(1913 — הודו)

נולד ב־7 ביוני 1861 בכלכותה — מת בשנטיניקטן ב־7 באוגוסט 1941.

הפירוש של שם משפחתו הוא “נסיך השמש” ואת השם “טאגורי” (או “טאקור” בבנגלית במקור) אפשר לתרגם כ“המורה”. בעודו נער נתייתם טאגורי מאמו ואביו נעדר תכופות מהבית לרגל מסעותיו. כך גדל באחוזת אביו בבדידות מסויימת, אשר קרבה אותו לטבע — בבואו במגע מתמיד עם יערות הג’ונגל — ועודדה את נטיותיו הספרותיות. בשנת 1877 נשלח לאנגליה, כדי ללמוד משפטים, אולם נטייתו לספרות היתה חזקה עד כדי כך, שהוא ויתר על לימודיו וחזר כעבור שנה להודו. את פעולתו הספרותית החל בכתיבת שירים שהיו חיקויים של שני משוררים בנגליים, אולם כשרונו העצמי בא עד מהרה לידי ביטוי בספר שירים בשם “שירי לילה ובוקר”, שפורסם בשנת 1879. הוא גילה גם נטייה למוסיקה, ניגן, הופיע כזמר ואף חיבר בעצמו מנגינות לשיריו. בשנת 1884 השתקע באחוזתו המשפחתית בשלידה על חוף הגנגס, שבה בא במגע עם חיי הילידים ועשאם נושא ל“סיפורים קצרים”. באותו פרק זמן כתב שלושה ממחזותיו, “צ’יטרה”, “בית הדואר” ו“המלך והמלכה”. הוא פירסם גם קובץ שירי אהבה, שהוכתר אחרי כן בשם “הגנן”. תרגום ההימנונים ההודיים, “ג’טניילי”, לאנגלית עורר התעניינות רבה בכל רחבי ארצות התרבות של המערב. אחרי־כן פירסם המשך ל“הגנן” בשם “קציר הפירות”. הרומן שלו “הבית והעולם”, זכה אף הוא להצלחה גדולה. בשנת 1903 ספג מהלומות כבדות מידי הגורל. תחילה שיכל את אשתו, אחרי כן את בתו וכעבור חודשים מעטים את בנו. אובדן יקיריו העמיק את הקוים הדתיים בשירתו. לא עוד ראה את עצמו כמשורר בלבד, אלא גם כמורה ומנהיג של עמו. בקרבת העיר בונפור בבנגל יסד בית־ספר אשר קרא לו “שנטיניקטן”, היינו “בית השלום”. מטרתו היתה לסלול לעמו דרך לתקופה מאושרת יותר על־ידי השינוי שנתחולל בחייו. בשנת 1912 סייר באנגליה ובאמריקה, הרצה הרצאות רבות, שכונסו בשני קבצים: “האישיות” ו“הלאומיות”. את הדרך לחידוש חיי הרוח היתווה בספרו “סדהנה”. עם שובו להודו, התמסר שוב לטיפוח בית־הספר שנוסד על־ידיו, והזמין אליו אנשי־מדע ואמנים להרביץ בו תורה. את יצירותיו הראשונות חיבר בבנגלית, אולם אחרי כן עבר לכתיבה בשפה האנגלית. בשנת 1915 נתכבד גם בתואר אצולה.

פרס נובל לספרות הוענק לו על “שירה יפה, רעננה, אצילה ועמוקה, המבטיחה לו מקום של כבוד בספרות המערב”.

בשלושים השנים הראשונות של המאה הנוכחית נתפרסמו שני הודים בעולם המערבי: טאגורי וגאנדי. השנים כאילו חילקו ביניהם את התפקידים — גאנדי היה למנהיג המדיני, “נושא כתר מלכות”; טאגורי היה המנהיג הרוחני והתרבותי של הודו, “נושא כתר כהונה”. גאנדי היה “הסייפא” וטאגורי — “הספרא” של הודו. ברור כי המושג “סייפא” מתאים לגנדי במובן מליצי בלבד. “הסייפא” של גאנדי היא העז שלו, אשר את חלבה שתה ואת הגבינה שלה אכל, נול האורגים שסיפק לו ארג ביתי, בשל סירובו להשתמש בתוצרת חוץ ואף לא בתוצרת בתי־החרושת ההודיים. ההיסטוריה המדינית של הודו אינה מזהירה ביותר. הודו זוהרת בעיקר באוצרות הרוח שלה. כישראל ויוון לגבי החלק המערבי של האנושות, כך הודו לגבי החלק המזרחי. אולם במשך אלף שנה, עד אמצע המאה השמונה־עשרה, שלטו בה מוסלמים; ובתקופה ממושכת זו כמעט שכחו ההודים את אוצרות־הרוח הכבירים שלהם. ברם שלטונה של בריטניה הכניס להודו את יפיפותו של יפת ועורר יחד עם זה את התעניינותם הרבה של אישי־הרוח ההודיים בירושה הרוחנית הכבירה שלהם.

טאגורי הוא ביטוי התחייה ההודית הפנימית. חייו אינם עשירים במאורעות, אך בהיותו בן למשפחה אפרתית הודית מיוחסת ועשירה, יכול היה להתמכר לענייני הרוח כל ימי חייו. הוא היווה את המזיגה של “יפת”, ו“ברהמה”. יצירתו הספרותית מתחלקת לשלושה חלקים: שירה בפרוזה, פרוזה ופובליציסטיקה, אך בכל מה שכתב היה ונשאר משורר. הוא היה איש מעודן ביותר, שסימל את הרוח ההודית המודרנית, את התרבות הניאוברהמנית, הנתונה כולה לענייני רוח עדינים אשר אין לה ולא כלום עם החיים הגשמיים והגסים. טאגורי טייל ב“גן המחשבות”. הוא היה לפה למסורת רוחנית ולמורשת רוחנית של אלפי שנים. סיפוריו פותחים צוהר, שדרכו אפשר להציץ לבתים, לנפתולים הרוחניים של המשכיל ההודי. הסתגלות המזרח למערב העמידה בפני איש־הרוח ההודי בעיות חברתיות, לאומיות ואישיות מסובכות ביותר. גיבורו של טאגורי הוא ההודי שרכש את השכלתו בבתי־ספר גבוהים באנגליה והחותר לסינתזה בין ההודיות למערביות. הוא מצייר לפנינו את האשה ההודית המשכילה, העדינה, בת־הטובים, שנקלעה בין האמנציפציה לבין האמת הנשיית הנצחית. הצד המעשי של התנועה הלאומית לא משך את תשומת־לבו והוא לא הטיף לעצמאות מדינית של הודו. אך להשתמש במונחים שלנו, אפשר לומר שטאגורי אינו “ציוני מדיני”, אלא “ציוני רוחני”. הוא “אחד העם” בתחייה הלאומית ההודית. הוא גם שלל את החמרניות המופרזת של תרבות המערב, בלי להתעלם מגדלותה של אירופה. טאגורי לא היה ברהמני מושלם, אבל גם “מערבי” הודי לא היה. הוא חיפש את הסינתזה בין הודו לבין המערב המשכיל. הוא הכיר יותר מגאנדי בחולשות הציבוריות של ארצו ולכן לא הטיף להודו עצמאית ואת הלאומיות ההודית ראה רק בתחום התרבות ההודית העתיקה.

טאגורי יצר שירה צרופה, תמה, תפילה זכה וחמה. שירתו היא השיח הפשוט, התמים והגואל, אשר לא ישמיענו אדם בלתי אם אל נפשו. מטעם זה היה ניב שירתו סם־מרפא למערב. הוא לא נתן למשוררי אירופה תורה חדשה: “הן לא תורה השיר, כי נוכל ללמדה איש את אחיו”. בספר זכרונותיו שלל את התורה בכלל, אם תדביר את השירה תחתיה ותקצוב קצב נגינותיה לפי חוקותיה, כי רק בהשתחררו מן התורה והמלאכה ראה את עצמו כמשורר שאין מרותם של אחרים עליו. רק אז העלה בחלילו “חפצים נפלאים למראה ונפלאים ליופי”. לא גילויי תורה הביא עמו טאגורי אף כי רב בו כוח ההתבוננות בפלאי עולם. “מי יארוג את ליבות זמירותיהם, אם אנכי אשב על שפת החיים בעבור חקור את המוות ואת אשר מעבר לגבוליו? משקל נעלם, וגם קצב להם, קצב טמיר אשר לדם”. הקורא בשירי טאגורי לא תסור מנגד עיניו נהרה של בת־שחוק מרוב טוב ומרוב חסד ומרוב שלום, ששירה זו מרעיפה עלינו. ואנו חשים כמו מגע־יד מתוק בתוך לבנו. אין זאת כי נגעה בנו אותה “הנגינה הנחפזה אשר קצב אחד לה ולחיינו”.

טאגורי פעל בשטחים רבים — הוא משורר, הוגה דעות וגם נביא ואיש המוסר. הוא רודף אמת ופרשן העתיד, ידיד החכמה ומקדם האנושות, מעצב נפש האדם ומתווך בינה לבין הטבע. זוהי אישיות אצילה מלאה הרמוניה העומדת, למעשה, בסתירה לעולם הבלתי־הרמוני שבו היא חיה ואשר חיפשה כל הזמן את המוצא בן התוהו ובוהו של הזמן ומצאה אותו בנצח. הוא משמש גם כחוליה מקשרת בין המזרח למערב; והיה, אולי, הראשון אשר הסב את תשומת־לב המערב לשירת הודו. מסעותיו בעולם פירסמו את יצירותיו ורכשו להם חסידים בכל רחבי תבל. באמצעותו הכיר העולם המערבי לראשונה את השירה העממית עתיקת היומין של בנגל. טאגורי לא הסתפק בחיבור המלים, אלא עסק, כאמור, גם בקומפוזיציה ואף השמיע בעצמו את שיריו. יצירותיו הראשונות היו בלדות שבהן מורגשת השפעת סקוט. עוד בשנת 1877 חיבר את “באנו סינגה”, שיר אפי המחזיק שבעת אלפים חרוזים. יצירה חשובה אחרת היא ה“גיטאנז’לי” שחוברה בתחילת המאה העשרים וזכתה כעבור זמן קצר לתרגום אנגלי. טאגורי יצא למלחמה נגד ריקנות הנשמה ועניות הרוח, נגד התאוות למיניהן ונגד כל מיני גילויים חיצוניים נטולי תוכן ממשי. הוא הטיף לדיכוי היצרים ונלחם באי־הבטחון המוסרי. מעולם לא הקדיש את תשומת־ליבו לאדם בלבד אלא כיוון תמיד את דבריו לאנושות כולה, אשר עמד להובילה מן התוהו ובוהו הרוחני לחוף־המבטחים של המוסר. הוא עצמו הנהו סניאזי הפורש מן החצר ומנתק את כל קשריו החומריים, הופך לנזיר, למתבודד הגדול. הוא האדם המחפש מולדת חדשה ומוצאה לבסוף במעמקי נפשו. היתה תקופה שבה הפכה שירת טאגורי לאופנה ממש בעולם המערבי מכיוון שניסתה להשיב על שאלות שהעסיקו את החלק הזה של העולם. הוא הטיף לנוכחות האין־סופי בתוך עצמנו, שהוא מקור כל האציל והנעלה; לתמימות, שגרעינה המרכזי הוא טוב לב. בשנים של התמוטטות כללית בעולם המערבי העלה על נס את כוחה של האהבה הנכונה להקרבה והטיף ל“סדהנה” — הכרת החיים — וטען, שקיימת אחדות בין הדמיון האינטואיטיבי לבין האפשרות של הגשמה. שירתו ממזגת את התמונה עם פירושה. כל הנאמר הוא גם קיים — אחדות שאפשר לבטאה בעברית בעזרת המשמעות הכפולה של “דבר”. הוא לעג לאיש־המערב האץ תמיד כלפי מטרה נכספת, וזו מתחמקת מפניו תמיד: “בני אדם אחוזים תמיד פחד שיחמיצו איזה דבר שהוא אשר ממילא לא ישיגוהו לעולם”. בדמות מאליני מטיף לנו טאגורי: “נוכחתי לדעת, שהאמונה האמיתית קיימת במקום בו קיים האדם ובו קיימת אהבה”. בעקשנות מופתית הטיף טאגורי להשקפת עולמו ורצה לשמש יותר ממשורר וסופר — רצה ליהפך לסולל דרך, למקיץ נרדמים המביא את בשורת האלהים. כך הפך למתווך בין חיי הרוח של המזרח והמערב — אישיות גדולה, טהורה ועמוקה, בעלת נפש הרמונית ואצילה החותרת תמיד לקראת היופי הפנימי. הוא הטיף לאהבה לעולם ולאלהים ולהשתחררות מ“שקרים המוצצים את דם האדם”.

יש מומחים ליצירת טאגורי הסבורים, שלא שירתו היא העיקר אלא סיפוריו. אחרים מעלים את הסיפורים גם על יצירותיו הבימתיות. לצערנו, לא תורגמו עד כה הסיפורים הקצרים האלה במילואם ואינם ידועים לפי שעה למערב. גם מן המעט אשר תורגם אפשר להסיק את המסקנה שטאגורי נמנה עם המספרים החשובים ביותר של המאה הנוכחית. אין ספק בדבר, שהוא מספר מבטן ומלידה. הקורא את מעשיותיו וסיפוריו עומד מיד על כך, שאין הם פרי מחשבה עיונית ולא נולדו ליד שולחן הכתיבה אלא בחיים ממש. סיפורים קצרים אלה אינם מבוססים על חישוב מלאכותי ומדוייק של ההשפעה, אלא חיים של ממש תוססים בהם. אף־על־פי שהמסורת הבנגלית והספרות העתיקה הטביעו את חותמם בסיפורי טאגורי, אין ספק בכך, שהם מצטיינים באופיו המיוחד של הסופר. טאגורי משמש גם בסיפוריו כפרשנה של הודו החדשה וכמנהיגה הרוחני. הוא יודע להאיר את הפינות הסמויות והעדינות ביותר של נפש האדם. בקיאותו בספרות האירופית המודרנית איפשרה לו להתבונן מבחוץ וממרחק מסויים בספרות הסיפורית המערבית ולהעניק לה צורות חדשות, בלי שיהיה מחקה של הסיפור החדש. גם כאן משמש האיש כגשר בין מזרח למערב. לשוא ננסה להגדיר את יצירתו בביטויים המקובלים, כגון ריאליזם או רומנטיקה. כל הביטויים האלה יחדיו לא יבטאו את מהותו. הוא משתמש ברומנטיקה העדינה ביותר גם בתיאור המציאות האנושית. הירבו להשוותו בנידון זה להותורן או לטורגנייב; ואין ספק שטאגורי עומד במבחן ההשוואה אתם. יש גם להזכיר את שמו של פלובר, אשר כתב מעשיות קצרות הדומות לאלו של טאגורי. טאגורי איננו סופר בלבד, אלא גם מחדש הספרות העתיקה של מולדתו ויוצר צורות חדשות. הוא מעלה לפנינו דמויות ומנהגים של ארצו והנושא העיקרי שלו הוא מסירותה של האשה הנאמנה, נושא שטאגורי שר לו שיר הלל יותר מכל סופר אחר.

ב“אבנים רעבות” מוביל הוא אותנו לארמון עתיק מלפני אלפיים וחמש מאות שנה. ארמון ריק ועזוב המשמש כדירה לפקיד ממשלתי, אף־על־פי שהלה הוזהר, כי לא הכל כשורה שם ורוחות מסוכנות מתהלכות בארמון. טאגורי מתאר באמנות עוצרת־נשימה כיצד משתלטות רוחות ארמון־הקסמים על האיש, כיצד משעבדות הן את רצונו החופשי ואת כוח־שיפוטו הבהיר והמפוקח. “ארמון באריך” עומד בשורה אחת עם תיאורי פופ, סקוט או באלזק. לכל חפץ נשמה משלו. מדרגות מספרות מימים עברו וחורבות משמיעות סיפור קסמים. אנשים תועים בין חיים ומוות. טאגורי יודע לחבב עלינו אנשים פשוטים ביותר, יודע לאחד כל אנושי, למעשה כל נושא בחיים. ב“הנצחון” מספר הוא לנו על משורר שקט בחצר המלך נאריאן, שהתמסר לנשמה, בלי לראותה מעולם. הנסיכה נשמה מסתתרת תמיד מאחורי וילון, אשר רק תנועותיו מעידות על נוכחותה.