העתון “שטירמר” הנאצי מחדש את עלילת הדם

עלילת הדם היא אחת הצורות הקיצוניות שלבשה שנאת העמים ליהודים. הגדרתה: “יהודים רוצחים שאינם יהודים ובפרט נוצרים, על מנת להשתמש בדמם למטרות פולחן ובעיקר להכנת המצות בחג הפסח”. העלילה עומדת בסתירה גמורה לאחת ממצוות לא־תעשה שבתורה: “רק הדם לא תאכלו, על הארץ תשפכנו כמים”. ראשיתה של העלילה בתקופה העתיקה, ומאז חזרה והוטחה ביהודים בכל דור ודור עד ימינו אנו.

בפעם הראשונה מובאת העלילה לפני כאלפיים שנה על־ידי אפיון, באלכסנדריה של מצרים. לדבריו, מצוּוים היהודים לשׂנוא את כל מי שאינם יהודים. על מנת לתת ביטוי לשׂנאתם נוטלים הם כל שנה אדם, רוצחים אותו וטועמים מבשׂרו. תשובתו המפורטת והמנומקת של יוסף בן מתתיהו (“נגד אפיון”) פותחת שורה ארוכה של נסיונות יהודיים לשׂים קץ לעלילה.

העלילה התחדשה בימי־הביניים, במאה הי“ב. עלילות רבות ושונות היו מנת חלקם של היהודים בארצות הנוצרים: עלילות על הרעלת בארות ונהרות, רצח נוצרים מתוך קנאות דתית, חילול “לחם הקודש” ועוד. המכנה המשותף לעלילות אלה: הטלת עונשים על היהודים, בדרך כלל מתוכננת מראש. ההמון המוּסת מתפרץ לבתי היהודים, הורג ובוזז ו”חומל" רק על אלה המוכנים לבגוד בעמם ולקבל את הנצרות. בעת ובעונה אחת היו העלילות מעין צידוק לעינויי יהודים, לרדיפות ולמעשה הרצח ולסחיטת מיסים וקנסות.

המקרה הראשון של עלילת הדם המחודשת בימי־הביניים אירע בשנת 1144 בנוריץ' שבאנגליה. וכה דברי הכרוֹניסט בן הדור ההוא: “ועכשיו רוצים אנו לספר קצת ממה שקרה בימי המלך סטיפן. בימיו קנו היהודים מנורוויטש ילד נוצרי לפני פסח ועינו אותו בכל העינויים שבהם עונה אדוננו (ישו הנוצרי). וביום השישי הארוך (שלפני הפסחא הנוצרית) תלו אותו על צלב מתוך שנאה לאדוננו ואחרי כן קברו אותו. סבורים היו כי יעלה בידם להעלים את הדבר, אולם אדוננו הוכיח שהיה זה מעונה וקדוש והנזירים לקחוהו וקברוהו בכבוד רב בבית המנזר. ובעזרת אדוננו הפליא לעשות ניסים מרובים, והוא נקרא בשם ויליאם הקדוש”.

בסיפור זה מקופלים מרבית המרכיבים של עלילת־הדם בימי־הביניים: רצח נוצרי על־ידי יהודים מתוך מניעים דתיים; היהודים ממשיכים לצלוב את ישו הנוצרי עד עצם היום הזה ומבקשים לחזור בכך על “רצח האלהים”. לאחר מכן מתלווה לעלילות מרכיב נוסף: דמו של הנוצרי, שהוא בדרך כלל ילד, משמש את היהודים לפולחן חג הפסח. זאת ועוד. קרבנות היהודים נהפכים ל“קדושי” הכנסיה ומשמשים אותה ל“חיזוק האמונה” הנוצרית. ה“קדושים” הם אמצעי יעיל למימון כנסיות ומנזרים, על־ידי קהל עולי הרגל הבאים לחזות ב“ניסים” המתחוללים בעטיים ובאמצעותם. בתי־תפילה קיימים מתאמצים לרכוש “קדוש”, או לפחות קצת מעצמותיו, וכנסיות חדשות נוסדות סביב פולחנם של “קדושים” חדשים.

תגובת היהודים לעלילות אלה באה לביטוי בצורות שונות: במאמצים להשׂיג כתבי הגנה מהשלטונות החילוניים והכנסייתיים; בכתבי הגנה ואפּולוגיטיקה; ומשלא הועילו אלה ויד אויביהם השׂיגה אותם ועשתה בהם פרעות – במעשי “קידוש השם” והקרבת עצמם. את העלילות והגזירות הנציחו יהודי ימי־הביניים בצורות שונות, ובין היתר בקינות ובפיוטים, כגון זו על עלילה באשכנז במאה הי"ג:

דוברים שקר: אכלתם את האדם – הם אכלונו, הבשר והדם ולהם ניתנה הארץ לבדם – אם על המלך טוב יכתב לאבדם.

זממו על חסידיך להזניחם, חשבו מזימות להכשיל כוחם; טבחום, אכלום כטבוח טבחם – ולמלך אין שווה להניחם.

אין לך כמעט מקום או איזור באירופה שבו לא נתחוללה עלילת־דם במועד זה או אחר בימי־הביניים. לא הועילה ליהודים הוקעת העלילה בידי שליטים נוצרים מפוכחים. ההמונים המשיכו להאמין בעלילה והכמורה לא פסקה להסית את ההמונים נגד היהודים, למרות איסורי אפיפיורים ושליטים אחרים.

היהודים “מוצצים” דמו של ילד נוצרי – ציור מסוף המאה ה־15

אפילו האפיפיורים נאלצו מדי פעם בפעם להיכנע ללחצים שהופעלו מלמטה ולתת ברכתם על מעשים שנעשו שלא על דעתם. כן אירע, דרך משל, בעקבות עלילת־הדם בטרינטוֹ בשנת 1475. פולחנו של שמעון מטרינטו, הילד ש“נרצח” לדברי העלילה בידי היהודים, אושר לבסוף על־ידי האפיפיור, ושמעון הוכרז ל“קדוש” רשמי של הכנסיה הקתולית. עוד בדורנו המשיכו להעריצו, ורק לפני שנים מעטות נטלה ממנו הכנסיה את “קדושתו” ואסרה את הפולחן.

בראשית העת החדשה עבר מרכז הכובד של מעשי העלילה למזרח אירופה. אבל גם במערב לא פסקה. היא השתלבה היטב באנטישמיות המודרנית על צורותיה השונות. קצת מהמרכיבים הפרימיטיביים של העלילה השתנו ואחדים נשארו כמות שהיו. בימי־הביניים סופר על היהודים, שאחת בשנה מתכנסים ראשיהם כדי להפּיל פור ולבחור את הקהילה, שמוטלת עליה ה“מצווה” להרוג ילד נוצרי ולספק מדמו לשאר הקהילות. למועצה עולמית זו של היהודים ייחסו גם תפקידים אחרים, הקשר העולמי שקשרו היהודים לדברי האנטישמים כדי להשתלט על הנוצרים ולאבד אותם מן העולם, מוצא את ביטויו בעת החדשה בבדותות על “זקני ציון”, המבקשים לשלוט בעולם. לשיא חדש הגיעה העלילה בידי הנאצים. ה“שטירמר”, עתונה היומי של המפלגה הנאצית, הירבה לעסוק בנושא זה והקדיש לו גליון מאוּייר מיוחד. בראש הגליון מופיעה הכותרת: “נתגלתה תכנית רצח יהודית, המכוּונת נגד האנושות שאינה יהודית”. הנאצים לא הסתפקו, כידוע, בתיאוריה, ותירגמו מחשבותיהם לשפת המעשׂה. שוב צצו ועלו במקומות שונים באירופה עלילות־דם והיו חלק ממסע הנאצים להשמדת העם היהודי.

עם עבור הנאציזם מן העולם אפשר היה לצפות שתיעלם האנטישמיות ועלילת־הדם – ולא כך היה. הערבים ופּטרונם הרוסי חידשו את הפצת התעמולה האנטישמית, את הבדיות אודות “זקני ציון והקשר העולמי של עם ישראל” ועלילת־הדם. כך למשל, עוסקת ממשלת ערב הסעודית בהדפסת העלילות הישנות ובהפצתן בעולם.

עלילת־הדם היא אחת הדוגמאות המאלפות לשילוב של אמונות הבל ושׂנאת האדם את חברו. יסודה באמונות הטפלות של האדם הקדמון בדם ובסגולותיו. בגלגוליה השונים היתה מכוּונת בראש ובראשונה נגד היהודים. משך אלפיים שנה ויותר גילגלו אותה שׂונאי ישראל על עמנו – ועוד ידם נטויה.