מותר?

ולנגוע בי… לשמוע לי –

אסור?

אביאסף:

הרי את מדברת על המות

כפוטר מחול –

משום שלא תראיהו מגשש,

משום שאין עינים לך ברוח.

שאילו ניתנה רשות לך פעם לראות –

מיד נאלמת…

הלשון אשר כפרץ תמלל –

היה אוחזה שיתוק.

הרגל לא היתה נשמעת לך עוד,

היד…

הדם באברייך היה מגליד

כסחף השלחים.

העור היה מקריס.

אני יודע את המות.

סופיאל:

וגם אני יודע.

על כן אני אומר:

אויל המתעבר.

הרניני לך צפורת קברים.

עשי בנאפופייך והרבי עתק.

אני נושב בך –

ואינך…

אני רואה אותך כראות בשר שחוט.

צינה עולה כבר מנבלתך,

קוֹררר…

האשה (יושבת במערומיה ובוכה חרש).

האשה (דמעתה על לחיה):

שמא תאמרו: אנוכי לא ראיתי?

הן בצפרני אלה,

אשר קוּשו כאנקולי אטליז,

כשן פתנים מלאו חמת אכזר,

הרתקתי על הגויות העטופות,

נברתי בדמים הניגרים,

במוחות הממוסמסים,

ושתי אזני הטיתי אל הגסיסה –

אולי אמצאהו, את זה הטמיר והנעלם,

שבגללו יצאנו פה לקרב?…

לא מצאתיו! –

ואם מצאתיו –

הרי מבית סתרים שלח אלי ידו,

ממעיין חתום,

ממקום,

שבכל המחצבים אבני מידות תירו

להקים עליו חומה,

שכל אוֹרְרֵי דורות

הפקדתם עליו שומרים –

חרם כי יכריזו, שמתא ואיסור.

כעובר במעי אמו,

תינוק חמוד, שעיע, חמקמק,

קרוב קרוב אלי מאד,

עד אפס כל חוצץ,

התחיל מרתיק בתוך תוכי,

מש בי ומבטבט,

פוקח עין אחר עין

ועיניו – עיני…

והעינים פנימה תיפקחנה.

וריסי משי לעינים

וגביני דודים.

ומשב להן בשרשים נוגע,

לופת כל סיב,

חודר עד מוח העצמות,

מְסוֹדֵד וּמְרַזְרֵז.

והעינים –

אלפיוס (מתפרץ ממקומו ומתנפל עליה, כשחרבו שלופה בידו):

השטן! השטן!

אֵל קרע שטן!

יוסף בן מתתיהו (עוצר בו ודוחפהו לאחור):

הנח לה לאשה זו!

הנח לה לחיות עד מות.

לא רב המועד אשר ניתן לנו עוד.

אלפיוס (מוריד חרבו וחוזר למקומו בריגון).

האשה:

יוסף!.. בן פורת יוסף!..

הקולך זה אשר שמעתי פה, בני?

יוסף, יוסף בני!

לא הוא הקול אשר בטבריה

נטלה אזני שמץ מנהו,

בצעוד בנות עלי שוּר

לראות בשפוֹר בה חלקת מחוקק.

לא הוא יוסף פוקד צבאות אל חי,

אשר כל עין ביודפת

לו בסתר תדמע

ולשלומו תחרד,

אשר כל פה

מליז שפתיו אחריו –

ברותחים נדון…

אמור להם, יוסף,

כי אחרים אנו כאן –

אם לא יבינו עוד.

כי לילדים הפכנו,

אשר אין הבל למו עוד,

ילדים לפני המות…

אמור להם,

כי אני רחמים.

כי ראיתי את שגעון דמם

ואת עוניים אני ראיתי

ואת יאושם הקר –

עקב בושתם…

את כולם ארוה דודים,

את כולם!..

גם על אחד מהם לא אפסח,

כי כל אחד מהם דַוָי.

משֹפם־זקנים דוקר לא ארתע

ואף את הנער אלמד איווי,

אף את זה אשר נולד אטום.

(היא כורעת לפניו ולופתת את ברכיו):

יוסף, יוסף,

כל התורות רימו,

כל הדברים בגדו.

אדם טעות הוא, יוסף,

אדם שַבֶּשֶת,

אדם לא היה ולא נברא!

נשובה נא, יוסף,

נשוב נהיה חַיָּה.

לצבאים נדמה או ליעני מדבר,

לנמרים,

אשר לא נדע דבר עוד,

חוץ מרהט זה של און,

ממגע פלאים זה,

גוף אל גוף,

חוש אל חוש,

רחש.

אשר כאד יעלה מאדמת ראשית,

כאד יעטוף כל חֵשב וכל כאב.

אשר בינו ובין המות אין אף פשֹע,

בינו ובין העדן – שעל אַין.

והעדן כולו משקה,

כולו עילוף.

והעדן –

יהויסף (בא במרוצה אל יוסף בן מתתיהו):

צדקה הימנו.

שגבה הימנו.

משחק אנו משחקים פה,

על שתיים אנו מהלכים,

בני־אדם, בני־אדם,

ולבנו –

לבנו בַּשָּׁם.

ודמנו –

דמנו בחיה.

ראה עמידתי,

מה אני לפניך?

כלי מלא תאוה,

סיר מלא טירוף,

שדיים ובית בושת.

לנבוח הייתי יכול,

לנבוח –

הרגני נא, המצביא,

בתקני נא לגזרים,

או תן לנו אשה זו –

ונדענה!

הלוחמים:

– לא נרצה עוד, המצביא!

– לא נאבה במעלות כבודנו עוד!

– שקר! שקר!

– לא נרצה לדעת עוד!

– לא נאבה לזכּור עוד!

– לשכוח! לשכוח!

– לצלול! לצלול!

– תן לנו אשה זו ונדענה!

(הטרוף מתפשט והולך בין הלוחמים. הם הולכים וקרבים אל האשה, כשהם זוחלים על ארבע, רועדים מחמדה ופיהם זב ריר).

הלוחמים (בתאוה מכושפת, במקהלה):

הב… דם… הב… גֵו…

שוב… צלוֹל… חיק… תהום…

הב… גל… הב… ים…

שם… רא־שית… שית…

קול תרועה (נשמע מרחוק).

יוסף בן מתתיהו (ניצב מלוא קומתו בין הזוחלים והמטורפים ומרים ידיו בצעקה):

המקדש!

אוי לי, המקדש!

הטרם תשמעו קולו של המקדש?

קול תרועה (גובר והולך).

הלוחמים (מזדעזעים, קמים על רגליהם, נושאים ידיהם למעלה):

– המקדש!

– קול המקדש!

יוסף בן מתתיהו (כבחזון, בקול משביע):

בית לבן ישנו,

בו מעיין נובע,

על הר קדומים בירושלים.

שיש טהור כולו,

אדוות גלשים מאבן.

עמודים בו,

מפליגים לשקט.

מעלות בו,

שערים ומזבח.

ושער אחד פתוח לעולם,

לעולם כולו…

כמה דורות הקימו את הבית?

מי ראשון חצב בו את האבן?

מלכיצדק? אברהם? דויד?

מי ציוה למי?

הנבקע שם המעין תחילה?

או תחילה נבנה הבית

ואחר נבקע בו המעין?

ועשר ספירות הן,

עשר ספירות בלימה.

עשר ולא תשע,

עשר ולא אחת־עשרה.

צפִייתן כמראה הבזק.

ותכליתן אין להן קץ.

ודברו בהן ברצוא ושוב.

ולמאמרו כסופה ירדופו.

ולפני כסאו הם משתחוים.

והיכל הקודש מכוון באמצע –

והוא נושא את כולן…

וכוהנים שם מתהלכים בבית,

לבנים כולם, ברורים כולם,

כולם טהורים.

באימה שומרים הם את הבית,

באימה עורכים הם את הזבח,

באימה יגשו אל המזבח.

ואש תמיד תוקד על המזבח,

לא תכבה…

ומה אם פעם תכבה האש?

אם בטומאתו יגש אחד כוהן אל המזבח –

והכל יטמא?

מי שומר

על יורד לבית הטבילה

ונרות דולקים מימין לו ומשמאל?

לא תכבה האש!

לא יגש אחד כוהן בטומאתו

אל המזבח!

לא ישמור אדם על היורד להיטהר!

שבעה ימים לשבוע.

שבעה קנים למנורה.

לעולם ימי שבוע לא ישבותו.

לעולם יאירו פני המנורה.

והמנורה מקשה זהב כולה,

זהב טהור…

בן פורת (ניגש רתת אל יוסף בן מתתיהו, מפסיק את דבריו, בדביקות ובתום נעורים):

המצביא!

אותה… את האשה –

לי אותה תתן. לי.

באשר אני חיכיתי כאן

יותר מהם,

עוניתי כאן יותר.

באשר טרם ידעתי אשה,

ולא אדענה עוד…

בחטאתי לא יהיה משום חטא.

אני עוזב תבל

ולא טעמתי בה אף שמץ מה.

מיום ידעתי קרוא בשמי

נלחמתי כבר במערכות שדי.

עיני לא ראו כאן יותר מדם,

חללים ודם.

המצביא!

בילדותי, ביער בלבנון,

ארזים ראיתי ומעין,

מעין בסלע.

ודמות נעה בִּרְאִי המעין,

אפודת אריג מטוִי חיי,

רקומת אחרון חלומותי…

המצביא!

הנה היא דמות הרז!

אשה זו הניצבת לעיניך,

חשופת הלבוש ועטופת ההוד,

נשבעתי, המצביא, היא היא!

הכרתיה

בקול זה עומק לא שמעתי עוד…

בנוגה דם זה לא ראיתי מעודי…

בגשר ניצוצות זה, המקשר

שולי נפשה בתעלומות תמולי…

המצביא!

באלם כיסופי,

בחנק ובדם,

הכיתי על נפשי כהכות פטיש על סדן,

צירפתי זיק אל זיק לגנזכּים של אור,

הטמנתי לי שבילים לאשר לא יבוטא,

להתהלך בהם לעת מועד ואון,

להאחז בהם בשעת חילוף המזלות –

אם לי אוֹתה תתן,

הרי אתה בונה תבל,

הרי אתה קושר כוכב

אל כוכבו שנתפרד…

וכלום ידעת אי יסוד עולם?

ואם לא יש

אשר בשנַיִם לבבות

נישא אשכול המזלות כולם?

תננה לי!

אני אגע בה כנגוע בכנור קדוש,

אעיר בה עולמות,

אשר זה אלף דור שלא הקיצו עוד,

אנגן בה מנגינות שדי…

אני יתום,

ואין לי אב אשר אותי יוליך

ואין לי אם –

וכל אחד מכם יהי שושבין!

ופסי (מתגלגל מצחוק):

חה־חה־חה…

באיחור זמן, באיחור זמן.

משנתפכּחו הללו, נשתכּר הלה.

מציאה מצא!

היצר תקפו!

חה־חה־חה…

(טופח על שכמו של בן־פורת):

בן חיל אתה, בן פורת,

בן חיל!

אינך חסר עוד אלא נביחה ככלב,

כאשר נבחו הללו:

הב־הב, הב־הב!

הלוחמים:

– הס, ופסי, הס!

– מי זה שיסע את דבר המקדש?

– המצביא,

דבר ויחרישו!

– השמיענו דבר המקדש!

יוסף בן מתתיהו (מתבונן חליפות בבן־פורת וופסי, החוזרים כל אחד לפינתו שלו, משלב כפיו על לבו):

ואנחנו כוהני עליון,

עונדי העול הרם מדור אל דור –

הטובים אנו מכם?

זכאים מכם?

איני יודע מי מכריע.

יש בינינו מוזכּרים לשבח,

ועל אלו נאמר:

“זכר צדיק לברכה”.

ויש בינינו מוזכּרים לגנאי,

ועל אלו נאמר:

“שם רשעים ירקב”.

יש בינינו מה שיש בכם.

ואולם

בהישמע

קול שער הגדול נפתח,

קול המגרפה,

קול העץ שעשה בן קיטין

מוכני למזבח,

קול גביני כרוז,

קול החליל, קול הצלצל, קול השיר,

קול השופר,

קול כוהן גדול

בשעה שהוא מזכּיר את השם

ביום הכיפורים –

הרי יודעים אנו פתאום

מי אנו, מה:

זרע כוהנים!

עם אהרון!

אשר אין תואר למו עוד,

זולתי כוהן.

אשר אין חפץ למו עוד,

זולתי חפצו של המקדש.

וחפץ זה טבוע בבשרם,

שקוע בדמם.

ואין לך דבר אשר בפניו יעמוד,

אין לך אדם אשר אותו יעצור.

ומפני אותות שמים לא יחת,

לא יירא מות…

הלוחמים (במקהלה וברגש):

ככוכב אור מבין עבים – מראה כוהן.

כירח מלא בימי מועד – מראה כוהן.

כשמש מסקרת אל היכל המלך – מראה כוהן.

וכקשת נראתה בענן – מראה כוהן.

יוסף בן מתתיהו:

ואין המספר שולט בעדת הכוהנים.

וצר הבית מהכיל כולם,

צרה ירושלים.

וכמה דרכים קוראים להם ללכת.

כמה משרות על שכמיהם הוטלו.

עד כוש ופוט ולוד הגיעו,

עד אלכּסנדריה של מצרים.

עורכי קרבות, פלמנטרין, מנעימי מלל.

ממירי מנהג ושם,

שוכחי מקור מחצבת.

ידם רב להם,

ובכל אשר יפנו ישכילו.

שמם ישֹגה בפי כל עם יעבודו,

וכסאם יורם מעל כסא נכרים.

אך בלא יודעים

ובלי אשר יוזכּרו –

מלאכתם נעשית על תנאי

ועל תנאי

מועדיהם יספורו –

כי באשר ילכו, תלך ירושלים

וקשב המקדש בעורקיהם מתוח.

(ברגש):

ואני יוסף בן מתתיהו,

פוקד מערכות המרד,

שומר מוכה של הגליל,

קושר אחרית יודפת

על יד לו לטוטפת –

אני נלחמתי כהילחם רבים,

אני הוכיתי ולא חסכתי דם.

פני לא הסתרתי מן החרב.

דֶבֶר התהלך –

ואנוכי לא נחבאתי.

יד אורבים שולחה אלי –

ופני כתמול שלשום.

למערת צלמות זו הודחתי,

באבוד הכל –

ולא יראתי.

אך עתה –

ההרגזתם שאול מתחת

ועמודי תבל יתמוטטו?

העוררתם לויתן משנתו

ושור הבר בקרניו ינגח?

עתה אני ירא, אחים!

(קול תרועה מרחוק).

המקדש,

המקדש ניצב פה בתוכנו!

(יד המקדש הווה בכולם. כולם מורתחים. כולם מבוהלים. כולם מרתתים באימה).

הלוחמים:

המקדש!

המקדש ניצב פה בתוכנו!

קול תרועה (עולה ויורד ונאלם דומיה).

האשה (מתוך שכחון עצמה, מתוך מסירות הגוף והנפש, בנעימה):

 

מערכה שניה    🔗

א    🔗

אותה המערה. הלוחמים ישנים. בהמשך המערכה מקבלים הסלעים חיות דמיונית, הולכים הצבעים ומשתברים לגבישים גבישים של אודם, צוהב, תכלת וארגמן ונוגה החלום נאצל על הכל.

שלושה נודדים באים. האחד לבוש כאיסי מתבודד, השני כרומאי מתגנדר והשלישי ככוהן גדול, האורים והתומים על מדיו. משהו חלומי יש בשיחם ושיגם וכל אחד מהם דומה דמיון רב ליוסף בן מתתיהו. שלושתם ניצבים על יוסף בן מתתיהו, הקם משנתו, אף הוא כבחלום.

האיסי (מוציא נחש מחיקו ומוסרו לידי יוסף בן מתתיהו):

נחש זה מן המדבר הוא בא,

מן המקום בו חיינו אתה ואני

בגוף אחד.

שלוש שנים של חיינו

עברו עלינו שם,

הלא תזכּור?

באוהלים,

על גדות הירדן,

בין טובלי השחרית.

ואני לא הבאתיו לכאן,

אלא על שום דבר אחד,

על שום ששכחנו לרוצץ גולגלתו…

יוסף בן מתתיהו:

מה העבודה הזאת?

הרומי:

מלאכה לבטלה היא זו,

פטפוט של הבל.

הן דווקא גולגולת זו

היא ששימחה כל כך

את לבה של פופיה המלכּה.

הן תזכּור אותה?

ברומי, באותה נסיעה

לשחרור האסירים.

מי פילל ומי מילל,

כי ישנה כזו בעולם?

כי יש קיטון כקיטונה?

כלשכת הגזית,

כקודש הקדשים…

הכוהן הגדול:

אלא שהקטורת,

קטורת תועבה היא שם,

שאינם יודעים סודה של קטורת.

יוסף בן מתתיהו:

וגם לבושה

לא היה צנוע ביותר…

הרומי (מצביע על האשה):

כשראית את זו במערומיה,

כלום לא נזכּרת בגופה של פופיה?

יוסף בן מתתיהו (מטלטל את הנחש בידיו):

נזכּרתי ולא נזכּרתי.

שמשהו עוטף מערומיה של זו,

שלא היה במלכּה.

משהו כפרוכת שבקודש הקודשים,

כשהיא נפתחת ונחפתת

ביום הכפורים;

אף כי אינה נראית לעין,

עדיין היא מצויה, וחוצצת

בין העזרה ובין לפני ולפנים…

אינני יודע משום מה נזכרתי בקודש הקודשים.

הכוהן הגדול:

ואני יודע.

שתיים שהן אחת הן.

היא היא…

האיסי:

במדבר לא היינו הוגים בכגון זה.

יוסף בן מתתיהו (בתמיהה):

לא היינו הוגים?

האיסי:

ואפשר שכּן…

הרומי (מוציא עכס של זהב מחיקו):

לאמיתו של דבר,

הזהב שעל המלכה

היה נאה יותר

מן המלכה עצמה.

ושמא לא היתה היא,

אלא זהב בדמות אשה?

הן שמענו,

שאשה נהפכה לנציב מלח,

ולמה לא יהא נציב זהב

נהפך לאשה?

זוכר אתה את עכס הזהב,

שהסירה מעל מחשוף יריכה

ומסרתו לך?

הנה הוא כאן.

הבאתיו לך.

טבעת כישופין לאסור את נשמתך.

(הוא מוסר ליוסף בן מתתיהו את עכס הזהב).

יוסף בן מתתיהו (שוקל את עכס הזהב בידו האחת ואת הנחש בידו השניה):

תאומים ממש.

דומים כטיפת מים לטיפת מים.

האיסי:

ולאן פניהם מועדות?

הרומי:

למדבר בוודאי שלא…

האיסי:

מי יודע,

והרי זה החי משם הוא בא,

אלא שהיה עלינו לרוצץ את גולגלתו.

קול (קורא מלמעלה).

הרומי (מתפרץ פתאום כמשליך מסכה מעיקה, בחפזון ובסרהוב):

פניהם מועדות למעלה,

אל הרומאים,

העומדים שם ומחכּים לך,

שתימלט על נפשך,

שתצא אליהם –

כלום לא ידעת זאת?

יוסף בן מתתיהו (כמגרש מחשבה טורדת):

ידעתי… ידעתי…

הכוהן הגדול:

לפי ראות עיני,

פניהם מכוונים למקדש.

הרומי:

כלום יש נחשים במקדש?

הכוהן הגדול:

נחש הנחושת של משה

במקדש הוא גנוז,

וכל המסתכל בו,

ניצל מארסם של אלה…

יוסף בן מתתיהו (בפחד פתאום):

כלום אלה עוד הארס בפיהם?

האיסי:

אלא מה?

להשתעשע בהם

הם מצויים בידך?

יוסף בן מתתיהו (מפיל את הנחש והעכס בבהלה ארצה):

ולמה לא אמרתם לי?

אימה ופחד!

קול (קורא מלמעלה).

הרומי (כמקודם, בחפזון ובסִרהוב):

זה משם,

מן הרומאים!

אות אחרון.

הצל את חייך!

הימלט אליהם!

אל תעסוק בדברי הבאי!

יוסף בן מתתיהו (הופך פניו לנוס).

האיסי (עוצר בו):

אל תלך לשם:

הכוהן הגדול:

אל המקדש ברח.

אל קרנות המזבח.

כלום אינך מתגעגע על המקדש?

יוסף בן מתתיהו:

מתגעגע אני.

(ברגש) אלוהים יודע,

כי מתגעגע אני…

הכוהן הגדול:

ומי מעכּב בידך?

יוסף בן מתתיהו (מצביע על הרומי):

הלה מעכּב…

הרומי:

חייך קודמים לכל!

הצל את חייך –

וכל הדרכים פתוחות לפניך.

הכוהן הגדול:

בינתיים והמקדש יישרף…

יוסף בן מתתיהו (בפחד ובכעס גדול):

מי פותח פיו לשטן?

המקדש לא יישרף!

לא יישרף המקדש…

הכוהן הגדול:

הישרף יישרף!

(הוא יוצא בצעדים חגיגיים).

הרומי (שם ידו על שכם יוסף בן מתתיהו):

ועתה – היש תקוה?

יוסף בן מתתיהו (בועט ברגליו בעכס הזהב, בכעס):

צא מכאן!

אין תקוה…

(לעצמו):

לא יישרף…

המקדש לא יישרף…

הרומי (נוטל את עכס הזהב ויוצא ביוהרה).

האיסי (מסתכל זמן מה ביוסף בן מתתיהו, העומד מסומר אל מקומו, נוטל את הנחש ויוצא במנוד ראש, ליד הפתח):

עוד סיפק בידך לרוצץ את גולגלתו… (יוצא מהר).

יוסף בן מתתיהו (קופא תחתיו, מסוייט, נופל לתוך שנתו):

חלילה… המקדש לא יישרף…

ב    🔗

המערה הופכת גוניה. הלוחמים ישנים. צלילי מנגינה נמתחים ועוממים.

הקול: האשה!

האשה (כבחלום): הנני!

הקול: קומי!

האשה (קמה): מי אתה?

הקול: זה אשר פיך יקראני…

האשה: לאן?

הקול: למעלה!.. לצאת מכאן!..

האשה: שם הרומאים…

הקול: שם אני…

האשה (מראה על הלוחמים): ואלה מה יהא עליהם?

הקול: באשר תלכי – ילכו עמך…

האשה: בחלום?

הקול: כלום לא תביני,

כי את בחלומם

והם בחלומך?

כלום לא תראי

את החוטים המשתזרים כאן

בין אדם לאדם?

האשה:

רואה אני… מבינה אני…

הקול:

ומה בפיך?

האשה:

אשאר כאן,

על ידם.

עמם למות חפצתי.

הקול:

את משקרת!

האשה (מצביעה על בן פורת, השקוע בשנתו):

הוא יעיד עלי,

כי אמת דיברתי.

הקול:

מי הוא לך

ומה הוא לך?

האשה:

הוא צורפי ומטהרי,

הוא בן פורת לבי,

הוא אוהב אותי…

הקול:

הוא המרחיק אותך מעלי,

מרה תהיה אחריתו!

האשה:

יהי כן,

הולכת אני אחריך.

(היא איננה זזה ממקומה).

הקול:

למה תתבוששי?

האשה:

המקדש…

יוסף דיבר על מקדש…

הקול (בכעס):

הישארי איפוא כאן!

התכּחשי לי.

הסתאבי.

היי להם לאבן נגף

ולמי מריבה!

האשה (מחליטה פתאום):

הולכת אני!

(היא הולכת ועולה ברעש אל פי המערה).

הקול:

חרש, חרש…

אל תעירי אותם!

האשה:

עוד זאת אתה דורש מעמי?

לא אוכל ללכת חרש,

לא אובה!

(זועקת):

עורו נא!

קומו נא!

אל הרומאים אני הולכת,

אל הרומאים!

בן־פורת (ניצב בדרכה):

לא תלכי מפה,

כל עוד אני חי!

האשה:

אם כן מות!

(תוקעת סכּין בלבו ובורחת אל פי המערה)

הלוחמים (שנתעוררו משנתם במהומה אחריה, זועקים):

קשר! קשר! קשר!

היא תמסור אותנו ביד האויב!

עצרו בעדה!

שמטוה!

בן־פורת (ניצב בדרכם, עם הסכין בלב):

חלילה לכם!

 

מערכה שלישית    🔗

המערה כאילו עברה כבר את גבול הממשות והרי היא מתנועעת וסובבת כבתוך הזיה של עילפון, מבליטה ומקרבת בכל פעם צד אחר, מראה אחר, אישים אחרים וקטעי שיחם שהמו וזימזמו מרחוק מתבררים ונשמעים. הלוחמים נפוצו על פני המערה ונתפרדו לחבילות חבילות, אלוּמות אלוּמות של אנשי שלדים מדמימים והוזים, מדובבים והוזים מי מרעב, מי מצמא, מי מיאוש, מי מעייפות ומי מפחד המות המתקרב. יוסף בן מתתיהו יושב יחידי במרכזה של המערה, קופא על מקומו ואינו מגלה שום סימני חיים.

אלומת אישים א'

יהו:

הס! הם באים!

סף:

עורבא פרח!

אבן ניתקה מן הקיר…

יהו:

צעדים ברורים אני שומע.

סף:

כמה שאתה שומע ומבחין,

מוטב כי תחריש.

יהו:

מי יתן והיו כבר באים.

סף:

הכה תאב אתה למות?

יהו:

הציפיה נוראה מן המות.

סף:

תינוקות של בית רבן!

הציפיה – חיים עודנה,

והמות – מות…

אלומה ב'

סופיאל:

כמה ימים שנמלטה מכאן?

אביאסף:

אבד לי חשבון הימים.

ואולם דומני,

שהלכה מכאן מבעוד יום –

עתה לילה.

סופיאל:

כיצד תבחין?

אביאסף:

ביום איני מיטיב לראות באפילה,

בלילה – כן.

וגם זאת:

ביום איני שומע קולה של דממה –

בלילה אני שומע.

סופיאל:

היא דממה – הוא מות.

אלומה א'

יהו:

המאמין אתה באומרים,

כי עולמות אנחנו,

אדם אדם עולם קטן?

סף:

יהי כן.

יהו:

והמאמין אתה, כי יש איים בתוכנו,

אשר עדיין רגל לא דרכתם,

עין לא שזפתם?

סף:

כדבריך…

יהו:

וראה:

הלילה הלינני אי רחוק,

ומגילת קלף פרחה שם על אילן,

ואני בלעתי את המגילה.

סף:

יערב לך…

יהו:

ולמה אינך שואל,

מה היה כתוב בה?

סף:

אני שואל…

יהו:

הדברים נסבו עליה,

על האשה.

וידעתי פתאום, כי לא תימחק מספר חיי.

כי חשקתי בה –

ועל כן כה שנאתיה…

סף:

כך…

יהו:

והמאמין אתה בזאת?

סף:

דייך, שאתה מאמין.

יהו:

ואולם, מבין אתה,

אם שם על אי רחוק יושב אחד,

חושב את מחשבתנו,

יודע נחש הגותנו

עוד בטרם בא אל פינו,

הרי לעולם

לא ייקרע הלוט,

הרי לעולם לא נדע –

מי הוא ומי אנחנו?

ופסי (ניגש אליהם, בלעג צופן סוד):

הוא – זה יוסף בן מתתיהו,

ואנחנו – אנחנו צלליו…

יהו (מראה על יוסף בן מתתיהו):

הביטו בו,

מה שָלֵו האיש…

סף:

אין זאת וכוח אבנים כוחו.

ופסי:

אין זאת ובטוח הוא בחייו.

יהו:

הכיצד?

ופסי:

תימום זה לשם מה הוא בא?

כולכם יודעים,

וכולכם עושים עצמכם שאינם יודעים.

יהו:

מאום אין אנו יודעים!

החשד מות במחתרת הוא,

שופוהו ראש!

ופסי:

כן, החשד…

ואולם המים,

אחרית המים שציוה לשפוך על החומות,

כלום באמת רק לטובתנו התכּוון,

להטעות את האויב?

יאמין מי שרוצה להאמין…

יהו:

אם בוגד האיש,

ככלבים נמות.

אם טהור האיש,

טהורים נמות.

אני חפץ למות טהור –

אני מאמין!

ופסי:

ואולם…

יהו:

אין אולם…

למקדש ולמצביא –

חי!

סף:

הס, הוא מסב פניו.

יהו:

מה נאה האיש.

ככוכב אור מבין עבים –

מראהו כוהן.

אלומה ב'

העיור (מגשש ובא):

ומה אעשה אנוכי,

אנוכי מה אעשה?

שאינני יודע, אם קיים עוד העולם?

שאני מדבר –

ואיני רואה אל מי.

שאינני יודע,

מי פה האוהב

ומי האויב?

אביאסף:

בלחש, בלחש.

כולנו איננו יודעים.

סופיאל:

ואני יודע זאת מכּבר,

מיום שלמה מלאכת המקדש.

מיום אמרו:

כלול הוא בהדרו.

כמה יובלות

עמלו לחצוב בסלע.

הניחו אריח על גבי אריח –

ולא גמרו.

עד שבא דורנו וגמר.

לא האמין כי יש קיצבה.

לא השאיר מאום לבא אחריו.

תם! נשלם! נגמר!

ואסור היה לגמור!

כל גומר –

כופר!

כל בשל –

קמל!

כל משלים –

להרס הוא קורא!

העיור (זועק פתאום):

אני רואה! אני רואה!

אביאסף וסופיאל (אוחזים בו):

אלוהים עמך!

העיור:

אני רואה את הקץ!

(נופל מת).

אלומה א'

יהו:

שומה היתה לה בערפה,

אסימון שחור.

התזכור?

סף:

אזכור…

יהו:

וחום דֵהֶה היה עורה.

לא הוא החום

של פלח הערמון.

לא הוא דהה

של בדל תפוח חי.

אלא הוא הוא,

חום דהה…

סף:

פלח הערמון…

בדל תפוח חי…

יהו:

ושתי רגליה לבנות היו

כשיש הטהור,

כעמודים של בהט.

איני יודע,

ואולם איני רואה אותה אלא עם המקדש,

היא היתה משם…

סף:

האמנם?

בער אני ולא ראיתיה שם…

יהו:

אבל אני…

הלכתי פעם יחידי באולם,

יחידי ביער העמודים.

עליה ראשונה היתה לי זאת

ואחרונה…

הלכתי – ולא היה כוהן

ולא היה אדם.

והשער היה פתוח לעולם,

לתכלת ולדמי.

אז לא ידעתי עוד,

כי פעם ניפגש,

כי ישנה כזאת…

עתה אני יודע:

שם היתה גם היא…

סף:

אם כה אתה מוסיף,

לא יישאר מקום פנוי ממנה.

דבר על משהו אחר,

דבר על מים –

אני צמא!

יהו (מתוך הרהורים(:

היה בה משהו משל נביא.

ואולי כולן נביאות הן.

התדע מה הן?

אלומה ג'

אלפיוס (מצליף בשבטים על גופו של יהויסף).

יהויסף:

ועתה כאן, על צומת שבראש,

גם כאן נגעה בי,

בשעה שנרדמתי…

אלפיוס: (מצליף על ערפו).

יהויסף:

עוד! עוד!

חזק! חזק!

אל תרף!

אלפיוס (מוריד שבטיו ברפיון, בזעזוע שבנפש):

איני רוצה, יהויסף,

איני יכול עוד.

יהויסף (מתחנן):

הצלף, הצלף, אלפיוס,

הצלף, אם לב לך לחוש,

אם אח אתה בצר –

הצלף!

גרש ממני זו החזזית,

ספחת שגע זו הלופפתני.

כולי חטאת,

כולי מלא רק תורף מתאוה,

שדיים ובית בושת –

הצלף!

אלפיוס (בהתפרצות פתאום של טירוף דמים):

אצליף! אצליף!

(הוא מצליף בפראות, בתאוה, באכזריות חימה, מבלי להבחין היכן יפגע. יהויסף קורס ביבבה ארצה והלה עדיין עומד עליו ומצליף. אלומה זו מתכּסה חושך והמערה כולה חוזרת ונגלית, בהחל מייד המערכה הבאה).

 

מערכה רביעית    🔗

המערה כאילו חזרה לרגעים, מוצלפת שוט הוודאות של המות הקרוב, אל המציאות האכזרית. שוב היא נראית כולה לאור האבוקה, מחנה לוחמים מובסים, שהגיעו לאפיסת הכוחות.

נבוסף (ניגש אל יוסף בן מתתיהו, ברתת):

המצביא!

יוסף בן מתתיהו:

מה חפצך, נבוסף בני?

נבוסף:

חפצתי לשאול…

הבאמת אנו הולכים למות?

יוסף בן מתתיהו (מסתכל בו ומחייך נוגות).

נבוסף:

כלומר חפצתי לשאול…

האין מוצא, שום מוצא?

יוסף בן מתתיהו (מסתכל בו ומחייך נוגות).

נבוסף (מתפרץ):

ואולם אינני רוצה למות!

אינני רוצה!

אני לא קראתי למלחמה זו,

אני לא בחרתי בגורלי זה,

אני רוצה לחיות!

אני תובע מזה אשר פקח את עיני בעולם,

כי יתנני לראות!

אני תובע ממנו מים –

אני צמא!

אני תובע ממנו לחם –

אני רעב!

אני תובע ממנו דרך –

אין אני יודע לאן.

אינני חפץ ברמזים.

אינני חפץ כי אחרים יוליכוני,

ינחמוני,

ירמוני –

אליו אני קורא!

ממנו אני תובע תשובה.

(באגרוף כלפי מעלה):

ענה!

הלוחמים (מצטרפים אליו, תחילה בזה אחר זה, אחר כך במקהלה):

– אל מסתתר, ענה!

– ענה!

– אבינו שבשמים, ענה!

– ענה!

– למה סגרת עלינו במערה הזאת?

– ענה!

– למה בחרתנו להתעלל בנו?

– ענה!

– פה נתת לנו, למה לא תשביעו?

– ענה!

– צמא נתת לנו, למה לא תרווהו?

– ענה!

– אנחנו רעבים!

– אנחנו צמאים!

– אנחנו חפצים לחיות!

קול (קורא מפי המערה, מלמעלה):

הלוחמים (בהתרגשות, בתמהון לבב):

קול קורא! קול קורא!

נס התרחש!

קול (חוזר וקורא ביתר תוקף).

יוסף בן מתתיהו:

הס!

אין נסים מתרחשים בימינו.

קול אדם הוא.

מלמעלה הוא קורא, מפי המערה.

מי יעלה?

הלוחמים (משתמטים, מי מפחד, מי מחשדנות).

נבוסף:

אני… אני אעלה!

יוסף בן מתתיהו:

יהי כן, עלה!

נבוסף (מטפס ועולה בזריזות ובקוצר רוח אל פי המערה, בשעה שרוב הלוחמים נשארים עומדים נרעשים ומבוהלים, פעורי פה ועיניהם כלפי מעלה).

יוסף בן מתתיהו (קורא מלמטה):

מי שם?

נבוסף (מלמעלה):

ציר שלוח הוא,

רומאי!

הלוחמים:

שחיק עצמות!

יוסף בן מתתיהו:

ומה בפיו?

נבוסף:

לא אבין שפתו.

בשמך הוא קורא.

ואולם…

(אל פי המערה, למעלה):

דבר אלינו יהודית,

כי לא נבין רומית!

יוסף בן מתתיהו:

חכּה! אני אעלה…

נבוסף (מלמעלה):

אין צורך,

הנה הוא כבר מדבר יהודית.

ציר שלוח הוא,

מטעם קיסר,

אליך, המצביא.

קיסר שמע את שמעך.

קיסר חפץ ביקרך.

קיסר אומר כי תעלה אליו,

והיתה לו נפשך לשלל.

יוסף בן מתתיהו (נדהם אושר בלתי צפוי, ניבט אל הניצבים עליו, מתאושש וקורא בגאון מעושה):

והעם אשר אתי?

האנשים אשר עמי

במערה הזאת?

עליהם מה יהא?

שאל נא, גם שאל!

נבוסף (אל פי המערה):

והעם אשר אתו?

האנשים אשר עמו

במערה הזאת?

עליהם מה יהא?

(דומיה מתוחה).

קול (קורא ומדבר מלמעלה).

נבוסף (מחכה עד שהקול משתתק, מלמעלה, אל יוסף בן מתתיהו):

אומר הוא:

עליהם לא נצטווה מאומה,

המצביא.

אליך בלבד הוא שלוח,

לתשובתך הוא מחכּה.

אלפיוס (ניגש אל יוסף בן מתתיהו, שם עליו כפו בכבידות, בקול קשה):

המצביא משיב לקיסר

את אשר שינן לנו תמיד:

חֵרוּת אוֹ מָוֶת!

הלוחמים:

חרוּת או מות!

יוסף בן מתתיהו:

לא כך… לא כך…

אל נא בחפזכם, אחים.

(קורא למעלה, אל נבוסף):

אמור כי לא בדד יוסף,

כי לא יעזוב אחיו במערה זו.

ושלום אמור בשם יוסף,

שלום!

הלוחמים (מתמרמרים על דברי יוסף בן מתתיהו, מקיפים אותו בחימה ומאיימים עליו).

אלפיוס:

אין שלום אמר ד' לרשעים!

ופסי:

הנה! הנה!

אביאסף:

עמנו תמות!

אלפיוס:

מצביא כי ייכנע –

בוגד ייקרא!

מות יומת הבוגד!

הלוחמים:

– מות יומת הבוגד!

– תמות נפשך עם יודפת!

(מקיפים את יוסף בן מתתיהו ומאיימים עליו).

יוסף בן מתתיהו (בהתעוררות, בסממנים של נואם):

אל נא, אל נא,

אחים חיילים, גבורי יודפת,

אל נא!

אל תחטאו לנפשכם.

אני איני נחשב כאן במאומה.

אני מוחל וסולח הכל;

עלבונות, דברי בלע, שנאת חינם,

בוז, זוהמה, חשדות שוא.

אני אינני בר־עלבון,

איני אדם…

גורלכם אני,

קולכם,

מגמת לבבכם.

וגורלכם קורא אליכם,

קולכם קורא אליכם,

מגמת לבבכם קוראת אליכם:

אל כסל! אל רמיה!

אל נא באפכם!

“חירות או מות” אתם אומרים –

למה למות?

מי ציוה למות?

מי ברא אדם למות?

“חירות או מות” –

החיים הם החירות!

קנו חיים, וחירות קניתם,

קנו חיים –

והמקדש קניתם!

או האם שכחתם את המקדש?

להם הזרוע,

להם החרב,

להם הנצחון,

אבל לנו –

לנו החיים!

לנו המקדש!

לנו מקדש החיים!

לגחון,

לזחול,

לכוף כאגמון ראש.

לנבל פינו לחונף,

לשבח את המנואץ,

את השיקוץ המשומם.

לומר: טובים אתם,

גיבורים אתם,

חסידים אתם.

לומר לסחי זהב.

ואולם – לחיות!

ואולם לדעת:

על דעת הטכסיס אנו זוחלים כאן,

על דעת המקדש, על דעת החיים.

כלום יש לך נאה מזה,

נשגב מזה?

חיים!

הטרם שמעתם כיצד זה מזדעק,

כיצד זה בוקע ועולה

מכל מאמר נורש,

מכל אשר לימדונו עד היום?

חיים מעל לכל!

חיים בראש כל מערכות שדי!

כי אלוהים חיים –

והמות מידם הוא בא.

כי אמת חיים –

והמות מקסם־שוא הוא.

כי גבורה חיים –

והמות מפלט נמלים הוא.

לחיים, אחים,

לחיים למען המקדש!

הלוחמים:

– כדבריו כן הוא!

– ובחרת בחיים!

– לחיים!

– לחיים למען המקדש!

אלפיוס (משסע אותם):

אוילים! פתאים! עכברי שדה!

הכה תיאמנו למערכה?

העל זאת נשפך הדם כמים?

מלת מוקשים אחת –

וכבר אתם בפח?

היש מקדש

ללב אשר חולל?

חירות או מות –

מי שכח את הסיסמה?

חירות או מות –

מי קורא לעבדות?

אם הדיוט האיש –

בשבטים יסרוהו!

קיא צואה כסוהו עד שיניו!

אם דַבָּר האיש,

כוהן גדול, מצביא –

את ראשו התיזו!

(מתנפל על יוסף בן מתתיהו, חרבו שלופה בידו):

מי לחירות אלי!

מות יומת הבוגד!

יוסף בן מתתיהו (דרוך כולו לסכנה האורבת לו, מגייס כל כוחות גופו ונפשו להטיל מרות, להשיב חימה, לעורר רחמים. כחיה שכיתרוה הציידים הוא הופך מידי פעם בפעם את פניו אל מול האיש הקרב אליו, קורא לאחד בשמו, מביט אל השני בעין מפקד, אוחז את השלישי בידו ולרביעי הוא מדבר דבריו, דברים מקוטעים. לבסוף הוא משנה את טעמו, פורץ בצחוק גדול, תופשו לאלפיוס בזקנו, מחבקו ומגפפו ומנשקו וצוחק והולך).

יוסף בן מתתיהו (לאלפיוס):

חה־חה־חה,

פתי, תינוק, תייש שעיר,

גיבור תמים, טיפש אכזר,

חה־חה־חה,

אתם,

אתם פתאים,

אתם כבשים זקנים גידלי זקן,

כבשים מוכי סנוורים,

חה־חה־חה,

הבאמת ובתמים חשדתם בי,

כי בעבדות חפצתי?

הביטו בפני וראו –

הכה מראהו של עבד הרומאים?

האני אליהם אתרצה?

(הוא מתרגש והולך):

אני –

אשר ראיתי את הטבח

שערכו בגליל.

אשר כל אח שנופץ

מצלעי לוקח.

אני –

אשר כדוב שכול נלחמתי עמהם.

אשר שמן רותח המטרתי על ראשם.

אשר ימים ולילות לא נתתי

שינה לעיני,

לילות וימים ניצבתי על משמרתי

כגורל –

אני ועבד הרומאים?

(הוא פורם בגדיו, טופח על פצעיו שהגלידו):

ופצעים אלה?

וצלקות אלה?

מן המצודות, מן הקרבות, מן הדרכים,

מן הגליל,

מן הגליל כולו!

(פותח פצע שהגליד ונותן לדם כי ישטוף):

ודמי זה,

דמי השותת,

דמי הנובע,

דם קדושים בישראל,

דם כוהנים גדולים!

(פורע שערותיו המשוחות בשמן המשחה ותולשן):

ושמן זה,

שמן המשחה,

שמן הקדשים –

הראש עבדים בו נמשח?

אני,

אני יוסף בן מתתיהו,

אני הכוהן הנבחר,

שר וגדול בישראל –

אני ועבד הרומאים?

מי אמר כזאת?

הי!

מי אמר?

הלוחמים (חוזרים לאחוריהם מבוישים):

– איש לא אמר!

– פתאים היינו!

– סלח ומחל לנו!

– אחינו אתה!

– המצביא!

– שר צבא ישראל!

יהו (נופל לרגלי יוסף בן מתתיהו ומנשקן):

אני אמרתי תמיד,

תמיד אמרתי,

כי קדוש אתה בתוכנו,

כי ככוהן המשוח עמנו תתהלך,

ברוך הטוב והמיטיב!

הלוחמים (כורעים לפני יוסף בן מתתיהו ומנשקים לרגליו):

ברוך הטוב והמיטיב!

ברוך הטוב והמיטיב!

יוסף בן מתתיהו (נרגש עד עומק הנפש, מזועזע, מחבק לכולם, מנשק לכולם, בוכה ומתחטא):

לא כך, לא כך אחים!

לא שר, לא מצביא, לא כוהן –

עפר אני, עפר לכפות רגליכם!

נבל אני,

רמאי,

איש תככים ומרמה,

אם עודני מתהלך חי ביניכם,

אם עודני נושם,

אם עודני רואה,

אם עודני פותח פי לדבר –

והמה,

גבורי יודפת,

הנאהבים והנעימים והנפלאים,

המה מתו!

(בבכי):

מתו! מתו!

אחים,

יודפת נפלה.

מסילות הגליל נשמו,

ששים ריבוא מישראל בותקו בחרב –

ואני חי…

אני –

הכלב הנבזה,

הסחי המאוס

השפל.

אני –

הבוחל בנפשי,

היורק בְּפָנַי,

המקלל את היום בו איוולד.

אני –

הרגוני אחים!

שחטוני נא!

(מושיט צווארו):

עשו חסד עמדי,

ייכמרו נא רחמיכם עלי

וערפוני…

ככלב ערפוני,

שחטוני נא…

יהו:

לא אתה!

לא לבדך, המצביא!

כולנו נמות עמך!

אלפיוס:

צדק הנער!

לא נפול חיים בידי הרומאים!

סופיאל (בהתלהבות גדולה):

אמנם כן, אמנם כן, אחים!

יודפת נפלה,

מסילות הגליל נשמו,

בנינו ובנותינו הוצאו להורג,

מלכות הרשעה גברה בארץ –

ולמי אנו חיים עוד כאן?

למה אנו מצפים?

בתי כלא הן הגוויות.

עבדות עולם החיים.

רק למתים חפשי!

נמותה, אחים,

נחרוג ממסגרות הגווייה.

נתקע החרבות בלבנו,

נתקע עד הניצב –

ונרון!

נמותה, אחים,

נמות ברננה!

הלוחמים (מתלהבים והולכים, יוצאים מדעתם, שולפים חרבותיהם ומתגודדים, בוכים ושרים):

אל כביר! אל כביר!

נמותה, אחים,

נמות ברננה!

יהו:

נתוודה, אחים,

נתוודה על חטאינו.

הלוחמים:

אל כביר! אל כביר!

יהו:

נתחבק, אחים,

נמות מלוכדים!

הלוחמים:

אל כביר! אל כביר!

סופיאל (תופש בידו את האבוקה היחידה, המאירה את המערה):

אל יהי אור במותנו.

אל יהי מראה חוצץ

בינינו ובין החושך הגדול.

מחיק האפלה באנו

ואל חיק האפלה נשוב.

(דורך על האבוקה לכבותה):

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!

הלוחמים (בחושך): שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!

קול (מתוך האפלה):

ינקום אלוהים את נקמתנו!

ארץ אל תכסי דמנו!

הלוחמים (באפילה):

ה' אחד! ה' אחד!

(החושך מכסה את המערה. רק אי שם עוד מהבהבת האבוקה ברמצה, שלא כובה כליל. מבחינים בקושי בגוש אחד, עצום ומלוכד של הלוחמים החבוקים, הרוקדים ושרים והולכים למות. לאט לאט הולכים הקולות ורפים, הולכים ונמקים, הולכים ונבלעים בתוך מַשק החרבות בהיתקען בלבבות, בגניחות ובגסיסות וביציאות הנשמה, בלחישות אחרונות, כממתיקות סוד, בזעקות פחדים ובנהי אנחה אחת, דקה וגוועת. לבסוף משתררת דממת מות במערה.

דמותו של יוסף בן מתתיהו מתבלטת אט אט מתוך האפילה, כשהוא מנער מאפרה את האבוקה הדועכת ומשיב לה את שלהבתה. האבוקה מתלקחת והולכת ואור נופל על ערימות ערימות הלוחמים, החבוקים ומלוכדים במותם ודמיהם ניגרים. על סלע, בדרך מפי המערה ולמטה, ניצב נבוסף, חרבו בידו והוא חיור מאד, מבוהל מאד, מבוייש ואובד עצות).

נבוסף (יורד נבוך מסלעו, מגיש את חרבו ליוסף בן מתתיהו, מגמגם בבושת פנים):

בתקני נא בחרבי, המצביא,

אני בעצמי לא יכולתי.

יוסף בן מתתיהו (מסב פניו בזוועה מן המתים, נותן עיני קפאון בנבוסף, נוטל חרבו בידו ומניפה על ראשו על מנת לבתקו ופתאום הוא מוריד את החרב, מתוך החלטה נמרצת):

אתה לא תמות, הנער.

אתה, נבוסף,

אשר על הכלים תהיה

בהיכל הקודש.

בוא אחרי!

(מרמז כלפי מעלה):

לשם…

(הוא מתפש ועולה מהר אל פי המערה ויוצא).

נבוסף (מניד ראשו בתמיהה, מתנודד והולך אחריו, מתאמץ להבין):

לשם?

והרי… שם… שם

הרומאים?

(יוצא אחריו).

(במערה דומיית מות. כעבור רגעים מועטים קם ועולה ופסי, מתוך ערימה של מתים ומנער בגדיו מן הדם).

ופסי:

חה־חה־חה,

שועל צהוב,

בר־פטומא.

חה־חה־חה.

(פונה אל המתים):

החשד, אמרת,

מות במחתרת הוא.

חה־חה־חה

מראהו, אמרת,

כוכב אור מבין עבים,

מראה כוהן.

והמים – אמרתי אני –

אחרית המים,

ששפך על החומות?..

כלום באמת רק

לטובתנו נתכוון?

להטעות את האויב?

חה־חה־חה.

בר־פטומא,

שועל צהוב.

אתך אני,

אתך…

חה־חה־חה.

(הוא יוצא את המערה. המתים נשארים לבדם).

 

מערכה חמישית    🔗

המערה באור אחר, אור המשקף דבר בתוך דבר ונוסך עליהם בהירות עליונה. כל השיח והשיג כמרחף במציאות שלמעלה מן הזמן, בה שוררת הבנת גומלין צופיית סוד בין אישי המערה, כחיים כמתים, שכולם כלולים בתודעה אחת.

בן־פורת (עם הסכין בלב יושב בין המתים. בנעימה של הזיה):

ביער בלבנון

ארזים ראיתי ומעין,

מעין בסלע…

(שר):

אני אגע בה

כנגוע בכנור קדוש.

אעיר בה עולמות

אשר זה אלף דור

לא הקיצו עוד…

אנגן בה מנגינות שדי.

האשה (ניצבת פתאום על ידו, ערומה, פרועה, מחוללת וניבטת בו באלם חרדות): שבתי…

בן־פורת (יושב ואינו הופך פניו אליה):

הזאת נעמי?

האשה:

את הסכין השארתי בלבבך,

באתי להוציאו…

בן־פורת (מוציא את הסכין מלבו):

לא הסכין פגעה בלבי,

את היא שפגעת…

(משליך את הסכין לרגליה).

האשה (מרימה את הסכין, נושקת סימני הדם שעליו, נושאת עיניה ברחמים גדולים אל בן־פורת).

בן־פורת (יורק בפניה):

טמאה!

האשה (שותקת ואינה מסירה את הרוק מעל פניה).

בן־פורת (זועק):

אמרי, כי את לא את…

כי היא תבוא עוד,

מן המעין תבוא,

צלולה וזכה כביום ההתגלות…

האשה:

אני – אני…

היא לא תבוא עוד…

בן־פורת:

ואם אלפיים שנה תתמהמה –

חכה אחכה לה…

יוסף בן מתתיהו (ניצב פתאום על ידם ומרחרח):

כריח עשן עלה באפי,

האין זאת?

האשה (מחוירה):

עשן?

יוסף בן מתתיהו (מתרחק והולך מצד אחר, כשהוא מרחרח באפו):

עשן…

(יוצא)

ופסי (בא במרוצה):

היכן הוא? היכן הוא?

האשה (מורה באצבע אחרי יוסף בן מתתיהו):

הלך מכאן…

ופסי:

זה כבר?

האשה:

זה עתה.

ופסי (בפנים של סוד):

להזהירכם אני בא…

בנפשכם הוא –

אל תאמינו לו,

למען השם אל תאמינו לו! – –

מכאן הלך?

(הוא פונה והולך בעקבות יוסף בן מתתיהו. פתאום הוא מחזיר פניו):

כלום לא תריחו כאן

כריח עשן?

(יוצא מבלי לחכות לתשובה).

האשה ובן־פורת (מביטים אחריו תוהים ומחליפים מבט רב משמעות).

האשה (נוברת בין המתים).

בן־פורת: את מי את מבקשת?

האשה (מוציאה מבין המתים את גוויתו של יהו):

את זה…

שאלה לי אליו.

בן־פורת:

אין שואלים את המתים.

האשה (בתמיהה):

המתים?

בן־פורת:

כלום לא אמרתי לך עדיין?

כולנו מתים כאן,

כולנו…

האשה (בבהלה):

מתים?

כולכם?

(היא משמיטה מידיה את גווייתו של יהו, הצונח ארצה בכבדות ונשארת עומדת על מקומה פעורת עינים ומוכת אימים):

מתים…

בן־פורת (באיום כבד):

אבל נקום לתחיה!

נבוסף (בא רדוף סיוטים, פניו קיבלו בינתיים ארשת של בגרות קשה. פונה אל המתים):

עוד יוסף חי!

ושליט הוא על כל ארץ רומי.

תכלת וארגמן לבושו

ובין מלכים יתייצב –

ואתם פגרים מתים!

(בבוז)

אתם!

(הוא גוחן עליהם ולוחש):

עוד יוסף חי,

רואה הכל,

מבין הכל,

מחריש…

מחנה שבויים מובל בסך

לארץ נוד.

בם חמדת גברים,

בם נשים וטף,

בם כוהני עליון.

רואים השבויים ורואים.

אינם יכולים לבלתי ראות

את יודפת,

את הגליל,

את אדמתם באחרונה לבלתי ראות,

את דם הגבורים…

יוסף רואה הכל,

מבין הכל,

מחריש…

נוטלים שפודי ברזל לובנו באש,

נוקרים עיני שבויים לבל יראו,

לבל יעמיקו ראות…

עבדים עברים יהיו בסגור טחנה,

סובב גלגל בַּשְחוֹר כסוס עיור –

יוסף רואה הכל,

מבין הכל,

מחריש…

(בזעקה):

מי הרשה לכם למות?

(המתים מזדעזעים).

מוגי לב! שפנים! גללי אדם!

אשר הכל תדעו,

הכל תאבו,

הכל תבינו –

ורק לחיות אינכם יודעים,

רק לחיות אינכם אובים,

רק לחיות אינכם מבינים –

תנואתי לכם!

קנאים! דָּשי דברים! עיורי מעש!

אשר כל סייג לא צר לכם,

כל קוץ בעיניכם לא יקטן,

כל תג ראוי לכם

לשמש עילה לריב –

ורק החיים צרים בעיניכם,

רק לחיים

הבל אתם אומרים –

שנאתי לכם!

פה,

על חלליכם המפיצים סרחון,

פה אני מכריז:

הוא גדול מכּם!

הוא נשגב מכם!

הוא חי!

יוסף בן מתתיהו חי –

ואתם –

(יורק בפניהם):

אתם פגרים מתים?

האשה (בכעס):

ולמה לא נותרת על ידו?

מה לך כאן ומי לך כאן,

כי תדריך מנוחתם?

נבוסף (פורץ בבכי):

משום שאינני יכול לשאת עוד.

משום שאינני יכול לראות אוון ולחיות…

(גועה בבכי גדול)…

יוסף בן מתתיהו (בא לבוש בגדי לבן).

האשה (בקול קשה):

מה לכוהן בבית הקברות?

יוסף בן מתתיהו (מרחרח):

כריח עשן עלה באפי,

אין מנוח לי.

האשה (מחוירה):

כלום מה הוא זה

אשר פה יעשן?

במערה?

יוסף בן מתתיהו:

כלום לא תביני עדיין?

כוהן גדול אני,

ושמא,

שמא המקדש?

(רואים את בית המקדש מרחוק. כוהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם. יוסף בן מתתיהו, בן־פורת והאשה מכוונים עיניהם כלפי המראה בלי כל ארשת של תמיהה).

נבוסף (נושא עיניו):

כוהנים בעבודתם

ולויים בשירם ובזמרם…

בן־פורת:

הכל כשורה!

האשה (כמי שהוקל לו):

הכל כשורה…

יוסף בן מתתיהו:

כוהן גדול אני

ולא לחינם יחרד לבי –

ריח עשן עלה באפי…

(מרחרח ומוסיף)

האשה (כמתנחמת):

ושמא ענן הקטורת הוא?

יוסף בן מתתיהו:

לא ענן הקטורת הוא.

ריח עשן עלה באפי!

(רואים לשונות אש זעירות מבצבצות ועולות מקרקע המקדש, מתפתלות ונכרכות מסביב לרגלי הכוהנים והלויים).

האשה (סופקת כפיה, בציוחת פחדים):

אללי, אש!

אש במקדש!

ואין איש רואה,

אין שם אל לב.

(זועקת כלפי המקדש):

ה–כו–ה–נים!

אש!

אש תחת רגליכם!

יוסף בן מתתיהו (אוחז בידה בבהלה, סותם פיה בכפו):

אל נא, למען השם, אל נא!

אין את יודעת כוחה של עבודה.

ש"י עולמות תלויים בהבל פיהם.

אל תפסיקי אותם!

ופסי (בא במרוצה, לבוש כולו כיוסף בן מתתיהו ודומה בכל אליו):

הנה הנו!

מצאתיו!

תפשתיו!

להזהירכם אני בא,

להזהירכם;

אל תאמינו לו,

למען השם, אל תאמינו!

יוסף בן מתתיהו (מרפה מן האשה ופונה אליו):

הנה הנני!

מצאתני,

תפשתני –

והרק חרבך!

אחד מאתנו ימות הפעם!

ופסי (בפחד):

מה לך כי נזעקת?

כלום לא נשאה הארץ את שנינו

עד היום?

יוסף בן מתתיהו:

עד היום – הן!

מהיום והלאה – לאו!

(שולף חרבו)

הרק!

ופסי (כורע על ברכיו בבכי):

אין אני מאמין,

כי תאבה להרגני.

אין אני מאמין…

יוסף בן מתתיהו:

אין־אני־מאמין מוכרח למות!

(הוא מבתקו בחרבו. בו ברגע מתפרצת האש ואוחזת בארבע פינות הבית).

האשה (בזעקה גדולה ומרה):

מקדש אלוהים! מקדש אלוהים!

מקדש אלוהים בוער באש!

המתים (מתנערים וקמים אחד אחד):

– מה היא סחה?

– מי אמר כזאת?

– מקדש אלוהים?

– בוער?

– באש?

– אש! אש! אש!

(גדודים גדודים של מתים עולים מקרקע המערה, יהודים מכל הדורות, מכל הזמנים, מכל הגלויות, עולים ורצים לכבות השריפה).

מחנה המתים:

– מקדש אלוהים בוער באש!

– קומו מתחתיות ארץ!

– קומו לכבות את השריפה!

– מקדש אלוהים בוער באש!

(המקדש כביר בדליקתו, נאפד שלהבות כולו. ואולם בתוך האש ממשיכים הכוהנים בעבודתם והלויים בשירם ובזמרם. בצאת מחנה המתים את המערה מסתלק מראה המקדש הבוער והיה כלא היה. המערה מתגלית שוב בחשכּתה ובבדידותה ויוסף בן מתתיהו, האשה, בן־פורת ונבוסף עומדים בה נרגשים ואחוזי אימה שבהוד).

נבוסף (הלום שׂגב המראה):

האש! האש! אשרי הרואה את האש!

זו לא במקדש הבערה,

זו בלבנו היתה.

ברק מטהר בשמים עכורים.

שיש לבן בעננה אדומה.

אשרי הרואה את האש!

יוסף בן מתתיהו (במרירות):

מוסדות עולם עולים באש –

ואתה אומר שירה?

אם יישרף המקדש,

גם חלומותיך יישרפו עמו.

נלכה נא

ונשאב מים למקדש!

(יוצא)

נבוסף:

אחריך המצביא!

(יוצא)

האשה:

וגם אני…

בן־פורת (עוצר בה):

את לא!

את תבואי עמי!

האשה:

לאן?

בן־פורת:

אל הארזים…

אל ארזי הלבנון.

האשה:

טמאה אני.

בן־פורת:

מעין שם,

מעין בסלע.

האשה:

עיפה נפשי…

בן־פורת:

אני אגע בה

כנגוע בכנור קדוש.

אעיר בה עולמות

אשר זה אלף דור

לא הקיצו עוד…

אנגן בה מנגינות שדי.

מקהלה רחוקה:

עצי ה',

ארזי לבנון

אשר נטע.

בן־פורת והאשה (עוזבים יד ביד את המערה).

(המערה נשארת זמן־מה ריקה, דרוכת צפיה)

יוסף בן מתתיהו (בא שבור ורצוץ וחרוך בגדים. שיבה זרקה בו וקומתו שחה. צופה ומביט לארבע רוחות):

אין איש?.. נותרתי לבדי?.. לבדי?..

(סופק כפיו על ראשו).

– המסך –