© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

יותר מכל זכור לי ביתנו ברחוב הכרמלית. משעלית מספר מדרגות צרות וגבוהות, עמדת לפני דלת… אבל.. לא!.. נתחיל ישירות מחדר האורחים.

שם, בפינה, עמדה ספה קצרה, ספה לשנים, שכמה אניני הטעם מבין האורחים המבקרים, קראו לה “שֶזלוֹנג”, כסא ארוך, כסא נוח בצרפתית. מצחיק… מצחיק באמת… מה לכסא ארוך ולספה קצרה? אך המשפחה קראה לה פשוט “סבא”, כי זה היה הרהיט הותיק ביותר בחדר ואכן הגיע לו מקום נכבד וגם שם חיבה.

כל הנכדים היו מקפצים עלי. מכולם, אהבתי ביותר את הבכור, את אברהם. מדוע דווקא אברהם? כי אברהם היה היהודי הראשון ולי ראשון היה זה. למעשה, קראו לו “פֶטִי”. קיצור שם מפטר, על שם סבו המנוח. שם המצלצל גם צרפתי. “פטי” ­ קטן… ינוקא.. אני כיניתיו ­ פתי… פתי קטן.. על שם שיר שהיה אהוב עליו ביותר, שאותו היה שר כשהוא מקפץ על מושב הקטיפה הכחול שלי, השזור כוכבי זהב.

אמו היתה מתרעמת ומוכיחה אותו: “פטי! לא יפה לקפץ על סבא! אתה בועט בו.. זה עלול להכאיב לו.” אזי היה פטי צונח בבת אחת מבוייש, מוריד רגליו ובידו הקטנה היה מחליק על הבד ולוחש: “סליחה.. סבא, סליחה.. סליחה..”

כאמור, הוצבתי בפינה, בפינת החדר. אולם לא התבישתי במעמדי זה. אדרבא! מפינתי שלטתי על יתר הרהיטים וזאת היתה זכותי הבלעדית. הן אני הייתי הרהיט הראשון שנרכש על ידי הזוג הצעיר לאחר נישואיו. היתה זאת אהבה ממבט ראשון. הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם וזמן רב סבבו בחנות הדלה, המלאה רהיטים עד אפס מקום, עד שנחת עלי מבטה של האשה הצעירה. מייד, החלה להחליק בידה על גבי ולא סרה ממני עד שבעלה הצעיר קרא לבעל החנות והחל במשא ומתן מהיר, כי רק בי חשקה נפשה. הבעל הצעיר חייך, שילם עבורי מפרוטותיו הדלות ויחד נשאוני הביתה, אל חדרם.

אני הייתי חלוץ הרהיטים בחדר. הרהיט היחידי בחדר הריק. כי הרי לא תוכלו לכנות בשם “רהיט” מטת סוכנות קצרה, עשויה ברזל, שעמדה לאורך הקיר, מכוסה שמיכה צבאית דקה. זאת שמשה בלילה לשינה וביום כמקום ישיבה לאורחים הרבים. כי הרי לא יעיזו הללו לשבת עלי, על ה“שזלונג” החדשה.

פחות חשיבות תוכלו לייחס לכמה ארגזי עץ, תיבות אריזה לשעבר, ששימשו ארון, מזנון ומחסן לחפצים המעטים והדלים. אלו הפכו בשעות הארוחות למעין שולחן המכוסה בצעיף הרקום והצבעוני, מתנת אמא, המוסיף חגיגיות לטקס האכילה, כאילו אכלו השנים במלון מהודר.

אני שימשתי רק בשעות שמחה וחג, לשעת קריאת ספר.. להרהורים בשעות מרגוע וחלומות.. לחיבוקים.. לנשיקות. תחתי לא העמידו מעולם שום חפץ, כדי שרגלי החטובות ייראו לעיני כל בכל הדרן ויפיין.

לא במהרה נכנסו רהיטים חדשים לחדר, מבלי שהדבר יעורר ויכוח, סוער לפעמים, בין בני הזוג. הן את כולם צריך היה להתאים אלי, ליופיי, לגזרתי האצילה וצבעי העדין והמבריק. להכניס סתם שולחן המוני עם כמה כסאות, בעלי רגליים פשוטות וישרות לאימה, היה בזה מחילול השם, שלא הייתי מוכנה לסלוח ולכפר עליו. כאשר מישהו מהחברים, סתם מבקרים או קרובים, שלא חיבבוני במיוחד, הביט עלי בעיני לעג, כאילו אומר: “מה לסנוב זה במשפחת עובדים צנועה?” והתיישב עלי על אפי וחמתי, הייתי מוחה בכל תוקף באנחות קפיצי עד שהמבקר המבוייש חזר והתישב על המטה הקשה. כך יאה לו!

האשה הצעירה, רחל, ממש העריצה אותי. בכל פעם שהיה עליה להחליט משהו, היתה מתיישבת בחיקי, מחליקה על המסעד הכחול בידה הענוגה ולוחשת: “אנא! חבובה שלי.. הגידי.. מה עלי לעשות? הן את ה”אורים ותומים" שלי.. נא! אמרי לי, חכמה שלי."

הבעל, משה, לא חיבבני מעולם. לא זו בלבד שנאסר עליו להתיישב עלי בבגדי עבודה, אפילו לרגע קט. ונאלץ היה להחליף את נעליו ואפילו להשיל את נעלי הבית, בטרם יעלה עלי, אלא אף הוטל עליו בכל יום ששי לצחצחני מכף רגל ועד ראש בחומר מבריק ולשפשף את כל כולי, על כל השקעים, הבליטות והחיטובים, היטב היטב, עד שהברקתי כולי כמראה לכבוד שבת. את הכרים והמסעד היה נאלץ המסכן להבריש במברשת רכה עד שרחל????? ¹ואמרה לפעלו די, בצרוף דברי שבח ונשיקה. מה הפלא שמשה חש אלרגיה כלפי ובלעג כינה אותי ה“אורן קוידש שלה”.. ארון הקודש.. מצחיק.. מה לספה ועוד מיוחסת כמוני ולארון? הוא גם לא דיבר עלי אחרת מאשר בלשון סתמים… “היא”.. “היחסנית”.. “זאת”.. “החבובלה”.. ועוד.

החזית נגדי התרחבה, כאשר הופיעו אצלנו הצוקרמנים. בהם מצא משה שותפים לדעה שלילית עלי, צוקרמן זה היה ברנש ציניקן וצהוב שיער, שמייד עם כניסתו לחדר, היה מתיישב עלי, נרדם כהרף עין ופותח בנחירות מחרידות. אוי ואבוי! תארו לעצמכם.. המחוצף נוחר עלי.. כאילו הייתי מיטת סוכנות דלה ומכוערת.

וזוגתו, זו, בעלת השפתיים הרזות והצבועות. היתה נהנית דוקא מנחרות בעלה ומוסיפה באנחה מתחסדת: “שינחר! לבריאות! עייף המסכן.. כל היום מנמנם ליד שולחן הכתיבה במשרדו ומעיד על עצמו שאין הוא נהנה משינה זו. לפחות יהנה מה”שזלונג" היפה שלכם.."

לאחר שרחל מצאה עבודה כמורה בבית ספר, רווח לשניהם. הם החלו לתכנן קניית רהיטים נוספים. היתה רחל אומרת: “הבה ונשאל אותה, את החבובה, באלו שותפים לחדר היתה רוצה?”.

משה היה צוחק ואומר: “מה יש פה לשאול? נקח את ה”אורים ותומים" שלך על הגב, נעמיד אותה בחנות הרהיטים, על רגליה החטובות.. שתיבחור כאוות נפשה.. אנו רק נשלם.."

“תתפלא ­ ענתה לו זוגתו­,היא כבר אמרה לי את הכל”.

“איך זה אמרה לך, התרתח משה ­ הן לא שמעתיכן משיחות זו עם זו”.

“שתינו נולדנו במזל דגים. לכן, שותקות אנו כדג ומבינות זו את זו ברמיזה”.

“כדרך הנשים”­ לעג לה משה.

“כדרך החכמים”­ השיבה זוגתו.

חייכה לה רחל. סתם לצון חמד לו.. סתם קינטור.. וכי מה יודע הוא, הכופר מלידה, על הסגולות החבויות באהובת נפשה?.

כשהגיעו שניהם לחנות הרהיטים, התלחשה רחל ארוכות עם בעל החנות. מייד הגיעו, לאות שניתן על ידו, שולחן בהיר וחנני, ארבעה כסאות הכרוכים אחריו, כאילו היו ילדיו, ומאחורי הכבודה הזאת מדדה ארון נאה, מכוסה זכוכית למחצה, דרכה נשקפו מדפים גדולים וקטנים ומחיצות למיניהן..

משהובאו הביתה, הסתדרו הרהיטים החדשים ביניהם ללא מענות וללא אומר. איש מהם לא העז להיכנס לתחום הספה המיוחסת ולנסות להזיזה ממקומה. שינסו… שיעיזו.. מייד קבלו את מרותי וחיכו בסבלנות עד שיאבקו אותי ראשונה.. תורם יגיע… שיתאזרו בסבלנות…

המטה הישנה, נשארה עדין בחדר והביטה בעינים כלות ונעלבות על שכניה ההדורים, המבריקים, הצבועים לכה. כדי לפייסה, כיסוה עתה במרבד מזרחי, צבעוני, שנקנה בתשלומים. וכי אין מגיע לה המשרתת אותם במסירות, שנה אחרי שנה, לישיבה, שינה ומנוחה קורטוב של פאר?

בחשאי, ללא רעש, סולקו הארגזים, ששימשו זמן רב מלתחה, שידה, ארון ומזנון. לאחר שאוצרותיהם הועברו לארון החדש, נבקעו ונגזרו לגזרים ושימשו לחימום מי האמבט, לקראת שבת, בדוד הישן והמגושם.

עתה יכלה הספה למלוך בחדר ערוך כהלכה. אפילו משה נהנה הנאה רבה מהשינוי שחל בחדר. אומנם, את ריבו איתי המשיך לריב. עדין נאסר עליו לשכב פרקדן עלי בטרם ירחץ, יחליף את בגדיו וינעל נעלי בית. לרוב, ישבו עלי רחל עם חברה מבית הספר או סתם ידידה ופטפטו להנאתן בפינה השקטה.

כמובן, שכל זמן שנשאר שטח פנוי מתחת לחלון או באחת מפינות החדר, תכננו השנים להוסיף עוד משהו שימושי, שיקל על החיים וינעימם. לא סתם לדחוס דברים, אלא משהו כזה.. שיוסיף לחדר.. או.. נאמר.. איזו שידה נמוכה מלאה מגרות לגרבים ומטפחות אף… איזה שרפרף.. מין הדום רגלים על יד הספה המיוחסת.. כדי לתת פורקן לרגלים העייפות.. או.. נאמר.. עגלת תה על גלגלים מוכספת ונוצצת.. או..

סרבתי בתוקף. מה פתאום דרוש לי שרפרף? הסנדלר אנוכי? מי זה צריך שולחן על גלגלים, כשאין לו לאן להתגלגל? הן המטבח סמוך לחדר.. רק לעבור את הסף.. פסיעה קטנה.. אם ארשה להם.. לתמימים אלה.. עוד יכניסו כסנוע, מכתבה, ומזנון עצום. בכל זאת פטור ללא כלום אי אפשר.. תוך מחאה והסתיגות חריפה ולאחר היסוסים רבים הסכמתי.. לכוננית.. שיבושם להם! במיוחד נעתרתי למבטה העגום של רחל.. דוקא בכוננית חשקה נפשה.. וכי מה לא אעשה למענה..

שאל משה את רחל, מה הטעם להוסיף עוד רהיט לחדר הצפוף בלאו הכי. עוד אחד כזה שאינו מוסיף ואינו גורע. הוא, משה, טרם התרגל לאלה, שנרכשו כבר.

"שכחת, שמורה הנני­, התרעמה רחל­, ולמורה יש ספרים, כפי שידוע..”

"אבל אלה ניצבים ללא תרעומת על הארון החדש ­ טען משה­, מה הטעם לתפוס גם את הקירות?”

"מה הטעם? מה הטעם? ­ חיקתה אותו רחל­, עברה גוררת עברה וספר גורר ספר.. עתה, משיש לנו הכסף, נקנה גם תרבות. לא יזיק גם לך להציץ באחד מהם. מובטחני, שלא תיפגע ממנו חלילה..”

"אבל ­ גמגם משה­, מכל השנים, שחי אני עמך, חכמתי. מלומד אנוכי כהלכה.. ממש פרופסור. וחוץ מזה.. לא אדע איזה ספר לקנות.. כה רבים הם..”

חייכה רחל ולא השיבה דבר.

“אהה! הוסיף משה בערמה, “ההיא” תבחור למעננו את הספרים.. כפי שבחרה את הרהיטים.. האין זאת?”

"תתפלא ­ ענתה זוגתו­, אצלי בכיתה יש יותר מטומטמים ממנה ולמדו לקרוא ולכתוב. האם לרהיט אין..”

"נשמה.. אינטליגנציה.. שכל ותבונה ­ ניכנס משה לתוך דבריה ­ ובכלל הן בגלגול קודם היו אלה כולם לבטח מלומדים גדולים.. אדמוראים.. גאונים ממש..”

לאט לאט הלך החדר והתמלא. לאט התכסו הקירות הערומים בכל מיני תמונות שנקנו פה ושם או נתקבלו במתנה לכבוד יום הולדת או יום החתונה. החלונות קושטו בוילונות צחים כשלג והאוירה נעשתה ביתית ורגועה.

כל זה נשתנה בבת אחת כאשר נולד הילד הראשון, אברהם. ילד, בעל עינים כחולות גדולות ובולטות, ראש גדול מכוסה פלומת משי בהיר ופה מחייך ורעב. מטת הסוכנות הסתלקה לבלי שוב. נוסף לדירה עוד חדר, חדר סמוך שהתפנה, ואליו הוכנסה מטה חדשה כפולה עם ארוניות, ארון בגדים, ארגז מצעים וכמובן.. עריסה לתינוק. את כל אלה לא זכיתי לראות. היה זה עולם שלא הכיר אותי כפי שאני לא הכרתיו. זרים היינו זה לזה.. כמעט זרים.. כי מחדר זה בקע בכיו של התינוק והגיע אלי. גם רחל לא שכחתני. היתה נכנסת, מתיישבת בחיקי כבזמנים ההם, הראשוניים, כשבחיקה התינוק המחייך והשמנמן יונק וישן יונק וישן. הוי, איזה ישנן היה זה! ואיזה קולות של מצמוץ והנאה היה מוציא בשעת היניקה. מן הסתם גרגרן יהיה..

יום אחד, מספר חדשים לאחר מכן, נפתחה הדלת מהחדר הסמוך, החדר “שלהם”. הלך הפתח והתרחב מרגע לרגע, כאילו איזה בעל חיים בלתי נראה מנסה להידחק דרכו והופיע הראש הבהיר ואחריו כל הגוף השמנמן של ילד, שרק תמול היה תינוק בעריסה. ולמי, חושבים אתם, קרב הוא בזחילה? כמובן, אלי. אותי הכיר ואלי זחל במהירות, התקרב קרוב קרוב, אחז ברגלי ולאט לאט טיפס ועמד. הוא החל להקיפני בצעדים כושלים ומהססים, כשהוא נתפס בי ולא מניח את ידו הקטנה ממני. נס.. הוא הולך.. מתקדם לאורכי ולרוחבי, הלוך ושוב, הלוך ושוב.. הלוך ונופל.. וקם וצועד את צעדיו הראשונים ומחייך בעינים מתגלגלות מצחוק. גאה הייתי על שבחר בי כמשענתו ואלמלא הייתי ספה, הייתי מלטפת את ראשו הבהיר כפרס ואות חיבה על פעמיו הראשונים.

תחתי היה מסתתר, כאשר אמא היתה גוערת בו על משובתו. ישב שם בשקט בשקט בוהנו בפיו, כאילו בקשני לשמור על סודו. ואכן שמרתיו היטב ולעולם לא גיליתי לאיש, הן משפחה אחת היינו. זה הוא, אבי הקטן, שקרא לי בשם “סבא”. עדין לא ידע לבטא את האות פ" וכך נתקבל שמי לעולם ונשאר שגור בפי כל. מעתה הזדקנתי והפכתי ל“סבא”.. חא!.. חא!.. חא!..

משגדל והחל להתרוצץ גם בחוץ ולהתרועע עם שובבים כמוהו, היה סר אלי תכופות, מטפס עלי ומספר לעצמו סיפורים, כשהוא שר שירים שלימדה אותו רחל, עד שהיה נרדם ואני שמרתי עליו בל יפול ויינזק.

במשך השנים חלו שינויים רבים. רהיטים יצאו ורהיטים באו וה"סבא” קיים ועומד במקומו הקבוע מששת ימי בראשית, בכל תפארתו, מבריק ומצוחצח כתמיד. הארון פינה את מקומו למזנון ארוך בעל מדפים ומגרות לרוב. נוסף שולחן צרפתי, נמוך קומה, בעל סגנון עדין וזר, שצבעו לא התאים לצבעי. היטב חרה לי הדבר ובעיקר משום שהוא התייצב לצידי, כאילו מחיצה חיה ביני ובין החדר ועוד היה מלווה שלש כורסאות רחבות, המקיפות אותו כמשמר כבוד. גאוה טפשית שכזאת..

עבר מספר שנים ולאבי נולדה אחות קטנה, שרה ­ היהודיה הראשונה. ג“ינג”ית מתוקה, שקול בכייה, קורע לב, הפתיע אותי יום אחד. כבתחילה, האזנתי נרגשת לקולות ורשרושים שהגיעו אלי מהחדר “ההוא”. הן אבי “שלי” כבר גדול. איככה זה יחזור לבכות כתינוק בן יומו? משהו חדש קורה “שם”, משהו מסעיר.. משהו מסתורי.. התעלומה נפתרה כאשר רחל הופיעה בחדר עם תינוקת פצפונת על ידיה, התיישבה בנחת בחיקי וחשפה שד צחור ליצור הצעקני, שנרגע חיש עם התחלת היניקה. מששבעה, החלה התינוקת להתענין בעולם החדש אליו הוכנסה, כשהיא מסובבת את ראשה הג”ינג"י הלוך ושוב ועיניה תרות אחר החדר המוזר, הגדול, המוצל, המלא רהיטים כהים, דוממים, שאפילו קרני השמש אינם משחקים בהם. אכן.. סקרנית תהיה..

גם היא, כאחיה, למדה את תורת ההליכה כשהיא נאחזת בי, מתקדמת בהססנות על רגליה הקטנות ושולחת אחת קדימה בזהירות ואי בטחון, כאילו חששה שזו תישמט ממנה ולא תחזור אליה. צועדת היתה ומפזמת לעצמה מין לחן שכזה.. טים.. טם.. טים.. טם.. טים.. טם.. לחן חמוד של תינוקת המוסיפה לעצמה אומץ. כמה אהבתיה וכמה אויתי שלא תמוש ידה הקטנה מבדי לעולם.

בצילי גדלו השנים ובחדרי בילו את רוב זמנם הפנוי מהתרוצצות ברחוב. היא כרוכה אחריו כצל והם צוחקים יחד ורבים בהתלהבות, מיללים ומשלימים. מרביצים זה לזה ומתרצים.

מעתה, לא ניתן היה למוד את הזמן העובר בצעדים מהירים, בימים, חדשים ושנים. מעתה, קנה המידה ­ היה דור. הילדים התבגרו, התחתנו, יצאו את הבית ולאחר זמן מועט הופיעו בבית לביקור, כאילו צמחו על עץ. ­ הנינים.. יותר נכון ­ הנינות, כי היו אלו ארבע בנות, אחת חמודה מהשניה.

הראשונה, בעלת ראש גדול, כשל אביה, ומכוסה אותה פלומה משית בהירה, אותן עינים כחולות, גדולות ובולטות, אותו מבט רגוע ושמח בחלקו. מין חיוך פנימי היה עצור בה. קראתי לה “אורניה”, הפטריה הראשונה, המופיעה לאחר הגשם ביער אורנים. גם היא טיפסה עלי וביקשה שאספר לה סיפורים. זה תפקידו של הסבא. עשיתי את עצמי כאילו מספרת והיא היתה מקשיבה, מהנהנת בראשה במין רצינות של תינוקת חכמה ואכן זוכרת היא עד היום את הרגעים הללו ושומרת בליבה את חוט הזכרון, הקושר אותה עם הספה הישנה. היתה זאת נינתי הבכירה, הראשונה בדור חדש וצעיר, כעין חזרה על הישן והטוב.

אחריה, באה במפתיע, ילדה עירנית, כהת שיער ובעלת עינית סגליות. כה סגולות היו, שקראתי לה מייד בשם ­אחלמית, הפטריה הסגולה. זריזה ושתקנית היתה. חבל לה לפצות פה. השתיקה היא זהב. אבל די היה בקריצת עין כדי שנבין זו את זו ועוד איך.. הן ידידות אנו..

אחריה, צצו, זו אחר זאת, שתי אחיות נחמדות, אחת כרוכה אחר השניה יומם ולילה, דינה ורינה. הן היו זורקות לי מבט ברכה חטוף ופנות למשחקיהן. הן עם “סבא” אי אפשר לשחק. זקן הוא, אם כי אוהב הוא אותנו. הוא חייב לאהוב. נינותיו אנו. אנו גם באות במיוחד להתראות אתו, שישמח קצת בנו.. שיסתכל.. שיסתכל ויחייך.

כן. כל אלו אוהבות אותי. אך מה לעשות, שאלה לא התחנכו על ברכי, על ריפודי? שבינתים הוחלף הוא פעמים מספר, כדי לתאם אותו לריהוט החדש, המודרני, הזר והמתנשא.

וכך אסיים את סיפורי בסיפור חיי. גאה בעברי ועגמומי קצת לזכר כל הקורות אותי. רהיט עתיק אני, המתרפק על שנים שעברו, בהן שלטתי על ממלכה שלמה של רהיטים, בחדר של זוג צעיר, שהחלו את חייהם.

בינתים, דהה ריפודי. עוד נזכרים בי לפעמים ומעבירים פלנלית רכה על גופי, להסיר ממני אבק הדורות שהצטבר יחד עם הזכרונות ולהחזיר את הברק לקדמותו, כאילו אפשרי היה הדבר. רגלי זקנות כמוני ומשופשפות פה ושם, גבי אינו נישא בגאון כבעבר וכל מה שנותר לי, לאחר שעולם הרהיטים מת בשבילי, ­הוא עולם היצורים החיים.. רצף הדורות.. שעדין מחייכים אלי, קורצים לי עין.. התזכור, “סבא"? והולכים לדרכם.

אולם, די לי בליטוף עיניהם ודי לי באותו חוט סמוי שעדין קושר אותי אליהם. לעתים, מבולבל ונבוך הנני. מלא פקפוקים וחששות.. האם עודני ה"סבא”, שכולם פנו אליו, ליטפו אותו באצבעותיהם, שאלו בעצתו, נהנו מנסיונו הרב.. או סתם רהיט אני, שעוברים לידו באדישות, כאילו אינו קיים כלל.

                                                                          **ז.   אלבלינגר.**

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.