רקע
זאב אלבלינגר
המפקד אפורי

במרתף הבית נשמע לפתע קול פיקוד: “ימינה פנה! שורה יישר! ראש למעלה! זנב למטה! קדימה צעד! אחד.. שנים.. שלושה.. ארבעה! אחד.. שנים.. שלושה.. ארבעה! עמוד! קפוץ לדום!”

היה זה קולו של החתול אפורי, שכפי שסיפרתי לכם, לא זכה לגדולה בעיר מולדתו ועבר לעיר אחרת. הוא התגורר בביתו של הסרן מרדכי. לסרן – שלושה בנים: אורי, בורי, ומורי. כל בוקר היה עושה אתם הסרן התעמלות בוקר ותרגילי סדר. הוא האמין, שאין חינוך טוב מזה וכי מַרגיל הוא את ילדיו לחיי משמעת וחיילות אמיתית. עם סיום התרגילים, היו השלושה קופצים לדום וקוראים יחד: “כן, המפקד!” אותה קריאה השמיעו השלושה כל פעם שאביהם פנה אליהם בשאלה או משאלה כלשהי.

הסתכל אפורי בתרגילים אלה מגובה הארון, מחשש, פן יידרס על ידי הילדים בשעת התרגילים. היות ופיקח היה ובעל תפיסה מהירה, למד חיש מהר את כל הפקודות ומנהגי הצבא וחזר עליהם במוחו שוב ושוב עד שהיו שגורות על פיו. כל מה שחסר לו עתה היה פיקודים שיעמדו לפיקודו.

מנסיונו המר עם בני מינו למד, שאין חתולים באים בחשבון כפיקודים. הם לא יסכימו לשמוע בקולו, ילעגו לו ואולי אפילו יפגעו בו.

זמן רב הרהר, חשב ושקל בדעתו, עד שמצא פתרון. הוא לכד כתריסר עכברים, כלא אותם במרתף ביתו ולשם היה יורד כל בוקר, מצוייד בפירורי לחם ממטבחו של הסרן מרדכי.

אפורי היה פותח את דלת המרתף במפתח, התלוי על סרט שעל צוארו, מעיר את העכברים ומאמן אותם לחיילים ממושמעים היטב של הוד מעלתו, המפקד אפורי. היה זה צבא פרטי שלו, גאוותו ומשאת נפשו. כמובן, שרצה לעסוק במספר חיילים רב יותר, אלא מפאת קוטן רצפת המרתף, הסתפק בתריסר בלבד, כדי לא לשבש את התרגילים.

העכברים לא היו מאושרים מאורח חיים זה. הם אמנם ידעו, שאפורי הוא צמחוני מלידה ולא לכד אותם כדי שישמשו לו טרף קל, אלא כדי לשחק בהם.

בכל זאת, לא היו שמחים בגורלם. פרט לרעב המתמיד, שהיה מנת חלקם, כי אפורי דרש שיסתפקו במועט, כמוהו, כדי לטפח את הזריזות, סבלו הם ממכות, שהיו ניתכות עליהם כל פעם שלא שמרו על סדר מופתי בשורה עורפית או טעו בשעת התרגיל. לאחר שבועים של אימונים מפרכים, התעייפו העכברים עד מוות ונמאס עליהם כל הדבר.

מה שהוסיף לעצבנותם, היו נאומיו הארוכים של אפורי, בהם היה מזכה אותם כשהם חייבים לעמוד עמידת דום ולהקשיב ללא ניע או ניד, לדבריו. הוא הסביר להם, שהם מהווים את הצבא היחיד והמצויין ביותר של ממלכת העכברים. לאחר שיהיו מאומנים כהלכה, יקח אותם אתו לכל מקום, אליו ילך, כדי להתגאות בהם. אם יתמידו להתאמן גם בהעדרו, יבא יום והוא ימנה מביניהם קצינים, שיוכלו לפקד על עכברים אחרים. לאחר שיהוו צבא גדול וחזק, יוכלו להשיב מלחמה לאויביהם החתולים ואז יבא הקץ לטרף עכברים ותשרור צמחונות בכל ממלכת החי.

כל נאום כזה היה מסתיים בפקודת: “הקשב!” ועליהם היה להשיב בקול: כן המפקד! אפורי הוסיף לדבריו אתראה נגד עצלנות וחוסר משמעת, דיבר על חשיבות של נקיון עצמי וצחצוח יום יומי של הפרוות ורק לבסוף השמיע את הפקודה: “חופשים!”. אז הותר לעכברים המסכנים לרוץ לפינה, בה נמצאו הפירורים, כדי לסעוד את ליבם.

אפורי היה מסיר בחשיבות את המפתח מצוארו, פותח את דלת המרתף, זורק מבט אחרון בוחן על חייליו, יוצא מהמרתף, נועל אחריו את דלתו ועולה במדרגות לדירה, כדי לאכול ארוחה דשנה של חלב, גבינה ועוגה, לאחר המאמץ המפרך של אימון חייליו.

לאחר שהעכברים נותרו לבדם, החלו לטכס עצה, איך מסתלקים ממלכודת ארורה זאת. הם גם לא היו בטוחים בטחון מחלט, שהחתול המטורף הזה לא יטרוף אותם, אם יתחשק לו הדבר פתאום. לא כדאי לסמוך לעולם על דבריו, הבטחותיו ואפילו רצונו הטוב של חתול. מה להם ולמלחמה נגד חתולים, כשצפורן אחת של חתול עשויה לחסל עכבר בן רגע. פרט לזאת, כל יום נוסף של כליאתם, הגדיל את רעבונם ואת תשישותם. אם לא ימצאו פתרון מהיר, ימותו מרעב וגם לא יוכלו אי פעם להמלט מן המרתף.

הגדול שבעכברים, שהיה גם רעב יותר מאחרים, ואולי גם האמיץ שביניהם, יעץ לנסות לפורר את הקיר בשיניהם ובצפורניהם. יש לחפור חור גדול דיו, שיוכלו כולם להסתתר בו, ובעל פתח צר, בכדי שאפורי לא יוכל להשיגם בכפו. אם יתמזל מזלם והקיר עשוי מחומר רך, יצליחו אולי לברוח דרכו החוצה ולהימלט מגורלם המר.

נגשו העכברים בהתלהבות רבה למלאכתם והתקיפו בכל מרצם וכוחם את הקיר. בתחילה, קשתה עליהם העבודה ונאלצו להתחלף לעתים קרובות. אבל הודות לחריצותם ועידוד מנהיגם הגדול, שלא חסך מכוחותיו ועזר לכולם בחפירה, חדרו דרך השכבה הקשה הראשונה והגיעו לשכבה רכה יותר. כעת התקדמה המלאכה ביתר קלות והמחילה הלכה והעמיקה, עד שיכלה להכיל את כל העכברים הרחק מפתחה.

למחרת בבוקר, ירד אפורי כדרכו למרתף מוכן לפקד על חייליו ולא מצאם. הוא התמלא כעס נורא. זו תודתם על שהוא מאכילם ומאמנם להיות חיילים טובים? החל אפורי לרחרח בכל הפינות, עד שגילה את פתח המחילה. אלא שהפתח היה כה צר, שאפילו כפו של אפורי לא חדרה אליו.

ניסה אפורי לשכנעם לצאת, בדברים רכים. הוא הבטיח להם העלאה בדרגה. מהיום – כולם יהיו קצינים. להבא, יביא להם יותר פירורים ואולי גם טעימים ומשביעים יותר. הוא נשבע, שלא יעבידם כה קשה וירשה להם לנוח בין התרגילים.

אולם כל השידולים נותרו ללא מענה. התאזר אפורי בסבלנות, רבץ על יד פתח המחילה וחיכה, שהעכברים יצאו ממנה, כאשר הרעב יציק להם מאוד. אולם, העכברים, שהכירו את גורלם המר, עמדו במבחן, שמרו על שקט מחלט ולא נתנו אף סימן חיים.

חיכה וחיכה אפורי עד שנרדם. מששמעו העכברים את קול נחירותיו, יצאו אחד אחד מהמחילה והתנפלו על הפירורים. לאחר שסעדו את ליבם, העיז הגדול מביניהם והסיר בזהירות רבה את המפתח מצוארו של אפורי. הוא פתח את דלת המרתף ולאחר שכל העכברים עזבו את המרתף, נעל את הדלת במפתח ולקחו עמו.

לאחר מספר שעות התעורר אפורי משנתו. הרעב הציק לו מאוד, כי לא אכל את ארוחת הבוקר הרגילה שלו. רק אז נוכח, שהמפתח נגנב ממנו. ישב המום כולו ולא יכול להאמין, כי אכן זה קרה לו, למפקד אפורי המהולל. בדילוג אחד דלג עד הדלת ומצא אותה נעולה. הבושה והחרפה היו כה גדולות עד שלא הבין כלל, מי עשוי היה לגנוב את המפתח ממנו. הן הדלת היתה נעולה והעכברים ישבו במחילה. רק לאחר שחזר לפתח המחילה והריח זמן רב, חש שריח העכברים פג מהמחילה. אז הבין אפורי, שהערימו עליו היצורים השפלים והחל להשתולל, ליילל ולגרד בדלת המרתף בכל כוחו.

הרעש המחריד שהקים, הזעיק את הסרן מרדכי, שאותה שעה התכונן לעזוב את ביתו ולצאת לעבודתו. בתחילה לא תפס הסרן את מקור הרעש המוזר הזה. בעזרת בניו חיפש בכל פינות הבית ורק לאחר שהגיע למסקנה, שהרעש מקורו בחלק התחתון של הבית, ירד עם בניו למרתף.

לחרפתו הרבה, הודה אפורי בפניו דרך הדלת הנעולה, על המארב ששם לחייליו־עכבריו, על ערמומיותם השפלה וכפיות טובה שלהלם. לא זו בלבד, שהסתלקו מבלי לקבל ממנו רשות, אלא עוד נעלו אותו ולקחו אתם את המפתח. הוא לא יסלח להם זאת לעולם! לאחר שילכוד אותם מחדש, יענישם בכל חומרת הדין!

צחק הסרן מרדכי וצחקו בניו בכל פה מהרפתקאותיו של חתולם והסרן הריץ אחד מהם, כדי להביא מסגר, שיפתח את דלת המרתף. לאחר שזו נפתחה, אחז הסרן בצוארו של אפורי ולמרות מחאות בניו, זרק אותו החוצה ואסר עליו לחזור לביתם. נימוקו היה, שאין קצין רשאי להירדם על משמרתו ולהרשות לפיקודיו להתל בו באורח מחפיר שכזה.

יצא אפורי אבל וחפוי ראש. הוא חזר, באין ברירה, לחיי נדודים בין החצרות ופחי אשפה. אולם בזה לא תמה מפלתו. כל פעם, שהופיע באחת החצרות, נתקל ביללת חתולים, שכולם הצדיעו לו בחוצפה וקראו בלעג: כן, המפקד! איך הגיע לאוזניהם שמע חרפתו? ־ תמה אפורי.

חיש מהר הבין, שהרכילות עליו ועל מעשיו, מקורה בעכברים שנמלטו מהמרתף. הם התפזרו בכל העיר והזהירו את כל העכברים, בל ייתפסו בידי החתול המטורף, כדי לשמש לו חיילים. כל אחד יודע, שהעכברים פטפטנים הם והודות להם התפשטה מהר השמועה על החתול הצמחוני המוזר וכך הגיעה גם לאוזני בני מינו.

מה שהציק לאפורי בשעת נדודיו, כשהוא מתהלך שוב רעב ומוזנח, היתה במחשבה, שהנה וכמעט הגיע לגדולה ועמד לממש את חלומו על חשיבותו הרבה ועל הכבוד הרב שיפול בחלקו. ועתה אבדה תקותו בבת אחת ושוב הוא חתול פשוט בתכלית הפשטות וכולם מגרשים אותו ומתרחקים ממנו.

במהלך נדודיו, הגיע אפורי במקרה לשער של מחנה צבאי. במחנה גרים חיילים וקצינים באוהלים, בצריפים ובמבני אבן ולבנה. נמצא שם גם מגרש אימונים רחב ידים ולפני השער הסגור עומדת סוכה ובה נמצא חייל עם רובה ביד, הבודק את כל הנכנסים למחנה.

משראה אפורי את השומר בשער, כאילו רוח של צבאיות נכנסה לאפו. הוא התיישר כולו והחל לנוע על שתיים, זקוף כמקל, ישר לתוך השער. כאשר ראה אותו החייל, העומד על משמרתו, קפץ לדום, הצדיע לו בחיוך וקרא: “כן, המפקד!” ופתח בפניו את השער לרווחה. אפורי החזיר לי במלא הרצינות את ההצדעה, כפי שלמדה מילדי הסרן מרדכי, והתקדם לאט לתוך המחנה. כל החיילים החלו נוהרים מכל האוהלים והמבנים ומשתאים למראה המוזר הזה. כולם מצדיעים לו והוא, אפורי, משיב בהצדעה, שאף חייל ותיק שבותיקים לא היה מתבייש בה.

במקרה עבר במקום הסרן מרדכי והתקרב למקום ההתקהלות ההומיה של החיילים, סקרן לגורמיה. הוא הכיר בחתול הצועד את אפורי שלו, הזמינו למשרדו, בקש סליחה ממנו על שגרש אותות ובקשו לחזור אליו לביתו. אולם, אפורי היה חתול גאה והשיב, שחתול המכבד את עצמו אינו חוזר אף פעם למקום ממנו גרשו אותו.

החיילים אימצו את החתול, דאגו לנקיונו ומזונו ומאותו יום בילה אפורי את כל זמנו עם חבריו החיילים והשתתף בכל התרגילים והתמרונים. הוא נסע אתם לכל מסעותיהם, מפיתם אכל ומימייתם שתה. כולם כינוהו “האלוף אפורי”. שום חייל לא העיז לפנות אליו מבלי להצדיע לו. והגדוד התפרסם בגללו ונשא בגאווה את השם “גדוד אפורי”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!