תמונת שער

העתון “שטירמר” הנאצי מחדש את עלילת הדם

עלילת הדם היא אחת הצורות הקיצוניות שלבשה שנאת העמים ליהודים. הגדרתה: “יהודים רוצחים שאינם יהודים ובפרט נוצרים, על מנת להשתמש בדמם למטרות פולחן ובעיקר להכנת המצות בחג הפסח”. העלילה עומדת בסתירה גמורה לאחת ממצוות לא־תעשה שבתורה: “רק הדם לא תאכלו, על הארץ תשפכנו כמים”. ראשיתה של העלילה בתקופה העתיקה, ומאז חזרה והוטחה ביהודים בכל דור ודור עד ימינו אנו.

בפעם הראשונה מובאת העלילה לפני כאלפיים שנה על־ידי אפיון, באלכסנדריה של מצרים. לדבריו, מצוּוים היהודים לשׂנוא את כל מי שאינם יהודים. על מנת לתת ביטוי לשׂנאתם נוטלים הם כל שנה אדם, רוצחים אותו וטועמים מבשׂרו. תשובתו המפורטת והמנומקת של יוסף בן מתתיהו (“נגד אפיון”) פותחת שורה ארוכה של נסיונות יהודיים לשׂים קץ לעלילה.

העלילה התחדשה בימי־הביניים, במאה הי“ב. עלילות רבות ושונות היו מנת חלקם של היהודים בארצות הנוצרים: עלילות על הרעלת בארות ונהרות, רצח נוצרים מתוך קנאות דתית, חילול “לחם הקודש” ועוד. המכנה המשותף לעלילות אלה: הטלת עונשים על היהודים, בדרך כלל מתוכננת מראש. ההמון המוּסת מתפרץ לבתי היהודים, הורג ובוזז ו”חומל" רק על אלה המוכנים לבגוד בעמם ולקבל את הנצרות. בעת ובעונה אחת היו העלילות מעין צידוק לעינויי יהודים, לרדיפות ולמעשה הרצח ולסחיטת מיסים וקנסות.

המקרה הראשון של עלילת הדם המחודשת בימי־הביניים אירע בשנת 1144 בנוריץ' שבאנגליה. וכה דברי הכרוֹניסט בן הדור ההוא: “ועכשיו רוצים אנו לספר קצת ממה שקרה בימי המלך סטיפן. בימיו קנו היהודים מנורוויטש ילד נוצרי לפני פסח ועינו אותו בכל העינויים שבהם עונה אדוננו (ישו הנוצרי). וביום השישי הארוך (שלפני הפסחא הנוצרית) תלו אותו על צלב מתוך שנאה לאדוננו ואחרי כן קברו אותו. סבורים היו כי יעלה בידם להעלים את הדבר, אולם אדוננו הוכיח שהיה זה מעונה וקדוש והנזירים לקחוהו וקברוהו בכבוד רב בבית המנזר. ובעזרת אדוננו הפליא לעשות ניסים מרובים, והוא נקרא בשם ויליאם הקדוש”.

בסיפור זה מקופלים מרבית המרכיבים של עלילת־הדם בימי־הביניים: רצח נוצרי על־ידי יהודים מתוך מניעים דתיים; היהודים ממשיכים לצלוב את ישו הנוצרי עד עצם היום הזה ומבקשים לחזור בכך על “רצח האלהים”. לאחר מכן מתלווה לעלילות מרכיב נוסף: דמו של הנוצרי, שהוא בדרך כלל ילד, משמש את היהודים לפולחן חג הפסח. זאת ועוד. קרבנות היהודים נהפכים ל“קדושי” הכנסיה ומשמשים אותה ל“חיזוק האמונה” הנוצרית. ה“קדושים” הם אמצעי יעיל למימון כנסיות ומנזרים, על־ידי קהל עולי הרגל הבאים לחזות ב“ניסים” המתחוללים בעטיים ובאמצעותם. בתי־תפילה קיימים מתאמצים לרכוש “קדוש”, או לפחות קצת מעצמותיו, וכנסיות חדשות נוסדות סביב פולחנם של “קדושים” חדשים.

תגובת היהודים לעלילות אלה באה לביטוי בצורות שונות: במאמצים להשׂיג כתבי הגנה מהשלטונות החילוניים והכנסייתיים; בכתבי הגנה ואפּולוגיטיקה; ומשלא הועילו אלה ויד אויביהם השׂיגה אותם ועשתה בהם פרעות – במעשי “קידוש השם” והקרבת עצמם. את העלילות והגזירות הנציחו יהודי ימי־הביניים בצורות שונות, ובין היתר בקינות ובפיוטים, כגון זו על עלילה באשכנז במאה הי"ג:

דוברים שקר: אכלתם את האדם – הם אכלונו, הבשר והדם ולהם ניתנה הארץ לבדם – אם על המלך טוב יכתב לאבדם.

זממו על חסידיך להזניחם, חשבו מזימות להכשיל כוחם; טבחום, אכלום כטבוח טבחם – ולמלך אין שווה להניחם.

אין לך כמעט מקום או איזור באירופה שבו לא נתחוללה עלילת־דם במועד זה או אחר בימי־הביניים. לא הועילה ליהודים הוקעת העלילה בידי שליטים נוצרים מפוכחים. ההמונים המשיכו להאמין בעלילה והכמורה לא פסקה להסית את ההמונים נגד היהודים, למרות איסורי אפיפיורים ושליטים אחרים.

היהודים “מוצצים” דמו של ילד נוצרי – ציור מסוף המאה ה־15

אפילו האפיפיורים נאלצו מדי פעם בפעם להיכנע ללחצים שהופעלו מלמטה ולתת ברכתם על מעשים שנעשו שלא על דעתם. כן אירע, דרך משל, בעקבות עלילת־הדם בטרינטוֹ בשנת 1475. פולחנו של שמעון מטרינטו, הילד ש“נרצח” לדברי העלילה בידי היהודים, אושר לבסוף על־ידי האפיפיור, ושמעון הוכרז ל“קדוש” רשמי של הכנסיה הקתולית. עוד בדורנו המשיכו להעריצו, ורק לפני שנים מעטות נטלה ממנו הכנסיה את “קדושתו” ואסרה את הפולחן.

בראשית העת החדשה עבר מרכז הכובד של מעשי העלילה למזרח אירופה. אבל גם במערב לא פסקה. היא השתלבה היטב באנטישמיות המודרנית על צורותיה השונות. קצת מהמרכיבים הפרימיטיביים של העלילה השתנו ואחדים נשארו כמות שהיו. בימי־הביניים סופר על היהודים, שאחת בשנה מתכנסים ראשיהם כדי להפּיל פור ולבחור את הקהילה, שמוטלת עליה ה“מצווה” להרוג ילד נוצרי ולספק מדמו לשאר הקהילות. למועצה עולמית זו של היהודים ייחסו גם תפקידים אחרים, הקשר העולמי שקשרו היהודים לדברי האנטישמים כדי להשתלט על הנוצרים ולאבד אותם מן העולם, מוצא את ביטויו בעת החדשה בבדותות על “זקני ציון”, המבקשים לשלוט בעולם. לשיא חדש הגיעה העלילה בידי הנאצים. ה“שטירמר”, עתונה היומי של המפלגה הנאצית, הירבה לעסוק בנושא זה והקדיש לו גליון מאוּייר מיוחד. בראש הגליון מופיעה הכותרת: “נתגלתה תכנית רצח יהודית, המכוּונת נגד האנושות שאינה יהודית”. הנאצים לא הסתפקו, כידוע, בתיאוריה, ותירגמו מחשבותיהם לשפת המעשׂה. שוב צצו ועלו במקומות שונים באירופה עלילות־דם והיו חלק ממסע הנאצים להשמדת העם היהודי.

עם עבור הנאציזם מן העולם אפשר היה לצפות שתיעלם האנטישמיות ועלילת־הדם – ולא כך היה. הערבים ופּטרונם הרוסי חידשו את הפצת התעמולה האנטישמית, את הבדיות אודות “זקני ציון והקשר העולמי של עם ישראל” ועלילת־הדם. כך למשל, עוסקת ממשלת ערב הסעודית בהדפסת העלילות הישנות ובהפצתן בעולם.

עלילת־הדם היא אחת הדוגמאות המאלפות לשילוב של אמונות הבל ושׂנאת האדם את חברו. יסודה באמונות הטפלות של האדם הקדמון בדם ובסגולותיו. בגלגוליה השונים היתה מכוּונת בראש ובראשונה נגד היהודים. משך אלפיים שנה ויותר גילגלו אותה שׂונאי ישראל על עמנו – ועוד ידם נטויה.

לפי מצנפת זקופה נתגלתה בזמן האחרון חרותה על סלע, דמותו של איזאטס השני, מלך יהודי, גר, שמשל על ממלכה גדולה לפני כ־2000 שנה.

יהודה התכוננה למלחמה הגדולה ברומאים למען עצמאותה ובאותו זמן מצויה היתה כ־1500 קילומטר צפונה ממנה מדינה אחרת שמושליה יהודים – מדינת חדייב. מלכים ושליטים של אותה ארץ עלו לירושלים, עזרו ליושביה ונקברו בה במערת קברים מהודרת מאוד.

בימים אלו נתגלתה על סלע בקורדיסטאן, שבניה לוחמים במשעבדים העיראקים, דמותו של המלך היהודי של מדינת חדייב – איזאטס השני.

דמותם של בני חדייב עוררה את סקרנותם של יהודי ירושלים בימי בית שני והרבה מסופר עליהם בתלמוד ובמדרשים. – יוסף בן מתתיהו, שלימים יתגלה כהיסטוריון יוספוס פלביוס, היה נער צעיר בירושלים של אז, אחד מנערי העיר הסקרנים, והוא ראה את הלני המלכה הגדולה עוברת ברחובות ירושלים וזוכה לכבוד רב והוא ראה את ה“נפש” – ארמון הקבורה הנהדר – שבראשו שלוש פירמידות שבנתה לה ולמשפחתה מחוץ לירושלים, וככל בני ירושלים נתחמם אף לבבו כששמע את הסיפור על אותם מלכים רחוקים שהאמונה באל יחיד כבשה את ליבם והתייהדו וראו עצמם כיהודים לכל דבר ובאו לעזרת אחיהם.

ואפשר וגם נתחבר עם בני המלך איזאטס אשר נשלחו לירושלים, כדי ללמוד עברית ולרכוש את עיקרי הדת היהודית ולחיות ליד בית־המקדש. בני מלכים אמיצים היו, חזקים וגאים באמונתם.

חלום המלך

ממלכת חדייב השתרעה בצפון עיראק של היום

כאשר כתב יוסף בן־מתתיהו, תחת שמו החדש יוספוס פלביוס, את ספר תולדות היהודים בשם “קדמוניות היהודים”, סיפר גם על בני מדינת חדייב, שהשׂתרעה בצפון־מערב עיראק של היום, כיצד נתייהדו ומה קרה בהם והראשון בין המתייהדים – המלך איזאטס השני, שנולד בשנת 5 לספירה. וכך כותב יוספוס פלביוס:

“מונבז מלך בני חדייב אהב את אחותו הלני ונשא אותה לאשה והיא נתעברה ממנו. פעם כאשר ישן אתה, הניח ידו על בטן אשתו ומתוך שנתו נדמה לו שהוא שומע קול המצווה אותו להרים את היד מבטנה, שלא ילחץ את העובּר שבה, העתיד לזכות בשלטון ובאחרית טובה. הוא נרעש מהקול ומיד הקיץ וסיפר לאשתו את הדברים. וכשנולד קרא לו בשם איזאטס”.

תושבי חדייב עבדו לאלילי אשור ובבל ונמצאו תחת חסותו של מלך פרס. שליטם מונבז היה בעצם רק נציג של מלך פרס. אולם כוחו של המלך הפרסי ירד והלך ומונבז הכריז על עצמו כמלך.

איזאטס היה הבן השני של מונבז. בנו הבכור נקרא אף הוא מונבז, אולם אהבתו של המלך נתונה היתה לאיזאטס. המלך מונבז חשש, כי בניו עלולים מרוב קנאה לרצוח את איזאטס ושלחו לאיזור המפרץ הפרסי. המלך של אותו מקום נהג בחיבה באיזאטס והשׂיא אותו לבתו וכנדוניה נתן לו ארץ גדולה שישלוט עליה.

איש יהודי בשם חנניה, סוחר מצליח מארץ־ישראל, היה נכנס אצל נשי המלך למכור להן את סחורתו ומלמדם על אלוהי היהודים. חנניה התוודע לאיזאטס וקירב אותו לדת היהודית.

הסוחרים היהודים מפוזרים היו בכל איזור המזרח־התיכון. סוחר אחר מן הגליל הגיע לחדייב, נפגש עם המלכה הלני והשפיע עליה להתקרב ליהדות.

איזאטס עולה לשלטון

משמת המלך מונבז קראה המלכה לשרים ולפחות וסיפרה להם, כי רצונו היה שאיזאטס יעלה לכסא המלוכה. הללו הסכימו והציעו למלכה שתהרוג את אֶחָיו וקרוביו, כדי שלא ירצחוהו מקנאה. הלני סירבה להעלות את בנה לשלטון תוך מרחץ של דמים ויתר־על־כן, היא מינתה את בנה הבכור מונבז כאפוטרופוס לכסא המלכות, עד בוא אחיו. מונבז לא בגד באיזאטס ומשחזר מסר לו את כסא המלכות. הוא הוכתר כמלך בשנת 36 לספירה וכוּנה איזאטס השני.

איזאטס הביא עמו את חנניה היהודי כיועץ. משנודע לו כי גם אמו רוחשת חיבה לדת היהודית, החליט לקבל על עצמו אמונה זו. אמו וגם חנניה עודדו אותו, אולם הזהירוהו שלא ימול את עצמו שכן נתיניו עובדי האלים, ימרדו בו. חנניה, שחשש לחייו, אמר למלך, שיכול הוא לעבוד לאלוהים גם בלי שימול את עצמו.

ואז הגיע מן הגליל סוחר אחר, אלעזר שמו. הוא בא לברך את המלך ומצאו קורא בספר תורה. משנודע לו על התלבטויותיו, אמר לו שאי־אפשר להיות יהודי למחצה ועליו להימול ואלוהים ישמור עליו.

דבריו של הגלילי הקנאי עשו רושם על המלך והוא קרא אליו רופא וציווה שימול אותו. ואף־על־פי שנודע הדבר ברבים, לא נתעוררו בינתיים בני הארץ למרוד במלכם היהודי.

הלני באה לירושלים

מאחר שבנה והמלכה שרויים היו באושר יכלה הלני לקיים את חלומה וללכת לירושלים, להשתחוות בבית־המקדש ולהקריב קרבנות. איזאטס נתן לה כסף רב ומתנות בשביל ירושלים והלני יצאה לדרך בשיירת מלכים גדולים. בואה לירושלים היה לעזר רב לבני העיר, שכן באותה שנה היתה בצורת ובירושלים שׂרר רעב כבד ורבים מתו. המלכה שלחה את אנשיה לאלכסנדריה לקנות תבואה, ולקפריסין לקנות תאנים מיובשות, חילקה אותם לנצרכים והצילה את העיר. משנודע לאיזאטס על הרעב, שלח גם הוא כספים לירושלים. כעבור זמן שלח לשם את חמשת בניו הצעירים, כדי שילמדו את תורת ישראל ואת הלשון העברית.

באותם ימים קשרו שׂרי הפרתים על מלכם והוא פנה לאיזאטס שתיווך בינו ובין השרים והם החזירוהו לכס המלכות. כהוקרה הירשה מלך פרת, שאיזאטס, אשר באופן רשמי היה נציג שלו, יחבוש מצנפת זקופה, מעין כתר עם חוד זקוף, ויישן על מיטת זהב, סימני־יוקרה שהם זכותם של מלכי הפרתים בלבד. כן הוסיף לממלכתו חלק מארץ ארמניה.

שיחזור של התבליט

המלך בראש הסלע – דמותו היום

תיאור המצנפת כפי שמופיע אצל יוספוס פלביוס יש בו חשיבות רבה, שכן הוא היה לעזר, יחד עם הוכחות אחרות, לזיהוי דמותו של המלך איזאטס בתבליט גדול שנמצא חרות על סלע בקורדיסטאן.

לפני 75 שנה גילו החוקרים תבליט של דמות אגם על קיר סלע גבוה באיזור קורדיסטאן, צפונה מהעיר אבילה וצפון־מזרח ממוסול שעל נהר החידקל.

רק בזמן האחרון זיהו החוקרים מיהי הדמות שעל גבי הסלע: זהו איזאטס השני, המלך הגר של חדייב.

התבליט חרות על סלע בן כמה קילומטרים. גובהו של המלך בתבליט הוא 2.40 מטר. את הדמות מקיפה מסגרת כפולה, כדי להדגיש את חשיבות האיש. איזאטס לבוש בגד מלכותי, שרביט מלוכה בידו השמאלית, והיד הימנית מורמה בברכה, כדרכם של שליטי רומא. על ראשו המצנפת הזקופה, מצנפת מלכי פרת.

מרד במונבז

במשך הזמן נתקרב גם האח הבכור מונבז ובני משפחה אחרים לדת היהודית, צעד שהכעיס את שׂרי המדינה ואת תושביה והם קשרו קשר על המלך. איזאטס התגבר על המורדים, אבל לא עבר זמן רב והם פנו למלך הפרתים החדש שיסיר את מלכם מכסא המלוכה, שכן נטש את אמונת אבותיהם, ויעמיד עליהם מלך ממוצא פרתי. המלך שמע להם ויצא על איזאטס במחנה גדול. איזאטס לא הצליח להעמיד נגדו צבא רב, אולם פתאום פרץ מרד במדינה ומלך פרת שב מייד כדי לדכא את המרד.

איזאטס מלך 24 שנה ומת בשנת 62 כשהוא משאיר אחריו 24 בנים ו־24 בנות. כהוקרה לאחיו מונבז, ששמר לו אמונים לאחר מות אביו, ציווה כי הוא יעלה לשלטון.

הלני חזרה מירושלים. לא עבר זמן רב ומתה גם היא. מונבז שלח את עצמות אחיו המלך ואת עצמות אמו לקבורה בירושלים במבנה קבורה מלכותי מהודר שהקימה האם בזמן שהותה בעיר. אותו מבנה, לפי תיאורו של פלביוס, היה מורכב ממערה ושלוש פירמידות עליה ונמצא “שלושה ריסים מירושלים”, הלא הם “קברות המלכים” ששׂרידיהם מצויים בצפון ירושלים ועושים רושם רב עד היום.

בני משפחת המלוכה מחדייב עזרו הרבה ליהודי ארץ־ישראל כמסופר במקומות רבים בתלמוד ובמדרשים ובימי המרד היהודי ברומא באו לעזרת אחיהם ולחמו בגבורה.

בימים אלו, כ־1900 שנה לאחר אותם מאורעות – נתגלתה פתאום בארץ רחוקה, בקורדיסטאן, שבניה לוחמים בגבורה נגד העיראקים – משעבדיהם – דמותו של מלך יהודי, שמלך על ארץ רחוקה וליבו היה בירושלים.

קטע מעיטורי הכניסה למערת הקברים

בזמן שהלני המלכה שהתה בירושלים בנתה לה ולמשפחתה אחוזת־קבר מהודרת. במערה זו נקברה היא ואיזאטס בנה וצאצאים אחרים ממשפחת מלכי חדייב. המערה ומה ששׂרד ממנה מצויה בצפון ירושלים, מחוץ לשער שכם, והיא מאחוזות־הקבר המרשימות בארץ מבחינה אדריכלית ואמנותית. אחוזת־הקבר היא בבעלות ממשלת צרפת, שקיבלה אותה במתנה ממשפחה יהודית…

אחוזת־הקבר המכונה “קברי המלכים” או “מערת כלבא שׂבוע” בפי היהודים, תוארה על־ידי נוסעים שביקרו בארץ במאות הראשונות של הספירה. הללו התפלאו מיופיה ויש שתיארוה כאחד מפלאי עולם. אולם מפתיע ביותר הוא תיאורו של פאוזניוס, סופר יווני במאה השניה של הספירה, שטען כי “בקבר נמצאת דלת חצובה מאבן והיא עשויה כך שאין לפתחה אלא עד שתקופת השנה תשוב ותביא יום ושעה מסויימים ואז היא נפתחת מאליה על־ידי מנגנון מיוחד ואחר־כך בזמן קצר היא אף נסגרת מעצמה. אם תנסה לפתחה בכל זמן אחר, לא תוכל ואם תנסה בכוח, עלולה היא להישבר”.

רוב החוקרים ראו בתיאור על מנגנון אוטומטי לפתיחת הדלת – סיפור של דמיון, אולם לפני כ־35 שנה בדק את המערה החוקר מ. כהן ומצא שׂרידים למנגנון מכני שאמנם פתח את דלתות האבן. הוא אף מצא אבנים שלדעתו הם חלק מאחת משלוש הפירמידות שעמדו מעל לקבר, כפי שתיאר יוספוס פלביוס ושדמוּ כנראה לצורת הגג של יד־אבשלום.

במשך הזמן כיסו הריסות את האחוזה היפה. בשנת 1863 חקר את המקום ופינה את ההריסות הארכיאולוג הצרפתי דה־סוסי. החוקרים היו מחולקים בדעותיהם. היו שטענו, כי אלו הם קברות מלכי־יהודה, כפי שמוכיח שם במקום במשך כל הזמן. תושבי ירושלים היהודים כינו את המקום “מערת כלבא שׂבוע”, על שם חותנו העשיר של רבי עקיבא שהיה איש עשיר מאוד וכילכל את עניי ירושלים בימי בית־שני; אבל רוב החוקרים אומרים, כי המקום הוא קברם של מלכי חדייב, כמתואר אצל יוספוס פלביוס. דה־סוסי מצא כמה ארונות קבורה מהודרים שעל אחד מהם היו כתוב “צדה מלכתה”. היו שסברו שזהו כינוי של המלכה הלני, אולם רוב החוקרים סבורים שזהו שמה של אחת מצאצאי בית חדייב שנקברה במקום. הארון נמצא כיום ב“לובר” בפאריז.

צילום ראשון של מערת הקברים משנת 1967

המערה היתה בזמנו נחלתם של בני הכפר הערבי ליפתה ליד ירושלים. דה־סוסי שילם להם כסף תמורת הרשות לחפור במקום. משנתגלו עצמות אדם נתעורר רעש בין יהודי ירושלים, שטענו כי אלו עצמות יהודים ודה־סוסי מחלל את המקום. הריב היה לו הד גדול, שכן יהודי ירושלים פנו לעזרת נכבדים יהודים בקושטא ובאירופה, ביניהם השר מונטיפיורי. הללו שיכנעו את התורכים והם שלחו צו לאסור על החפירות, אולם עד שהגיע הצו לירושלים, הספיק דה־סוסי להטעין מימצאים רבים מהמערה על אניה צרפתית שהגיעה במיוחד ליפו ולשלחם למוזיאוני צרפת. לפרשה זו היה גם הד רב בעתונים העברים באותו זמן.

עברו כעשר שנים והנה נתעוררה אשה יהודיה מצרפת, בעלת הון, אמליה ברטראנד שמה והיא ביקשה לקנות את המערה מידי הערבים ופנתה בשנת 1874 אל ראש רבני ירושלים:

“אני אמליה ברטראנד מעידה, כי בקנותי השדה והמערה שבה, הנקראת “קברות המלכים” אך מטרה אחת לי בעניין זה והיא: לשמור לעולמים את המזכרת הקדומה והנכבדה הזאת. אני מתייחסת על־פי אבי עובדיה לוי ואמי נעמי רודריגס למשפחת בני ישראל והמזכרת הזאת של אבות אבותינו חפצה אני לשמרה מכל חילול ואי־כבוד”. אל המכתב צירף ראש רבני צרפת אישור, כי “לבי נכון ובטוח, כי מקנה חלקת השדה והמערה אשר בה תישאר אחוזת עולם ליהודים”.

ב־1878 מודיע יעקב ספיר, איש ירושלים, בעתון “הלבנון” היוצא לאור במאינץ, כי לפני ארבע שנים שלחה אשה מבנות ישראל בצרפת 30 אלף פראנק לידי סגן קונסול אוסטריה יעקב פסקל הארמני לקנות את קברות־המלכים. אולם הוא לא הצליח. ואז פנתה אל קונסול צרפת בירושלים והוא קנה את האדמה. העתון “שערי ציון” פירסם אז ידיעה גדולה:

“האשה הכבודה אמליה בערטראנד מצאה בצוואת הוריה, כי יצוו עליה במפגיע לחגור שארית כוח ולהתאמץ לקנות את קברות־המלכים (מקום שם קבור כלבא שׂבוע). 4 שנים יגעה האשה למלא רצון הוריה, להשיג החלקה הזאת ובשנה הזאת הצליח חפץ ה' ביד הכבודה הזאת, לקנות המערה עם כל השדות בגבוליה בהשתדלות הקאנזול הצרפתי אשר לידו נשלח הכסף… הרב אליעזר איזידור, ראש רבני צרפת, העיד במכתבו אל הגאון הראשון־לציון הרב אברהם אשכנזי, כי כנים דברי האשה ויבקשהו למלא את הדברים הנצרכים אל האחוזה הזאת כפי חוקי ממשלת עותמניה. הגאון הראשון־ לציון מילא חובתו ויקם השדה והמערה אשר קנו לאחוזת עולם לעדת היהודים בירושלים”.

כפי שאנו רואים היתה כוונת הקונה להעמיד את המערה לרשות היהודים. אולם הדבר לא נתקיים.

אמליה ברטראנד מתה והמערה עברה ליורשיה האחים אמיל ויצחק פרייר, או שהם רכשו ממנה את הקבר, אין הדבר מחוּור. בכל אופן, בשנת 1885 ניתנה המערה במתנה על־ידי שני אחים אלו שגם הם היו יהודים, לממשלת צרפת, המחזיקה במערה עד היום.

דוד ילין, החוקר והמורה הירושלמי, סיפר לאחר שנים, כי בשנת 1887 נתבקש לתרגם מצרפתית לעברית שלטים לפתח המערה. אז ראה גם את נוסח החוזה בין הנדבנים אמיל ויצחק פרייר ובין ממשלת צרפת והעתיקו. לפי ההסכם היה צריך להיות קבוע בפתח המערה שלט ובו כתובים הדברים הבאים:

קברי מלכי יהודה

נרכשו בשנת 1878 על־ידי אמיל ויצחק פרייר כדי לשמרם למען המחקר וכהוקרה למען בני ישראל הנאמנים, בעצתו של מר דה־סוסי, חבר המכון הצרפתי בירושלים. שוחזר על־ידי מר מוס, אדריכל ממשלת צרפת.

ניתן לצרפת על־ידי משפחת פרייר בשנת 1885.

וכך החלום אשר הגתה האשה הכבודה אמליה ברטראנד לא נתקיים. היהודים המשיכו לראות במערה מקום קדוש ועד 1914 נהגו יהודי ירושלים לבקר במערה, להתפלל ולהדליק נרות לעילוי נשמות הצדיקים הקבורים במערה.

יוסף שלום¹

המלך המצרי שמע כי מרדו ערי ארץ־ישראל ויצא לדכא את המרד. – על קירות ארמונו תיאר בתבליט כיצד חצה את סיני, זוהי בעצם המפה הראשונה בעולם… מפה זו גם מלמדת אותנו מדוע לא הלכו בני ישראל דרך ארץ פלישתים.

חיילי סתי מתקיפים מצודה בכנען, מציורי כרנך

פרעה סתי עלה על כסא מלכותו ומייד שמע בשׂורות רעות: מלך העיר חמת שבקרבת הירדן אסף כוח רב וכבש את בית־שאן; בברית עמו נמצא מלך העיר פחל ושניהם הטילו מצור על העיר רחוב; שמעו על כך תושבי ינועם שמדרום לכנרת, והתקוממו גם הם ואף בני העפירו שבהר ירומתו (רמת־ישׂשׂכר, כוכב הירדן של היום) הירשו לעצמם להתפרע ולפגוע בתושבים המקומיים.

כל זה בעמק הירדן, אבל גם סמוך לגבול ממלכתו לא הכל כשורה, שכן תושבי עיר שבדרך ממצרים לעזה עשו יד־אחת עם שוסי המדבר (ה“שאסו”) ומרדו.

היה זה מצב בלתי נסבל והמלך ציווה מייד על חילותיו לדכא את המרידות ולהשליט סדר במחוזות הכפופים לשלטון מצרים. הצבא לא התמהמה הרבה ויצא למלחמה והמלך בראשו. מה שאירע לסתי הראשון (שושלת י"ט במצרים) בדרך, במסע שאירע בשנה הראשונה למלכותו (1303 בערך לפני הספירה), איפשר ללמוד מימצאים ארכיאולוגיים: מצבות־זכרון (אסטלות) שהציב המלך בבית־שאן לאחר נצחונו ושנתגלו בתל העתיק של העיר, וכן מן התבליטים שציווה על אָמניו לחרוט במקדש האל אמוֹן בכּרנך.

ובכן, הבה נלך בעקבות המלך הרכוב במרכבה, כמתואר בתבליטים. הציורים מתארים למעשה את שובו מארץ כנען לאחר נצחונו, מוביל שבויים ושלל, אך אנו נתאר כאן את הדרך שעשה ממצרים לכנען לפי אותם ציורים.

מסע סתי על הקיר בכרנך. המלך חוזר 3 פעמים בציור. לפני המרכבה – שבויים כבולים. במרכז – התמונה – תמונות מן הקרבות. מימין – הזרוע המזרחית של הנילוס ולמטה הים התיכון. בתוך הציור מפוזרים הישובים והמצודות שלאורך הדרך. משמאל למעלה – מצודת רפיח בגבול ארץ־ישראל

תחילה הגיע סתי אל “המים המפרידים”, נהר שנראים בו תנינים ועל גדותיו צמחים שונים, אולי סוף. בצידו המזרחי מצוי מבצר שמעליו מעין גשר ובמערבו מבצר אחר, קטן יותר. “המים המפרידים” הוא כנראה הכינוי לזרוע המזרחית של הנילוס הקרויה “הזרוע הפלוסינית” על שם עיר ששכנה לידה ושמה פלוסיון. זרוע־מים זו הפרידה בין מצרים ומדבר סיני ומכאן שמה – “המים המפרידים”. חולות המדבר כיסו אותה לפני למעלה מאלף שנה, אך לא מכבר גילו שני גיאולוגים את התווי שלה. “המים המפרידים” נקראים במקרא “שיחור” (מי חור –במצרית) שעליו נאמר כי הוא גבול מצרים.

סמוך ל“מים המפרידים” מצוי בתבליט קטע־מים נוסף ובו דגים בלבד, זהו כנראה קטע המסמל את הים־התיכון. אחר כך מתואר מבצר הקרוי “סילה”. מקומו ליד קנטרה של ימינו, לא רחוק מתעלת סואץ. באיגרת שכתה הסופר המצרי חורי כעבור כמה עשרות שנים, בה הוא מתאר את דרך זו וכן מקומות שונים בארץ (פאפירוס אנאסטאסי א') הוא קורא למקום “מבצר דרכי חור”. חור הוא כינוי לפרעה, התגלמותו האנושית של האל המצרי חור (הורוס). כלומר, שם הדרך היה – דרכי פרעה, שכן זוהי הדרך הקבועה של המלכים המצריים בצאתם לכנען. השם חור מעלה על הדעת את השם “פי החירות”, הנזכר אצל יוצאי מצרים מייד עם צאתם לדרך (שמות י"ד ב').

לאחר מכן בא סתי, לפי התבליט, אל מקום בשם “בית האריה” ואחר־כך אל “מגדל של סתי”, כנראה שזוהי מגדול, אף היא מבין התחנות הראשונות שבהן עברו בני ישראל בצאתם ממצרים. בתנ"ך קרויה הדרך “דרך ארץ פלשתים”, שכן הובילה אל החוף הדרומי של הארץ, אל איזור ישיבתם של הפלשתים.

ליד “מגדל של סתי” מסומנת “באר חפר”. בהמשך הדרך מצויות מספר בארות נוספות ליד מבצרים, כמו “באר סתי המצנח” ו“הבאר הקרויה מתוק”, כנראה על־שם מימיה המתוקים. כן נזכרות בדרך ערים שבנה סתי, מחוז ומצודות.

מי שנסע מעזה לקנטרה, מרחק של 250 קילומטר, יבין מדוע הקימו הפרעונים המצריים בארות ומצודות לאורך הדרך, שכן כל שיירה שעברה כאן נזקקה למים ולמזון וכן להגנה מפני הבדואים של אז, שוסי המדבר, במבצרים ובבארות שלידם חנו חיילים מצריים שהגנו על עוברי־הדרך. כמה מאות שנים אחר־כך סיפר אסרחדון מלך אשור, כי במסעו למצרים, בעוברו בסיני, סיפק מים לצבאותיו על־ידי שאיבה מבארות בעזרת חבלים, שלשלאות וקולונות. כן קיבל ממלכי ערב גמלים מובילי־מים שליוו את חייליו.

התחנות האחרונות בתיאורו של סתי הן “נחש של המלך” ועיר, שהיא כנראה רפיח של ימינו. עיר זו מתאר גם הסופר חורי, המזכיר גם את עזה, שבפי המצרים היתה מכונה “הכנען”, גם מפני שהיתה במשך כמה תקופות החשובה בערי כנען ובה ישב המושל המצרי של הארץ, וגם מפני שהיא העיר הכנענית הראשונה בה נתקלו הנוסעים המצרים.

כעשר תחנות ולידן בארות נמצאו לאורך הדרך שבה עבר סתי. בין תחנה לתחנה היו בערך 25 קילומטרים, הליכת־יום של שיירה. וכך מסתבר, כי את מדבר סיני חצו השיירות בעשרה ימים.

באחד הציורים של סתי במקום אחר, מתואר החורבן שעשה באויביו עם השוסים בין מבצר סילה והכנען (היא, כאמור, עזה). היינו, בדרך אודותיה אנו מדברים.

כיצד נראתה תחנה מצרית בדרך?

לאחר מלחמת־ששת־הימים נערכו סקרים בצפון סיני ונמצאו שׂרידים של תחנות אחדות כאלה. לא מכבר אף נחפרה אחת התחנות, שנמצאה ליד הישוב הבדואי ביר אל־עבד, ממערב לנחל־ים. התחנה השׂתרעה על שטח גדול, כ־50 דונם.

במקום נחשׂפו שׂרידי מצודה ששטחה 40x40 מטר בערך ובה נתגלו כלי חרס מזמן סמוך לימי סתי הראשון. כן נמצאו שׂרידי ארבעה אסמים עגולים ועל רצפת שלושה מהם נמצאה שכבה של גרעיני־תבואה. במקום נתגלו גם סימנים לבריכת־אגירה. שׂרידים אלו מספרים לנו על תפקידיה של תחנה־בדרך: מתן הגנה (המצודה), הספקת מזון (האסמים) ומים (הבריכה). בין שאר המימצאים נתגלו חרפושיות וכן ידיות של קנקני־אגירה ועליהן טביעות־חותם של סתי הראשון.

לאחר שתיארנו את מסע סתי נבין טוב יותר את דברי המקרא (שמות י“ג י”ז): “ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף”…

דרך ארץ פלשתים זו היא דרכו של פרעה. זו היתה הדרך הקרובה והקצרה ביותר לארץ־ישראל. כפי שציינו, עברו בני ישראל את התחנות הראשונות – פי החירות ומגדול. אבל בדרך זו יכולים היו הבורחים “לראות מלחמה” עם אנשי הצבא המצריים שבתחנות. ועל כן פנו אל המדבר עצמו, לנוע בו דרך ארוכה, ארבעים שנה, עד שהגיעו למחוז חפצם – ארץ כנען.

בפסח של שנת 1475 ישבו שלוש המשפחות היהודיות בעיירה קטנה באיטליה אל שולחן הסדר ופתאום פרצו שוטרים לבית והודיעו: הרגתם ילד נוצרי…

יהודי טרינטו בבית־הכנסת “דנים” ברצח הילד

טרינטוֹ היא עיר קטנה בצפון איטליה בקרבת הגבול האוסטרי. לפני כ־500 שנה ישבו בה שלוש משפחות יהודיות: בני שמואל מנירנברג, מרדכי מווירונה וטוביה ממאלדנבורג, שיחד עם עוזריהם מנו כשלושים נפש.

כרוב היהודים בצפון־איטליה התפרנסו גם יהודי טרינטו משני מקצועות עיקריים: הלוואה בריבית ורפואה. שמואל ומרדכי היו מלווים בריבית והוזמנו לגור בטרינטו על־ידי מועצת העיר, כדי לסייע לתושבים הזקוקים לאשראי זול ונוח. טוביה היה רופא ורכש לו שם בכל הסביבה במסירותו ובמומחיותו.

למעלה מעשרים שנה חיו היהודים בעיר וביניהם ובין שאר בני המקום שׂררו יחסי כבוד והערכה, עד אשר נתפשט באיטליה גל של הסתה פרועה נגד היהודים בגלל פעילותם של נזירים פראנציסקנים ודוֹמיניקנים שנדדו לאורכה ולרוחבה של הארץ והטיפו הטפות נלהבות וקנאיות לדת הנוצרית, מלוּות דברי שׂנאה עמוקה ליהודים. גל ההסתה הגיע גם לטרינטו השקטה, וכמו במקומות אחרים חדרו גם כאן הדברים עמוק לליבות השומעים.

המטיף לשנאה

בראשית 1475 ביקר בעיר הנזיר ברנרדינוס מפלטרי, גדול המטיפים הנוצרים בדורו וגדול שׂונאי ישׂראל בדורו. בהטפותיו התקיף את יהודי המקום. משהעיר לו אחד השומעים שיהודי טרינטו ידועים כאנשים שקטים ומסורים לעבודתם, התפרץ ברנרדינוס וצעק: “אין אתם יודעים את גודל הרעה שהם עושים לכם, אך עם בוא חג הפסח תיווכחו בעצמכם מה טיב מעשיהם”.

יהודי טרינטו לא ייחסו חשיבות לדבריו ול“נבואתו” של ברנרדינוס, אולם ביקורו השאיר בין תושבי העיר משקע של שׂנאה וחשדנות רבה כלפי היהודים.

עברו כמה שבועות והגיע ליל שני של פסח. בעשר בלילה נתפשטה שמועה בעיר, כי הילד שמעון, בנו של הפועל אנדריה – נעלם. משהובא הדבר לידיעתו של הבישוף המקומי, פסק ללא היסוס: “פשע מתועב כזה בוצע בוודאי בידי אוייבי הנצרות” ושלח שוטרים לביתו של שמואל, שהיה העשיר שבין היהודים ובבביתו גם היה בית־הכנסת. בני המשפחה היו מסובים לסדר. השוטרים ערכו חיפּוש בבית, לא מצאו דבר והסתלקו.

יהודים מוצאים להורג לאחר משפט טרינטו

למחרת בבוקר מצאו בני המשפחה גופת ילד צפה בבאר שבחצרם והודיעו על־כך לשלטונות. היתה זו גופתו של הנער שמעון. כמובן לא היה להם כל קשר למעשה זה, ועל־כן לא ניסו כלל להסתיר את הגופה והודיעו על גילוייה.

אולם מושל העיר ציווה מיד לאסור את שלושת ראשי המשפחות היהודיות ואת יתר הגברים וכן אורחים שבאו לבלות את החג בטרינטו.

במשך שלושה שבועות נחקרו העצורים ועונו בעינויים נוראים. תיאורם של העינויים, השמור בפרוטוקולים של בית־המשפּט, מסמר שׂער. חלק מן היהודים מתו בזמן החקירות, אחד שלח יד בנפשו, האחרים “הודו” בפשע כדי להיפטר מהעינויים. לבסוף הוצאו כל הגברים להורג במיתות משונות ואילו הנשים והילדים נטבלו לנצרות.

מהומות בערי איטליה

מעשה זה – הראשון מסוגו באיטליה – היכה גלים. מהומות פרצו בערים שונות וחיי היהודים ורכושם היו הפקר. הנזיר ברנרדינוס ש“ניבא” את הרצח ובני מסדרו, יצאו מנצחים, הם נופפו בפסק הדין, שהוכיח – לדבריהם – את צדקת אזהרותיהם.

אף־על־פי־כן, נדמה היה כי המזימה כנגד היהודים תושׂם לאל. מושל ונציה, הדוג’ה מוצ’ניגו, הורה לערוך חקירה יסודית ואחר־כך פירסם מודעה רשמית הקובעת שהמשפט היה מעשה מרמה ותועבה ואַל להם לאזרחי מדינתו להאמין בו ולפגוע ברעה ביהודים.

האפיפיור סיקסטוס ה־4 שיגר אף הוא שליח לטרינטו לחקור את העדים ולבדוק את הפרוטוקולים של המשפט. חוות דעתו של השליח קבעה בפסקנות שהיהודים שעוּנו ומתו היו חפים־מפשע. הוא אף זיהה בוודאות את האיש שביצע את הרצח ותבע את העמדתו לדין.

חוות הדעת אושרה בידי האפיפיור עצמו, ואף־על־פי־כן נתקבלה העלילה בקרב העם כאמת בלתי מעורערת. הנזירים הכריזו, כי הדוג’ה של ונציה וכן שליח האפיפיור שוחדו על־ידי היהודים ואין לתת אימון בדבריהם. כעבור זמן קצר, עם השתלטות הריאקציה הנוצרית באיטליה, הכירה הכנסיה רשמית בקדושתו של הילד ובפולחן הקשור בו, שנתפשט בכל איטליה.

שמעון “הקדוש”

גופתו החנוטה של שמעון הוצגה באחת מכנסיות טרינטו והמונים היו עולים לרגל לשם. נפוצו אגדות על מעשי הנסים שאירעו לאלו שפנו ל“ילד הקדוש שמעון”, שהפך לסמל של ההקרבה הנוצרית.

כך היה במשך מאות שנים. באוקטובר 1965, לפני עשר שנים, פירסם הוואתיקן הודעה רשמית שבה נקבע, כי הפולחן הנהוג לגבי הנער “הקדוש” שמעון מטרינטו משולל יסוד משפטי וצידוק היסטורי. הוואתיקן אף הודיע כי “נסיבות מותו של הנער הובהרו לאחרונה די הצורך והוא רואה את הפרשה כסגורה מבחינה היסטורית ומבחינה דתית”.

הפולחן בוטל. גופתו של הנער האומלל הוסרה ממקומה. במשך 500 שנה הופצה שׂנאה רבה ליהודים, נערכו רדיפות, הופצו אגדות מעוררות אימה בשם עיוות־דין שהיה גלוי בעצם בזמנו. אף־על־פי־כן, גדול כוחה של השׂנאה.

יהודים מעונים לאחר עלילת הדם בטרינטו

תעלומת ההגדה האשכנזית מן המאה ה־13:

ראשי נשרים במקום ראשי בני־אדם

תסרוקות הנשים שבציורי ההגדה עשויות לפי מיטב האופנה של אותו זמן, סוף המאה ה־13 – רשת של חוטי זהב וכסף העוטרת את השערות ובראשן סיכת אבן יקרה; הגברים חבושים ב“כובע היהודים” שנכפה עליהם על־ידי השליטים הנוצרים, בגדיהם ארוכים, שרוולי הבגדים צרים מאמת היד ומטה ורחבים מן הזרוע ולמטה. הבגדים מהודרים, אתה חש, אלו אנשים עשירים, מכובדים, מקובלים על סביבותיהם. אבל הראשים – היכן הראשים?

שכן ראשי האנשים שבציורי ההגדה הם ראשי צפורים, בעצם ראשי נשרים.

זוהי ההגדה של פסח הנודעת בשם “הגדת הצפורים”, אחת מההגדות הראשונות שעוטרו בימי־הביניים, בסביבות שנת 1300 והיא, יחד עם ספרי קודש אחרים מאותה תקופה, פותחת את הדרך לאָמנות העיטור של יהודי אשכנז. “הגדת הצפורים” היא בעצם ההגדה “האשכנזית” המצויירת העתיקה ביותר המצויה בידינו.

החוקרים סבורים שמוצאה מאחת מערי הריין, אולי מיינץ, לפי ציוריה, אנשיה ומבניה. הסגנון מעיד על ההשפעה שהושפעו הציירים היהודים ממסורת הציור שסביבם והוא מוכיח שאף־על־פי שהקהילה היהודית והנוצרית חיו בנפרד, היתה השפעה חזקה של מסורת הציור הנוצרית על היהודית. הצייר היהודי של ההגדה היה ער לסגנון האמנותי של סביבתו ונתן לה ביטוי בציוריו. יש להניח בוודאות כי צייר ההגדה היה יהודי, שכן רק יהודי הכיר טוב כל־כך את ספר ההגדה ואת נוהגי סדר הפסח ויכול לצייר אותם בפרטי פרטים מדוייקים.

הגדה למכירה

הגדה זו לא היתה ידועה עד שנת 1946. יום אחד הביא עולה מגרמניה את ההגדה למנהל מוזיאון “בצלאל” של אז, מרדכי נרקיס. המוכר לא היה סבור שיש בה משהו מיוחד. נרקיס בדק את ההגדה והיה נרגש. איש אמנות בעל חושים היה וידע, כי מחזיק הוא בידו את אחת ההגדות המעוטרות העתיקות והמעניינות ביותר.

שעה שהחזיק נרקיס את כתב־היד בידיו, נרגש לגילוי וירא שמא לא יוכל לרכשה מחוסר כסף, עברה במוזיאון קבוצה של תיירים. הללו ראו את התלהבותו של המנהל ושאלוהו לסיבה. נרקיס סיפר להם. אחד התיירים, נדבן נודע מארצות־הברית, פרד מונסון, הודיע מייד, כי הוא תורם את הכסף לרכישת ההגדה. וכך נרכשה בשביל מוזיאון “בצלאל” ושם היא שמורה עד היום.

בהגדה היו 50 דפים אולם לידינו הגיעו רק 48. היא היתה ברשות עורך־דין יהודי בשם לודביג מרום שחי בעיר קרלסרוהה, שקיבל אותה ממשפחתו. ד"ר מרום היה אישיות ידועה בגרמניה שלפני היטלר. עם עלות הנאצים לשלטון נאסר ובשנת 1934 הוצא להורג. ההגדה עברה לידי אדם בשם הרמן קאן שמכר אותה למוזיאון “בצלאל”.

כתב־יד מרפא

מצויים בידינו כתבי־יד יהודיים מעוטרים רק מהמאה ה־12. כתבי־יד אלו הם ספרי קודש, תנ"כים, מחזורי תפילות, מגילות פורים וכדומה. בעולם הנוצרי יש לאמנות עיטור כתבי־היד של ספרי תפילה ופולחן, מסורת ארוכה ובלתי פוסקת מאז האימפריה הרומית. בימי־הביניים הגיעה אמנות העיטור לפריחה. כתב־יד מעוטר, שפעמים רבות היה משובץ בצבעי זהב וארגמן, היה נדיר ויקר־ערך מאוד. הוא נכתב וצוייר בשביל מלכים, נסיכים ואנשים רמי־מעלה. האנשים האמינו שבכוחו של כתב־יד מעוטר לרפא ולעשות מעשי נסים. אולם כיוון שכתב היד היה יקר מאוד לביצוע הוא נמצא וגם נראה על־ידי אנשים מעטים.

כתבי־היד היהודיים המעוטרים היו כנראה נחלת שכבה רחבה יותר של אנשים והיו נכתבים בשביל משפחות עשירות או בשביל בית־כנסת. רבים מכתבי־היד היהודיים, כמו הספרים העברים, הועלו על המוקד על־ידי הנוצרים, הושמדו בפרעות או הלכו לאיבוד תוך כדי נדודיהם הרבים של היהודים. מעטים הגיעו לידינו וגם אלו, לאחר שעברו גילגולים רבים.

כתבי־היד העבריים המעוטרים הראשונים הם מהמאה ה־12 והמאה ה־13 ויש להן שתי מסורות עיטור נפרדות: מסורת יהודי ספרד ומסורת יהודי אשכנז. הספרים “הספרדיים” מעוטרים בדרך כלל בדפים שלמים של ציור המלווים את דפי הטקסט בלי שיהיה להם קשר ישיר אל הכתוב. ואילו העיטור בארצות אשכנז הוא בדף הטקסט עצמו. הציורים נמצאים בשוליים, חלק מהאותיות מעוטר והציורים מתייחסים אל הכתוב. דפי עיטור שלמים נדירים בכתבי־היד האשכנזיים.

“הגדת הצפורים” מכוּנה כך על שום האופן המיוחד בו מוצגות הדמויות הנושׂאות ראשי צפורים – ראשי נשרים. בשני מחזורים מפורסמים שקדמו להגדה זו – מחזור וורמייזא (משנת 1272 בערך) ומחזור אוכספורד (משנת 1290 בערך) – מעוטרים ראשי האנשים בדמות ראשי צפורים וכן מעטרים ראשי צפורים כתבי־יד ואחרים. ראשי צפורים מופיעים גם בכמה מן הספרים הנוצרים. כתבי־היד היהודים עם ראשי צפורים באו לעולם באותה סביבה – מחוזות הריין – ובאותה תקופה.

עקיפת האיסור

השערות רבות הועלו בקשר לצורה זו של הצגת דמות האנשים. המקובלת ביותר אומרת, שזוהי תשובה לדיברה השניה האומרת “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”. יש אמנם מן הרבנים של אותו דור, כמו הרמב"ם, האומרים כי האיסור חל רק על תבליטים ופסלים ולא על ציורים, אולם חכמים אחרים, כמו רבי יהודה החסיד, אסרו עיטור ספרי קודש בציורים.

על הנוהג לצייר בספרי־קודש חיות ועופות מספר רבי מאיר מרוטנברג, שחי בתקופת “הגדת הצפורים”:

“נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה עושים, שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונים ליבם לאביהם שבשמים – איסור של ‘לא תעשה לך פסל’ אין כאן”.

והוא מסביר, כי האיסור חל רק על “צורה בולטת” ולא בציור “שטוח” ובצבעים.

ביהדות אשכנז של אותו זמן נוצרו יצירות גדולות – פירוש רש"י ובעלי התוספות וספרי מוסר רבים. עוסקים היו בקבלה ובעולמות סוד, נוהגים אורח חיים צנוע וקשה ומסתגרים מסביבותיהם. מכונים היו “חסידי אשכנז”.

היתה זו יהדות בעלת סבר פנים חמורות שלא כאחותה יהדות ספרד, שבניה חיים ב“תור הזהב” ומשורריהם כותבים גם שירי יין, אהבה ושעשועים וראשיהם מתערבים בענייני הממלכה.

מספרי אותו דור למדים אנו על חייהם הקשוחים והחמוּרים של יהודי אשכנז ועולמם, ששולטים בו גם רוחות ושדים, נשמות מתות ומכשפות של אגדות הצפון.

מכתש אדום

ציורי ההגדה מנסים להימלט מאותו עולם אפל. יש בהם צבעוניות והנאה של “העולם הזה”, אבל גם הם נותנים לנו מאורח חייהם של יהודי אשכנז באותו דור.

בפתח ההגדה ציור של יהודי, הלבוש בגדים ירוקים, כותש במכתש גדול של עץ אדום את החרוסת.

בעמוד אחר רואים אנו איש ואשה יושבים לשולחן ארוך של פסח, המכוסה במפה חגיגית, הגבר לובש את כובע הקלון היהודי ובספר הפתוח לפניו כתוב ‘הא לחמא’.

בציור אחר אנו רואים את הילד מוציא מתחת למפה את האפיקומן המוצנע ומגישו לאביו. הילד איננו חובש את “כובע היהודים”. ציורים נוספים מתארים את דרך אפיית המצות, את המשפחה היושבת לשולחן והמשרת נושא על שכמו את השׂה הצלוי. השׂה הוא בעצם איל בעל קרנים!

כאמור, בקצה תסרוקות הנשים מצויה סיכה ובה אבן יקרה. תסרוקת זו אנו מכירים מדבריו של הרב יצחק בן משה בספרו “אור זרוע”, המתאר תסרוקת אשה עשויה רשת של חוטי זהב וכסף והוא מוסיף: “בנות הריינוס תוחבות בתוך פדחתן מחט”.

35 עמודים מתוך 48 עמודי ההגדה מעוטרים. באחד מן העמודים אנו מוצאים ציור של עבודת הפרך במצרים והוא ציור נדיר בימי־הביניים: פועלים עוסקים בבנייה.

הדף המתאר את נגיפת המצרים הוא מעניין, שכן לפרעה ולחייליו פרצוף אדם. גם למלאכים שבהגדה ראש אדם, אם־כי מטושטש קצת. יחד עם פרעה נראים אבירים משוריינים רוכבים על סוסים. לפרעה, שהוא מעין דמות הקיסר הגרמני, כתר לראשו ובדגל שלפניו סמל קיסרות גרמניה – נשר (ואולי נשר מלכותי זה – סמלה של הממלכה הגרמנית־רומית – הוא הגורם לראשי הנשרים?).

לשנה הבאה בירושלים

הדף היפה ביותר הוא המופיע מול התפילה “לשנה הבאה בירושלים” ואנו רואים בו יהודי בתוך שער של בניין גוֹטי ולמטה ממנו ארבעה יהודים אחרים, לבושים ססגונית, מרימים ידיהם בכעין שבועה ומראים באצבע כלפי מעלה.

הציורים מחוסרי תיאורי נוף ואינם ממוקמים במקום מיוחד.

אופי ציורי “הגדת הצפורים” נובע מן המסורת היהודית שבאה בעיקר לעטר את הכתוב, אך אינה יוצרת מסגרת אמנותית עצמאית. על כן אפשר להשוות עיטורים אלו לצורת כתיבה מקושטת, כאשר האותיות משמשות סמלים מוכרים לכל. המעטר מבקש להדגיש את העיקר ואיננו רוצה להפוך את העיטורים לשפה־חזותית רחבה.

“הגדת הצפורים” היא דוגמה אחת מרבות, המעידה שלמרות האיסור של “לא תעשה לך פסל” התפתחה אמנות יהודית בעיקר בתחומים הקשורים לפולחן ובספרי הקודש. יצירותיה אמנם אינן מונוּמנטליות במובן המקובל של המלה, אולם המונומנטלי איננו מתבטא בממדים, אלא ברצון ובשליחות האמנותיים.

מרדכי צבי מאנה, משורר עברי בן עשרים־ושבע, שכב במיטתו מוכה שחפת והוא חרש כמעט לחלוטין, וביקש שיתנו לו נייר ועט. נזדקף מעט והחל לכתוב.

הרופאים אמרו לו שיסע לארץ־ישראל שכן אקלימה החם יעזור לו במחלתו. מרדכי צבי מאנה קיווה שכוחו יעמוד בו לנסיעה זו, משׂאת נפשו, והוא הביע בשיר את תקוותו:

הה מי יתן כנפי נשר

לי, גם לי תולעה!…

עלי שדמות בר ופרי

אעבוד גם אנכי,

אעבוד, אשיר, אשאף רוח,

אולי ישוב כוחי!

…אייך, אייך אדמת קודש

רוחי לך הומיה,

לו גם את, גם אני יחדיו

נשוב עוד לתחיה.

אולם חלומו של המשורר לא התגשם, כמה חודשים לאחר מכן, בסוף הקיץ של שנת 1886, מת.

מרדכי צבי מאנה נולד בשנת 1859 לאב שהיה חורת אותיות במצבות. מנעוריו נמשך לציור ולמד באקדמיה בפטרבורג היא לנינגראד, אותה סיים בהצטיינות וזכה באות־כסף מאת אחיו של הקיסר הרוסי. על שום מקצועו כינה את עצמו גם “המצייר”, שהם ראשי תיבות: מרדכי צבי רדוֹשקוביץ (העיר בה נולד).

חורשים בארץ אבות – ציור של מאנה

כתב שירים ליריים, שירים לאומיים ותירגם משירי פושקין, לרמונטוב, גיתה ופרוג. הוא היה בין הראשונים בספרות העברית שכתב על האמנות והיה ממעצבי דמותם הגראפית של מאספים עבריים כמו “האסיף” ו“כנסת ישראל”. “כנסת ישראל” הוא אחד הבטאונים היפים ביותר מבחינה עיצובית שיצאו לאור באותם ימים. בציור השער של השנתון שיבץ תמונות מחיי עבודת האדמה בארץ־ישראל: איכר חורש אדמתו, בציר ענבים, קציר תבואה וכן צייר כותרות ועיטורים מסוגננים.

השיר “משׂאת נפש” שכונה גם “שמש אביב” על שום תחילתו, נדפס בכרך הראשון של “כנסת ישראל” שיצא לאור בוורשה בסוף 1886 ומאנה לא זכה לראותו. חודשים אחדים לאחר פירסומו דבק בו לחן מזרח אירופי שמקורו לא ידוע. במנגינה זו הוא מושר עד היום.

עולי 1891, אלו הקרואים “עליית טיומקין”, הביאו עמם את השיר “משׂאת נפשי”. אותו זמן נוסדה המושבה חדרה ו“משׂאת נפשי” היה “המנון” המושבה ששרוהו בכל הזדמנות.

עוד באותם ימים נתוספה לשיר מנגינה שניה, גם היא מזרח־אירופית ואף־על־פי שתווי מנגינה זו נתפרסמו בספר־השירים של אידלסון שיצא לאור בשנת 1912 – לא זכתה להתפשט כקודמה. נמצאו הטוענים, כי את הלחן של הפזמון כתב החזן והמלחין אברהם משה ברנשטיין, אלא שיש לפקפק בכך. יש להניח שאילו חיבר ברנשטיין את המנגינה ל“משׂאת נפשי” היה מפרסם על כך, כשם שעשה כשהלחין מנגינה לשיר אחר של מאנה – “עם עולם”.

חמדה בן־יהודה סיפרה בזכרונותיה, כי בטקס הנשואין עם אליעזר בן־יהודה שנערך בשנת 1892 בקושטא הושר שיר אחד – “משׂאת נפשי”. שר אותו אברהם פרומקין, בנו של עורך “החבצלת” ואנרכיסט מפורסם לעתיד באמריקה, שהיה לו קול יפה מאוד.

“משׂאת נפשי” בן 15 הבתים (שרק חלקם מושרים), הוא מן השירים הידועים ביותר, מעין שיר־עם, ושלושה דורות לאחר שנתפרסם הוא עדיין מושר ומוקלט על־ידי זמרים רבים ולפי עיבודים כליים ברוח ימינו, דוגמת עיבודו של המלחין משה וילנסקי המושמע לעתים קרובות ברדיו ובטלביזיה באתנחתות. כבר בשלהי המאה שעברה היה השיר חלק מהרפּרטואר הזמרתי של כל מופע במושבות. הסופר משה סמילנסקי הירבה להזכיר שיר זה בסיפוריו על אותם הימים. כנראה שהוא אהב אותו מאוד והירבה להשמיעו, אף־על־פי שלא היה מוזיקלי ביותר וקשה היה לשאת את זמרתו, שכן כך מעיד עליו שמואל כהן, איכר מראשון־לציון בזכרונותיו:

“עודני זוכר כיצד היה משה סמילנסקי הצעיר מחריש את אָזני בנעימתו המסולפת לשיר ‘משׂא נפשי’ ובייחוד כשהתלהב עם החרוז ‘מה נעמת תור האביב’”…

השפעתו של מאנה ניכרת בשיריהם הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי. שורותיו של מאנה “הה, מי יתן כנפי נשר… אז אעופה אסע קדמה” מבשׂר בעצם את שירו הראשון של ביאליק “אל הציפור”, שנכתב חמש שנים אחר־כך: “מי יתן לי אבר ועפתי אל ארץ בה ינץ השקד התומר”.

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה

עַד לִקְצוֹת שָׁמָיִם;

זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָמָה

תַּאֲוָה לַעֵינַיִם.

סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט

עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר,

עַל רֹאשׁ גַבְנון בָּדָד, דוּמָם

יוֹשֵב לוֹ הַמְּשוֹרֵר.

מַה נַּעַמְתָּ תּוֹר הָאָבִיב!

הוֹדָךְ מִי יַשְמִיּעַ;

תִקווֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָבֹאנָה

יוֹם אֶל יוֹם יַבִּיעַ!

נפוליון במדבר סיני

עד כה טענו ההיסטוריונים כי העיר עכו מנעה מנפוליון את כיבוש המזרח, בכתבה זו מוכיח המחבר כי בעצם אל־עריש היא שהכשילה את הכובש הגדול.

אזרחי פאריז שעיינו בעתון הבוקר בראשית חודש מארס 1799, השתוממו לקרוא את הידיעה, כי הגנרל בונפּרטה יצא לכבוש את ירושלים, כדי להחזיר ליהודים את מולדתם וכי גדודים של חיילים יהודים נלחמים בשורותיו ומאיימים כבר על העיר חלב בסוריה.

ידיעה זו עוררה הדים מעורבים בין הקוראים הצרפתים והעתון מיהר למחרת לפרסם ידיעה נוספת ולהסביר, כי לא רק כדי להחזיר ליהודים את ארצם יצא נפּוליון לארץ הקודש, אלא כדי לאיים משם על אסיה הקטנה ועל קושטא מזה ועל המפרץ הפרסי מזה ולהמשיך ולהגיע עד הודו.

כדי להבין את הרקע לידיעות אלו עלינו לחזור לסתיו של שנת 1797. במידה רבה בשל נצחונותיו של בונפּרטה בן ה־28 נופצה הקואליציה של מלכי אירופה שביקשו להדביר את הרפּובליקה הצרפתית הצעירה. רק בריטניה לבדה לא הכירה ברפּובליקה. על בונפּרטה הוטלה משׂימה לכבוש את בריטניה, שהכריזה חרם כלכלי על צרפת ושליטתה בימים הביאה כמעט להתמוטטות כלכלית של הרפּובליקה הצעירה.

אולם עד מהרה הגיע בונפּרטה למסקנה שאין הצי הצרפתי יכול להשיג עליונות על הצי הבריטי בתעלת לה־מנש, הדרושה כדי להעביר צבא לאיים הבריטיים. על כן הציע לממשלת צרפת אלטרנטיבה: לכבוש את מצרים!

מצרים נמצאה בפרשת־דרכים אסטרטגית וממנה ניתן להתקדם דרך ים סוף מדרום ודרך ארץ־ישראל ועיראק, אל האוקיאנוס ההודי ולשבש את אורחות המסחר הבריטי. מושבה צרפתית במצרים תהווה גם בלם יעיל נגד התפשטות בריטית באגן הים התיכון המזרחי וקרש קפיצה אל הבלקנים ואל עורפה של מרכז אירופה.

ממשלת צרפת השתכנעה מטענותיו של נפּוליון בונפּרטה. מצרים נמצאה במצב צבאי נכשל, חייליה חסרים נסיון באורחות מלחמה אירופיים והם לא יוכלו לעמוד נגד חיל משלוח אפילו קטן יחסית.

אל־עריש נלחמת בצרפתים – מפת הקרב

נפוליון כובש את מצרים

וכך, ביולי של שנת 1798, נחת נפּוליון בראש 30 אלף חיילים באלכסנדריה. עד מהרה נכבשה מצרים התחתית והמצביא הצעיר ניסה לקנות את ליבם של המצרים בחלוקת כבוד ויקר לאיסלאם ולכוהני־הדת המוסלמיים. נראה היה שנפּוליון מתבסס בארץ היאור למרות נצחונו המזהיר של אדמירל נלסון הבריטי בקרב ימי באבוקיר ליד אלכסנדריה (1.8.1798), בו הושמד כל הצי הצרפתי.

בריטניה שרצתה למנוע נצחון צרפתי ותורכיה, שמצרים היתה שייכת לה, החליטו לערוך מתקפה צבאית משותפת כדי לגרש את הצרפתים ממצרים. הם תיכננו מבצע מלקחיים ענק: זרוע אחת עמדה להיות מורכבת מגייס רב עוצמה אשר יונחת על־ידי הצי האנגלי בחופי מצרים והזרוע השניה, חיל יבשה תורכי, עמד לצאת מסוריה וארץ־ישראל ולעלות על מצרים דרך סיני.

כשנודע לנפוליון על התכנית, גמר אומר לא להמתין להתקפת האוייב ונקט בתכסיס אשר חזר עליו מאז כמה פעמים: להקדים ולצאת מול אחת מזרועות האוייב, ולהכות אותה טרם תבוא לאיחוד עם בת בריתה. מזג האוויר, הרוחות וזרמי החוף ימנעו את ביצוע הנחיתה הבריטית לפני חודש מאי 1799 ונפּוליון החליט על מסע בזק כדי למגר את הצבא התורכי המתארגן בסוריה לפלישה למצרים.

סוד ההצלחה של המיבצע היה תלוי בראש ובראשונה במהירות המסע. היה זה בחודש דצמבר. עד מאי חייב הוא לשוב למצרים ולהיערך בחופיה, כדי לבלום את הפלישה הימית הבריטית.

מסע במדבר

אירגון המסע לארץ־ישראל הבלתי נודעת היה כרוך בעבודת מטה מסובכת ובהכנות מינהליות בממדים שגם מצביא טוב ומנוסה לא היה מצליח לבצעם תוך חודש. אבל נפוליון במרצו האדיר ובכושר מנהיגותו, הצליח לארגן את המסע במשך חודש, אם־כי תוך ויתור על חלק מן ההכנות המקובלות.

נפּוליון הגיע למסקנה, כי בַמזרח יצליחו גם כוחות צרפתים קטנים לנצח בקרב. על כן הזניח את ההכנות הצבאיות. את האתגר הגדול ראה בחציית מדבר סיני ובאירגון מושלם של המינהלה, האספקה והאפסנאות. בפקודת ההתראה שלו למפקד אוֹגדת החוד אמר: “עליך להתגבר על שני אויבים – הרעב והצמא”. הוא ראה בכוחות הטבע את אויביו העיקריים.

ברוח זו הינחה את המודיעין וביקש ידיעות על דרכים ושבילים בסיני, על מקורות מים ועל מקורות מזון. ושעה שסייריו וסוכניו של נפּוליון עשו דרכם בסיני לארץ־ישראל, אירגן הגנרל חיל פלישה קטן של 12 אלף חיילים ורכש למענם על־ידי שליחים רבים “אמצעי תובלה” מותאמים לתנועה במדבר: חמורים ופרידות, גמלים וסוסים. הותקנו עליהם זבילים לנשיאת ציוד, מזון, מים ואספקה אחרת. כל יחידה צוידה בכלים לחפירת בארות ושאיבת מים ולכל חטיבה צורפה יחידת מהנדסים־פלסים שתפקידם היה להכשיר דרכים, לחפש מקוֹרות מים, לגשור גשרים ולמפּוֹת את השטח. הגמלים נשאו גם ציוד לבתי־חולים. תותחי שדה קלים פורקו ונקשרו לגב הבהמות. בונפּרטה עצמו פיקח על ההתארגנות העצומה והמסובכת.

פניה ליהודים

אותה שעה עסק גם בפעילות מדינית והסברתית והגביר את קשריו עם היהודים. הגיעו לידינו שני מנשרים בהם קרא נפּוליון ליהודים להיאבק לצד הצרפתים כדי לשקם את עצמאותם בארץ־ישראל בחסות צרפת. נפּוליון העסיק יהודים מקומיים במצרים יחד עם קופּטים במינהל החדש, שכן ראה בהם אלמנט מהימן. יהודים נמצאו גם בין הסוכנים והתעמלנים אשר שיגר לארץ־ישראל ולסוריה ערב המסע.

לפעולות אלו שייכות איפוא הידיעות בעתונות הצרפתית על גדודים יהודים שנתגייסו לצבא נפּוליון. אבל ידיעות אלו היו רחוקות מן האמת. יהודי ארץ־ישראל וסוריה חרדו מפני ידם הקשה של השליטים המוסלמים ולא העזו, גם אלו שאהדו את הצרפתים, לנקוט בעמדה שתראה אותם כתומכים בצרפתים. בראש קהל היהודים באיזור עכו עמד אז ה“מועלם” – חכם – חיים פרחי שהיה שר חשוב אצל מושל עכו אחמד ג’זאר וחיים פרחי, רב ההשפעה, היה איתן בנאמנותו לג’יזאר פחה ובהתנגדותו לצרפתים.

במפקדתו של נפּוליון בקהיר נסתבר, כי הדרך המתאימה ביותר לצבא הכובש היא מקנטרה, רומני, ביר־אל־עבד, ביר־אל־מזר לאל־עריש ולעזה, לאורך הכביש של ימינו. כן נודע, כי באל־עריש מצויים מקורות מים ואספקה חיוניים להצטיידות הצבא הצרפתי וכיבושה של אל־עריש הוא תנאי בל יעבור להצלחת המסע.

מתוך עיון מדוקדק בספרי הנוסעים שעברו בארץ בזמן האחרון הסתבר לנפּוליון, כי העיר היחידה שיכולה להוות בעיה להתקדמות צבאו היא עכו, מושבו של אחמד ג’זאר. ומאחר שדוחות המודיעין מסרו, כי דרכי סיני אינן עבירות בשום פנים ואופן לארטילריה כבדה ולציוד מצור כבד, הטעינם על שייטת אניות ששטה לאורך החוף, במקביל להתקדמות צבאו, כדי שתנחית את הציוד הכבד בקרבת עכו, כדי להיעזר בו בכיבוש העיר.

חודו של חיל המשלוח, הדיביזיה של גנרל רייניה, יצאה מקטיה שבקרבת רומני ב־6 בפברואר 1799. משׂימתה היתה כיבוש אל־עריש והבטחת מימיה ומחסני המזון שלה, שהותקנו לא מזמן על־ידי התורכים כדי לצייד את צבאם בדרכו מצריימה.

אדמירל סידני סמית – עזר לג’זאר פחה לעמוד נגד נפוליון

ההפתעה הגדולה

ב־8 בחודש, עם לילה, הגיע רייניה סמוך לאל־עריש, הלין את חילו התשוש בחורשות התמרים שליד החוף והתכונן להיכנס לעיר למחרת

ולמחרת הנה הפתעה: כאשר החלו הצרפתים נעים עם שחר אל עבר אל־עריש שחשבוה לעיר פרזות, הבחינו במצודה שלה, חומות אבן עבות למדי, מגדלי פינה בולטים כלפי חוץ ועל החומה כתריסר קני־תותח וחיל המצב תופס את עמדות הירי בראש החומה בצפיפות רבה.

תדהמתם של רייניה וקציניו היתה גדולה. נאמר להם, כי עד עזה אין לצפות לשום ביצורים או אוייב והנה לנגד עיניהם מצודה חזקה. רייניה מיהר להתאושש ונקט בתכסיס נכון: הוא הסתער מיד על המצודה בתקוה לכובשה בטרם תוגבר ביחידות תורכיות שנראו נעות בשטח. חסן אגא, מפקד המצודה, הבחין בהתקדמות רייניה ופקד לנעול את שערי המצודה ואפילו אם לא יוכלו להיכנס לתוכה היחידות התורכיות המתקרבות לעיר. ההתקפה נכשלה ורייניה שם מצור על אל־עריש, אבל לא היתה לו ארטילריה וציוד מצור כלשהו. במשך שבוע עמד בחוסר אונים מול החומה, אם־כי את הכוחות התורכים אשר לא הספיקו להסתגר בתוך המצודה ותגבורות אשר הגיעו מעזה – היכה ופיזר לכל הרוחות בקרב לילי בין החולות. אך מצודת אל־עריש נשארה סגורה בפניו כשהיא שולטת על הבארות העיקריים ונוצרת בתוך מחסניה אספקה חיונית להמשך המסע.

עברו עוד חמישה ימים. חיל המשלוח כולו הגיע לאל־עריש עם נפּוליון בראשם. רק אז נכנעו אלף מגיני המצודה, הוענקה להם “כניעה בכבוד צבאי מלא” והם יצאו לחופשי, על נשקם וציודם האישי.

סיירים צרפתים בדרכי סיני

12 יום שאבדו

נפוליון בשנת 1798, קפיטן תותחנים לשעבר, שהצטיין בקרבות, ויצא לכבוש את המזרח בשביל צרפת

העדר המידע על קיום המצודה באל־עריש וחוסר בציוד מתאים להכנעת המצודה עלו לנפּוליון בעיכוב של 12 ימים. עכשיו יודעים אנו כי ימים אלו היו יקרים מפז, שכן אחמד ג’יזאר נואש מהגנת עכו ופקד על פינויה של העיר והעתקת מושבו לצור.

אבל ארבעה ימים לפני שנפּוליון הגיע לגבול עכו הטילה שייטת בריטית את עוגניה בנמל ומפקד השייטת סידני סמית והשר חיים פרחי הצליחו לשכנע את אחמד ג’יזאר לבטל את צו הפינוי והנסיגה.

סידני סמית הביא עמו כאמצעי שיכנוע שי נכבד – תותחי המצור של נפוליון אשר נועדו להבקיע את ביצורי עכו ואשר הושטו לאורך החוף במקביל לצבא הצרפתי העולה ביבשה. סידני סמית שם מארב לשייטת והצליח לתפוס את האניות עם התותחים. אלו הועלו חיש מהר על חומות עכו ומומחים בריטים הכינו את העיר להגנה.

נפּוליון הגיע לעכו ב־19 במארס. משראה את האניות הבריטיות המגינות על העיר ואת “תותחיו” המגינים על החומה, נמנע מלהסתער על העיר וניגש למצור כשהוא חסר ארטילריה כבדה. הבריטים סיפקו את צרכי הנצורים דרך הים. הם הצליחו גם להחדיר לעיר תגבורת ניכרת של חיילים תורכים מובחרים. נפּוליון נוכח לדעת, כי לא יצליח לכבוש את עכו, הסיר את המצור ב־20 בחודש מאי ונסוג במהירות מצרימה.

בארבעה ימים הקדים האדמירל הבריטי ואניותיו את נפּוליון בעכו. לו לא נעצרו חייליו ליד אל־עריש במשך 12 ימים היה מגיע לפני האנגלים לעכו והיה מסתער על העיר כשזו עדיין מוגנת שלא כראוי.

איננו יודעים במה היו שונים פני ההיסטוריה לו כבש נפּוליון את עכו, אבל אנו יודעים כי עמדו נגד עיניו תכניות מרחיקות לכת, אשר לו התממשו היו בוודאי משנות את מהלכה של ההיסטוריה.

המצודה באל־עריש בשנת 1917 – מאז נהרסה

פייסל, מנהיג העולם הערבי ווייצמן, מנהיג התנועה הציונית מצטלמים בהרי מואב

עם תום מלחמת העולם הראשונה חתמו הערבים והיהודים על הסכם לפיו הכירו הערבים בזכויות היהודים על ארץ־ישראל והיהודים הבטיחו כתמורה עזרתם למדינה הערבית

לאחר נסיעה ארוכה הגיע ד"ר חיים וייצמן אל רמת־מואב. בלילה עמד בלב מחנה הלוחמים הערבי הרועש. הוא צפה בנופי ארץ־ישראל שמעבר לערבה ומעב לים־המלח המוארים באור ירח והיה נרגש. נדמה היה לו שהוא עומד כאן, כמו אבות־אבותיו לפני 3200 שנה, נציגם של בני ישראל שבא אל מחנה מואב ואדום לבקש שיתירו לעמו לעבור דרך ארצותיהם. לרגע, היה נדמה לו, כי חלום גדול מתגשם: שיבת היהודים לארצם תיעשה תוך שיתוף ושלום עם הערבים שכניהם, המקימים מדינות סביב ארץ־ישראל.

חצי שנה לפני כן הגיע חיים וייצמן לארץ־ישראל בראש “משלחת ציונית” – ועד־הצירים, שפעלה בחסות אנגלית וחבריה היו נציגי יהודי אנגליה, צרפת ואיטליה ומטרתה לבדוק את המצב בארץ ולהכין תכניות ברוח הכרזת בלפור שזה עתה פורסמה.

היה זה באביב של שנת 1918. המלחמה היתה עדיין בתקפה והאנגלים שלטו רק על מחציתה של ארץ־ישראל. בצפון שלטו התורכים. המחנות התכוננו לקרב האחרון. וייצמן חיפש קשרים עם הערבים. בידי היהודים נמצאה אמנם הבטחה מן האנגלים שיעזרו להם בבניין בית־לאומי בארץ־ישראל, אבל סבור היה כי הסכם ושיתוף פעולה עם הערבים המתעוררים לעצמאות – יעזור לשני הצדדים. בהמלצת גנרל אלנבי, מפקד הכוחות הבריטים, יצא לפגישה עם האמיר פייסל, בנו של חוסיין, שליט ערב ו“שריף המכה”. פייסל עמד בראש הכוחות הערבים שלחמו בתורכים בעזרתו ובעידודו של קולונל לורנס האנגלי.

מסע הרפתקני

המורדים הערבים פעלו במדבר ערב ובדרום עבר הירדן. מטהו של האמיר פייסל נמצא בהרי מואב. התורכים החזיקו בעמק־הירדן ואי־אפשר היה להגיע אליו בדרך המקובלת – יריחו ועבר הירדן. וייצמן נסע למטהו של פייסל בדרך ארוכה מאוד: ברכבת עד סואץ ומשם בספינה קטנה ומזוהמת שהיתה המקשרת בין המטה הבריטי והמורדים.

הספינה, היו בה גם ארגזים של זהב מתת למורדים, נסעה סביב לסיני בלשון סואץ ובלשון אילת והביאה את ויייצמן, לאחר מסע של ששה ימים, לעקבה. היה זה בחודש יוני 1918 והחום בערבה היה רב. הקצין הבריטי שליווה את וייצמן חלה ונשאר בעקבה. לווייצמן ניתן ליווי של קצין אחר ומורה דרך ערבי והם יצאו במכונית צפוֹנה בדרך הערבה. אחרי שלוש שעות התקלקלה המכונית וּוייצמן המשיך את דרכו על גבי גמלים עד שהגיע למחנה של חיל האוויר הבריטי למרגלות הרי הנגב. למחרת הועמדה לרשותו מכונית שטיפסה בהרי מואב, מעבר לערבה, אולם במחצית הדרך התקלקלה. וייצמן המשיך ברגל עד שהגיע למחנה צבאי בראש רמת הרי מואב. שוב הועמדה מכונית לרשותו ועמה הגיע עד המטה של פייסל.

שייכים ערבים רכובי גמלים יצאו לקבל את פניו והביאו עמם מים ופירות וברכה מהאמיר. לרשותו של וייצמן הועמד אוהל נאה. ירד הלילה. וייצמן יצא מאוהלו והסתכל בנוף ההרים והמדבר סביבו, נוף ארצות התנ"ך, והיה נרגש. הוא סיפר על אותו לילה:

“היה ליל ירח נפלא, אור ירח ארצישראלי. השקפתי ממואב על עמק־הירדן, ים המלח והרי יהודה הנראים מרחוק. בעומדי שם באני לפתע הרגש, כי שלושת אלפי שנים נגוזו והיו לאין. הנה אני ניצב פה על אותה האדמה, באותה השליחות שניצבו אבות־אבותי בשחר תולדות עמי, בבואם לקחת דברים עם מושל הארץ לבקש רשות לעבור בגבולו, למען יוכלו לשוב לארצם ולמולדתם”.

למחרת נערכה שיחה עם האמיר פייסל. וייצמן סיפר לאמיר על התנועה הציונית ואמר לו כי האיזור גדול ויש בו מקום למדינות ערב וליהודים. פייסל שאל שאלות רבות. בתום הפגישה בת השעתיים ביקש פייסל מווייצמן שיצטלם אתו. השניים יצאו מחוץ לאוהל המלכותי והצלם הנציח אותו רגע בתמונה מפורסמת.

במחנה פגש וייצמן את לורנס הנודע. השניים היו ידידים ואף־על־פי שלורנס מפורסם כפרו־ערבי מובהק, הרי היה לו יחס חיובי לציונות. וייצמן עקב אחרי לורנס שניהל משׂא־ומתן עם שייכים ובדואים, וחילק להם לירות של זהב שבאו בארגזים בספינה. לורנס נתן הוראות לקראת פעולות חבלה באותו לילה במחנה התורכי.

לפי “הערב ביולטין”, הבטאון של לשכה־הערבית במטה הפיקוד הבריטי בקאהיר, אמר פייסל באותה פגישה, כי הוא מביע אמנם רק את דעתו הפרטית, אולם תקוות וייצמן “אינן נטולות אפשרות של הגשמה”. לפי הבטאון, יצרה הפגישה “הערכה הדדית מסויימת אשר תהיה מועילה בבוא העת”.

לוחמיו של פייסל ליד אוהל מנהיגם בהפוגה בין קרב לקרב (צילום של לורנס)

לקראת ועידת השלום

בקרב האחרון במלחמה כבשו פייסל וחייליו את דמשק – או כך העמידו האנגלים פנים כדי לעודד את בחירם שביקש להקים מדינה ערבית גדולה והוא בראשה. וייצמן ופייסל הגיעו ללונדון לקראת ועידת השלום. הם נפגשו כמה פעמים וניהלו משׂא־ומתן בעידודו של “לורנס הערבי”, יועצו של פייסל. בראשית שנת 1919 חתמו השניים על הסכם שנכתב על־ידי לורנס על דעת שני הצדדים. לוּ היה “יותר מזל” לתנועות העצמאות היהודית והערבית אפשר והיה עומד עד היום כבסיס ליחסים בין שתי התנועות. פייסל הסכים להתיישבות היהודית בארץ־ישראל ופיתוחה על־ידי היהודים וכתמורה הבטיחו הציונים לעשות למען מדינה ערבית עצמאית בסוריה תחת הנהגתו של פייסל, ולעזור לה מבחינה מדינית וכלכלית. למעשה, הוקצתה ארץ־ישראל, לפי ההסכם, ליהודים ללא סייג של תביעה ערבית כלשהי.

בהסכם נאמר:

"הוד מלכותו האמיר פייסל, הפועל כבא־כוח ממלכת חיג’אז ובשמה, מתוך הכרה בקרבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם העברי ומתוך הנחה שהדרך הבטוחה ביותר להשׂגת שאיפותיהם הלאומיות הוא שיתוף פעולה אמיץ ככל האפשר בפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ־ישראל, ומתוך רצון לאשר שוב את ההבנה הטובה הקיימת ביניהם, באו לידי הסכם בסעיפים אלו:

1. המדינה הערבית וארץ־ישראל יתנהלו בכל יחסיהן ופעולותיהן ברוח של רצון טוב והבנה הדדית לבביים ביותר ולשם כך ימונו ויפעלו באי־כוח ערביים ויהודיים, מיופי־כוח כדין, בכל אחת מארצות אלו.

2. מייד לאחר סיום הדיונים בוועידת השלון ייקבעו הגבולות המוחלטים שבין המדינה הערבית לבין ארץ־ישראל על־ידי ועדה מוסמכת מטעם שני הצדדים.

3. בקביעת החוקה וההנהלה של ארץ־ישראל יאחזו בכל האמצעים שיש בהם משום ערובה שלמה להגשמת ההצהרה של ממשלת בריטניה מיום 2.11.1917 (הצהרת בלפור).

4. ינקטו בכל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר את עליית היהודים לארץ־ישראל בקנה־מידה רחב וליישב במהירות האפשרית את העולים היהודים על הקרקע, התיישבות צפופה ומתוך עיבוד אינטנסיבי של האדמה. עם זאת, יגנו על הפלח הערבי ועל האריסים וזכויותיהם ויסייעו בידם לשם התפתחותם הכלכלית.

5. לא יתקנו תקנה ולא יחוקקו חוק, שיאסור או יפריע באיזה אופן שהוא על חופש הדת. יתר־על־כן, לעולם לא יורשו חופש דת ותפילה בדרך של הפליה או זכות קדימה. לעולם לא יקבע קריטריון דתי לשימוש בזכויות אזרחיות או פוליטיות.

6. המקומות הקדושים של המושׂלמים יהיו נתונים לפיקוח מושׂלמי.

7. ההסתדרות הציונית תשלח לארץ־ישראל ועדת־מומחים לחקור את האפשרויות הכלכליות של הארץ ולערוך דין־וחשבון על האמצעים הטובים ביותר להתפתחותה. ההסתדרות הציונית תעמיד את הוועדה לרשות המדינה הערבית כדי לחקור את האפשרויות הכלכליות של המדינה הערבית ולערוך דו"ח על האמצעים הטובים ביותר להתפתחותה. ההסתדרות הציונית תתאמץ במיטב כוחותיה לסייע בידי המדינה הערבית על־ידי הספקת אמצעים לפיתוח האוצרות הטבעיים והאפשרויות הכלכליות שלה.

8. הצדדים החתומים מסכימים לפעול מתוך הסכם והרמוניה מוחלטים בוועידת השלום בכל העניינים הנכללים בהסכם זה.

9. כל חילוקי הדעות שיתעוררו בין שני הצדדים ימסרו לבוררות של ממשלת בריטניה".

וייצמן בשנות העשרים

המלך פייסל

היה זה רגע היסטורי. וייצמן חתם על ההסכם ופייסל חתם על ההסכם, שנכתב אנגלית. אולם פייסל שעמד באותו זמן במאבק על שלטונו בסוריה, הוסיף בכתב ידו הערבית:

“אם ענייני הערבים יסודרו כפי שביקשתי בגילוי־הדעת מיום 4 בינואר אל מזכיר המדינה הבריטי לענייני חוץ, אוציא לפועל את הכתוב בהסכם זה. אם ייעשו שינויים אין אני אחראי להוצאה לפועל של ההסכם”.

לורנס תירגם לווייצמן את הפסקה והוא הסכים לה.

לורנס בלבוש ערבי בעקבה

חילוקי הדעות ייעלמו

חודשיים אחר־כך נתפרסם בעתון צרפתי בשמו של פייסל כאילו הוא עויין לציונות. פייסל נפגש על המנהיגים הציונים והכחיש את הידיעה ואף שלח מכתב לשופט פליקס פרנקפורטר, נציג ציוני ארצות־הברית לוועידת השלום. במכתב נאמר בין השאר, כי “הערבים ובפרט המשׂכילים שבהם רואים את התנועה הציונית מתוך אהדה עמוקה”. פייסל כתב כי המשלחת הערבית רואה את הצעות הציונים לוועידת השלום מתונות והגיוניות והם יסייעו לקבלן. “נברך את היהודים מקרב לב לשובם הביתה” – נאמר במכתב.

התנועה הערבית והיהודית משלימות זו את זו – כותב פייסל – שתיהן לאומיות ולא אימפריאליסטיות, יש בסוריה מקום לשתיהן ואין הצלחה אמיתית לאחת בלי השניה. יש אנשים המבקשים לנצל קשיים שונים בין העמים והציגו את היהודים באור לא נכון לפני הפלחים הערבים בארץ־ישראל, אולם חילוקי הדעות אינם בשאלות עקרוניות וכולם ייעלמו עם הזמן.

ופייסל סיים: “אני ועמי אתי צופים לעתיד בו ניעזר איש באחיו והארצות ששנינו מעוניינים בהן תתפוסנה שוב את מקומן בקהל עמי־התרבות בעולם”.

בתזכיר שהגישה ההסתדרות הציונית לוועידת השלום היא תמכה בדרישות הערביות למדינה עצמאית בסוריה והביעה את נכונותה להקציב למדינה הערבית שטחים חופשיים בנמלי חיפה ועקבה. נראה גם, כי היהודים, על אף תביעתם לארץ־ישראל משני גדות הירדן עד המדבר הסורי, מוכנים היו, כי הגבול יעבור מערבה למסילת הברזל החיג’אזית החוצה את לב עבר הירדן. פייסל לא כלל בתביעותיו לוועידת השלום את ארץ־ישראל.

פייסל הומלך על־ידי הערבים על סוריה, אולם לזמן קצר מאוד, הצרפתים גירשו אותו. לאחר זמן הושיבו אותו האנגלים על כסא המלוכה בעיראק. אותו זמן נערך מרד במדבר סעודיה ואביו השריף חוסיין גורש על־ידי אבן סעוד, אבי השושלת השולטת בערב עד היום. אביו של חוסיין, עבדאללה, הומלך על־ידי האנגלים על עבר הירדן שנקרעה מארץ־ישראל.

וכך ההסכם החתום בין מנהיג התנועה הלאומית הערבית ובין מנהיג הציונים – לא נתגשם. היה זה קיץ אחד שבו היו קרובים שתי התנועות הלאומיות להסכם ולהבנה ולשיתוף־פעולה.

• ורד מסחרי
• אודי מנור
• יוסי לבנון