רקע
מרדכי בן הלל הכהן
נחלה מבוהלת

נחלה מבוהלת / מרדכי בן הלל הכהן


(מסעי השני לארץ ישראל)

עוד כל ימי אהבת ישראל לציון לא יגבר בקרבנו החפץ להתנחל בארץ ישראל כאשר היה בימי הקיץ בשנת תרנ“א. תנועת היציאה, זאת התנועה אשר אך עשר שנים לפנים, בשנת תרמ”א, עלתה למעלה ראש ותמשך רבים בכחה אשר נבאו לציון ולכל מקראיה – התזכרו? הה, מי ישכח את הרגעים ההם! תָּפוש ברוב דמיונות ונשא על כנפי חזיונות למרחוק, התהלך אז רעיון היציאה בכלל וחבת ציון בפרט בכל גבולות ישראל ויפלס לו נתיב בכל העם ויהי פתאם לכרוב סוכך על כל אובד דרך ונדח בישראל. ואף אמנם כח הרעיון הזה היה רב, רב ועצום. כי לא רק נמהרי לב והפוחזים בבני עמא פזיזא נסחפו בשטף התנועה, לא רק אנשים בלי מעמד בחיים קפצו על ים-יפו בחפץ לבב, אך גם אנשי לבב אשר לא הִשָם אלוה שכל ומשפט להבין עת לכל חפץ ואשר אדמתם תחתם סלע איתן – גם אלה השלכו אז בתגרת יד מסתתרת, כמו מבלי חפץ, אל גלי התנועה הכללית, אל השאון הגדול אשר עלה באזנינו מפיות רבבה: לציון, לציון!

בימים הם, בימי קיץ ההוא, הביא עלינו ה' את האלה הכתובה בספר האלות: בשבעה דרכים תנוס, ותהי בקרבנו מהומת בהלה ומנוסת חפזון. המהומה אחזה את כל העם; ראו אכרים מישראל יושבים על אדמתם זה יובל שנים, מימות ניקאלאי, ואולי גם אלכסנדר הראשונים, אדמתם תחתיהם להם היא, אין עליה עוררין, אין נוגע בהם לרעה; לעינינו – בעלי אומנות יושבים בערים, מתפרנסים מעמל כפיהם, ולהם גם הרשות נתונה לעבור את גבול תחום בני ישראל ולבוא אל אחת הערים בפנים הארץ; הנה יושבי חנויות, סוחרים מערבם, ודבר אין להם בקצוי ארץ ואיים רחוקים, עיניהם למקנה וקנין, למזומן והקפה, והמה קרובים אל צבא השמים, מאשר אל עבודת האדמה, אשר לא ידעו המה ואבותיהם; והיו אנשים בעלי הון ובעלים בעמם, אשר כמו התכוננו איתן פה בארץ ויבנו להם בתים, ויפרו וירבו ויאחזו בה, וכמו דבר אין אשר ישרשם משרש, להסיע אותם ממקומם ולתקוע את אהליהם למקום אחר; – והנה מאשר בא התחולל הסער ויך גלים בלב כל אלה, ולב כל ההמון הזה הלך ונמוג, כמו בא יום ד' לערוץ את כל הארץ. כל העדר הזה התעורר “וישנס מתניו”, ויאמרו כלם: הבה נעלה מן הארץ, נלך באשר נלך. והמון גדול נשא רגליו ללכת ארצה בני קדם לקנות להם אחוזת נחלה “שם”, וכיום גלות אמעריקא קרא ההמון הזה קול אחד: ארץ, ארץ, ארץ!

אל תבהל, קורא, להוציא עלי משפט מעקל, כי אך חזיונות רעים יבעתוני וברוח דמיוני אברא תמונות אשר הראת. לאט לי, אחד אחר אחד אזכירך מקרים ומעשים שהיו אז, ואז אם לא כמוני תעיד על התמונה אשר תארתי כי נכונה היא. הה, אז היה מצב העם נורא מאד; אז לא הבדילו בין אוהב לאויב; אז לא ידענו מי לנו ומי לצרינו; אז לא מצאו ידיהם גם אנשי לבב ובני דעת ומשפט, כי אז

גם בתי הנפש הכה הרוח

רפו כל ידים כהתה כל רוח

כי מגור מסביב מזרם ונפץ

נתקו כל תקוה הפיצו כל חפץ,

ואולי גם היו לנו תקוה וחפץ, – אבל משאון ההפכה ומתוך הרעש לא ידענו איזה הדרך נמצא החפץ, איך נשיג התקוה… ונהי כעורים כלנו, בנערינו ובזקנינו… שמש הדעת ואור החפש לא עוד קראונו אז בשלל צבעיהם אל תוך גן ה‘. פתאם נרתק חבל הזהב אשר בו נקשר האדם בסתר אל ההוה, אל הנצח; נדעך הנר, נר ד’ ונחדלה למצוא שמחה ונחם גם בחלומות ימי הנעורים, גם בכוס היגונים, גם באושר בין-רגע, גם בנצחון בן-יומו. כתהו ובהו היתה לנו אז הארץ, אך רוח אלהים בלתי מרחפת על פני תהום…

ובעת ההיא, בימי הבהלה, עבר גם עלי אחד הגלים, גלי ים היציאה, ויכס עלי במשאון ויורידני מצולת הבהלה, ויתנני בראש אגודות מתנחלים בארץ ישראל, וכמעט נהגתי שמה כצאן משפחות. אז עלעתי גם אני נטף אחד מכוס היגונים, ואמרתי לספר טפה זו מה היתה עליה.


 

א.    🔗

אספרה את דברי בסדר ובמשטר, כי סדרי בראשית לא נשתנו גם אז. על הארץ היה חורף, חורף תרנ“א. חורף וקור היו גם בלבות בני האדם, וגחלת לחמם את הלבבות עוד טרם אין, ובני ישראל שוכנים כל הימים כמלפנים ב”פתח תקוה“: אולי, אולי יבוא מועד גם להם, אולי כבר באה העת לחננם. עתונים אחדים בעיר הבירה ברכו בראשית שנת האזרחים את החגים הבאים, ויטיפו אהבת אדם ונחומים, ויבשרו שלום רב לאדם וגם לישראל. העתון הגדול “חדשות” דבר נגידים בלא לב ולב, ויגל את אזן קוראיו למוסר, לאהבה ולרחמים מבלי הבדל בין אחים. הדבר הזה ועוד מקרים בודדים נתנו עוז ותעצומות להעתון העברי אשר לאחינו בשפת הארץ ויתנבא גם הוא במחנה ויתעורר על כל רשע או כסל הנעשה בערי השדה לרע לנו. ראשי מחנה הסופרים, כפי הנראה, לא באו בסוד המקרים אשר התעתדו לבוא ולא ידעו כי הנה זה אחר כתלנו עולים ובוקעים חקים חדשים; או אולי הריחו מרחוק ולהם אולי גונב דבר, ויאמרו לקדם את פני הרעה טרם גמלה ענבי ראש. אם כה או כה, אך ישועות בל נעשו, ותהי להפך: העתון “חדשות” אשר לפעמים המליץ טוב בעד ישראל קבל נזיפה, כה”ע הישראלי אשר בשפת המדינה נסגר ששה חדשים גם הושם חח בפיו אחר כלות ימי הסגרו, ובחודש האביב יצאו כל צבאות בני ישראל מעיר מ…

ותנועת היציאה, אשר לא היתה מצערה גם בכל עשר השנים הקודמות, התגברה אז ביתר שאת וביתר עז, ותהי לנחל שוטף עובר בכל תחום מושב בני ישראל. יוצאי מ. ויתר המחוזות אשר בפנים המדינה לא מצאו כל מרעה בשדות השוממים אשר בתחום בני ישראל; כתבי העתים הצוררים לישראל השמיעו כי עוד נכונים לנו ימי חשך וינבאו לימי רעה חלילה, והעתונים בחו"ל עוד הגדילו את השמועות ואת הפחד; ומן הערים הקרובות אל הגבול ומן הכפרים השונים, במקומות אשר החלו הפקידים לדקדק במצות ולשמור את החקים המעיקים, התקבצו רבים מבני ישראל אל כל ערי המקלט, וימלאו צאן אדם וחוסר פרנסה ולחץ נורא, ויגדילו על אחת שבע את מספר הנלחמים את מר החיים שמה. הסבות האלה הועילו להות בני עמנו, ולא ראו לפנינו כל מוצא מן המצר רק – לצאת מן הארץ. אז חדלה יציאת בני ישראל מארץ מגורינו להיות עוד מקרה, דרך ארעי, בלתי אם ענין קבוע, עולת תמיד… היו רבים גם בבני ישראל גם בבני עם הארץ אשר האמינו בתם לבב, כי אם היה ביכלת שש מאות אלף לצאת ממצרים יוכלו גם ששה מילליון נפש גם עתה לצאת מן המצר. עתונים רבים הכינו מדור מיוחד “לעניני היציאה”, גם נמצאו מודעות מקצוי ארץ אמעריקא ומיתר קצות הארץ הקוראות בחבה ליוצאים ומשמיעות בקול על בית חרשת העומד להנתן באריסות, על שותף המתבקש לענין מסחר, על חלקת אדמה הנמכרת ועל כל צרה שלא תבוא… הוי זכרונותי הרעים, סורו נא מעלי והרפו מעט!…

אבל מה לעשות, ובגורלי המר עלה להעביר כל הטוב הזה על פניכם. קצרה ידי למנות מספר ליוצאים, ואף כי להביא במספר את כל צבאות ישראל אשר אמרו אז לצאת והתאגדו לאגודות ויבנו חברות למסע המחנות ולהתנחל באחד המקומות אשר יאמר להם ה'; אך זאת נעלה מעל כל ספק, כי המספר היה רב מאד. בשנה ההיא יצאו מעיר קיוב לבדה, מראשית השנה עד חודש אוגוסט כחמשה עשר אלף נפש. מברדיטשוב יצאו במשך שני ירחים, יוני ויולי, כאלפים משפחות. מאדעססא הפליגו ביום י“ז מאי באניה “Царь” ארבע מאות נפש, ובכ”ט לחודש ההוא עזבו את העיר ההיא חמשים משפחות. העתונים הגרמנים הודיעו אז, כי על פי הידיעות אשר קבלה הממשלה שם מאת הקונסולים היושבים באדעססא ובקיוב ובברדיטשוב היו נכונים בחודש מאי כאחד עשר אלף נפש מאחינו לעזוב את הארץ. ועל פי הרשימות אשר הוציא ועד היציאה באמעריקא ירדו אל החופים השונים שמה בחדשים הראשונים כעשרת אלף נפש בחודש, ואח“כ עוד נתגדל המספר הזה יותר ויותר, עד כי לא נשגה אם נקצוב את מספר היוצאים בקיץ ההוא בערך שבעים או גם שמונים אלף נפש. זאת היתה במדינת הנגב בלבד, וגם במחוזות על גבול מערב ובכלל בנפות דרומית מערבית ובערי הווייכֿסעל לא חדלה היציאה כמעט מעולם, גם בשנים כסדרן, ועתה, בהתגבר התנועה ביתר הערים, החליפה כח גם שמה, אחרי אשר סבות התנועה השתרגו גם על יושבי המחוזות האלה. המכ”ע “ווילענסקי וויעסטניק” הודיע מפורש כי מספר תעודות המסע לחו“ל הנתנים לבני ישראל עולה מאד על כל השנים הקודמות; ורבים עוברים את הגבול ובידם אין מכתב מסע, גם נתפשו בי”ז יוני בכף שומרי הגבול על יד העיר טאוראגען המון גדול מבני ישראל ילידי ווילנא וקאוונא והושבו כלם בדרך האסירים. וכן הושבו מעל הגבול גם יוצאי ליובארטו, וישובו אל בתיהם למורת רוחם, אחרי אשר הרסו את מצבם פה עד היסוד, ויתנו בכסף את כל אשר היה להם. אולם לפעמים קרובות עזבו שומרי הגבול את היוצאים לנפשם ולא באו עמהם בפלילים, או גם נתנו להם ידים לעבור את הגבול מבלי השיבם אחור. ומי מאתנו לא יזכור, בשבר רוח ובדמעת עין, את מסע המחנות ממינסק עד הגבול, פעם או פעמים בכל שבוע, בעת אשר כל עגלות המסע היו מלאים יוצאים, וכל פקידי המסילה ומשרתיה ידעו והכירו בי היום ימלאו מחנה יוצאים את העגלות על טפיהם ועל כריהם וכסתותיהם, לרגלי עניני מסחרי היותו עובר תמיד במסלה ליבוי-ראמען, ובאזני עלה תמיד בכי ההמון הגדול העומד על הרחבה אשר לאורך המסע ומברך את צאת הגולים לכל אפסי ארץ…

כי יעלו ויגיעו ימים טובים מאלה, כי יבאו גם ימי מנוחה, – לא האמין אז כל איש. מאַין? רפו כל ידים, ואדם מישראל חרד אז ויפחד לכונן לו עסקים לימים רבים, איש לא נגש לבנות בית חרושת או לקנות אחוזה או יער לשנים רבות, כי כל לב הגה נכאים: מי יודע מה ילד יום?…

ובקיץ ההוא עבר ברוסיה אואַייט, אחד האנגלים אשר שולח לארצנו במלאכות הברון הירש. עוד טרם ידענו ברור מה היה בדעת הירש לעשות לעמנו; שמענו כי מקרב אחינו קם ענק להאיר נתיבה על דרכי עמו, ומבלתי יכלת לעשות דבר לטובת אחיו בתוך ארץ רוסיה, הוא אומר להוציאם מן הארץ. ואנחנו ידענו כי עשר האיש הזה גדול מאד, ואנשים גדולים יאסוף סביביו לכלכל את דבר היציאה הגדולה הזאת, והאיש האנגלי הוא אחד ממלאכיו אשר שלח לדבר בשמו. בבוא אואַייט לרוסיה לא ידענו דבר, ומעיני הקהל העברי נעלמו כל הדברים אשר נדברו שרי הממשלה עם אואַייט; אבל אואַייט ההולך ועובר בארץ, בצאתו מאת שרי ממשלתנו ריקם, הולך ועובר בכל ערי מושב בני ישראל ובודק את אחינו אם יצלחו להוציאם ולהושיבם בארצות חדשות – החזיון הגדול הזה הרפה ידים רבות ולבנו נבא לנו ימים רעים וכליותינו יעצונו כל היום לבקש מפלט ומקלט באשר נמצא. ומפני כי ידענו כי הנדיב יבוא אך לעזור ביד העניים אבל לא לאנשים אשר בידם כסף משלהם, לכן בקשו עצות כל אלה אשר עוד היתה בידם יכלת לצאת מן הארץ, והמה הרבו מחשבות איזה הדרך תמצא ידם לכונן להם מעמד בארץ החדשה אשר יבחרו לשבתם, וכל מחשבותיהם היו להתחכם ולהיות מן הראשונים, מן הזריזים המקדימים, בטרם יקומו יתר בני הגולה להתחרות עמהם במקומותיהם החדשים.

אבל איזה המקום אשר יאספם? איזו ארץ יבחרו בה?

מבלי לחכות על הגאולה של הברון הירש יצאו אומנים וצעירים בעלי כח לארצות המערב ולחופי אמריקה. שטף היציאה גרף את האנשים האלה והמה יצאו מן הארץ באלפיהם וברבבותיהם. אבל אלה אשר מצבם עוד טרם נהרס בפועל ואך לבם נבא להם יום רעה, אלה אשר יכלו עוד יכלו לחשב מעט את מעשיהם, חזו חזיונות ויחלמו חלומות. מצבם הפסיכֿולוגי היה אחד להם ולההמון היוצא בחפזון, אבל המצב הכלכלי, אשר עוד טרם נחרב כליל, עוד נתן להם ידים לשום לבם על דרכיהם. ובכל המקומות והערים אשר נמצאו שמה אנשים מישראל כאלה נוסדו חברות ואגודות להתנחל בארץ ישראל. כאל שלל עטו אל הידיעות בעתונים העברים על אודות תנאי המקנה וההתנחלות בארץ הקדושה, וכל אשר ידע אך מעט מנתיבות ציון, כל אשר התעסק עד כה בעניני ישוב ארץ ישראל וקרא ושנה איזה פרק מתולדות הישוב, היה לבר סמכא בעניני עבודת האדמה ותורת חקי הממשלה “שם”. המה יסדו חברות ויכוננו הצעות ופרויקטים שונים ומשונים כמומחים ובקיאים. ואולם אלה האחדים אשר זכו לבקר את הקולוניות ואת המקומות הקדושים, או גם אלה אשר להם רֵעַ ומודע בתוך הארץ הקדושה, – אלה היו אבני הראשה בכל החברות והאגודות, אל משפטיהם יחלו כאל דברי האורים, וגם מרחוק פנו אליהם לשאול מהם לנחות את היחידים ואת האגודות הנכונים להתנחל בארץ ישראל.

ועמנו לא אלמן לעולם מאנשי עצות ומיוצרי הצעות, וקנאת מציעים הרבתה התחכמות והמצאות, ואגודות לקנות אדמה בארץ ישראל נוסדו על אשיות ואופנים שונים, ומחשבים נפלאים נמצאו אשר הוכיחו באותיות ובמספרים כי גם במעט כסף, באיזה עשרות רובל בשנה במשך איזה שנים, יש ביד איש לרכוש לו בית וכרם, אם אך יבוא בברית אגודה. וחשבון הכרמים והכנסותיהם היה ידוע אז בערי ליטא יותר מאשר בבסרביה ובקרים, ובערי התחום נוסדו אגודות וחברות קטנות וגדולות, אגודות עשרות ואגודות מאות וגם אגודות אלף. וכל האגודות האל שלחו להן אנשים לתור את ארץ ישראל ולקנות אדמה להתנחל עליה.


 

ב.    🔗

ואני הגבר הייתי עד שנת תרמ"ט רחוק “מעולם המעשה”. אזכירה נא את הקורא כי כותב אנכי בספר מקרה פרטי – זכרונות מסעי השני לארץ ישראל. לו כתבתי לועזית ללועזים כי אז לא היתה דרושה לי כל התנצלות; הקוראים לועזית אינם חושדים את סופריהם ביוהרא, בראותם את הסופרים מטפלים בנפשם בשעה שהם כותבים את זיכרונותיהם, כי על כן את זיכרונותיהם המה הרי הם רושמים בספר. עכשיו שאני כותב עברית לעברים, עלי להזכיר את הקורא ולהעיר את אזנו על הדבר הזה לבל יחשדני במה שאין בי – בגודל לבב, על אשר יראו פני אני בתוך המקרים. שמינית שבשמינית, כמה שהותרה, יש בי; אבל הפעם אנכי מזכיר את שמי אני, רק יען וביען כי המקרה, אבן פנת המאמר הזה, חפץ לעשות אותי למרכז החזיונות, ולו גם אהיה ענו מכל האדם לא אוכל להפטר מליחד תמיד איזה מקום לעצמי בתוך התמונות. –

ובכן, עד שנת תרמ“ט רחקתי מכל עניני חבת ציון. עוד הייתי כותב לפעמים איזה מכתב לאחד מרעי הישנים, עוד היה נזכר לפעמים אחד ממכירי לכבדני במכתב-חוזר או בחוברת חדשה, – אבל בכלל הייתי רחוק מעולם המעשה. תחת מסבות חיי הפרטים התגלגלתי וגלי ים המסחר השליכוני הלאה מעל עניני הכלל, הרבה היה המקום גורם, כי ישבתי בכפרים וביערות ודבר לא היה לי עם המרכזים השונים; ועוד יותר מזה היה “הענין בעצמו” גורם להרחיק מעליו כל איש היודע את הדברים כהויתם, ואשר בגלל זאת לא יעצור כח השטף הכללי לגרוף אותו במרוצתו. אם טוב ואם רע הדבר, אבל מדת הנסיון שלי היתה גדושה מעט. מעטים אמנם היו הימים אשר ישבתי בתוך חיי החברה בעיר הבירה, אבל תחת זאת היה שם מקומי בתוך השבולת, במרכז המהמורת, בנבכי מי החיים האלה, ורכשתי לי את הסגולה להבדיל בין קלא אילן לתכלת, בין עניני הכלל הנעשים בכובד ראש ובין השאון הריק העולה מתוך הבור: סואנים אנחנו, רועשים אנחנו!… ידיעותי החיוביות על דבר מצב “הענין” היו מעטות, אבל תחת זאת היו מרובות הידיעות השליליות אשר היו לי. אמנם לא ידעתי את עניני ארץ ישראל, לא ידעתי את מצב הענינים שמה אל נכון, אבל זאת ידעתי כי לא ככתוב בהעתונים העברים המעשים נעשים שמה, כי הסופרים אך מנבאים במחנה ואינם יודעים מה הם מנבאים, כי גם ראשי העוסקים בעניני ארץ ישראל, הקוראים לעצמם “נושאי דגל” הרעיון, המה צולעים על ירכם… ידי רוחי מששו תמיד את כל חלקי הסותר בכל הענין הזה, הרגשתי כי הדבר לא כן… רוח החיה בכל הפעולות היה אז “המאמר”, מי המליצה אשר שטפו אז על פני העתונים העברים, והמאמר לבדו, על פי רוב אספת ניבים נטוים, היה ממלא מקום המעשים דאית בהון ממשא ודאית להון תפיסא. האם היה גם עלי להכניס תבן לעפריים ולבוא גם אני אל הקוראים כיהודה ועוד לקרא להוסיף מליצה על מאמרי המליצה של הר”מ דאליצקי בהמליץ או לירות חצים קלים אל הצפירה, אשר התחשבה עוד אז בין “המתנגדים?” בחרתי לנפשי לשבת בדד ולדום עד אשר אראה את המעשים עין לעין וידי תמצא להתחקות על שרשיהם ולראותם בצביונם כמו שהם.

והדבר עלה בידי בשנת תרמ“ט. כבר קבעתי אז מקום תמיד למשכני את אחת הערים ומסחרי הביאני בסבך עם אנשים רבים ושונים, וגם עיר מושבי נכתבה אז בכתב הערים אשר אגודת “חובבי ציון” שמה. יודע אני היטב את ערך האגודות עתה וידעתי את ערכן גם אז; יודע אנכי כי רובן ככלן נמצאות וקימות רק על גבי הכתב ויש אשר מספר חבריהן לא יעלה מאנשים שנים שלשה, והראש והמזכיר בתוכם; אבל אין זה ענין לאשר לפנינו. אנכי באתי אז, בחודש מנחם אב תרמ”ט, לווילנא וסרתי להתודע אל הרש“י פֿין מנוחתו כבוד. מפיו נודע לי כי בשבוע הבא תהיה בווילנא אספה גדולה לראשי חובבי ציון, והוא קרא לפני בשמות אנשים אחדים אשר יבואו לקחת חלק בעבודת האספה. הדבר אשר לרגלו קראו את האספה היה בעיני מלא ענין: הד”ר פינסקר מסיר מעליו את משמרת הנשיא לחובבי ציון, באמרו כי חולה הוא. האמתלא הזאת היא רגילה ושגורה תמיד על פי כל אלה החפצים להתפטר מעבודה, ולכן היה הענין מלא חשד בעיני. ובגלל הדבר הזה לא אכחד, כי גדול היה חפצי לראות את האספה, בפרט אשר היו לי געגועים לעבודת צבור שהתרחקתי ממנה זה שמונה שנים, וגם ידעתי כי בין הבאים לאספה יהיו אחדים ממכירי מכבר. ואולם בין הקרואים הן לא הייתי, ולכן אמרתי לצאת ביום המחרת מווילנא ככלות מעשי בעניני מסחרי. אך ביום המחרת קבלתי דעפעשא מביתי לחכות בווילנא לבוא מכתב נחוץ. המכתב בא והוא היה כתב הרשאה ומנוי מאת אגודת חובבי ציון בעירי להיות צירה ונאמנה באספת ווילנא. אחר כן נודע לי כי מווילנא הודיעו ביד הטילגראף להאגודה בעירי כי הנני בווילנא וכי תמלא את ידי להיות בא כחה, והאגודה לא מנעה, כמובן, את הטוב ואת הכבוד ממני.

הנה כי כן באתי בסוד האספה הגדולה אשר היתה בווילנא, וגם נבחרתי להיות מזכיר האספה. לא פה המקום לספר פרטי האספה ההיא, שהיתה מלאה ענין והתבוננות, ואולי עוד אעשה זאת בזמן מן הזמנים. אולם ספרתי את הדברים, למען יבין הקורא איזה הדרך נגלו לפני בפעם אחת כל השאלות הסבוכות שהיו חובבי ציון מתחבטות בהן כל אותן הימים, וכל הענין נראה לעיני “על קרבו ועל כרעיו ועל פרשו”. ראיתי כי אמנם היה החלום, אשר חלמנו אנחנו מספר צעירים בראשית שנות השמונים, מעט לענין; כי אנשים באים בימים ונשואי פנים בעמם שמים אל הענין הזה לב בכובד ראש; כי דבר חובבי ציון הולך וכובש את הלבבות וכי יש ידים לבעלי כשרון ולאנשי לב לסדר את דבר העבודה הנכבדה הזאת. ואולם, גם זאת נוכחתי אז כי כמעט כל הפועלים מגששים באפלה, כי רוב דבריהם ועצותיהם נשענים אך על השערות מחכמות פחות או יותר, על הלך-נפש ועל שמועות בלתי מאושרות, וכי גם אחד מכל הפועלים החרוצים והנכבדים האלה לא יוכל להתפאר כי הוא שופט למראה עיניו. בעת האספה עבר בווילנא איש זקן אחד רבי אליהו קאפעלמאן, והוא שב אז מנסיעתו לארץ הקדושה. הוא הביא אז לווילנא את הצעתו האוריגינלית ליסד בירושלים “בית נצח ישראל”, כעין מגלת יוחסין לכל בית ישראל. והאיש זקן וסוחר, וימי שבתו בארץ ישראל עשה במקומות הקדושים ואת הקולוניות אך ראה ולא חקר על אדותם. ואולם מפני כי מר קאפעלמאן היה בארץ ישראל ואנחנו כלנו, כל חברי האספה, לא ראינו בעינינו מעולם את הארץ ההיא, לכן היו פיות כלנו פתוחים ואזן כלנו נטויה לכל הפתרונים אשר ישיב מר קאפעלמאן לשאלות הישוב שאנו עסוקים בהן. ואמרתי אני בלבי: לא טובה עבודה אשר כזאת. אלכה נא ואעברה את הים ואראה בעיני את הנעשה בארץ תקותנו; אראה את הישוב הישן ואת הישוב החדש, ולא אלך עוד כבהמה בבקעה אחרי יוצרי “המאמרים” ומזכירי האגודות. כבר הבנתי ובדעתי זו אנכי מחזיק גם עתה, כי הסופרים הנכבדים שפ“ר ולילינבלום, ראשי התנועה לישוב א”י אשר נחשבו אז אצלנו למומחים במקצוע דבר הישוב, היו כובשים את חצי נבואותיהם לו אך היו פעם אחת בארץ ישראל. לא תורת שוא השמיע הקהלת: טוב מראה עינים מהלך נפש…

ובראשית שנת תר"ן, תיכף אחר חג הסכות, הלכתי לארץ ישראל.

השנה ההיא היתה מוכשרת מאד להתבוננות. אז היו ימי קפאון בכל מעשה, השקט אשר לפני הרעש. יורדי הים יודעים לכון את הרגעים האלה וישתמשו בהם לחזק את התרנים, לשום את פני מפרשי האניה אל עבר פני הרוח אשר ידעו כי יבוא. הימים בארץ ישראל היו אז ימי מנוחה. כל אסור כניסה לא היה, אדמה למכירה היתה לרוב אך קונה לא היה, עולים מבני הגולה לא היו. ומפני כי אנחנו לא הרגשנו כי עוד מעט תתחולל הסערה, לכן לא היינו נכונים, לא ידענו לכון את השעה הטובה להיות נכונים לימים הרעים, אשר באו אחר כן בשנת תרנ“א מבוהלים ודחופים… אנכי בעברי אז בארץ ישראל והתבוננתי למראה עיני נוכחתי, כי אמנם לא כבד הדבר לראות הדברים הנראים לעין; להפך, – כבד מאד לעצום העינים לבלתי ראות את הנעשה, את הנמצא, הרי”מ פינס פרסם בראשית ימי היציאה לארץ ישראל את חשבון הכסף הדרוש לכל משפחה להתנחל; הרז"ד לעוואנטין הודיע גם הוא אחר כן את חשבונו הוא על דבר כמות הכסף הדרוש למטרה זו. האמנם דרושה בינה יתרה ומספרים מדויקים למען עשות חשבונות אחרים וערכים חדשים? או האמנם דרושה בינה יתרה להבין כי יש ויש ביד אנשים מישראל לחיות במקום אשר יחיו אנשים רבים ובמקום שיש כל זכיות אזרח לאחינו ובמקום אשר יֵאָמֵר עליו: ארץ ישראל?… פרסמתי בגליוני “המליץ” דבר מסעי “על אדמת ישראל”, וכאשר החלו להתאגד החברות והאגודות לקנות אדמה בארץ ישראל, נתתי ידי אל הקרובות אלי. חפצי היה איתן מאד לקנות לי “שמה” אחוזת נחלה, ולכן אמרתי: אקחה חלק באגודה המתיסדת אולי תתנחל ואהיה גם אני בתוכה… ואולם לא כחדתי מאת כל המיסדים כי חשבונותיהם תהו ומספריהם חזיונות שוא, ולכן הזהרתי מאד את כל איש האומר לשום תקותו באגודתו להתנחל בארץ במכסת הכסף אשר יאמרו המכוננים את האגודות. כן הגדתי מפורש לבני אגודת המתנחלים בווילנא, וכה היה דברי אל מיסדי “אגודת האלף”, המה “דורשי ציון” אשר במינסק, אם כי את ידי אני נתתי אליה. החשבונות שוא ידברו – היו דברי תמיד – אך האיש אשר כסף בידו ויחפוץ לצאת מן הארץ ולעלות לארץ ישראל לעבדה ולשמרה, הנכון ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים ולעשות לביתו (כמו שמתכונים היוצאים לאמריקה) – ימצא את דרכו. ואולם העשירים טוב כי יעשו כי יקנו אדמה ויתנחלו שמה וישארו על מקומם, ולעת קץ יוכלו לבוא ולהתישב על אחוזתם או לשלוח את בניהם או קרוביהם, אשר יאבו לבחר להם חיים חדשים…

אבל החיים הישנים היו למשא על האנשים תחת תעצומת המקרים הרעים, ואז נוסדו בערים רבות אגודות לצאת ולהתנחל ולקנות אדמה, ואבני היסוד אשר מהן נבנו האגודות היו מהומה ומבוכה ומנוסה ומורך לב וחלומות וחזיונות. ויהיו המים עכורים עד מאד… ובעת ההיא נוסדה אגודת מתנחלים גם בעיר מולדתי – ואני בתוך האגודה ההיא…


 

ג.    🔗

לרגלי עניני האגודה הלכתי לעיר מולדתי פעם ושתים. האדם הולך אצל בני מינו, ובקרב האגודה ההיא היו רבים אשר הכרתי וידעתי היטב עוד מנעורי וגם המה ידעו אותי, ובחפץ לב התחברתי אל האגודה ההיא. החומר אשר ממנו נבנתה האגודה היה שונה מאד בחלקיו, אנשים שונים מעולמות שונים, וכמובן היו הסבות אשר עוררו איש איש מהם לתת יד ליסד האגודה שונות ורחוקות אשה מאחותה. לי היו אז שיחות סתרים עם אחדים מהם, יען כי כל אחד חפץ היה להציל מפי דברים על אודות ארץ ישראל, והיה בין כה וכה מגלה לפני את אשר בלבו. הייתי הולך ונמצאתי למד.

כה אמר אלי אחד מהם:

– כמני כמוך יודע אני את המצב, האמנם לא אבין כי בשבע מאות רובל לא נמצא ידים לכונן בית וכרם לאיש? עיניך הרואות כי השתדלתי להרבות מספר העשירים בקהל חברי אגודתנו, והן העשירים לא יצאו לעולם – מה יחסר להם פה? המה כותבים את ידיהם אל האגודה מפני הבושה באשר אנשים אחים ומכירים אנחנו ולא יאמר כי מנגד תנועת האומה יעמודו, או מפני כי ינסו לשלוח גם את מעט הלחם הזה על פני המים פן ימצאוהו ברוב הימים. העשירים ישארו פה, וחלקת אדמתם תהיה סוף סוף ליתר החברים הנכונים באמת לעלות לארץ ישראל ושמים בה תקותם. ואני? אני בעצמי מה מעשי בתוך האספסוף הזה? הבה ואגדך: אמנם המשרה אשר אנכי נושא עתה תכלכלני בצער, אבל עלי הלא לדאג לילדי הרבים אשר חנני ה'. האם תמצא יד בוכֿהאלטער לחנך את בניו בתורה ודעת, וכל בתי הספר סגורים כמעט, וחנוך הילדים קשה כקריעת ים סוף. אכין לי אחוזה, אקחה נא חלק באגודה, ויעברו הימים ואשלח שמה את אחד או שנים מבני ויאחזו המה בארץ ויחיו שמה. ומי יודע מה יולד יום!… הן אתה ידעת את אהבתי לארצנו, אתה ידעת את קרבנותי על מזבחה. הן לולא אשתי ומשפחתי כמעט הייתי בכל טוב “שמה”, בארץ אשר כל מעיני בה, במקום אשר התגלגלתי שנתים ימים. ומי יודע אולי עוד תגדל הרעה פה, ואז אשובה שנית אל הארץ ההיא. ועמדי יחד יעלו אשתי וביתי, וגזע משפחתי ישורש בארץ אבותינו. הלא זה כל חפצי!… במה אכלכל את נפשי? אבל הלא דרוש יהיה גם לאגודתנו פקיד ומנהל, – האם ימצא טוב ממני?…

– אנכי לא אצא לארץ ישראל. זה מובן. הן לא על חנם כליתי חק למודי ובידי, ביד אחד מעשרה או מעשרים אשר כגילי, הצליח לבוא בכתב האדבוקטים בבית המשפט אשר פה. וגם חלקי טוב, כאשר תחזינה עינך. כן, חלקי אני טוב, טוב מאד. הנך רואה את מערכת ביתי, מעמד שלחני, מצב חיי. אבל… אבל הן אני לבדי נמלטתי מכל בית אבי, והצלחתי לרכוש לי את החיים הטובים האלה. אבי ואמי ואחי ואחיותי נשארו בחשך, באחד הכפרים, צפוים אלי מחסור. אנשים ישרים בית אבי כלם ואוהבים את העבודה, ויש בין אחי אשר כשרון עבודה להם, אך עניים המה. ומי ידאג להם, אם לא אני? והגידו נא לי איפוא מה הדבר אשר אוכל לעשות למענם פה? בשנה העברה שלמתי סכום החכירה של בית המרזח בכפר מושבם, גם את מס הממשלתי נתתי, גם למוכר היי"ש השיבותי את אשר נשה בהם. אבל אני יודע כי את המאות האלה השלכתי לטמיון, הצרור נקוב ולעולם לא אמלאנו. ומה יהיה גורל אחי, איפה ימצא לו תוצאות כח הצעירים המלאים גבורת הבחרות האלה? ומה תעשינה אחיותי כאשר תבוא להן עת דודים?… ואני גם אני איזו ענינים רוחנים יקחו את לבבי? בקלפים לא אשחק, וחיי-צבור אין לנו, בפרט לבני עמנו. ואני הלא עוד טרם שכחתי את חלומות ימי הנעורים, ואני הלא חבר הייתי לחברת “בני ציון” במוסקבה ומלבי עוד טרם נמחו המחשבות הגדולות אשר חשבנו אז על דבר עמנו וארצנו ותקותנו הגדולה… אבואה נא באגודת המתנחלים ואקחה את בית אבי ואעבירם לארץ ישראל להושיבם על נחלתי אשר תהיה לי שמה. המה יעבדו כלם יחד ויחיו זרע ויאכלו פרי עבודתם, ולי תהיה צדקה ונפשי תתענג לדעת כי גם את קרבני אני הקרבתי על מזבח ארצנו. כי גם לי חלק ונחלה וזכרון באדמת ישראל…

השלישי היה סוחר-יער, מאנשי בריתי הטובים. כאשר יצאה אשתו מחדר האורחים אמר אלי:

– אתה ידעת כי נחלה בת שבע מאות רובל לא תקח את לבבי. הלא ידעת כי חבלי ערבי-נחל לקשור רפסודותי באביב הזה עלו לי פי שנים משבע מאות… אבל – ארורים דרכי המסחר! לאיש סוחר נחוץ תמיד להכין לו מקום מקלט. מי יודע!… היום ישב מרומים, ומחר – בתחתיות ארץ. ואתה צא ובדוק ותמצא כי בין ארבעים החלקים כעשרה מהם יהיו תמיד ברשותי. ראובן הוא אחי אשתי, שמעון – קרובי, לוי ויהודה המה בעלי בריתי, וכן עוד כאלה אשר יתנו את כל חלקם על ידי, ואנכי אעלה אולי בעצמי לארץ ישראל. מה היא פלשתינא? – ארץ ככל הארצות. גם זאת לא יחסר לנו. (השלחן הירוק היה עוד פתוח ועליו התגלגלו קלפים). האם לא כנים דברי?…

אל חדר מלוני בא איש אחד אשר כל מראהו אמר לי כי הוא מן חברי האגודה. כפרי לבוש בגדי שבת. כבן חמשים ומעלה, אך מושבו איתן ומראהו בריא.

– לי אין כל חפץ לחקור. לא יש לי כל שאלה: החפץ לאכול ימצא לחם גם בארץ ישראל. הבה לי שדות באשר תתן, ולא אהיה רעב איה"ש. לי פה בכפרנו, כפר מושב של יהודים, שלשים דיסיאטין, והנני מוצא את מחיתי. את בני שלחתי לחדר ושתי בנותי נתנו לאנשים – הכל כאשר צוה ה‘. בני הבכור ישאר על אדמתי, כי גם לו בנים, ברוך השם. ואני ובני הצעירים נעלה לארץ ישראל, את החשבונות אין אני יודע ואל דרך הכרמים לא פניתי מעודי; אינני יודע אם זורעים אותם או נוטעים. כל זה הבל – כרמים, ענבים. אנכי אחרוש ואזרע לחם פשוט, דגן חטים ושעורים – זאת התורה אנכי יודע, ואם אך תהיה אדמה יכלכלני ה’. ר' זלמן דוד ספר כי שמה משלמים ביום לקוצר-שחת מחיר חמש מטבעות פֿרנקים שלהם, הלא המה ערך שני רובל למספרנו. אם הדבר כן, אז בני ירויחו היטב: אין קוצרים טובים מהם. – האמנם גני ירק טובים שמה. זקנתי, אשתי תחיה, ובנותי הבתולות הנה מפליאות לעשות בגני הירק, ואם תהיה אדמתנו קרובה אל אחת הערים אז טוב מאד. הכפר אשר אנחנו יושבים בו הוא כעשרה וויאָרסט מפה, ובכל זאת הגבירות פה אינן יודעות קשואים ואבטיחים ודלועים מבלעדי. הקשואים לפסח של אשתי ידועים. האמנם אין תקוה לשמור שמה תפוחי אדמה ימים רבים? מעט לא טוב, כי דגן אין: כמו שבת ומועד המה כל ימי השבוע, והעם אוכל לחם לבן תמיד. איך יעבוד האדם, ולחם דגן לא אכל? – כאשר ישאר בני הבכור לבדו על כל אדמתי, על כל השלשים דיסיאטין, אז לא יכבד ממנו להביא את שבע המאות למועדים אשר התחיבנו. היה בטוח, אשלם ככל העשירים. ואנחנו גמרנו לצאת כרגע, למען נשיג שמה את זמן הקציר ונמצא עבודה. אך בני הקטן לבד יבוא בסוף הקיץ: הוא מבלה את עצמו בגדוּל דבורים. הוא בקש ממנו לחקור מפיך על אודות גדוּל הדבורים שמה, אך בודאי לא שמת לב לזה. בני זה הוא ברוך השם “בעל-הבית” כדבעי, מן המיוחדים שבכפרנו.

תחת אלה “הקרואים והולכים לתמם”, מבלי יכלת או מבלי חפץ לחקור ולדרוש את אשר ימצא אותם בארץ החדשה-הישנה אשר המה אומרים לקנות שם אדמה ולהשקיע שמה את מעט הונם או את יתרונם, – הנה נמצאו בין חברי האגודה גם כאלה אשר הרבו מאד לחקור ולדרוש מה למעלה ומה למטה והשתדלו להטיל ספקות גם בכל ודאות ודרשו במופלא מהם ויחקרו אותי בשבע חקירות על כל דבר קטן וגדול וניכר היה חפצם כי אכשל בלשוני. אלה היו החברים העשירים של האגודה, אשר נספחו אל זרם האגודות ולא רוחם ולבם בל עמהן, מבלי חפץ ומבלי צורך. ומפני אשר אנכי לא הייתי חצוצרה למסע מחנות לארץ ישראל וליסוד אגודות לצאת מן הארץ, ואת ארץ ישראל ואת הסדרים לא הללתי על שוא ולא חפצתי להוליך אנשים בשקר ולא חברתי ולא הכינותי כל הצעה להנחיל חברות אנשים, לכן היה נקל מאד להחברים העשירים להפריד את החבילה לבל תקום האגודה. על השאלות: האם תזוב הארץ חלב ודבש? עניתי: לא. האם תרכוש לה כל משפחה בית וכרם אשר יכלכלוה בשבע מאות רובל? – לא. האם משוכללים הקולוניסטים שמה? – לא. והתשובות האל הניחו מאד את דעת החברים-העשירים. ואולם בכל החקירות והבדיקות והספקות שהיו החברים העשירים מעוררים תמיד בכל ישיבות האגודה היתה ניכרת ובולטת מאד המנוחה והשלוה של השבֵע, שאיננו מכיר במבוכת הרעב. אנכי ידעתי את כל “חלקי הסותר” של האגודות המתיסדות, אבל גם ידעתי את המצב הפסיכולוגי והכלכלי שהיה אז עמנו נתון בתוכו, והכרתי איפוא את ערך שביב התקוה הנראה מרחוק לתועה בישימון. ידעתי כי במצב מוסרי וחמרי נורא כזה לא יוכל האדם לחשב דרכו במתינות ובמנוחת השקט, כי על כן עידנא דריתחא היא, הוא אז נושא עיניו אל ההרים לבקש עזרה, ואתם אל נא תעידו בו לבל יעפיל לעלות אל ההר פן יפול ממנו רב. הוא הולך אז אל אשר ישאנו עיניו המלאות מבוכה, רוחו המלא סערה… אבל את זאת לא ירגישו הבנים הבוטחים, המלאים קפאון, קרח נורא…

ודבר האגודה נהיה, וביום ג' כ“א אדר שני תרנ”א נכנסו החברים לישיבה ויבחרו ועד לפקח על עניני האגודה, ובין יתר הדברים שמו על ועד האגודה לבחר איש אחד בשכר על פי תנאים אשר ימצאו טובים לפני האגודה כי ילך לארץ ישראל לקנות את האחוזה שמה. ואולם תנאי התנו מראש כי לא יהיה השליח דן יחידי ורק יתיעץ וישפוט בענין הזה עם אלה מחברי האגודה האומרים ג"כ ללכת לארץ ישראל בקיץ ההוא מדעת עצמם וגם מחויב הוא לשאול בעצת ועד הפועל אשר לחברת התמיכה ביפו. וכן לא היה ביד השליח לגמור המקנה עד אשר יציע את פרטי המקנה עם כל דקדוקיו לפני ועד האגודה ועד אשר יודיע אותו הועד מפורש כי נותן הוא בידו הרשות לקנות את האדמה ההיא ובמקח ההוא ועל פי התנאים ההם.

ואנכי לא הייתי יוצר האגודה ומחוללה, ואך אחד מבניה, גם אחד מחברי הועד. ובהיות שבתי אני בהאמעל ומקום האגודה בעיר מולדתי, לכן היה יחוסי אל האגודה לא גדול ואולי עוד פחות מיחס יתר החברים. הכנסתי את כסף החברים למועדים האמורים, ולא יותר. כי לא ארכו הימים וגם הסירותי מעל שכמי משרת חבר הועד של האגודה. כי במשך ימי חג הפסח נוסדה אגודה בעיר מושבי בין בני משפחתי, והאגודה הזאת היתה בעיני דבר מלא ענין לרב. לה הקרבתי חלב ודם ועבודת גוף ונפש במשך שלשה ירחים ובמלאכות האגודה הזאת הלכתי במסעי השני לארץ ישראל.


 

ד.    🔗

היסודות אשר עליהם נבנתה האגודה בהאמעל היו שונים מכל אבני הפנה אשר הונחו אז ליסוד יתר האגודות אשר התכוננו אז בערים רבות. חלקי הבניה היו בריאים ומלאים, המטרות אשר הציגה לה האגודה הזאת היו מושכות את הלב, ולכן באתי בבריתה.

ואלה תולדות האגודה ההיא:

הלא תדעו את השרפות בערי התחום, ביותר בערים הקטנות? בבקר לא עבות תצא אש מאחד הבתים ותאכל את כל העיר על עשיריה ועל אביוניה ועל בתי תפלותיה. חברות האחריות כמעט אינן מקבלות בערים הנכחדות האלה נכסים באחריות, אגודות מכבי אש אין שם, ואם אך תפול דליקה בעיר אז תאכל די שבעה, ושנים רבות תעבורנה עד אשר תתנער עיר שרופה כזאת מאפרה. כן עלתה בקיץ תר“ן על המוקד אחת הערים הקטנות (פראָפאָיסק, פלך מאהליב). ישיבת ערים קטנות קשתה תמיד לעשירים. הערים הקטנות לא תוכלנה לעולם למלא תביעות העשירים. בתי ספר לחנך את הילדים אין; ע”פ הרוב רחוקות הערים הקטנות ממסלות הברזל, והעשירים, אשר לרגלי מסחרם הרב המה עוברים ושבים תמיד, סובלים טלטולי הדרכים; ובכלל רבה תמיד תאות העשירים לישיבת כרכים גדולים. ולכן, אך נשרפה העיר ההיא גמרו בני משפחה עשירה אחת לצאת מעיר מולדתם, ויבאו להאמעל וישבו בה.

המה באו כלם לעיר מושבי, מבלי דעת עוד איך לכונן את בתיהם במקום מגורם החדש הזה. בעיר החדשה עוד היו אנשים אך זה מקרוב באו ודבר עוד לא קשר אותם אל העיר ההיא. רבים מבני המשפחה ההיא היו אנשים עשירים, אשר את עשרם רכשו להם בכשרון המסחר, בסחרם אל מקומות רחוקים מבלי פחד מפני המרחק. כמעט כלם היו אנשים צעירים ולהזקנים בהם לא עלה מספר שנותיהם יותר מחמשים. ילדיהם היו רבים וכחותיהם רעננים ומלאים עלומים, ובעולם הגדול לא היה מקום לא לחנוך ילדיהם ולא מוצא לכחותיהם, באשר כל הדרכים היו סוגים בקוצים. והעתיד נשא אז על כנפיו נשיאים וחשרת עבים וחשך אין קץ…

אז אמרו האנשים: נתנה ראש ונעלה לארץ ישראל! המה היו כחמשה עשר בתי אבות, כלם עשירים ומלאי כח ואמונה בהצלחתם על הארץ החדשה אשר המה אומרים לבוא שמה. מטרתם היתה לא ללכת לעבוד את האדמה לחרוש ולזרוע, רק לעלות ולהתעסק בישובו של העולם החדש, לעשות במסחר ובכל חרושת המעשה; המה לא אמרו ללכת לארץ ישראל ולמצוא רק לחם, – לחמם היה נאמן לפניהם גם פה; רק מגמתם היתה לעלות לארץ ישראל ולכבוש את הארץ לראות חיים טובים ועושר ומנוחה ושלות השקט. ואולם מבלי חפץ לבוא ולהתישב באחת הערים אשר בארץ. המלאות על פי הרוב חלאה ואי-סדרים וגם קדושה מיותרת וצביעות, וכל מסחר נכבד וחרושת גדולה אין בהן, לכן גמרו היוצאים לקנות אחוזת נחלה גדולה במקום הקרוב אל אחת הערים אשר על חוף הים ולהתישב כלם על הנחלה. הנחלה אשר עלתה במחשבה לקנות היתה צריכה להיות גדולה במדתה, יען כי אמרו היוצאים לנטוע גם גנות ופרדסים וכי גם כרמים ושדות יהיו להם. ואולם עיקר מטרתם של היוצאים היה המסחר הגדול וענפי חרושת המעשה אשר אמרו להרחיב בארץ בכח הכסף אשר בידם ובעזרת כשרונותיהם וידיעותיהם.

לא אכחד כי האגודה הזאת לקחה את לבבי. הן אנכי כבר ידעתי כי לא טובה ארץ ישראל לעניים, וכי גם בסכום הכסף כפלים מחשבונם של פינס ולעוואנטין לא יתנחל איש בארץ. אנכי ידעתי אמנם כי ביד עבודת האדמה לכלכל את האדם בכל הארץ וגם ארץ ישראל אינה יוצאת מן הכלל הזה. אבל במה דברים אמורים באדם הרוצה להיות אכר, היינו איש האומר לחיות חיים פשוטים וגסים, חיים קרובים אל הטבע, אשר הכפר עם שדותיו וגניו יוכל למלאותם. אולם אחינו החיים בארץ ישראל, – זאת הלא נוכחתי כבר אז – אינם חפצים לצאת מעולם העיר שנולדו ונתגדלו שמה לעולם הכפר, והמה דורשים גם בשבתם בכפר חיי עיר. ובגלל הדבר הזה יסבלו לעולם מחסור, והמחסור יהיה נורא, יען כי מחיר צרכי עיר עולה פי שנים בשבת אדם בכפר. בגלל הדבר הזה מעטה היתה שמחתי על המושבות לעבודת האדמה אשר מספרם הלך אז ורב, באשר ידעתי כי “האכרים” המתישבים בתוך המושבות האלה המה בלא ספק עניים לעתיד לבוא, יען וביען ההכנסה הדרושה לחיי עיר לא תמצא לעולם יד עבודת האדמה להכניס, לו גם יהיה האכר חרוץ בעבודתו ולו גם תהיה אדמתו טובה. את כל זאת ידעתי עוד אז, ולכן שמחתי כי יקומו אנשים אשר לא יאמרו להונות את עצמם, ואשר יש להם יכלת לעלות אל הארץ ולכונן שמה אותן החיים הטובים שאנו רוצים בהם, חיים שלמים של אנשים מעולם המעשה והנסיון והאומרים להתעסק בישובה של הארץ על ידי מסחר וחרושת המעשה ולא ידחקו את עצמם אל הערים החרבות והנדחות, ואך יתנו גאולה לארץ וימלאו את החרבה. ובהיותי גם אני מבני המשפחה ההיא וידעתי היטב את אנשיה ואת מצבם החמרי ואת כשרונותיהם למסחר ולעבודה, שמחתי מאד לקראתה ואתן גם את ידי לה. ומעלה יתרה עוד היתה לאגודה ההיא, כי כלנו היינו בני משפחה אחת והמשמעת לגדולים היתה ערובה נאמנה כי בכל הדרך הרחוקה נלך שלובי זרוע, איש את אחיו נעזורה ולא יהיה בקרבנו כושל ונדח ביום רע.

כל ימי ניסן הראשונים התיעצנו יום יום על דבר אגודתנו, וכאשר הגיעו ימי הפסח נגמר דבר אגודתנו ונכתב בספר בין החברים, ובחולו של מועד בחרו בי ללכת לארץ ישראל תיכף אחר החג ולקנות את הנחלה. האגודה בחרה בי יען כי אנכי הלא בקרתי פעם אחת את הארץ, ובאשר ידעו חברי כי יודע ומכיר אני את ראשי הועד באודיסא ואת הפקידים אשר בועד הפועל ביפו, ולכן יעשו האנשים האלה את אשר תמצא בידם לעזור לי למצוא שמה את נתיבותי ולעמוד על המקנה. אולם אנכי דרשתי כי עמדי ילך עוד אחד החברים, יען כי יראתי פן תכסה “חבת ציון” שלי על המגרעות ויכשלו חברי על ידי. כן נעשה, ותיכף אחר חג הפסח יצאנו לאודיסא.

ובאביב ההוא כבר המו חוצות יפו וירושלים מתרים ונוסעים, וצירים למקנה אדמה היו בארץ ישראל לרוב, ואזני לקחה שמץ דבר מכל הנעשה. סרתי אל תא הועד באודיסא וספרתי את דבר האגודה אשר בכחה אני הולך עתה. סופרי הועד המה רעי ומכירי אז, ומפיהם נודע לי ערך ועד הפועל וכח מעשיו בארץ ישראל. נודע לי כי ועד הפועל חוּבר מאת טיומקין, פינס ובן-טובים. ואנכי ידעתי את שלשת האנשים האלה זה ימים רבים, הכרתי את מעלותיהם וידעתי גם את חסרונותיהם… ראש ועד החברה, הד“ר פינסקר, כבדני ויקרא אותי לישיבת הועד, ושמעתי את המו”מ בדבר ההצעות השונות ששלח ועד הפועל, והר"מ מרגליות קרא לפני הועד את המכתבים הפרטים שהיה בן-טובים שולח לו על דבר כל הנעשה בארץ ישראל. אחד החברים ספר במושב הועד על דבר מסעי אני, וראש הועד שאלנו מה חפצי מאת ועד הפועל ואיזו עזרה אדרוש ממנו.

– לבל יֵרע לי, לבל יחבל את מעשי – אמרתי, ויתר לא הגדתי דבר.

בערב, לפני יום צאתי מאודיסא לארץ ישראל פגשתי ברחוב הדעריבאסי את הד"ר פינסקר הולך לשוח ויקראני לארח לחברה עמו. הוא שאלני לפרטי אגודתי וישוחח עמדי על אדות מלאכותי. לא כחד ממני כי הדברים הנעשים עתה בארץ ישראל אינם מובנים לו היטב. – הלא אתה היית בארץ ישראל – אמר אלי – וגם אתה יודע את האנשים העושים אתנו בועד הפועל. פה אין אנו יודעים מאומה. הננו רואים כי ידי הועד הפועל מלאות תמיד עבודה רבה, תימקין מתנצל תמיד כי אין עתותיו בידו; הועד מתעסק שמה בכל עניני הכלל בארץ ישראל, אבל לא בעניני הועד שלנו! עבודת-חובה נדחית, ועבודת-רשות לוקחת כל מעיניו. יחס ועד הפועל שלנו אל הועד הראשי איננו עוד מבורר לי כל צרכו; בספר התקנות של החברה הוא מבורר, אבל בפועל אין ועד הפועל נזקק לנו. באמת אומר לך, כי ירא אנכי מאד את “העסקים”של ועד הפועל ביפו…

אז הגדתי לו גם אני את כל לבי, את אשר כחדתי תחת לשוני בישיבת הועד. הנני הולך עתה – אמרתי – לארץ ישראל לקנות שמה אחוזה לאגודתי… בנוהג שבעולם היה לי לקות, כי ועד הפועל שלנו בארץ ישראל יהיה לי לעזרה בכל אשר אמצא חפץ, כי על כן אורגן של “חבת ציון” הוא הועד הזה. אולם עכשו מפחד אני כל היום מפני – הועד הפועל… אינני ירא לא את יקירי ירושלים ואת פקידי הנדיב ולא את העושים סחורה בחבת ציון; את כלם אני יודע, ואדע להזהר מהם; אבל ירא אנכי את הועד הפועל אשר לנו ועלי להיות נזהר מאד לבל אפול ברעה על ידו. לכונן את דרכי בארץ ישראל מנגד לועד הפועל או מסביב לו – לא יתכן, ולתת את גורל מפעלי ביד החוט המשלש דמתקריא ועד הפועל ביפו – חרד אני מאד, מדעתי את “שלש הקדושות” העומדים שמה לשרת בקדש. חיים בקר ושמעון רוקח ומיכל כ“ץ וגם חנקין ואססאוועצקי לא יוליכו אותי לעולם שולל, אחרי אשר יודע אני את מדרגת ישרם ואמונתם; אבל מי יצילני מיד האלהים הגדולים אשר בועד פועל של חברתנו אנו, אשר אנכי חייו לבטוח בו? זאת אך יטרידני, אדוני הד”ר.

– כן, כן – ענני הד"ר פינסקר – נבוך אני מאד. מרגיש אני כי המעשים נעשים שמה שלא כהוגן. דבר אל נכון אינני יודע, אך מרגיש אני, ירא אנכי מעט את “העסקים” של ועד הפועל… ישוב נא גינצבורג משם, אולי אשמע מפיו דבר נכון… מתי אתה יוצא. – שאלני?

– מחר, באניה אוסטרית.

– האם תדע את אשר אבקשך – פנה אלי הד"ר פינסקר – כתוב נא אתה אלי משם מכל הנעשה. את הכל תכתוב, ואלי תכתוב. נחוץ לי לדעת את הכל ובעוד מועד. הוי, ירא אנכי מאד את מעשי הועד הפועל!…

ובזה נפרדנו.


 

ה.    🔗

האניה, שבה יצאנו מאודיסא, היתה אניה אויסטרית. אך אני ורעי לבדנו היינו מזרע ישראל בין ההולכים לארץ-ישראל באניה זאת. וזה היה בעת אשר המון רב מאחינו שם פניו לארץ-הקדם לבקש לו שמה מנוחה ונחלה. בכונה בחרנו באניה אויסטרית ולא באניה רוסית. אנחנו לא חפצנו להפגש בדרך עם עוד צירים מאחינו, ההולכים לתור להם אדמה בארץ-ישראל. זה היה מן הזהירות של סוחרים. ואולם בשבתנו לבדנו, אני ורעי הציר השני, ההולך להיות לעזר כנגדי, דאבה נפשנו מאד, כי נבוכים היינו מבלי דעת את אשר יקרה אותנו באחרית הימים… שבט הגלות לא נח עלינו ועל שולחינו. כלנו היינו אנשים אמידים, אשר ידיעותיהם במסחר מספיקות להם לעשות מעט חיל גם בארץ-אחוזתם הישנה, ארץ גלותם. הסער עוד טרם התחולל עלינו, אין עוד מחריד רבצנו, יושבים אנחנו ועוסקים בעסקים שונים בערי-התחום, וכל סכנה אינה צפויה אלינו ואל משלח ידנו. ועל מה ולמה אנחנו נסים? מי הוא הרודף אותנו? ולאן אנחנו הולכים?… הן לא היינו מוכרחים וגם לא חפצנו לעזוב את משלח-ידנו, את המסחר ואת חרושת-המעשה, ולאחוז במעדר ומחרשה, לעזוב המון-קריה ולצאת לכפרים וללון בשדות. חפצנו ורצוננו היו לעבור לארץ ישראל ולסחור גם שמה את הארץ ולבנות גם שמה בתי-חרושת; ואך אמרנו לקנות לנו אחוזה וליסד לנו עיר חדשה, למען לא נִשָּׂא בעול-החומרות של הערים הישנות אשר בארץ ישראל. בקצרה: מטרתנו היתה לראות חיים טובים בארץ ישראל, להרחיב שם את המסחר ולהפריח שם כל חרושת-מעשה, – האם נמצא את אשר אנו מבקשים? האם לא טוב יהיה לשולחינו, אם נוליך אותם לא אל הארץ השוממה, כי אם אל אחת מארצות אירופא, במקום אשר –

חביב כל אדם הנברא בצלם,

על עמו ואלהיו אישׁ לא יכלם.

ובהיותנו בדרך בין אודיסא ובין קושטא היו רגעים, אשר חדרה אל לבנו מחשבה זרה כזאת: ללכת מקונסטנטינופול לאוסטריה או אל אחת הארצות האחרות אשר במערב אירופה, ולתור שם למשפחותינו מנוחה מחמת החוקים המעיקים והגזירות המתרגשות לבוא. אבל זאת היתה אך מחשבה בת-רגע. בשלום עברנו את קושטא ואת מפרץ הדרדנלים, ונבוא לאזמיר היא סמירנא.

ובאזמיר עשתה אניתנו כשלשה ימים, ואנחנו ירדנו העירה להכין לנו מכתבי-מסע תוגרמיים. פנינו אל בית הקונסולט הרוסי, ושם קבלו את פנינו ב“כבוד” הראוי לנודדים עברים מרוסיה, ויתנו על ידנו תעודות אל לשכת הואלי, במקום אשר נתנו לנו את מכתבי-המסע בלי מעצורים. עוד בצאתנו מקושטא כבר נצחה ההכרה, כי יתרון לארץ תוגרמה על שאר ארצות אירופה, יען כי בארץ התוגר אין מקום להשנאה אל בני-שם ובאשר בה יש כר נרחב לאנשים סוחרים כמונו, אשר את תורת המסחר למדו רק מפי הנסיון לבד ועל כן אינם יכולים לעמוד בקשרי-התחרות עם תושבי מערב אירופה. אבל אם כן הדבר, למה לנו, איפוא, ללכת אל ארצות תוגרמה הרחוקות, כמו ארץ ישראל וסוריה, הלא טוב לנו לבחור באחת מארצות-התוגר הקרובות? הנה אנחנו באזמיר ושמה התודענו אל אנשים סוחרים אחדים וגם אל אחד מן המשכילים הצעירים. אנחנו שפכנו לפניהם את כל לבנו, תארנו להם את מצבנו החמרי בארץ אחוזתנו, הגדנו להם, כי כסף בידינו וכי רוצים אנו לרכוש אחוזת-נחלה ולסחור את הארץ. אז הציעו לפנינו את כל טוב ארץ אנטוליה, ויהללו לנו את הארץ הברוכה ואת חוקי-הארץ הטובים לישראל מאד, ויניאו את לבבנו מלכת לארץ ישראל, במקום אשר השממון רב והחוקים מגבילים את זכיות בני-ישראל הבאים מארצות זרות. וביום האחרון לצאתנו מאזמיר, ביום השבת, עבר דרך העיר, בחזירתו מארץ-ישראל, רבי אשר גינצברג, הסופר “אחד העם”, מכירי מאז היותי באודיסא. הוא ספר לי את המוצאות ביפו את הצירים, הבאים שמה לקנות אדמה, והשמיע באזני מעט מן הדברים, אשר פרסם אחר כך במאמרו “אמת מארץ ישראל”. ראיתי, כי את אשר יגורתי עוד באודיסא והדבר, אשר עליו שפכתי שיחי לפני נשיא-החברה לפני צאתי לארץ ישראל, בוא יבואני. ובגלל כל זאת, כתבנו אני ורעי, לשולחינו ושאלנו את פיהם, אולי טוב בעיניהם לקנות את הנחלה במדינת אנטוליה.

את המכתב כתבנו, ואנחנו ירדנו באניה ללכת הלאה, וגם בביירוט ירדנו. שם מצאנו את אוסובצקי, והוא אז פקיד “ראש-פנה” ופקיד ראשי על כל המושבות של הנדיב אשר בגליל. התודענו אל האיש הזה, אשר השתדל אז להשיג אדמה לאגודת-האלף “דורשי ציון” אשר במינסק. הוא הודיע אותנו, שכמעט כבר קנה את הנחלה בשביל האגודה. גלינו לפניו את אשר בלבבנו, ושאלנו את פיו, אולי טוב יהיה לפנינו אם נקנה את הנחלה לשולחינו בסוריה. שמי לא היה מוזר לאוסובצקי, כי שמע את שמעי מפי ז"ד ליבונטין רעי. ואם כי היה נחפז לצאת מביירוט, בכל זאת לקח אותנו ויציגנו לפני האדון פֿראנק. האיש הזה היה סוכן של חברת-אניות צרפתית, אחד מראשי הגודרים-החפשים אשר בביירוט וגם הסוכן הכללי של הנדיב בפעולותיו בארץ ישראל. גם פֿראנק, גם אוסובצקי נתנו צדק למחשבתנו, ויבואו עמו בדברים, ויבטיחו לנו את עזרתם, אם נגמור להציב לנו יד בארץ-הלבנון.

הנה כי כן אנו חושבים מחשבות שונות על דבר אירופה, אנטוליה וסוריה, ובין כה וכה האניה עושה את דרכה ואנחנו יושבים ב“בטנה” ובאים לארץ ישראל…

ביפו מצאנו אורחים בהמון. זה היה מסעי השני לארץ ישראל, ואנכי כבר ידעתי את מנהגי המקום. גם בפעם הראשונה לבואי יצאו אל מכסה האניה מלחים וסוכנים של בתי מלון שונים, וגם אז בחרתי בַּמַּלָח, אשר על מעילו ממול החזה ארוגים ושזורים שמו וכנויו של אדון המלון “ליפא קאמיניץ”. גם הפעם נתתי את צקלוני להמשרת של בית-המלון הזה. ואולם כרגע נוכחתי, כי רב ההבדל בין לפנים ובין היום. לפני שמונה עשר חודש חרד הסוכן לקראתי, ויקח את חפצי, וישלחני לבית-המלון, והוא כבר השגיח בבית-המכס ויסוכך עלי מכל פגע רע; ובמלון הביאני אל הטוב שבחדריו. ועתה נתן לי רק את הכרטיס, ויעזבני לנפשי, לשאת ולתת עם פקידי-המכס על דבר חֲפָצַי ברמיזה, כי לא ידעתי לשון ערבית; וכאשר באתי אל בית המלון נתן לשנינו באחד מאגפי-הבית חדר נשקף על פני חצר האשפות. ולעומת זה הנה אז, בפעם הראשונה, היה מחיר האש"ל ( (אכילה שתיה לינה) ארבעה פֿראנקים ליום לאיש, ועתה עלה המחיר עד עשרה פֿראנקים ליום. אז היה מספר האורחים מעט. והמשרתים היו נכונים למלא את כל חפצי-האורחים, ועתה כל החדרים מלאים אורחים ככלוב מלא עוף, ושני המשרתים אינם מספיקים למלא חפצנו. אז היה השלחן מלא דשן, כי האורחים היו טַיָלִים ההולכים בטל וחוזרים אחרי מאכלים- מעדנים, ועתה ההמון רב, הדאגה מרובה, האורח נע ונד בארץ למסעיו לתור נחלות ושדה למקנה – ושלחנו מלא רזון תמיד.

אבל תחת כל אלה טוב היה מאד המלון הזה, כי שמה היה לאל ידי להתראות תמיד עם כל האנשים, אשר דבר היו לי אליהם בדבר תכלית מסעי. שמה שכנו גם הצירים הנכבדים של אגודות שונות למקנה אדמה. שם ישב גם מכירי בן-עירי מר מזא"ה אשר בא לקנות את “מחנים” בשביל אגודת מוסקבה, ושם, על המכפלה השניה, היה גם חדרו של ראש-הועד-הפועל. ידי מר תימקין היו כה מלאות עבודה, עתותיו היו תמיד כל-כך נתונות לעניני הועד, עד כי היו אנשים ביפו, אשר שבועות שלמים חכו עד אשר עלה בידם להראות את פני ראש-הועד-הפועל ולדבר עמו עשרה רגעים על אדות הדבר, אשר למענו עברו דרך רחוקה כזו. איש זקן וסוחר נכבד אחד מקרעמענטשוג בא לפני פעם אחת והתחנן אלי לזכור לו את הכרתנו מאז ולהשתדל למענו כי יקבל אותו ראש-הועד-הפועל בחדרו. בית-הפקידות של הועד-הפועל היה תמיד מלא אנשים עד אפס מקום לאיש נכבד לשוחח עם הראש ולהתיעץ עמו על צפונותיו ברחבה. היה היה אמנם גם חדר-מועצה מיוחד בבית הפקידות, אשר שם היה הראש מקבל אנשים ביחידות; אבל גם שם לא נתנו המבקשים הרבים מנוח, ושומר הסף לא עצר כח לנעול את הדלת בפני המתדפקים המרובים.

תימקין היה מכירי בשכבר הימים, עוד מראשית שנות השמונים. כאשר היינו עוד שנינו צעירים בעיר-הבירה, חברים לאחת האגודות של האורגניזציה “אחות ציון”; שנינו היינו באספת ווילנא ובאספה הראשונה של חברתנו באודיסא. מזגו הטוב מטבעו של תימקין לא נתן לו בכלל לנהוג “נשיאות” ברמה ולזרוק מרה בהדורשים לעצתו ולעזרתו. ועמי, עם מכירו מאז, התהלך כרע וכאח, וגם ביפו לא ידעתי כל יחס של רשמיות מצד ראש-הועד-הפועל. בידי היה לראותו ולדבר עמו בכל עת מצוא.


 

ו.    🔗

אבל בימים הראשונים לא היה לי לדבר עמו בדבר מלאכותי כמעט מאומה. נרעש ונפעם הייתי ממראה עיני ומשמע אזני. אנכי ידעתי את עניני ארץ ישראל, ורק שנה וחצי עברו מאז בקרתי את הארץ בפעם הראשונה – בראשית שנת תר“ן. לא האמנתי למראה עיני. לא הכרתי את הארץ. אז, לפני שתי שנים, לא היתה כל תנועה בארץ ישראל. החיים קפאו כקרח הנורא. אך אנו, בארצות הגלות, תקענו בשופר גדול, אבל בארץ ישראל היו כל הענינים יגעים. שמה, בארצות הגולה, השמענו אז תרועת נצחון. קומץ הסופרים, אשר נשאם לבם לשאת משא לחזון לארץ הצבי, נתגדל ונתרבה. אחרי אשר נפלה חומת “המליץ” לפני החובבים, קראה גם “הצפירה” לשלום אל חובבי ציון, וגם עמודי ה”ווסחוד" החלו אז להתנועע תחת הלמות בני-ציון. בזכות ישוב אמריקה לא הפך עוד שום איש. ובכל זאת היה אז, בסוף שנות השמונים, כמו שבת-שבתון בעניני ארץ ישראל. נשיאים ורוח – וגשם אין. לשון מדברת גדולות לישוב ארץ ישראל – ונוסעים לרבבות לאמריקה; חברות ונדבות לישוב הפלשתיני – והמונים המונים נעים ונדים, בלי כל עזרה וצדקה, לארצות אירופה; ועדים ואספות לכלכל את עשרות הקולוניסטים בפלשתינא, – ובלי חצוצרות-התרועה ובלי מקרא-העדה – מסע המחנות למעבר לאוקינוס הולך ורב. ובליטא ובזאמוט, באותן המדינות שלא היתה בה עיר או כפר, אשר תחסר בהם אגודה לישוב א“י או חותמות ו”אהלי-משה" ופנקסאות ומזכירים, הכל כמו שהיה נהוג אז, שמה רבתה היציאה לאמריקה בהמון. כנען נצח בשדה הספרות, ובשדה החיים יד יאנקי עשתה חיל. כפי הנראה חפצה גם ההשגחה לתת ידה עם לוצצים. בראשית התנועה, בשנות תרמ“ב – מ”ג, היה מספר היוצאים לא"י רב בערך: צעירים התנדבו לעלות ולעבוד את האדמה, וגם אנשים בעלי-יכולת נמצאו, אשר כבשו להם כברות אדמה בארץ אבותנו, למרות לעג-השאננים, אשר שחקו אז על משבתי חובבי-ציון. ואחרי כן, כאשר התנועה כאלו הקיפה את כל העם, נתמעטו העולים, חדלו המתנדבים לקנות אדמה, ובבואי בפעם הראשונה תמהו שם רבים ושאלו את פי: מדוע חדלו ארחות?

זאת היתה בפעם הראשונה, בשנת תר“ן. ועתה, בקיץ תרנ”א, כאשר הודיעו גם הועד המאושר באודיסא וגם אנשים פרטיים, כי אך לבעלי הון ועושר יש מקום בא"י וכי לעניים אין שם תקוה, – עתה מרבים העניים לעלות עם נשיהם וטפם לארץ ישראל, ואספסוף אין-מספר מתדפק על דלתי ועד-הפועל לתת לו עבודה ולחם ואדמה ונחלה…

ואולם, חוץ מן העניים הרבים, הגדילו השאון גם הצירים השונים למיניהם. צריך לזכור, כי אז לא היו יוצאים מארץ צפון, האוחזים דרכם בשובה ונחת, בחשבון ובמשפט, כי אם בורחים במנוסה ובחפזון, כאלו יד מסתרת רודפת אחריהם להשיגם. הצירים באו כדי לקנות אדמה בלי תנאי, כדי לקנות במחיר אשר ימצאו. “ואתה ידעת – כתב אלי אחד מן העסקנים הצבוריים אז, הר”י סירקין, במכתבו מן כ“ח ניסן תרנ”א, בין שאר הדברים – ואתה ידעת את עני ישראל כי מורה מאד, ואיה ערי-המקלט אשר ננוס שמה? הודע נא אל נכון על אודות אדמה ואחוזת-נחלה בארץ ישראל, האמנם יכבד עד כה להקים שמה אדמה למקנה? וזה אך החילונו לקנות, ואנה אנחנו באים שמה עם כל הכבודה אשר ברגלינו? התחרה נא לעבור את הירדן במחנה, ותורו את הארץ ההיא עד אשר תשיג ידכם, והודיענו דבר, מה הארץ ההיא ומה העם היושב עליה, ואם יהיה את ידינו לקנות שמה כברות-ארץ גדולות, ומה מחירן“. והוא מוסיף לאמר: “קח דברים עם תימקין על אודות מקנה האדמה בכלל; ואולי יעלה בידך, בעזרת הר”א שייד, ליסד שמה ועד מיוחד לקנות אדמה, כל אשר יעלה המזלג, כי את הכל נקח ונשלם במיטב כספנו, ורבים הנסים מארץ צפון”, וכן יוסיף: “אם תראה עוד את צירנו שמה (צירי “אגודת האלף” המינסקית), הבינם, כי רבים מחברינו ידברו רתת מקוצר רוח על אשר עוד לא עלתה בידם לקנות נחלה כללית ועודנם לא ישובו אלינו, וההוצאת בין כה וכה מרבה להכיל. כשאני לעצמי לא אחיבם בזה, ומלמד אני עליהם זכות וצדקה לפני עדתנו, כי לא דבר ריק הוא לקנות נחלה כחפצנו, בעוד אשר הכסף מעט בכלינו. אך נפש העם מרה עליהם”.

ובגלל הדבר הזה השתדלו הצירים השונים לקנות נחלאות “כפי אשר יעלה המזלג”, מבלי חשוב את מעשיהם ואת דרכיהם, מבלי שום לב, אם שוה הנחלה את הכסף, אשר הם שוקלים מחירה. אונאה “אין בקרקעות” – הפתגם הזה היה נשא על שפתי כל הצירים והוא היה להם לקו בכל מעשיהם. אז נולדה הספיקולציה בא“י, אשר הרעה לנו מאד. כילק רבו הסרסורים בא”י. כל איש ישראל שידע לדבר מעט ערבית, כל קולוניסט לשעבר, כל חנוני ביפו, וגם רבים מבני ירושלים, היו לסרסורים. ועל צבאם חנו אנשים עברים אצים להעשיר, אלה, אשר נחירי אפם יריחו תמיד מרחוק “געשעפטעלעך” להרויח בם. כל העדה הנחמדה הזאת קנתה אדמה על מנת למכור, זה קונה וזה יונה, סביבם מלאכים ומשרתים ועוזרים – סערה ומהומה; המה בערי החוף ומצודתם פרושה על כל ארץ ישראל, – ושער הקרקע עולה יום יום. נחלאות, אשר בראשית שנת תר“ן בקשו מידי מחירן ט”ו פראנק הדונם, עלו עתה עד ארבעים וחמשים פראנק. עלית-השער היתה למכשול ולפוקה לכל בית ישראל, כי בסבתה לא היתה כל יכולת לקיים כל מקנה. היום ימכור הערבי במחיר תשעה פראנק הדונם, ומחר יוסיף לו עברי אחד שנים שלשה פראנק, וביום השלישי יוסף הסרסור השלישי עוד פראנקים אחדים; ועוד לאלוה ימים, והסרסורים גם הם לא אפסו עוד, וכל ההתחרות הזאת הונחה כאבן מעמסה על שכם ישראל. הכורע ורובץ תחת הביזה הזאת, כי דל הוא… והשער על הקרקע עולה לא מפני שנוכחו הסרסורים הקונים, כי ברכה רבה תוציא האדמה ורב יבולה; נהפוך הוא: ידענו כלנו, כי “החשבונות” של המטעים וההכנסות בשקר יסודם. השער עלה רק בגלל מלחמות הסרסורים זה עם זה. הם סבבו בכחש ובכזב את הקונים האמללים ולא נמנעו לתת מכשולים ואבני-נגף על דרך הצירים-העורים בארץ, אשר לא ידעו שפתה וחוקיה ומנהגיה.

ארץ ישראל היא ארץ זקנה ומלאה ימים, וגם מנהגי תושביה ודרכי-חייהם קדמונים ועתיקים הם מאד, וחותם הזקנה טבוע על הערבים ועל חייהם לכבוד ולתפארת. והנה באו אנשים חדשים מארץ חדשה, עד כי חוצות יפו, חיפה וירושלים המו מאנשים הבאים ממרחק. והמה לא באו אל הארץ העתיקה כאורחים – לראות ולעבור, אלא להשתקע בה, לחדש את פני האדמה ואת פני החיים. אל קרן-זוית זו, אשר בחגויו חיו אנשים פרימיטיביים חי-אבות, חיי השקט ובטח, חדרה הקולטורה האירופית, – חדרה כשטף, כהמות-מים רבים, החיים, אשר הלכו עד כה לאט, כימי השלח, חמרו וגעשו עתה. קדחת בוערת אחזה בכל עורקי האזרח והגר, והחשמל הכביד את ידו על כל שלו ובוטח, לתאר לפניו חזיונות למרחוק בשלל צבעים כמראה-הקשת. ואמנם אך ביד החשמל, אבי הקסמים בימינו, לתת מופתים כאלה בארץ השוממה הזאת. הנה שממו גוים על הארץ האבלה הזאת – ופתאום חרדו אליה בני ישראל כאל קליפורניה חדשה. כל אחד מהם התאמץ לעבור את אחיו, כל אחד השתדל להשכים ולהקדים ולהיות ראשון. אלפים ורבבות של פראנקים צלצלו כאסתרא בלגינא על שפתי אנשים בני בלי הון. מטרת רבים היתה להתעשר בִּן רגע, לעשות עושר מבלי עמל, להתנחל ולהתגדל ולהתנשא. בני ישראל הבעירו את הבערה, והערבים אדוני הארץ מהרו ולא עמדו מרחוק ויתחממו כנגד המדורה, אם כי היה אשר גם בהם אחזה האש. חנונים וקבלנים וסתם סוחרים מיפו, בעלי אכסניא ושליחי-הפקידות וסרסורים, סופרים עברים ממקבלי החלוקה, ערבים אדוני נחלאות, אנשים עברים בני בלי שם ומצב, “אדונים” ומשכילים, אשר העבר שלהם שוכן בערפל, – אבינו שבשמים, הן בוחן לבבות אתה, בחר לנו אתה מקרב ההמון הנכבד הזה אנשים ישרים אם תדע!… וביפו, המקום אשר שם היתה הספיקולציה הזאת מתגברת ונדחפת כגלגל לפני סופה, יושב הועד-הפועל אשר לחברת התמיכה, ובראש הועד נמצא איש חי, ולבו לב כואב בצרת עמו, ועיניו רואות את כל השערוריה, הנעשה על אדמת ישראל ובכסף ישראל לבני ישראל!… ראש הועד-הפועל הוא אך חבר ההנהגה הפלשתינית, פקיד נושא משרה בחברה כללית; להועד באודיסא אדונו אין שום עסק עם קנית קרקעות ומכירתם: מטרתו ופעולתו היא התמיכה לעובדי אדמה ובעלי-מלאכה בסוריה ובא"י, – אבל מי ישים לב אל חוקים וגדרים ונמוסים “בשעת חירום”?…


 

ז.    🔗

ובין הצירים נמצאו אנשים, אשר הבינו את המצב כמו, עין בעין ראו, כי כסף ישראל ינתן באבני הרי יהודה, כי העושר המעט, אשר הציל לנו אלהים, עובר אל הערבים במחיר ארץ כבול. להסיר את הספיקולציה מעל דרך הקונים היה אך ביכלתו של הנדיב, לו הואיל הוא להתיצב בתור קונה נחלאות, כדי לשוב ולמכרם אחר-כך להאגודות השונות וליחידים. הנדיב, אשר כסף רב לו, היה בולע את הסרסורים הקטנים עם הגדולים. להאדונים הסרסורים הן לא היה כסף, ורק מעט מרמה ומעט שקר ושאר שבע התועבות, ואלה, החפצים באמת למכור את קרקעותיהם, הלא ימצאו חפץ בכסף מזומן. ואולם פקידי הנדיב לא יצאו אז לקנות, ואדרבה הם הודיעו מפורש, כי לא יקנו וכי רע בעיניהם המעשים, אשר אנשים באים וקונים ומפקיעים את השער על הקרקע. אז יצא הועד-הפועל, או ראש הועד-הפועל, הר"ז תימקין, ונסה להלחם נגד הספיקולציה.

בעיון היה הרעיון טוב. ביד ראש הועד-הפועל הצליח לבצר לו מעמד נכבד בא“י. תימקין הוא איש, אשר כלו מחמדים ולא תוכל לבלתי אהוב אותו ולבלתי האמין בו. איננו יודע עברית, אין בו ריח תורה ומצות, אבל לבו ונפשו לישראל ולתחיתו. הוא אינו יודע צורת מטבע, הוא מסתפק במועט ורחוק מאהבת בצע ומרדיפת שלמונים. איש טוב לב הוא מאד, וגם הטרחנים והסרבנים שבקרבנו לא יקניטו אותו לעולם. את ערך השעה ההיסטורית ואת מצבו הבין תימקין היטב והשתדל להיות איש במקום אשר אמר, שאין אנשים בלעדיו. את הועד-הפועל כונן ויסד ביפו כתפארת בית-פקידות, בטעם ארץ המזרח, וכל יושבי יפו, בני ישראל ובני הנכר, ידעו כי דבר להם עם בית-פקידות, אשר לו כבוד ומשרה, לו גובה והוד רשמי. הערבים קראו לתימקין בשם “רַאס אַל כֻּל יְהוּד”, ראש כל היהודים. הקונסולט הרוסי וגם אחדים מבתי-הפקידות התוגרים אשר בעיר חלקו לו כבוד, אם כי לא ידע שום שפה מלבד שפת רוסיה. אז עלה במחשבתו של ראש הועד-הפועל להשתמש במצבו ולהחליש מעט את רעת הספיקולציה. הוא דבר על לב קונים אחדים, כי לא ימהרו לקנות אדמה מידי הסרסורים וכי ימסרו את דבר המקנה ליד הועד הפועל, אז חדל מסחר-האדמה זמן-מה. הסרסורים ואנשי הבינים, שאינם אנשים עשירים ואת הקרקע קנו רק בתתם מעט דמי-קדימה, בתקותם למכור אותה כרגע מיד ליד, – מיד הרגישו ברוע-המצב; וכאשר ראו כי אין איש מן הצירים פונה אליהם לקנות את “סחורתם”, פחדו מאד, פן יתרוששו, באבוד להם מעט הכסף אשר נתנו בתור דמי-קדימה לבעלי-הקרקעות, ועל כן באו ויציקו את כלי-נשקם לרגלי הועד. אז נתן הועד-הפועל את ידו אל הסרסורים ויקרא להם לשלום. לקנות נחלאות בלא סרסורים אי אפשר היה, כי חברי הועד לא שמעו את שפת הארץ, וכמובן, לא היה ביכלתם לדעת על אדות הנחלאות העומדות להמכר ולאסוף את כל הידיעות, הנוגעות לכל אחוזה ואחוזה. לכן גמר הועד להשתמש בסרסורים ולהוציא מתוק מעזי-נפש אלה. אבל שם את רסנו בפיהם, ויקח את כל מסחר הקרקעות אל תחת ידו. כאשר עמדה איזו נחלה להמכר, היה הספקולנט פונה אל הועד, והועד היה חוקר ודורש על אודותיה, היה מתבונן עליה: הטובה היא אם רעה, היה קוצב את מחירה בקירוב והיה נותן רשות להסרסור לקנותה; ואחרי כן היה קוצב הועד גם את שכר-טרחתו של הסרסור. הועד היה משגיח על המכירה והוא היה גם המאשר והמקיים את המכירות. ועל כן, כל הבא לא”י לקנות אדמה בשבילו או בשביל שולחיו, היה פונה לא אל הסרסורים, לא אל אנשי תוך ומרמה, כי אם אל הועד, והועד היה הולך לפניו לנחותו הדרך.

הרעיון הזה היה טוב בעיון. אבל האם תמיד מתאימים העיון והמעשה זה לזה?

גם הטוב שברעיונות יוליד בהלה, אם ידים רעות מוציאות אותו אל הפועל.

כמובן, פניתי גם אני אל אמצעותו של הועד-הפועל. הר“י מזא”ה כבר קנה לשולחיו את “מחנים”, ועליו היה לשהות בא"י עוד שבועות אחדים עד אשר תשלם המקנה לגמרה. הצירים השונים נסבו כל היום על בית הועד-הפועל, שם היתה פוסטה מיוחדת ושמה נתקבלו כל המכתבים הבאים מרוסיה. תימקין הביא סדרים בדבר הפוסטה, ואיש איש מאתנו היה בטוח, כי מכתביו יבואו לידו תיכף לקבלתם גם אם יהיה אז באחת הקולוניות; כי גם להקולוניות אשר ביהודה היתה הפוסטה של הועד-הפועל יוצאת מיפו בכל יום. על יד הועד-הפועל היה חדר-המקרא, שבו היו ספרים ועתונים רבים; וכל השעות, אשר היה בית הועד-הפועל פתוח, היה גם חדר-הספרים פתוח לרוחה, חנם אין כסף, לכל באים. בכלל נתן ראש הועד-הפועל אל לבו להקל מעל האורחים את משא-צרכיהם, צרכי-הגר בארץ נוכריה ולא דרש כסף מזומן חלף כל המכשולים הרבים, אשר הרים מעל דרכם. בדבר הזה הוסיף חבה יתרה לארץ ישראל בעיני האורחים. את כל ההנחות עשה הראש על חשבון הועד-הפועל. וגם ככר גדול קנה ביפו ויאמר לבנות בית-אורחים לכל הבאים מאחינו ליפו, למען אשר תיכף ברדת אחינו מעל מכסה האניה יבואו אל בית עמם בארצם, ולא יהיו נעים ונדים במלונות זרים. ואת כל ההוצאות האלה ואת הכסף הדרוש למקנה-הככר ולבנין-הבית, זקף על חשבון הועד-הפועל. ובימים ההם נשאו ונתנו הקונים עם המוכרים על דבר איזו מאות אלפים דונם; ובכן במה נחשב הכסף הזה, אשר הוציא ראש הועד כדי להניח את דעת האורחים, לעומת הסכומים הגדולים, אשר קוה הועד להשיג במחיר עבודתו לטובת קניות האדמה!…

הנה כי כן פניתי גם אני אל הועד-הפועל והצעתי לפניו את חפץ חברַי-שולחַי. צריך להוסיף, כי גם אגודת מוהילוב עיר מולדתי, אשר גם בין חבריה נמניתי, אם כי שלחה שני צירים מיוחדים לקנות אדמה למענה, הפצירה בי גם היא, להיות לעזר לציריה, וגם צותה על ציריה לשמוע בקולי ולעשות כפי אשר אורם אנכי. ורוח החיה באופני האגודה ההיא, ז.ד. לבונטין רעי, הודיעני, כי אך טוב יהיה לאגודת מוהילוב, אם תרכוש לה נחלה על יד הנחלה, אשר אקנה אני לבני אגודתי העשירה, ואז תבנה גם האגודה המוהילובית ממנה. ולכן יעץ לי ליבונטין, במכתו מן כ“ג אייר תרנ”א, “לשית לב או לנגבה של ארץ ישראל, היינו לגאזה, או לצפונה, היינו מחיפה ומעלה לעכו וביירוט, ומזרחה מעט, לא רחוק מהחוף”. לרגלי הדבר הזה היה לי באמת צורך בנחלה גדולה.

והנה אחרי אשר הצעתי את חפצי ואת תנאי האגודה, אשר במלאכותה באנו, לפני הועד-הפועל, יעצני זה האחרון פה אחד לקנות חלק מן הנחלה בגדולה “ז’ידרה”. יותר מעשרים איש מתושבי ירושלים ויפו התעסקו אז בקנית הנחלה הזאת וישלמו במחירה, כמדומה לי, ק"א אלף נפוליון. כל האספסוף הזה קוה להרויח ממכירתה. האחוזה הזאת משתרעת בין חיפה ובין עכו. מעבר האחד גבול לה “נחל קישון”, המפריד אותה מן העיר חיפה; ומעבר השני, כנגד, היא הולכת ונמשכת עד אחרי הנהר נעמן או נחל-קדומים לפי דברי יושבי צפת, ומגעת עד עכו. ממזרח מפריד חלק אדמה קטן בינה ובין הר הכרמל. בבית הועד היתה מפת האחוזה הזאת, ולפי המשקל הראשון היתה טובה הנחלה הזאת ומתאימה למטרת שולחי. גמרתי ללכת ולתור אותה.


 

ח.    🔗

ושטף הבאים לארץ ישראל הולך ומתגבר, כל אניה ואניה, הבאה מרוסיה, מביאה עברים למאות, רובם אנשים עניים, מהם אומנים ומהם אנשים אשר לא ידעו כל אומנות, ורק באו לשמע השם “ארץ ישראל”. כלם רוצים בעבודה, והימים ימי הקיץ, עבודה בשדה ובכרם אין, ואך בקושי עלה בידי ראש הועד-הפועל למצוא איזו עבודה למבקשיה. בימים האלה בא באניה צרפתית ה' מ. דיזנהוף, הוא בא בפקודת-הנדיב ליסד בית מעשה זכוכית בארץ ישראל, במקום שימצא את החול הטוב, הדרוש לחפץ זה. האיש הצעיר הזה הכניס זרם חדש ביחס אשר בין הועד-הפועל ובין הפקידות של הנדיב. דיזנהוף הוא יהודי רוסי, אבל את חוק-למודיו גמר בצרפת. הוא חונך על הספרות העברית, ובכל זאת לא יכלו אנשי הפקידות של הנדיב להביט עליו מגבוה, באשר גם הוא בא לא"י במלאכות הנדיב, וגם הוא כותב ומדבר צרפתית כמהם. והאיש הזה – איש חי הוא, צעיר רודם, הולך וכובש לו את דרכו, צועד קוממיות אל מטרתו. היום בא ליפו, ומחר כבר שכר לו מעון בקצה-העיר בביתו של ערבי אחד, וביום השלישי כבר קנה לו סוס לעצמו ויקח לו נער ערבי לשרתו, והוא רוכב על סוסו לבדו ועובר בארץ, לבקש את החול הטוב למעשה-הזכוכית “אם יהיה נחוץ למטרתי, כי אהיה אנכי הקאימקם פה – אז אהיה גם קאַימַקַם” – הגיד לי האיש. ואנכי נוכחתי, כי איננו מתהלל. ומר דיזנהוף נלוה גם הוא אלינו כדי לשמור על הסדרים, אשר כונן לו הועד-הפועל בענין מכירת הקרקעות. טובי חובבי ציון, אשר היו ביפו בעת ההיא, התענינו אז מאד במלאכותי, וישתוקקו בכל לב, כי מעשי יצליחו בידי, כי על כן אנכי אומר לביא אל הארץ אגודת אנשים חיים ועשירים, אשר בכחם להביא עמם זרם של כח חדש וחיים חדשים.

יצאנו מיפו דרך “פתח-תקוה”. משם הלכנו “לזכרון יעקב”, ואך מרחוק הראו לנו את אדמת “חידרה”. ב“זכרון יעקב” היו אז מר יהודה גרזובסקי, המורה העברי בבית הספר שמה, והד“ר קליין, רופא הקולוניה, ועל פי שני אלה נגולו עניני המושבה כספר לפני. אך לילה אחד לנתי ב”זכרון יעקב“: נחפז הייתי ללכת לדרכי; ואולם גם במשך הזמן הקטן הזה הספקתי לראות את הקולוניה הזאת ולהכיר את אשר הרֵעה הפקידות הצרפתית לעשות בקרבה. ראיתי, כי אך פַּרְוָר של עיר גדולה שבאירופה לנגד עיני, פרור של פאריז או עיר אחרת בדומה לה. אין כל פלא, איפוא, כי העברי בן ארץ רומיניה, אשר לַנּוּ, אני ורעי, בביתו, הצטער מאד על אשר במחיר הבצים האחדות, אשר אכלנו משלו, והמקום אשר שכבנו בביתו, יכול לקחת מאתנו רק נפוליון אחד… ואולם הלא הגדתי, כי נחפז הייתי ללכת לחיפה לתור את הנחלה. ואני ידעתי, כי עוד אשוב ל”זכרון יעקב" ועוד אשוב להתבונן אליה.

הדרך מ“זכרון יעקב” לחיפה – נפלא מאד. אך ירדנו מהרי שומרון, אשר “זכרון יעקב” ובנותיה בנוים עליהם, והנה הדרך נמשכת בין הים הגדול משמאל ובין הכרמל מימין ועוברת על פני גלים נצים של ערים ומצודות חרבות. כחצי שעה עד בואכה חיפה, יבא “ראש” הכרמל בים, במקום אשר “מערת אליהו” חצובה בחצי ההר, ואך יסוב הדרך את ראש הכרמל, – והנה מגרשי העיר חיפה לנגד עינינו. עברנו את השדות ואת מגרשי העיר, ונבוא אל המלון “כרמל” אשר בקצה העיר.

ועוד ביום ההוא תרתי את האחוזה “ז’ידרה”.

כפי הנראה, היתה האחוזה הזאת טובה ומתאימה לחפצנו. חיפה היא עיר-החוף, בנויה בנאוה במורד הר הכרמל. האשכנזים, אשר יסדו להם קולוניה קטנה על יד העיר בואכה מן הכרמל, הטביעו על פני העיר את חותמם המיוחד. היא יותר נקיה, יותר אירופית מיפו. האניות הרוסיות באות לחיפה רק לעתים רחוקות, כי חיפה מוציאה את תבואת-הארץ של צפת וטבריה ועבר-הירדן, ורוסיה אינה מוצאת חפץ בלחם זר. בחיפה חנויות ומקנה-וממכר רב. על כל הנוסעים לצפת וטבריה לעבור דרך העיר הזאת. מספר בני-ישראל היה בה, כפי אשר הגידו לנו אז, כשלש מאות משפחות ספרדיות וכעשרים אשכנזיות. שמה היה אז בית ספר של “כל ישראל חברים” לבנים וגם לבנות. העיר השניה, אשר תגביל את האחוזה, עכו, היא עיר מצודה, עיר בצורה, על פני הים ממש. שם מקום מושב הפחה של הגליל ההוא, אשר עליו תחשבנה גם חיפה וגם הקולוניה “זכרון יעקב”. עכו היא עיר-מסחר גדולה. מסחרה הלך אז ורב וגם יושביה הלכו והתרבו, וכבר צר היה אז להתושבים המקום בתוך העיר, והם השתדלו להרחיב את גבולות העיר מחוץ לחומת המבצר. מקום האחוזה יפה מאד. הים משתרע לפני כל אורך-האחוזה ממערב, וממזרח נשקף הכרמל בכל הדרו המלא-הוד. מחיפה לעכו בעגלות על פני שפת הים מהלך שעה ומחצה לערך, ובספינה בים – כחצי שעה. מימיהם של הנחל קישון והנחל נעמן מתוקים וטובים לשתיה.

ואולם גם מגרעות רבות מצאתי באחוזת ז’ידרה.

בין שפת הים ובין הנחלה עוברת רצועה מלאה גבעות של חול דק. לא יכולנו להכריע, אם נערמו הגבעות האלה מן החול אשר על שפת הים, הנשא לאט-לאט בתגרת הרוח המנשב מן הים, והוא הולך וכובש את אדמת האחוזה, – או הגבעות האלה חוברו להן מן החול, שירד מן ההרים ובא עד לפני הים ושמה עצרו בעדו רוחות-הים וישברו עליו חוקו ולא נתנו לו להוסיף ולעבור. אם כה ואם כה, – ועל פני האחוזה חלק גדול של אדמת-חול. לבד זה, הנה בימים האלה היו כל הלבבות מלאים מחשבות על דבר נטיעות גפנים. אחינו בני ליטא וזאמוט, אשר כרמים לא ראו מעודם ואת הענבים הם טועמים אך לעתים רחוקות, אמרו בלבבם, כי הכרמים יעשירו את בעליהם עושר רב, וכל בעל בעמיו מן החובבים ומן האומרים להתנחל ראו בחלום ובהקיץ גפנים וחשבונותיהן. ועל אדמת האחוזה ההיא היתה אך מעט אדמה ראויה לנטיעה, והחלק היותר גדול ממנה היה אדמת-זרע. ועל כל אלה היתה בתוך הנחלה בצה גדולה, וצריך היה לשאול את פי המומחים, אם אפשר יהיה להוריד את המים וליבש את הבצה ואת הלחלוחית, ובכמה תעלה עבודה זאת.

בגלל כל אלה לא מהרתי לגמור את קנית הנחלה הזאת ושבתי ליפו בדרך אשר באתי.


 

ט.    🔗

אך שבועות אחדים עברו מאז באתי ליפו וירדתי מעל האניה העירה חפשי, באין מעצור ומכשול, – והנה עתה, בשובי מחיפה, חדשה נהיתה. נתחדשה הגזרה הישנה על בני ישראל לבל יבואו לארץ ישראל! צו נתן לפקידים, לבל יתנו ליהודים נתיני ארץ רוסיא לבא בהמון. בדבר הזה מצאו הפקידים כר נרחב לפניהם להקל את-רוע הגזרה, יען וביען אך ביד הפקידים לשפוט: האם בהמון באו הנוסעים או אך איש איש לבדו, וגם בידם היה להעלים עין מנתיני רוסיה. הנפש דאבה מאד לראות, שפקעה זכותו של הועד-הפועל בתור בית-פקידות, גלה כבוד ממנו, וראש הועד אנוס היה להתרפס ולהתחנן לפני הפקידים הערבים לבקש רחמים מלפניהם ולקנותם בשוחד…

אז קרבה פעולת הועד-הפועל אל פעולת הפקידות של הנדיב, ואז הרגיש הועד-הפועל את רוע פקידות בכל תקפו. אז ירד ערך ועד-הפועל מאד, אז טעמנו טעם הגלות בארץ ישראל.

רוח רעה שררה בין הפקידות ובין הועד-הפועל עוד מראשית בוא תימקין לארץ ישראל. גם הטובים בין הפקידים הצרפתים לא היו שלמים עם ראש הועד-הפועל. הפקידים הצרפתים היו בטוחים כי חובבי ציון לא ישלחו פקידים מיוחדים לכלכל את עניניהם בארץ ישראל, אלא ימסרו את כל הענינים בידיהם. הירש, הדירקטור בבית-הספר “מקוה ישראל”, קבל עליו את עבודת הועד האודיסאי, והוא היה נוח לרוב הקולוניסטים. ואחינו “המשכילים” בא"י אמרו בלבבם, כי די לועד-הפועל, אם יחשב איש כהדירקטור הירש לעומד בראשו, וכלכלת הענינים תהיה תחת ידם כאשר היתה לפנים, טרם נתאשרה החברה באודיסא. ולו גם מצוא ימצא הועד האודיסאי לנחוץ למנות פקיד מיוחד בתו ראש הועד-הפועל, הלא יהיה הפקיד ההוא כהמון החובבים, אשר ישתדל כל הימים למצוא חן בעיני הפקידים הצרפתים; כי על כן הלא גובה להם ויראה להם, וכיסם מלא זהב וסוסיהם עוטרים הוד, ועל כל סביבם נשערה מאד. וגם “משכיל עברי” יהיה ראש הועד-הפועל, אשר יחת ויפחד מפני ירושלים ויקירי ארץ ישראל, ויבוא בחברתם ויהיה כאחד מהם.

והנה בא תימקין להיות ראש-הועד. עם הפקידים הצרפתים לא התרועע, כי הוא אינו שומע את שפתם, וגם לא חשב לנחוץ ללמוד אותה. את שפת הארץ, אשר בשם חובביה בא, הוא יודע באופן נעלה – ודי לו בזה. תועבות הפקידים ודרכיהם הרעים היו כה בולטים ונראים, עד כי עין תימקין ראתה אותם כרגע, ולכן לא בקש קרבתם. מה לו ולהם? הם פקידים נושאי משרה אצל הנדיב, והוא עובד עבודת עמו; עיניהם ולבם אל משכורת ותשלומים, כסף וזהב, ומטרתו לפניו – תחית עמו וארצו, הושטת עזרה לאחיו, אשר עמהם הוא בצרה. המה מפזרים כספו של הנדיב כאפר על תענוגיהם, משתדלים להוריד את כבוד הקולוניסטים, מביטים על כל היהודים העניים, הבאים לא“י, כעל שנוררים, ועל העשירים כעל חולי-הרוח; והוא – כסף אין בידו, כבוד הקולוניסטים גדול ונשא בעיניו מאד, והבאים לארץ ישראל הם בעיניו אבני-הפנה, אשר מהן יבנה בית ישראל. כאשר בא לפני האדון בלוך, פקיד “ראשון לציון”, לא בקשהו לשבת וכה אמר אליו בלוך: “לך נחלה ב”ראשון לציון”, ובכן קולוניסט אתה; ואם תמיכת-כסף לחודש אינך מקבל, אבל בכל זאת הפקידות עוזרת גם לך בעניני-הכלל של הקולוניה, ולכן קולוניסט אתה בעיני ככל שאר האכרים, ועליך לעמוד לפני על רגליך". כה היה ההגיון של הפקידות; תחת אשר תימקין חבק באהבה את יד כל פועל עני, באשר ידע, כמה רם ערכו וכמה גדול רוחו. הפקידים, אשר לא חפצו ולא ידעו ללמוד אל מנהגי-הארץ וחוקיה וכל חפצם היה עשוק ורמות, גנוב ושום-כסף בכליהם, היה מפזרים תמיד כסף רב על שוחד, וכל היום היה להם דבר עם הסרסורים של פקידי הרשות; בעת אשר תימקין, שמעשי הועד-הפועל שלו היו צדק ומישרים, היה מתהלך עם הפקידים הערבים אך בכבוד ובשלום, מבלי כל קרבן-שלמים ומנחת-תודה, ועל כן לא מצא חפץ בסרסורים ומלחכי-הפינכא של הפקידים התוגרמים.

בגלל הדבר הזה לא קרב הועד-הפועל אל הפקידות הצרפתית, וזאת האחרונה הביטה בעין רעה על מעשי הועד-הפועל ותנבא לו תמיד יום רע. ביותר הכעיס הועד-הפועל את הפקידות הצרפתית תמרורים כאשר לקח תחת ידו את מקנת-האדמה ואמר ליסד קולוניות חדשות. כל דרך הועד-הפועל לא ישר בעיני הפקידות. הפקידות הבינה, כי אם אך יוסיף הועד-הפועל לפעול באופן כזה, אז יבוא הקץ לכל תעלוליה. האנשים האלה, אשר באו מאֶלזַס כדי להיות לשוטרים ושופטים להגולים, השחיתו כל חלקה טובה, ואין קץ לכל הרעות, אשר הרעו לעשות בגאותם ובסכלותם ובשנאתם לאחינו בני רוסיה. כל עמלה של הפקידות היה להבאיש בעיני הקולוניסטים את עבודתם ואת אחוזתם, להראות להם בכל מקרה שבא לידה, כי זוחלי-ארץ הם כל “גבורי ישראל”, וביד הפקיד לרמוס עליהם ועל כבודם ברגל-גאוה. כי מי הוא הפקיד? לו היה עברי, לו חי בין העברים, כי אז היה מרגיש את אשר יעשה בקרב כל איש יהודי והיה יודע להתהלך עם אלה מאחיו, הלוחמים בחרף-נפש בעד תחית עמם וארצם. ולו גם היה צרפתי אמתי, כי אז ידע והבין, מה הוא “רוח-לאום”, מה היא מלחמת אנשים בעד קיום עממותם, מה היא עבודה בעד דעה רמה ונשאה, אשר, איך שהוא, עובדיה ראוים לכבוד ולעזרה. אבל הפקידות נקבצה כלם מאנשים, שאינם לא-עברים ולא-צרפתים, – פרדים הם: תורת ישראל ושפתו זרות להם, וגם המושגים הרוחניים מעולם האצילות הכללי, “הרעיונות הפורחים” שלו, מוזרים להם לגמרי. פרדים הם – וחוק הוא בטבע, כי “פרדה אינה יולדת”. על כן לא ילדה הפקידות הממזרת הזאת אף קולוניה אחת בארץ ישראל, לא העמידה על רגליה אף אכר אחד, וכל אשר נעשה בארץ אבותנו – נעשה בלעדי הפקידות ולמרות רצונה.

תימקין בא לארץ ישראל וירא את הפקידות ואת תועבותיה וזאת המרשעת לא תתן לאיש להתערב בממשלתה, היא שומרת על “זכיותיה” כלביאה על בניה. הפקידות מלאה את הקולוניות נבלה ותועבה. גבורים רבים עזבו את הקולוניות, את שדה-המערכה, וילכו להם באשר הלכו, מבלי יכולת לסבול עוד. להלחם עם הבידואינים עד רדתם היה בכחם, בלבם היה אומץ וגבורה לשחוק למכשולים, אשר שם הטבע על דרכם, ויד כל עמל ותלאה לא הניאה אותם מעבוד את עבודת הרעיון, אשר למענו חרדו ממרחק, למענו השליכו אחרי גום את העבר ולמענו הקריבו גם את עתידותיהם. את כל זה עצרו כח לסבול; אבל את העושק והמרוצה, את החרפה והבוז אשר ינחילם הפקיד, – זאת נלאו לסבול…. ליהודי, הבא מחדש ל“ראשון לציון” לא היתה הרשות ללון בלי רשיון הפקיד, והפקיד לא היה נותן את הרשיון גם לשארי-הקולוניסט היותר קרובים. וזה – בארץ ישראל, ב“ראשון לציון”!… על יד מעלות בית התפלה ראיתי שוכב ילד מת, ואביו יושב לפני מתו: הפקיד אין, והקולוניסטים אינם מעיזים להביא את המת אלי קבר בלי רשותו… אך גבורי ישראל יוכלו לסבול רדיפות כאלה. יש, אמנם, אשר אגרופם התכוץ ויהי למטיל ברזל לרעוץ את קדקוד כל הפקידים וכנותהון, יש אשר אש נוראה בערה בעיניהם, עפעפיהם רבו ברקים ועוד מעט ורעם בגלגל היה מחריד את כל אשר מסביב… אולם אז היו מעלים את ארץ ישראל על לבבם, היו זוכרים את שלום ארץ מחמדם, זוכרים את הנדיב טוב-הלב, אשר אותו אוהבים כלם, היו שמים אל לבם, כי לא לנצח ימשול בהם רשע כסל, – והיו נושאים את בשרם בשניהם, נאנחים דום – ומחרישים… והנה בא האיש, אשר אחיו קוו, אליו יחלו, – ותימקין כאח וכרע מתהלך עמהם, מרבה לקנות אדמה, מוצא עבודה לפועלים, נותן תקוה בלבם, מעודד את רוחם והפקידות רואה ונוכחת, כי האהבה והאחוה מכניעות את השנאה ואת האדנות ובמקום אשר יד הפקידות בכל זהבה ובכל עריצותה לא תעש חיל, יבוא תימקין וינצח בדברי שלום ואחוה; העל זאת לא תצרור את הועד-הפועל, אם בראש אשר כזה לא תתנקם נפשה?!

והנה בא היום, אשר קותה הפקידות הרשעה. גזרת הכניסה גדרה את הדרך בעד הבאים לארץ ישראל, ועל תימקין היה לעורר רחמים רבים, לבקש חנינה וחסד מאת פקידי הרשות. בימים הראשונים עוד עשו הפקידים את החסד עם הנוסעים, וימלאו את רצון תימקין, ויתנו להנוסעים לרדת מעל האניות. ואולם לא ארכו הימים והפקידים הבינו את אשר לפניהם, ועל תימקין היה לפנות אל הסרסרים, לקנות מתנות ותכשיטי-נשים יקרים ולהביאם למנחה לפני כבוד השרים, ולקחת עמו את אחד הסרסרים להיות המליץ בינו ובין השר הערבי. שעות שלמות היו יושבים הנוסעים למעצבה על מכסה-האניה, עד שהצליח ראש הועד-הפועל להורידם, להביאם העירה. אז ראו הפקידים הערבים גם את תימקין כראותם את פקידי הנדיב, ואנחנו – טעמנו את טעם הגלות בארץ ישראל…


 

י.    🔗

וטובי חובבי ציון מן הבאים לארץ ישראל וגם חברי הועד-הפועל מזהירים את העם בעתונים ובמודעות ובטיליגרמות להועד לבל יבואו נוסעים חדשים לארץ ישראל. הימים היו ימי הקיץ, עת אין כל עבודה בשדה ובכרם, והארץ עניה והמלאכה בה עזובה, ועבודה אין בה לכל האומנים הרבים, הבאים אליה מכל אפסי ארץ רוסיה. מחיר אדמה עלה ואי אפשר לעמוד על הקרקע. הערבים בעלי הקרקע העלו את השער, ובעמק יזרעאל עמדו להמכר זה ירחים אחדים מאתים אלף דונם אדמה, והמוכרים הערבים חכו עוד, עוד העלו את המחיר יום יום. כבר קבלו סכומים גדולים דמי קדימה, ובכל זאת לא חדלו לדרוש עוד הוספה על המחיר, ועוד הוספה…

כמעט מבלי משים נאחז גם הועד-הפועל בסבך הספיקולציה הזאת. ראש הועד-הפועל, בהיותו מטבעו, איש ישר ודבר לא היה לו מעולם עם כספים ודברי מסחר ואנשי מקנה וקנין, בא בכף הספקולנטים עד אפס מוצא. בקלות-דעת האמין להם ולדבריהם. הן המה לא עשו דבר ואת פיו לא שאלו. הם הודיעו אותו, כי אחוזה פלונית עומדת להמכר, והוא נאות להם כי יתנו להמוכר הערבי סכום ידוע של דמי-קדימה. הם לא עשו דבר בלי רשותו והסכמתו. כה חשב ראש הועד-הפועל. ויהי הנקל בעיניו לתת על יד הספקולנטים סכומים גדולים מאד מן הכסף, אשר הפקידו בידו הבאים לא"י לקנות אדמה, ומן הכסף, אשר השלישו בידו האנשים עד הגמר דבר המקנה. כלל גדול אמרו: כל שאינו יודע בטוב “שלי ושלך” אַל יהיה לו עסק בכסף זרים, ומי שאינו יודע בטיב משא ומתן אַל יקבל על עצמו עניני אחרים. תימקין לא ידע מעולם צורת מטבע, מעולם לא היה לו עסק עם סכומים גדולים, והנה נטל עליו, או קבל על עצמו, להוציא מאות אלפים פֿראנקים. יצא ושוב מפזזים לפניו סכומים, אשר כמהם לא ראה מעודו, והוא לא ידע ואשם, בהשתמשו בכסף הזה בלי דעת ובלי חשבון ובעשותו בהם כמו שהיה בודאי עושה בתוך שלו…

אז נוכחו רבים, כי לא ביד הועד-הפועל להביא סדרים בקנית-האדמה והועד-הפועל הוא אך סרסר-נאמן בין הספקולנטים ובין הקונים. נחוץ כח אחר, יותר חזק, אשר יקח את דבר המקנה תחת ידו ואשר יקנה, אם בעזרת הסרסרים או בלי עזרתם, את הנחלות ויחלקן אחר כך כפי הצורך. נחוץ היה, כי יקום הנדיב לקנות נחלאות, והוא ישוב וימכור אותן להמתנחלים. ואמנם שמענו, וגם אֶרלאנג’ה המנוח הודיע את ר“י סירקין, כי פקד הנדיב על אליהו שייד שלישו לקנות נחלאות רבות. ואולם הפקידות בא”י לא חפצה לעשות בזה דבר; וגם לא יכלה, כי לא ידעה איך לכלכל ענין כזה. ולכן היתה אז מחשבתנו, כי ילך תימקין לרוסיה, ומשם ילך לפאריז יחד עם ר“י סירקין, לבקש מאת הנדיב, כי יקום הוא לקנות נחלאות ביהודה ובגליל ובעבר הירדן וכי יעשה את הדבר הזה לא על ידי פקידיו עושי דברו תמיד בא”י, אלא ימלא את ידי הועד-הפועל של חברתנו לקנות את הנחלאות. תימקין חפץ מאד ללכת לאירופא ולהשתדל בדבר הזה, ואנכי באתי בדברים על אודות זה עם ר“י סירקין, אשר אותו קראו לפריז, ולשם הלכו גם המנוח הרב מוהיליבר והסופר שפ”ר. נפשו של תימקין כבר עיפה מאד, וילך ל“ראשון-לציון” לנוח מעמלו ומרגזו. והוא חפץ גם ללכת לרוסיה, כדי לתת דין וחשבון על כל מעשיו לפני הועד אדונו, המלא תלונות ורוגז על פקידו, שהולך לבדו בדרכו אשר סלל לו, מבלי פנות אל מצות הועד ופקודותיו, ואל החוקים, אשר שם לפניו הוא. מכתבים וטלגרמות עברו אז בין תימקין ובין הועד, ותימקין היה נכון בכל יום ללכת לאירופה, אם אך יקראו לו. ורבים מן הצירים, היושבים ביפו, דאגו מאד לשלום הועד הפועל, אשר כל עניניהם נמצא בידו, ויבקשו עצות למצוא איש, אשר ימלא את מקום ראש הועד-הפועל לפי שעה, עד אשר ישוב תימקין מאירופה.

אז נגשו אלי אנשים אחדים מן הצירים ויציעו לפני לקחת את עניני הועד-הפועל תחת פקודתי. עניתי להם, כי אדון הועד-הפועל הוא ועד החברה באודיסא, ולסתם אנשים מישראל אין שום יפוי-כח למנות איש, אשר ימלא מקום ראש הועד-הפועל. אז נגשו אלי עוד צירים אחדים, וגם מר יהושע אייזנשטאט, אשר כבר ישב אז הוא וביתו ביפו, ויאמרו לי, כי הם יבקשו מאת הועד האודיסאי, שהוא יציע לפני לקחת עלי את עבודת ראש הועד ביפו עד שוב תימקין. ואען להם, כי לא אוכל למלא את חובת ראש הועד באשר גם עלי לפנות אל הועד במשא-ומתן ע“ד הנחלאות, אשר אני עומד לקנות לי ולבעלי-בריתי, ועל הועד יהיה לאשר ולקיים את קניותי; ומובן, כי לא אוכל להיות גם המבקש וגם הממלא את הבקשה. ובימים האלה ישב ביפו רבי אליעזר קפלן מווארשא, אשר בא במלאכות החברה “מנוחה ונחלה” לראות את נחלתה אשר ברחובות. גם הוא פנה אלי וידבר על לבי לקחת את עבודת ראש-הועד על עצמי עד אשר ישוב תימקין מדרכו. הוא ידע כי בקרב הימים הלא אגמור את מקנתי, ובכן אך תואנות ואמתלאות אנכי מבקש להפטר מעבודת הצבור, אשר יחפצו חברי להטיל עלי. ובאשר ידע הר”א קפלן, כי אין דרכי להשתמט מעבודת-צבור במקום שיש בה צורך, לכן לחצני אל הקיר לבאר לו סבת השתמטותי; ואומר לו את אשר בלבבי. לפי דעתי, מצב הקופה של ראש הועד-הפועל רעוע הוא מאד. ר“א קפלן הוא, כמוני, איש מעולם הסוחרים, היודעים חשבון לכסף וסדר לעסקים. על כן לא כחדתי ממנו, כי דרך ראש הועד-הפועל לא יתכן בעיני כלל. עוד בימים הראשונים לבואי ליפו התריתי בתימקין, כי יהיה זהיר מאד ולא יאמין באנשים, אשר הוא משתמש בעזרתם לעניני קנית האדמה. אנכי נוכחתי, כי הוא נותן להם מקופתו, אשר חוברה לה מכסף המתנחלים ומכסף הפקדונות הפשוטים שנמסרו לידו, סכומים גדולים, ולהסכומים האלה דאגתי מאז לבל יאבדו. העדותי בו לא אחת ושתים, כי לא יתן להם סכומים כאלה, והוא גם הבטיח לי שלא יעשה זאת, ובכל זאת ידעתי, כי לא עמד בדבורו ולא שמר את הבטחתו. קל הוא האיש הזה בדעתו ומאמין לכל אדם. ראיתי את דרכו בקופת הכסף. התבוננתי אל חשבונותיו וידעתי, כי סוף הגרעון הגדול לבוא. סכומים גדולים, אלפי פֿראַנקים, נתן ולקח, נשען על כח זכרונו בלבד, או רשם אותם בעט-עופרת בפנקס קטן אשר לפניו. לידו באו רובלים רוסיים, ליטראות אנגליות, פֿראַנקים צרפתיים, מרקאות אשכנזיות, פלורינים אויסטריים – מטבעות ממטבעות שונות, והוא לא שם לב אל החשבונות של חלופי המטבעות. האוצר היה פתוח – ויד כל אדם בו. לא כך נוהגים בכסף, לא כך נזהרים בכסף זרים. ר”א קפלן החריש, ואולם כפי הנראה, גלה את דאגתי למי שנצרך. בעוד ימים אחדים אמר אלי רי"א בן-טובים, חבר הועד-הפועל, אשר היה מנהל שם את ספרי החשבונות, כי בשורה בפיו אלי: הוא בדק את החשבונות של ראש הועד וימצאם כלם נכונים ומתאימים. “אשרי המאמין”, – ועל כן לא הייתי מאושר…

בין כה וכה שב תימקין מ“ראשון לציון”, אשר הלך לנוח שמה מעמלו, ואנחנו החילונו לשאת ולתת על דבר קנית-הנחלה. אז גמרנו ללכת עוד הפעם בלוית אנשים אחדים לתור את הנחלה שנית, רעי ההולך עמדי הלך לירושלים, ואני וסגל חבורה הלכנו לחיפה. עמנו הלכו גם תימקין, גם דיזנהוף, גם ארמנס, ראש-הגננים של הנדיב, אשר בא לתור את המושבות, גם האינז’ינר זיידימאן, ועוד צירים אחדים ממחוז טבריה, אשר באו גם הם מרוסיה להתנחל בארץ. תימקין הלך לחיפה, כי שם נגשו בעת ההיא להכין את שטרות-המקנה לבני חידרה; דיזנהוף וארמנס הלכו להתראות שם עם אליהו שייד, אשר בא לא"י דרך חיפה, והאינזיניר זיידימאן הלך מאתנו על פי בקשת אנשי טבריה בני מדינתו. אנחנו תרנו את הנחלה יום תמים. עברנו על פניה לארכה ולרחבה ונתור גם את כל גבוליה, ואני מצאתי אותה טובה לפני. עשר שעות לא ירדתי מעל סוסי. גבעות-החול, העוברות בין הנחלה ובין הים, לא ירעו ולא ישחיתו את פני הנחלה, אם נטע בהן עצי-שקדים, המביאים ברכה לבעליהם; ואדמת גבעות-החול תנתן לנו חנם אין כסף, נוספות כדי שליש על אדמת הנחלה, אשר נקנה במדה. אדמת הזרע הרבה אשר בנחלה לא הפחידתני. לבי ולב שולחי לא הלכו אחרי “חשבונות” הנפלאים של כרמים: אנחנו לא אמרנו לבנות את עתידותינו על הנטיעות ועל הגפנים, ואך חשבנו מחשבות על דבר מסחר וחרושת המעשה. ולכן אך טוב לפנינו, כי תהיה לנו גם אדמת זרע, גם מרעה לבהמותינו, גם גנות ופרדסים, וגם כרמים לא יחסרו לנו. – הבצה אשר היתה בתָּוך לא היתה יון-מצולה, כי אם נחל קטן, נחל פֿובארא, אשר מוצאו אל נחל קישון, אך מוצא זה נסתם. זה היה אגם-מים, אשר גם דגים נמצאו בו. ובכן היו המים מים חיים. אפשר ואפשר היה להוביל את המים אל נחל קישון, העובר בצידו. “מים על פני אדמת ארץ ישראל! – קרא אלי הגנן אֶרמנס – הלא זהו אוצר יקר עד מאד, אשר רב עושר צפון בו”.

ושאר תנאיה של האחוזה היו מתאימים לחפצנו מאד. נחלתנו תהיה נשענת אל שתי ערי-חוף. מסלת-הברזל היתה אז נכונה לעבור בארץ ולהביא אל חוף-חיפה את יבול-יזרעאל ואת פרי אדמת-גולן אשר בבשן. חשבנו מחשבות לשלוח אניות-קיטור קטנות בין עכו ובין חיפה. ראינו את המקום, כי טוב הוא למטע פרדסים גדולים, וכי אפשר לסחור בו עם עמק יזרעאל ועם הר הכרמל. נחלתנו שפרה עלינו.

– מה השם, אשר תקראו לנחלתכם? – שאלוני.

– נחלת-שפרה.


 

יא.    🔗

בשובנו מחיפה בלינו את יום השבת ב“זכרון יעקב”. תימקין נשאר בחיפה, ואני ודיזנהוף יצאנו לשוב ליפו. ביום הששי כאור הבוקר באתי “זכרונה”, ובידי היה די זמן להתבונן אל סדרי המושבה ואל תנאי חייה ואל תושביה. לא רק הפקידים השונים בלבד רואים בה חיים טובים, אך גם הקולוניסטים שבה עיניהם אך אל כסף הברון. הם מאמינים באמונה שלמה כי הנדיב מחויב לנהלם בכל אשר יחסר להם, והם מפנקים את נפשם בכל טוב. אוכלים ואינם עושים מאומה. פקידי הברון השתדלו, כפי הנראה, בכל כחם להשחית את מוסר בני “זכרון”, ועמלם לא עלה בתהו: לא מצאתי בהם כמעט מאומה מן המדות, אשר בהן יצטיינו אנשים ישרים ואשר בהן ישראל יתפאר. מטרת בני הנעורים וגם בנות הנעורים: למצוא חן בעיני הפקידות, לתקוע לעצמם יתד בתוכה, – בכלל, לאכול לחם חסד משלחנו המלא-דשן של הנדיב. בחנותה של המושבה מצאתי, לבד מיני מכולת מן המשובחים ויקרי-הערך, גם שמן-המור ואפרסמונים שונים, שהובאו מפריז. בודאי יש קונים לסחורות כאלה. כל בני המושבה היו מקבלים תמיכה מקופת הפקידות, וכל אחד ואחד היה משתדל בכל מיני תחבולות להרבות את כסף תמיכתו. משפחה אחת היתה אז ב“זכרון יעקב”, ומספר-הנפשות במשפחה ההיא היה אז שתים-עשרה. לכל נפש היתה הפקידות נותנת אז 12 פֿראַנק לחדש, ובכן היה מקבל ראש-המשפחה 144 פֿר. לחודש. בת המשפחה הזאת היתה בפאריז ושבה ל“זכרון יעקב” והשגיחה אז על בית הספר, והיתה מקבלת בשכרה שבעה נפוליון לחודש, אם כי אביה היה מקבל על חשבונה שנים עשר פֿראַנק, כאמור; נמצא – עוד 140 פֿר. לחודש. ואחרי שהבת הזאת עובדת בהפקידות, הלא יש לה הזכות לקבל מעון מיוחד, ולכן שכרה חדר בבית-אביה, והפקידות משלמת לאביה שני נפוליון לחודש. – עוד 40 פֿראנק, ובית מושב המשפחה הזאת בנוי לרוחה, ושמה חדר פנוי, ואחד מן הפקידים הקטנים שכר אותו למעון לו, והפקידות משלמת בעדו נפוליון לחודש – עוד 30 פֿראנק. בס“ה היה מקבל אז אבי המשפחה ההיא: שלש מאות ושבעים וארבעה פֿראנקים לחודש!… וספרו אז ב”זכרון יעקב", כי הנדיב אמר בשחוק, ואולי בשחוק מר, כי בידו היה ליסד קולוניה קטנה בכסף, אשר הוא מוציא על המשפחה האחת הזאת.

ביום ההוא היתה גם שמחת-נשואין בהמושבה. נגר אחד נשא לו אשה. שום נדוניא לא הביאה הכלה לו מביתה, ותהי להפך: החתן נתן לאבי הנערה חמש מאות פֿראנק “מוהר-הבתולות”, כמנהג ימי-קדם. במוצאי-שבת היה נשף-המחולות באולמי בית-הספר, וגם אנכי הלכתי לשמח את הרעים האהובים. בנות הקולוניסטים היו כלן לבושות מכלול והמחולות היו על פי המודה האחרונה. יליד עיר גדולה אנכי. ובארץ מולדתי לפעמים היו שמים אותי גם למנצח על המחולות; ואך באתי למושב-ישראל בארץ-ישראל, והנה נסרחה “חכמתי”, וכל ידיעותי בפרק “כיצד מרקדין” התבלעו. ידעתי, איך יוצאין במחול בעיר פשוטה, אבל תם הייתי ולא ידעתי את מנהגי המחולות באחד מן הפרורים של העיר העליזה פאַריז, וכבר הגדתי, כי כאחד מפרורי פאריז היה “זכרון יעקב” אז בעיני.

אין זה אולי ענין אל קנית הנחלה. ואולם את אשר עמדי לא אכחד, כי בראותי אז את תועבות בני “זכרון יעקב” ואת חייהם, נבא לי לבי ימים רעים מאד להקולוניה היפה-פיה ההיא. בני “רחובות” לא יעזבו לעולם את אדמתם: הם ירגישו תמיד, כי אדמת-ישראל תחת רגליהם. בני חידרה מוקירים את בצותיהם ואת אגמיהם, וזוכרים באנחה את הגבורים, אשר נפלו שמה חללים מתגרת יד הקדחת. כל בני המושבות מרגישים, כי ברית עולם, ברית מלח, בינם ובין אדמתם, והם לא יטשוה ולא יעזבוה וישמרו עליה עד יומם האחרון. אבל לא כאלה בני “זכרון יעקב”. הם לא סבלו, לא נשאו עמל ותלאה בגלל אדמת מושבתם, ולא הם כללו את יפיה. לא רגליהם התנגפו באבני-הנגף, אשר הרריה מלאים מהן, ולא הם יגילו וישמחו על העסיס, אשר יטיפו גבעותיה. בטוח הייתי, כי כאשר אך יסיר הנדיב את חסדו מאת בני המושבה הזאת, אז ימהרו בניה ויעזבוה וילכו להם אל אשר ילכו, ויטשו את נחלתם וישכחו את “זכרון יעקב”.

וסבותי אני את לבי להתבונן במעשי בני “זכרון יעקב”, לבלתי עשות כתועבותיהם כאשר נבוא אנחנו אל הנחלה. כי ארץ ישראל תקיא כל נתעב ונאלח, ולא תשא ולא תסבול עצלות ורפיון-ידים והוללות וחוסר-לב.

תחת זאת נחתי ב“פתח תקוה”. כל הפקידים וכל החובבים השונים למיניהם השתדלו לקלקל את המושב הגדול הזה, ובכל זאת אזרחי פתח-תקוה עובדים את עבודתם, והוא עֲיָרָה בנויה בארץ ישראל. תושבי פתח-תקוה עובדים עבודתם איש איש במקצוע שלו. שם תמצא אומנים ופועלים, שם תמצא תמיד עגלות וסוסים לאשר תחפץ, שם הידים נכונות תמיד לעבודה ולמשא. ובני פתח-תקוה יודעים את ערך התמיכה ואת “כבודה”. על כן הטרידו בני פ"ת אז את הועד-הפועל אך מעט. בני עקרון ובני פתח-תקוה, היהודים הפשוטים האלה, לא מצאו כמעט חפץ בועד-הפועל, ופנו אל הראש רק לעתים רחוקות.

וכאשר שבתי ליפו מצאתי את הענינים יגעים עד מאד. תימקין ישב אז בחיפה כדי להשגיח על שטרי-המקנה של בני חידרה; ושמועה עברה, כי אין שטרי-המקנה נעשים כחוק וכמדובר עם הקונים. לפי המדובר היה על המוכרים לתת שטרי-מקנה לכל הקונים על שמם. ואולם מפני שקוני חידרה היו רבים, כל בני האגודות השונות בווילנא, ריגא, קובנא הומעל, קרימענטשוג ועוד, לכן היה מספר שטרי המקנה רב, ואי אפשר היה להוציא את הדבר אל הפועל. פקידי תוגרמה אמרו לכתוב שטרי-מקנה רק על שמות אנשי חו"ל, ואם לא – יקבלו נא הקונים על עצמם עבודת תוגרמה. בדבר הזה נכשלו רבים. יש אשר המוכר לא שאל את פי הקונה, וילך ויכתוב את הקונה בתור נתין-תוגרמה. ויש אשר עשו המוכרים בערמה, ושטרי-המקנה אשר נתנו היו אך מאת הפקידים הקטנים, מבלי “אמר-טַבַּא” של הפקיד הגבוה, ושטרי-מקנה כאלה הם “חספא בעלמא”, וראש הועד-הפועל, אשר את חוקי הארץ ומשפטיה ידע לא יותר מכל האורחים הבאים, נכשל בבטחו בנאמניו – הסרסרים והספיקולנטים – ובמכיריו השומעים ערבית. מר דוד יֶלִין הוא יליד ארץ ישראל ומורה לשון ערבית ואיש ישר בלא כל ספק; והוא היה המומחה לדברי חוק ומשפט בעיני תימקין. ואולם כמה מורים וגם פרופיסורים לידיעת-הלשונות יש בעולם, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם בחוקים ובמשפטים בכלל ובהלכות נחלאות בפרט! ואת הדבר הזה לא ידע ולא הבין ראש הועד-הפועל, ויביא מהומה בעניני המתנחלים.

אז התיצבה כמו נד השאלה:אם יש רשות לאחינו נתיני-רוסיא לקנות נחלאות בא“י. והפתרון היה – כי הדבר אינו אפשרי, ואך בקושי יתירו לסתום בשטרי-המקנה את שם הקונה, מבלי לפרש נתין מי הוא; בלא זה אפשר לקנות את הנחלאות רק על שמותיהם של גדולי בני-עמנו אשר בארצות המערב. הר”י מזא"ה ממוסקובה קנה את נחלתו לבני אגודתו על שם הרב צדוק הכהן מפאריז. שולחינו אנו נתנו לנו הרשות לקנות את כל הנחלה על שם שנינו, הצירים ההולכים במלאכותם. ואלם גם אנחנו לא חפצנו להביא את צוארנו בעול מלכות תוגרמה, גם לא חפצנו לכתוב את שמותינו בספר המקנה סתם, מיראה מדבר, פן יתגוללו אחרי כן הפקידים עלינו ויתנו אותנו כמתעתעים. לבד זה נשאנו ונָתַנו על דבר הגבולים של נחלתנו. אנחנו חפצנו כי יחלקו לנו עשרה אלפים דונם בחלק אחד, וגם יתנו על יד נחלתנו מקום בן ששת אלפים דונם לבני אגודת מוהילוב. המוכרים יראו פן נשחית את כל הנחלה הגדולה “ז’ידרה”, אם נבחר לנו את נחלתנו לצד אחד ונקח מן העידיות אשר בנחלה. בראותי, כי בלי השתדלות ידוע קשה יהיה לי להוציא את כל חפצי ולבחור לי תנאי-מקנה כרצוני, אמרתי אל לבי: מי יתן לי איש-הבינים, אשר ישא ואשר יתן בדבר המקנה, ואשלם לו שכר-סרסרות כאורח כל ארעא, כמו שאנו נוהגין בקנין יערות, ואז הייתי יודע, כי יש עומד על המשמר ודואג לטובתי. מר יהושע אייזינשטאט ישב אז ביפו בלי שום עבודה, וכל משרה לא נשא; על כן הצעתי לפניו, כי יהיה הוא איש-הבינים, ביני ובין הועד-הפועל ואמרתי לו, כי יקבל שכרו כאלפים פֿראנקים. מר ברזילי ענני, כי את כל אשר תמצא ידו לעשות לטובת מקנתי יעשה; ואולם חלילה לו לעשות סחורה באדמת ישראל ולהרויח כסף בזה. ובעת ההיא היו ביפו הרבה צירים של האגודות, אשר חפצו מאד לעשות “סחר-מכר” במלאכותם, וראיתי, מה בין חובב-ציון אמתי ובין המתחפשים והמתקדשים.

והאניות ליפו באות ומביאות יהודים נודדים, והפקידים אינם נותנים להם לרדת, ואור פנינו נופל יום יום, והלב דואג… דבר אסור הכניסה הגיע גם לשולחינו, ומכתבים באים אלינו מארץ מולדתנו לגמור את המקנה או לשוב הביתה. הספק ירד כענן על לבבי. פעם אחת ישבתי לי באחד המשעולים הצרים אשר בגן אוסטינוב, על יד המלון “פאלעסטינא”, נבוך ושומם. והנה ר"א קפלן לקראתי, ספרתי לו את אשר אמרתי לאייזנשטאט, ואת אשר ענני.

– אין פלא הגיד לי קפלן. – ברזילי הוא “משלנו”.

ויספר לי קפלן, כי יש אגודה מסותרת, ויאמר לי, כי גם בנין “רחובות” ואגודת “מנוחה ונחלה” מעשי ידיה הם, וגם החוברות שיצאו אז בווארשא במחיר נמוך, הן מעשה ידי החברה הזאת, ועוד חושבת היא גם ליסד הוצאת-ספרים מיוחדת לתכלית הפצת הרעיון הלאומי וחבת-ציון.

בין כה הגיע חג השבועות ואנכי ומיודעי ר“י אייזנשטאט ור”א קפלן הלכנו לירושלים לחוג שם את חג הבכורים.


 

יב.    🔗

לפעמים קרובות ראיתי את תימקין ואחדים מאנשי שלומנו מסתתרים חדר בחדר ומתיעצים שמה על צפונותיהם. אנשי המועצה היו תמיד יהושע אייזנשטאט, אליעזר קפלן, חנקין, אחדים מבני רחובות, וגם אחדים מן הצעירים אשר באו אז ליפו ויהיו למופת באהבתם הבוערת כאש לעמם ולארצם ויהיו גם למנוד ראש לכלנו בחזיונותיהם ובהזיותיהם ובחלומותיהם על תחית ארצנו. – ההוזים האלה היו ישרים ונאמנים מאד והיו ממינם של אותם אנשים, אשר מלוא הבית כסף וזהב לא יקחו במחיר שרוך-נעל מחמודות בני עמנו. מלאה ענין היתה לי חברתם, ואך באה בסודם נפשי שבתי לזכור גם את ימי עלומי אני, את ימי הנוער, בעת אשר גם אני חלומות חלמתי ובלבבי אמרתי אז: זרועות-עולם לי וצורים ממקומם אעתיק: כבד כבדתי מאד את הצעירים האלה, ואחדים מהם אהבתי נדבה. עת נשאו משא וחזיון, עת דברו גבוה על עמנו ועל עתידותיו, עת חלמו בהקיץ שיבת שבותנו, עת נראה הברק בעניהם הגדולות, – אז יש אשר הלכה נפשי שבי אחריהם ואזני שמעה נועם שיח-סוד גבורי-ישראל, לחש-שרפי-קודש… ואולם הן ידעתי, כי לא אנשים כאלה יצלחו למלאכת התחיה, כי לא אנשי-חזון יחכמו לקנות נחלה ולרכוש אחוזה, לא חולמי חלומות ידעו לכלכל את דבר ההתנחלות. ומה המה הסודות והסתרים, אשר ראש הועד-הפועל מתיעץ על אודותם עם אלה ועם עוד אחרים. ומדוע מסתירים את הדברים ממני?

רעי הר“י מזא”ה, אשר גם אותו לא הביאו בסוד הדברים, התלוצץ באזני על הסודות ועל הצפונות וישלח לפעמים את לשונו החדה כחרב מלוטשה ב“חכמי הרזים”, אשר “רַאס אַל כּל יְהוּד” מתיעץ עמהם ועליהם, על החוזים האלה, הוא עושה מלוכה, אבל אני לא הבנתי, על מה הוא מתיעץ עמהם.

– המה “בני משה” – אמר לי מזא“ה – הידעת את הב”מ?

את שם האגודה “בני משה” שמעתי זה כבר. האגודה נוסדה בז' אדר תרמ“ט באודיסא ואנכי באתי שמה בראשית תר”ן, בלכתי בפעם הראשונה לא“י. אז ספר לי הרמ”ל לילינבלום על אדות האגודה, אשר סודי-סודות כלה וכבודה הסתר דבר, ויביאני אל בית הר"א גינצבורג. לא ידעתי עוד אז את האיש ההוא. והוא לא דבר על אדות פרטי האגודה החדשה אשר יסד, כי אך זה מעט נוסדה, ומה גם כי לבי לא הלך אחרי רזים וסודות, ולא חפצתי לתת את צוארי בעול תקנות וחובות, באשר לפי דעתי כל אחד מישראל כבר מושבע ועומד לעבוד את עבודת עמו עד כמה שתמצא ידו, ולמה לנו חוקים חדשים?

ואולם באמת הָיֹה היה יסוד לכונן אגודת אנשים פועלים בקרב ישראל. לא כל העדה כלם קדושים ולעבוד את עבודת-הקודש של הכלל יקומו תמיד חבר כהנים או חבל נביאים. הם ישמרו את משמרת העם ויעמדו לשרת לפניו. 1

אנשים אחדים הכירו והבינו, כי אך אז יחיה עמנו בארץ ודרכו יהיה “דרך החיים”, אם יבנה לו בית לבדו במקום נאמן – בנחלת אבות; ואת מיטב כחותיו החמריים והמוסריים עליו להקדיש להצלחתו זאת האחת – לתחית עמו בארץ אבותיו. ואולם למען יאמינו בני ישראל בתחיתם הלאומית ויואילו להקדיש לה מיטב כחותיהם, צריך שירגישו בחסרונה וישתוקקו אליה בכל לבם. צריך שרגש לאומי חזק יפעם במעמקי כל הלבבות, עד כי לא יוכל אדם מישראל למצוא מרגוע לנפשו באשרו הפרטי בלבד, ובאמת ובתמים יעלה את ירושלים על ראש שמחתו. אז תבוא האמונה מאליה, והמעשה אחריה. יש ויש בקרב בני ישראל לאומיים אמתים, המאמינים בתחית עמנו בלב שלם ונכונים באמת להביא לה לקרבן לא אך דבר שפתים, כי אם חלק נכבד מאהבת-עצמם וכבודם, ממנוחתם ונכסיהם. הם רואים את הפרעות בישראל, את הקפאון השורר בכל לב ויודעים, כי אין לאומיים בלא עם, ואין עם בלא רגש לאומי, והם אינם אומרים נואש, ומחשבתם כל היום היא – איך לשוב לעורר את לב עמם ויחיה, למען ירגיש וישאף, יאמין ויפעול. לאומיים כאלה ישנם בתוכנו, אך בהיותם מפוזרים ונבלעים בכתות שונות ואיש את אחיו לא יכיר, על כן לא יֵראה פעלם. כל אחד נושא במעמקי לבו את אמונתו ותקותו, ובמסתרי דמיונו הוא בונה לו את עולמו, באין לאל ידו לעשות קטנה או גדולה. ואולם לוּ התחברו האנשים האלה באשר הם שם לאגודה אחת, ואיש את רעהו עזר לפעול על רוח העם כאשר עם לבב כלם, כי עתה בודאי צלחה להם ברבות הימים לאצול מרוחם על כל העם ולהשיב לעמנו את התכונות המוסריות, אשר בלעדיהן לא יכון; אז היה מתעורר החפץ בלב כל העם כאיש אחד להתנער מעפר ולשוב ולחיות חיי כבוד ושלום בארץ אבותיו.

ואגודה כזאת תשא נפשה אל המטרה העליונה – אל ארץ אבות. בשבע עינים תביט ותתבונן אל כל הנעשה בה, ובזהירות ומתינות תשתדל לתקן את אשר עִוְתו אחרים שם ולעשות גם בעצמה מעשים שלמים ומתוקנים בהיות לאל ידה. האגודה הזאת יודעת, כי למען עשות גדולות בארץ צריך שיהיה הדור ראוי לכך. ולכן לא אל הארץ בלבד אמרה לשים לב, כי אם גם אל העם: להרחיב את מושג הלאומיות ולעשותו למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו אהבת ישראל וסביבו כל מדה טובה וכל תכונה נכבדה, ולא יהיה כל המשתתף בפרוטה לקופה ידועה בא ונוטל את השם “לאומי”; להרים את השם הזה למדרגת תואר מוסרי, נכבד ואהוב בעיני העם, אשר לא כל אדם זוכה לו ואשר יחיֵב את בעליו לשמור מכל משמר את כבוד הדגל, אשר הוא נושא, לבל יחולל על ידו או על ידי אחרים. לאט לאט היתה על האגודה להגדיל את חוג פעולתה, לשים עינה אל חנוך הדור הבא, להשיב לנו את בנינו ובנותינו הנתונים לעם אחר ובכלל לתקן כל הצריך תקון, עד אשר יצמח ויעלה על במת החיים הדור, אשר אותו בקשו מיסדי האגודה: דור, אשר לא יכרע לבעלים ועפר שונאיו לא ילחך, אשר בעמו יתפאר, בכבודו יתימר ובשמו ישבע, אשר לבו יחם בקרבו ולא יתן דמי לו, וגם חכמתו תעמוד לו לכלכל מעשיו במשפט ולדעת עת לכל חפץ, – הוא יושיע את ישראל, הוא ישא נס ציונה, ועשה והצליח. יד האגודה תהיה בכֹּל. זמנה – עת לעשות ומקומה – כל פרץ וכל בדק. בקרבה פנימה עשתה לה האגודה סדרים נכונים, ובהיותה כלה אגודה מוסרית, הבינה היטב, כי לא לפי מספר חבריה בלבד יגדל כחה, כי אם ביחוד לפי ערכם. האיכות יָקרה לה מן הכמות, ועל כן שמה לה לחוק להזהר מאד, שלא תכשל באנשים שאינם מהוגנים. אסור היה לה לשאת פנים גם לגדולים וטובים, אם חסר להם אחד מן התנאים הדרושים לחברי אגודה אשר כזאת.

ככל יתר האגודות הלאומיות אשר נוסדו לפניה, שמה לה אגודת “בני משה” גם היא למטרה עליונה ואחרונה: תחית עמנו בארץ אבותינו. ואולם מדעתה, כי לעבודה לאומית בשביל מטרה נעלה דרושה קודם כל אהבה לאומית טהורה ועמוקה בלבות אישי-האומה אל הכלל כלו, אהבה, שדוחה מפניה כל התנגדות הדעות הדתיות והחפצים הפרטיים והמקרבת ומאחדת כל הלבבות בלי הבדל כתה; ומדעתה, כי אהבה לאומית כזאת לא נמצאה בעמנו במדה מספקת, – לכן השתדלה אגודה זו לעורר את האהבה הלאומית ההיא ולחזקה בכל אשר תוכל, לרומם את הרוח הלאומי בלבות כל העם ולתתו עליון על כל הרוחות השונות, המנשבות בפלגות ישראל. “בני משה” אמרו להרים מעל לכל המפלגות בישראל המתפלגות בדעותיהן על הדברים שבין אדם למקום, את הדגל הלאומי הכללי ולהשריש בלב כל אחינו אמונה אחת ודעה אחת בדברים שבין אדם לעמו. האגודה אמרה לחבב על כל ישראל את הקנינים הלאומיים הכלליים, אשר מהם תוצאות לרוח לאומנו בכל צורותיו השונות, הלא הם: ארץ ישראל וישובה, תורת-ישראל, שפתו וחכמתו, זכרון אבותינו וקורותיהם, מנהגי אבותינו היסודיים ודרכי חייהם הלאומיים מדור דור. האגודה אמרה להקדיש ראשית אונה להכשיר את הדור, אבל עיניה היו נשואות תמיד אל מרכז העבודה הלאומית, אל ארץ אבותינו. בימים הראשונים היתה צריכה לכל הפחות להשלים ולתקן שם מעשי אחרים, להיות רוח החיה במפעלי אחרים, וברבות הימים תוכל לעבוד גם בכח עצמה, לעשות מלחמה בעצה ותחבולה ובכשרון-המעשה בכל המכשולים, המונחים על דרך תחית עמנו בארץ ישראל. האגודה קבלה עליה לרומם את מצב אלה, שכבר נאחזו בארץ ישראל, לישר את הדרך לפני הבאים להאחז מחדש, ובכלל להגדיל ולהאדיר ישוב בני ישראל בארץ ישראל על יסודות חזקים, חמריים ומוסריים, והכל ברוח הלאומיות העברית.

את כל החפץ לבוא בברית האגודה שאלו לשמו ולשם משפחתו, שנות חייו, מקום מולדתו, אופן חנוכו, מקום מושבו, מקור פרנסתו, אם בעל אשה ובנים הוא, אופן חנוך ילדיו, אם יודע הוא הוא היטב מה מטרת האגודה ואם הוא מסכים לה בכל לב, וגם אם נכון הוא לתת הבטחה נאמנה לפי נוסח ידוע לקיים את כל חוקי האגודה. והשביע המנהיג את החבר החדש וקדש אותו לעבודת האגודה. על כל חבר שמו בראשונה לחוק לדעת שפת עבר ועוד שפה אירופית אחת, ואולם במרוצת הימים וִתְּרו על החוק הזה, שאי-אפשר היה לחובבים רבים לעמוד בו. את שם האגודה הסתירו. מכל אחד מחברי האגודה דרשו, כי יהיה קשור בכל לבבו, נפשו ומאדו אל רעיון תחית ישראל בארץ ישראל, וכי לא יתרשל מעבודה אף אם בלבבו יבין ובעיניו יראה, כי אין כל תקוה לבנות את בית ישראל בימי הדור החי עמנו היום. כי לו גם ימצא דור שלישי תועלת במעשינו, ובבתינו ישב דור רביעי, ואת פרי מטענו יאכל דור חמישי, – גם אז עלינו לגדר פרצות, לחזק בדק, – לבנות ולנטוע. ותנאי ראשי היה, כי “בני משה” צריכים להיות בעלי מדות טובות, ומשובחות, המרימות את הרוח ומְעַלּוֹת את הנפש. על כן היו שמים לפני החבר הבא אל האגודה את פרשת תעודתה ואת דגלה, אשר עליו כתובים: אמת, צדק, משפט, שלום, ענות-רוח, גודל-לבב, טוהר נפש וכל מדה טובה ונכונה, והיו מטילים עליו חובה להתנהג בכלל כאיש ישראל, להתהלך עם עמו, ללמוד לדעתו ולאהבה אותו, להוקיר את זכרונותיו ההיסטוריים, את מנהגיו הטובים ואת סגולותיו, להוקיר ולקדש כל היקר והקדוש לעם ישראל באמת, כל אשר מוצאו מימי אשרו והצלחתו. והחבר היה מקבל עליו לשמור ולעשות את כל החוקים האלה ולסור למשמעת האגודה, למלא את כל פקודותיה, אם גם הוא, לפי שעה, יהיה מאיזו סבה שהיא, לא יוכל להבחין ולהבין ערך הפקודה כמו.

בקצור: “בני משה” הם אנשים מישראל, הרואים תשועת עמם האמתית בתחיתו הלאומית והתפתחות רוחו וסגולותיו המיוחדות לו על ידי תקומת מרכז עברי בארץ ישראל על יסוד עבודת אדמה והשכלה לאומית, אשר ישפיע מרוחו על כל העם ויהיה למקור-חיים ולקשר- מְאַחד לכל נפוצותיו. כל מה שיוכל להועיל, ברב או במעט, בזמן קרוב או רחוק, להשיג מטרה זו או לחבבה על בני עמנו, – נכנס בחוג פעולת ב“מ. כתנאים מוכרחים להצלחת עבודתם חשבו ב”מ את המדות האלה: א) אחדות, להיות בין כלם קשר אמתי ופנימי ואיש את רעהו יחזקו ויעזרו בעבודת עמם, בלי קנאה ותחרות ובבטול כל פניה עצמית; ב) סדרים, לשמור בכל דבר לפי תכונתו שיטה מוגבלת וסדרים ראוים לו, ולשום לב ביחוד לחלוקת-העבודה באופן נאות, כל דבר למי שהגון לו; ג) זהירות, לחשוב תמיד מראש את מדת כחם ולצמצם לפיה את פעולותיהם באופן, שיוכלו להוציא מתחת ידם דבר מתוקן; ד) אמת, לכונן דבריהם ומעשיהם רק על האמת והמציאות, לפי הכרתם הפנימית, ולבלי השתמש בהונאת דברים אף למטרה רצויה; ה) צניעות, להמנע בכל האפשר מן הרעש ומן הפרסום בכל מה שהם עושים, לעבוד לשם המטרה ולהניח לאחרים את הכבוד והגדולה.

ו“בני משה” שמו מבטחם בהרוח אשר קבצם, כי יעצור כח גם לקיים את אגודתם ולשמור על שלומה ואחדותה, ולכן לא הרבו להם חוקים פרטיים על דבר סדרי-חייהם הפנימים, כי אם הניחו לחברי כל מקום לנהל את עניניהם המקומים, על פי מדות ב“מ, לפי צרכי המקום; ולהנהגת הענינים הכלליים נמצא מרכז אחד כללי, בראשונה בחוץ-לארץ ואחר כך בא”י, אשר עמד במשא-ומתן תמידי עם מנהיגי עניני ב"מ בכל מקומותיהם.

וחברי הועד-הפועל: תימקין, רי"מ פינס ובן-טובים, היו שלשתם חברי האגודה “בני משה”. ואנכי, אשר נפשי אינה אוהבת רמזים וסודות, הייתי נבוך ושומם מאד, מדעתי, כי אין דרכו נכונה לפני, והרבה דברים נשארים חתומים וסתומים לפני.


 

יג.    🔗

אותות החיים, אשר נראו בא"י לרגלי המון הבאים, נכרו ביתר שאת בירושלים. רבים מן הצירים באו כמונו לחוג את חג הבכורים בהר ציון, וכאשר הלכתי להתפלל מוסף על יד כתלנו, הכותל המערבי, מצאתי שם מכירים רבים. באסרו חג השבועות חג-עם לבני עמנו יושבי ירושלים על יד הככר הגדול אשר מחוץ לעיר, אצל קבר שמעון הצדיק; ואני שמחתי מאד לראות את העם ברעו ובחגגו בהמון, שטוח את אשר עמו על הארץ ואכול ושתה, לקול מצלתים, עוגב וכנור. ישמח נא ישראל הצעיר אלי גיל ישיש נא על קוי השמש המפזזים על פני ארץ אבותיו, יגיל ברנה על ההרים סביבותיו, הזוכרים את כבוד עמו, גאונו וגבורתו מימי קדם, עת אשר כל המרחב מסביב לו היה… צהלו קולכם, בני ציון, שחקנה שחקנה מעדנות, בנות ירושלים – אדמת אבותיכם ואבות-אבותיכם תחת רגליכם, ואתם ידעתם, אתם מרגישים, כי יבוא יום והארץ תשוב להיות לאשר היתה, – לבני ישראל…

ורעי ההולך עמי היה, בשובו מירושלים, נרעש ונפעם מאד, וישכח את כל מחשבותיו על אירופה ועל אנטוליה ועל סוריה. ויאץ בי למהר ולקנות את האדמה, כי נפשו להטה גחלים להתנחל בארץ ישראל. זה הכח לירושלים וזאת פעולת הכותל הנפלא. שמה יבוא הקץ לכל ספקות ומחשבות תלויות. שמה יבוא החפץ בלב כל איש ישראל לחיות בארץ אבותינו. שמה תוָּדע ותפרוץ החוצה האהבה הגדולה והחבה היתֵרָה אשר בלב כל בן ישראל לארץ חמדתנו.

שבנו ליפו, וביום כ' סיון קנינו בפני הועד-הפועל לחברת חובבי ציון מאת השותפים הר' שמעון רוקח והר' מאיר שמעון ליבְּרֶכט עשרת אלפים דונם מנחלתם “ז’ידרה”. על פי כתב המכירה היה על המוכרים לתת לנו את חלקת האדמה באופן כזה:

“בראשונה יוקצה לצד דרום הנחלה על יד גבול נחל קישון מקצה הנחלה המזרחית עד קצה המערבית חלק אחד של ששה עשר אלפים דונם, שיהיו בו מכל מיני האדמה הנמצאים בהנחלה כולה. מהחלק הזה יופרש בעד הר”ש בוריספולסקי וחבריו 4350 דונם בחטיבה אחת על יד נחל קישון ומשני עברי נחל פֿובאַרה. ועל קצה גבול נחל קישון בקרן דרומית מזרחית של הנחלה באורך 800 מיתר לחוף הקישון יוקצה חלק בן 1150 דונם להמוכרים, ועל יד המקום, אשר יתיחד למקום מושב, יוקצה ג“כ חלק להמוכרים בן חמש מאות דונם, למען יהיו לבעלי האדמה הנשארת, הנכנסים לכלל חצי הנחלה הדרומית, מקומות מושב במקום המושב; והשאר, היינו עשרת אלפים דונם, הוא להקונים האלה. וחוץ מזה תנתן להקונים אדמת חול שאצל הים לערך 30% חנם אין כסף. והחלוקה הזאת תעשה ע”י שמאים ומומחים, שיהיו נבררים משני הצדדים ובהסכמת הועד.

על המוכרים לציין בגבולות את חלקת האדמה השייכת להקונים ולמדדה להם ע"י מהנדס מומחה, אשר יסכימו עליו הקונים, על הוצאות המוכרים, לבל יגיע למו היזק וחסרון בהקרקע הן מצד הממשלה והן מצד השכנים.

על המוכרים לסלק מהנחלה בכללה ובפרטה כל מיני ערעורים, הן מצד טענה והן מצד חזקה, ולהעמידה בידי הקונים משופה ומנוקה וקבועה בגבולותיה. ולכן על המוכרים להרחיק מעליה כל רגל זר ולהביא קיום כתוב על הגבולים מצד זקני הכפרים, השכנים אל הנחלה, ומצד ה“מאמור טבו”. ואחרי עשותם כל אלה, אם גם יקום אח"כ איזה ערעור, נפטרו המוכרים מאחריותם.

על המוכרים להעלות הקרקע בערכאות ולהוציא קושאַנות על שמות הקונים כפי הרשימה, אשר יתנו באי כחם של הקונים, אך לא יותר מעשרים קושאנות על כל עשרת אלפי הדונם, רק אשר לא יזכר בהקושאַנות שם הממשלה, אשר הקונה חוסה בצלה. והעלאת הנחלה בערכאות לא תאוחר משלשה חדשים מיום הַשְׁלָשַׁת הקונים את כל מחיר השדה, כמבואר למטה.

וכן על המוכרים להביא מהממשלה התוגרמית רשיון להקונים לבנין עשרים וחמש חצרות, בת דולם אחד החצר, מוקפת מבית דירה ובניני עבודה, אף להוציא קושאַנות על הקנינים האלה אחר הבנותם, בנין בנין על שם בעליו. וזמן הבאת הרשיון על עשר חצרות כשלשת חדשים אחר מעשה הקושאַנות, וחמש עשרה חצרות במשך השנה השניה.

תשלום מכס האדמה עד זמן הקושאנות ומס-המכר והוצאת מעשה הקושאנות והבאת הרשיון לבנין בתים. וכן הקושאנות של הבנינים וכל שאר מיני הוצאות של סילוק הערעורים וכיוצא בו לרגלי המכירה, בין גלויות ובין חשאיות, כלן על חשבון המוכרים ואין על הקונים אלא לסלק דמי מחיר-האדמה הקצוב, כמבואר בסימן הקרוב.

מחיר האדמה, אשר על הקונים להביא, עולה לכל דונם אדמה, הראויה אם לזריעה, ואם לנטיעה, חמשה עשר פֿראַנק זהב, מהם שלשה עשר פֿראַנק וחצי להמוכרים, ופֿראַנק אחד וחצי ליִבּוּש הבצות ותיקון הדרכים שבכל הנחלה, אשר יהיו שמורים בידי הועד-הפועל עד כלות מכירת כל הנחלה. וכל קונה וקונה מחויב להביא התרומה הזאת לידי הועד-הפועל. ואם יעמדו המוכרים מלמכור ונשארה מדה ידועה מהנחלה לעצמם והביאו גם המה התרומה הזאת, לפי העולה על חשבונם, פֿראַנק אחד וחצי לכל דונם, לידי ועד-הפועל. וכאשר יובא כל הסכום הנזכר בעד כל הנחלה והתכוננה עדה קבועה בתוכה. אז ימסר הסכום הנזכר בהסכם כל העדה אל ראשי העדה להוציאו לפעולות.

על הקונים להביא את מחיר כל מקנתם לפי חשבון חמשה עשר פֿראַנק הדונם, אחרי נקיון האו“ג (דמי הקדימה) שנתנו עתה, לא יאוחר מר”ח אלול שנה זו. ואך אחרי ההשלשה בידי הועד על המוכרים להחל להשתדל במעשי הקושאנות, ואולם בתנאי מפורש, שאין החובה הזאת חלה על המוכרים אלא אם כן עלתה בידם למכור מנחלתם לא פחות מעשרים אלף דונם. ואם חס ושלום מאיזה סבה שתהיה, לא ימכרו המוכרים את עשרים אלף הדונם עד עבור חודש אלול, אזי יוחזר האו"ג להקונים.

לקיום דבר התנאים האלה השלישו הקונים בידי הועד-הפועל לערבון עשרת אלפים פֿראַנק לקיום המכר, ולהצד המקיים יושב הכסף או השטר של הצד העובר.

בהעלות הנחלה בערכאות על שם הקונים והתקיימו כל התנאים הנשארים מצד המוכרים, אז ימסר להמוכרים מחיר האדמה העולה לחשבונם כלו; אך אם בהעלות הנחלה בערכאות על שם הקונים עוד ישארו תנאים בלתי מקוימים מצד המוכרים, אזי ישארו עוד בידי הועד-הפועל כספים בסכום ידוע לערבון, בקצבה, אשר יתפשרו הצדדים ביניהם על דעת הועד-הפועל, הכל לפי ערך התנאי החסר.

הבנינים והגינה הנמצאים כעת בהנחלה, וכן המקומות שנמצאים שם אבנים, שאפשר לכרות מהם אבנים לבנין, נכס צבור הם, ולכל קונה-הנחלה חלק בהם. והשתמשו בהם כל בני הנחלה לצרכי צבור או שיחכרום לכל המרבה במחירם והיו דמיהם לצרכי צבור; ולכן גם מחיר האדמה שתחת הבנינים או מכרה האבנים גם כן על הצבור לסלק להמוכר".

צריך להוסיף, כי אנכי לא השלשתי ביד הקונים עשרת אלפים פראנק, כאמור בשטר המכירה. אנכי הבאתי בידי לא"י רק כשלשת אלפים רובל ובזה היו גם שני שטרי-גורלות. כספי, ככל כסף האורחים, היה מונח בקופת הועד-הפועל. לערך תשע מאות רובל הוצאנו, אני ורעי, בדרך; נשאר, איפוא, ביד הועד-הפועל, מכספי לערבון אך אלף ושש מאות רובל. חברי הועד-הפועל לא דרשו מידי עוד כסף, ויקחו מידי שטרי-חוב בחתימתי וחתימת רעי על איזו אלפים פראנק. “אחת היא לנו, אם כספכם במזומן או שטרותיכם יהיו תחת ידינו” – אמרו לנו חברי הועד-הפועל.


 

יד.    🔗

ואולם כפי הנראה, לא בשעה טובה ולא במזל טוב גמרתי את דבר המקנה. הדבר הי' בימי הקיץ, ושולחי בני-אגודתי היו כמעט כלם, לרגלי סחר-היערות, בערי-המורד של הדניפר, במקום אשר הפליגו רפסודותיהם. הבהלה הראשונה, אשר אחזה את כל בני ישראל בראשית הקיץ, נחלשה לאט, כמו עברה. באה האמונה בלבות רבים, כי לא נוסיף לדאבה עוד, כי חוקים מעיקים חדשים לא יהיו, כי שלום יהיה לנו. סחר-היערות הביא בשנה ההיא ברכה לבעלי בריתי, וגם לשנה הבאה היו תקוות טובות נשקפות לסוחרי-היער. בעת רעה ינבא לב האדם לו אך ימי חושך ועוני, אך אסונות ופגעים; אז יראה בעבים, יחרד לקול עלה נדף, והוא נכון לעזוב את המערכה בכל עת אשר תמצא ידו. ואולם כאשר יאכל האדם לשובע, ולבו טוב עליו, ומסחרו מביא לו ברכה ועושר, אז תחזינה עיניו אך עתיד מלא עונג, אז לא יחרידוהו העבים הקלים המבשרים סופה קרובה, אז ישחק לפחדו ולא יירא רע כי יבוא ביום מחר, והא בטוח בשלותו כי לעולם תעמוד. שולחי ואנשי-בריתי לא שמחו ביותר על הבשורה, אשר הודעתים, כי קניתי לנו אחוזת נחלה, והחלו להקיפני במכתביהם בשאלות על אודות הזכיות אשר לאחינו בתוגרמה, ויחקרו וידרשו על אודות איסורי-כניסה והלכות-בנינים, ואך מן הנשים הזקנות במשפחתם שמענו צלצולי שמחה על אשר תזכינה לבוא לארץ ישראל. נוכחתי, כי בעיני הצעירים והגברים לא טוב הדבר לעזוב את ארץ אחוזתם וללכת אל ארץ חדשה, אף אם א“י היא. אנחנו לא דרשנו מאת שולחינו לשלוח לנו כסף, כי עד אשר יגיע זמן התשלומין, ר”ח אלול, הלא עוד נשוב לבתינו ונסדר שמה את דבר הכסף. ואולם בינותי במכתבים הבאים לידינו וראיתי, כי שולחינו כמו מתחרטים על כל הענין הזה, ונמצאו אנשים מביניהם אשר יעצו אותנו שלא למהר בקנית אדמה, ורק לתור את הארץ ולדעת אם טובה היא למסחר, וכאשר נבוא שמה אז אך אז נקנה לנו אדמה.

רעי ההולך עמדי הלך לו לרוסיה. אנכי עוד נשארתי לגמור את דבר המקנה בשביל אגודת מוהילוב. גם לבני האגודה ההיא קנינו אני ורבי הלל קורובקוב, ציר האגודה, ששת אלפים דונם מנחלת “ז’ידרה” על יד גבול נחלתנו אנו. כל כסף לא היה לנו מאת אגודת מוהילוב, ומפני שעל פי שטר-המכירה עלינו להשליש גם עתה בשביל המוכרים פראנק לכל דונם, לכן נתנו, אני וקורוקוב, שטרות על הסך הזה. בשרנו את דבר הקניה לאגודת מוהילוב ודרשנו לשלוח ליד ראש הועד-הפועל את הסך ששת אלפים פראנק דמי-הקדימה תמורת השטרות אשר נתנו על הסכום הזה.

ואני יושב ביפו ומתבונן אל הנעשה סביבי. שטרי המקנה של “חידרה” נעשים בכבדות, ואין לך יום שלא יולד מעצור חדש הן מצד הפקידים השונים והן מצד המוכרים. האדמה לא נמדדה, ויש עליה עוררין. שטרי-מקנה עוד אינם, ועוד טרם קמה האדמה לבעליה לנחלה. כבר שלמו הקונים את כל הכסף, ומוכר האדמה דורש עוד סכומים גדולים ולו טענות ותביעות… מכל רבבות הדונמים, אשר כמו נמכרו וקמו להקונים, עוד לא נתאשרה כראוי אף קניה אחת, אף אחוזה אחת. רבי פייוויל דולניק, אשר זה שמונה חדשים הוא עושה את מעשהו בארץ ישראל, עוד לא קנה דבר לבני יקטרינוסלב, אשר במלאכותם בא. וגם בני קובנה אך כמו קנו את “סֵיגִ’רָה”, ועוד טרם נתאשרה הקניה. מזא"ה קנה את “מחנים” לבני מוסקובה, – אבל האם יש לו שטרי-מקנה, האם שב אל שולחיו וקושאנות בידו? – ואני מתבונן אל מעשי הכספים אשר בועד-הפועל, ואין לי עוד שום ספק, כי המשבר יבוא. ראש הועד-הפועל היה נותן ומקבל סכומים גדולים של כסף, גם בחוץ, גם בבית מלונו, גם בשעה שהיינו מסובים אל השלחן לאכול, ולא היה רושם שום דבר. פעם אחת באתי אל בית הועד ובקשתי מאת הראש איזו מאות פראנקים; והוא היה כותב באותה שעה איזה דבר.

– גם אתה, מרדכי בן הלל, לא תבוש להדריכני מנוחה ולבקש כסף אך מידי! – הוכיח אותי הראש – הנה האוצר פתוח. קח, איפוא, כמה שנצרך לך, ותאמר לרבי מיכל (פינס) וירשום.

ואמנם האוצר היה פתוח לרוחה, וממנו נראו המטבעות והשטרות, והבית היה מלא אנשים שונים. ולי היו שני שטרי-גורל באוצר הועד, ולפני צאתי לקחתי אותם מיד הראש – והוא לא רשם את דבר תתו אותם לי. גם אחרי כן לא ידע מזה דבר, והם נשארו בספר-החשבון לזכותי…

שמתי לב אל כל הנעשה בבית הועד-הפועל והכרתי, כי האנשים מועלים בשליחותם ואינם שומרים את הכסף אשר יפקידו בידם. כפי המדובר וכפי הנכתב בשטרי-המכירה, היה על הועד-הפועל לשמור תחת ידו את דמי הקדימה של הקונים ואת שטרי-החוב של המוכרים, ולמסור את דמי הקדימה רק אחרי אשר ימלאו את אשר קבלו עליהם. ובכן היה הועד-הפועל אך שליש נאמן בעיני שני הצדדים, השומר תחת ידו את הכסף ואת השטרות. ואולם באמת לא כן היה הדבר. ראש הועד אך אמר להקונים, כי הוא שומר את הכסף תחת ידו, ובאמת האמין בהמוכרים ושקל על ידיהם סכומים גדולים. הן המוכרים לא היו בעלי-אחוזה, אשר היו מסכימים גם הם, כמונו הקונים, להאמין לראש-הועד. המוכרים היו יהודים ספיקולנטים, אשר כסף לא היה בידם, או הי' אך מעט, והם קנו את הנחלות בכסף, אשר קבלו מאת ראש הועד-הפועל. נמצאה, למשל אחוזה למכירה, והמוכר הערבי דרש סך ידוע של דמי-קדימה; ביד הספיקולנט העברי אין כל כסף, והוא בא ומספר את דבר המכירה לראש הועד הפועל. זה האחרון מאמין לו ונותן על ידו בתור הלואה את הסכום הדרוש מקופת הכספים השונים, המונחים באוצר הועד למשמרת או לערבון, באופן כזה נאחז הועד בעצמו בכל סבכי-הספיקולציה, באשר כל סכומיו באו בידי המוכרים העברים. גם אלה האחרונים אולי לא ראו סימן ברכה, ויוכל היות כי גם התרוששו, כי הן הכסף נשאר לא בידם. כי אם בידי בעלי-האחוזות הערביים או בידי הפקידים השונים. ואולם, אם כה או כה, ברור היה בעיני, כי אין הועד שומר תחת ידיו את הכסף המפקד על ידו, וחרדתי מאד לגורל כל המעשים הנעשים…

ועין חודרת היתה יכולה לראות, כי גם תימקין נבוך וכי העוזרים אשר לו גם הם כנגדו. מעט חשוד היה בעיני הדבר, כי חתר תימקין בכל עוז ללכת לרוסיא. אולי היה חפצו להפטר מכל הדברים, אשר הסתבך בהם עד לאין מוצא?…

אז באו הימים. אלה הימים אשר בהם שכינת-האל מסתלקת ובטחת-הנפש כליל תחלוף. אפסו הרעיונות, אין רגש, וגם השפתים נאלמו. אחת הם לנו גם שמחה גם עצב. אין רצון, אין חפץ לעבוד ולהלחם, ובעצלתים נשרך את דרכנו, בעצב נעשה כל מעשה ונמצא כל חפץ. לזרא לנו אז לראות ולשמוע, ולהבין ולהשכיל, ולזרא לנו אז כל החיים. אנה לפנות ואנה לברוח? אחד אחד שבו רעי לרוסיה. נחוץ היה גם לי לבוא באניה ולנסוע לאודיסה ולשוב הביתה. אחרי אשר את דבר-מלאכותי מלאתי וקניתי את הנחלה. לעבור דרך אודיסה… מה אגיד להם שם, מה אספר באזניהם? איש-ריב הייתי גם באספת ווילנא, איש-מדון הייתי גם באספה הראשונה באודיסה, הייתי כאיש המדבר רתת ולא ידע שלו בנפשו. ועתה – אוסיף להתאונן ולהאשים, אוסיף חטא על פשע, לתעב את הועד-הפועל, לאמר לחברי הועד באודיסה, כי לא הועד באודיסה אדון הוא לפעולת הועד ביפו, כי אם להפך, כי הוא הולך כבהמה בבקעה אחר מעשי הועד-הפועל, וזה האחרון אין רגלים לו, אין בו גזל ומעילה בצדיה, כי אם ילדות ואולת ותרמית מעט. האם יהיה שומע לי, האם לא אהיה בעיניהם כמועל בקדשים, כמבלע-קודש. האם לא יבקשוני רעי ומכירי, לבלתי עורר שאון, לחכות עוד, לראות איך יפול דבר?…

ואשוב לביתי דרך טריעסט-ורשה…

ובלילה האחרון לא ישנתי, לא נמתי, ולא שלותי… הראיני עוד את מראיך, ארצי, כי ביום מחר יסוף מראך מעיני, כי אלכה מזה, ומי יודע מתי אשוב… יצאתי על היציע אשר לפני פתח המלון. הנה הרוח מנשב מפאת-ים, הכוכבים יחורו אחד אחד, ומעל כל מים יתנשא הטל, טל בוקר. חלילה לי משנה! כי אם הדבר לא היה בי, אחרי אשר אחד אחד יצאו רעי ואדם לא היה אשר אשפוך שיחי בחיקו, אבל רבות מחשבות היו בלבי, לא מחשבות אשר נוכל להשמיען לבני אדם, אך מלין לאלוה… ראשי היה מלא רעיונות וחזיונות, ועם דמיונותי וחזיונותי אלה התעלסתי באהבים, עליהם התרפקתי כל הלילה. וגם את אנחותי האזין חרש רק הלילה, בטרם קם הבוקר ויקח אתי וישימני באניה ויוליכני לעומת שבאתי.


 

טו.    🔗

בשובנו הביתה לא היינו בעיני שולחינו כגואלי-ציון. רעי הקדים לבוא, ואחרי-כן באתי גם אני וראיתי, כי רוח אחרת היתה עם בני בריתנו. האגודה מתפרדת לאט לאט. בקרב אגודתנו היו גם אנשים אחדים אשר לא מבני משפחתנו, אך אנחנו הכרנו אותם היטב וידענו, כי מעשיהם ומעשינו בארץ אחוזתנו יחדו יהיו תמים. ואולם עתה היו הזרים, הערב-רב אשר באגודתנו, ראשונים להרהר אחרי מעשינו. הדבר היה בחודש תמוז, וכל שולחינו עוד ישבו להם בערי הדניפר, ועינינו ראו, כי “העולם” נותן אך מעט את לבו אל כל דבר- מלאכותנו. לר"ח אלול עלינו הלא היה לשלוח ליפו, על פי תנאי-שטר-המקנה, את כל הכסף, מחיר כל האדמה, מאה וחמשים אלף פראנק, בערכך חמשים אלף רובל, – ואין מן החברים דואג ומשתדל לקבל את הכסף הזה מאת החברים השונים, הפזורים בימי הקיץ בכל הארץ. הן לא כסף ולא מחיר קבלנו אנחנו הצעירים מאת שולחינו, אך חנם ענינו בדרך את כחנו ואת נפשותינו כשלשה חדשים, תרנו את האדמה וקנינו אותה; ועתה, האם גם פה, במקום אשר ימצאו החברים, אך עלינו להשתדל לאסוף את הכסף ולא על זולתנו? עלינו היה לבחור נחלה ולשמור, כי ימלאו המוכרים אחרי התנאים, אבל יתר הדברים חובה אחת הם עלינו ועל כל החברים. אנחנו לא חפצנו להיות כנוגעים בגבר, ולכן רק בשרנו את שולחינו על דבר המקנה ועל אדות תנאיה, והודענו להם, כי עלינו להביא למועד הקבוע את הכסף המדובר. ואנכי ראיתי, כי העם מתרשל. החברים שואלים את פי על הארץ ועל האנשים ועל החוקים ועל המשפטים, אשר שמה לאדם ולישראל, והם מעקמים את חטמם, כי אין הסדרים מוצאים חן בעיניהם. דבר לא כחדתי מהם. את כל אשר ידעתי הגדתי להם. ואולם נקודת-הראות, אשר היתה לשולחינו לפני ירחים אחדים, נשתנתה עתה לגמרי. אז מצאו הענינים חן בעיניהם ועתה הם נכונים לבוז להם. הם לא בקשו עלינו תנואות, לא שפט אותנו ואת מעשינו, אך הכרנו, כי אין הם שמים לב אל כל הענין הגדול הזה. לפי המדובר, היה על כל חבר וחבר מאגודתנו לרכוש לעצמו לא פחות מחלק אחד מאחוזתנו, אשר מחירו יעלה לשני אלפים רובל, ואיש איש נתן את החלק העשירי דמי קדימה. ראינו ונוכחנו, כי אין האנשים מתענינים בכל דבר המקנה, יען וביען כי אין דרך אנשים עשירים לשום לב אל אחד העסקים הקטנים, אשר רק סכום נבזה כמאתים רובל השקיעו בו. מאתים רובל בינה ובין עסק מה הם – כי יחשבו על אודותיו, כי ישימו אליו לב, כי ישפטו בגללו את אחיהם לטובה או לרעה… עין בעין ראינו, כי את מותר הכסף לא ימהרו להביא אם לא נבוא אנחנו הצירים עליהם בעקיפין ובטרוניא, כי יקימו את אשר קנינו ויעבר עליהם מה. אז… אז אולי ישקלו על ידנו בעמל ובהשתדלות את הכסף, ואולי יתנו לנו כתף סוררת ולא ישמעו גם לקול תלונותינו.

ואנחנו מה? אנחנו עשינו את אשר נטל עלינו, קנינו ונתנו את הכסף אשר שמו בידינו. יותר לא היתה לנו כל זכות לדרוש מהם. וגם בכלל ידעתי, כי אי אפשר לי למלא אחר כל תנאי שטר-המכירה בדבר הכסף. כי הן לו גם הסכימו שולחי ואספו את הכסף ונתנו אותו על ידי, גם אז לא הייתי שולח אותו אל הועה“פ, ככתוב בשטר המכירה, להיות מונח שם עד אשר יקיימו המוכרים את אשר קבלו עליהם; כי אז כבר אפסה בי האמונה בועה”פ וכבר הכרתי וידעתי, כי הוא נכון למועדי רגל. ולא אנכי לבדי חדלתי להאמין בועה“פ ובהבטחותיו. גם ממקומות אחרים, אשר שם נוסדו אגודות ונשלחו צירים לקנות להם אדמה והם באו בברית עם המוכרים על ידי הועה”פ, באו אלי מכתבים, שבהם שאלו הצירים בעצתי מה לעשות. הר“מ פולינקובסקי מקיוב הודיעני, כי החפצים להתנחל שבעירו “נבוכים הם בהספקות הללו: א)היתכן, לפי מצב הענינים הנוכחי, להשליש סך עצום בידי הועד ביפו, שאין להביט על חבריו אלא כעל אנשים פרטיים? – ב) מי זה יערוב להקונים, שאחרי קיום הקושנות והרוכסיות לא יסגרו לפניהם שערי הארץ מבוא אליה ומי ישיב להם אח”כ את כסף המקנה? – ג) אם כי חברי הועד, פינס ובן-טובים, כותבים להקונים, שיקבלו ערבה מאת ה”ה רוקח ושותפיו להביאם אל הארץ דרך חוף חיפה, אם יבואו באניה אוסטרית; אבל היש לסמוך על זה בבטחון גמור? לדעתי, מוסיף מר פולינקובסקי במכתבו ההוא אלי: אין דרך אחרת נמצאת להנצל מן הפחדים ומן הספקות הללו רק השלשת המעות פה או בפריז בידי בנקיר נאמן, והשליש יכתב להועד, כי הכסף נמצא תחת ידו, וימסרם למי שיצוה הועד רק אחרי שיוכנו שטרי-המקנה והרשיונות על הבניה ואחרי אשר יבואו הקונים אל הארץ בלי מעצור, להאחז בנחלותיהם".

ואולם ידעתי, כי הדרך הבטוחה באמת הזאת, אשר הראה מר פולינקובסקי, לא תצלח הפעם, כי אין המוכרים העברים בעלי-כסף ובני-הון, אשר קנו נחלאות וישלמו את מחירן, ורק כמעט סרסורים פשוטים הם, והערבים אדוני-הנחלאות לא יאמינו לא בהם ולא בועה“פ ולא בהבנקים, ורק כסף מזומן ממש. ולכן היתה כל הקומבינציה באופן כזה: המתנחלים האמינו לועה”פ ויתנו לו את הכסף; הועד האמין להספיקולנטים העברים ויתן להם את הכסף, והאחרונים נתנו את הכסף להערבים אדוני-הנחלאות. ומפני שכל דבר הנחלאות בארץ ישראל הוא ענין מסובך, ובפרט שלא נתן אז רשיון לבני עמנו נתיני רוסיה לרכוש להם נחלה בפלשתינה ולא נתנו לרבים לרדת מעל האניות, וגם לגור בארץ ימים רבים לא היתה אז רשות, – על כן היו המתנחלים צריכים להיות זהירים מאד. ואיך יכולתי לדרש מאת חברי-שולחי לשלוח כסף רב כזה לידי הועה"פ, – ואנכי בעצמי לא האמנתי בו? מה היה לי לעשות?

שפכתי את שיחי לפני אחד מידידי, אחד מגדולי החובבים. Вь такомъ случађ плохъ – же рабъ мой Яковъ – ענני האיש בדברי ליבנדה. – שולחיך התקררו והם חפצים לבטל את מקנתם. ומפני מה? מפני שאין סדרי-ממשלת-תוגרמה מתאימים עם הסדרים, אשר הורגלו בהם, ומפני הגזרות שנתחדשו על הבאים. סדרי ממשלת תוגרמה, שעל פיהם חיים שלשים מיליון איש, בהם משכילים ועשירים אדירים, – אינם מוצאים חן בעיני אחינו בני שיראל בהומל… כמדומה לי, שהסעיף או, יותר טוב, חבילי ההלכות “כדי להרחיק את האדם מן העבירה”, שאינם במשפטי מלכות תוגרמה, מכריע את כל החופש והדרור שבמדינות אחרות. אירופה ואמריקא מלאים סדרים וסדרים, ובתוגרמה אין סדרים ואין עבותות, זולת לגנבים ולרוצחים. בתוגרמה אין סדרים, וכל אדם יכול ללמד את בנו תורה בכל אופן שירצה, מבלי לדרוש, אם יש להמורה תעודה, שלמד חכמת החשבון במדת שלש לשכות, – יכול להתפלל בצבור מבלי לקחת על זה רשיון מיוחד, יכול לנוע ולשבת בכל מדינות-הארץ מבלי תחום-מושב מיוחד, יכול לסחור כאות נפשו מבלי כל תעודות, – והעבדים, שנולדו ונתחנכו בעבדות והורגלו לשמוע תמיד: יהודי, גש הלאה"! – לא יוכלו לחיות חיים אחרים ודורשים, שגם בתוגרמה יובאו סדרים כאלה אשר באירופה.

“שלוחיך מפחדים מפני איסור הכניסה. אם הם אינם יודעים, הלא אתה יודע, כי בהיות האיסור הזה בתקפו (משנת תרמ“ד עד תרמ”ז) נוסדו כל הקולוניות הראשונות: ראשון לציון, זכרון יעקב, עקרון, גדרה ויסוד המעלה. כל אלה, שיאבו להשתקע שמה, יוכלו לעשות זאת בנקל, אם אך ימלאו אחרי תביעה אחת צודקת של ממשלת תוגרמה, שהיא תובעת מכל הבאים להתנחל בארצה”.

אבל אנכי ידעתי, כי שומע לא יהיה לי מאת שולחי, ודבר לא היה, אשר יכריחם למלא אחרי תנאי המקנה. ראיתי, כי אך לשוא היה עמלי במשך שלשה ירחים: חזיוני הולך ועובר כחלום, כחלום… אנכי לא חפצתי לקבל עלי את אחריות הדברים, אחרי רואי, כי אין לבם של בעלי בריתי תמים עמדי ואינם רוצים לקיים את אשר הבטיחו. כעבור שנים אחדות הלכו להם אנשים אחדים מבני משפחתנו בדרך כל הארץ, ובהם שנים, שהיו עוד בעצם ימי עלומיהם. ואני יודע, כי לו באה עליהם פקודת כל האדם בא"י על נחלתנו החדשה, אז היו האנשים גוללים את דבר-האסון על הארץ, אשר שכלה אחדים מיושביה. ואני ידעתי, כי על יד הים מצויה מחלת הקדחת, ובפרט בנחלות בלתי מיושבות; ועד אשר יגדל הישוב, עד אשר יתרבו הנטיעים ועד אשר נוליך את מי הנהר פובארה אל נחל קישון וניבש את הבצות, מן הנמנע הוא, שלא יחלו אחדים או גם יגרעו ממנו עוללים או חלשים. ואז ידעתי, כי אך עלי תהיה תלונת האנשים האלה, כי אנכי הבאתים אל ארץ משכלת יושביה לכרות להם קברים על אדמת ישראל. לא חפצתי לקבל עלי את האחריות הזאת, בפרט אחרי אשר אנכי בעצמי לא אמרתי לצאת אז לארץ ישראל. מכל בני חברתנו הייתי אני האחד, אשר לא מצאתי חפץ ביתר לעזוב את ארץ מולדתי, באשר עסקי מסחרי הלכו אז הלוך והתפתח, הלוך וטוב, וכל עמלי היה אך לטובת יתר החברים, לטובת תחית הארץ, לטובת הימים הבאים.

ולו גם יכולתי וחפצתי לקבל עלי את האחריות ולא שמתי לב אל דברי אנשים ואל תלונותיהם בימים הבאים, לא היה כל כח בידי להכריח את בעלי-ברית-אגודתי לגמור את המקנה ולרכוש את האחוזה וללכת לארץ ישראל. כלם היו אנשים אמידים, השנה היתה להם שנת ברכה במסחרם, ומלאים היו תקות טובות לימים הבאים לקראתם. כלם ישבו על סיר הבשר, והדגה והקשואים היו עוד בין שניהם. וככה לא היה כל כח יכול להכריחם לעזוב את הארץ. מארץ מצרים גרשו אותנו ביד חזקה ולא נתנו לנו להתמהמה. ואולם פה יכלנו עוד לחכות…

אגודת העשירים בהומל התפרדה באפס יד. כי יקומו ילדינו אחרינו, אשר יאבדו בארצות הגלות וידחו אל אדמה טמאה, וישפטו אותנו על אשר נמס לבנו על לא-דבר ולא התנחלנו אז בארץ אבותינו, אז יהיה משפטם צדק. כח יהושע וכלב לא היה בי וברעי. איש-קטנות הייתי לפי ערך הדבר הגדול, אשר שם המקרה על שכמי, ויגורתי מפני דבת-רבים ומפני תלונות בני האדם. לא בעצב נולדה האגודה, כי אם מטוב-לב ומשובע; לא על חורבן הארץ והאומה התעצבו בני האגודה, אך כחזון מדשן-עצם היה להם כל דבר-ההתנחלות הזה, ולכן באפס-יד חדל החזון והאגודה נשבתה.

אך לא כן היתה האגודה השניה, אגודת מוהילוב. בראשה עמדו שני אנשים, אשר השתדלו בכל עוז להחזיקה ולתת לה אחרית. ז. ד. ליבונטין ודוב הישין סובבו על האגודה והשתדלו בכל יכלתם, כי לא תתפרד וכי תתנחל על אדמת ישראל. ליבונטין, מיסד “ראשון לציון”, ידע היטב את הארץ, וגם למקום, אשר בו קניתי את הנחלה, אמר טוב, כי על כן כִּוַּנתי אל מחשבתו. ליבונטין שחק על כל המכשולים והמעצורים והחוקים והגזירות בארץ ישראל, כי מי יודע כמוהו, שהחוקים והמשפטים האלה לא עצרו בעדו ליסד את “ראשון לציון” ולעשות שמה את כל חפצו. מצבו הפרטי היה אז כזה, שבסבתו היה נושא את פעמיו בכל חפץ-לבו ללכת לארץ ישראל ובשמחה היה משתקע שמה. ועל ידו עזר מר הישין, אחד מטובי חובבי ציון, מן הצעירים, אשר לא יחרדו מפני תלונות ותואנות ואשר ירגישו, כי כל קרבן לא ייקר בשביל תחית אדמת ישראל וכי סוף הטוב והכבוד לבוא. שני אלה חגרו את כל כחם והתאמצו, כי האגודה תחזיק מעמד, למרות השתדלותם של החברים העשירים, אשר נלוו אל האגודה ולבם בל עמם מבראשונה. להפריד בין הדבקים ולהתיר את האגודה לגמרה.

אך הודענו מיפו את ראשי האגודה במוהילוב על דבר המקנה – והנה מהרו לאשר את הדבר, ואנכי ומר קורובקוב צירם כתבנו את שטר-המכירה כשטר, אשר כתבתי על הנחלה בשביל אגודת הומל, התחיבנו להביא ששת אלפים פרנק דמי-קדימה, ועד בוא הכסף נתנו, אני וקורובקוב, שטרי-חוב על הסך הזה. שלחנו את שטר-המקנה לראשי אגודת-מוהילוב, והם מהרו לשלוח ליפו ליד ראש הועד הפועל במקום ששת אלפים פראנק – חמש מאות ליטרא שטרלינג. ראה ראו ראשי האגודה, כי הן בקרב הימים, בר"ח אלול, עליהם יהיה להביא, על פי שטר המקנה, את כל הכסף מחיר-האדמה ליד הועד-הפועל, ולכן לא דקדקו בפרוטה, ויקדימו להעביר ליפו יותר מכפי שהתחיבו, כי אחת היתה להם, אם יהיה הכסף מונח ביד הגזבר במוהילוב או מופקד ביד הועד הפועל ביפו. וכמו כן השתדלו לאסוף את כל הכסף למען יהיה נכון בידם לזמן המוגבל בשטר-המכירה.

ואולם, כאשר נשמע בין החיים, כי עניני הועה“פ יגעים וכי נקרא תימקין לרוסיה לתת דין וחשבון על מעשיו ורבים מפקפקים, אם נמצא הכסף המופקד באוצר הועד, וכאשר הודיע ועד החברה באודיסה, כי הוא מסלק את ידיו מכל הענין הזה וכי לא במצותו ולא על אחריותו קבל ראש הועה”פ את הכספים לפקדון, – אז רפו הידים… כספקות, אשר נולדו באגודת קיוב וביתר האגודות, נתעוררו גם בלבות בני אגודת מוהילוב, ויפחדו להוסיף ולשלוח כסף ליפו על שם תימקין, בעת אשר ידעו, כי הוא עתה בארץ רוסיה וכי מפעליו מעוררים חשד וספקות, ופעם אחת נעצרה תעודת-מסעו מבלי שנודעה סבת-הדבר אל נכון. רק המניחים את מעותיהם על קרן-הצבי היו יכולים לשלוח אז כסף לועה“פ ביפו, וכמובן, נמנעו גם בני מוהילוב ולא שלחו את הכסף במועדו. חברי הועה”פ הנשארים, פינס ובן-טובים, המטירו מכתבים ותלגרמות על הקונים, כי לא יתרפו וכי ישמרו לקיים את דברי שטרי-המכירה, וגם הבטיחו בשם המוכרים כי לא יאונה למתנחלים כל רע ברדתם מעל האניה וכבואם אל הארץ. הם נחמו את הקונים ויבטיחו, כי הגזירות תתבטלנה, כי גמרא מפורשת היא: “גזירה עבידא דבטלא”; אבל הקונים לא חפצו לסמוך על הגמרא במקום שיש לחוש לחסרון-כיס ויעצרו את הכסף בידיהם. חברי הועה“פ דברו משפטים עם הקונים והתרו בהם ויהלכו עליהם אימים, אבל איש לא הוסיף עוד לשלוח כסף ליפו. ביד אגודת מוהילוב היה כל הכסף כמעט מוכן. על כן הודיעו ראשי האגודה לפינס ולבן-טובים, חברי הועה”פ, כי יקרבו המוכרים להכין את הקושאנות על שם הרב צדוק הכהן, אשר הודיע למוהילוב בתלגרמה את הסכמתו לרשום את נחלתם על שמו, וכי מותר הכסף הם מוסרים ליד תימקין היושב ברוסיה; ואת תימקין בקשו ראשי האגודה להבטיח את המוכרים בארץ ישראל, כי מידו יבוא להם הכסף מחיר-האדמה אחרי העשות המקנה.

מובן, כי המוכרים בארץ ישראל לא מלאו את בקשת אגודת מוהילוב, גם לא יכלו המוכרים למלאותה, באשר לא היה בידם כסף משלהם לשלם להערבים אדוני האחוזות. לו נשלחו הכספים ליד הועה“פ, כי אז היו חברי הועה”פ נותנים את הכספים ליד המוכרים וחם היו פודים את האדמה מידי בעליה. ואולם באין כסף מזומן בידם ואך הבטחה מאת תימקין, כי הכסף שמור תחת ידו, הלא קצרה ידם לגמור את דבר המכירה. חברי הועה“פ דרשו במפגיע ובחזקה, כי ישלחו את הכסף לידם, ואולם אני עצרתי ביד בני מוהילוב מעשות כזאת. אז עלתה על דעת אגודת מוהילוב לשלוח ציר מיוחד לפאריז ולבקש מאת הנדיב, אשר לפי מה שנשמע אז, לקח הוא את דבר קנית-הקרקעות תחת ידו, כי יקנה הוא לבני האגודה את האדמה והם ימסרו את כספם להנדיב, ואז יהיו בטוחים, כי הכל על מקומו יבוא במישרים. כי ראה ראו ליבונטין והישין, שגם אגודתם מתמוטטת; ואולם בין חבריה היו גם כאלה, אשר מכרו את כל אשר להם ויאמרו לעזוב את הארץ. ויחכו רק אל צאת דבר-המקנה לפועל. ובשנה ההיא, בין כסא לעשור, הלך ליבונטין לפאריז וישתדל לפני המנוח ארלנג’ר, והוא גם הבטיח לו לדבר על אדות האגודה עם הנדיב. הדבר אולי היה נגמר, ואולם לא ארכו הימים ויודע הדבר, כי בא המשבר הגדול על כל עניני הועה”פ ביפו וכי כל הכסף הרב, אשר היה מונח שמה לפקדון, ירד לטמיון…

אנה הלך לו הכסף?

השתדלתי אצל סופרי הועד באודיסה להשיג את החשבונות, שהציע אז בן-טובים לפני הקומיסיה, אשר מנה אז הועד לבקורת מעשה הועד הפועל, ולא עלתה בידי להשיגם. ואולם יש עמי חשבון אחד, שבא אז לידי מאת אדם מהימן בקי בחשבונות, אשר לו מסר אז בן-טובים את המספרים האלה: 47,000 פראנק שלמו לחנקין בעד חידרה יותר ממה שנתנו בעלי חידרה, ומגיע זה הסך מבעלי חידרה, ואולם לחנקין יש טענות ותביעות על קוניו, ואין עוד הקושנות על האדמה; 41,000 פראנק קבל חנקין בתור דמי-קדימה על קרקעות, ואם יהיה כסף לחנקין אז בודאי ישלם; 23,000 פראנק שלם הועד הפועל בשביל “הכנסת אורחים”; 11,000 פראנק שלמו בעד חלק “בנות ציון” ב“ואד-אל חנין”; 3,800 פראנק שלמו בעד מקומות לבנין בתים בקולוניה הגרמנית על יד ירושלים או על יד “מוצא”. 20,000 פראנק לערך יש חובות קטנים אבודים וחצי-אבודים. בסך הכל מלתא זוטרתא – מאה ושבעים אלף פראנק חסרים. יותר לא יחסר, מפני כי תם הכסף מן הקופה… אמנם היתה תקוה לקבל בחזרה את המגיע מאת חנקין ועוד כספים העומדים להיות מושבים; ואולם, כפי הנראה היו הסכומים האלה מספיקים אך כדי לפיס את המוכרים והסרסורים, המלאים טענות ותביעות, שאמרו להביא את פינס ובן-טובים “בסכנה גדולה”:

“בסכנה” הייתי אז גם אני. הקורא הלא יזכור, כי בקנותי אדמה לאגודת מוהילוב לא היו בידי דמי הקדימה ששת אלפים פראנק במזומנים ונתתי שטרי חוב על הסך הזה. ואולם אגודת בני מוהילוב מהרו לשלוח ליפו, כפי שהודעתי, חמש מאות ליטרא שטרלינג, היינו, יותר מכפלים של סכום דמי-הקדימה, אשר התחיבתי לשלם בשטרי-חוב, ובכן סלק את השטרות, אשר נתתי, סכום כסף, שהיה פי שנים ויותר מכדי הסכום, שנסמן בשטרות. הועד-הפועל היה צריך איפוא, לחזור לי את השטרות מיד. ואולם חברי בועד לא עשו כן וישכינו באמת עולה. ועוד יתרה עשו: הם מסרו את השטרות שלי ליד ראש הועד-הפועל החדש, המנוח בינשטוק, ורי“מ פינס אמר לו, שהם נתנו לפקדון עד אשר יוגמר הסכסוך שביני ובין קורובקוב עם מר רוקח. ועל השטרות להיות שמורים אצל הועה”פ עד אשר יבואו הצדדים לידי פשרה, מובן, ש“הסכנה” עברה מעלי כאשר אך יצאו השטרות מידי הועה"פ ויבואו לידי הועד באודיסה…

והיו הדברים האלה, אשר ספרתי היום, אחרי עבור שתים-עשרה שנה, למזכרת עון ולמוסר תוכחה לכל אלה, אשר לא יוכלו לכון את השעה הגדולה, אשר היתה אז לתחית-הארץ, – לכל אלה, אשר בקלות דעת ובחוסר-לב אמרו לכלכל את הענין הגדול, את בנין בית-ישראל, לכל אלה רכי-הלב, אשר התרפו ברגעי-צרה ולבם נע ונד לכל רוח, לכל אלה, אשר הוציאו דבת הארץ רעה ויפריזו על מגרעותיה, אשר כמוהן או בדומה להן יש בכל הארצות, לכל אלה, אשר עמדו מרחוק ביום הגדול ההוא, ביום אשר התעורר העם, הקיץ הגוי – ואדם לא היה…

אדם לא היה! ועתה?…


  1. ) כל הדברים הבאים להלן על האגודה “בני משה” לוקחו מן הכתבים היסודיים של אגודה זו, אשר עדיין לא נתפרסמו בדפוס.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!