במצב הבדידות והיגון של האדם יש שישאר לו לפעמים לפליטה רק רע אחד, נפש אחת העומדת תמיד לשרתו, למלא את פקודתו, המקשרת אוֹתוֹ אל העולם אשר מסביב לו: רק עבד נאמן אחד, העומד תמיד על המשמר, וּמזכּירו את החיים והמות וזרמתם.

טלפון –

חבל דק תּקוע בכּותל, שפורפרת צרה, ארגז קטן – והרי זה צנור החיים, החוּט המאגד את האדם אל העולם כּלוֹ. רוחב החיים ועמקם יש שנמסרים מפה לפה, דרך שפוֹפרת צרה זו.

בשעות ערבים עם חשכה, בשעה שבחדר שורר חצי־אופל וממשלת הצללים כובשת לה זוית אחרי זוית אז יש אשר יגיח מאיזו פנה חבויה במסתרי הלב יגון חבוי עמוק, נסתר, והוא פורש כפיו על הנפש ומאפיל עליה. ונדמה אני כי מת על העולם, מתו החיים, אפסה כל נפש מחוץ לכתלי החדר ופתאום – דזין, דזין, וקול אדם מדבר אליך, ואתה מרגיש כי עורק החיים טרם נפסק, כי מחוץ לארבעת הכתלים האלה הומים החיים ורועשים. ואז ירוח הרבה לליבך וסרה מעליךָ מועקת הבדידות.

ובחזיונות־ליל מבהילים, בשעה שהמוח נענה וסובל יסורים נוראים מהמון המחזות המוזרים, הבאים ומתיצבים לנגד עיניךָ ואתה נתון בתוך מעגל־קסמים נורא, אשר אין מוצא ממנו רואה מראות מבהילים אשר יסובבוך ויחנו עליך כדור, והנך מתהפך מצד אל צד, פוקח עינים וסוגרן שוב, בלי אשר תמצא נקודה בהירה אחת אשר תאחז בּה, אז בא אל הטלפון, הנשמע בחלל האפל, ותאורנה העינים, משא הלב יוקל, הצללים ינוסו, החדר כאילו נמלא פתאם תנועת־אדם ושאון־אנשים, וחפץ יבוא ללב לגשת ולנשק את החבר הנאמן הזה, המוציא אותך מיד מענים ומחבלי־נפש אכזרים לאור עולם…

ובכל זמן ובכל שעה שחפץ בא אל לבך לדבר את אדם לשמוע קול איש, די לך לגעת בצנור־החיים הלזה ולנענע את היד נענוע קל והרי הוא, צנור זה שופע חיים ומקלח, מקשר אותך עם כל אדם, כל השערים נעשים פתוחים לפניךָ ואתה נכנס אל חדר חברך בלי נטילת רשות, מרעיש את אויר חדרו ומשנה את המצב, מצב הרוח, בביתו.

ותנועת ידך זאת גוררת אחריה המון מעשים חדשים ומקרים חדשים מוסיפה טעם וצבע לחיים או מחסרת מהם טעם וצבע, אבל משאירה רושם…. בבית שבוֹ ישמע הד־קול תנועת ידך תחלץ אשה מזרועות בעלה, נערה מחבוקי עלם, ממציא מעבודת המצאתו החדשה, ורצו ובאו לשמע את הד־קולך, ובתוך כדי ריצה יש אשר יתקלו בכסא והוא יפול או יש אשר גם ילד יפול מעליו, תנוק יעזוב את שד אמו ויפקח את עיניו לרוחה, חולה יתהפך על ציריו ויאנח - ידך עשתה כל זאת…

ואם יטילו החיים עליך שעמום בצוחתם הטפשית ושאונם והמונם, המחרישים את האזנים, וללבך יגיע החפץ ללעוג לחיים האלה, טפלים ונלעגים, ולהאריך לשון למולם, הרי אתה קם לך ומדבר את דבריך על־ידי הטלפון לכל מי שיעלה על לבך באותה שעה, מדבר אליו מתוך פהוק, במצב חצי־נים, והוא קם מכסאו מתיצב לפניך ומאזין לדבריך. החייט עוזב את מחטו והחנוני את פנקסו והם באים ומתיצבים לפניךָ, ולדבריך הם שומעים, שומעים לפעמים מתוך קמיטת מצח ומתוך צפית חרדה ואתה יושב לך בהרחבת־הדעת ושוחק במלוֹא פיך וחושב: כמה נלעגים הם כלם, שפלים ועלובים…

וצנור־חיים זה הוא עורק חי, הנמשך מלב ללב, המבשר בשורות טובות ורעות, משמחות ומדכאות מעורר את לב האדם לאהבה ולאיבה, הגורם לשנויים וחליפות בין רגע, מעכיר את העינים וּמאירן, נותן תקוה ומשולל תקוה, בונה עולמות ומחריבם.

• “בא, אהובי, היום בערב הגנה, אני מחכה לך שם” – מודיעה עלמה את העלם.

– “בא הלילה אל ביתי, בעלי נסע למרחקים” – מודיעה אשה לעוגבה.

• “הבהילו את מרכבת ‘ההצלה המהירה’, איש התעלף ברחוב”. – “אינני חפצה עוד לשמוע את שמעך. אתה עשית אותי לאומללה בחיים”.

כל זה נעשה במשך דק אחד…

ורועדים הם חוטי־הברזל של הטלפון, נמתחים הם באויר ומזדעזעים מקול המונם של החיים, ואין איש יודע את הצפון בלבבם, את הסודות הגנוזים בחביונם, איזה זרם הוטל בהם, זרם חיים או מות…

ובלי הפסק עובדים החוטים את עבודתם. אף רגע לא ישבותו, שפת המנוחה זרה להם. כל זמן שלב העולם חי – חיים גם הם, ממלאים הם את שליחותם כל זמן שיש משלח. נתונים הם בתוך גלגל העולם וכל זמן שהגלגל מנסר, מנסרים גם הם ונשמע קולם…

ורץ הוא, האדם, לעבודתו נדחק ונדחף, נסחף בזרם האנשים הממלאים את הרחובות, או יושב הוא בבית אל שלחן עבודתו ועושה את מעשיו ואינו יודע ואינו מרגיש את השואה ההולכת וקרבה אליו או את הבשורה הטובה השלוּחה אליו ונמצאת כבר בלב החוטים אשר עוד מעט ותשמע.

ואחוזים הם, האנשים, בשנה עוקה בלילות הארוכים ושבים הם מן בתי־המשתה ונשפי־החשק באישון לילה, ומתהלך הוא הנודד־הבודד ברחובות הריקים בקריה הגדולה בשעה שדממת הלילה פרושה על הכל, וכל אלה אינם שומעים כלל את קללות החיים הנשאים ממעל לראשם בתוך חוטי־הברזל הנטוים באויר…