אין אפוטרופוס ללשון אלא פיה של האומה המדבר בה. ואילמלא מצוּוה העברית בימינו ואף אנוּסה לבלוע ולהטמיע אלפי מלים בדויות בקצבת־זמן מועטת, הרי אפשר היה ליתן למרוצת־העתים שתעשה בה כדרך שהיא עוֹשׂה בלשוֹנוֹת אחרוֹת. אבל אָנוּ על־כרחנוּ שנזרז קילוּחה, ונעשה בידים ומדעת מה שנעשה אצל אחרים בדרך הטבע הסמוּי מן העין. בכל מקום ומקום דומה לשון לאילנות־ירוקים־תמיד. ודאי גם הללו משירים ומחליפים עליהם, אלא שמתמידים הם בנשירתם ובצמיחתם ואין שלכתם ניכרת. אף שפת־הדיבור כך — משירה מלים ומצמיחה מלים ולעולם בירקה עומדת. והנה איתרע מזל אילנה של העברית, שנקצץ גזעו ועיקרו בלבד שמר ליחו. עכשיו לאחר שחזר למקום גידולו וחיוּתו הריהוּ נחפז למלא בזמן קצר מה שהחסיר אלפי שנים. ולפיכך שעתו הגדולה אף סכנתו הגדולה. ולא די לנו שנתחדשה מלה והשליכוּה בשוק והיא מהלכת שם, חייב אתה לצאת בעקבותיה ולראות ולדעת כיצד היא מתישבת שם עם הלשון, ואם אין זו נבנית מחורבנה של זו. ועל אחת כמה וכמה שאין לנהוג בה קלוּת־ראש, ולהגביה את החידוש כתכלית לעצמו, להשתעשע ולהתגנדר בו. כל יתר, שאינו צורך ואונס, לא כנטוּל דומה, אלא ודאי פגע רע הוא. ובסוגיה זו רצוני להשמיע כמה דברים.

מיוֹם שקרא אָדם הראשוֹן שמוֹת לכל נברא בּוֹרחת לשוֹן הדימוּיים והמושגים מן הקבע ואינה מיחדת לכל גוון מגוניה דיבור בפני עצמו. ואין הלשון נוהגת כך מתוך קמצנות ועניוּת אלא מתוך גדלוּת ורוח נדיבה. אפילו את התיבות שהיא ממַנה על שמות־עצם, כגון בשר ולחם, מיד היא נותנת אותן בהקפה לדמיונו של אדם והוא עוקר אותן מן היִחוּד שבהוראותיהן, כוללן ומצמצמן, מוסיף עליהן וגורע מהן ואף הוֹפך אותן על־פּניהן לצרכיו ולכוונוֹתיו. תיבה בימינוּ, תיבה בפני עצמה, כמעט ואין לה פּירוּש. הוֹאיל וזו המכוּונת לגוּף אחד בלבד או להתרחשות אחת בלבד או למושג אחד בלבד אינה בנמצא. אומר אתה “טלפוֹן” ומובטח אתה, שענין מיכני זה ודאי אינו מכוּון אלא לדיבוּר הנשלח על־גבי חוטי־חשמל, והנה אתה מגלה שיש משחק־קלפים ששמו כך. טוֹל מלה זו “בשר” שהבאתי למעלה ופרש משמעותה בפסוקים אלה: “בשר מבושל”, “הס כל בשר”, “מה יעשה בשר לי”, “עצמי ובשרי אתה”, ״שאר בשרו״; או טוֹל “לחם” זה שהזכרתיו ופרש פסוקים אלה: “וככר־לחם אחת”, “בזיעת אפיך תאכל לחם”, “לחם אלוהיו לא יגש להקריב”, “נשחיתה עץ בלחמוֹֹ”— מיד אַתה עוֹמד על כך, שחיוּתה של תיבה וכל עולמה בריבוי שלה ולא ביִחוּדה. ולפיכך בשעה שאתה רואה בן־אדם מחדש מלים בשביל ליחד הוראותיהן, ואינו טורח להבליע את הגוון שלפניו בדיבור הקיים בן־מינוֹ, הוה מובטח שלפניך אדם שאינו בן האוּמנוּת הזאת; כלומר, מחַדש זה העושה בתוך הלשון כעושה בתוך שלו אינו משיג ואינו תופס עיקרה של לשון וטבעה — שאין הוראות תיבותיה אלא לפי ענינן.

ודאי כשהתרבות בוראת עצמים שלא היו ולא נבראו, אתה עומד לפניהם בבחינת אדם הראשון ועל־כרחך אתה קורא שמות לברואי-עולם חדשים אלה. אבל ה“אוירון” נאה לנו משום שנשתיירה בו קרבה זו של האויר ותנועתו וקלותו וכל המתרחש בתוכו, אף־על־פי שאין במכוֹנה זו כלוּם מן האויר. וגם כאן לא תשהה התיבה בבדידוּתה זמן מרובה. מיד יתגנב אל תכנה הדמיון האנושי ויצרף אליה מחויותיהם של בני־אדם, ובמרוצת הימים יתמלא תוכה ריבוי. אפילו שמות של גופים שאינם אלא סמלים של ראשי־תיבות, כגון ד. נ. ט., ואינם גזורים משרשי מלים קיימוֹת ואין לשמם מַשמעוּת קוֹדמת לחידוּשוֹ — אפילוּ שמות הללו סופם כך. לפני כמה ימים קראתי — “עולם כעולמנו המלא ד. נ. ט.”; כלומר, עולם מלא סכסוכים גדולים בין עם לעם וסכסוכים גדולים בין מעמד למעמד קרובים לפרצם.

הוא הדין במדע עם רעיונותיו החדשים ותורות־ההסבר שלו. אם שמשאיל הוא לעצמו מלה שגורה ושכיחה שבלשון-הדיבור ויוצק אל תוֹכה תכנוֹ, עוֹשׂה אוֹתה מוּשׂג מוּפשט, מעין אוֹת אלגבּראית שאין מתחתיה שום חפץ או חויה של ממש, ונמצאת המלה מסויגת לצרכה המיוחד ועקורה מתחום חיוּתה; או שהוא מבדה מלים בדוּיות, מיוחדות לענינו ועל הרוב הוא נוטל אותן או מצרפן מלשונות שכלוּ מן הדיבוּר, כגון היוָנית והלטינית, שאין הכלל יודע אפילו את פירוש המלים שלהן. מושג זה של “כוח” בספר פיסיקה אינו אותו “כוח” שבזרועך שאתה חש בו במתיחת שריריך; ענין ערטילאי הוא שאין בו נשמת־חיים ורשאי אתה לפקפק בקיומו, אלא שנוח לו למדע שתצא תיבה זו “כוח” ותשמש לפניו. ודאי על־ידי כך משיג המדע את היִחוּד שבמשמעות, אבל אין הוא מגיע ליִחוּד זה אלא לאחר שהוא מרוקן את הדיבור מן השכל הישר הטבוע בו ומוחק כל עברו וממית אותות החיים שנתקבצו סביבו.

הוה אומר, בני־אדם שזיקתם ללשון לא זיקה של הבעה, כלומר, לא קודמת אצלם תפיסה מעומעמת בהתרחשות המבקשת אחיזה במימוש מילולי, אלא זיקתם זיקה של שימוש; כלומר, בשביל עצמם ברור הרעיון עד תכליתו ואינם מבקשים אלא לבוש חיצוני שיהא הולם אותו בשביל שישתמע לאחרים — הללו רואים את התיבות גלמי כלי־עץ ודוממים, שאינם מגידים מאומה ואינם דובבים לעולם, ובשעה שאתה נצרך להם אתה מוציא מתוכם אותו דבר גוּפו שהכנסת לתוכם. אבל מלים מיוחדות אלה אינן מלשון משאם־ומתנם של בני־אדם בינם לבין עצמם. דוקא שפת־הדיבור אינה כן. אין בה משלוַת היִחוּד והעמידה. כל ימיה פרוצה היא לחליפותיה ולהנעת גלגוליה, וכספוג זה הריהי פּוֹלטת וקוֹלטת ולעוֹלם רבּה מאד תנוּעתה.

לפיכך כל זמן שהחידוש עוסק בתחומי שמות־עצם, קורא שמות לדברים חדשים שאין עוד שם להם, כל הענין אינו אלא מן הדברים שבהסכמה וברוח השפה אינו נוגע. החיים עושים את שלהם, פעמים מקבלים את החידוּשים בסבר פּנים יפוֹת, וּפעמים דוֹחים אותם; מצניעים ומשכיחים חידושים ואפילו מחליפים הוראותיהם. לפני חמישים שנה היינו אומרים “צתּית” לדבר זה הקרוי בפינו כיום “גפרור” (דומני, חידושו של מנדלי). על שום מה גפרור נאה יותר מצתּית? אפשר משום שעצם זה (גפרור) סתם שימושו ברבים, ורק בשעה שאני מבקש אחד להצית בו שימוּשוֹ ביחיד, ונתקשתה הלשוֹן לפשוק פיה ולומר “צתיות”. או ממקום אחר. בן־יהודה קבע, בתקופת הזמירות והנגינות של ראשון-לציון וזכרון-יעקב, את השם “תזמורת” לבני־אדם השרים בחבורה, ואת השם “מקהלה” למשמיעים נגינות. באו החיים והפכו את הסדרים. בימינו התזמורת מנגנת והמקהלה שרה. על שוּם מה באָה הפיכה זו? אפשר משוּם שלא רצתה הלשוֹן לוַתּר על תואר זה “כּלי־זמר” באידיש וכל תכנו העממי שבעיירה היהוּדית. אמוֹר מעתה, דיבור שנתחדש, הלשון בתנועתה חותכת עתידו ולא כוונות המחדש. הואיל ותיבה בפני עצמה כמעט ואין לה פירוש, וכל שהיא מיוחדת ומדוקדקת יותר הריהי רחוקה יותר וריקה יותר.

ומכאן המופרך והסתירה הפנימית שבחידושי לשון. טוֹל, למשל, בריה משונה זו ״תקרית״; כעין תרגום, כביכול, למלה הלועזית “אינצידנט”. מי שחידש אותה ודאי טובה כוונתו, ובלבו אמר, מעשיר הוא את העברית, הואיל ויִחד אותה בשעתו למחלוקת־דברים ולויכוחים סוערים של סיעוֹת וּמפלגוֹת ב“כנסת” המתנצחוֹת זו כנגד זו או לאותם מאורעות־דמים של “מסתננים”. מצד עצמה מפוקפקת תיבה זו ומתעה גזרתה. הפּוֹעל “קרה” מַשמעוּתוֹ כפוּלה ואינוֹ נאֶה שיגזרוּ ממנוּ צוּרוֹת חדשוֹת, הוֹאיל שבמלאכת הקריאה הפּעלים נחי ל״א (קרא) ונחי ל״ה (קרה) משמשים בערבוביה. וכשעושים כלי חדש, לכל הפחות תהא עשׂייתוֹ כתיקוּנה. אלא שבכלל, בריה כזאת אינה מצוּיה בעוֹלם. כשאַתה בודקה (את המלה “אינצידנט”) בלשון שממנה לוּקחה אחר כבוד ושבמקורה היא ״נפל דבר״, הרי עכשיו פירושה: מאורע; התרחשות; מאורע־מושך־על־עצמו־דעת־רבים; פרק עלילה במחזה או בשירה; זכות־יתר וחובה החלות (המחוברות אל) על מקרקעין וכיוצא באלו. ובשעה שאתה מערה אותה לכלי עברי ומצמצמה להוראה אחת — מאורע־מושך־על־עצמו־דעת־רבים — את המושג “אינצידנט” במקורו ובמילואו לכל גוניו לא העתקת, וממילא הבאת לעולם בעל-מום ונפל שנתרוֹקן מתכנו. אַתה מחקת בו כל הוֹראוֹתיו והעמדת אותו על אחת בלבד, ולשון חיה אינה מוחקת הוראה קודמת של תיבה בשעה שהיא לוקחת אותה בהקפה להוראה אחרת. אדרבא, חיוּתה וכל חנה של לשון בשייריהן של ההוראות המרובות שדבקו בה בגלגוליה ובחליפותיה, ועדיין מרמזים שיירים אלה להן ממרחקים. פעם כשהיינו עוסקים בסוגיה זו, סח לי ידידי ד״ר אולסבנגר — תיבה זו “שלעכט” בגרמנית “רע”. אבל בתחילתה רמה יותר היתה מעלתה. פעם היה פּירושה “פּשוט”. ומן הפּשטות הזאת שוב ירדה עד מדרגת רוֹע. ואף־על־פי־כן, כשהגרמני אומר ״שליכט אוּנד שלעכט“, עוד פּירוּש המלים בימינוּ — “פּשוּט וטוב”. לפיכך תיבה זו “מקרה” (איני עומד דוקא עליה אלא משל היא בשביל להסביר דברי), שודאי היתה בעיני המחַדש אסימון שנמחקה צורתו, אולי נאה פי כמה, אפילו ל”אינצידנטים שבכנסת ושבגבוּלוֹת", מן הדיבוּר הריקני הזה “תקרית”, שמַכריזים עליו וּמַכניסים אותו בבריתה של העברית בפוּמבה גדולה. אין שיעוּר להוֹראוֹת ולגוני הוראות שתיבה זו “מקרה” יכוֹלה לקלוֹט בבית־קיבּוּלה. דוקא משוּם שהדרת זיקנה ויחש־אבוֹת אוֹפפים אותה הריהי נאָה יותר אף לתכלית חדשה. אין מַחלוֹקת דברים והתעצמוּת כיתוֹת והמקרים הנלוים אליהן מן הדברים שהעברית לא נזקקה להם באלפי שנוֹת עברה. אינו דומה, למשל, טלגרף, שהוּא שם לעצם חדש שלא היה עוד, לאינצידנט, שהוּא מעמד של בני־אָדם מימוֹת־עוֹלם. שליחת ידיעוֹת לאָרכּם של חוּטי־נחוֹשת בריאָה חדשה היא. ועל־כרחך שתקרא לה שם. ואַתה נוטל את tele (רחוק) היוָני ואת graph (כתיבה) היוָני (דוקא משוּם ששפה מתה היא) ומצרפם יחד ועושה טלגרף. אבל “אינצידנטים” אפילוּ בסנהדרין של ירוּשלים ובבתי־המדרשוֹת שלה היוּ מתרגשים וקיימים; “כך היתה מידתוֹ של רבן גמליאל”, מסוּפּר בספרי פ׳ דברים סי׳ ט״ז, “כשהיה נכנס (לבית־המדרש) ואומר שאלוּ, בידוּע שאין שם קנתוּר, כשהיה נכנס ולא היה אומר שאלוּ, בידוע שיש שם קנתוּר”. ואינך צריך לחדש, אלא ליטוֹל תיבה מן השכיחוֹת והקרוֹבוֹת לענין זה ולהכניס אל תוכה גוון מיוּחד זה שאַתה רוֹצה בו ונצרך לו, ויהא משתמע לפי ענינוֹ.

ואם ישאל השואל— במה כוחו של “מקרה” גדול מכוחה של “תקרית”? אף אתה ענה לו: משום שזה ריבוי בו; פעם פירושו פגיעה בענין שלא שיערוה, פעם גורל אדם, פעם תכונה שאינה עיקר בתוך הלשון וכל ימיו היה יוצא ממנה ונכנס אליה כבן־בית, ויחסי־שכנוּת נאים לו ולתיבות אחרות של הלשון; לשמותיה ופעליה ומלות-השימוּש-והיחס שלה, והוּא בתחוּמי (כמעט וּפלטה נוצתי ״במסגרת״!) חוקת־הלשון של אומה זו. ואם אתה בא ומוסיף עליו עוד גוון אחד, מיד ענני־הכבוד של עברוֹ מקיפים את הגוון הזה ומצרפים אותו למנינם, ומיד הוא בן־בית בלשון ועל־כרחו מקבל עליו עול חוקותיה ומשפּטיה. אבל “תקרית” זו, בת־בלי־שם זו — כל שערי הלשון ורוחה נעולים לפניה, והריהי כגוף זר בתוך הבשר החי, גרורה היא וסופה שחובלת בלשון, מרוקנת אותה, מרבה פצעיה. ועל כגון זה אמרו, שקשים גרים כספחת.

הרי אמרנו, מטבעו של דיבור בלשון, שלא יהא שוהה ביִחודו ובבדידותו, אלא על־כרחו שיהא פושט ומרחיב. ואם “תקרית” זו תשתגר ותתקבל אף היא תעשה כן. אבל כיון שטפיל היא ובדות, אין דרכה להביא מזונותיה מן החוץ אלא ניזונה היא מן הגוף החי שנטפלה לו. הנה עוד מועטים מאד ימיה של “תקרית” זו וכבר אי־אפשר לך לעיין בעתון ולא תהא נתקל בה בכל מדורותיו. וכבר מצאתי כתוב — “תקריוֹת רבות בכבישים”, כלומר, אפילוּ את “אכּצידנט” כבר בלעה. אין עוד תאונות־דרכים או תקלות־דרכים אלא “תקריות”, מפנים ומאחור ובכל מקום. וכבר המוות והשממה סביבן. כבר מצאתי כתוב, “דבר זה גורם לתקריות”. והכוונה לריב־שכנים, ונתפקקה הלשון העברית בכל מגע שלה עם אסופית זו.

מובטחני, סוֹפה של “תקרית” יהא כסוֹפה של “מסגרת”, שהיא מרוּבה ממנה בימים. איני יודע מי היה סנדק בריה זו. דומני, מן “ראהמען” הגרמנית או Frame האנגלית באה. תחילה היו מהססים בה, והאיסטניסים נדו לה ראשם. אבל כספחת זו היתה פושטת ומלחכת ונבנית קמעה־קמעה מחורבנה של לשון. אתמול קראתי בכתב־ידו של אדם מכובד ומשכיל מאד: “הרשיתי לעצמי שלא לשמור תמיד על המסגרות הספרותיות הכוללות את דעותיו השונות”. והרי לפניך משפט עברי שאין אתה רשאי לטעון כנגד דקדוקו ואף־על־פי־כן כולו לשון תרגום. וספרתי ומניתי את חלליהם של האזרחים הנכבדים בלשון עבר שממזרה זו — מסגרת — כבר הפּילה: מקום, תחוּם, גבוּל, מַטבּע, דפוּס, חבוּרה, כת, מקצוֹֹע, ענין — ועד סוף המנין לא הגעתי. אין אוֹמרים עוד: לפי מעמדך אין מקום לך באגודה מקצועית; אלא אומרים: המעמד שלך אינו מתאים למסגרת האגודה המקצועית.— אין אומרים: בתחום המדינה; אלא אומרים במסגרת המדינה. — אין אומרים: אין הדבר מתכנס לדפוס זה; אלא אומרים: דבר זה אינו נכנס למסגרת זאת, וגומר; והרי לפניך עמק שוה כשויונם של גרגרי החולות במדבר שממה. או בדיבוּר אחר. “ישיר” זה שגירש מנחלת ישראל את ה“ישר”. איני משיג בשום פנים, מדוע לתיבה Right בלשון האנגלית קרוב לשלושים הוֹראוֹת לפי מלוֹן אחד שבידי, ולמה המלה “ישר” אינה יכוֹלה לאסוֹף אל תוֹכה את המַשמעוּת של direct? והרי אין לנוּ אלא לוֹמר ״מקרה״ בכל פּעם שאָנוּ זקוּקים ל“אינצידנט” ויהא מַשמעוֹ כך; ואין לנוּ אלא לוֹמר “ישר” בכל פּעם שאָנוּ זקוּקים ל“דיירקט” ויהא מַשמעוֹ כך, או להסתייע במלה “מכוון” אם אין “ישר” נאה באותו מקוֹם. הרי דוקא עשרוּת של לשוֹן האנגלית בריבוּי שלה, שמוּתר לה לאמוֹר right לימין ולנכוֹן ולדין־עמוֹ, ולישר ולאמת ועוד ועוד. ועל שוּם מה ״ישר״ שלנוּ, הקרוֹב ל-right זה, יידלדל ויתרוֹקן? ואַל יבוֹאוּ ויאמרוּ פּשיטה זו של חידוּש סימן חיים לו. אף הספּחת פּוֹשטת בבשר החי ואוֹכלת אותו. אתמוֹל קראתי ב״הפּוֹעל הצעיר״ צירוּף מַמזרי זה — “באוֹרח ישיר”.

פעם אחת, זכורני, שאל אחד כיצד אומרים בעברית “יוּבּוֹצ׳ניק” הרוסי, שפירושו אדם בעל יצר קל, שלמראה שמלה של אשה (ולא איכפּת מה פּניה של אשה זו), הוּא יוצא מכליו. הירהר ביאליק והירהר ואמר — רועה־שׂמלות; כלומר, השאיל את התיבה “רועה” בחיבורה לזונות ונתנה לשמלות. כך דרך החידוש הישרה והרחבה־של־אמת בלשוֹן. כאן הכוח המחדש אינו אלא מצרף ולא מבדה, והוּא הבּוֹרא. מלאכי־שרת הללו מסוגם של “מסגרת” ו“תקרית” ודומיהם אינם אלא מלאכי־חבלה ללשון. החידוש שבהם מדומה ומתעה, כשם שהתחדשות הנעורים שבתאי הגידול הזר מדומה. לכאורה מסודות העוּבּר בהם, שהרי כוח הריבוי שלהם כאילו שב אליהם, ואולי אף ישנה התעוררות קלה בתחילתם. מכל־מקום אין הגוף חש במארה שנפלה לתוכו. אבל משהיא מתגלית לעין כבר אין תקנה לדבר; כבר המוות עשה את כל מלאכתו.

צא וראה סופה של נחלה מבוהלת זו. את מבוקשו לא השיג המחדש ולא עמדה לו כוונתו הטובה. אמר ליחד דיבור למעמד מסוים אחד ולהרחיב לעברית ולהאדירה. אבל הגולם אשר יצר קם עליו ונטל ממנו יִִחוּדוֹ; מיד ונפלו על מציאה זו ההדיוטות ועמי־הארצות והתחילו מכניסים אל תוכה כל שלל בערוּתם. מיד התחיל הגולם הזה בולע ומכלה ומאבס עצמו מן הצורות הקיימות שהן־הן גופי לשון, וכל הנוגע בהן בנפש הלשון הוא נוגע. ונמצא המחדש מחריב ולא בונה. והרי אפילו אדם הראשון, שודאי גדולה היתה מצוקת האֵלם שבפיו, ידע סוֹד זה שאין לשון נבנית אלא מתוכה, ובשעת הדחק בלבד רשאי הוא לבדות ולחדש. כששאל אותו הקדוש־ברוך־הוא בענין נכבד מאד בשבילו וקרוב מאד אל לבו: “אתה, מה שמך? אמר לפניו — אדם; מפני שנבראתי מן האדמה”. מחק ה״א סופית וקרא שם לעצמו ולכל מינו עד סוף כל הדורות!