דני שנקר הוא תל אביבי בן 35, מתכנן מערכות במקצועו. בחרנו בסיפורו בשל הרעיון המקורי הטמון בו וצרפנו אותו ל’פינת הזמן' – העוסקת בנקודות מבט שונות על הזמן.

שאלה – מה קורה כאשר ארוע שקרה בעבר מוקלט בעזרת מכשיר, הגורם בהפעלתו לכך שאותו ארוע עצמו קורה/יקרה בהווה או בעתיד – לא כמו סרט הקלטה של טייפרקורדר, אלא בפועל ממש? על שאלה זו עונה לנו דני שנקר בסיפורו זה.

המשמרת החלה באופן שגרתי. כך לפחות חשב זינט, מתרווח בערסל הריחוף שבאולם השיחזור מספר 435. לאחר שסרק בקצרה את רשימת קטעי הצפיה שליקט במחשב, הבזיק פרץ חום שהפעיל את הקרנת השיחזור. הערפל הכחלחל שאפף את חלל החדר הצטלל במהירות, בעוד המחשב מתדרך חרישית את זינט.

אולם מספר 435 הפך לחדר הישיבות של מכון קווינוקס. ליד לוח התצוגה המואפל ניצב אדם נמוך קומה, קרח, שדבר בעצבנות מה לקבוצת האנשים שמולו. זינט, משועמם, סקר את אנשי הקבוצה, מזהה אותם לפי תדרוך המחשב – נציג החילות הממוכנים, במדים אפרפרים, מתוחים על כריסו. נציג החילות הלוגיסטיים, במדים ירקרקים מגוהצים למשעי. נציג זרוע המחקר והפיתוח במדים צהובים ונציגת הכוחות המיוחדים במדיה השחורים. מהסברי המחשב קלט זינט שהסימנים הפוספוריים המשונים על כותפות המדים ציינו את דרגות הנציגים, אולם לא היה לו מושג מי גנרל גבוה ממי ומה משמעות כל דרגה. למען האמת, הדבר אף לא הטריד אותו. מבטו התעכב קצרות על העוזרים שהביא עמו כל גנרל, רובם לבושים אזרחית.

עוקבן צעיר מזינט היה לבטח משתוקק לחזות ב’הקלטה האבודה' של גזע יוצא דופן זה, שחי לפני עידן ועידנים במערכת הסולרית הרחוקה שבשולי הגלקסיה. ככל עוקבן ב’מכון למחקר בין־גזעי' צפה זינט, בתקופת הדרכתו, בקטעי הקלטה של גזע זה. המערכת השמשית היתה בעלת ענין מיוחד, שכן מכל מערכות ‘הכוכבים החמים’ האחרות שהכירו הטלהידים, היתה זו היחידה בה גזע החיות התקדם והשיג בהתפתחותו את החרקים, והפך לשליט בעולמו. זינט זכר במעומעם שלדעת מדעני המכון היתה זו הסיבה העיקרית לכך שהגזע יצר תרבות מחזורית בלתי יציבה, מה שגרם להכחדתו בסופו של דבר. במוחו של זינט הבזיקו בחטף מראות נשכחים – טכסי אדם הקוף, בנית הספינקס המצרי, דיון בסנהדרין בירושלים, ממלכת האינקא, מהפכת התרבות בסין, השמדת תחנת צדק ב’מלחמת האנרגיה'…

השיחזור בו צפה עתה הוקלט כמה אלפי שנים ארציות לפני הכחדת הגזע האנושי. אז עדיין השתמשו הטלהידים ב’חלליות צלחת' למישלוח ההקלטות, והחללית שנשאה קטע זה אבדה בתאונה. רק עתה אותרו שרידיה הקפואים של החללית, ובתוכם ההקלטה האבודה.

זינט, לאחר אלפי משמרות עוקבנות, לא התרגש מכך כלל ועיקר. הוא תהה מדוע בחר המחשב בקטעים מתוך הקלטה זו דוקא. ככלות הכל, מדובר בהקלטה ישנה נושנה, של גזע שאינו קיים עוד. הוא לא האמין שניתן ללמוד ממנה משהו. “אולי המחשב מתרגש מכך שנמצא קטע לא מוכר מלפני זמן כה רב,” גחך זינט. המחשב, ברוב טקט, לא הגיב למחשבה זו.

זינט התנער מהרהוריו והתרכז בשיחזור. אחרי הכל, עבודה היא עבודה, נאנח.

“ד”ר פלומפס! אולי תוותר על ההקדמה ונתחיל ישר בעיקר!" קרא נציג זרוע המחקר. הדובר, נבוך מעט, הסס לפני שהמשיך: ''אשתדל לקצר ככל שאוכל. היו בטוחים שאני מודע לזמנה היקר של ועדת הפיתוח הצבאית (כעוקבן מנוסה לא נעלם מזינט הלעג הדק שבדברים.), כולכם מכירים בוודאי את עקרונות ‘ההקלטה השלימה’. באמצעותה אנו מסוגלים לשחזר מאורעות“. כולם הנהנו בראשיהם, אך זינט הבחין, שפרט לחמישה, כולל ד”ר פלומפס, לא היה לאיש מהנוכחים מושג מהם עקרונות “ההקלטה השלימה” (אף כי כולם ידעו, כמובן, מהי). גם ד"ר פלומפס לא סמך כנראה על הנהון הראשים, והסביר תוך שהוא מצביע על דיאגרמה מוארת בלוח התצוגה. “כידוע לכם, מקליטים בו־זמנית את כל שדות הכוח, או, ביתר דיוק, ספירלות כוחות הכובד, האלקטרומגנטי, הגרעיני והפסיכו־קינטי. היות ואיננו יכולים להקליט את הזמן האמיתי, אנו מייצרים ‘זמן סינטתי’, שעליו מוקלטים כל שאר השדות סימולטנית.לפני כ־200 שנה גלה שטיין את ‘שדה הסדר’, הכולל כידוע את הקשרים בין כל שדות הכוח. נשאלת השאלה, כיצד נשמרים הקשרים בין שדות הכוח השונים, בעת שיחזור הקלטה שלימה, אף ש’שדה הסדר' עצמו לא ניתן להקלטה?”

זינט עקב עתה ביתר ענין אחר הנעשה. הוא הבחין אוטומטית שמספר המבינים ירד מחמישה לשלושה.

“ההסבר המקובל הוא, שקשירת כל השדות לשדה זמן סינטתי בעת ההקלטה משמרת את הקשרים בין השדות, שכן העולם המשוחזר הוא ‘עולם מוקפא’ ולא ‘עולם אמיתי’. ד”ר פלומפס הפסיק לרגע, סוקר את הקהל הקטן שלפניו. “התשובה האמיתית היא, ש’שדה הסדר' משלים את שאר השדות, כולל הזמן, לשלימות אחת. כל אחד מהשדות נקבע בלעדית על ידי צרוף מסוים של כל שאר השדות. לכן אין צורך בהקלטת ‘שדה הסדר’, כדי שלחזר את שאר השדות”. קצב דבורו של הנואם הואץ, התרגשות ניכרת בקולו. “אנו, במכון קווינוקס, הצלחנו לפתח שיטה להקלטת ‘שדה הסדר’! אנו יכולים להקליט את כל שדות הכוח על בסיס ‘שדה הסדר’, ללא שימוש בבסיס זמן סינטתי. שיחזור הקלטה כזו יגרום להופעת שדה זמן אמיתי, כפי שהיה קיים בזמן ההקלטה!”

זינט נדבק בהתלהבותו של ד"ר פלומפס. עתה הבין מדוע ברר המחשב קטע זה לשיחזור. היתה זו תגלית מרעישה שתזעזע את מדעני הטלהידים.

דייר פלומפס, פניו סמוקות, התבונן מבעד לעדשות משקפיו בפניהם האדישות של חברי ועדת הפיתוח. “האם משמעות הדבר שתוכלו לייצר הקלטות זולות יותר מההקלטות על בסיס זמן סינטתי?” שאל אחד העוזרים.

“המשמעות היא אחרת לגמרי!” ענה הד"ר, בקושי מתאפק מלהוסיף ‘ראשי כרוב שכמותכם!’ “ברור ששתי ספירלות שונות של זמן אמיתי אינן יכולות להתקיים יחד, שכן אז עקרון ‘הפעולה קודמת לתוצאה’ יופר. במדה ונשחזר איפא זמן אמיתי, נניח מוקדם בשנה, הוא יתאבך מיידית עם הזמן הנוכחי, ושניהם יבטלו זה את זה. הם יחדלו להתקיים במימד זמן כלשהו, וכך גם שאר שדות הכוח הקשורים בהם, כמובן!” חברי הועדה התעוררו, קוראים בעת ובעונה אחת:

“אתה מתכוון לאמר שניתן לפתח נשק להשמדה מידית?”

“מה טווח ההשפעה של התופעה?”

“האם זה ניתן לישום מעשי, ובאיזה מחיר?”

הנואם היסה אותם “רבותי, כדי לתת לכם מושג־מה, אם ניצור כאן כרגע זמן אמיתי מוקדם בשנה, כדור הארץ כולו יעלם כהרף עין, ותוך כמה דקות כל מערכת השמש. אם ניצור זמן בהפרש של חמש מאות שנה, התופעה תתפשט במהירות האור ותחסל את כל שביל החלב תוך כמאה אלף שנים. ואם נגיע להפרש של שלוש מאות אלף שנים, כל היקום כולו יושמד, בסופו של דבר”.

רטטי חרדה חלפו בסיבי גופו של זינט. טוב שגזע מטורף זה נכחד בטרם השמיד את העולם כולו. הוא צפה, מרותק, בהמשך החיזיון. “כיצד ניתן איפא לפתח נשק מוגבל ותכליתי?” שאלה נציגת הכוחות המיוחדים בנימה קשוחה ועניינית, מנערת את רעמת שערה השחור. ד"ר פלומפס בהה בה "אינכם מבינים?… אסור לפתח נשק כזה! על אף כל אמצעי הבטחון שתעלו בדעתכם, עלול מטורף כלשהו לשחזר זמן אמיתי בעוד שנה או אלף שנים, ולהשמיד את הכל בלחיצת כפתור אחת!

עלינו לא רק לגנוז את הרעיון (לשם כך לא הייתי מציגו לפניכם). אלא גם להבטיח שאף אחד, במקום כלשהו, לא יגיע לרעיון זה, במקרה או במכוון, וזהו, רבותי, תפקידכם אתם!"

“האם לדעתך, ד”ר, ניתן מעשית לפתח נשק כזה?" שאל גנרל בספקנות. “אנו, במכון קווינוקס, מסוגלים לפתח נשק כזה” ענה בגאווה, מגביה קולו. “ואני מכיר עוד שלושה מקומות על כדור הארץ ושניים מחוצה לו שיש להם את היכולת לכך!” למראה המבטים הספקניים, המשיך “למעשה אפילו פיתחנו מעין אב־טיפוס ראשוני לנשק כזה.” חלק מהנוכחים החווירו בעליל. “אל תדאגו, איננו מקליטים ממש את השדות. איני מעז לבצע הקלטה הניתנת לשימור. אך אנו יוצרים חקוי הקלטה הגורם להופעת זמן אמיתי בהפרש של מיקרושניה מהזמן הנוכחי. זה מספיק כדי להשמיד את המכשיר עצמו וסביבתו הקרובה”.

“האם אתם מתכוונים להדגים את פעולת המכשיר?”

“כמובן, מיד אוביל אותכם למבנה הניסוי. אולם לפני כן, אנו רוצים את אישור ועדת הפיתוח לכיסוי הוצאות הפיתוח. כמו כן ברור לכם שהמכשיר יושמד על ידי הניסוי ושלא יפותחו דגמים נוספים”.

“מוסכם!” הכריזו נציגי הלוגיסטיקה והמחקר, אך נציג החילות הממוכנים התערב “רק רגע, מהו באמת מחיר הפיתוח, ד”ר פלומפס?"

“המחיר מפורט בתסקיר שלפניכם” ציין פלומפס ביובש. חברי הועדה ועוזריהם עיינו כל אחד בעותק המוקרן לפניו, והחלו להתדיין ביניהם.

זינט התקשה להבין את הקטע האחרון שראה, על אף תדרוך המחשב בנושאי המימון והועדות. הוא הרהר בינתיים ברעיונות שהשמיע ד“ר פלומפס. למיטב ידיעתו, בקטעי הקלטה מאוחרים יותר של המין האנושי, לא היה שום רמז לאפשרות יצירת זמן אמיתי בשיחזור, אף שהאדם הקליט בטכניקות דומות לאלה שהטלהידים השתמשו בהן. זינט הקרין גלי אהדה לעבר ד”ר פלומפם הרכון על הדוכן, אף שידע, כמובן, שהלה אינו אלא בבואת שדות הכוח שהרכיבו בעבר הרחוק את פלופס האמיתי. אין ספק שאדם חביב זה הצליח לגנוז היטב את הרעיון. יכול להיות שזה רעיון טוב לגנוז את התגלית גם עכשיו! זינט היה אומנם בטוח שלא ימצא מטורף טלהידי כלשהו (ותהיה משמעות המלה ‘מטורף’ אשר תהיה), שישתמש ביצירת זמן כנשק. אך תאונות עלולות תמיד לקרות! במחשבה שניה, אולי לא ד“ר פלומפס הוא שגנז את הרעיון. אולי פשוט אירעה תאונה במהלך הניסוי, והד”ר עם ועדת הפיתוח נגוזו מהיקום?

המחשב החל בשיחזור קטע ההקלטה הבא. ד"ר פלומפס, שני טכנאים וחברי ועדת הפיתוח עמדו בחדר תת קרקעי גדול ואטום, במבנה הניסוי. שורות שורות של לוחות פלסטיים, מתכתיים ובטון הפרידו בינם לבין האולם בו נמצא המיכשור עצמו, במרחק של כמאתיים מטר מחדר הבקרה. מסכים טלביזיונים תלת מימדיים היו קבועים בקירות, סביב סביב. במסכים נראו המחיצות ואולם הניסוי. במרכז האולם ניצב שלד קובית מתכת, כשלושה מטר גובהה, ובתוכה ערב רב של ציוד. סביב לקוביה סומנו 10 מעגלים קונצנטריים, בהפרשים של 10 מטר. על שפות המעגלים היו פזורים מבנים ריבועיים קטנים.

עתה נווכח אם אמנם היה זה ד“ר פלומפס שגנז את התגלית, או יד הגורל,” חשב זינט, גופו פועם בהתרגשות. הוא שינה את תנוחתו בערסל הריחוף, גופו נעשה שטוח יותר (סימן אופיני למתח אצל הטלהידים).

“כפי שאתם רואים,” הצביע ד"ר פלומפס על בבואת המחיצות, “צירופי המסה, המיסוך המגנטי והמרחקים של קירות המגן, מבטיחים לחלוטין שאנו לא נפגע. זאת כמובן, בצירוף העובדה שהמכשיר ייצור הפרש זמן של מיקרושניה בלבד.” זינט קלט את מחשבותיו של פלומפס בשדה הפסיכו־קינטי: “גם כך כמה מכם מודאגים. מעניין מה היה קורה לו גיליתי לכם שמרבית קירות המגן הם מקרטון צבוע, והשפעתם היחידה היא פסיכולוגית – להרגיע אתכם?”. אינסטינקטיבית הציץ זינט לאחור, מוודע שהוא אמנם באולם השיחזור, ולא בחדר הבקרה שמולו.

הד“ר הפנה את תשומת הלב לתמונת אולם הניסוי, “שימו לב למעגלי הטווחים מהמכשיר, בהפרשים של עשרה מטרים. הם ימחישו לכם את התופעה. לפי חישובינו, תחול העלמות מוחלטת של כל מה שימצא ברדיוס שלושים מטר מהמכשיר. תופעות לוואי בדרגות שונות תורגשנה עד לכשמונים מטר. מובן שהתופעה מתפשטת בצורה שווה לכל הכיוונים – למעלה, למטה ואופקית.” הוא פנה לעבר לוח הבקרה. שני הטכנאים כבר ישבו מתוחים במקומותיהם, אצבעותיהם נכונות ללחוץ על מתגי ההפעלה. “אנו נבצע כיול שדות קצר. לא יותר מעשר דקות, לאחר מכן, ברשותכם, נפעיל את הציוד. אם תעקבו אחר השעון, כאן,” הוא הצביע על לוח ספרות מואפל, “תוכלו לראות שהמכשיר יכנס לפעולה תוך שתי דקות בדיוק, ואז – הניסוי גמור!” הד”ר קינח את מצחו. “כך שאם מישהו רוצה לצאת – יש לו עוד עשר דקות להחליט.” הוסיף בבת־צחוק. בעוד הטכנאים מתחילים בכיול.

כטלהידי, לא התפלא זינט לחוש שחלק מחברי הועדה אינם משועשעים כלל ועקר מדברי הד"ר, והיו מעדיפים לצאת. במקומם, אף טלהידי לא היה נשאר, אם היתה לו ברירה. אין טעם לקחת סיכון מיותר, ויהא קטן ככל שיהא. אולם, כעוקבן מנוסה, ניחש זינט שאיש מבני גזע משונה זה לא יעזוב את החדר.

כל הנוכחים עצרו את נשימתם. גם זינט הפסיק את המרת האנרגיה בגופו, כשהכריז ד"ר פלומפס: “הכיול נגמר. כל המערכות תקינות ומתואמות. גנרל, האם תואיל להפעיל את המכשיר?” במחווה תיאטרלית הזמין את ראש הועדה אל שולחן הבקרה, מורה לו היכן ללחוץ. הוא ידע שמחווה זו תעלה את מניות מכון קווינוקס בעיני הגנרל בכמה נקודות, אף שזה לא יודה בכך, כמובן.

שעון הספירה הגדול זהר לפתע, הראה את המספר 120. הספרות החלו להתחלף במהירות. 119 שניות… 118 שניות… 115… 110… חרדה חלפה כברק בגופו של זינט, הוא זהר בקרינה צהובה, מחליק כמעט מהערסל, “הזמן האמיתי שיווצר להרף עין, מוקדם במיקרו שניה לזמן האמיתי של הניסוי. אך בהקלטה אין זמן ניסוי אמיתי! הניסוי הוקלט על זמן סינטתי! מה ההפרש בין הזמן שישוחזר בעוד רגע והזמן עכשיו?! המחשב חזר במהירות על דברי ד”ר פלומפס – בחמש מאות שנים הפרש, תושמד הגלקסיה, בשלוש מאות אלף – כל היקום!

“כמה זמן עבר מההקלטה עד עכשיו?” המחשב חישב ותרגם בבהילות את הזמן הסטנדרטי לשנים ארציות – מאתיים, שלוש מאות, חמש מאות אלף שנים! די והותר להשמיד את הכל! הכל!

עיני הנוכחים היו מרותקות לשעון. גם ‘עיניו’ של זינט. 3 שניות, 2, 1, זינט שילח פרץ חום נואש, לעצור את השיחזור. אך בזמן הקצר שגל החום עבר את הדרך מגופו למפסק ידע זינט שכבר מאוחר מדי. נצח מאוחר מדי.

*

גלוברה וצ’יסודרום היו מנתחי שיחזור מעולים. הם נכללו בין עשרת המיליונים הטובים ביותר מבני המיוק. זו היתה הסיבה שדוקא הם נשלחו בחללית המחקר ‘סופור’ לירט קטעי הקלטה שהגיעו מגלקסית הטלהידים המרוחקת. במרוצת הזמן, בו עברו על מאות קטעי שיחזור ממקומות שונים בגלקסיה, הצליחו השניים לקבוע שהעלמות המרחב החלה קרוב או על אחד הכוכבים הראשיים של הטלהידים, סמוך למרכז הגלקסיה. משם התפשטה התופעה במהירות האור, והגלקסיה הלכה ונעלמה בהדרגה. הם לא הצליחו לאבחן את מהות התופעה, מה גם שמרבית ההקלטות מגלקסיה זו, שלא נשלחו בזמן, אבדו עם התפשטות התופעה.

“סופור” הצליחה לירט הקלטה שנעשתה קרוב למדי למרכז התופעה, כנראה סמוך לזמן האירוע עצמו. למרבה המזל, שודרה ההקלטה מיד עם תום הכנתה, זמן קצר לפני שעמדות ההקלטה נגוזו. השדר התקדם במרחב, מקדים אך במעט את התפשטות ‘התופעה’, נקלט באחת מתחנות האיסוף שפיזרו בני המיוק ברחבי היקום, ונשלח הלאה בתת־מרחב. גולוברה וצ’יסודרום התמקדו עתה בשיחזור הקטעים האחרונים מלפני ‘האירוע’, אולי כאן ימצא המפתח לתעלומה. תשומת לבם הופנתה לקטע בו נראה עוקבן טלהידי מתבונן בהקלטה ישנה מכדור הארץ. היה משהו יוצא דופן במתיחות בה צפה העוקבן בשיחזור. הם הפסיקו את השיחזור לפני תום הקטע, החלו אותו מחדש, כשהם בוחנים אותו בעיון. תא הצפיה בחללית “סופור” הפך לאולם שיחזור טלהידי, ובו נראה חדר ישיבות… צ’יסודרום נתקף בהלה כששעון הספירה הגדול בחדר הבקרה זהר המספר 50, גולוברה כשהראה השעון 40 שניות. שניהם ידעו, שעד שהוראת העצירה ששידרו גבישיהם תפסיק את השיחזור, השעון יספיק לעבור את ה־0 – בהרבה. הם גם ידעו, שהשעון לא יעבור את ה־0. אף פעם. צחוק הגורל הוא לגלות את ההסבר ל’תופעה' ברגע האחרון. בעצם, ברגע שאחרי האחרון. לא נותר להם אלא להתכנס עמוק במעטיהם, ולעקוב אחר הספרות המתחלפות במהירות. הם תהו איזה מנתח שיחזור יבחן את ההקלטה שלהם. 20 שניות, 15, 10, 5, 3, 2, 1.

"האנשים המציאו את הפצצה

הטלהידים הפעילו אותה

המיוקינים הפיצו אותה בכל היקום

ורק אנחנו נשארנו"

(שיר חיזור קלבינטי מגלקסית יופלי. הגלקסיה האחרונה ביקום.)