כשאני מתנתק לרגע מגופי ומתרומם מעט מעל למיטה, אני יכול לראות את כולי במבט מעל. הגוף שהוא שלי, אבל גם עזוב ממני, מוטל רפה על מיטת בית החולים. הכול מעיד בו על רפיון. הרגליים מונחות כאילו מישהו הניחן, הידיים פרושות לצדדין, כאילו מישהו פרש אותן כך בכוונה, כדי שיתרחקו מעט מהגוף. יד ימין מונחת ממש על קו המזרן. אצבעותיה רוטטות ברעד מוזר. כאילו הן מחליקות על הזווית המוגבהת של המזרן, וכאילו הן ממששות את ציפוי הסדין. יד שמאל מכוונת סביב הלחצן של פעמון האזעקה. כאילו היא שרויה בכוננות לחיצה מיידית. נוגעת ואינה נוגעת בלחצן, שואבת מעט ביטחון מתחושת הפעמונות בתוך הכף. האצבעות של יד ימין אינן נעות. הן מסודרות בסך, מזומנות לזנק בשנייה אל הלחצן החשמלי. והראש, איך מונח הראש? אני נוסק מעט מעל עצמי כדי להיטיב לראות כיצד מאורגן ראשי. ובכן, ובכן ממש כמו ששיערתי לעצמי. הראש תקוע בכרית, בקרבה מבטיחה על מסכת חמצן, ואל הסדק הצר שבשמשת החלון הכהה. מעט אוויר חמים אבל רענן זורם מתוך הסדק אל חדרי. זהו האוויר שאני כל־כך משתוקק לנשום בימים האחרונים.
מימי לא העברתי כל־כך הרבה לילות במערכת אוויר אטומה לחלוטין כמו זו שבבית החולים. ולמרות שהאוויר ממוזג וצונן אני חש בו דחיסות מעיקה. אני נרעד כשאני נזכר בריחות החריפים של דשא קצור ורענן העולים מן הגינה שבחוץ. אני נזכר בסיפורו של החייל הצעיר, שניצל מהתקפת המצרים בתעלת סואץ, במלחמת יום הכיפורים. למזלו נפצע פציעה קלה ובילה כמה ימים ולילות בתחנות איסוף מדבריות. וכשהגיע הביתה, והדשאים הירוקים הטיחו אל תוכו את ניחוח קצירם הרענן, הוא פשוט ירד וכרע על ברכיו. ואחר־כך השתטח כולו על הדשא המכוסח. דקירות הגבעולים הקצוצים היטיבו לו עד כדי דמעות. והוא אינו בטוח שלא בכה שם, על המשטח הירוק. החיבוק הדוקרני הזה, של פיסת הדשא הקצורה נחרת בזיכרונו כאילו היה קבלת הפנים האמתית שזכה לה בפיסת מולדתו. ושום דבר שבא לאחריה לא ריגש אותו כל־כך.
האמנם, אני שואל את עצמי בנוסח הבוקע מן הרדיו הקטן הניצב על הארונית שלי, האמנם עוד יגיעו אלי ימים של חסד? האמנם יתחדש עלי ניחוח הדשא הקצור? ריח אדמת הגינות המושקות? ריח ההדרים הפורחים? משום כך אני מבקש ממבקרי המועטים שיקפידו על הסדק הצר שבחלוני. שיישאר לי נתיב בריחה פנוי אל האוויר האמתי. אל הריחות הנכונים שבחוץ. ואף־על־פי שעכשיו אמצע הקיץ ואין שום ריחות משכרים עולים מגבעות החול ומן הדיונות המקיפות את בית החולים. הרי אני, ממעופי מעל גופי השכוב במיטה שמתחתי, כבר יכול לנחש את הסתיו הקרב, את רוחות הים המתחזקות ואת ריח החיים שעוד אשוב ואריח בהם מלוא החזה.
ונניח שהייתי מקבל את קביעת הרופאים שיש לי לב חלש המועד ללקות במחלות. ונניח שלא הייתי נאבק בהם, כנער חסר דעה ששללו ממנו אוצר יקר, ולא מתנדב על אחריותי ליחידה צבאית מובחרת. ונניח שהייתי מדיר את רגלי ממגרש הספורט, כמו שביקש ממני רופא אחד שנבדקתי אצלו במקרה. ונניח שלא הייתי רודף טיולים מושבע כמו שהייתי, ולא הייתי מתייגע במעלות מדבר יהודה עד קוצר נשימה ועד טירוף הדופק בעורקים. האם הייתי יכול לחיות חיים מפויסים ושלווים, גם כשמסביבי קיפצו כולם כמטורפים מן ההרים אל החופים ואל המדבריות אל מסלולי המרוצים? ומי יוכל לערוב לי שאילו היו חיי מתנהלים מתון־מתון, לא היה לי אויב במסתרים, האורב לשעת כושר, לשעת חולשה שאין לה מחילה? ונניח שלא הייתי מדיר רגלי מן הרופאים, ושואל בעצתם לעתים מזומנות, ולא הייתי מתבהל עד מוות מקוצר נשימה פתאומי שחטף אותי על מרומי החרמון, הם הייתי ניצל ממה שזומן לי? מסופקני.
כמה עמלתי לשכנע את אשתי שאינני יכול לטפס על הר משה. אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע. אתה בריא לכל התעלולים שלך, הטיחה בפני, למרוצים האוויליים והמתישים, למשחים הארוכים והמשעממים, ורק כאן בר סיני אתה מתחלֶה? וכשהגעתי אל פסגת הר משה הנישאה ומשכתי אחרי את המטיילים הנרגשים מרוח מערב לרוח המזרח, ואחר־כך אל תצפית המדרגות שמעל למנזר, הרגשתי כיצד האוויר אוזל מתוכי בועה אחר בועה. סחרחורת קלה ומעט מתוקה סובבה את ראשי לגמרי. ההרים נתחלפו לי זה בזה. וכשהצבעתי על הסלעים הפרושים מתחתינו ידעתי שאני נכשל בלשוני. כלום היה צורך להשתומם, כשהחלפתי בין הבריתות שכרת האל עם הנביאים במדבר סיני? ואיך אפשר היה שלא לשמוע כיצד אני טועה ומטעה ונלהב ומלהיב ומפספס לחלוטין את כל הסיפור הנהדר כולו על הפסגה הנישאה של הר משה? אבל אני עשיתי עצמי שאיני חש בעיוותי. וקהל שומעי היה מנומס ומותש מהעפלת הפרך שמבעוד לילה. ואולי גם לא הקשיב לכל מה שפלטתי בחמתי. ורק משקיצרתי וסיימתי, כי פשוט השתנקתי פתאום והתקשיתי לנשום, ניגשו אלי בחשאי, כדי שלא להעליב, כמה מן המלומדים שבין המאזינים. ובתוך דקה כדי שלא לפגוע, החווירו לי את הטעויות שנכשלתי בהן על ההר.
ואחר־כך כשירדנו באלפי המדרגות אל המנזר שמתחתינו אמרתי לאשתי, כשרגלי כואבות ושרירי מכווצים: “את רואה, כל ההעפלה הייתה מיותרת. ראית את הביזיונות שעשיתי שם למעלה? את רואה לפעמים צריך לסמוך גם על אזהרות הגוף”.
“שטויות,” אמרה אשתי, ודילגה במורד בהנאה, כמו היתה איילה ארוכת רגליים, “אתה באמת חושב שמישהו שם לב לְמה שקשקשת על הפסגה? נשבה שם רוח עזה שהחרישה לגמרי את מגבר הקול.” וכולם היו אפופי חוויה ומטושטשים לגמרי. “אבל הסחרחורת שאחזה בי למעלה שיבשה את כל הדברים שרציתי לומר.” “אין דבר,” אמרה אשתי, “זה דווקא היה טוב שקיצרת.” והיא חמקה על מדרגות הסלע דווקא כשרציתי לומר לה איך התבהלתי לפתע כשאזלה נשימתי על ההר. ואיך הגבירה הבהלה את קוצר הנשימה, עד שכמעט הפסקתי את דברי, ישבתי על פאת סלע וינקתי מרוגש מהמימייה. והעיקר, איך בלבלתי בין הבריתות שכרת האל עם הנביאים? הכול נסלח לי, וקהל המטיילים אחוז חוויית הדבקות המדברית, ודאי שלא היה פנוי לדקדק בדברי. אבל כיצד נראיתי בעיני עצמי?
מעולם לא שכחתי מקודם מה שהכנתי לי לומר על ההר. וגם חבל היה לי על קומץ המשפחות הדתיות שהעפילו עמנו אל ההר. ובשבילן אפילו הכנתי נאום הצטדקות מיוחד. ונניח שהֻתְרַעתִי שם במרומי הרכס, מה צריך הייתי לעשות? מה אפשר היה לעשות? לרוץ לרופא? לשנות לגמרי את אורח חיי והרי הייתי שרוי באמצע השליש השני של חיי. שהוא השליש המתוק והנפלא, וכל־כך שקוע הייתי בריצות הקטנות של חיי, עד שדחיתי מעלי את אזהרת הגוף שניתנה לי במרומי הר משה.
וגם בשלהי מלחמת ההתשה, כשעליתי אל מוצב החרמון להתקין שם גדרות תייל מתמוטטות, בגד בי גופי בצורה משפילה. עוד בטרם החלה מלאכת התקיעה של יתדות הברזל, ממש עם ההנפות הראשונות של ההלמנייה הכבדה, תש כוחי. עד כדי כך נחלשתי, שנאלץ הייתי לפתור את החיילים ולחפש לי מפקד מחליף. ואחר־כך נשכבתי בצלו של צריפון קטן שחוזק אל הסלע בכבלים כדי שלא יתעופף ברוחות החזקות, ופשוט שאפתי אל תוכי אוויר. ונניח שהייתי פונה עוד באותו יום אל הרופא הגדודי ומלאה אותו בסיפורי לחץ הדם והדופק המשתולל. אתה? היה שואל בהפתעה, אתלט כמוך נבהל משהייה קצרה בגבהים?
על מיטתי בבית החולים אני נאחז ברגשי חרטה מאוחרת. כל הסימנים התריעו בפני. ואני אטמתי עצמי מלראות נכוחה. נזכרתי אפילו במורתי הקשישה, שראתה אותי פעם רץ ללא נשימה באחד ממרוצי השדה בנעורי. אתה יודע שלבך אינו תקין, אמרה לי בקולה הקפדני, ומי שמזלזל בגופו, סופו שגופו מזלזל בו. שנים רבות חלפו מאז, וגם היא כבר הלכה מאתנו לפני שנים רבות. כמה חבל שלא החשבתי את דבריה ולא נשמעתי לעצתה האוהבת.
כשאני מתנתק מגופי ומתרומם מעט מעליו אני נזכר שוב בדבריו של החייל הצעיר ששרד מ“דור הבלימה”: עד לאותו הרגע שבו הקיפוני ריחות הדשאים הקצורים לא האמנתי שאני שוב בבית. אבל כשריח הדשא המוכר והחריף הכה באפי, ידעתי שתם מסע הכאבים שלי. ידעתי שהגעתי באמת מן המדבר, שאני שוב בבית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.