קראתי את דברי החבר מ. ניישטט, אשר רצה “לבאר בקיצור את הנימוקים המחייבים אותו לדחות את מצע האיחוד”; קראתי על הדאגה ואי־המנוחה המתעוררות בו “בעד התפתחות המפלגה בעתיד” (דוקא בעתיד; לגבי מצבה של המפלגה בהווה הוא שקט), ורואה אני צורך לנסות דברים אל החבר ניישטט – החבר הותיק, המסור מאוד למפלגה ולמפעל – ולנסות להשיב לו את מנוחת הנפש בחייו המפלגתיים ברגע הרציני הזה.
ביסודו של דבר אפשר לחשוב, שהויכוח נסתיים מכבר. לאחר שנתפרסם מצע האיחוד, החתום על־ידי ראשי שתי המפלגות, שהם מנהיגי תנועת הפועלים בארץ, יוצריה ונוצריה, רואים אנו את עצמנו ואת חברי “הפועל הצעיר” כבני מפלגה אחת. לי הוברר שבשדרות “הפועל הצעיר” נפגש האיחוד בלב תמים ובשמחה (אולי הדברים האלה הם פגם בעיני מתנגדי האיחוד מבין חברינו ב“אחדות העבודה”). ומה שנוגע לגוש העיקרי של “אחדות העבודה” – הלא הוא זה שנים נשא את נפשו לאיחוד.
23 שנים התקיימו בארץ שתי מפלגות. תחילה “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” ואחר כך “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה”. הצורך האובייקטיבי באיחוד שתי המפלגות האלה הוּכר על־ידי רבים מבין חברי המפלגות ומבין ציבור הפועלים בכלל. אולם מחיצת השקפות מקובלות, הבדלים של מוצאים שונים ושל חינוך ציבורי שונה כלכלו את מגמות הפירוד. כמה יסורים גרמו לנו ההתנגשויות שבין המפלגות, כמה דם קלקלו, כמה מרץ איבדו, כמה עמדות השמיטו. משנה לשנה היינו נפגשים מאות חברים עם מאות חברים מתוך נכר, התנגדות, ולפעמים גם איבה נסתרת.
ודוקא בשעות קשות – לאסון הציבור – היו מתבלטים הניגודים האמיתיים או המדומים, על־ידי קולות קיבוציים במפלגות או יחידים, בפומבי, בעיתונות ובכינוסים. וכל זאת דוקא מתוך עמידה במערכה אחת, מתוך נשיאת עול קשה במפעל אחד, מתוך פולחן קנאי לתנועה אחת, לתנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל. וזה עשר שנים, מיום היוָסד “אחדות העבודה”, ששאלת האיחוד אינה יורדת מעל הפרק; ועצם הפרק האחרון של מלחמת האיחוד ועבודת הכשרת הלבבות לקראתו נמשכו ארבע שנים; והנה בא היום וקול האיחוד נשמע בארץ. משא־הנפש של ציבורים גדולים, של אלפי פועלים, עולה באופק המציאות מוקף זוהר של שמחה והתעוררות. תתוֹם קללת הפירוד, יתוקן מפגע חיינו, תקלתה של תקופה שלמה תצלול בתהום העבר, תוקם בארץ מפלגת פועלים עברית סוציאליסטית אחת; יחזק המחנה הציוני־הסוציאליסטי המאורגן, המכיר את עצמו כחלק מהתנועה הסוציאליסטית העולמית. יֹיוָצר סוף סוף הכוח הארגוני החזק הראשון, המלוכד, הנחשב בערכו הציבורי, בהבנתו היסודית את עניני הארץ והישוב ובצעדו בראש תנועת הפועלים העברית. והנה הסוציאליסט ניישטט עומד ומשתאה למראה, סר וזועף.
התנועה הסוציאליסטית העולמית והתנועה הציונית־הסוציאליסטית נחלה על־ידי האיחוד נצחון מוסרי וארגוני בתוך אחד החלקים הגדולים והחשובים של ציבור הפועלים בארץ, בתוך חלק אקטיבי, מאורגן, בעל אחריות, בעל כוחות יצירה בשדה ההתישבות, בספרות ובתרבות ובחיי ההוָי המחודש. החלק הזה, המפלגה הזאת התנגדה במשך שנים לסוציאליזם העברי הציוני; היא לא נתנה אמון בסוציאליזם העולמי, אשר לדעתה לא השתחרר עדיין בחלקיו הגדולים מהשקפות המאה התשע־עשרה על העם העברי, כנידון לכליון וטמיעה בעמים הסובבים אותו, ומשרידי הקוסמופוליטיזם בכלל, אשר מנעוהו מלהתיחס לשאלה הלאומית באומץ ובחופש. והנה ההתפתחות ההיסטורית במשך עשר השנים האחרונות הביאה את “הפועל הצעיר” לידי ההכרה וההכרח להצטרף אל המחנה הגדול של תנועת הפועלים, אל הסוציאליזם הפרוגרסיבי בתוך עמי העולם הנאור, דרך מפלגה ציונית־סוציאליסטית בארץ. “הפועל הצעיר” התבונן להכיר, כי הסוציאליזם הזה כיום מחייב באמת וברצינות את הלאומיות העברית ואת הציונות הסוציאליסטית, והוא הכיר, כי זהו המחנה הנכון, אשר בו צריך להתיצב הפועל העברי בארץ במערכותיו; כי זולתי הכוח המאורגן הזה של תנועת הפועלים העולמית נשארים חוגים גדולים וקטנים של ציבורי פועלים פשיסטיים או צהובים; וכי אין אנה לנטות ימינה או שמאלה מן השביל, אשר אותו סללה הציונות הסוציאליסטית בתוך תנועת הפועלים העברית בארץ.
התנועה הסוציאליסטית שאנו מהוים חלק בה, היא תנועה כללית מקיפה בקנה מידה עולמי, ואין היא יכולה לשאול לדקדוקי נוסחאות. המכות, אשר הוכה הפועל מאז מלפני המלחמה ועד תקופת ההתאוששות העוברת עלינו עכשיו, לימדו אותנו פרק, את כולנו, לדעת איזה חינוך עצמי של כיבוש יצר הפירודים נחוץ לנו, איזה קּרבנות חייבים אנו להקריב כדי לגייס צעד אחר צעד את מחנה הפועלים המאוחד בעולם, המוכן לקחת ביום קרב וביום הרת גורלות את הגה הכיווּן בידו המוצקה והבטוחה.
החזיון הזה של כניסת מפלגה בת אלפי חברים לתנועה הסוציאליסטית הוא חזיון בלתי נפרץ לא רק בחיינו כאן אלא בכלל; ואיך יש לפגוש אותו, אם לא בשמחה ובהכרת הנצחון של כל סוציאליסט ציוני־עברי. לא כן אליבא דחבר ניישטט. תחת שושן־שמחה – סרפד־זעם יעלה. ניטלה מנוחתו.
משמר הגבול במדינת מחשבתנו בדק את הפספורט של הבאים, את הויזות, והנה מתלאה – ויזה אחת מהרז’ים שמלפני המלחמה לא ישרה בעיניו. אנשי מרמה עומדים להתפרץ אלינו ומי יודע לאן תוביל אותנו “התפתחות המפלגה בעתיד”? סוציאליזם – אומרים האנשים במו פיהם, ובמו ידיהם חתמו על כניסה לאינטרנציונל – אולם מי יודע מה בלבם? הנחריש, כבלע את הקודש? דחה יידחה מאתנו כל הזר הקרב אל הקודש!
אשאלה את החבר ניישטט: אם מפלגת “הפועל הצעיר” הגיעה לידי הכרה של הצטרפות לאינטרנציונל ומודיעה על כך בפומבי, הזקוקה היא להכשר מצד מי שהוא? האין היא נאמנה על עצמה, על מחשבתה, על כיווּנה החברתי?
אם תבוא מפלגת פועלים אחת לפני האינטרנציונל ותודיע את רצונה להצטרף אליו על בסיס מצע האיחוד – היקבלנה, או ידחה אותה לזרועות הפשיזם או הקומוניזם? על אחת כמה וכמה, אם תבוא מפלגה חדשה באַמלגמה עם מפלגה ישנה בת מסורת של שנים, בעלת קשרים עם ראשי התנועה העולמית – ההיא לא תקובל? המצטייר הסוציאליזם לדעתו של החבר ניישטט כשורת דיברות חרותות על גלמי אבן, או כתנועה המכילה אנשים חיים, היכרוּת אישית והבנה לגורלות של קיבוצים ועמים לשעותיהם ההיסטוריות ולחובותיהן וליעודיהן? האם הפורמולה תאחד תנועות, תעורר רצונות, תוציא אנשים לפעולה ולקרבנות, או המעשה, ההכרה הסובייקטיבית, יחס הכבוד וגם החופש הפנימי של תנועות ומפלגות בתוך המסגרת?
נחוצה לנו הבחנה בעצם המַהלך של הענין שלפנינו; בינה לעתים נחוצה לנו: לפני התפרסם המצע היה “הפועל הצעיר” מה שהיה לנו כל השנים – המפלגה בת הפלוגתא שלנו; אחרי התפרסם המצע – זאת היא מפלגה סוציאליסטית־ציונית. ופנינו עכשיו שאלת־האיחוד עם מפלגה סוציאליסטית: הלהתאחד אתה על יסוד מצע משותף, מכוח התפיסה של החברים ולא מכוח אונס וכפיה, או לקיים בארץ כיום שתי מפלגות סוציאליסטיות, להוָתה של התנועה, למגינת לבם של ידידים ולחדוַת שונאים?
זוהי השאלה. המרוב חרדה על הסוציאליזם אומר החבר ניישטט לדחות מפלגה סוציאליסטית מתוכנו? היש לו רשות על כך כציוני־סוציאלי ?
מלים אחדות על מצע האיחוד. “אין הוא הביטוי המלא” – נכון. בודאי יכול להיכתב מצע יותר מקיף, אשר יגע בכל השאלות שלנו בארץ ובגולה ויביע את יחסנו. המלאכה הזאת לא נעשתה על ידי ועדת האיחוד. ומאחר שלא נעשתה על־ידיה, תיעשה על־ידי המפלגה המאוחדת עצמה במשך הזמן.
ועוד קובל החבר ניישטט, שאין במצע “דיפרנציאציה מעמדית”. אני איני יודע לאיזו דיפרנציאציה מעמדית מתכוון החבר ניישטט, אם רק להגדרה שיש בעם העברי מעמדות, או גם להערכת ערך המעמדות וקו התפתחות המעמדות השונים בעם ותפקידם בתנועתנו ובחיי העם בעתיד הקרוב הרחוק? חי אלוהי הדיפרנציאציה, אם אדע שאפשר בתוכנו למצוא כל כך בנקל נוסחה אחת מניחה את דעת כולנו בנידון זה. אולם נניח שתימצא אפשרות למצוא נוסחה כזאת מוסכמת בין חברי “אחדות העבודה” כיום, ובלתי מוסכמת בין חברי “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”. הבגלל זאת לא נקשיב למה שכתוב וחתום במצע בענין הקשרים עם תנועת הפועלים היהודית והעולמית? במצע האיחוד נאמר במקום אחד: “מתוך הכרה כי ‘אחדות העבודה’ ו’הפועל הצעיר' הם מאוחדים בחברותם למעמד הפועלים בעולם במלחמתו לביטול השיעבוד המעמדי והקיפוח החברתי בכל צורה שהיא”; ושנוי במקום שני – “המפלגה המאוחדת רואה את עצמה כנושאת ההגשמה החלוצית בתנועה הציונית וכחבר נאמן בתנועת הפועלים הסוציאליסטית בעולם”; ומשולש להלן: “המפלגה המאוחדת שואפת לאחד סביבה את כל מפלגות הפועלים והסתדרויות העבודה בציונות בהתאגדות ציונית־סוציאליסטית עולמית, אשר תעבוד שכם אחד בתנועה הציונית ובתנועת הפועלים היהודית והאינטרנציונלית”.
בשאלת השפה כתב החבר ניישטט שורות אחדות, אשר מן הראוי להתעכב עליהן במיוחד. אגיד רק זאת שחילוקי הדעות בין מפלגותינו בברית “פועלי־ציון” היו בכל אופן רק לגבי שאלות השפה בגולה. והנה במצע האיחוד לא נזכרת לגמרי שאלה זו. זאת אומרת, שהיא נשארה לבירור חפשי בתוך המפלגה המאוחדת. אין איפוא כל יסוד לדחות מעכשיו מצע איחוד (ואיחוד גופא) של פועלים בארץ־ישראל בגלל חשש של חילוקי דעות, שיכולים להתגלות בחוץ־לארץ לגבי שאלות השפה בחוץ־לארץ.
התעכבתי הרבה על שאלת הערך הסוציאליסטי של המפלגה המאוחדת, על מצע האיחוד, מפני שהחבר ניישטט חושש בעיקר לצד הזה שבענין האיחוד.
אולם, אזכירה נא רגע גם את הצד השני שבאיחוד, את הערך הציוני שבו. המחזק האיחוד את כוח הפועל העברי בציונות, המחזק הוא את הציונות גופה?
הנקל איפוא לחבר ניישטט להודיע, שהוא דוחה את מצע האיחוד. בדבריו הוא מזכיר לויאליות וקורקטיות. אכן בפתחו בדברי הויכוח עכשיו, לאחר ההחלטות על האיחוד שנתקבלו במועצות “אחדות העבודה” ובועד הפועל שלה, לאחר גמר ההסכם, שבוצע על ידי החברים בעמל רב ובתמצית כוחותיהם, ולאחר פירסום מצע האיחוד – ספק אם הוא נוהג מנהג של לויאליות לגבי מפלגתו שלו ומנהג של קורקטיות לגבי המפלגה השניה.
סיון תרפ"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.