עומד לו העץ ביער בין יתר העצים, גבוה וחסון ישר וגא מביט אל פני השמים הרחבים והעמוקים, הנטוים ברום, כאילו חפץ הוא להתרומם ממעל ליתר העצים, בני גילו, ולהתנשא מעלה מעלה עד גובה העננים: עומד הוא בגאון בצמרתו הגבוהה הירוקה תמיד, ועיניו – רק לשחקים.

בנשוב רוח חזקה, בנהום עצי היער ובשרוק חלל האויר בתאניה מרגזת, ועמד לו העץ בגבהו ובתקפו ורק נוע יתנועע אט, יוריד מעט את ראשו הממורם והשיב אוֹתו – אל השמים, אל מרומי העבים: גשם כי ירד או שלג ועמד לו העץ בצבעו ובגופו לא ידבק מאום, כי חסר־אברים הוא, אין ענפים או זיזים יוצאים מצידי גופו הזקוף, ולכן ראשון מורם למעלה, כאילו אין לו צורךְ ביתר האברים המפריעים בעד זקיפת־הקומה. רק מחשבה אחת עמוקה לו וסוד אחד צפון בקרבהו: להתנשא על ולהגיע אל מרומי השחקים.

צעיר היה העץ לפנים, קטן ויפה ככל הקטנים, ומראהו כמנורה בעלת קנים רבים היוצאים מצדיה וכלם פונים אליו, אל הקנה האחד האמצעי. צעיר היה עוד וחלש ולא יכֹל לעמוד ולהתקיים לבדו בלי עזרת יתר האברים ולכן הקיף את עצמו המון ענפים, בדים, עורקים ושריגים, שיעמדו תמיד לעזרתו ויצילו אותו מפגעים הנועדים לצעיר בלתי־מנוסה בנסיונות החיים. וכיום הסתלק מהם ופטר אותם אחד אחד עד שנשאר לבדו רם ונעלה.

על חורבות יער שב ומסוּבך, זקן ובא בימים, נטעו אותו את היער הצעיר: על חורבות עולם מלא עם מחשבותיו הצפונים בו, והיער הצעיר יונק עוד את ליחו משד אותה האם אשר הניקה גם את המת, והריהו, היער הצעיר, כבן

זקוּנים לאם זקנה…

בתוך היער עובר כביש, וחוטי טלגרף מתוחים על גב עמודי־עץ לארך הכּביש ועוברים ושבים, הולכי רגל או נוסעים במרכבה, מצויים תמיד אצלו. ונראה כאיל יד גסה ואכזריה באה וחללה את הקודש, בהעבירה פה דרך מלאת־חול ואבנים חדות, שורטות. הנה שאון גלגלי מרכבות ושעטת פרסות סוסים מחרישים את קול נהימתו הסודי של היער ומגלים לעין כל את החבוי בסתר נשמתו. ונראה כאילו עצי היער לשני עברי הדרךְ זוממים לעמודי העץ, הבנים הבוגדים, שינקו משד אם אחת והיו אחים נאמנים, וכיום עזבו את יתר אחיהם ונושאים על גבם את חוטי הברזל. –

והעוברים והשבים רבים. יש אשר יעבור איש עני רגלי מקלו בידו ותרמילו על שכמו, והוא הולךְ לו כפוף ושחוח ביום קיץ לוהט ובא אל היער ונגש אל העץ העומד לא רחוק מהכביש, את תרמילו יסיר מעל שכמו, את מקלו יניח מידו ישב לו לפּוש על יד העץ ולבבו ידפּוק בחזקה, ושמע העץ את קול דפיקות לבו: יש אשר תעבור מרכבה מלאה נוסעים עליזים הם צוהלים ושמחים וכפעם בפעם סועדים הם את לבם במיני ממתקים, ובאו הנוסעים אל היער ונגשו אל העץ כשפיהם מלא שחוק וצהלה וישמע העץ את קול שחקם ותרועת שמחתם. ויש אשר עובר אורח, הנוסע למקום ידוע, למטרה ידועה, וראה את העץ בלב מלא עצב או שמחה, תוגה או תקוה והשליך עליו מבט ויסע לו לדרכו. והנסיעות רבות ותכופות והמטרות רבות ושונות – והעץ על עמדו יעמוד והקשיב ללב כּולם וסופג את מבטי כּולם, עצובים והשמחים, הקודרים והמאירים… – ורבים הם הנוסעים, ובין נסיעה לנסיעה הם מתים וכלים ואחרים באים על מקומם, והעץ על עמדו יעמוד, זקוף ומרומם…

ובאים עֶלם ועמה בערב יום קיץ ויגשו אל העץ וישבו על האדמה השרוגה חוטים ובדים, עורקי העצים, ותתמוֹך העלמה את ראשה בעץ והעלם יסתיר את ראשו בחיק העלמה וישבו שניהם דוממים ומחרישים ורק אנחות בודדות ומשק שפתיים לוהטות מפריעות כפעם בפעם את רז־הדומיה ושפכו הצעירים את לבם המלא איש בחיק רעהו ואת צקון לחשם ישמיעו, ושמע העץ וספג אל קרבו את אנחותיהם ויניע בצמרת ראשו ורעד יעבור בבדי עורו…

ומוכה שחפת אשר ימיו ספורים יבוא היערה, יגש אל העץ, ישב על רפידה קטנה אשר על פני האדמה הרטובה, בעיניו פחד המות, בלבו יאוש אכזרי וקול שעולו הנחר ממלא את חלל האויר, ויחרד הער וינהום והעץ רעד ירעד עד אשר יפיל את עליו–חוטיו על גוו הרזה של החולה.

ושני צעירים, נער ונערה, יבואו היערה. בשני דרכים יבואו, לבל תשורם עין אדם, ויגשו ויבואו עד העץ, הוא יפשוט את מעילו ויעשהו רפידה בשבילה, ועיני הצעירים מלאו זיקי־אש ועל ראשם טל־עלומים, והיה העץ עד לשפעת הרגשות של שני לבבות צעירים, לקלוחי אש־תאוה של לבבות זורמים ודופקים בחזקה…

אולם גם הוא, העץ, בכל גדלו וגאונו, שיך לבעלים… ואף רגע לא פסקה עוד עין האדם מהתבונן בו, מהסתכל בארכו ורחבו, מלמוד אותו באמה ומהעריך אותו על־פי מחיר. הוא, העץ עומד לו על עמדו, אבל בלי שאל את פיו ובלי נטילת רשות ממנו, הוא עובר מיד ליד, מקונה לקונה, מבעל לבעל. הנוטע הראשון כבר מת וקמו תחתיו בעלים אחרים אשר קנו אותו בעד בצע כסף.

וסוף סוף הגיע היום אשר בו הרהיב האדם להרים גרזן על גו העץ ולכרות אותו. כמכיר בערכו עמד לו העץ בלי נוע, נוהם ונאנח, אבל בלי בקשה ותחנונים ובלי להוריד את ראשו המורם, כאילו צוחק הוא למעשי האדם. רק יתר העצים רעשו וקול המיתם הגיע עד לב השמים, ועם כל הכאת הגרזן וחריקת המגרה בגו העץ ענה היער בהד קול נורא ומרגיז שהחריד את האויר. אולם כאשר נגע החתךְ אל לבו, נפל במלא קומתו על פני האדמה כגבור מלחמה על שדה קרב.

ואז באו בני אדם וטפלו בו, נתחו אותו לקרשים ונסרים, מדדו אותו באמה ובזרת, חדרו אל תוך פנימיות לבבו, חטטו בנפשו, בדקו אותו בשבע בדיקות והוציאו ממנו כלי־שמוש שונים לצרכם ולהנאתם. וכך אירע הדבר, כי לאחרי מותו נתגלגל העץ דרך גלגולים שונים.

קרשים אחרים שמשו לארון המת, שנאקות, גניחות ויללות מלוות אותו: קרשים אחרים שמשו לתשמישי־קדושה: עץ־חיים שלחן הקריאה ועמוד, אשר בחורים צעירים שופכים את לבם המלא באותיות הגמרות המונחות עליו: אחרים שמשו לתשמישי־שמחה: לכלונסי־חופה או כלי־זמר המרעידים בנגינתם את נימי הלב. היו גם כאלה, ששמשו לצרכי־בית פשוטים, לארון, ספסל מעריךְ וכדומה, שיש גם אשר ידים מזוהמות ממשמשות בהם.

ותפקיד לכֹּל הכלים האלה, ומטרות ידועות לכל אלה הנסרים שנעקרו מגזעם, השבבים שנעתקו מיסודם, האברים שנכרתו מן הגוף, הנצוצות שנתזו מנשמה אחת, הגזרים של ישות אחת גדולה.

ונמשכים הם החוטים. חוטי התולדה. ומאגדים את כל אברי המשפחה המפוזרים, מקשרים אותם, מזילים בהם את ליח מקורם, שרשם וגזעם. ובאישון לילה, בשעה שכל העולם שקוע בתרדמה עמוקה, בשעה שאפס כּח יד האדם למשול – מוסרים האברים המדולדלים האלה, הבנים שגלו מעל שלחן אמם הפרצופים השונים שנאצלו מקלסתר אחד, את סודותיהם ורזיהם זה לזה וחולמים בצותה את חלום העבר הגדול שלהם – חלום היער הנשגב…