לפני כמה חודשים פקד את הארץ חמסין כבד ואכזרי. בלולים נחנקו העופות מחמת החום ובמטעים התייבשו עצי הפרי והשירו את חנטיהם. בלילה התקשיתי להירדם. החום בבית לא התפוגג. היתושים חגגו מסבית למיטה, רמשים מוזרים רחשו על הרצפה, ונדמה לי שאפילו העורבנים לא הצליחו לישון את שנת הציפורים המוזרה שלהם.
לקחתי מגבת לחה ויצאתי אל המרפסת. התיישבתי בערסל החבלים שמתח שכני בין הברושים. הדשאים ממש להטו וממעבי הגינות נישב אוויר חם ומעיק. בגבול שדה הראייה שלי, מימין, לפני שנחסם בקיר המרפסת, נבלעו שיפועי הגגות בשמי השרב הבהירים. האם זרח עלי הירח במילואו? או רק חרמשו הדהוי הכסיף מעלי בתוך האד המרטט? ומהם הפנסים המנצנצים שם באפלה? ומהו קול ההמיה הכבד המנסר מן הפרדסים המעולפים?
התנודדתי לאטי בתוך הערסל. ממרחקים עלוטים עלו געיות כאובות של בהמות כבולות. ואני הנחתי לעצמי מייסורי חוסר השינה, ופשוט התמכרתי לתעודות המערסלות. כל־כך התמכרתי, עד שלא הבחנתי היכן אני שרוי בעולם. הקדחת החמסינית אפפה אותי כולי. ואני נישאתי על כנפי זיכרוני המטושטש אל לילה שְׁרבי רחוק שכבר פקדני בעבר. פשוט לא האמנתי איך מטיס אותי הערסל מבעד לחריצי הזמן. אבל לפתע הונח לי מלחץ השרב, זיכרוני התחדד, ואני ראיתי שוב את ליל העקרבים, כאילו התרחש אמש מתחת לערסל.
בליל חמסין אחד, שבין פסח לשבועות, על המורדות בהירי הסלע של הרי שומרון, התקוממו רמשׂי האדמה על פלוגת החיילים העייפה. מרדו בה ותקפו את אנשיה עד שכמעט והכריעום. פתיחה נאה, אני חושב, מתמזג עם ערסולי הזיכרון, וממשיך להתמודד עם זֵכר החמסין.
בבוקר הלוהט שלמחרת, כשסירבו החיילים המותשים לרדת אל המטווחים, יצאתי לאטי מאוהל המפקדים המבודד, אל הרחבה הקטנה שלפני המטבח. המהומה משכה אותי. מפקד הפלוגה נעדר. הוא עלה למטֶה החטיבה לקבל פקודות אחרונות לקראת התרגיל המסַכֵּם. סגנו המסורבל והחביב לא הצליח להשתלט על הפלוגה המבוהלת. התרגיל המאיים הוציא את כל הפלוגה מדעתה. שר הביטחון בכבודו ובעצמו יבוא לחזות בחיילי המפקדות, שהתנדבו ללבוש חגור ולירות במקלעים החדישים. כבר כמה ימים שהטרקטור אינו חדל להעלות אבק ולגלגֵל אל המדרונות שִׁפְכי־סלעים מורתחים. מִשׁטַח הנחיתה למסוק של הנכבדים והבכירים, מיושר ומהודק בהקפדה. כל הפלוגה נאחזה בחרדה משונה. אפילו שכל טירון יודע ששר הביטחון אינו יכול להזיק כלל. חיוור ואפור פנים ומיוזע כולו, הוא נפלט נבוך מפתח המסוק. בגדי האריג האפורים שלו מאובקים ומקומחים במודגש. הוא נישא בידיים חסונות של קציני החטיבה הצעירים והמתגאים. ישר אל שדה המטווחים. לחזות בתרגיל האש המסכם. שבשלו לא עצמה הפלוגה עין כבר למעלה משבועיים. אוזניו נחרשות מהרעם הפתאומי והצורב של המקלעים החדישים. לנגד עיניו המשתוממות מתרוממות פטריות האבק של רימוני היד המושלכים, וברק תיקי הציפוי של המפות מסנוור את עיניו. בחילה קלה אוחזת בו, וקצין צעיר מוּרָץ להביא לו בקבוק משקה קל. איך זה התגלגל אל המדבר הלוהט הזה? מדוע לא השכיל לשלוח לכאן את אחד מסגניו? ואיך זה שראש הממשלה, השרוי תדיר בדאגה רגוזה, כפה עליו נסיעה מיותרת זו? הרחק לצד דרום־מזרח, בתוך ההילה המתאבכת של השמש הרותחת, יכולתי לראות נאות־מִדבר קסומים מרחפים באוויר המלוהט. צמרות דקלים פכפוכי פלגים רעננים וצל עמוק מתחת למפלים. ירדן־יריחו בגבול הגזרה הימני. ימינה ממנו אסור לירות. מאהלים שחורים פזורים שם, על המורדות המצהיבים, ופעייה וגעייה של בהמות כבולות, עולות מהם בשעות הלילה.
המבוכה המפתיעה עיוותה ממש את סגן המפקד החביב. הוא לא היה רגיל באורחים כל־כך חשובים. והוא קילל את היום המחורבן ואת נסיעתו המתארכת של המפקד, ואת החמסין הנורא, שלא נוֹעַץ בלשכת המפקד שם למעלה בהרים, אלא נחת על הפלוגה המבודדת בכל חמתו.
וכאילו לא די בכך, כרגע התברר לו, שגם הרופא הפלוגתי נעדר. איך לא הבחין בכך במהומת הלילה הקשה? לפני יומיים נסע עם פצועי התאונה. כאילו אין מי שילווה אותם לבית החולים הרחוק. ומדוע הוא משתהה שם? מדוע אינו מצליח לשוב, דווקא כשהוא כל־כך דרוש כאן? שלושת החובשים, אנשים מסורים, אבל כבדים ומבולבלים לא ישנו כל הלילה. ובעצם, מלבדי, אני חושב בדרכי אל הרחבה, מי ישן כאן הלילה?
זעקות החיילים המותקפים באלפי העקרבים, הריצו את החובשים חסרי נשימה בין האוהלים. ואני קיוויתי שתרגיל האש המסכם יבוטל. שהרי ללא המפקד, המחנך האהוד והקשוב, וללא הרופא הנחמד, לא יעזו חיילי המפקדות לפתוח באש. קיוויתי ששם למעלה, במטה החטיבה לא יינתן האישור לתרגיל. אין פלוגה בעולם שיכולה לבצע תרגיל ראווה, לעיני שר הביטחון ופמלייתו התובענית, לאחר ליל סיוטים שרבי כמו הלילה שחלף.
מחזה כל־כך מדהים לא ראיתי מימי. כל עקרבי המדבר, אלפים על אלפים, שבחשכה החמה אי־אפשר היה להבחין אם צהובים הם שחורים או חומים, נאספו אל המתחם המאובק של הפלוגה האומללה. כאילו לא די בפצועי התאונה, ובחיילים שהתייבשו לפני שבוע מצמא. החיילים שנאחזו בבהלה קשה, התרוצצו בנעליהם הגבוהות ובתחתוניהם הקצרים, להט החמסין לא הניח לאיש להשתרע על המזרנים. אפילו האמיצים שבחיילי המפקדות, אלה המתנדבים היהירים, שהתהדרו בהפעלת המקלעים החדישים, זעקו לעזרה. הנהגים העלובים קפצו אל כלי הרכב. מישהו פקד בצעקה, הפנסים הודלקו. והמכוניות החלו לחרוש את המתחם ולדרוס את אלפי העקרבים שלופי הזנבות. אבל תחת העיסה הדרוסה צמחו עקרבים חדשים שבקעו מתוך החול. ושיירות שיירות התנהלו בתוך התלמים שהותירו גלגלי הרכב.
מקצה הגזרה הימני, מהכיוון המשוער של ירדן־יריחו משיב הנפש, עלה הֶבל מוזר. האם זרח במילואו הירח על הפלוגה? האם האיר את פרקי הזנב הכהים של מחנות העקרבים? האם שמעתי את הרמשים זועקים? האם אני מסוגל לשמוע את זעקת היצורים הקטנים הללו? או שמא איבדתי גם אני את עשתונותי, כשם שנדהמו חיילי הפלוגה העזובה? אבל נצנוצי האור מהמאהלים השחורים האירו יציבות. געיות הכבשים השלוות דילגו עם גלי הרוח, והפעיות הנינוחות של העזים לא העידו על שום בהלה או קוצר־רוח.
סגן המפקד המסכן הזעיק אליו את מפקדי המחלקות ואת החובשים הכושלים, שולחנות חדר האוכל הפכו למשכבים מאולתרים. המזרנים נפרשו בין עמודי האוהלים כמו ערסלים גדולים, והחיילים המבוהלים טיפסו אליהם כמטפסים אל סירות הצלה. מעל השולחנות דרסו את העקרבים בקתות הרובים. ריח חמצמץ ונעים מעט של חומצת נמלים מדגדגת התפשט על פני מתחם הפלוגה. האם עננת הגז הזו, של חומצת הנמלים המתאדה, היא שהזעיקה לכאן את כל עקרבי המדבר? השרצים נרמסו ונדרסו שכבה על גבי שכבה. אבל מתחת, מתוך סדקי האדמה החמה, פיכּו ועלו גדודים חדשים ורעננים של עקרבים מהירים ומפחידים. שלופי זנב וזקורי עוקץ.
אבוי למי שטעה והדליק לרגע פנס או להבת גפרור. אבוי למי שנאלץ לכבותו מייד. ואוי למי ששיירות העקרבים נהרו אליו כאל מקור האור. ואוי ואבוי לו למי שלא חמק מעל למדורות, שלתוכן הזדחלו השרצים, ללא מעצור או היסוס, והתפצחו בתוך האש. ורק לאוהל המפקדים המבודד לא חדר אף עקרב. אני שנותרתי לבדי באוהל הפכתי לְנָצוּר. לא יכולתי לצאת אל ים העקרבים הרוחש ומתנענע מתחתי. במאהל שנאחז טירוף הועברו הפקודות בצריחות פראיות שהרסו את הגרון. היובש שבאוויר, הלהט של רוח הקדים והחום המתמיד ששפע מן האדמה, ערבלו את מתחם הפלוגה והפכוהו לדייסה סמיכה של אורות וזעקות, אבק וצחנת הרמשים המגעילה. בכל מקום התרוממן תליהם המומתים. האם אפשר שרק אני לבדי התעלמתי מכל המהומה? האם אפשר שרק אני שכבתי על המזרן הצבאי, תמכתי ראשי בכפי, ותהיתי כיצד כל זה ייגמר?
מבעד ליריעה המופשלת ראיתי את האורות החמים של מאהלי הרועים. ושמעתי את קולות הגרגור השלווים, המקיפים את מתחם הפלוגה המתאבך, ביום, כשהזעתי במטווחים, כשזינבתי ביורים וכשגערתי במתרשלים, לא הבחנתי בקולות הנעימים הללו. רעמי הירי הפריעו ופקודות מנהלי המטווח הפריעו, אבל עכשיו, על משכבי, מנותק מהכול שיערתי שמעט לפני הזריחה, אוכל לשמוע גם קריאות תרנגולים.
לא העזתי לרדת לרגע מהמזרן. המימיות המלאות שהנחתי הכבידו ליד חולצתי המגולגלת. ועוד ערמתי סביבי, למגן מפני הפולשים יריעות עיתונים מרשרשים וקרש עבה שתחבתי מתחת למזרן. מחסום לעקרבים וסגולה נגד כאבי הגב. את נעלי קשרתי מעלי, בחבלי המתיחה של מוטות האוהל. התעלמתי משאגות החיילים, מנהמות המנועים הרגוזים ומצווחות מכשירי הקשר של הפלוגה הנטושה.
נדדתי אל המפלים הקרירים של ירדן־יריחו. אל הפלגים אל השיחים הלחים אל המחבואים המוצלים של הנהר המתחבא. ממש בגבול הגזרה הימני שלנו. שימינה ממנו אסור לירות בשום פנים ואופן. ומי שיעז לירות לשם, בשעת תרגיל האש המסכם, בפני שר הביטחון והפמליה שרצה אחריו, יעמוד לפני המפקד למשפט מיידי.
ערסל החבלים שלי חרק לפתע מתחתי, גזעי הברושים נרעדו. מהדירות הסמוכות פרצה צעקת ילד פתאומית. האם התעוררתי לרגע מחזיון הסיוטים שלי? האם כל יצורי המדבר קמו עלינו בלילה ההוא? על גג המרפסת נחבטו עטלפים שכורי להט. התכרבלתי במגבת הלחה שכבר הוחמה ממצחי הלוהט. אילו לא הייתי רדום ועצל, הייתי קם ומרטיב אותה שוב. ליל העקרבים ניצב בפני כמו כחלום שלא היה. גם אז שטף אותי גל־הַזָעָה פתאומי? והלמות לבי טרפה באוזני בהולם מחריד?
לקראת בוקר שככה מתקפת רמשי המדבר על הפלוגה הזקוקה לרחמים. והבשורות הטובות החלו להיצעק מאוהל לאוהל בגרונות ניחרים של חיילי המפקדות השבורים. מפקד הפלוגה שמע על תקיפת הפתע של עקרבי המדבר. והריהו שועט כבר בדרכו, יורד אלינו ממטה החטיבה. ועמו שיירה קטנה של כל הדברים הנחוצים. ומלמטה, מהכביש המדברי, קלט מכשיר הקשר את קולו הדאוג של הרופא, הממהר עם נהג האמבולנס. עוד כמה דקות והם שבים אל המתחם. ולבסוף גם ריחפה הבשורה שכולם ציפו לה. בוטל התרגיל המסכם בשל החמסין הנורא. ושר הביטחון באופן אישי הביע רצונו לבקר בפלוגה המוכה במועד אחר. מישהו מעוזריו הקרובים כבר ידאג לתיאומים. ואחד ממפקדי המחלקות, איש החברה להגנת הטבע, תפס פתאום פיקוד ובקול סמכותי הודיע, שעכשיו הוא זקוק לגיבורים באמת. הוא ידייק ויגדיר את סוגי העקרבים שתקפונו בלילה. אחד לא יישמט. ומי שיש בו עוד מעט כוח ורוח קרב, מוזמן אליו לזנב בערמות הפגרים בעזרת המגדירים ששלף מתרמילו.
מבעד ליריעה המופשלת זכיתי לשמוע את התרנגולים קוראים מרחוק. ראיתי את הפנסים כבים במשכנות הרועים. ושמעתי את הבהמות הדקות יוצאות אל המרעה, אל המורדות הלוהטים שבמזרח הרי שומרון. נפגעים היו? פצועים, עקוצים? לא, אינני זוכר, אני סבור שאפילו חייל אחד לא נעקץ. ישנם גם מקרים מוזרים בטבע. ובמדבר המשוגע אתה תמיד צפוי להפתעות. אם כך מה היה כל זה? חלום זוועות חמסיני, או מחזה בלהות אמתי?
בלילה השרבי ההוא, שבין אחרון של פסח לחג השבועות, על מורדות הגיר המלבינים של הרי שומרון, ראיתי כיצד מתקוממים רמשי המדבר על פלוגת חיילים מבודדת, העקרבים צרו על המתחם וחסמו את דרכי הגישה למכלי המים ולמחסן התחמושת. הם נהרו על האדמה הסדוקה והתנחלו על ערמות הציוד שנועדו לתרגיל האש המסכם. כאילו היתה להם תכנית מושלמת לסיכול התרגיל. אחדים מהם נאחזו אפילו בכיסא המיועד לשר הביטחון. זקורי עוקץ ומדיפי אדי חומצה, תעתעו השרצים הנועזים בחומרי ההדברה, במחבטים ובמכלי התרסיסים. ולא רחוק היה הרגע שיהדפו את חיילי הפלוגה ההמומה לתוככי המדבר. מנוסה מבישה יניסו את חיילי המפקדות בתחתוניהם הקצרים בלבד ובנעלי הצבא הכבדות.
ישבתי לי בפאת האוהל, מכורבל בכילה, שאם היא טובה נגד יתושים ודאי שהיא טובה נגד עקרבים. נגינות הומיות וצובטות לב באו מאצל אוהלי הרועים. ואותי תקפה ערגה מדברית שאין להם שֵׁם. האם מישהו קרא אלי? האם מישהו ניסה דברים אלי בלילה ההוא? האם שולחו העקרבים אלי? ומי אני הדל, שאקרא בכתב הרמשים?
קמתי אל מול השמש העולה. עוטה את הכילה הכרוכה, כמו שלמה בהירה. ירדן־יריחו משך בי בפראות. מי יעמוד לנו? ובמה ניאחז כדי שלא נישמט אל בין הזנבות המונפים? ומי ישמור עלינו שלא ניפול בפני העוקצים הזקורים?
בצמרת העבותה שמעל מרפסתי התחבטו העורבנים וניעורו, ליל השרב הקצר בא אל קצו. המגבת הלחה שכרכתי עלי התייבשה כבר מזמן. ובבשרי העמיקו סימני הסומק שחרץ ערסל החבלים. הייתי מטושטש לגמרי ממה שראיתי וממה שזכרתי. ולפני שנמלטתי אל המיטה נזכרתי בקושי היכן מצוי מתג ההפעלה של המזגן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.