(1924 – פולין)

נולד ב־7 במאי 1868 בקוביילה ויאלקי במחוז פיוטרקוב – מת בווארשה ב־5 בדצמבר 1925.

אביו היה חוכר קרקעות, ושנה אחר הולדת בנו העתיק את מושבו לכפר בשם אוסאדה טושין, שני מילין מלודז'. גם שם עסק בחקלאות. נוגה היתה תקופת נעוריו של ריימונט. בבית אביו שררה משמעת ברזל ודתיות נוקשה. רצון האב כיוון את צעדי כל בני המשפחה. לילדים אסור היה להתרחק מן הבית או לבוא במגע עם מישהו בלי מתן רשות מן הורים. אכן, הילד הירבה לקרוא, והדמיון תפס את מקומה של המציאות שנאסרה עליו. בגיל שמונה נשלח אל בית הספר, אולם תלמיד גרוע היה. הוא נדד מבית ספר לבית ספר עד שראו הוריו, כי אין תכלית בלימודיו ומסרוהו לאחר זמן כשוליה לבית מלאכה. כעבור שנים אחדות שוב נרשם לבית ספר, ושוב לא החזיק מעמד. בגיל שמונה עשרה ברח מבית הספר לוורשה, אך הוחזר לבית הוריו בכוח. שוב התבטל זמן־מה בבית הוריו, שוב ברח לוורשה ושוב הוחזר על ידי המשטרה לבית הוריו. היתה בו נטייה למעשים, להרפתקות, ולא יכול להסתגל למשמעת קפדנית של בית הוריו. הוא הצטרף אל אחיו הגדול ממנו, שהיה חבר בלהקת שחקנים נודדת. למעלה משנה נדד עם הלהקה על פני פולין וסבל מחסור ועוני. אחרי כן נטש את המשחק ועבר לגרמניה. בשובו משם חזר אל הבימה הנודדת לתקופה מסויימת עד שקיבל עבודה ברכבת. הוא החליף עיסוקיו תכופות, ובסופו של דבר היה חוזר לעבודה ברכבת.

את שעותיו הפנויות הקדיש לספרות, ויצירתו הראשונה שהופיעה בדפוס היא הסיפור “מוות” שנדפס בכתב העת “גלוס”. כשקרא את “לילה וונדה” לסלובאצקי ואת הטרילוגיה הגדולה של סינקיאביץ‘, – גילה את ייעודו האמיתי בחיים. סיפורו הראשון עורר תשומת לב והבטיח למחברו מקום בין הנאטוראליסטים של הספרות הפולנית. סיפור זה נכתב מתוך ריאליזם מגמתי, והוא מגלה ידיעה עמוקה בנפש האיכר, רבים ראו בסופר הצעיר את האדם שנועד לתת ביטוי ספרותי למעמד האיכרים. תקווה זו שתלו בו לא נתבדתה. סיפוריו הקצרים שנכתבו בזה אחר זה כגון: “פסק דינו של העם”, “כריתת היער” המריצוהו לנטוש את משרתו בתחנת הרכבת הרחוקה ולהשתקע בוורשה ולהקדיש את חייו לספרות. הוא שהה בוורשה שנתיים, אולם מנת חלקו היו אכזבות קשות וסבל רב. מצבו החומרי היה ירוד כל כך, שנאלץ לשתף בחדר דירתו טייח וסנדלר. בא כוח “פראבדה” בווארשה, אלכסנדר סביאטוכובסקי, יעץ לו לעלות ברגל ליאסנה־גורה ליד צ’נסטוכוב. הוא שמע לעצה ופירסם על נושא זה ב־1895 ספר שביסס את פירסומו, אחרי כן החל לעבוד בקביעות בכתב העת “גלוס”, חיבר שני רומאנים “הקומדיאנטית” (1896) ו“תסיסה” (1897). ועדיין נכונו לו ימים קשים, סבל ומחסור. אולם רצונו העז התגבר על כל הקשיים. לפעמים כשחסר לו שולחן לכתיבה היה נכנס לכנסיה, ישב בפינה אפילה וכתב. אירע לו נס והוא השתחרר מדאגותיו החומריות, כשקיבל פיצוי של 40 אלף רובל אחרי תאונת דרכים שאירעה לו. הוא נתרפא חיש מהר ומאז ניתן לו להתמסר לספרות ללא דאגה. הוא נשא אשה שטיפלה בו בנאמנות עד יום מותו והוא היה פנוי מעתה לא רק לכתיבה אלא גם להשלמת ידיעותיו, ללימוד לשונות, למסעות נרחבים באירופה המערבית ובאמריקה. ברומאן שפירסם “ארץ היעודה” תיאר את עיר התעשיה לודז’. החרשתנים הגרמניים מצאו את עצמם נפגעים מן הרומאן הזה. מה עשו? שיחדו את הצנזורה הרוסית, שמחקה כ־4000 שורה מן הרומאן. הם דאגו לכך, שהבולשת תגרש אותו מן המדינה. בלית ברירה עבר לצרפת, והשתקע בעיירה רומיל, היא העיירה ששימשה נושא לרומאן של זולא “האדמה”. רומאן זה עורר את חמתו של ריימונט, שכן היה בו, לדעתו, משום סילוף מציאות חיי האיכרים בסביבה, שהוא הכירם היטב. אז גמלה בו ההחלטה לחבר רומאן על חיי האיכרים. תחילה רצה לתאר את חיי איכרי צרפת, אולם הסתלק מתכניתו זו. על כל פנים, החלטה זו היא שהיתה גורם עיקרי ליצירתו המפורסמת על חיי האיכרים. מצרפת עבר לאיטליה ותיאר את רשמיו במאמרים, שנתפרסמו בכתב עת בווארשה. בימי ביקורו באנגליה התגורר בחדר אחד עם ווֹיציחובסקי, נשיא הרפובליקה הפולנית לשעבר, והוא הציגו לפני הגברת בלאבאצקי, הספיריטיסטית המפורסמת. היכרות זו מצאה הד בספרות ברומאן בשם “וואן פיר” (1912). עם שובו ממסעותיו עיבד בקדחתנות ובחריצות רבה את רשמיו. שמו גדל והלך, אולם בריאותו נתרופפה לרגל עבודתו המרובה. הרופא פקד עליו מנוחה. באותם הימים גמל בו הרעיון לתאר את חיי האיכרים ברומאן מקיף. הוא ניגש לעבודה בחורף 1903 בצרפת והקדיש ארבע שנות עבודה לחיבור הרומאן “איכרים”. רומאן זה העלהו אל שורת הדמויות החשובות ביותר של ספרות המאה העשרים, והוא שזיכהו בפרס נובל לספרות. הרומאן מתחלק לארבעה חלקים, שכל אחד מהם נושא שם של עונה אחרת. שני החלקים הראשונים “סתו” ו“חורף” ראו אור ב־1904, החלק השלישי “אביב” ב־1906 והחלק הרביעי והאחרון “קיץ” ב־1909. בינתיים חיבר שורת סיפורים ורומאנים קטנים יותר. בשנות המלחמה העולמית הראשונה חיבר טרילוגיה בשם “שנת 1794”. המלחמה העולמית הראשונה הטביעה חותמה גם ביצירתו, ופריה היה ספר סיפורים בשם “מאחורי החזית”. ב־1902 ביקר במושבות הפולניות בארצות הברית וחקר את מצבם של איכרי פולין שהשתקעו בגולה. באותו פרק זמן הופיע סיפורו “הנסיכה” שנכלל בכרך “פסק הדין” (1923). אך הוא לא הספיק ליהנות מן הפירסום הרב ומעצמאותו הכלכלית שבאו בעקבות פרס נובל. לשיפור בריאותו נסע אחר קבלת הפרס אל הריביירה האיטלקית. שם חלם על יצירות ספרותיות מקיפות, אולם לא ניתן לו להגשים תכניותיו. זמן קצר אחר שובו לפולין, מת.

פרס נובל ניתן לו בעד האפוס הלאומי הגדול “איכרים”.

ריימונט נמנה עם אותם סופרים, שחייהם מעניינים לא פחות מיצירותיהם. יש להצטער על כך שלא חיבר רומאן אוטוביאוגראפי, שכן היה משלים בכך את הידוע לנו על חייו ועל יצירתו. אכן, פעם סקר בקצרה את תולדות חייו עד תקופה מסויימת והנה תרגום הקטע האופייני:

"נולדתי ב־7 במאי 1868 בכפר קוביילה וויאֶלקי, בסביבות פיוטרקוב. משפחתי חכרה שם משק קטן מרכוש הכנסיה. שנה לאחר היוולדי היגרו הורי לטושין, שני מילין מלודז‘, הורי היו עניים מרודים ורק במאמץ רב הצליחו להגיע לרכוש של שלושים אקרים. ימי ילדותי היו עגומים. תשעה ילדים היינו, מהם שבע בנות. אחי הגדול נשלח לגימנסיה בעודו ילד רך. כך גדלתי בין בנות בלבד, הרחק מחברת בני מיני וגילי ולא הורשיתי לבוא בחברת ילדי העיירה הסמוכה. בבית שררה דתיות עמוקה ורצינית לפי המסורת והמשמעת היתה חמורה. אבי שלט בנו בזרוע־ברזל. מעולם לא מחל לילדים את עוונותיהם, ושנות ילדותי היו מלאות פחדים ואימים. לעומת עינויי נפשי הלך והחריף בי חוש המרד. ירשנו ספריה קטנה מדודה של אמי, כומר ששמו קופצ’ינסקי, ואני טבעתי ממש בים זה. עם זאת ניתן לי לקרוא בספרים רק בסתר, הואיל ואבי הטיל עליהם חרם גמור. זוכרני יפה את הרושם העז שעשו עלי הספרים הראשונים. קראתי את “חיי הקדושים” של סקארגה, ספר שידעתיו כמעט בעל פה. בשנה השביעית לחיי נזדמן לי “רובינזון קרוזו”, ואחרי כן ספרים אחדים של סקוט. יצאתי ממש מכלי בגללם. בגיל שמונה נשלחתי לבית ספר. דרשתי זאת רק כדי להימלט מן הבית ולבקר באותו “עולם” שהיה סגור ומסוגר לפני בגזירת אבי. כעבור שנה היה עלי להתייצב לבחינה כדי להתקבל לכתה ראשונה של בית ספר תיכון בלודז’, אולם נכשלתי. זו היתה טראגדיה מעציבה ומביישת… ואחר כך? באו שנות נדודים, טולטלתי מבית ספר לבית ספר, לא יכולתי להישאר זמן רב במקום אחד. תחילה ניסו ללמדני מלאכה, אולם לא החזקתי מעמד בכך. אחרי כן ניסו להפוך אותי לשוליית סוחר, מרדתי וחזרתי לבית הספר. אולם גם שם לא נשתהיתי. כך עברו שש שנים. הפרשה נסתיימה בכך, שהמשטרה גירשה אותי מווארשה וגזרה עלי להישאר בבית הורי במשך שנה. אז מלאו לי שמונה עשרה…

משפחתי ראתה אותי כמום בגופה, והכל ראו בי בן אבוד, שביזבז חייו ללא תקנה. למעשה לא ידעתי מה אעשה. מזמן לזמן חיברתי שירים, אולם לא שלחתי אותם לשום מקום. בהיותי ביישן ומאחר שחששתי שיחזירום לי, הואיל ואינם ראויים אלא לסל המערכת, שמרתי את שירי בידי. חיי בכפר תחת פיקוחו הקפדן והאכזרי של אבי היו מעין גסיסה איטית. שוב נמלטתי מן הבית, הגעתי לווארשה, אולם אסרוני והחזירוני. רציתי להתקבל בבית ספר לכמרים, אולם אבי התנגד לכך.

מה יכולתי לעשות? היה לי ידיד בתיאטרון של אחת העיירות. ברחתי מן הבית ללא פרוטה בכיסי ובאתי אליו. נתקבלתי ללהקה. המחזות והחברה לא משכו את ליבי במיוחד, אולם יכולתי לחיות חיי חירות. שיניתי את שמי ונדדתי עם הלהקה בכל רחבי המדינה מעיירה לעיירה. מעולם לא היתה הפרוטה מצויה בכיסי, אולם החירות והחיים המלאים תנועה, דמיון והפתעה, מצאו חן בעיני, לא היה לי כל כשרון למשחק, אולם שיחקתי כל מיני תפקידים. נדודי עם להקת התיאטרון ארכו למעלה משנה. כשהדבר החל משעמם אותי חזרתי הביתה. איש לא הקדיש לי תשומת לב ואיש לא האמין, כי עוד אהיה לאדם מכובד. אבי עזר לי לקבל משרה בקו הרכבת בין ווארשה לווינה, עבדתי שם למעלה משנה. אולם שוב החלו חיים אלה לשעמם אותי.

הכרתי אדם מסויים ושמו פושוב, שהיה ספיריטואליסט נלהב. נסעתי לגרמניה כדי להקדיש כל כוחותי לספיריטואליזם. נסעתי לברסלאו, בה היתה הכנסיה המרכזית של כת זו. אך התלהבותי לא ארכה, ולא יצאו ימים מרובים עד אשר עמדתי על הבליו של מדע מסולף זה. פושוב רצה להחזיק בי בכוח, רדף אחרי כדי להחזירני לחיק הכת שלו. אחרי כן הוסכם בינינו, שעלי לנסוע לאמריקה ולעשות שם נפשות לכת, בקרב הפולנים בעיקר.

שוב רצתי נגד הרוח. בצ’נסטוחוב נתקלתי בלהקה תיאטרונית חדשה והצטרפתי אליה. שוב שיניתי את שמי ושוטטתי בעולם. ושוב נטשתי את הכל וחזרתי למשרת הפקידות ברכבת.

חדלתי לכתוב שירים והקדשתי עצמי לפרוזה. תוצאות מאמצי אלה – הספר “פגישה”, אשר נכתב באחת מערי השדה, בה חייתי בצוותא עם איכרים בבית קטן במשך זמן רב. עמדתי להתחתן עם בתו של בעל הבית ולהשתקע במקום. לא היו לי ידידים או קרובים. את תפקידי לא מילאתי בהצלחה ולניסויי בשטח הספרות לעגו. מעבידי יעצו לי למצוא משרה ההולמת יותר את כשרונותי. מרוב ייאוש, שעלי לחזור אל חיי נדודים, אספתי כל מה שכתבתי ושלחתי את כתבי היד לשם חוות דעת. כששה חדשים חיכיתי לתשובה, שבאה לבסוף. התשובה היתה נוחה. דבר זה עודדני ומצאתי לבסוף את מטרתי. השבועון “הקול” פירסם את סיפורי בשם “מוות”ב־1893. התחלתי לשגר כתבות לשבועון, ודבר זה עירער עוד יותר את מצבי ברכבת. פוטרתי. לא הצטערתי, שרות זה, העוני והאנשים הקטנים נמאסו עלי.

לא אספר כמה סבלתי. בסתיו 1893 הגשתי התפטרותי ובפיצוי של שלושה רובלים וחמישים קופיקות (פחות משני דולארים) יצאתי לווארשה לכבוש את העולם. בעיני בני משפחתי הייתי אדם אבוד לחלוטין. לא אתאר את השנים הראשונות של הקאריאֶרה הספרותית שלי. הן היו אומללות בגלל העוני בצורתו הגרועה ביותר. על אף הכל הצלחתי להחזיק מעמד".

בחמש השנים הראשונות של הקאריאֶרה המפליאה שלו חיבר ריימונט רומאן־ענק בשלושה כרכים, המתאר חיי להקה תיאטרונית נודדת ואת האינטליגנציה בערי השדה. הוא פירסם גם שני כרכים של סיפורים קצרים על חיי עיר התעשיה לודז' בשם “הארץ היעודה”. את עשר השנים הבאות הקדיש ריימונט לרומאן־ענק “האיכרים” אשר נכתב בשנים 1909–1901. רומאן זה פירסם את שמו הן בספרות פולין והן בספרות העולם. ספר “האיכרים” לא מיצה את כל כוחותיו היוצרים, שכן בין הופעת הכרכים השונים של הרומאן פירסם גם סיפורים קצרים המוקדשים לבעיות החברה, המהפכה ולנושאים אחרים. אחר סיום יצירתו “האיכרים” קנה לו ריימונט שם רב גם כעתונאי. הוא סייר בסביבת חאֶלם, שהממשלה הרוסית התכוונה לספח. רשמי ריימונט זיעזעו את הקוראים ואף גרמו להעמידו למשפט פוליטי. אחרי כן ניגש הסופר לכתיבת רומאן היסטורי גדול בשם “שנת 1794”, שהוקדש למרד קוסטיושקו ולשנים שקדמו לו. הוא פירסם קבצים נוספים של סיפורים קצרים, המעידים, כי על אף בריאותו הרופפת המשיך הסופר לעבוד במרץ,עד אשר המוות הוציא את העט מידו.

על אף העבודה המאומצת מצא ריימונט פנאי ואפשרות להיענות לדרישות ולפניות המקובלות לגבי סופר מפורסם. שעה שפולין החדשה פנתה אל סופריה וביקשה מהם שירותים מיוחדים, נפל בחלקו של ריימונט ביקור בארצות־הברית. הוא הכיר יבשת גדולה זו בצורה שטחית בשנת 1919 ושוב חצה את האוקינוס האטלנטי כחבר ועדה, שביקרה באמריקה בקשר להשגת מילווה. עם פרנציס סטאשיק, מי שקנה לו שם רב בארגון בנקים קואופרטיביים בערים ובכפרים ועם העורך סדישלב דביצקי, סייר במשך ארבעה חודשים בעריה הגדולות של ארצות־הברית ונפגש שם עם יוצאי פולין. עבודתו זו לא מנעה ממנו לאסוף חומר שהתעניין בו כסופר, בהתכוננו לכתוב רומאן גדול על חיי המהגרים הפולניים בארצות־הברית.

פירסומו של ריימונט הגיע לשיא בסוף שנת 1924 משזכה בפרס נובל לספרות. הוא היה הסופר הפולני השני, אחר סינקאֶביץ', שזכה לכבוד גדול זה. ההכרה הבינלאומית, שהעמידה אותו בשורה ראשונה של סופרי פולין, עוררה בו גם את השאיפה למלא תפקיד פוליטי בחיי הרפובליקה החדשה. חדשים אחדים לפני מותו נענה להזמנה להשתתף בחג הקציר של האיכרים, שהיה הפגנה פוליטית ואורגן על ידי מנהיג מפלגת האיכרים, ויטוס, שכיהן אז כראש הממשלה. ריימונט קיבל את ההזמנה, אף כי היה אז חולה לב.

בעיות מולדתו עוררו בראש וראשונה את התעניינותו ואת דמיונו של ריימונט, בעיות, שידען יפה מתוך הסתכלות ממושכת, מזכרונות ימי נעוריו, מסיפורי אחרים ומתוך קריאה. הוא התעניין התעניינות עמוקה בתהליכים החברתיים והכלכליים של פולין והצליח לתאר את גיבוריו מתוך ידיעה פסיכולוגית עמוקה. הוא נמשך בעיקר אל התהוות מעמדות חדשים בחברה הפולנית ובהיעלמם של המעמדות הישנים. אפשר לראות ביצירותיו גם מסמכים המתארים את השינויים האיטיים במיבנה החברתי של פולין בסוף המאה התשע־עשרה. הסופר היה רגיש יותר לשינויים אלה מאשר מחברים מלומדים וכותבי היסטוריה.

ריימונט בנה את יצירותיו בדאגה רבה וליטש אותן ללא הרף. רבות מיצירותיו אינן אלא הכנות למפעל חייו, “האיכרים”. זוהי אפופיאה של ה“איכר הנצחי”. עוד בספרות קדומה ביותר נתקלים אנו בנושא זה, שכן עניינו תמיד בעיות מעמד נרחב זה את הסופר ואת הקורא גם יחד. מוזר הוא רעיון זה להכניס את האפופיאה של האיכר במסגרת סיפור אובייקטיבי מקיף ושקט ולתאר את האיכר של כל הזמנים בצורה אובייקטיבית וללא כל קשר לאיזה זרם ספרותי שהוא. נראה, שריימונט קבע את המטרה הזאת בכוונה תחילה. הוא חילק את העלילה לארבע עונות השנה, מאחר שניסה לתאר את ארבע צורות הטבע, שהרי כל עונה מהווה תחנה בעבודת האדמה שאינה פוסקת לעולם.

בודאי ישנם רומאנים אחרים בספרות העולם, שמחבריהם נפלו על המצאה זו, לחבר טטראלוגיה שכל אחד מחלקיה נקרא על שם עונה אחרת. אולם אצל ריימונט אין הרעיון מקרי, אלא הכרח של ביטוי סמלי למאורעות החוזרים על עצמם בחדגוניות נצחית. ייתכן שיש בכך גם סמל אנושי כללי, אולם למציאות של ממש נהפך הרעיון בחיי האיכר. גיבורו של הרומאן הוא כפר פולני. אנו עדים למאבקו עם השלטונות הרוסיים, עם בית המשפט, רואים אנו אותו בהתנגדותו להקמת בית הספר, שכן יהיה זה בית ספר רוסי שהכפר הפולני יהא חייב לשאת בהוצאותיו. האצילים הפולניים דוחפים את הכפר למלחמת שחרור, אולם מעולם לא עלה על דעתם לשחרר את הכפר ממש ולחלק את אדמותיו בין התושבים. אמנם מתאר הסופר נימוסים מקומיים מסויימים, פרטים אתנוגראפיים, אולם עלילת הרומאן יכולה להתרחש בכל מקום בעולם ובכל תקופה שהיא. תושבי הכפר אינם נבדלים בהרבה מתושבי כפרים אחרים, אולם גורלם אישי ופרצופם אינדיבידואלי.

אנו עומדים על טיבם של טיפוסים נצחיים החיים בכל ארץ וארץ: איכר עשיר ויהיר, פועל שכיר, פושט יד נודד, רכלנים ועמלים חרוצים; נפח ערמומי, טוחן פושט־עור, כומר צבוע – אך לשווא נמנה את כל הטיפוסים האלה – הם קיימים בכל כפר שבעולם. בלי קריאת הרומאן הזה איננו יכולים לתאר לעצמנו כמה פרטים אישיים ואופייניים מצויים באנשים הפשוטים ביותר, שסופרים יהירים רבים לא ימצאום ראויים לתיאור, מתוך הנחה שהם פשוטים כל כך ודומים זה לזה. אמת נודעת היא, שאין האדם העירוני יודע להבדיל בין כבש לכבש, אולם הרועה מבדיל בין מאות. ריימונט נשאר נאמן למאורעות הטיפוסיים של חיי הכפר, והוא מראה לנו דברים שלא היינו מגלים אותם בלי הוראתו. אין הוא שם בידנו לא זכוכית מגדלת כרומאנטיקנים, לא מיקרוסקופ כנטוראליסטים ולא אספקלריה עקומה כסופרים בעלי כוונות מסויימות. הוא מניע את ההמון הרב שאנשיו דומים זה לזה. הוא מפעיל אותם. כך הם חיים את חיי האדם ואת חיי האיכר. ריימונט יצר אנשים חיים, אולם האפוס לא היה ראוי לשמו אילו הופיעו בו בני אדם בלבד. את התפקיד שממלאים ביצירת הומרוס האלים – פרסוניפיקציה של כוחות הטבע – ממלא ביצירת ריימונט הטבע עצמו. האיכר אינו מדבר על הטבע, אינו מתלהב ממנו, אולם מתחת לסף הכרתו הוא מתפלל אליו, ירא אותו ותולה תקוותיו בו. הטבע מלווה את דמויות הרומאן בכל צעדיהן. הוא חי אתן ומכוון את גורלן. וכשם שחיים האנשים ביצירת ריימונט, כך חי גם הטבע ארבע עונות השנה. אין כאן תיאור של נוף וטבע. הם לב ליבו ודם מדמו של הסיפור. זהו רומאן אמיתי המתאר לא בני אדם בלבד אלא גם את שאר אחינו: את האדמה, את השמש, את העננים. זוהי אפופיאה גדולה, אפופיאה של אמת.