(1915 – צרפת)

נולד ב־29 בינואר 1866 בקלאמסי בבורגונדיה — מת ב־30 בנובמבר 1944 בווזליי, בשוויץ.

הוא היה בנו של נוטריון, למד היסטוריה בפאריס וברומא וקיבל תואר “ד”ר" ב־1895. חמש שנים הורה היסטוריה ב“אֶקול נורמאל” ותשע שנים כיהן כפרופיסור לתולדות המוסיקה באחת ממחלקות אוניברסיטת סורבונה. עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה שהה בשווייץ, הקדיש כוחותיו לפעולות “הצלב האדום” ועשה כמיטב יכולתו לפיוס האומות ולקירובן ההדדי. האידיאליזם הנאמן שלו זכה להכרה גם בגרמניה וסלל דרך לקשרי ידידות בין צרפת לגרמניה. מ־1914 ואילך חי בשווייץ.

תחילה פעל כמבקר מוסיקלי. מחקרו “תולדות האופירה באירופה לפני לולי וסקארלאטי” הוכתר בפרס האקדמיה הצרפתית. הוא חיבר את ה“מוסיקאים של הימים ההם” ו“מוסיקאים של היום” (1908), ביוגרפיה גדולה של הנדל (1910), “מסע מוסיקלי בעבר” (1919) ו“בטהובן האיש ואמנותו” (1922). לבטהובן הקדיש שני ספרים נוספים. בחפשו את ההומאניזם בחיי יוצרים גדולים חיבר את “חיי מיכל אנג’לו” (1906) ו“חיי טולסטוי” (1911).

תחת השם הכולל “תיאטרון המהפכה” חיבר שבעה מחזות, שהחשובים בהם הם: “14 ביולי” (1902), “זאבים” (1898), (הוצג ב“הבימה” ב־1934 בתרגום יעקב הורוביץ ובבימוי צבי פרידלנדר), “דאנטון” (1900), ובהשפעת מלחמת הבורים חיבר “יום יבוא” (1903).

הרומנים היקנו לרולאן שם בינלאומי גדול – הספר “ז’אן כריסטוף”, חיי מוסיקאי גרמני הדומים בהרבה לחיי בטהובן, נכתב בין 1904 ל־1912 ותורגם לרוב לשונות-התרבות. “פייר ולוס” (1920) – סיפור אהבה בימי מלחמה. “הנפש הקסומה” – מחזור רומנים שהחל להתפרסם ב-1922. “קלרמבול” (1920) תוקף את הלאומנות המודרנית. בביוגרפיה של גאנדי (1923) מטיף רולאן להתקרבות גדולה יותר בין המזרח והמערב.

הוכתר בפרס נובל לספרות על “האידיאליזם האציל בו מצטיינת פעילותו הספרותית, בגלל הכרקטריזציה הנאמנה והשופעת של האנושות המעידה על רגש עמוק ביותר”.

החל במחזותיו הראשונים וכלה בכרך האחרון של “הנפש הקסומה”, שכתב כארבעים שנה לאחר מכן, לא השתנו קווי אופיין של נפשותיו. הן כולן ואריאציות של אותו נושא, ביתר דיוק אותם הנושאים, אשר השמיע בראשית דרכו כסופר, אשר הניעוהו להיעשות סופר.

והנושאים אפשר לציינם במלים אלה: גיבוריו נלחמים כולם על חירותם האישית, על אי־תלותם בזולתם, הן במובן הרוחני – כלומר אי־תלות בדעות אחרים, במשפטיהם הקדומים, באידיאלים החסרים כנות, בפחד מפני התקיף – והן במובן החמרי. הם ממאנים כל ימי חייהם להתמכר למשרה קבועה, כדי להבטיח את קיומם אחת לתמיד.

קולא בריניון אומר להקים במו־ידיו את הריסות ביתו, בלי כסף, בלי עוזרים בעלי יכולת, בלי חומר, פרט למה שהוא מוצא זעיר פה זעיר שם ביער הציבורי. כבר מזמן החל את עשורו הששי, אבל אימה נופלת עליו בהעלותו על הדעת שיהיה תלוי בילדיו.

וכן אנטה. הנה אף היא כבר בת חמישים – ויום יום היא צפויה להגיע עד כיכר לחם ממש. אבל אינה נכנעת. אינה מוכרת את עצמה. היא ממאנת למצוא מפלט מפני חתחתי אי־הביטחון כשאר חברותיה הנשים – בברית-נישואין. הרי זהו גורם מכריע לרוב הנשים, גורם שאינו נופל בחשיבותו משום גורם אחר, להינשא לאיש. אבל אנטה, ככל גיבורי רולאן – ויותר מרוב הנשים המצויות במציאות – היתה בוגדת בעצמה, היתה כמשתעבדת בעיני עצמה לו עשתה כן, ומדי פעם היא נחלצת מ“מאסר הבית” ברגע האחרון ממש.

ואף קליראמבו כן. הן הוא כולו רומן רולאן כמעט ללא מסווה. הוא עומד מול פני העולם כולו, שדעתו נטרפה עליו במערבולת מלחמת העולם. הוא מקריב לחופש דעתו לא נוחות חיצונית בלבד, אלא – חשובה מכן – אף את העולם הקטן שלו. משפחתו וחוג ידידיו נהרסים, משום שהוא עומד על כך לעשות את אשר בדעתו. לא יעלה בידם לאנסו. הוא יעמוד על שלו – ויהי במחיר כל אושרו, במחיר חייו.

אבל להיאבקות על חירות, בכל מובני-המלה, מצטרף עיקרון שני: היאבקות ללא פגיעה בזולת. הרי זוהי התביעה שהביאה את רולאן להערצת טולסטוי וגאנדי. גאנדי היה מן הסתם ההתגלמות הטהורה ביותר של רעיון שסופר והוגה זכה לראות במציאות, לאחר שעיצב את דמותו בדמיונו: גיבור פאסיבי. שתי המלים, אשר לכאורה סותרות זו את זו תכלית סתירה, מתחברות כאן לאחדות נעלה, שכמעט אין הדעת מעיזה להעלות לפניה. גיבור המטיף להתנגדות פאסיבית מצליח בכך לעורר עשרות מיליונים לעמוד על נפשם – בדרך חארא־קירי המוני.

ראשית פרי עטו של רולאן, הזוכה להגיע אל הקהל, מראה את חיי האדם ומפעלו כפי שהם עתידים להינגר: “כל מפלה טובה”, אומר אחד מגיבוריו ב“נצחון הבינה”, “באם היא פרי הרצון שבחר בה”.

אכן, במחזות אלה מתגלמים לפנינו שני מוטיבים נוספים, שאף הם ילוו את יצירתו של רולאן עד לסופה. האחת הריהי תוצאה מחוייבת מאידיאל ההיאבקות, שאינה רוצה בפגיעה בזולת: רולאן אוהב ביותר את המנצח המנוצח. “לואי הקדוש”, “לאערט”, “דאנטון” – כולם מנוצחים הם – ונראה לנו, כי לא מקרה הוא שהמחזות שאמרו לתאר מנצחים לא ראו את אור העולם – אך בשעת כשלונם הם נראים לרולאן, לנו ופעמים גם לעצמם, מנצחים. לואי הקדוש, להבדיל כמשה בשעתו, אינו זוכה לראות את הארץ הקדושה, אך “יפה הוא להילחם על הנעלה מהישג ידנו אם הנעלה הוא אלוהים”. הוא עצמו מת כשהוא מנוצח, אך הוא עורר אחרים להמשיך בהיאבקות. האמונה גבור תגבר בעולם – כאן אנו שומעים את בשורתו של רולאן בראשונה, אך עוד נשמע את ה“אני מאמין” של המחבר בצורות עד אין מספר.

אבל ריבוי המטרות אף הוא קו הראוי לציון מראש ואף הוא אופייני למפעלו של רולאן, ויותר מכן לאישיותו. המלך לואי הקדוש נלחם על הקבר הקדוש, לאערט למען המולדת, דאנטון לחופש הפוליטי – המטרה אינה ולא כלום, והדרך, עצם ההיאבקות ורגשותיו של הפרט הנאבק בשעת ההיאבקות הם הכול. ברומנים הגדולים יצטמצמו המטרות בראשונה עוד יותר: הגיבורים יילחמו על חופש אישיותם שלהם בלבד, ורק כעבור ארבעים שנה, בסוף ימיה תתחיל אנטה להבין, כי יש מטרה גדולה מזו, נעלה מהתפתחות הפרט לשם עצמה.

אחרי תקופת המחזות באו “הביאוגרפיות ההירואיות”. אף הן עדיין ביטוי הלהבה היוקדת בנפש צעירה, להבה שנראתה פעם במכתב שהסטודנט הצעיר החליט לשגר אל טולסטוי הנערץ, בשעה שטולסטוי ביטל כביכול במחי יד אחד את גדול המוסיקאים, ביטהובן, היקר לרולאן לא פחות מאשר טולסטוי עצמו – ועתה הוא מתבטא בהתקוממותו למשפט דרייפוס בטרם תלבש פרשה זו ריב מרעיש עולמות.

הביאוגראפיות על אודות ה“גיבורים” ביטהובן, מיכלאנג’לו וטולסטוי, נולדו שלושתן מתוך אותה אהבה ל“מנצח המנוצח” שראינו במחזות. ביטהובן הריהו – בעיני רולאן – גדול המוסיקאים, ועיקר גדולתו שהוא כזה על אף חרשותו. מיכל־אנג’לו – הוא מן הסתם ה“גיבור” המשונה ביותר שראתה ספרות העולם. תמיד מפוחד, מתרפס לפני אויביו, בורח על נפשו בשעת הסכנה ומפקיר את רכושו. אבל רולאן רואה בכל אלה, אך מכשולים שנוצרו כביכול, כדי שיצירותיו בנות האלמוות של האמן ייווצרו על אפם ועל חמתם של פגעי עולם חיצוני ותקלות אופיו של האמן עצמו כאחד. וטולסטוי, כיון שנסיבות חייו מקילות עליו את דרכו עלי אדמות, יוצר הוא לעצמו אותו סבל שאליו יוצאת נפשו – למען תוכל להתענות בו.

וכך יובנו דברי רולאן על שלושת אלה ויובן במה הוא רואה את גדולתם: “נשום את נשמת הגיבורים”, הוא אומר ב“ביטהובן”; “מי הם הגיבורים? אנשי הרוח והאמנות הסובלים בהיותם שונים משאר הבריות ומשום כך גדולים הם ונרדפים על צוארם. לא לאלה אקרא גיבורים שנחלו נצחונות על ידי אידיאות או עוז זרועם. אכנה בשם גיבורים אותם האנשים בלבד שהיו גדולים בנפשם”. ואילו מיכלאנג’לו מודה: “אלף שמחות אינן שוות סבל אחד”. ואחרון-אחרון מכריז טולסטוי: “אדם חייב להודות לאלוהים על שיש בו סגולה להיות בלתי־מרוצה מעצמו !”

ב“ז’אן כריסטוף”, יצירתו המונומנטאלית הראשונה של רולאן שהתחילה עם תום המאה ועבד בה שתים־עשרה שנים, הראה דמות שופעת כוח, שאינה קיימת בזכות טיפוס נוגד כלשהו, אלא בזכות עצמה. ברם, גם חייו של ז’אן כריסטוף היאבקות הם שאין לה סוף. אף הוא משתחרר ללא ליאות ממשפטים שנחרצו זה מכבר, שהם בבחינת חוקים שאין לערער עליהם. ובשעה שהוא פוגע בהם הוא יוצר בלי משים רווח בינו לבין הזולת, זורע איבה. כל תבנית יצוקה, יצוקה בידי הלאום, הדת, האמנות, המוסר הציבורי מוכרח הוא לבדוק, כאילו כפאו שד, וכיון שהוא בודקה – היא נשברת בידיו. אבל הוא מקים לעצמו עולם חדש, עולם משלו, רק משלו. קוצר המצע במחזה, חד־צדדיות הצפונה תמיד באדם אחד, כלומר בביאוגרפיה שלו, מנעו מרולאן עד כה מליצור אדם שלם, על תכונותיו הרבות, מעלותיו וליקוייו. הם הכריחו אותו להבליט יותר על המידה הטבעית קווים בודדים ולהזניח שאר הצדדים. ברומן בן עשרת הכרכים ניתנת לו אפשרות לגולל פרשת חיים על כל רבגוניותה.

והנה מתחוור שבכך עצם כוחו. הסופר יודע לספר. סגולתו לפרוש יריעת קורות הנפש והגוף גם יחד, היא היא שהגדילה את שמו. לא עמדתו בשעת המלחמה, שהיקנתה לו את שם הכבוד “מצפונה של אירופה”, לא העובדה היחידה במינה שלא קיבל שכר סופרים על כל הספרים שכתב במשך חצי יובל, דבר שאין לו אח בספרות המודרנית – לא הן שחיבבוהו על לבנו, אלא יכולתו לספר. במובן ידוע עושים חייו עצמם פלסתר יסודות מחשבותיו שהטיף כל ימיו: רעיונותיו נכשלו כולם. האחווה שלבואה התפלל ועמל מאנה לבוא. תורת הגיבור בנפשו – לא נתקבלה. הוא עצמו זכה לגדולה – לא כלוחם לרעיונות, אלא כסופר בעל יכולת.

ז’אן כריסטוף, המוסיקאי הגרמני, שבחייו משוזרים חוטי חייהם החיצוניים של מוסיקאים רבים, נלחם ביוצרו כל ימיו. בהיותו עצמאי הוא ממילא אנוס להילחם. עצמאות בעולמנו פירושה מלחמה.

ז’אן כריסטוף הוא אחת מדמויות־הפאוסט שבספרות העולם. הוא מחונן “בסגולה להיות בלתי מרוצה מעצמו”. הוא מחונן בכשרון להביע את חיפושיו ואת מציאותיו בשפת המוסיקה, היא השפה האהובה על רולאן ביותר. הוא נמנה עם אותו סוג של בני אדם אשר סבלותיהם ושמחותיהם חורגים במידה שווה מן הגבולות המוקצות ברגיל לרגשות אלה בחיי אנוש.

לעומתו עומד הגיבור הפאסיבי, הידוע לנו מיצירותיו הקודמות של רולאן. אוליביי אומר: “אני שונא את השנאה” – ואילו ז’אן כריסטוף יודע לשנוא בכל ליבו; “נפשי גועלת מפני היאבקות עם אנשים שאני בז להם” – ואילו ז’אן כריסטוף נהנה מהראותו דווקא לכאלה את נחת זרועו: “לא בכוח, אלא ברוח” – — ואילו ז’אן כריסטוף אינו מסוגל לפי טבע בריאותו לסמוך על הרוח לבדו.

הספר “אנטואנט”, הוא הששי בין עשרת הכרכים, הנהו אחד הסיפורים הנאצלים ביותר מן הפירות שנשאה המאה העשרים עד היום. אילולא כתב רולאן את הספר הזה בלבד – היה קונה בכך את עולמו.

בשעת המלחמה העולמית הראשונה שוהה רולאן בשווייץ. שם הוא משתתף בעבודת הצלב האדום, כותב מאמרים נגד הלאומנים מכאן ומכאן, מנסה לאחד את אנשי הרוח, פונה באופן אישי אל גרהארט האופטמאן הגרמני, אמיל וורהארן הבלגי ובכל הצעדים האלה הוא מעלה חרס בידו.

עמדתו, שתאר אחר כך ברומאן “קליראמבו, תולדותיו של מצפון בלתי משוחד בעתות המלחמה”, מעידה על אומץ רוחו האזרחי, מעוררת הערצה כלפי האיש, אבל יחד עם זאת מעלה כל פעולתו זכר דון קישוט. ההשוואה מכאיבה, אך אין להימנע ממנה. גם דון קישוט היה אמיץ, הוא לא נסוג מפני אריות, וספק אם אמצעיו של רולאן לקרב האומות – הפניה אל אנשי רוח בודדים – היו יעילים יותר להשגת תכליתו מאשר רוזינאנטה היתה מסוגלת לשאת את דון-קישוט בשעת דו־קרב. בשנים אלה עדיין אין עולה כלל על דעתו של רולאן שאפשר ומעשי יותר להילחם שכם אחד עם המוני העם, כלומר עם נציגיו שהתכנסו בצימרוואלד, בקרבתו, לדון באותן הבעיות עצמן. ומדוע אין הוא שוקל כלל אפשרות זו? משום שעודנו רואה את המלחמה כתוצאת מעשי בודדים, שהם עושים לפי שרירות לבם, בסידרת פעולות פוליטיות שאפשר לכוונן לכאן ולכאן – והרוח הוא הוא המכוון. עדיין אין זכר להשגת ההיסטוריה כמלחמת שכבות סוציאליות ומעמדות.

בסוף ימי המלחמה כותב רולאן ספר יחיד בכל מפעלו הספרותי, שאינו אלא סיפור בלבד, הוא “פייר וליס”. אין בו תוכן אידיאולוגי, לא במפורש ולא בין השיטין. סיפור אהבה, כליל יופי פיוטי, וכולו רוך, עדינות – וטרגדיה.

וכשנתיים לאחר מכן כתב ספר שני “קולא בריניון”, שרקעו העיירה הבורגונדית קלאמסי, עיר מולדתו של המחבר, וזמנו ראשית מלחמת שלושים השנה. ספר עליז ותוסס. כגיבורו ז’אן כריסטוף נטול הפרובלימות של המאה העשרים, שואף לחופש כעיקר מעיקרי חייו אף הוא ושופע חיוניות, המנחמת אותו ועומדת לו להתגבר על השחורות שבשעות חייו. הספר כולו סיפור, ללא התבוננות מופשטת, חטיבה אחת, ובו יותר מבכל ספר אחר ידע רולאן לגבש השקפת עולם מסויימת ללא כל מלה מפורשת, ללא כל הבעת דעה מצדו, דהיינו מצד המחבר, כפי שהן מצויות לרוב בפרט בשתי סדרות הרומנים הגדולים.

בראשית שנת 1932 מפרסם רולאן את המהדורה הראשונה של ספרו על גאנדי. מעין בן־זקונים למחבר ה“ביאוגראפיות ההירואיות”, ואמנם היה גיבור זה התגלמות רעיונותיו של רולאן על גבורה. הוא ממש מנצח מנוצח. הוא מתקיף את האויב בלי נשק ביד. הוא וחסידיו, המוני העם ההודי, הולכים לקראת תכליתם, כגון רחיצה בנהר גאנגס הקדוש, בויקוט וקריאות בוז לנסיך מווילס, המבקר בהודו, אי־תשלום מסים, ייצור עצמי של בדים ושל מלח – הכל ללא נשק ביד. בראשונה אין הממשלה הבריטית יודעת כיצד להגיב בכוח הזרוע, אחר היא מתגברת על מעצוריה ומכה בהמונים באלות, ב“לאטי”, וההמונים אינם מתגוננים אלא הם יושבים כל אחד תחתיו ללא ניע ומקבלים את המכות באהבה. באהבה הם מתנדבים ממש להיאסר בבית הסוהר. הם המון מנצחים מנוצחים.

רולאן נהנה הנאה אין־גבול שישנו אדם כזה בעולמנו. “רק בשעה שהוא במיעוט, הוא מרגיש את עצמו בטוב”, מתאר הוא את גאנדי, מתוך סיפוק נפשי נראה לעין. והוא כולו אושר, שיש בידו לציין את דרכו וטבעו של גאנדי במלים שהיו הולמות את לואי הקדוש ואת לאערט, יצורי נעוריו; גלום בו “המעוף חובק-עולם שבנפש, הנאבק ברע לא בעזרת הרע אלא בנשק האהבה”.

ובכל זאת נראה כאן מיפנה. לא זו בלבד שרולאן מגלה ספקות לגבי עמדתו של גאנדי כלפי הטכניקה והמדע המודרניים, שהיא כידוע עמדה שלילית בהחלט, וקורא לו “אוניברסאליסט מימי הביניים”, אלא הוא אף מתחיל לשנות את דעתו ביחס לשימוש בכוח.

באחד מ“מחזות המהפכה”, “נצחון הבינה”, פרי ימי נעוריו, שם רולאן בפי גיבורו את המשפט: “עולל אחד הופך את כל העולם כולו פושע”. והנה, כשלושים שנה לאחר מכן מזמן לו הגורל שעה, שבה קם דברו והופך מציאות – ורולאן מתכחש לדעתו של עצמו.

אותה שנה התחיל את יצירתו המונומנטאלית השניה, “הנפש הקסומה”, שהעסיקה אותו כראשונה שתים־עשרה שנה ומונה כמוה עשרה כרכים. אז היו שני גברים מרכז הסיפור – הפעם שתי נשים. אולם ההבדל אינו, אלא חיצוני בלבד. אנטה לפי טבעה גבר כז’אן כריסטוף, וההבדל היחיד שביניהם הוא בהיעדר כשרון היצירה האמנותית באשה – ובהיעדר הכושר ללדת בנים כגבר.

כל אשר יפה לגבי ז’אן כריסטוף יפה גם לגבי אנטה. אף היא נלחמה כל ימיה, מאומה לא ניתן לה בלי נסיון אישי, אף היא חסרה בראשיתה כל דיפלומאטיה, ואינה מסוגלת לרכשה, אלא במעט. כמו כן היא שומרת כל ימי חייה על חירותה. בזו ובזו בלבד יש לראות את הסיבה לכך שאינה מתחתנת. יש תקופות של רפיון, שבהן היא מתפעלת ממעשי הגבר ונכבשת לו, אולם ביסוד התפעלותה מונחת התשוקה בו בגבר, הגוברת ביותר באותן התקופות, ולבסוף איננה נכנעת לה. את נפשה היא ממאנת לתת…

בדרך אגב מתאר הוא אשה הממציאה שלא בדעתה מקום עבודה לאנטה החסרה פרנסה. ומרוב עושר אין רולאן יכול לעבור אף על דמות מקרית וטפלה זו מבלי לעשותה טיפוס חי. הוא מוסיף ואריאציה על הנושא שגיוון פעמים אין מספר מאז תאר את ז’אן כריסטוף ואת אנטואנט, ועדיין לא אמר כל אשר בליבו ביחס לאותו טיפוס. האשה היא אחת הרבות שהפסידו את הונן והנן מוכרחות להשתכר ללחמן. “אבל האשה המסכנה בעוד היא מתכופפת וכופה את עצמה לא היתה בכל זאת מסוגלת להשלים עם גורלה. היא נטוית-גרון ב’צוארון המוגבה' שלה – כיום מלוכלך, פרום־קצוות ושבור. זה נעשה למין סימן חתום בבשר סוג האדם הזה. עמו נולדים ועמו מתים, ומשא כבד הוא לעייפה לאותם המעטים המסכנים שנותרו עוד מן הסוג הזה ואשר שומה עליהם לתור אחרי לחם חוקם ולבקשו בתוך הג’ונגלים שלאחר המלחמה”.

ולעומת זאת אנטה: “המוסר הישן ציווה עלינו לברוח מפני הסכנה. אבל המוסר החדש הורה אותנו לדעת, כי מי שאינו מסכן ולא כלום – אין לו ולא כלום, איננו ולא כלום. אם אינני ולא כלום, הבה ואהיה משהו”.

רולאן מוסיף בלעג מר: “היה בה משהו משורש נשמתו של אותו אביר נודד (דון קישוט). ברם, מאין ענקים יצאה לקראת קופים”. וכך היא נלחמת כל ימיה. אבל בהיותה בת חמישים היא מתקרבת להכרת המעמד שאליו צרפה הגורל ולהבנת התפקידים המוטלים עליה. בהיותו בן 65 בערך מגיע רולאן להכרה שיש מעמדות בעולם ומלחמת המעמדות היא הקובעת גורל בני האדם.

בכרך הרביעי של ה“נפש הקסומה”, הנקרא “המבשרת”, הוא יוצר בראשונה דמות שאינה עוסקת בפיתוח נפשה שלה ובבעיות רוחניות ויצירות אמנותיות, שכולן עומדות במרומי העולם, אלא דמות שכל עצמה אומרת: אני הנני מעולם החומר. חומר – הרי זה כסף ומוצרים ואוצרות-טבע ומאמצי האנשים להשתלט עליהם ולהתעשר בהם.

טימון נולד כבן למשרתת בבית מלון, ואמו אף פני אביו לא ראתה. כל נעוריו – נקמתו בכל העולם כולו. הוא נעשה בעל עתון צעקני, שתפקידו הוא אך בגילוי שערוריות. גילויים המשמשים את האינטרסים הכלכליים של אותם אילי־הון שקנו לו את העתון. והוא מקיים את שליחותו בנאמנות.

החיים שלאחר המלחמה הראשונה משתקפים בעיני רולאן כ“חיי ג’ונגלים”.

מה הם יסודות השקפת עולמו של טימון? “ביחוד נזהר שלא להסיח את דעתו מן המשחק האמיתי והעיקרי שמאחורי הפרגוד: המלחמות הבין־לאומיות הגדולות שבין הפירמות השונות, מלחמות שבהן שומה היה עליו לשמש את הפירמה שלו. הלאומיות המוגזמת שבלשון לא היתה אלא מסווה שבהכרח על פני הבין־לאומיות שבאינטרסים… עבר זמנה של הפוליטיקה. הכלכלה – היא המולכת בכיפה”. ונוהג הוא לדבר על “האינטרנאציונאל של הממון”.

שמא ישער הקורא בראשונה, כי רולאן אינו שם דברים אלה בפי טימון, אלא משום שדבר זה דרוש לתאר אופיו ודרכיו לאשורם. אך בהמשך הדברים הוא נוכח לדעת שאין כאן ספק: רולאן עצמו מדבר אלינו. הן, אנטה, מזכירתו הפרטית של טימון, היא המניעה אותו להתקרב יותר ויותר לרוסיה הסובייטית. אמנם, בראשונה אין היא יכולה לנמק את נטייתה לצד זה ואך ההרגשה מביאתה לכך – הייתכן שרולאן הוזה כאן סתם? – אלא שבמרוצת הימים מתבהרת והולכת לפניה הדרך.

אגב, הסיפור כשלעצמו חלש בחלק זה ואינו מתקבל על הדעת. לא יתואר שאדם כטימון הופך דונג בידי אנטה, הזרה לעסקים, ומסתבך בעטייה של השפעה זו עד כדי סיכון כל רכושו ונפשו גם יחד. רולאן מרתק ומשכנע כתמיד כל עוד הוא מתאר את האדם עצמו. הוא חי. וכן אופייני לסופר שמשהוא מתחיל לחדור לפני ולפנים ליבו של טימון, הופך אותו איש גס־רוח אט־אט אדם אהוד ואפילו עדין־ נפש. אבל תיאור עסקיו, סיבוכי הכלכלה הבין־לאומית, נשארים מעורפלים על אף ריבוי המלים שרולאן מקדיש להם.

לא באלה רב כוחו. הרגשתו אומרת לו, כי כאן הדרך, אך מוחו אנוס להתגבר על מעצורים נפשיים מרובים, ובפרט על הסלידה מפני כוח הזרוע, לפני שהוא מסוגל להבחין פני הדברים פחות או יותר כהוויתם.

ישנם סופרים הידועים אך ורק בתוך ארצם ומולדתם, סופרים ששמם אינו יוצא מתחומי השפה, בה כתבו. ושוב יש סופרים שהשפעתם מרחיקה לכת יותר, סופרים המתפרסמים חיש מהר ביבשת שלימה ופורשים מין גשר בין יבשתם למולדתם. שאו באנגליה, וואלרי בצרפת, תומאס והיינריך מאן בגולה הגרמנית שייכים לסוג שני זה. אך יש גם סוג שלישי של סופרים והוא הנדיר ביותר: סופר שהוא אנושי כל כך, כללי כל כך שאין לצמצמו תוך גבולות גיאוגרפיים צרים וקבועים. סופר כזה הופך כמעט מחוסר מולדת, מכיון שמולדתו כל העולם כולו. העמים נעלמים, נופלות המחיצות ומופיע: האדם. האם טולסטוי שייך לרוסיה בלבד, או שקספיר רק לאנגליה? גם רומאן רולאן היה בבחינה זו אישיות אירופית יותר מאשר צרפתית, סופר עולמי יותר מאשר צרפתי. קשה לחפש את שרשיו החמריים. קשה ללכת בחזרה לקלאמסי, בת חמשת אלפים תושבים במחוז ניאֶבר, בלבה של צרפת, בין בורגין ובורבון, לקלאמסי על חוף היון בה נולד. בן הנוטריון צריך היה להיות נאמן למסורת, שמרני ובמידה ידועה גם לאומי, מכיוון שהפרובינציה הצרפתית היא כזו. דווקא צעיר זה יצא למרחב העולם, הרס גבולות, לחם, איחד וחידש כל חייו.

רומאן רולאן ויצירתו עומדים לפנינו מחוץ לגבולות הזמן. אין זה מקרה שמיד עם קבלת הידיעה על מותו נתארגנה בצרפת, בפאריס, קבוצת סופרים עמה נמנו וואלרי, דוהאמל, אראגון ואחרים שדרשו את העברת הגופה לפאנתיאון. באמצע הדרך, לפני יובל שנים כמעט, בא פרס נובל וציין את הלוחם הגדול של הסולידריות האנושית (וחתן הפרס מסר את הסכום הגדול לצלב האדום השווייצי למרות העובדה שעני היה ועני נשאר כל ימי חייו).

קולו היה קול הנביא בתקופתנו. דרש שלום עולמי, אחווה, זכויות האדם, השמיע את קולו מגובה אנושי ומוסרי רב כל כך שרק טולסטוי, מורו ורבו, הגיע אליו. טוהר המחשבה, הרמוניית הרוח, שכליות צרפתית קרה ולב אנושי לוהט, רכות עדינה, חוסר כל דעה קדומה, מוסריות נשגבה ללא כל פדנטיות, נאמנות מתמדת לעצמו ולתורתו בכל מחיר ובכל התנאים, עקשנות ודבקוּת לאידיאל, אמת רצופה, אופי נעלה, כוח יצירה חזק ובלתי פוסק, יציבות, טבע לוחם ללא רתיעה, השכלה מקיפה וכללית – אלו היו תכונותיו של רולאן האדם והסופר. ענין דרייפוס נתן לו את הדחיפה הראשונה להופיע בפומבי. ודבר זה אופייני בשבילו. התעורר למעשה, משום שראה שעוול נעשה למישהו. אמיל וורהארן, ז’אן ריכרד בלוך ואנדרה ספיר היהודים, ז’ול שרל פאֶגיי, מייסד החוברות ה“דו-שבועיות” בהן נתפרסם בין שאר הדברים כל “ז’אן כריסטוף” בראשונה (אגב ספרו האחרון של רולאן, ביוגרפיה חדשה של פאֶגיי) – אלה התקוממו ופתחו במלחמה נגדית. מן המשבר המוסרי הכביר, מן הסערה נולד רולאן האדם והיוצר. כבר אז פתח באותה פעולה מדינית-מוסרית שהפכה קדושה במשך ארבע עשרות השנים האחרונות.

בעל הביוגרפיות ההירואיות, יוצר סידרה של רומנים, חובב מוסיקה מקרב לב, אזרח עולם בינלאומי אמיתי, כפי שהבינו את הביטוי הזה בסוף המאה השמונה עשרה סופרי ומשוררי אירופה המעודנים והמצויינים ביותר, מדריכם הגדול של בני תקופה שפלה – כך יעמוד לפנינו האיש הטהור הזה לעולם ועד. היה תמים דעים עם שילר שאידיאל עלוב מאד הוא לכתוב בשביל עם אחד בלבד.

הלך מן ההומניזם המופשט אל ההומניזם הפעלתני. "והלכתי בדרך אפלה, זרועה אבני נגף, כשאש יוקדת בליבי, בהיותי שבור ורצוץ מעייפות, תוך כדי נפילה או אבדן הדרך, אגב קימה והמשכת הדרך מחדש… היה זה מסע לא קל ועדיין לא הגעתי לסוף הדרך, אולם ביכולתי להתחרות עם מסעותיו של סינדבד עובר הימים ולאחר שאשיג את מטרתי אומר:

“ברוכה תהי לי, המנוחה! הרדם, הראש! הרדמנה, הרגלים! אתם היטבתם עבוד. מפותלת ומעוקלת היתה הדרך אך על אף הכל, נאה. כדאי היה להלחם מלחמת דמים למענה”.

לא פסק מלהלחם עד שנותיו האחרונות. במאי 1938 גברה השאיפה לאחדות לאומית בתוך האינטליגנציה הצרפתית. שלושה עשר סופרים צרפתיים בעלי כיוונים פוליטיים שונים ומתנגדים זה לזה פירסמו קול קורא לאחדות. על הכרוז חתמו לואי אראגון הקומוניסט, אנדרה מלרו שמאלי קיצוני, ז’ול רומין, ז’אק מאריטין, סופר קאתולי, פרנסוא מוריאק אף הוא קאתולי ואחרים. רומאן רולאן פנה אז מצדו בקריאת שלום מיוחדת לעולם. הוא כתב בין השאר:

"שלושה עשר סופרים ממפלגות שונות שלחו קול קורא אציל למען אחדות האינטליגנציה הצרפתית. אני מצרף את קולי אליהם. בשעה שהשלום הכללי נמצא בסכנה, מן הצורך שתחדל המחלוקת וידים תושטנה מכל מחנות האומה, לכרות יחד ברית אמונים.

מעולם לא היתה עוד ברית זו הכרחית כל כך, כמו בימינו, כשגורל כל הציביליזציה עומד לפני הכרעה, כשסכנה מרחפת על כל ערכי התרבות העולמית, כבודה וחרותה. קרה אותנו מה שאיש לא היה משער לפני שלושים שנה: הציביליזיציה המערבית רואה ברברים יוצאים מעבר לגבולותיהם. כבר בלעו את אוסטריה הישנה, תפסו חלק מספרד, התדפקו על שערי צ’כוסלובאקיה וקראו קריאת מלחמה לכל הדימוקראטיה העולמית. הם לוחצים על צרפת מצד הים הצפוני והים התיכון, מצד הווגזים והפירנאים. על צרפת מוטל הכבוד הגדול להיות המשען האחרון לחופש, על כל צורותיו – החופש הפוליטי והסוציאלי, האינטלקטואלי אף הדתי. כל העולם הישן והחדש רואה איך עולה עליו הברבריות הפראית, וכשנחשוב על הכוחות המוסריים והחמריים של העולם ותרבותו – יתקוף אותנו רגש הבושה על חולשתנו. חולשתנו – פירושה פרודנו. פרודנו מוסיף לאויבנו חוצפה וחוזק. לוּ היה העולם הזה מאוחד – היה גודע את קרנם של הברברים, כמו שגדע אותה בעבר ליד פואטיה. (מפלת הערבים שאיימו לעלות על אירופה). נתאחד: נהיה למופת, נגשים את האחדות! הקץ לכל חילוקי הדעות!"