(במועצת “אחדות־העבודה”, לחג העשור שלה)

אינני מסכים להגדרה, כי הקו המבליט את “אחדות העבודה” הוא פעולתנו בדרך הציונית המדינית הנבדלת מ“חיבת ציון”; גם ב“חיבת ציון” היו מוטיבים מדיניים. סמולנסקין, הביל“ויים, לילינבלום ופינסקר התכוונו להקמת ישוב עברי, חפשי במובן המדיני, בארץ. ואולם לא היתה זו אשמת התנועה, אם לא זכתה להגיע לידי התפתחות תכניה המלאים. תקופת הבניה של “חיבת ציון” נמשכה רק שנים אחדות ונפסקה אחר־כך, על־כן נצטמצם גם תכנה. אותו דבר קרה גם עם הציונות ההרצלית, אשר נמשכה גם היא רק שנים אחדות כתנועה, ואחר־כך, משנת תרס”ג ואילך, נתדלדלה וירדה מתכנה והגיעה לידי פעולות ישוביות קטנות. כעבור 8–10 שנים לקיומה של הציונות המדינית הגיעה עד משבר, כמו ש“חיבת ציון” הגיעה בשעתה לידי משבר, ואנו עמדנו אז נגדה כמבקרים. אם יגדירו כיום את הציונות של עשר השנים האחרונות כ“ציונות של הקרנות” ויגידו שהיא הגיעה לידי משבר משום שהיא היתה ציונות של קרנות לאומיות, לא יצדקו. כל תקופה ותקופה בציונות היתה נידונה למשבר, משום שראשיתה באה תמיד מרצון להרחבה ולהתפתחות בתנועה. האמונה בכוחות התנועה מביאה לידי הנחת יסודות לבנין רחב ידים, אולם המציאות בהכרח מצמצמת את הדמות ואת השאיפות גם יחד ומביאה לידי הפסקת הפעולה; אולם אי־אפשר להגדיר את מהותה של התנועה על־פי סופה בלבד, כי אם יש להביא בחשבון את אשר רצתה בתחילתה ואת שנות גאותה. ובמובן זה יש להודות, כי “חיבת ציון” רצתה גם היא בפעולה המדינית וחלמה עליה, גם “הפועל הצעיר” עמד במשך רוב שנותיו בתחומי הציונות המדינית. הוא נלחם בתוכה בעד עבודה ריאלית בארץ־ישראל, והוא השתתף בה באקטיביות, ואחר־כך נלחם על השתתפות בהנהלתה.

“אחדות העבודה” היתה תנועה של פעולה ושל אחריות. תמיד ביקשה מוצא. אם הקבוצה הקטנה הגיעה עד משבר, חיפשה “אחדות העבודה” את המוצא בקבוצה גדולה, לאמור, בהרחבת היצירה הקבוצתית הקיימת ובהתפתחותה. והיא השקיעה הרבה כוח ומרץ בחיפוש הפתרון. בעבודתה שמרה על השפעתו וכוחו של הציבור כולו. שאיפות האיחוד הפנימיות שב“אחדות העבודה” התבטאו תמיד בדאגותיה לביסוס כוחו של הכלל ובהתנגדותה לכל נטיות השתלטות והתנשאות של חלק על הכלל. על־כן לא חסה “אחדות העבודה” על ילדיה שלה, על “גדוד העבודה”, אשר גדל בחיקה והיה חלק ממנה. כל איניציאטיבה של פרט ושל קיבוץ בתוך “עבדות העבודה” היתה נתמכת בראשונה, אבל היתה מבוקרת אחר־כך לאור צרכי הציבור כולו.

זאת היתה מפלגה שסבלה, כידוע לכולנו, מחוסר משמעת רשמית חיצונית, והתופעה הזאת לא היתה מקרית. היא נבעה מתוך חוסר הדוגמטיות, מתוך חוסר בטחון של מאה אחוז בעצמה ובפעולותיה. וזהו מהלך מחשבה יהודי. העם כולו אינו חי רק על הערכת הכוחות הריאליים שבמציאותו. לא היו לו מראש בטחונות לקיומו בגולה ולתקוות יעודיו בארץ, ואף־על־פי־כן הוא חי ושואף. ניצוץ של הכוח הזה היה גם בנו. אולם חוסר הבטחון של מאה אחוז הביא אותנו לידי עמדה רופפת ביחס לכמה ענינים בארץ. מהלך המחשבה היה: אולי יישאר זכר ושארית לכל התחלה, אף־על־פי שאין היא ראויה ואף־על־פי שכרוכות בה סכנות השליה לציבור ואכזבות. על הבלוֹף של עפולה לא הורמה ידנו בגלוי. בשעתה ידענו, כמה חסר בסיס הוא החלום על העיר בעמק, עם התיאטרונות והארמונות שבה, ידענו שרבים ייכווּ בגחלתה של ספקולציה קדחתנית זו אשר הורמה על נס באישור רשמי או לא רשמי של מוסדות ההסתדרות הציונית. אולם לא הורמה ידה של “אחדות העבודה” לאזהרת הציבור והמעונינים. חסרו לנו מאה אחוז של בטחון ביחסנו השלילי, ואמרנו, אולי תהיה כאן אחיזה כל שהיא; אולם, לדעתי הגיעה השעה לשינויים במובן זה. עכשיו כשאנו עומדים על האיחוד עם “הפועל הצעיר”, יש לשאוף להקמת כוח ציבורי סוציאליסטי חזק בארץ, מלא בטחון ורצון לפעולה חיובית וגם בעל כשרון מלחמה עם הכוחות השליליים בארץ. יכול להיות שנצטרך להרים את קולנו נגד מצב־הרוח של הפריחה המזויפת של תל־אביב, שיש בו משום הכנות למשבר חדש; נגד הרצון לראות את התיירות במקום העליה, את הספקולציה במקום ההתישבות ואת הריקלמה המסחרית במקום התעשיה. בכל עיר נוגע ענין של תערוכה לחוג מסוים, אצלנו עושים מהתערוכה ענין לאומי גדול, ומהקרנבל בפורים – מאורע עולמי, כביכול. להפך, רואה אני לפני את הצעדים הראשונים למשבר חדש: הצעד הראשון – הקרנבל והתערוכה, הצטופפות המונים בטלנים, טיילים בתל־אביב במשך שבועות, התגברות הפדיון במלונות ובבתי אוכל ואצל הנהגים והעגלונים; הצעד השני, יצירת מצב־רוח מלאכותי של עליית שכר הדירה, התגברות תנועת הבנין בעיר, אחר־כך ספקולציה שגעונית בבתים ובמגרשים, ובסופה – משבר חדש. יכול להיות, כי אין עלינו להסתכל בשויון נפש לכל החזיונות האלה, כי מבלי משים נמשכים אחרי האור המתעה גם מחנות העובדים, עצמנו ובשרנו, אחינו וילדינו. אולי תצטרך “אחדות העבודה” המחודשת, המאוחדת והמחוזקת לקבוע את דרכה מתוך אומץ רב.

“אחדות העבודה” היתה מפלגה עממית במובן זה, שחתרה לקשור אליה את תנועת הפועלים העברית בגולה. עבודת שליחינו באירופה וביחוד באמריקה עשתה הרבה. ו“אחדות העבודה” קרבה את העולם הסוציאליסטי לארץ־ישראל ולציונות. אם יש ללמד זכות על “הפועל הצעיר” על הפירוד לפני עשר שנים הרי רק בזאת, שלא היה לו הבטחון, כי העולם הסוציאליסטי יתיחס בחיוב לתנועתנו, כתנועה מקורית ולאומית. ואם ידעה “אחדות העבודה” במשך שנות קיומה ויחד עם “פועלי־ציון” שקדמו לה לקשור קשרי ידידות וסעד עם הסוציאליזם העולמי, הרי מילאה את התפקיד שהתנועה ציותה עליה. עכשיו גם “הפועל הצעיר” מכיר בצורך הקשרים האלה, והוא סוף סוף עומד בפני האיחוד עם הסוציאליזם הציוני והעברי ועם הסוציאליזם הכללי.

תרפ"ט