מונח לפני חיבוּר ושמו “העברית שלנוּ” מאת חיים רוזן, שיצא לאור על־ידי “עם עובד”, ודמותה של העברית הזאת מוּטלת “באור שיטות הבלשנוּת”, שכּן המחבר ממורי־הוראה באוּניברסיטה שבירוּשלים. דומה, הכל מכוּבד כאן: “עם עובד” הוצאת־ספרים חשוּבה מאד, ומי לנוּ גדול מן האוּניברסיטה בתרבוּת ובסמכוּת ובדקדוּקי־מדע. והנה יגעתי הרבה לתפּוֹס את האמוּר בחיבוּר שלפני (לפי כללי מר רוזן ודאי תיבה זו “שלפני” “בּרבּרית” היא ועודה שקוּעה ב“מדבריות” שלה, רחמנא ליצלן!) ולא העליתי הרבה. אני מצער עצמי, קורא וחוזר וקורא ובשום פּנים איני תופס את האמוּר. בשביל לבדוק את עצמי, שמא העיכוּב משום קוֹצר־המַשׂיג, פּתחתי ספר מספרי הוּמבּוֹלד והתחלתי מעיין בו. והנה צא וּראה: אף־על־פּי שהגרמנית אינה לשוני וּודאי שאיני יודע אותה על בּוּריה; ואף־על־פּי שהענינים במשנתוֹ של הוּמבּוֹלד קשה סוּגיתם, ופסוּקוֹ של הוּמבּוֹלד מסוּבך וארוך; ואף־על־פּי שהבלשנוּת אינה מקצועי — אף-על-פּי-כן לאחר יגיעה ומאמצים מסוּימים יורד אני לדעתו של הכותב. אבל את דברי מר רוזן איני תופס, איני מבין כהלכה. והרי העברית לשון הדיבוּר שלי קרוב לששים שנה וכל ימי לא פּסקתי מלהגוֹת בה יומם ולילה. פּשוּט כפשוּטוֹ: אי־אפשר לי מחמת התנגדוּת־כמעט־פיסית לקלוט סדרי העברית של מר חיים רוזן; אי־אפשר לי להיאָחז במשמעוּתם של קטעי משפּטים; אי־אפשר לי לחַבּר ולצרף את הכתוּב בראש הפּסוּק אל הכתוב בסופו. ואני רוגז ותמה ושואל את עצמי, מהיכן אטימוּת זו? בי היא? על שום מה? והרי אני מי שהיה פּקיד חקלאי ומורה חקלאי עשרות שנים, כלומר, נמנה אני עם אותם “החוּגים” שעל העברית שבפיהם חיים רוזן סומך; כלומר, אחד מקהל ״המַשׂכּילים שאינם משוררים״ (עמוּד 132), וכיצד דברים כתוּבים ב״הפריאודה הישראלית״ הם כספר חתוּם לפני? אין זאת כי אם משהו אינו כשוּרה בכתיבה זו. ועל־כרחי שאני נמצא למד: מר רוזן לשון־גוּזמה בפיו, כשהוּא מכתיר עברית זו בשם “שלנוּ”, של כלל ישראל. לאמיתו של דבר דן הוא בחיבוּרו בעברית “שלוֹ”, של המחַבּר עצמוֹ ושל חבריו הדוֹמים לוֹ. וזה מַתחיל מבדח אותי, הוֹאיל ובאמת “עליז” חיבוּר זה. אלא שאני אוסר עלי את בדיחוּת־הדעת, הענין חמוּר, חמוּר מאד, והכרח לדוּן בו בכוֹבד־ראש, בכל חומר־הדין.

תחיה זו של לשון הדיבוּר העברי היתה כל ימיה (שבעים שנה בקירוּב), ועודנה כך גם בשעה זו, מעשה שברצון (לפי גירסתוֹ של מר רוזן צריך לומר “מעשה רצוני” והצוּרה “שב”—“שמית ברברית”, כנראה כנגד ראשי־תיבות שלה!), שבדעת ושבמשאת־נפש, שיבה אל המכוֹרה הרוּחנית ההיסטורית (כשם ששיבה למולדת חזרה היא למכוֹרה של ממש), וההתעוֹררוּת לכך יצאָה מן הגוֹלה ולא מן הארץ. אבל אין בידינוּ, ומעולם לא היה בידינוּ, מחקר שאפשר לסמוך עליו, ושיתן לנו דברים שקוּלים על טיב הלשון שבפי המדברים עברית ודברים מנויים על מספּרם. ובאמת מחקר של אמת כזה ומדעי כהלכה אינו בגדר האפשר, הואיל ולפנינוּ מעשים של בני־אדם שתמוּרות וזעזוּעים שלטוּ בהם בכל זמן עשייתם, ועדיין הם שרוּיים בערבוּביה ואנדרלמוסיה שלהם. ואין שום מיתוֹדה, ותהא מזוּינת בכלי־מחקר חדשים שבחדשים, יכולה לקבוע צוּרה, סדר ומשטר בגינוני דברים אלה שהכל עוד מכוּסה ומקוּפּל בהם. אף־על־פּי־כן בראשיתה של פּרשה זו מצוּמצם היה היקפה, ואדם בר־דעת ודורש־אמת אומד את הדברים ואינו טועה. מכל־מקום עדוּת מעידה לי, כי בשנת תרס״ה (סוף 1904), כ׳ שנים, בקירוב, לאחר שראה אור המאמר המפוּרסם “שאלה נכבדת” של אליעזר בן־יהודה ב“השחר”, לא היה אפילוּ בית־אָב אחד בארץ־ישׂראל שלשוֹנוֹ ממש עברית. וגם במשפּחתו של בן־יהוּדה כבר כבתה גחלתה של הקנאוּת של הימים הראשונים, והרבה לשונות, ובעיקר הצרפתית, היוּ מהלכות בחוּג בני־ביתו. ואפילוּ בתוך קהל המורים ביפו ובמושבות לעולם הלועזית, הרוּסית או האידיש, צרות לעברית. ורק עולי תרס״ד (מה שמכוּנה בשם “העליה השניה”), וּמקצתם בלבד ולא כוּלם, הוֹאיל ועל־כרחך אַתה מוציא מכלל זה את “פּוֹעלי־ציון”, שמטעמי עממיוּת מדוּמה ותועה, קיבלוּ על עצמם עקרוֹני צ׳רנוֹביץ ולא הרפּוּ מהם גם בארץ, ואפילוּ הדפּיסוּ כתב־עת באידיש בשם בעל משמעוּת רבה, “דער אנפאנג” (הראשית) — רק אנשי תרס״ד שוב הדליקוּ את האבוּקה, ועל־ ידיהם נעשה שוּב הדיבוּר העברי מקודש יותר ושכיח יותר בתוך הישוּב היהודי בארץ. ודאי בתרס״ה כבר נראוּ ניצנים ראשונים של טיפּוּס חדש, אותם חניכי גני־הילדים ובתי־הספר שהארץ מולדתם והעברית לשונם. אלא אף אלוּ הלועזית בתחוּמי משפּחתם מבית והערבית שבמגעם עם המרכוֹלת והעבודה מבחוּץ שגוּרות היוּ בפיהם.

ואף־על־פּי־כן קמעה־קמעה הרצוֹן האנוֹשי גוֹבר על מסיבוֹת החיים שעומדות כנגדו, והדיבוּר העברי מתחזק והולך, ונעשה הרגל יותר, כלומר, פּוחת בו יסוד הרציה והעשיה בידים ובדעת ועולה בו היסוד הטבעי, לפי הכלל הרגל נעשה טבע. ובראשיתה של מלחמת־העולם הראשונה, כלומר לפני ארבעים שנה בקירוב, מתקבצים כשלוש מאות, לכל היותר ארבע מאות, בתי־אב שהעברית חיה בפיהם (ואין הם אלא שלושה אחוּּזים בתוך ישוב שמנינוֹ שמונה ריבואות נפשות!).

אמת, טיב הלשון שבפי דוברים אלה מעוּלה ומנוּפה, הואיל וגדולה הקפידה שהקפּידוּ עם עצמם, והיוּ שוֹמרים וחרדים על דפוּסי־הלשוֹן ההיסטוֹריים, שהרי רוּבּם של הדוֹברים יודעי־תורה היוּ וגם גדלה השפּעתם של המוֹרים (אֶפּשטיין וּוילקוֹמיץ בגליל העליוֹן, איתן בגליל התחתון, ויתקין בראשון־לציון, אדלר ברחובות, ילין ומיוּחס וא. מ. ליפשיץ בירושלים, ואותה חבוּרה של מורים בבית־הספר המפוּרסם ביפוֹ), שכוּלם מי־שהיוּ חוֹבשי־בית־המדרש וּבחוּרי־ישיבוֹת ותורתם בתוך מעיהם. וערה היתה גאוה גדולה בלבבות להשביח את הדיבּוּר ולקשטו בדפוּסי מסורת ולהטמיע בתוכו יסודות מרוּח העברית ומן הדרכים שהיא התאמנה בהמשך הדורות בצירוף צירופיה.

שיחקה לה השעה לעברית, שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, משנפתחוּ שערי הארץ למאות ולאלפים יהודים, כבר היתה הגוֹלה משוּפּעת במוסדות־חינוּך (“תרבוּת”) ובחבוּרות חלוּצים (“השומר הצעיר”), שהיוּ מתאַמנים בדיבוּר העברי קודם לעלייתם וחיבת הלשון בלבם. מי אינו זוכר מה שהיתה ליטא בימים ההם! ופולין וגליציה! ותלמידיהם של מוסדות אלה וחבריהן של חבוּרות אלו כשעלוּ על חופי הארץ הביאוּ עמהם אוצר גדול ויקר — את העברית החיה והמתוּקנת שבפיהם. לאחר־כך, כשהלכוּ ועלוּ על הקרקע בעמקי ירדן ויזרעאל ובנוּ שם בתים ותקעוּ מחנות אהליהם, עד מהרה והכפר העברי היה מגדל־עוז ללשונם; והגיעוּ הדברים לידי כך, שעולה חדש בערים, שרצה להתאַקלם באוירו הרוּחני של הישוּב, היה יוצא לקבוּצה או למושב־עובדים ויושב בהם שנה אחת ישיבת־עראי ויוצא משם והעברית שגוּרה בפיו. ואפילוּ בימינו הדרשנים והדברנים ב“כנסת” המצוּינים בחיתוּך־הדיבוּר שלהם ובנוֹי־סגנונם משם מוֹצאָם.

גם העברית שבכתב עשתה את שלה. במערכות העתונים, היוֹמיים והשבוּעוֹנים (חוּץ ממעשי־המשוּבה של בן־אבי בירושלים), ישבוּ בעלי־תריסין: משה גליקסוֹן ב“הארץ”, יוסף אהרנוֹביץ ויצחק לופבּן ב“הפּוֹעל הצעיר”, בּרל כּצנלסוֹן ב“דבר” וכיוֹצא באלוּ, שעוֹסקים במציאוּת הפּשוּטה ובמאורעות הקטנים של חיי יום־יום לכל גוניהם וגוני־גוניהם. אבל מחמירים הם עם עצמם ועם אחרים אפילוּ בתחוּמים אלו בעניני לשון וסגנון, שהעתונוּת תהא כלי־מגן-ושרת להם. מצד אחר, נעשה בזמנים אלה מעשה רב — לסגל הרצאות־דברים בענפי המדע, בטבע חי ודומם, ללשון העברית המתחדשת והוֹלכת. שהרי בתי־הספר התיכוֹניים בערים, והטכניוֹן בחיפה ותחנת־הנסיון החקלאית בתל־אביב וכל בעלי המקצוע בענפי המדע המעשי (רופאים, רוקחים, מַעבדוֹת מיקרוֹבּיוֹלוגיה וכימיה ודומיהם) היוּ תובעים סיגוּל זה. והעוסקים בכך בני־אדם (למשל ד״ר מזא״ה בירוּשלים, הזוֹאוֹלוֹג אהרוֹני ברחוֹבוֹת וכיוֹצא באלוּ) שמקוֹרוֹתיה של תרבּוּת היהדוּת לכל דוֹרוֹתיה פּתוּחים לפניהם. וב־1930, בקירוּב, כבר הקיפה הלשון שבכתב והלשון שבעל־פּה (וזו האחרונה לעולם מרבה נכסיה ויונקת מן הראשונה) את עולמו הרוּחני והגשמי של אָדם בן־תקוּפתנוּ.

פּתאום, עם המשבר בחיי הגולה שהביאוּ התמוּרות המדיניות בגרמניה ותורת־הגזע שלה, נזדעזע בנין מפואר זה של תחיית הלשון. משהתחילוּ ספינות מביאות ריבואות של פּליטים מגרמניה אל חופי הארץ, קצר כוחו של המרכז העברי המועט במנינוֹ להבליעם בתוכו ולהטיל מרוּתו עליהם. וכיון שעליה זו רבת־השכלה־ותרבוּת היתה, ומצד אחר עם־הארצית היתה ומרוחקת מאָרחוֹת־חייה של היהדוּת ומרוּחה ומספרוּתה, ומתוך ההרגל אף מזלזלת היתה בישוּב ומגבהת לבה עליו, ישוב זה שרוב מנינו ורוב בנינו מארצות מזרח־אירופּה (“אָסטיוּדען”) השרוּיים, כביכוֹל, באפלת “בערוּתם” וּמנהגיהם המשוּנים, הרי על־כרחה שעליה זו עגה עוּגתה סביבותיה ועושה בתוך הישוּב רשוּת לעצמה ומוסיפה ונוהגת מנהגיה ומדברת בלשונה ואפילוּ מוציאה עתונים גרמנים לצרכיה!

ועוד שתי מידות מציינות עליה זו: א) יושבת כּרכּים גדולים היתה בגוֹלה וּבוּרגנית לפי מעמדה, וטמיעתה בין הגוֹיים שבתוכם ישבה מרובה ועמוּקה מאד, ולפיכך מתקשה היא יותר, דוגמת הגרמנים עצמם, משאר שבטי ישראל (למשל, יושבי הארצות הסלביוֹת) בלימוּד לשון שאינה לשוֹנה; ב) וּמאחר שמַשׂכּילה היא וּמרוּבּים בה בעלי השכלה גבוהה, והם הטובעים את הדמוּת הרוּחנית בכל אָפיה של העדה הזאת, סיגלה זו לעצמה בהמשך הדורות דרכי מחשבה והבעה המיוּחדים למעמד זה בגרמניה — פּסוּקיה מעוּרפּלים ומסוּבכים וארוּכים ומותנים זה בזה — ההיפך הגמוּר של העברית, שפּסוּקה קצר וברוּר ומצוּמצם.

עד מהרה יהדוּת זו מערבת עצמה בתוך הישוּב ומצטיינת בו בכשרונותיה ובידיעותיה. המשכילים ובעלי־המקצוע מחזיקים במשרות גבוהות באוּניברסיטה, בבתי־ספר למורים ובבתי־ספר תיכוניים; והללוּ שאוּמנוּתם עתוֹנאוּת חוזרים לאוּמנוּתם, והמהנדסים וחכמי־הכלכלה מנהלים בתי־חרושת וּבנקים. ומשנתערבוּ בעסקי המקום אי־אפשר היה להם להיבדל ולשבת לבדם. המרצה באוּניברסיטה על־כרחוֹ שישמיע שיעוּרו בלשון שהיא חובה שם; ועל-כרחוֹ שילמד העתונאי מעט מלשון עתונו ויתחיל כותב בו; ועל־כרחם שהשוֹפט והעסקן והפּקיד הגבוֹה, שמַשׂאָם־וּמַתנם עם בני־אָדם מן הישוּּב, שישאוּ ויתנוּ בלשון הישוּב.

וּמאחר שניטלוּּּ מתחיית הלשון כוחות־הרצון ורגשי משאת-נפש שלה, הרי מאמציה בעל־כרחם שיהיוּ מידת התועלת ודחקוֹ של ההכרח בלבד. והנה לעוֹלם ידה של מַשׂאַת־נפש נדיבה היא ורצוֹנה ער וזריז, וכך ההרהוּר שבלבה: אף־על־פּי שדרכי אל המבוּקש, שאני נושאת נפשי אליו, ארוּכה וקשה, אף־על־פּי־כן אלך בה, משום שהדבר חביב לי, ומשום שלבי נמשך אחריו. אבל דרכם של תועלת והכרח לעולם קצרה וידיהם קמוּצוֹת. והדרך הקצרה והקלה בעניני לשון — תרגוּמו כצוּרתו של פּסוּק השגוּר בפי לתוך דיבוּר לועזי ונכרי, שרחוק מלבי ואינו ידוע לי. ובאופן זה נברא בהמשך הימים מין ז׳רגוֹן אשכנזי באותיות מרוּבעות. לא היוּ בקיבוּץ יהודי מוּטמע זה לא המרץ הרוּחני ולא החפץ הנפשי להמיר מיסודו דיבוּר בדיבוּר. לפיכך מיד התחילוּ מהלכים ברבים פּסוּקים עברים־לוֹעזיים מעין “מצד העוּבדתי כזה הדבר ואין לעזור” (במקום “למעשה כך הדבר ואין לשנוֹתוֹ”) או “עוּבדה זו מצאה את ביטוּיה”, או “אני הוֹפעתי היום בפני המנהל”, או “הדוּגמה האחרונה מבליטה אחת הפוּנקציות החשוּבות של צירוף לשון ב־ש — במעמד שם־העצם, הוּא הופעת הצירוּף הזה אחרי מלת־יחס” (דוּגמה זו מ“עברית שלנוּ”, עמוד 62) — כלומר, נשחט הפּסוּק העברי עם שלשלת-היוחסין שלו ודמיו ניגרים ארצה עד שיצאה נשמתו. ובמקומו באה אנדרלמוסיה של צירוּפים ממזרים וגידוּלי־כלאַיִם ודיבוּרים של דמאי. וכיון שמעשי הרס וחוּרבן הללוּ לא היוּ מפגע להורסים ולמחריבים בחיי־המעשה שלהם, שכּן המדריך באוניברסיטה עם לשונו השבוּרה היה למרצה והמרצה לפרופיסוֹר; ועוֹרכי־הדין החובסים את העברית הבנוּיה לפני הדיינים, לקוחותיהם לא נתמעטוּ בשל כך; ובעלי העסקים שלשונם מגוּמגמת בפיהם הכנסותיהם בשפע, הרי הצלחה זו בדרכי־החיים עמדה לה ללשון־דיבוּר משוּנה זו ואף קיבלה סמכוּתה; דוקא משום ההפקרוּת שבה, הואיל ואינה כפוּפה לשום חוק ומשפּט ואין מסורת קו ומשקולת לה, ופטוּרה היא מן הנטל ההיסטורי הכבד, — דוקא משום כך פּסיעותיה קלות והכל פּתוּח לפניה. וממילא היא יוצאת מתחוּמי עדתה ופושטת בכל תחוּמי הבּוּרוּת העברית של המוני עולים פּליטי חרב ורדיפות. ואוספת היא סביבותיה, בין שנות 1933 —1945, כל יהודי תלוּש שבא לארץ ולא הביא עמו מן הגוֹלה לא תורה ולא דעת ולא התעוררוּת בלב לשיבה אל המקורות הרוּחניים של היהדוּת.

באותה שעה נפל דבר בחיי האומה שהכריע כל עתידותיה — יהדוּת מזרח־אירוֹפּה נסתלקה משמי העם כשמש בין־ערבּיִם בתוֹך אוֹדם להבותיה ולא שיירה אחריה אלא אותן כדי־אֵפר השמוּרות במרתפים בהר־ציון. מעיינות היניקה הרוּחנית של העברית בארץ, שגוּפה היה מתחזק והולך בחלבה ובשמנה של יהדוּת זו — נסתתמוּ לעוֹלמים, ונידלדלוּ עד היסוֹד כּוֹחוֹת־המַעשׂ שיסתמוּ פּירצה זו שפּרצה היהדוּת המערבית בלשון העברית. אדרבא, זו הרימה ראשה והגביהה גרונה. ועכשיו יוצאת לשון מעולגת ותלוּשה זו, אותו נטע זר שנטעוּהוּ יהודי המערב, ורוצה לעשות עמנוּ צדקה ושליחוּת־תרבּוּת גדוֹלה. אלא שבינתים, מיוֹם שהכריזוּ על המדינה עד היוֹם הזה, עלוּ כחמישים ריבּוֹא מארצוֹת המזרח ועוֹד הם מוֹסיפים לבוֹא בהמוניהם שבוּע־שבוּע, והלשון של רוּבם ערבית היא, ובתוכם שבט אחד בלבד, התימני, שהביא עמו ממדינות הים ידיעת התורה. ועל־ידי כך, אף־על־פּי שגדל הרבה המספּר המוּחלט של דוברי עברית בארץ, הרי היחס ביניהם לבין לא־דוברים בלשון זו נשתנה לרעה מן הקצה אל הקצה ובזמן קצר, וכוחם של הללוּ יכריע בעתיד לבוֹא. ובכל שעה ושעה מעמיקות עדות־מזרח אלו את הקבר לז׳רגוֹן זה שיהודי המערב נתנוּהוּ מהלכים בתוכנוּ. ואין יודע, איזו בריה תצא מן הערבּוּביה הזאת. מכל־מקום תהליך ממוּשך כאן, ונצרך הוּא, לכל הפּחוֹת, למאָה שנים עד שיסדור סדרים בבלבוּל־לשוֹנוֹת זה ויעלה צוּרות־קבע לדיבּוּרו. ולפי שעה אין ידו של מדע משגת לחקרו ולעמוד על טיבה וכיווּנה של התהווּת זו. ולעתים כאלה התכוון הכתוּב: “והמַשׂכּיל בעת ההיא ידוֹם”.

אבל מן המפורסמות, שלשון־דיבוּר, או גוון־של־דיבוּר, שנולדה במסיבות הזמנים, ופתאום חשה היא שקרקע המציאוּת נשמטת מתחתיה והקץ קרוב (למשל, באידיש בארצות־הברית בימינוּ), הריהי מבקשת אחיזה בלשון־שבכתב, ומתחילה קובעת כלליה, כביכול, וחוקיה ומעמידה פּנים כאילו קיוּמה קיוּם לדורות. אבל כבר נגזרה הגזירה, ואפילוּ קהל הפּקידים במשרדים וכיוצא באלה מן “המשכילים שאינם משוררים”, אותם שוּעלים קטנים המחַבּלים ברוב חכמתם בכרם העברית, לא ישנוּ רוע הגזירה ולא יעכבוּ את הדברים המתפּתלים ובאים מלמטה, מאהלי המַעברוֹת ומתוך משכנות־העוֹני. ואפילוּ חיבּוּרו של רוזן “עברית שלנוּ” אינו אלא ציוּן וחקיקה על אבן-מצבה לדבר שכבר עבר זמנוֹ. שכּן כל אָדם שדעתו מיוּשבת עליו יודע ומכיר שיהודי־מזרח הללוּ, יוצאי תימן ועיראק וּמרוֹקוֹ ולוב וטוניס ומצרים, לא מן הלשונות האַריוֹת תהא יניקתם, אלא דוקא מן השמיות השגוּרות בפיהם, ולא “משפח” זה המעוּקל והמסוּבך והמסוּרבל והזר לרוּח העברית שרוזן עוסק בו יהא משפּטם. ולא חכמת הדיאגרמוֹת והקוים והסמלים של ספרי־לימוּד המצוּיים אצל כל תלמיד שהתחיל מאַמן עצמו בבלשנוּת — כל המנגנון המוּכני הזה לא יחזיר לחיים בר־מינן שפּרחה נשמתו.

ונשאלת השאלה — באנדרלמוסיה זו, בלבוּל לשונות והשפּעות לועזיות אלה ובתוך הבּערוּת הזאת (שר־החינוּך נקט מספּר של ארבעים ריבּוֹאוֹת תוֹשבים שאין הקריאה והכתיבה ידוּעוֹת להם! ואף־על־פּי שכסבור אני, מספּר זה אינו אלא משוער בלבד, אף־על־פּי־כן הריהו מלמד הרבה) תעוּדתה של הלשון־שבכתב העברית מהי? כלום רשאים לומר כבר יש לנוּ אומה דוברת בשפתה וכבר נכנסה לתהליך טבעי¹ זה שיעשה בה מה שיעשה? וכלום רשאים אנוּ להפסיק מלהדריכה ״במעַשׂה שברצוֹן ושבדעת ושבמַשׂאַת־נפש״? ודאי כל־בר־דעת, והעיקר כל יהוּדי שלשוֹן זו חביבה עליו ושאין בו אותה מידה של קטנוּת־נפש לחַפּוֹת בתורות שאין בהן ממש על מידת הנכר והתלישוּת שלו, ישיב לשאלה בלאו גדול. אדרבא, עכשיו דוֹחקת השעה להרבּוֹת במַעשׂים טובים, לרווחתה של לשוֹן זו ולטהרתה, שאם לא כן עתידה היא להיות מין סוּרסית וטעם יִחוּדה ניטל ממנה. אם אתה שומט מתחת העברית את רוּחה ההיסטורית על כל דפוּסיה וגלגוּליה ומַעמידה על אוֹתיוֹתיה המרוּבּעוֹת ועל כללים אחדים שבדקדוּקי הלשוֹן שלה, הרי ענין הצוֹרך בלשוֹן מיוּחדת זו מוּטל בספק. על־כרחך אַתה שוֹאל — לשם מה הטרדה המרוּבּה הזאת? ולשם מה התבּדלוּת זו? כלוּם לא נאה ומוֹעיל יותר לבחוֹר בלשון האנגלית, למשל, ולהרגילה בפי הדוֹברים? הרי זו בודאי תפתח לנוּ שערים רחבים אל הציביליזציה המַערבית; וכבר רוב האוּמה שבגוֹלה מדבר בלשון זו ויוֹצר בה ואף מסייע הוּא שם בבנין תרבּוּת מַערבית זו; וּבודאי תצילנוּ מסכּנת השיבה, רחמנא ליצלן, לברבּריוּת השמית. לשוֹן “עדכאנית” ודאי לשוֹן “אַפּ־דוּ־דייט” נאָה הימנה.

אם ממש בתפיסה זו, שעדיין לא יצאָה לשון־הדיבּוּר העברית מתחוּמי עשׂיה שברצוֹן ושבמַשׂאַת־נפש, ושבתוך זעזוּעיה של אנדרלמוסיה זו בין יהודי עדוֹת וארצות ושפות שונות, ושמספּרן ויחסן זו לזו משתנים מחודש לחוֹדש, אין אָדם יכול לפי שעה (ואָמרנוּ — שעה זו ודאי תימשך מאָה שנים) לקבוֹֹע שום חוק ושוּם צוּרה שבפי המדברים עברית — דיבוּר הפּוֹתח בגמגוּם שאוֹצר־המלים שלו אינוֹ מַגיע למאָה ומסיים בסגנוֹן מנוּפּה ומדוּקדק שאין מספּר וקצבה לגוֹני דפוּסיו — הרי תעוּדתה של הלשוֹן שבכתב ברוּרה וּגלוּיה לעין. חוֹבתה להשליך בדעת וּבידים את הדפוּסים העברים הגנוּזים בספרוּת, שתקוּפתה פּוֹתחת מימי אברהם אָבינוּ וגוֹמרת באחרוֹן הסוֹפרים שבימינוּ, לתוך מצוּלה נסערת וזוֹעפת זו שבישוּב, בשביל שיתערבוּ הללוּ, במישרים או בעקיפים, ויכסוּ פּני המצוּלה ויתכּנסוּ לכל גל שעתידה זו להכּוֹת. איזה הם הדפוּסים שתשייר במעמקיה ותמזג אותם בדיבוּרה ותתן להם חיים ואריכוּת־ימים, ואיזה הם שתסרב לקבלם ותקיא אותם — סוֹד כמוּס של עתידות־הזמנים ושל המאוֹרעוֹת המוּכנים לבוא הוּא. אבל אָנוּ, שיש בידינוּ עברית שנתנוּ לנוּ, לפקדוֹן ולמוֹרשה, העליה השניה והשלישית עם מידוֹת המסירות שבהן והקפידה והטהרה והעקשנוּת — הרי אָנוּ האחראים וגם המַכריעים במה שעתיד לבוא. בכל־אוֹפן כניעה לפני הבּערוּת המוֹחקת את הדר עברהּ של לשוֹן שבכתב העברית ומזלזלת באוֹצרוֹת הגנוּזים בה ושהיוּ מקודשים לאוּמה היהוּדית לאָרכּן של אלפי שנים, רק פּזיזים בדעתם, נכרים וּתלוּשים, השׂמחים (ויש תרוּעת־גיל בעברית שלנוּ של חיים רוזן!) להביא כלָיה על אוֹצרוֹת גלוּמים שבספרוּת ובאמנוּת, מסוּגלים לנהוֹג כך.

חוֹבתם של הכּוֹתבים עברית בשעה זו ושליחוּתם ההיסטוֹרית הן להקפּיד על עצמם יותר משהקפּידוּ על עצמם בכל שעה אחרת, להעלות מסתרי הגוילים של המקוֹרוֹת צוּרות ודפוּסים עד אין שיעוּר וליתן להם מַהלכים בחיים המתהווים והולכים, שיהיוּ מעוֹרבים בחיים הללוּ, אם מקרוֹב או מרחוֹק, ושעל־כרחה תגע בהם היד החזקה המבררת ותתהה עליהם קודם שהיא מקבלת אותם או שהיא דוֹחה אותם. כל אדם שנהירים לו ראשי פּרקים בדרכי התהווּתן של תמוּרוֹת יודע, שבתוך עשירות של גונים ובשפע של צוּרות מקום לידתוֹֹ של החדש, וּבהם, בעשירות וּבשפע, גם הכּוֹחוֹת המוֹלידים אותו. אחר העני הוֹלכת העניוּת. ומי שמסתפּק במוּעט בעניני תרבּוּת, סוֹפוֹ שאפילוּ מועט זה אינו מקיימוֹ בידוֹ.

על טיב ערכּוֹ של החיבּוּר לא אפרט את הדיבוּר ושנַיִם טעמַי: ראשית, כּוֹפר אני באפשר המדעי שלוֹ מעיקרוֹ, הוֹאיל ואין קיוּם לנוֹשׂא שלוֹ, וּממילא המחקר לוֹבש צוּרה של שעשוּעי־דברים, של חריפוּת מרוקנת מתוֹכן של ממש, ואפילוּ יהא המחַבּר משוּבּח שבבלשנים. ושנית, במקומות שהערכה ושיקוּל־דעת (בענינים של לשוֹן-שבכתב ושל סגנוֹנוֹת) בגדר האפשר הם, אין, לפי דעתי, לחיים רוֹזן הסמכוּת להתערב בדבר, כיון שהעברית בחינת לוֹעזית אצלוֹ, ואין כוח-החיים של “גירסא דינקותא” מחזקת אותה. הצרה היא, שחיבוּר בשאלות־לשוֹן, הפּוֹרץ סייגיה של בלשנוּת צרוּפה, והכתוּב באותה לשוֹן גוּפה שהחיבּוּר עוֹסק בה, על־כרחה שכתיבה זו מעידה עדוּת ברוּרה עד היכן סמכוּתוֹ של כוֹתבה מַגעת. יכול ואָדם כּוֹתב דברים של טעם על סגנוֹן אמנוּת־הבנייה בתקוּפת ביצנץ, למשל, אף־על־פּי שמעוֹלם לא עסקה ידוֹ במלאכת הפּסיפס של שיִש ושל זכוּכית. אבל אין הדבר כן בתחוּמי הערכה של סגנוֹנוֹת בספרוּת. כאן חייב המַעריך לדעת את לשוֹן הסגנוֹן על בּוּריה, הוֹאיל וכלי־הסרסור הבאים להבּיע את האמוּר בעלי־מַשמעוּת הם, ומאותו סגנוֹן גוּפוֹ הם, ואם הללוּ לָקוּ, הרי ניטל כוֹחם של הסברוֹת והרעיוֹנוֹת. לפנינוּ מעין הכלל הידוּע של סתירה הגיוֹנית בהלכוֹת טהרוֹת — “טוֹבל ושרץ בידוֹ”.

על שום מה כופר אני באפשר המדעי של מחקר בלשון־הדיבור־העברי בשעה זו? מאחר שאין בידי שוּם בריה דרך־של־מחקר בשביל בדיקת הדברים שלפנינו, ניתוחם, מיוּנם וקביעת עיקריהם וחוּקותיהם. פּסוּק ראשון זה, ושעליו כל בנין המחקר עומד, המחליט ואומר “כך מדברים”— פסוק זה אין בו שום משמעוּת של ממש, שכּן קודמות להחלטה ואמירה הללוּ עולות גייסות של שאלות הדורשות תשוּבתן, ושאין תשוּבה להן: 1) מי מדבר כך? — 2) וכמה מספר המדברים כך? —3) וכמה שנים מדברים הם כך? — 4) ומה גילם של המדברים? — 5) וטיב חינוּכם מהו? — 6) ושנות ישיבתם בארץ כמה הן? — 7) ומהיכן ידוּע לי שיוֹסיפוּ וידבּרוּ כך? כלומר, אפשר וצוּרות ארעיוֹת וּמשוּבשוֹת הולכות ומתקנות את עצמן ואין הדיבוּרים שבפיהם בשעה זו בני־קיימא לעתיד לבוא? — 8) וכלום אין בארץ בני־אדם שמדברים אחרת ולא כך; כלומר, מביעים הם בעברית אותה מַשמעוּת גוּפה בצירוּפי־לשוֹן אחרים מתוּקנים יותר? — 9) ואם מצוּיים אחרים אלה מה מספּרם? — 10) ואם מספּרם של האחרונים גדול (או קטן) ממספרם של הראשונים, איזוהי הדרך שתוֹרנוּ, כיצד מכריעים שצד זה עיקר וקבוּע וזה טפל וחולף? — 11) וכלום ידוּעה היתה הלשוֹן להם (למדברים) קודם לדיבוּרם בה? — 12) ומה מעמדם בחברה של “המדברים כך”? — מניתי כאן שתים־עשרה שאלות כמנין שבטי ישראל, ועל־כרחו שהמחקר ישיב תחילה עליהן קודם שהוּא מחליט ואומר — “כך מדברים”, ושעל יסוד החלטה ואמירה אלו יוצא הוא ובודק הויה זו לאור מדע של בלשנוּת. אבל עדיין לא מניתי את כל השאלות, ובידי להוסיף עליהן כהנה וכהנה עד אין שיעור.

כוונתי לומר: לפנינו הויה, ששלשלת-“הנעלמים” שלה אין לה סוף. ואפילוּ אתה מסכים לכך, כהוראת־שעה, שהרי מדע הבלשנוּת כהרי המתימטיקה, אי־אפשר שהמחקר ישייר “נעלמים” הללו בחשכת מחבואיהם. חובתו שיגלה עמוקותיהם קודם שהוּא פּותח בתיאור דמותה של הויה זו ומוציא מתוך הדמוּת המתוארת, כביכול, את מסקנותיו. והנה ענין שתמוּרותיו מרוּבות כל־כך במסיבותיו, ושאין לך שליטה עליהן (שלא כבפיסיקה או בכימיה), הואיל והם בתחום התרבות, וּבמסוּבכוֹת שבפרשיוֹת התרבּוּת, ולא בטבע — כלוּם ידוּע לחיים רוזן מה “מספּר הנבדקים” שענין כזה תוֹבע לעצמו בשביל שתהא בידי החוֹקר רשוּת ליתן וַדאוּת כל־שהיא לסברוֹתיו? מספּר זה מנינוּ אלפים ואוּלי ריבואות! אבל בחיבוּרו של רוזן מוצא אתה דיאגרמות וסימנים וסמלים ושאר כלי־שרת שהסטטיסטיקה בימינו משתמשת בהם, ובמקום אחד בלבד אתה מוצא שבעה־עשר בחוּרים (!!) שנבדקו על־ידי המחבר בענין של מה-בכך (פירוש המלים של שיר לא חשוּב אחד). אמוֹר מעתה, כל הדברים שרוזן קובע על יסוד השערה ועל יסוד רשמים, ואפילוּ על יסוד נטיות־שבלב ומאוַיים־שבלב, הוא קובע. ומהיכן יקחו הדברים סמכוּתם המַדעית, כבדם ואחריוּתם המַדעיים? מר חיים ורקר, העומד בראש עובדי דפוס “הספר” בירושלים, ש“לעולם אין לפסוח בהכרת תודתנו על אותם הַאנשים, שחלקם בהפיכת רעיונות המחבר ללשון הממשוּת לעתים אינו קטן משל בעל הדברים עצמו” (עמוד ח׳); ואפילו בני־לוָיה הללו של עובדי־הדפוּס, ש״אליהם נלווּ אנשי הביצוּע הטכני של הוֹצאַת ׳עם עוֹבד׳ בדאָגה בלתי־נלאית (לפי שעה אני מסיח דעתי מלשון־הזהב של בלשן זה, אבל בהמשך הדברים נעמוד עליה), כרגיל, בכל הַנוגע לצד החיצוני של הספר״ (כנ״ל); ואפילו “המערכת שבראשה עומד שלמה גרודזנסקי”, וש״היא אשר יזמה את חיבוּר הספר הזה ואת הוצאתו לאור״ (כנ״ל) — כל אלה ודאי עשו את מלאכתם באמונה, אבל לא מהם ולא מ“יזמתם” ייוָשע חיבורו של חיים רוזן. מוּטב, שהיה שואל בעצתו של הפּרופיסור בּאקי, וזה מגלה לו סוד “מספר הנבדקים” שהענין תובע לעצמו קודם שעוסקים בדמוּתו; ומובטחני, אילוּ נמלך בו ודאי היה נרתע מפני כובד האחריוּת והיה מושך ידו מחיבּוּרו, אף־על־פי שכבדה עליו ה“יזמה” של שלמה גרודזנסקי.

שמעתי אומרים, שבלשנים מובהקים מרבים בשבח כשרונותיו של המחבר. על הגדול שבהם, הפּרופיסור יעקב פולוצקי, שהכל חייבים בכבודו, אפילוּ נשען המחבר בהקדמתו: “אשר משלו (פּולוצקי) משוּקע בספר זה כל מה שאי־אפשר להצביע עליו בפרטיו ושניתן להקיפו בשם חינוּך מדעי והבאת דבר הבלשנות המודרנית לפני תלמידיו” (כנ״ל). ולמה אכחד תחת לשוני, מתירא אני מאד־מאד מפני מעשי־ידיהם של “כשרונות” שלא קראו ולא שנוּ ולא למדוּ את העברית מבית אביהם, ומתחילים הם להגיס ביורה רוֹתחת זו של הדיבוּר והכתב העברים. אחריות בלא־יצרים, מה שקרוּי זהירוּת ומצפּוּן מדעיים — מידות אלוּ עדיפות בעיני מן הזריזות היתירה של “בעלי כשרונות”. אלא שאין זה מעניני, שכּן לא בבלשן שבחיים רוזן אנו דנים.

ואם בפרקוֹ על לשוֹן הדיבּוּר העברי אין לו לחיים רוזן שום ממש להיאָחז בו וכולו פלפול בתוך חלל ריק, הרי בעסקי סגנון ולשון-שבכתב, בשעה שמתחיל הוא להדריך סופרי ישראל כיצד כותבין עברית “בלשון עממית היוצרת תמורות לדפוסים מקובלים” (עמוד 62) — על אחת כמה וכמה שתוֹעה הוּא ברשוּת שאינה שלוֹ. מַעמיד פּנים הוא כבקי גדול “במסורת הירושלמי ובמסורת המשנה ובמסורת הספרוּת העברית שלאחר המשנה”, והדבר אינו כן. כל בקיאוּתו במלונו של אבן-שושן והוא פּוֹסק אחרון שלו, אבל כשהגיע לבעל “ספר מלים” כבר כתוּב אֶצלוֹ שם המחבּר “יאסטרו” לפי השער האנגלי Jastrow ואפילו לא הטריח עצמו להסתכל בשער העברי, שבפירוש כתוב שם — ״יאסטרוב״. ואין צורך להרבות ראָיוֹת בכך. אדם שכותב: ״… לא מן הלשונות השמיות מתרחקת הע״י (העברית ישראלית— ש. צ.) על ידי אובדנה את ההגאים הנחציים, אלא מן הצורה המשוערת, שספּקוּלציה מדעית בנתה אותה, של הלשון השמית ה׳קדומה׳. ייתכן שמהמצב ההיסטורי הקדום של ספרי המקרא מאות בשנים לפני ספירת הנוֹצרים מתרחקים אָנוּ על־ידי עשׂיית עי״נינו כאל״פינו, חי״תינו ככ״פינו, טי״תינו כתי״וינו, אך אולי, אף כנראה, לא מהיגוים של נקדני טבריה; בודאי מתרחקים אנו בכך מאותם בני־מדבר החיים חיי נוֹמאדים במדינתנוּ, שמדבריות מבטאָם וגומר" —; או כשהוא דן בעגנון "ידוע כשומר שמירה עקרונית על טופסי הלשון שקדמו לע״י; לא ירצה להכיר במידה מרובה בכשרן הפוֹרמַלי של מילוֹת־החיבּוּר המשעבּדוֹת״ (רחמנא ליצלן! מה גדול פשעו של עגנון!) וכותב: "אוּלם עצם העוּבדה של צורך בהיערכוּת המַחשבה, בשעבוּד מקומות מסוּימים, מוכּרת גם בסגנוֹן עגנוֹן וניכרת בדבריו (ברוּך השם!). עלינו לראות כמה פּחות מנחה אותנו בכל אותם הדברים במהלך העליה והירידה וההלוך ושוֹב, כאשר עוֹקבים אחרי משפּט שלו — כמה פּחות ממה שהרגשנו זאת בדברי ברגמן״ (עמוד 131); — או ״לפי דרכי לשון המשנה מנוּצלת כל אפשרות״; — בּרוּר לכל קורא, שלפנינו לשון מקולקלת וקלוקלת, מכורבלת ומסורבלת, עכובה ועקובּה, עלוגה ולעוזה, ושאינה אלא מין סורסית ולא עברית. ובידי להביא דוגמאות כאלו למאות הואיל וכך לשונו של חיים רוזן על־פני שלוש מאוֹת עמוּדים של חיבּוּרוֹ, ואין דף פּנוּי מהן.

איני מקל ראשי וּודאי לא נתעלמו ממני הקשיים הגדולים שעלוּ בשדה ההבּעה העברית, משנזדמנה לה בדרכה ההרצאה העיונית שבתרבות המערב (ובעיקר מימי מנדלסון ואילך), ועל־כרחן שיתמזגו שתיהן זו בזו. כיצד מפייסים בין לשון שסדרי פסוקיה מטבע ברייתם בזה אחר זה הם, לבין בנין רעיוני שבשוּם פנים אינו מוַתר על החיבוּרים־שמבפנים ועל גישוּשי־דרכים בשעת התהווּתו של תהליך המחשבה גופו, ושמטבע ברייתם סדריה זה בתוך זה הם? בשאלה זו היו מתלבטים צוייפל ושמעון בּרנפלד; ומעַנה היתה את אחד־העם, ואף־על־פי שהרבה השיג בתחום זה, לא בכל מקום שלם היה הישגו; עבודת־מזיגה קשה זו יִגעה כוחותיו של דיזנדרוק וקיצרה ימיו ונטלה לא מעט מכּוֹבד משנתו של קלצקין. ועד היום הזה כל סופר עברי שעוסק בדברי־עיון, בין במקור ובין בתרגום, מבזבז בכדי כוחות מרוּבּים, כשהוּא כּוֹסח והוֹלך בשׂדה-קוֹֹצים זה. וּודאי לא תגבּוֹר ההבּעה העברית על תקלה זו שלפניה, עד שיקום דור של חכמים שעיוניהם לובשים צורתם באופן ספּוֹנטני בתוך העברית, שהיא לשונם הטבעית, וממילא מצטרפים מבפנים הרצאת־הדברים העיונית והדפוסים המיוּחדים שבלשון־ההרצאה למזיגה אחת.

אבל איתרע מזלה של העברית בארץ, בשעה שהתחילה מחַיה את עצמה בכל תחוּמי היצירה, שהללוּ שעסקו בסוּגיה העיונית לקוּ בחסר בשני תחוּמים. ראשית, רוּבם ככולם מיוצאי גרמניה, או מן התלמידים שבבתי־אולפנא שלה, היוּ, ורגילים הם להרצאת־דברים של אוּמה זו המפורסמת בערפל וּבסרבּוּל שבסדרי פסוּקיה, יותר מכל שאר האוּמוֹת (צרפת ואנגליה) מבוני התרבות המערבית, וממילא העברית רחוקה ולועזית היתה על שפתותיהם של הוגי־דעות אלה ובתוך מחשבתם. ושנית, כדרך שנהגו בני ארצם בחיי המעשה, כלומר, תירגמו כצורתם את הפּסוקים של הלשון השגוּרה בפיהם (גרמנית) והולידו מין ז׳רגוֹן של דיבּוּר, שאין לו שורש וקיוּם בעברית, אף החכמים בשׂדה־העיוּן נהגוּ כך. גם כאן נולדו משפטים ופסוקים ודרכי־חיבּוּר שבין קטעיהם, שבשוּם פּנים אין העברית סובלתם ואי־אפשר שיתמזגו בתוכה; מין ז׳רגוֹן מדעי גרמני באותיות מרוּבעות, מעורפל ומסובך ומעוקל וכבד תנוּעה ומשמעוּת, שבמוקדם או במאוחר תקיא העברית ילידי־חוץ־ונכר הללוּ. די לו לאדם שיקח שיעורי המורים באוניברסיטה, שיוצאים לאור על־ידי “מפעל השכפּוּל” של תלמידיהם (ובתוֹכם ימצא גם שיעוּריו של מחַבּר “עברית שלנו”, שבספרו אנו דנים בזה), ויעיין בהם עיוּן חטוּף, ומיד יעמוד על החורבן הגדול ועל הכיעור הגדול שמלאו דברי־חכמה אלה. והנה בא חיים רוזן ופורש חוּפּה על ז׳רגון גרמני זה ועושה לו קידושין ורואה בו פדות וגאוּלה מן ה“מדבריות” שבלשוננו.

ואַל יבוֹאוּ ויטענוּ כנגדי: באמת, בקי בעל “עברית שלנוּ” “במסוֹרת הירושלמי ובמסורת המשנה ובמסורת העברית שלאחר המשנה”, אלא ע״י (עברית ישראלית) מין עבודת־קודש לו, ורבים כמוֹתוֹ בארץ, ומתוך קנאוּת וחיבה לע״י, בכוונה ובדעת כותב הוא כפי שהוּא כותב. לצערי, אין הדבר כן. תהליך־של־כתיבה, והסגנון שמבַנה עצמו מתוכו, אינם פּשוּטים כל־כך. כוח־כפיה יש בו באותו תהליך. אם באמת אצוּרים ואסומים בראשך דפוסי לשון מן המקורות כמעט ולא בעל־בחירה אתה. סח לי ידידי מרדכי בן יחזקאל, כשהיינו מדיינים באותה הפקרוּת הרוֹוַחַת בימינו בלשון־שבכתב העברית, ואמר לי בזה הלשון בקירוּב: “צא וראה מה שאירע לגרשם שלום, לכאורה לשונו יוצאת־דופן ורחוקה קצת, אבל הואיל והוא שקוּע כל ימיו במקורות, בספרי מקוּבלים וחסידים ויראים, וגדולה בקיאוּתו בהם, בדקתי ומצאתי שאפילו מה שנראה לנו בסקירה ראשונה משונה ומשוּבש אצלו, לעולם יש לו על מה לסמוֹך, ואחד הוּא בתוך החבוּרה המַערבית שסגנוֹנוֹ עברי ואפילו גונו מיוּחד וחדש”, והסכּמתי עמוֹ ואף הזכּרתי לו שמוֹ של ד״ר קרוֹיאנקר ז״ל, שעמל וטרח וברוב ענוותנוּתוֹ קיבל על עצמוֹ מרוּתה של העברית והשיג מה שהשיג. שכּן דומה אוצר הצוּרות שבזכרונך למעיין חתום, אבל כשאתה נצרך לתוכו, הואיל ודחק עליך חפץ ההבעה, מיד נפתח הוּא לך, והצירוּפים צפים ועולים מאליהם, וכפוף אַתה להם ואין אַתה בן־חוֹרין לעשות בהם כרצוֹנך. וכאן, בכפיה נסתרת זו, בית־היוצרים הנעלם של סגנון, כל חנוֹ וכוחו. לא כן אצל חיים רוזן, המשוּבּש והמשוּנה שבעברית שלו מהעדר ידיעה הם. המשך הוא לדבר שכבר קבל עליו צבי מאלטר לפני חמישים שנה, בתרנ״ז, בהקדמתו לתרגומו “ספרות ישראל” של משה שטיינשניידר, וזה לשונו: “אבל לדאבון לבנו הננו רואים, כי גם הסופרים המשובחים שבינינו משתמשים לפעמים רבות לא רק במליצות אשכנזיות, שאין להן כל ריח עברי, כי אם גם בסגנון המאמרים וקישורם הנהוג אך ורק בשפת אשכנז, כמו למשל: ׳כי היה ראובן בעיר ב., זאת הגיד לנו שמעון׳ וכדומה. אין אני צריך לבאר להקורא, כמה מן הזרוּת יש במאמר כזה, כי כל איש היודע את רוח שפתנוּ ושימוש המלה ׳כי׳ יבין את כוונתי”. והנה כל הבנין הסגנוני, כביכול, של חיים רוזן עומד על מַאמרים מעין “כי היה ראוּבן בעיר ב׳, זאת הגיד לנוּ שמעוֹן”, ואפילוּ גרוּעים הימנו פּי כמה וכמה.

לקה חיים רוזן בפגם אחד והוּא שהכריע את הכל — מטבעו אין לו חוש לעניני סגנון אף־על־פי שמדבר הוּא גבוהות בכללי צורותיו. ויודע אני, לשון של זהורית בעיני הבּלשנים כשאתה מעלה לפניהם מציאוּתו של חוּש־הסגנון. הרי תורתם מדע טהור, אומרים הם, ולא קסמים ומעשי־כישוּף. ואף־על־פי־כן מיום שראיתי את ביאליק מוחק במקומות אחדים “מפני” ומשנה וכותב “משוּם”, ובמקומות אחרים מוחק הוּא “משוּם” וכותב “מפני”, ובאמת על־ידי שינוּי קל זה היה כל הפסוק מהוּדר ומלוּכד משהיה — ידעתי שבעניני סגנון גדול כוחו של החוּש מכוחו של המדע, כביכול. ולא כל־שכּן כשהמדובר בבן־אדם תוֹעה ברשוּת שאינה שלוֹ.

ולאמיתו של דבר אין לנו צורך באותו ערפל גרמני. פּתוחות לעברית העיוּנית דרכי־השפעה קרובות ונאות יותר לרוחה מן ההרצאה האפלה והבּרבּרית של אוּמה זו. יש, למשל, לשון של עיוּן בצרפת, שסדרי פּסוקיה, כמעט דוגמת העברית, אף הם בזה אחר זה. ומפורסמת מימרתו של רינאן המשתבחת בקרבה זו שבין הגאלית לבין לשון התנ״ך! אף דיקארט ופאסקאל וחיבוּרי לייבניץ הגרמני הכתוּּּבים בלשון צרפת ובוּפון וכל סופרי המאה הי״ח וברגסון בימינו וכיוצא באלוּ, כתבוּ בפילוסופיה ובמדעי המדינה והחברה ובתורת החי והדומם, ואף־על־פּי שלא ויתרוּ על מידות הבהירוּת ועל ההדר ועל הצמצום שהלשון הגאלית מצוּינת בהם, אף־על־פּי־כן מצאוּ מזיגה מוּפלאָה שבין “זה אחר זה” לבין “זה בתוך זה” שהסגנון העיוני תובע לעצמו.

כלום לא ידוּע למחבר “ע״י” אותו פסוק בכתבי היינה (היהוּדי), שבדרך מוחשית, טיפּוֹגרפית, עשה ללעג ולקלס והפגין על המגוחך ועל המוּפרך שבסבכי הרצאת־הדברים הגרמנית? כשפּתח בשוּרה ראשונה של מאמרו בראש העמוד ב“געהאַבּט”, ואחר הלכה והתפּתלה ההרצאה בנשימה אחת, כעשרת בני המן, ועד כדי מחנק, לאָרכּוֹ ולרחבּוֹ של כל העמוּד והסתיימה בפסיק, אלא שבעברו השני של הדף, בעמוד ב', באה נעילת המאמר ב“האַבּן” נשכח ומרוחק ועזוב זה! כלוּם לא ידוּע לרוזן שקאנט היה קובל כל ימיו על אותה קלקלה והיה משבּח את מנדלסון (היהוּדי), שהכניס מעט אויר ומעט בהירוּת ומעט הדר בבנין פסוקיו בשפת הטבטונים? והרי זה מעשה־אונס ושפיכוּת־דמים להטיל תעוּדה משוּנה זו על העברית המתחדשת, שתבוא ותערה מפּסלתה של אפלת גרמניה וערפליה לתוֹך לשוֹן-הקוֹדש.

והרי דוקא בימינו, על־גבי הישגיהם של ראשונים ועל-גבי כשלוֹנוֹתיהם, נפתחוּ שערים לרוָחה, למזיגה מבוּקשת זו שבין הלשוֹן העברית לבין דרכי ההרצאה העיוּנית המערבית. לא היה דוֹר שנתגלוּ לו שפעת האוצרות הגנוזים בספרות העברית ורוב עשרם כפי שנתגלוּ לדורנו. ומעולם לא נתברכה העברית השרשית בגמישוּת תנוּעותיה ובכוחות הסתגלוּת וביכולת צירופים ובשליטה על מערכות דברים וסדריהם, כשם שנתברכה עברית דורנו בסגולות אלה. ועדיין ההכרה בלב העוֹשׂים במלאכת־חשׂיפה זו, שאין אָנוּ עוֹמדים אלא על פתחם של בתי־גנזים הללו ולא נגעוּ האצבעות אלא בטפחים אחדים שבאדמת ארץ־הרים זאת של צורות ודפוסים וגונים ומידות ודמוּיות שבלשון הכתב העברית, ושנערמו בהמשך הדורות ונשארו לנו למורשה.

אבל תהליך זה מבקש ענוותנות ושהוּת וארך־אַפּיִם ועין יפה ויד נדיבה ולב אוהב, ובעיקר עמידה של יראת הרוממות לפני השגב שבעבר ותפארתוֹ. ואם אלה יינתנוּ לו ודאי בזמן מן הזמנים יגיע תהליך זה אל תכליתוֹ. והנה בא רוזן וּמַכניס לרשוּת זו קוֹצר־רוּח ובהילוּת ויצרים רעים ורברבנוּת וזלזוּל ועמידה של חוּצפה כלפּי ירוּשה דורות, ואין הוּא בודק עצמו ואין הוא שואל עצמו — מי שׂמני? מהיכן הסמכות ומהיכן היהירוּת לחתוך בדברים שאינם משלו? ובאלה גדולה קלקלתו.

מודה אני ומתוַדה, שלא קראתי “עברית שלנו” עד גמירה. כוח לא היה בי לעשות כן. אף צורך לא היה לעשות כן, בשביל לעמוד על טיבו של החיבוּר. שמעתי מפי ידידי עמנוּאל אולסבנגר, שהמתימטיקאי קנטוֹר היה מקבל ספרים רבים במקצועו, ובעלי המחברים דוחקים עליו שיחווה דעתו על חיבוריהם. וכיון שלא היה סיפּק בידו לקראם כוּלם עד סוֹפם, מצא תחבוּלה לקצר דרכּוֹ וכך היה נוֹהג: “קוֹרא אני”, היה אומר, “עד הטעוּת הראשונה ולפי מין הטעוּת קוֹבע אני טיב החיבוּר”. הפעם אף אני נהגתי כך; מיד בדברי ההקדמה כשפגעה בי אותה “דאגה בלתי־נלאית” חשוּדים היו הדברים בעיני. מרובות, הוי מה מרוּבות, דאגותיו של ישראל, אבל סוג זה, “הדאגה הבלתי־נלאית” אינה ישראלית, גרמנית היא. אף-על-פי-כן אני מבליג ומוסיף וקורא בקשיי־קשיין וּבתרעוֹמת גדולה וברוֹגז רב, עד שאני בא לעמוּד 132 וקורא שם: "דברי ש״י עגנון בסגנון הפריאודה הישראלית של ברגמן וחבריו הפילוסופים, של ההוגים, של אנשי־המדע, של המדינאים, של העתוֹנאים, של הפּקידים כּוֹתבי הדינים־והחשבונות, של כל המַשׂכּילים כמעט שאינם משוררים, היוּ מצלצלים(!) כך: ׳רוח־הקודש ניצנצה בועדת השופטים לפרסי ישראל (ההמשך במקור של עגנון — שהמליצה) כאשר המליצה לפני שר החינוך והתרבות להעניק לי את הפּרס לשנת תשי״ד (ההמשך במקוֹר— שאם); שהרי, אם יבוֹאוּ (ההמשך במקור — ויאמרו) וישאלו, מה (ההמשך במקור — ראיתם) ראו (המקור — שנתתם) שנתנו (במקור — פרס ישראל לסופר זה) לסופר זה פרס ישראל (במקור — תעמוד לי) הרי אז תעמוד לי זכות חמישים שנה (במקור— שאני כותב בלשון-הקודש) שבהן כתבתי בלשוֹן הקוֹדש (במקור — שאם) שהרי אם ירצה השם (במקור — בל״ג בעומר, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה) ימלאו לי בל״ג בעומר, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, חמישים שנה (במקור — מיום) מהיום (במקור — שפּירסמתי) שבּוֹ פּירסמתי שיר ראשון (במקור — גיבּוֹר קטן שמו) ששמו ׳גיבּוֹר קטן׳ — כשבאתי למקום זה ידעתי עם מי יש לי עסק; הנה הוַנדליזם… וכשהעליתי על הנייר דיבור קשה זה, וַנדליזם, היססתי בלבי והלכתי ועיינתי במלון האוכּספורדי לדעת מה משמעו המדויק של דיבור זה ומצאתי שם פּירוש זה: “(חבר) של הגזע הגרמני ושהחריב את גאליה ואת ספרד ואת אפריקה הצפונית ואת רומא, כשהוּא מבער הרבה ספרים ומעשי אמנות (ובהשאָלה וגם בדיבור) כל המבער מעשי אמנות בדעת או מתוך בּערוּת”— עמדתי והחלטתי: כאן מקומו של דיבוּר קשה זה, ועכשיו שעתוֹֹ, וסיימתי בלי היסוּס את פּסוּקי — הנה הוַנדליזם הוֹלך ובא בתוכנוּ! ולא הוספתי עוד לקרוא בספר הזה.

ודאי יתמה הקורא, כשאני בא בסוף מאמרי לומר לו, שלאמיתו של דבר אין שוּם חשיבוּת לספרו של רוזן ואין הוּא ראוּי שידוּנוּ בו בכובד־ראש. הואיל והפזיזות שבהשערותיו והרעוע שבבנינו והקלישוּת שבידיעותיו והמשוּנה שבקפיצותיו מענין לענין והבולמוס שברדיפתו אחר הבטל ואחר המופרך פוסלים אותו מכל הבחינות. ואין פרשה אחת בספר הזה, בדקדוק העברי ובתולדות הלשון העברית וביחסי העברית המקראית לארמית שבמשנה ותלמוד ובכיוצא באלו, שתהא נקיה משיבושים ומטעוּיות ומסברות פורחות באויר שאין להן על מה לסמוך. אבל אילו באתי לפרט בכל אלה צר בית־קיבוּלוֹ של המקום מהכילם. ובדין ישאל הקורא — אם כך הספר בעיניך על שום מה אתה דן בו באריכוּת כזו? תשוּבה לשאלתו ימצא הקורא באחת מן השוּרוֹת הראשונות שבמאמרי. שם אמרתי: "דומה, הכל מכוּבּד כאן — ׳עם עובד', הוצאת־ספרים חשוּבה מאד, ומי לנו גדול מן האוּניברסיטה בתרבוּת ובסמכוּת ובדקדוּקי־מדע״ — ומכאן, מאותה גושפנקא כפוּלה שחיבּוּר זה חתוּם, בה גדולה כל־כך חשיבוּתו.

ואקצר בענין “עם עובד”. אבל אילוּ קם מקברוֹ בּרל כּצנלסוֹן ז״ל, שהיה סתר ומגן ללשון העברית בארץ הזאת וכל ימיו בערה בלבו אש האהבה והקנאָה לה, ושהוּא גוּפו בעל סגנון גדול היה — אילו קם מקברו בּרל כּצנלסון ז״ל ורואה במה עוסקת הוצאת־הספרים שהשקיע בה כל כוחותיו, ודאי קריעה היה קורע בתכריכיו וחוזר ביגון ובבושת־פנים אל קברו.— לא כן בענין האוניברסיטה, על־כרחי שאאריך את הדיבור. המחלקה שלה לחקר הלשון העברית תלמידי־החכמים פּוחתים והולכים בה, וגדולה הסכנה שעד מהרה תהא מרבץ ומרכז לעם־הארצוּת. חיים רוזן אינו בן יחיד שם, ומה שמכוּנה בפי המלוּמדים בשם “גישתו”, גישת רבים היא. הנה מוּנח לפני גליון “הארץ” מיום ו׳, 22.2.1956, ואני מוֹצא בו שני מאמרים מאת משה גושן (אף הוא מורה־הוראה באוניברסיטה). מאמר אחד דן ב“עברית שלנו” של רוזן, ורחמנוּת לראות כיצד מתיגע המבקר ומשתדל לטהר דבר שאינו נקי בעיניו. לכאורה מגלה הוא את כל כשלונותיו של ספר־נפל זה; בבנין החיבּוּר ואנדרלמוסיה שלו: “אילוּלא הופרעה ההרצאה בהרבה מקומות בטיולים ארוכים, שקשרם אל הנושא הנדון לעתים רופף למדי”, בדרך כתיבתו שהיא: “רחוקה להיות מתוקנת ומסוגננת”; וּבחטא כּבד מאד שחטא המחבּר “באידיאליזציה של המצב לפי דרישות השיטה”; ובדרך שימושו במונח “לשון המשנה”: "שהטעה את המחבר״; ואפילו מזהיר גושן את הקורא מפני “השגיאות העניניות” של רוזן, ומפני דברים שאינם מיוסדים ״על המחקר החדיש דוקא״; ואפילו אומר הוּא, שרוזן “קובע את כלליו לא פעם בלי תשׂוּמת־לב מספקת לעוּבדות הלשון” (ואני בעניוּת דעתי איני יודע "עוּבדות הלשון״ מה הן. — ש. צ.); ושהוא משתמט; “מאחורי המסך ׳בדרך כלל׳”, וכיוֹצא באלה מן ההשׂגוֹת הקשוֹת והחמוּרוֹת. אלא שגושן מַקדים רפואה למכה ואומר: “שדברי רוזן במקומות המכריעים נכונים על אף גוזמאותיו הקיצוניות”. ואינו סניגור בלבד אלא גם תועמלן חרוץ ורואה את הספר הזה קדושה אחת שנתוֹספה על עשר הקדוּשות שארץ-ישראל מקוּדשת בהן, וגוזר הוא עלינו “קריאת־חובה” בספר הזה, גזירה שהציבור ודאי לא יעמוד בה! על שום מה נוהג כך מר גושן? הואיל “ולא הדברים העיקר אלא הגישה בכלל”. ומה חשיבות בגישה הזאת? פּתח הוא "שדרכו יכול גם מי שאינו בלשן מקצועי להיכּנס ולראות את לשונו, את ׳העברית שלנוּ׳ (כלומר של מר רוזן וגושן כאחת!) בעינים חדשות״. ואשרי עינים שכך רוֹאוֹת!

אין מר גושן, חס וחלילה, דומה לחיים רוזן, ודאי בן־תורה גדול הוּא מחברו. ואף־על־פי־כן בן־מינו הוּא. גם ידו של גושן במעל הזה, בחוּרבנה של העברית; “מאחורי מסך” של בריה מדוּמה ובדוּיה מן הלב והקרויה בפיו בשם “העברית שלנו”, ושאין איש יודע ושאין איש יכול לדעת מה טיבו של גולם זה. ולשם מה נצרך מר גושן לגולם זה? משוּם שאף הוּא אינו מַקפּיד על עצמוֹ ולוֹעז (בעיקר “מגרמן”) פּסוּק עברי, הואיל ולא חוננהוּ אלוהים בחוש הסגנון ובידיעת הכתיבה, וממילא משבש הוא אותם ומרבה בעקיפין את עם־הארצוּת בעצם כתיבתו. לפיכך פורש הוא אפריון זה של “עברית שלנו” שיחפה על כל עבירותיו. שכן בתחומי “העברית שלנו” אין חוק ואין משפּט והכל הפקר, וממילא גם עבירות אינן בנמצא. והנה במאמרו השני ב“הארץ” יושב מר גושן על כס המשפּט ופוסק הלכות ברבים, ואביא דוגמאות אחדות מכתיבתו: “מתעוררים קשיים”, וזה, במחילה מכבודו, ז׳רגוֹן גרמני או, “האם אמנם” (בלא וו לאחר א׳, וגושן כותב מלא) — והנה יש ״אם אָמנם״ אבל אינוֹ שאלה; יש “האף אוּמנם” והוּא שאלה, הוֹאיל ו“אמנם” ודאי ו“אומנם” ספק, ולפיכך לעולם הוא עם הא השאלה. ובעל “העברית שלנוּ”, ושוּתף בגישה ללשונו החדשה של מר רוזן, ושיסודה במקרא, והמשנה והתלמוד לא באו אלא בשביל להרבות מלים במלונים (כך בפירוש אומר רוזן), ועוסק גושן גם ב“היכל הקודש” — הרי חוֹבתוֹ לדקדק בהפרשים אלה. — או “אבל שמא כבר נוֹדע ברבים”, “כלום ושמא”, ו׳ במקום ה“אבל”, אינה כתיבה מתוּקנת ומסוּגננת יותר? או למשל פּסוּק כזה: ״… שנוֹסיף אָנוּ מצדנוּ פּגיעוֹת חדשוֹת וניצור חריגים במו ידנוּ". ולזאת התכוונתי כשאָמרתי, עתִידה האוּניברסיטה שתהא בקרוֹֹב מרבץ לעם־הארצוּת.

אַתם, חכמי הלשוֹן, מתמוֹגגים אַתם מרוב חכמתכם ואינכם מַרגישים בדליקה שאַתם מלבּים סביבוֹתיכם. כלוּם כסבוּרים אַתם שאָנוּ, שהוֹצאנוּ לשוֹן זו מן האֵלם והעלינוּ אותה אל הדיבוּר, נשב בשלוה ונחרש ונשקוֹט בשעה שהעברית נחרבת והוֹלכת על־ידיכם? אם כך אַתם סבורים אינכם אלא טועים. עוד לא כבתה אש האהבה והקנאָה בלבבות לשפה הברוּרה הזאת. מכבר אנו יושבים בבתינוּ וחורקים שן על החבּלות שאתם חובלים בה. עכשיו גדושה הסאָה! לכו לכם אל חקירוֹתיכם, הווּ סוֹפרים וּמוֹנים את המלים, בּוֹחנים את השרשים וּמַשוים את הניבים — אבל מן הפּסוּק העברי החי אִספוּ ידיכם! ויפה שעה אחת קוֹדם.