שמים וארץ, תבל ומלואה וּשׂפת־דיבּוּר. היה הדבר לתוֹאר של שבח ודאי ומוחלט שאין מהרהרים אחריו ולסימן של נוֹי שוה לכל נפש, מעין “עיני שקדים” או “גוּמוֹת־חן” לבחוּרה יפהפיה. ואין לך רצנזנט ורושם רשומות שאין טיפה קדושה זו תלויה בקולמוסו. דומה הכל סומכים על מין היקש משובש ומופרך: הואיל וספרות ענין של לשון היא, והואיל ולשון ענין של דיבור היא, הרי ממילא כל שספרות דיבור יותר גם ספרוּת יותר היא. בימים שבין כסה לעשׂוֹר, שנתברכוּ בסקירוֹת ובנתינת דין־וחשבון על הנעשה בקרית־ספר שלנו. נזדמן לי כתר שם-טוב זה הרבה-הרבה פעמים. לאחר מחרוזת ארוכה של דברי הלל ותשבחות מכל המינים, כנהוג וכמקובל, באים דברי־נעילה של זהב סגור מעין — “וביחוד יש לציין את החידוש בסיפוק רב, כי הסגנוֹן מיוּסד אך ורק מהשפה המדוברת”. ובחוברת “מאזנים” מצאתי ויכוח עם אחד מבעלי הדיבור שכתב בזה הלשון: “אין לך סגולה מועילה יותר לכתיבה טובה בעברית מאשר חוסר שליטה שלמה בה”. ולפני ימים אחדים ישבתי במקום אחד בערב־שבת וישב עמי חבר והראיתי לו שיר בעתוֹן מן העתוֹנים שלא עמדתי על טיבוֹ. חברי זה, מבעלי “אמנם־ובכל־זאת”, עיין והתעמק בעתון שבידו ואחר הפנה פניו אלי, גילגל עיניו ברחמים רבים ואָמר לי בקוֹל שבוּר: “אָמנם קצת מוקשה… אָמנם, כדבריך, קצת אבני־חצץ… אָמנם משוּנה, מאד משוּנה… ובכל־זאת… ובכל־זאת… וביחוד יש לציין שהשיר מיוסד כולו על שפת הדיבור”. הוה אוֹמר, מַכּת־מדינה לפניך ואינך פּטוּר מלבדוֹק את הענין מה ממש בו.

יש בימינו סברות של בלשנים, יודעי־דעת ומביני־מדע, החותכים ואומרים שהדיבור לבדו הוא המכריע בדברי־לשון. לפיכך חייבת הספרות להיכנע לו ואץ לה להתנשא עליו ולהתימר שהיא פּטרונו של הדיבור והמשגחת על טהרתו והמכוונת דרכי בנינו. אבל סברות אלו אינן הלכה פסוקה שאין חולקין עליה. ענין שבמוֹדה סברות אלו, ובדומה לכל מוֹדה כשהיא פּושטת בתוך קהל משׂכּילים־למחצה, מיד להוטים אחריה חדשנים קלי־דעת ותלושים מן המסורת, הנתלים ברעיונות פורחים באויר ומתגדרים בהם לרווחתם. שהרי לעולם נוח להם למשכילים־למחצה לצמצם את ההשפעות בגבולות הוֹוה מבולבל ושוטף לעיניהם, הנקנה להם בלא טרחה רבה ושהם עושים בו, מחמת בלבולו ושטפו של הוֹוה, ככל העוֹלה על רוּחם.

אלא שבסוּגיה זו מצאתי הרבה דברים של טעם בחיבוּרו של מאריוֹ פיאי (Pei), פּרופיסור בקולומביה אוּניברסיטה ("תולדות הלשון״, תרגוּם צרפתי, הוֹצאת פייאו, פּאריס 1954, עמוּד 159) וזה לשוֹנם:

״… לצערנוּ, המוֹדה בזמנים שלנוּ אצל כמה וכמה חבורות של בלשנים לראות את הספרוּת כאילוּ היא מחוּץ לתחוּמי לשון ולהטעים הטעמה גדולה על לשון־הדיבוּר, הלשון העממית; למעט ערכּה של זו שבכתב ושבספרוּת ולדחוק את הלשון למצרי הניב הרגיל, הניב של הדיוטות ושל פּשוּטי־עם. אין ספק, שעמידה זו אינה אלא תשוּבה כנגד המנהג שנהגוּ לרומם בהערצה יתירה את הספרוּת ולשונה.

"אבל לשון וספרות דבר אחד הן. ודאי מקור־מחצבתו של הכתב לשוֹן־הדיבור, אלא משנולדה הכתיבה מיד התחילה הצורה־שבכתב משפעת על לשוֹן הדיבוּר: נוֹתנת לזו קבע, עוֹשׂה לה דוּגמאוֹת, משנה פניה, משרה עליה נועם של בנין אסתיטי ומעשירה אוצר־המלים שלה.

“ביחוד נטפלו לכך, שהלשון־שבספרות עושה בלשון־שבדיבור מעשה של צמצום ושל שמרנוּת. דבר זה אמת הוא. וכל שהוא אמת ברכה בו. אילמלא לשון־הדיבור בלומה על־ידי לשון־הספרות, ודאי היו תמורותיה של הראשונה נמהרות מאד. וקשה היה לנו לשמור על דפוסי הַהשתלשלות של תרבות, ובודאי תחומיה של זו, לתקופותיה ולדורותיה, היוּ פּחות משתמעים משהם משתמעים לנוּ בימינוּ”.— ואם הדין כך בכל הלשונות האחרות החיות בפי מיליונים דובריהן מאות־מאות שנים, על אחת כמה וכמה שכך דינה של העברית בשעה זו, שעיקרה ורוב שנותיה בכתב ומקצתה ומיעוט ימיה בדיבור¹.

ואוּלי סיסמה זו המנסרת במחננו — הכל בלשון דיבור — לא יצאה מתוך הכרעה שהכרענו בפלוגתה של בלשנים, אלא קלוטה היא מן האויר הכללי המקיף את נוהג החיים שלנו והרגליהם ושאיפותיהם ונימוסיהם. כוונתי — אותו אידיאל של רוָחה בחומר והנאה מן הגשם שאנו נושאים את נפשנו אליו. מכרכי־הים, מארצות־הברית, באה משאת־נפש זו גם אלינו, כשם שפשטה בשאר כל הארצות, הואיל ולא היה כוח בקיבוץ היהודי בארץ הזאת לעמוד כנגד נחשול זה. אבל מה אתה מוצא מתחת לאורח־חיים שאין לפניו אלא סיפּוּקם של צרכי גוּף וחמדותיו ותאוותיו? יש מתחתיו דפוס של חברה שפרטיה אחוזים דיבוק של תמורות וחידושים; כלומר, ניטלה מנפשו של ציבור זה היכולת להתחבר אל הקיים ועומד המתחבב על האדם מתוך שהיה הרבה ימים במגע עמו והתחכך בו ושוֹרה היה בקרבתו. ומחמת חיבה זו מוכן הוא, האָדם, לוַתר על חדש. הוֹאיל והחיבה שיוֹצאת מן ההתחבּרוּת לדברים שקוּלה כנגד היתר שבסיפוק היוצא מן החדש. אומרים, אילו בן ארצות־הברית של הזמן הזה מתחבר, למשל, אל המכונית שלו וזו מתחבבת עליו מתוך שהתרגל אליה ודבק בה והוא שומרה ימים רבים ואינה מחליפה באחרת, אף־על־פי, שזו האחרת, החדשה, זריזה מן הישנה ונוחה ומושלמת הימנה — אילו, אומרים, בן־אמריקה נוהג כך, כלומר אילו החיבה בלב אדם שיוצאת מן ההתחברות אל דברים פיצוי לו להנאה היתירה שבחדש — מיד כל חרושת האוטומובילים שבדטרויט בטלה ובעליה פושטים את הרגל ומיליונים של פועלים וסוכנים וסרסורים פטורים מעבודתם, ועד מהרה הם קהל של נצרכים שבאו עד כיכר לחם. והוּא הדין בשאר סוגי החרושת של צרכנים — רהיטים, מַלבּוּשים, כלי־מטבּח, מַאכלוֹת ומשקאוֹת, תענוּגוֹת־בּשׂר ושעשוּעי־רוח, כביכול, ובדחנות הדעת ותכשיטי־נוֹי ושאר מותרות ועוד רבים־רבים כיוצא באלו.

אלא שבהמשך הזמנים להיטוּת זו אחר החידוּש, אשר סער שאינו פוסק של שפע ורוָחה (שהם מרכז השאיפות של הציבור ויחידיו וכל מעיינות רוחם) מלבּה אש זרה בלב המרובים — להיטות זו גופה סופה שהיא מתישה את הכוחות המתחדשים שבאותה חברה. כשעלה “הירח” של מוסקבה בשמים ותרבות־הרוָחה של ניו־יורק ושיקאגו נזדעזעה עד היסוד, כתב ואלטר ליפּמן כמה דברי־תוכחה קשים ומרים כנגד להיטוּת זו שהתישה כוחותיה הרוחניים הממציאים והמחדשים של ארצות־הברית. הואיל ואי־אפשר להן לסגולות־ההמצאה והדמיון-היוצר להתמיד בהתעוררותן ובהתחדשותן בתוך האויר הרוחני הריק של ציבוּר אחוּז בּולמוס־תמוּרוֹת זה. אי־אפשר להן לסגוּלוֹת הנפש שנתבלבל עליהן עולמן להדביק ולהשיג את התביעות לתמורות שנעשו טבע וכורח ותאוה, משנהרסו כל גדרותיהן סביב האדם ומשנשתתקה בלבּוֹ החיבּה לדברים שאָרכוּ ימיהם במחיצתוֹ. וּבסוֹפוֹ של דבר, בעל־כרחם שיבוֹאוּ האחר לבדוֹ והשוֹנה לבדוֹ, העירומים והריקנים, שאין בהם שוּם יתרוֹן, לא מצד תוֹעלתם ולא מצד הנוֹי שבהם, חוּץ ממידת אחרוּתם וזרוּתם. כלומר, האחר והשונה היוּ תכלית לעצמם. קראתי ב“ניוּ־סטייטסמן”, שעכשיו אין מוציאים לשוק דוגמה חדשה של מכונית בארצות־הברית לצרכי נסיעה, מהירה יותר ונוחה יותר, אלא כוח־המשיכה העיקרי שלה בסיפוק תאוות החשיבות וההתנשאות של קוניה; ולפיכך הדוגמאות רחבות מאד, אף־על־פי שעל־ידי כך מתרבות התאונות והתקלות בדרכים. ודבר שאין בו שום ערך אנושי של ממש ואף־על־פי־כן מגרה הוא את התביעה לתמורות באדם ונותן לו תאותו ומהַנה אותו — דבר זה מידת הכיעור מידתו, ועל־כרחו שהוא מזעזע ומחריב את כל עולמו הרוחני של ציבור. חידוש שנסתאב ממילא נתכער. ואין לי צורך להרחיק עדותי על כך. די לו לאדם שיצא בימי חג ועצרת ברחובות ירושלים ויראה את הציורים על־גבי אריג־הכותנה של החולצות ושל השמלות ועל־גבי מטוה־הניילון של העניבות, פסלתן של בּרוּקלין וּברוֹנכּס, בשביל שיעמוד על שפלוּתוֹ של כיעוּר שבאחר ובשונה שהיו תכלית לעצמם, ושהיו מין מנגנון של שטן העושה שליחוּת של יצר־תמוּרוֹת סתמי, תלוּש, עקר, בהמי, מין גוֹלם שנטרפה עליו דעתו. והמשפיל כל יקר וכל תפארת של אמת. פעם ראיתי באוטובוס בחוּרה מעולי־בבל, יושבת מעברת “תלפיות”. בחורה נאה מאד, נפעמת כאיילה רגיגה, תמירה וזוֹהר הזית בפניה וחן טהוֹר וקדמון יהודי־שמי בכל הליכותיה — והיא לבושה שמלה כתומה, נדבת נשי “הדסה”, שכל צוּרות ההנדסה האוקלידית מצוירות עליה ובתוך כל משולש ועקלתון ספרה או משוָאה של אלגברה או סכימה של בנין האַטוֹם וגרעינו, והירהרתי בלבי — וַי לשפר זה הבלה בתוך זוהמת־הכיעור הברוקלינית.

איך נפלה אש זרה זו בציון? לא אבין ולא אדע. אבל ודאי וּברי שדולקת האש ואוכלת כל חלקה טובה. אולי כאן מן המשונות ומן המופרכות שבסתירות החיים. פרק בתולדות אומה שכל־עיקרו שיבה אל העבר ואל המכורה, באוּ מלאכי־חבּלה מן החוץ ושטפוּהוּ בנכליהם וביצריהם והפכוּ עולמו. בכל מקום שפרק־חיים זה מתחבר אל קרקעו מיד גל נכר זה מזעזע שרשיו הרכים ועוקרו ומחזירו אל תלישוּתו. וגם כאן אין לך צורך להרחיק עדותך. די לך שתסתכל בנָהֳגָם של בני-אדם טובים וישרים היושבים בשכנותך. כיצד הם דופקים על כל שעריהם של בתי־מלוה וקוּפּּות־חסכון ומבקשים ממון בהקפה ובריבית קצוצה ושוקעים בחובות ומצערים עצמם בצמצום צרכי יום־יום, ובלבד שיוציאו מבין כתלי חדריהם את הרהיטים שהיו כלי־שרת להם הרבה שנים; ושבחשאי ודאי נתחבבו עליהם וקשתה להם הפרידה מהם, אלא שגבר שטן־התמורות ושלטונו על הכל. והוּא שציוה להחליף כלי־בית טובים וחביבים הללו וליתן במקומם חדשים שאינם נאים מן הראשונים ולא טובים ולא נוחים מהם אלא אחרים הם ושונים מן הקודמים. מאותו טעם גופא מוחקים הכתבנים בכל עתוני ישראל וכל “המשמיעים” ב-“קול ישראל” את המלה הטובה והצנועה “יש” מאוצר־המלים העברי ונוֹתנים במקומה את ההפעיל של הפועל “כוּל”, שמתקשים בו כל המפרשים, הרד״ק והרשד״ל והריק״ם, וכותבים ואומרים — “התכנית מכילה חלקים אלה”, או “בהרצליה נפתח מלוֹן מפוֹאר המכיל כך וכך חדרים”. ואין אומרים בפשטוּת “יש בתכנית” ואין כותבים “נפתח מלון ויש בו כך וכך חדרים”. ובודאי בקרוב יכשירו בשם “כך־מדברים” את ״המכיל״ הזה ואין ״יש״ בעברית! כך דרכו של שטן. הוא המביא את הרעה. ולאחר שהכתה שרשים בציבור, ממַנה הוא עצמו מליץ־יושר לה ועושה את הרעה שהביא נימוק לכורח קיוּמה. מסַפּרים, שר גדול ברוּסיה, שונא־ישראל, אסר את הלינה בקיוב על יהודים שאינם בני־העיר. מה עושים יהודים שבאים לקיוב לשם מיקח־וממכר ובעל־כרחם שיעשׂוּ בה ימים ולילוֹת? נוֹתנים שוֹחד ודמי “לא־יחרץ” לשוֹטרים ועוסקים בעסקיהם גם בלילות ולנים. והנה בא לעיר אדם נכבד אחד מצרפת וסח עם השר על הגזירה המשונה שגזר, והלה השיב לו: "כיצד רצונך, שאתן זכות לינה לבני־אדם רעים וחַטאים הללו המכניסים קלקלה ושחיתוּת בתוך המשטרה שלי?!״

ציביליזציה שמַשׂאַת־נפשה, כביכול, הרוָחה החמרית לבדה, ויסודותיה עקירה של רגש התחברות באדם אל הדברים המקיפים אותו וליבוּי בידים אש של תאוות החליפות והתמוּרות בצרכי גוּף ובהנאות ובמותרות², ודאי גדולה השפעתה על כל מדורות החיים, מבואותיהם ותוצאותיהם: בכלכלה ובצורות־קיום, בנוהג ובתביעות־מוסר, באָרחות הכלל והפרט ובזיקתם זה לזה, בסדרי־בית ובמוסדות־ציבור, ובעיקר בעולם היצרים של בני־אדם, ברגשותיהם וחויותיהם ונימוסיהם, בצערם ובהנאתם, ולא בקרן-זוית פרושה זו בלבד הקרויה ספרות. אלא שבתחומיהם של חיים ממש לא על־נקלה אתה מכבה דליקת־החמדות לאחר שיצאה שלהבתה ואחזה בכלל האנושי. כאן לא יועילו תוכחות־מוסר וחימה וריבות־שפתים. כך דרכו של חפץ־הרוָחה שפשט בחברה והשתלט עליה — עד מהרה מתגלגל הוא בצורך ובכורח שאי־אפשר לך בלעדיהם. כל כיבוש של חירות כנגד הכוח הרודה של הטבע וחוקותיו, עד מהרה כיבוש זה גופו נעשה שעבוד הכובל את האדם. פירות ציביליזציה חוזרים ונעשים טבע במרוצת הימים; טבע שוה-נפש כלפי האדם, טבע משעבד ואכזרי. ודאי מַכּסוול האנגלי (נסתלק בשנת 1879) ניסח סברתו שחשמל ואור דבר אחד הם — סברה שהכריעה במהלך המחשבות של מדע הפיסיקה בדורנו — לאור עששית או לאור־הנר העמומים. ואור מועט זה לא עיכב ולא צימצם כוחות הרוּח והדמיון שלו. אבל משנפסק החשמל בירושלים מחמת תקלה לשעה קלה, מיד אני אומלל ואובד־עצות וצערי גדול עד מאד. ואילו אנוס אני להשתמש באור הנר ודאי היה חושך עולמי עלי.

לפיכך איני מאמין שבכוחם של דברי תוֹכחה ומוסר ונאוּמים של מליצות־שׂגב, או תקנות של עסקי ממונות וכלכלה, לסלק את שטן-התמורות, משקנה שביתה בקיבוץ אנושי והוליך אותו בדרכיו המשובשות בתוך חיי מציאות. במקום שאין צניעות חיי־צנע מנַיִן להם? בשביל שישתנו פני הדברים וסדריהם על־כרחו שיעקור ממעמקי נפשו כל יחיד ויחיד בפני עצמו אותה תחרות מבוהלת של הנאות־רוָחה בתחומי נָהֳגוֹ יום־יום ושעה-שעה, וישנה מעשיו הקטנים ופרכוסי יִחוּליו הפּרטיים האוֹרבים לו בכל פּינות לבּוֹ ושכבר היוּ טבעוֹ, ושהם המכריעים בעיצוב פרצופו של דור, ולא פרצי התעוררות וגבהות לשעה קלה. אבל דרכו של נחשול יצרים שקם על חברה ושטפה שרובד אנושי אחד בה מדביק נגעיו לרובד אנושי אחר שבשכנותו כדרך שמגפה פּוֹשטת ברבים, ועד מהרה מַקיף אויר של בזבוּז מנוון את כל הציבוּר ורוב דברים לא יועילו.

ישנה רשוּת אחת בחיי אָדם שלפי מַהוּתה ומתוך עצם הוייתה היפוך גמור היא לנחלה מבוהלת זו של תאוַת הרוָחה העקובה והמעוקלת ושל חמדת-התמורות כתכלית לעצמה היוצאת ממנה — כוונתי רשות ספרות ולשון (שענין אחד הן), שהיא עולם שאינו טבע וכולו מעשי בני־אדם ורוחם ודמיונם. אי־אפשר היה לו לאדם הראשון לקרוא שמות לדברים, אילמלא נתחבר אליהם, ואילמלא היה לו שיח ושיג עמהם. ועיקר כוחה של ספרות (וכל אמנות אחרת) באותה חיבה שהיא שופעת ונותנת לדברים ולפרטי דברים, שהאָדם הרגיל מחמת רוב טרדוֹתיו ופיזוּר־נפשו כמעט ואינו משגיח בהם. יש מה שמכוּנה בשם “האדיש הטבעי” ובו המשיכה הגדולה שבכל הסתכלות יוצרת. ודאי עושה הספרות את היפה הטבעי (היוצא מן הכלל) ליפה יותר, ומושכת היא חסדה על המכוער (אף הוא יוצא מן הכלל) ומקרבת אותו והופכת אותו על־פּניו. אבל עיקר חיוּתה בעשיה זו שהיא עושה את האדיש שאינו ולא-כלום, לא נאה ולא מנוּול, לרב ערך וענין. הוא, האדיש שנשתנו פניו בספרות, המכסה דפי הספרים שכבוד הם ויקר ליצירת אנוש; הוא העובר בבתי־הנכות לנגד עינינו; הוא הרוחש והסוער בכל דבר מעשה ידי אמן. טעוּּת גדולה טועה מי שמשקיע את האמנות במשונה וביוצא־דופן, בקצוות, בענקי ובננסי. ודאי כל שהללו ישנם במציאות גם באָמנות אתה מוצא דוגמתם. כיון שנוֹי וכיעוּר מצוּיים בעולם אין האָמנות דולגת עליהם. ואף־על־פי־כן עיקר ענינה באדיש ובשגור. ההבדל בין כת סופרים לכת סופרים בתולדות הספרות אינה בעמידה כלפי האדיש, אלא בשינוי צורה ודרך המביעים אותו. בית־יראה גותי סבך וגוֹדש לו של פּרטים ופרטי־פּרטים, כשם שסיפּוּר של בּאלזאק הוא כך. והיה סופר גדול אחד שעמד בפרשת־דרכים וכתב פעם “מאדאם בּוֹבארי” ופעם “סאלאמבּו”, כאחת, ובעליל אתה רואה כאן, שההפרש בין הרומנטי לריאליסטי אינו אלא בדרכי הארתו את האדיש ולא במחלוקת על מציאותו או העדרו. בזה אין חולקין והכל שוים — “ברכי נפשי” של בעל תהילים ומגן אכילס של בעל האיליאדה, שירת שקספּיר ושירת גיתה; סיפור של דיקנם או סיפּור של טולסטוי, פלוֹבּר וג׳ויס, צ׳כוֹב או פּרוּסט. מציאוּת אינה שעות־עליה בלבד. וכיון שעיקרה של ספרות להסיע ולעַלות מציאוּת־דברים (כל הדברים) לתחום של מראות־דברים, על־כרחה שתהא שוטפת את האדיש בגלי אהדה וחיבה בשביל שתביאהו לעילוּיוֹ.

אין רצוני לומר, שספרות רשות פרושה היא ונעולה לפני שינויים וחידושים. החיים חליפות ותמוּרות הם, ומים שאינם קולחים סופם שיעלו ירוקה. אבל באתי לומר: המיוחד שבמציאות של מראות־דברים כלפי מציאות של דברים, שזו האחרונה חוזרת ונעשית טבע והראשונה אינה חוֹזרת. עכשיו אין שוּם ערך של ממש לאותה יתד של עץ שנעץ אדם קמאי אחד בקרקע והתחיל תוחח עפרה ליתן בה גרעיניו. אף־על־פי שבשעתה היתה עשיה זו נצנוץ של המצאה רבּת־דמיון וגאון אנושי — פתחה של תרבוּת. אבל רגש של חיבה לידים הטורחות באותה יתד של עץ, שמצא גאולתו בתמונה (ספרוּת) על הבאת ביכורים בימי בית שני (“והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, והחליל מכה לפניהם… הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס”), לא זו בלבד שערכו (של רגש זה) וכבדו חיים וקיימים בשבילי עד היום הזה, ולבי הרוגש לתמונה זו היום שוּתף לו, כאילוּ אירע עכשיו ושלי הוּא, אלא שחיבּה זו גוּפה חזרה ועלתה בשירה העברית בשעה שכתב טשרניחובסקי את “עולת־רגל” שלו ופסק פסוקו — “אתי גדיי, גדי טיפחתי”.

ודאי גם הספרות משתנה וממירה צוּרותיה ועניניה ואינה פוסקת מלחדש חידושיה. אבל כשם שהזמן שלה בהשתלשלותה ההיסטורית אינו אותו זמן של כיבוש התקדמות בעולם הטבע, כך הליכות תמורותיה אחרות הן. במהותם ובנקודת ההתחברות של אדם עמהם אינם דומים בית־עקד של ספרי־שירה או בית־נכוֹת של תמוּנות וּפּסלים לאוֹסף היסטורי של כל סוגי המחטים שהיו בעולם, והמעביר לנגד עיניך את הרפתקאות תמורותיהן, ממחט של אבן ועץ או של שן עד מכונת־תפירה של חשמל בת־ימינו. ואמשול משל אחד בשביל להסביר אותו יִחוּד שבספרות וחליפותיה. דומות הליכות התמורות שבתוכה למסכת של אריגה. הנה נול של גרדי לפניך. מתוחים נירי השתי לאָרכּם ואין שיעור להם. נירים הללו אינם נחים. נעים הם. אבל תנועתם קמעה־קמעה, ואינך חש בה אלא הרבה זמן לאחר המעשה. כנגדם, לרחבם של הנירים, זוֹרק הגרדי את הבוּכייר (הסירה) שלו. השתי פּוֹתח לפניו רוַח כלשהוּ בשביל שיתענב לסירוּגין וימזג את חוּטי העֵרב בתוך ניריו. בוּכייר זה מעשה־משוּבה מעשהו. חופז הוא ונמהר ומקפץ לפנים ולאחור. ומתוך מזיגתן של שתי תנועות הללו נולדת מסכת האריגה. השתי בפני עצמו והעֵרב בפני עצמו אינם ולא־כלום — פקעות של חוּטים שאין בהן ממש ואחיזה. במזיגת תנוּעתן לפניך שטיח־פלאים ושלל צבעיו ונועם ציוריו המרהיבים עיניך עד העולם.

אף מַסכת הלשוֹן והספרוּת כך. לאָרכּן נירי השתי — יסוֹדוֹת ועיקרים וקבע ודפוסים וצורות ומקורות ועצמוּת ויִחוּד ומורשת־אבות, שאסור להזיזם ממקוֹמם אלא קמעה־קמעה, ואי אַתה יכול לעמוֹד על השינוּי שחל בהם אלא הרבה זמן לאחר המעשה. ולרחבּן העֵרב — יצירה ודמיון וצירוּפים חדשים ושבירת כלים וּויתוּרים והשפּעוֹת מן החוּץ והסתגלוּת לתביעות הזמן וכל פּסלתה — כל אלה הנחפּזים והנמהרים כאותו בוּכייר שזוֹרקין האוֹרגים. הם האומרים “התוֹרם”, כאילוּ אות התו משורש הפּוֹעל ולא איכפּת. והם המַכניסים “אפּוֹטרוֹפּוֹס” כאילוּ בת גזע שמי המלה ואין בכך כלוּם. אבל מתכנס העֵרב בתוך נירי השתי לפי השיעוּר שהללוּ פּוֹתחים לו. וכל ששניהם זיווּג זה לזהּ משתלשלת וּבאָה מַסכת הלשוֹן והספרוּת.

לפיכך גדולה כל־כך החשיבות בחיזוקם של נירי השתי בלשון העברית וספרוּתה בשעה זו. כאן המדוֹר האחד שנוֹתר לנוּ ושעוד בידנוּ לעכב בתחוּמיו (הואיל וההתחברות לדברים אויר נשמתו) את תעלולי שטן-התמוּרות המתהולל והמלסטם את הבריות בכל מעגלי חייהם. ואוּלי מתוך מדור זה ראשית שתחזיר בני־אדם לרגש החיבה לדברים, שבלעדיו כל עולמם תוהו-ובוהו. לפני ימים אחדים קראתי דברי יוסף כנען ב“דבר”. תמה הוּא על יהוּדים בארץ הזאת “היכוֹלים (וכוונת הכותב — גם עושים לפי היכולת) להחליף את דירתם המרוּוחת במרווּחת יותר”, ואף־על־פּי־כן הם מזייפים את הדין-וחשבוֹן שלהם למס־הכנסה בפומבי ובלא בושת־פּנים. אבל נתעלם מעיני מר כנען, שיצר מופקר זה של חילוף דירה כתכלית לעצמו, לשם התרברבות והצגה־לראוָה, אב הוּא לזיוּף ולאוֹנאָה הללוּ. כשם שפּקיד שהחליף סתם ובלא צורך את כלי־ביתו ושקע בחובות ונכשל וזייף ומעל בקופת־הציבור — יצר־חילופים זה אב־הטומאה והמעילה תולדתו. והנה לא זו בלבד שאין הלשוֹן והספרוּת מעוֹז למסוֹרת, ליציב ולקיים, אלא הן גופן קופצות בראש, נותנות זרוען על כתפו של השטן ומרקדות עמו ריקוד החורבן והתמוטה.

בידי מאות־מאות דוגמאות (כל עתון וספר מלא אותן) המעידות על החידוּשים ועל הצירופים שאין בהם צורך וטעם ושנבראוּ לשמם בלבד, בשביל אותה הצגה־לראוָה שהפקרוּת נוֹחה לה. לשם הקיצוּר אסתפק בדוגמה אחת. שלושה עתונים גדולים למעמד הפועלים בארץ. בכל אחד ואחד מדור מיוּחד לידיעות קצרות. ושלושה “ראשים” למדור זה אף־על־פּי שהכל מתכוונים לדבר אחד: “דבר” נותן “ראשוֹ” “מפּה וּמשם”; “למרחב”—“מכאן וּּמשם”; “על המשמר” — “מכאן ומכאן”. ואני שואל את עצמי בזבוז ושינוּי הללוּ על שום מה? ודאי ישיבו לי — ענין של מה-בכך לפנינוּ, ואינו ראוּי שיתנוּ את הדעת עליו. אבל ענינים שלכאורה כבדם מועט, פעמים נכבדים הם מן הענינים שנראים לנוּ חשוּבים מאד. אין כאן פליטת קולמוס של עורך־לילה המתרגם בחפּזוֹן מלשוֹן לוֹעזית. ראש של מדוֹר כאן — ענין של קבע המנקר עיניך יום יום באותיות של קידוש לבנה. ואילוּ היתה בידי לומר — העדר ידיעה לפניך! אבל במערכת “דבר” יודעים ויודעים שבמקרא אומרים “מפּה ומפּה” וּבמשנה “מכאן ומכאן”. ויוֹדעים שהחזרה צוּרה של קבע בשתי של מסכת הלשון העברית. ובכן מהו הדבר הזה? על שום מה כותבים “מכאן ומשם” כשיודעים שחביב על העברית לכתוב ״מכאן ומכאן״? איני מחפּש חטאים ואיני קובל. רצוני להבין ולדעת. הרי אין בכך אפילו משום “חילופי דירה מרוּוחת במרוּוחת יותר” של אותו מפקיע־שערים המזייף בדין-וחשבון שלו את הכנסותיו. אדרבא, כאן הדירה החדשה מצוּמצמת יותר. כל ענינה שאחרת היא, שלא כמקובל היא, אונאת־דברים תכלית לעצמה.

אומרים לי — לטובת הכלל עושים כך; כיון שנתמעטו יודעי־ספר חייבים העתונים לכתוב בלשון שנשמעת למרוּבים. מה פירושה של אמירה זו? כלום רוצים לומר, שאותם בחורים זריזים, למשל, הכותבים בעתון חשוּב עברית שפלה ובזוּיה, שאפילו שיחתם של יושבי־קרנות נאה הימנה, יודעים כתיבה עברית סדוּרה כהלכתה, אלא גדולה כל־כך אהבת כלל־ישראל בלבם, שבכוונה תחילה יורדים הם ממדרגתם ומסגלים לשונם למדרגת קוראיהם הנבערים מדעת? מי פּתי ויאמין בחסדים נאמנים אלה. בידי עדוּת ברוּרה שאין הדברים כך. אילוּ בכוונה תחילה ולטובת הכלל נכתבים המאמרים בלשון זו, הרי כל שעתון היה פונה יותר אל המרוּבים גם העברית שלו מקולקלת יותר. ונמצא, למשל, ש“הארץ”, המתימר שהוא עתונם של המשכילים־בעם, העברית שלו משוּבּחת מזו של ה“מעריב”, שפניו אל הרבבות, אל פשוטי־עם. והדבר אינו כן. העברית של “הארץ” (לאחר שנסתלק חבר המערכת א. ליטאי ז״ל) פּחותה מן העברית של ה“מעריב”. מאמר של מר שניצר, למשל, עברי־שרשי יותר ממאמרו של מר גושן. אף־על־פי שהראשון מתכוון אל שבעים אלף קוראים ועסקוֹ דברים כוללים, והשני פניו למועטים ועסקוֹ (בשחוק יכאב לב) גופי ההלכות של עברית כשרה ופסולה! הוה אומר, לא צדקה וחסד עושים עמנו כתבנים הללו החובלים בעברית, אלא רצונם הם עושים. הואיל ונוח להם בהפקרות זו. ואם הם כותבים, למשל, “זוועתני” במקום שדי לנו ב“מחריד” פשוט ורגיל, הרי לא צורך־הבעה כאן אלא צורך בזבוז והצגה לראוָה באחר ובחדש, חטאת הדור ופשעיו.

איני יודע לשם מה נבראה ספרוּת ואם תכלית לה להיטיב עם האדם. כשם שמכוסה ממני מפני מה בזמן מן הזמנים רע יצר האדם ורוחו בזוּיה ומעשיו חטאים. ואף־על־פּי־כן, בין שכוונה בדבר ובין שאין כוונה בדבר, יש ובמסיבות מסוּימות יכולה הספרוּת — ולא כוח רוּחני אחר מלבדה, לא המוסר ולא האמוּנה — להוציא את האָדם ממבוּכתוֹ ולהצילוֹ מרעתוֹ. נדמה לי שעה זו שעתה. אם עקירה זו של חיבּה לדברים היא שחָבלה באָדם הישראלי בן־ימינוּ והכניסה בו רוּח־עיועים זו של רדיפה אחר “האחר” המחריבה כל עולמו, הרי דוֹמה, שמן הספרוּת ומן הלשוֹן פּתח־תקוה לעצירת אותה הוֹללוּת של תמוּרות ולשיבה אל קרבת־גוֹמלין שבין אדם לדבר שנשתתקה בלבבות. כשאַתה מכריע ואומר: הצוּרה העברית היא “מפּה לפה” או “מכאן לכאן” ולא “מפּה ומשם” או “מכאן ומשם”, אתה בתחוּמי החיבה לדברים. הואיל ולא ההגיוֹן ולא התוֹעלת ולא תאוַת־יצרים שהכריעוּ בכך, אלא אהבה צרוּפה השרוּיה בלב ועולה מתוך הוייתם של דברים הקרוֹבים והיקרים לך.

מחמת מצוקת הימים נתאחזה בנפש אמונה, שהמוות אַמַת־מידה לחיים: מוכן אתה להמית עצמך על תכליתך סימן שגבוהה מאד התכלית הזאת וסימן שאתה עצמך בן לתרבוּת גבוהה מאד. אבל דעה זו משובשת והפוכה — החיים, אורח־החיים, הם אַמַת־מידה לכל דבר וגם למוות גופו; טוב ונאה אורח־חייך ואתה מוּכן להמית עצמך עליו גם מיתתך טובה ונאה. והנה ההכרעה בטיבם של אָרחוֹת־חיים היא במעשים הקטנים והמרוּבים שאתה חוזר עליהם כל הימים ומתחבר אליהם מתוך התמדה בדרך עשייתם, בנוסח עשייתם ובדפוסיה. ובזמן הזה כאן שׂדה־המלחמה בין אהדה לשעמוּם. יש עוֹלם האומר: כל שהדבר רגיל עמי יותר חביב הוּא עלי יותר ואני חומד אותו ורצוני לשבת עמו, הואיל והזמן אינו מטרידו עלי אלא מרבה ומחזק נקוּדות החיבוּר שביני לבינו. ויש עולם — והוּא־הוּא עולמנו בזמן הזה — האומר: אי־אפשי במשתהה עמי, הואיל וכל ששהייתוֹ גדולה עמי שממונו גדול עמו; והחדש, האחר, זה שעדיין לא שהה עמי, הוא הפודני ומצילני, לכל הפּחוֹת לשעה קלה, מן השעמוּם הזה המרוֹקן כל הוייתי. ונוער עבריין העובר עבירות לשמן, ולשון ברברית ומופקרת לשמה, וריצה של טירוּף אחר זה המכוּנה בשם “בידוּר”, ושירה של הבאי ושל בדוּת — כל אלה וכיוֹצא באלוּ אינם אלא הקוֹצים והבּרקנים, הבאשה, שעלוּ בשׂדה השעמום המקיף את האדם המנוּון והריקני הזה שאץ לפניו אלא משאת־נפש אחת — תאוַת הרוָחה!

לא אחת היוּ לשוֹן וספרוּת בתולדות העמים המלאך הגואל בתרבוּת של אָדם. אולי אין ספרוּת אלא אשנב צר בעליית הגג. אבל פּעמים צוֹפה האָדם מבין חרכּיו של אשנב צר זה מרחבי עולמו ועתידוֹתיו וחירותו העליונה. טוֹל בימינוּ את השעבוּד הסוֹבייטי. הכל נכנע לפניו ולא זע. אבל יורה זו של ספרוּת לא פסקה שם מלהיות מלאה חימה רותחת. כל שינוּי, אם לטובה או לרעה, פּתח הימנה. אפילו כשנגזר עליה האֵלם היה פיה הבלום קול הולך וממַחה וצועק חמס. טוֹל שיבת־ציון שלנוּ. מה היתה ראשיתה? ספרוּת ולשון, שיר “על אם הדרך”. והנה נדמה לי, אף בשעה זו אין עוגן מלבדה שיתן קבע כלשהו לציבוּר טרוף זה שבארצנוּ, שתאוַת הרוָחה כל מעיינות־רוחו, ובולמוס התמוּרוֹת היוֹצא ממנה מקיף כעכנאי את נפשוֹ וּמַעביר אותו על דעתוֹ ומזעזע צורך עצם הוייתו הקיבוּצית. אבל אין כוח בעולם המציאוּת שבידו להביא רבבות־רבבות בני-אדם לידי נזירוּת החדלה מלהתאווֹת לדברים שמתאַווים להם. על־כרחנוּ שנפתח לא מן החיים ומן המציאוּת, אלא מתחוּמי הלשון שבכתב והספרוּת שחיים הם ולא־חיים, מציאוּת ולא־מציאוּת, ומידותיה של תאוַת הרוָחה — הזיוּף והשקר, השׂוֹבע וההוללוּת, השעמוּם וההפקרוּת — אי־אפשר שיהיוּ ממידותיה. אי־אפשר שדרכה של ספרוּת יהא שעמוּם של שובע. אי־אפשר שמסכת החיים שלה תהא משובת תמוּרות שאין לה קץ ותכלה. לפי מהוּתה המשך היא, אהבת־עבר המזרחת זיווֹ של העתיד. לפיכך כבדה כל־כך אחריוּתו של מושך בשבט־סופרים עברי בכל המדורות של לשון שבכתב בשעה זו. בידו לבנות עולם ובידו להחריבוֹ.