

בעקבות יהודית הנדל
התחלתי לכתוב מיד כשגמרתי לקרוא את ההגהות. ללא מרחק מן הכתובים, ללא מחשבה, ללא עיון נוסף במלים. כשלא יכולתי לדבר. אפילו ליהודית לא יכולתי לומר דבר. אחר־כך, אמרתי, אחר־כך כשתחזור הנשימה הסדירה. כששוב אמצא מקום בחדר שלי
החדר שלי היה מלא עופות דורסים ובולים אנטישמיים והרים מתפרקים למטבעות – כסף וזהב וגופות נשים קרות מאהבה נואשת, ונשים חיות מדממות בין הרגליים, ואיברי־זכרות בכל המינים והצבעים, וקליפות של פֵּרות מסוכרים וקליפות של אנשים, והם באו אלי מכל העברים –
רגע הכל היה קפוא, ללא־תנועה, מונח כמו פרסקו על הקיר ממולי, מצדדי, על התקרה, על המיטה, ורגע – הכל התחיל מסתחרר בתוך החדר במהירות לא־מובנת, כאילו סופה עוברת בחדר, והמראות מאיימים עלי לקחת אותי, ואני הופכת להיות חלק מהם, אני טובעת, הופכת להיות עוד פרט בתוך הפרסקו הענקי המשתולל הזה, המטורף הזה –
התחלתי לכתוב. אוחזת בניירות בכל הכוח, כשהמלים שלה מתערבבות במלים שלי, כפייתיות, בלי לשאול אותי, ולא הנחתי עד שנרגעו הרוחות, והמראות נרגעו ונסוגו אל בין המלים הכתובות. כתבתי ליהודית.
ועדיין לא עצמתי עין כל אותו הלילה
את ישנה בתוך סדינים אדומים וציפה אדומה לכר וציפה אדומה לשמיכה מניחה את השֵׂער השחור שלך והעינים השחורות שלך בתוך מיטה בוערת בתוך מיטה של דם
ועופות דורסים קורעים דרך הקיר מעליִך רוצים לתפוס לך את הבית ואת רוצה לצעוק ‘עוף דורס בבית, עוף דורס בבית’
ולא נרגעת עד שהדלקת אור בכל חדרי־הבית וחיפשת בקיר וחיפשת ולא נשאר זכר על הקיר. לבד בבית. הילדים גדלו. רוב החברים כבר מתו. “ואין אלוהים, אין אסימונים, אין אבא, אין נפש־חיה”
כבר כמה שנים שאת כאן, אחרי שהחלטת לחתוך בכוח את הקשר לחיפה, המקום הקודם. כבר שנים שמאירוביץ מת ואת החלטת להיפרד, להתרחק מחיפה, וכל השולחנות והכורסות והשטיחים והווילונות והכונניות הם מן הבית בחיפה, וכל הקירות של הבית עשויים ציורים של מאירוביץ, פנים, פנים, דוממים, אבסטרקטים, סערות וצילום של מאירוביץ על השולחן, ומאחוריִך על מדף־הספרייה, ובצד השולחן, והילדים על הקיר שממול, ועל שולחן־הכתיבה הגדול בוערת המנורה הכתומה, והגן – דרך הפתח הרחב שקרעת בקיר – ירוק וקצת שמיִם.
בגלל המקום הזה לשולחן עם העצים ממול החלטתי במהירות על הדירה. ראיתי שאפשר יהיה לשבור כאן קירות.
הייתי מותשת אחרי חודשים של חיפושים, ואז, במקרה, דרך מתווכת אחת שבכלל לא פניתי אליה –
אני זוכרת כשאיתן עזב את הדירה בקומה השלישית, זאת שמעלי. אני אדאג שיהיה מישהו שתוכלו להיות חברים, ליהי, שלא יישבר הקשר בין שתי הקומות. אחרי זמן פגשתי אותו ליד המעלית. סופרת מחיפה, מבוגרת ממך אמנם, אשה חזקה, משונה קצת, אשה עם עיניים. הייתי אז לפני נסיעה ארוכה, לא זוכרת מה חשבתי.
פגשתי אותך רק אחרי שנים, כשאני נפרדתי ממקום קודם וחזרתי לתל־אביב.
אני לא יודעת להיפרד, אני לא נפרדת לעולם, אף־פעם, משום־דבר – אמרת לי אתמול – זה בלתי־אפשרי להיפרד.
ובכל־זאת את נפרדת כל הזמן, עכשיו כשיכולתי לדבר, בכל הסיפורים שלך את נפרדת כל הזמן. הנה אבא שלך מתקרב, אובד־עצות, לא יודע איפה להניח את הראש באדמה, וידידתך ב. מתעקשת להיפרד מולך בעירום מלא ומול שאר החברים. ורגע הפרֵדה של שלזי, כאילו כבר היית שם וחזרת אלינו מן הכפור, לספר. ומיכל, ומיכאלה –
זה פשוט.
שום־דבר לא הולך לאיבוד, הכל ישנו, כל הזמן, רק הזמן הוא שאוזל
את עייפה.
אין לי זמן, לא נשאר לי הרבה זמן
היו הרבה שנים של שתיקה מאז שהוא מת והעולם נעצר, עד שבא “הכוח האחר”. היו הרבה שנים של שתיקה. את משירה עוד קליפה, מתקרבת לעצמך.
רק העניים בזמן מרגישים את זה, ליהי, את עוד לא יודעת. בפנים יש לי עוד הרבה סיפורים, הייתי רוצה לכתוב עוד כמה סיפורים לפני שאלך מפה. את מזדקפת ולחייִך בוערות ועיניִיך לרגע, ושוב מתקפלת אל תוך הכורסה הירוקה, השׂער השחור כמו צעיף מסביב לפנים החזקות שנפלו בבת־אחת התרוקנו מדם
מה זה משנה לעולם? עוד שלושה סיפורים, פחות שלושה סיפורים, מה זה משנה בעולם?
זהירות, הנה בא העוף הדורס, יהודית – אני משתמשת במלים שלה – המחשבות, יש רק עוף דורס אחד, המחשבות.
אולי בגלל שגם אני כמוך, אוספת את הפרֵדות באדיקות, אפילו שהמשא הולך וכבד, ערֵמות־ערֵמות על הגב, ושתינו זרות כאן, ואת מקשיבה לקול הסערה שמתקרבת מן ההר של חיפה או מן הים של חיפה, והרוח שלי באה מהרי־הגליל הגבוהים שמסביב למושבה.
הפעם זה אחרת – את חוזרת ואומרת כל תקופת־הכתיבה של “כסף קטן” – הפעם זה יותר קשה.
בלי מסכות. הכל יסופר בגוף ראשון, מחליטה להיכנס בגופך אל תוך המאורעות. זה מסוכן, זה קרוב, צריך לשמור על מרחק־ביטחון שלא להישרף.
את משירה קליפה ועוד אחת בחירוק־שיניים, עירומה מתחת לצעיפיך, מפזרת בסיפוריך קליפות של פֵּרות מסוכרים וקליפות של אגוזים, ואנשים שמהלכים כמו קליפה ענקית של עצמם. וצריך להשיר את הקליפות לתיקון העולם ולהגיע אל הבשר הפנימי
תן לי מן הבשר הפנימי, מן הבשר הפנימי – את תובעת בשם ידידתך ב. – ומן הלב של המרק, מקיזה ממנה בעת ובעונה אחת מלים ודם, ותפוח־סדום לא שמעת? והתופת, לא שמעת? יש הרבה שמות נרדפים לתופת, לא שמעת?
היתה תקופה קשה בבית. הסערה השתוללה בבית והסערה שמשתוללת ליד השולחן שלך. עופות דורסים מאיימים לגרש אותך מן הבית. הספרות והחיים מתערבבים זה בזה אי־אפשר להפריד, את אומרת, אוחזת נואשות בשולחן ובניירות ובעטים שלך בכל הכוח, ורק שם, ליד השולחן, השעון עומד
וחשֵׁכה גמורה מכסה את המחשבה. נפשות שנגזרו ממך, שנקרעו ממך, באות מתוך החשֵׁכה אל תוך החדר, להתהלך בתוך החדר, בהתחלה מהססות, הפנים לא ברורות ואין להן מלים, עד שמתחזקות, ועוד יותר מתחזקות, עד שהן מתהלכות בך ובתוך החדר כבתוך שלהן, ואת נאבקת אִתן בכל הכוח, ואת מצווה עליהן את הדרך, והן מסרבות לשמוע
כמו אמא שלי. איך היא נכנסה הפעם אל תוך הסיפורים, מי יודע, אחרי כל־כך הרבה זמן. כל־כך הרבה זמן עבר –
אבל השעון עומד, יהודית, ליד השולחן, כמו בתוך לוח־שנה נצחי, כמו בבית־הסוהר, כמו בבית של עמנואל בפולין, כשבאו אחרי עשרים שנה והשעון היה באותה שעה בדיוק…
אבל הזמן הולך ואוזל. וידידתך ב. בוערת, היא נשרפת, ונשארה רק עוד שעה אחת ונשארה רק עוד מחצית־השעה, ואת סוחבת אותה על גבך, לבד, כבר עשרים שנה ולא מוצאת מלים. עד שיום אחד ברחוב מאנה, בדרך מן המכולת של מוריס, עמוסת סלים כבדים, פתאום את שומעת: “וצריך שלושה קילו בצל, זה חשוב, אל תשכח להביא שלושה קילו בצל…”
ואת יודעת שהגיע הזמן, והזמן של ב. אזל, והזמן לא הספיק לה לשתות קפה עם כולם.
ב“מכתב שהגיע בזמן” – תִּעתעת בי. יש משהו שמח במשהו, במישהו שהגיע בזמן, כאילו שהשעון הוא קדוש. אפילו כשמשהו מגיע בזמן, בכל אופן, יש בזה משהו אופטימי, משהו בסדר ברור, משהו ברור.
כך בסדר מופתי וברור מתרסקות השתיים. הראשונה והשנייה.
שתיהן בלי להכביד, הכל מאורגן כהלכה, אפילו שלאחת היה קול חזק בטלפון, מִדַי, והשנייה בקול שקט התנצלה על קיומה, כשהראשונה עמדה מול ריקות קיומה בתוך הארונות הריקים, הדלתות פתוחות, והיא מנקה מדי יום את המדפים הריקים כמי שמנקה קברים, או ליתר דיוק, את הקבר שלה
הכפייתיות הנוראה הזאת. של מיכאלה ומיכל וידידתך ב. ורות’שן והאבא שלה וגרדה, מאובנים כפייתיים על המזנון, מה שנשאר מאתנו, מה שנשאר מאתנו, מאובנים מפוזרים על המזנון עם פירורי־עוגות ושיירים של קרקרס מפוזרים עליהם. והשולחן עמוס כלים ועוד כלים, וסכו"מים ומפיות וכלי־כסף וזהב וידידתך ב. בסארי־זהב בודקת בעיני־דם את השולחן, ברק חד מונח על השולחן, מגדלי הכסף הקטן והעופות הדורסים והמחשבות והבולים והזכרים שמציירים את זכרותם על הקירות במרק, בזרע, בציפורניים, בשרידי־הציפורניים, חונקים את האשה בגרונה, כמו קבר פתוח גרונה, והיא כותבת בשארית־כוחותיה בדם החודשי שלה, בדם מלוכלך, דם מיותר, באצבעות, בכל רוחב האצבע –
נשים חזקות, נשים חזקות – צוחקת ידידתך ב. הגוססת.
אנחנו מדברות על הפרטים הקטנים. הכל הולך ומצטייר דרך הפרטים הקטנים, את אומרת, את השברים הכי גדולים אני רוצה להגיד דרך הפרטים הקטנים, הכאילו לא־חשובים, כמו הסידור של השולחן, וסידור השֵׂער על הפנים, כמו צבע מחרוזת־הפנינים.
פנינים לבנות, פנינים שחורות, כאילו אי־אפשר שלא לדעת מראש. ואנחנו ערֵמות־ערֵמות של כסף קטן, חלקיקים שבורים, שברי־שברים, אנחנו נהרות של זהב בעלי־עוצמה איומה, זרימה נהדרת של זהב, שמתרסק במהירות איומה להיות אבץ ועופרת וכתם־נחושת, ושוב מתרסק ושוב מתרסק עד שלולית של דם.
אני זוכרת שאת מרבה לצטט את פאול צלאן, מ“פוגת־המוות” שלו.
“חָלָב שָׁחוֹר שֶׁל שַׁחֲרִית נִשְׁתְּךָ בַּלַּיְלָה, נִשְׁתְּךָ עִם בֹּקֶר וּלְעֵת צָהֳרַיִם, נִשְׁתְּךָ עִם עֶרֶב… שְׂעָרֵךְ הַזָּהֹב מַרְגָּרִיטָה, שְׂעָרֵךְ כְּגוֹן־הָאֵפֶר שׁוּלַמִּית…”
מושַׁחת את הצבעים ביד חזקה, ותנועת־המכחול חזקה, כמו הצבעים החזקים שלך, כמו שבחרת להיות. והפעם בלי עזרתו.
מאירוביץ כמעט שלא מופיע הפעם, רק פה ושם לרגע קצר. חופרת במחילות מתחת לעור, מאחורי העיניים, בתוך האיברים הפנימיים, כל גופך בטלטלה נוראה, מכה שוב ושוב בדלת־הברזל השחורה, מנסה לפרוץ החוצה, ויש לך שני פנים, תמיד שני פנים.
איש קנאי לחתול שירשה האשה מאמה, בת מקנאה לאביה, ואהובתו שהרגה את אמה והחפצים שהרגו את אמה, בת הורגת את אביה אחרי שהרג אותה ואת אמה, ובסוף פניה הולכים והופכים להיות פניו.
כולם מתים. אמרת שמאירוביץ היה מדבר כל הזמן על המוות עוד הרבה לפני שנהיה חולה, איך החיים נושאים בתוכם את המוות ולהֵפך. ואת מתהלכת בבגדים שחורים ועיניים שחורות, לשה את המוות על ריבוי פניו בידיים חזקות, את לא רועדת. ולוויות לוויות. בכל הסיפורים שלך יש לוויות, וגשם וכלי־זהב ומטבעות־זהב, לועות פעורים פזורים על הרצפה, על המדרכות, בכורסות ועל השולחנות ואיש בתורו. ואלה שניצולים בינתיים עומדים מסביב, מנסים את כל מלות־הקסם. רחש מוכר, הכל יעבור, זה יעבור, ככה זה, ברגע הזה ביחד, כמו בתפילה, ואחר־כך מתפזרים איש־איש לביתו.
ואת נשארת לשבת על הספסל בשדרה, או נשענת אל גדר־האבן מול החלונות, מסביבך כלי־האוכל הנהדרים עם שתי הנשים החיות, לרגע חיות באותו הזמן, ואחר־כך בכורסה עם האשה המתה והאשה שעוד חיה, ועם האב שבבת ועם הבת שבאב, ואז מתחיל הצַיִד.
ואַת הטרף ואת הטורף, חשופה, ואין לך מקום להסתתר, בין הנשרים השחורים והגוויות, והניצים שניזונים מציפורי־השיר. נשארת לשבת אל השולחן, כל יום, כל יום, כותבת את הפחד ואת החמלה ואת המחשבות הנוראות ואת ההבנה האיומה, את שיירי האנשים, מה שנשאר מהאנשים, כמו שנסעת לפולין והבאת מיליוני אנשים בתוך הערים הריקות־מאדם, מתוך המרחבים שנוקו מאדם. כמו הצילומים של המצבות ששלח לך אותו גוי, עשרות צילומים מרהיבים של שיירי־אדם בכל הגדלים ובכל המינים, גזעים זקופים, גזעים כרותים, בתוך יעד־עד, ואת תועה בתוך היער, מלקטת כתובות, סימנים נואשים, הצעקות האחרונות: היינו פה, היינו פה…
כשחזרת מפולין. ראיתי אותך עולה במדרגות, כאילו פניִך השחירו. בקושי עלית במדרגות, תהומות חדשים על פניִך – עבר זמן עד שיכולת לדבר.
איך נסעַרת אתמול כשהזכרתי את העִסקה הפרטית שמיכאלה עשתה עם הגורל, נסעַרת כאילו המלים לא מלים שלך.
איך מיכאלה, האשה השנייה, תכננה הכל מראש, ולא החסירה דבר, ובכל פרט השקיעה מחשבה, והיה מפתח מתחת לשטיח בכניסה, ועל השולחן היה בלוק מסורגל, קווים מדויקים ומִספרים, ועל כל החפצים בבית היו מדבקות קטנות עם מספרים, מספר לשולחן, ומספר לכיסא ולארון ולכל ספר ולכל מאובן –
את כמעט צועקת. כל־כך מדויקת היתה התוכנית, כל־כך הרבה זמן, וכל הזמן הזה לבדה, לא אמרה לאיש, רק היתה לבדה
עקרב. מיכאלה היתה עקרב, מתערבת הבחורה הגבוהה
העקרב רק את עצמו עוקץ למוות.
גם אני עקרב, את אומרת, את יודעת?
יודעת, אני אומרת, כבר הרבה זמן אני יודעת. כמו כולנו. כל אחד והעסקה הפרטית שלו עם הגורל. מרגע שמתחיל – מכין את האינוונטר שלו בקפדנות ובדיוק ובחרדת־הקודש ובראש האינוונטר הוא כותב את שמו, ובאחריתו –
יהודית, מי את? האשה הראשונה או השנייה? כותבת על קירות בית־האסורים שלך, על קירות הקבר שלך, נחנקת בכלי־הזין מסביב, איברי־הזכרות הענקיים שמסביב מאיימים לשסע את גרונך ואת מכסה אותם, נלחמת על חייך, פסים עבים, ברוחב האצבע, לאורך ולרוחב, מועכת את פניִך באצבעות, כל יום יותר.
גם הראשונה וגם השנייה. כאילו קברת את האחת עם מותו ולבשת שחורים ולא הפסקת לבכות עד שנגמרו כל הדמעות, שנים ארוכות בבית־האסורים של כאביִך, בשתיקה. ואז באה השנייה. אפשר. ואפשר שלא.
אפילו אדם בעצמו לא יוכל לגעת.
ואבא שלך בחר לנוח ליד האשה השנייה שלא היתה אמך, כמו שהגיאולוג אהב את השנייה לא אם־ילדיו, וב“כסף קטן” – האשה השנייה, הצעירה יותר, נוקמת את נקמת שתיהן, וכמו כל רוצח, בשעת־מעשה, היא נרצחת, כמו שמיכאלה, שלמרות רצונה, ובעל־כורחה –
אני מוכרחה לכתוב. אני מוכרחה לכתוב בשביל לנשום, העיניים שלך בוערות, החלטתי. אף־פעם לא אפסיק יותר לכתוב. לא חשוב מה יהיה, לא חשוב המחיר, אני לא אפסיק לכתוב.
“ואז זה בא לה, התשוקה המטורפת לכתוב על הקירות – – – כמו חשה גם עכשיו את הדיו שמרשתת את גופה – – – מרגישה את הדיו התופחת לאורך צינורות־הדם, שהורעל לאט ובהתמדה – – – מה רצתה לכתוב? – היא צחקה שקט, מזועזעת מצחוקה – – – מה הקשר בין אמת למת? – זה היה המשפט הראשון.” ואחר־כך… “נשארתי עירום ועריה ועל אלה אני בוכייה, נשארתי עירום ועריה ועל אלה אני בוכייה. – – – ורציתי לכתוב עוד משהו – – – רציתי לכתוב גם קבר פתוח גרונם, זה נתקע לך בגרון הקבר פתוח גרונם – – – כל אשה מכירה את זה – – – קרועה בין הרגליים עם קבר פתוח גרונה.”
אני מסתכלת עליִך מן הקומה השנייה. כבר מאוחר בלילה, עוד יש אור בבית. כמו אצל מיכאלה שהכינה את האינוונטר שלה, והשכנים אמרו שעד שעה מאוחרת היה אור בבית, לא ברור עם האור טוב יותר מן החשֵׁכה. וצחוקה של רות’שן מהלך בתוך הבית: הו, לא, הוא לא יעזוב אותה, הוא לא יעזוב אותה, כמו הגשם, כמו הרוח, הוא לא יעזוב אותה…
וצווחה איומה עולה מתוך האותיות האלה, אסורות בתוך הדפים הלבנים האלה, חוזרות בעיקשות על עצמן. כל יום, כל יום, אפילו שסימנת מרווחים לנשימה, ושורות קצרות פה ושם להקל על אורך הייסורים של ההווה המתמשך הזה, שלא נגמר, שלא ייגמר. ובגן ממול מהלכים העצים אנה ואנה. ובמקום הזה, שם מתחברים הגזעים לאדמה, אני רואה, יחד אתך, איך האור זוהר, לבן בוהק, שם בדיוק, בתפר הזה שבין החלק התחתון של הגזע והאדמה. ומולי ההר – האם נדבקתי במחלה? – מתפרק לנהרות של חלקיקי כסף וזהב עד שלולית של דם, כמו שאת מתרסקת כל יום לרסיסים ושוב מתחברת להר, והחריצים מעמיקים, כמו פניו של תפוח אפוי, כוויות על פניִך, אני ראיתי, הולכות ובאות.
על ההלוויה של צבי מעולם לא סיפרת לי. אבל נדמה לי שאני יודעת. שאולי אותו הכוח האחר הזה שלך, הכפייתי שלך, לאחוז במלים ובשולחן ובדפים, להתפרק לרסיסים, להיות השלם ביותר, להרף, ושוב להתפרק – אולי זה הכוח שנתן רשות לאנשים לדבר את עצמם, לצאת מתוך הקירות שלהם, מתוך הקליפות שלהם, כשחזרת מפולין וסיפרת מה ראית. בקול הזה שלך, שחוזר וחוזר מונוטוני ועיקש, כמו תפילה, כמו השבעה, כמו לחש־מכשפים, כמו קול התנפצות הזרדים באש, ומטבעות הכסף והזהב באש על הרצפה, וגרעין הזהב שלא אוּכּל, שלא אוּכּל, רק צבעו הלך ודהה
זאת אני, זאת אני, שהבערתי את האש – צוחקת רות’שן צחוק מטורף
איפה המצית שלי, מישהו ראה את המצית שלי? – נחרדת מיכאלה
וגרדה צועקת מתוך גרון מגובס – אי־אפשר לשרוף כסף קטן, רק הבן־אדם נשרף, רק הבן־אדם נשרף
והעיניים שלך ממשיכות לבעור. כמדומתני, אי־אפשר להגיד צבע אחד. והבעֵרה הזאת נותנת רשות. והקול שלך נשמע חזק ונוראי בתוך הרחובות ובתוך הבתים, כמו זה שפותח בשירה או בקינה, שנותן רשות לקהל הגדול לצעוק ולבכות ולשיר ולהתפלל. אפשר להשלים לרגע, אולי לנוח לרגע בריקנות הטובה. ואחרי שנגמר והקהל הגדול מתפזר איש לביתו לנשום, להירגע – הגב שלך כואב. בשבועות האחרונים את מדברת הרבה על זה שהגב שלך כואב. יושבת, כפופה אל השולחן, לא מרפה.
סוף־דבר
13 לפברואר 1988, לפנות בוקר. ברדיו הפוגרומים נמשכים. אני יורדת למטה. דרך חלון חדר־המדרגות – המכוניות ערוכות בשורה. אני שומעת נהמת־סוסים רגע לפני שהיום יפרוץ קדימה בשעטה אדירה מתוך הלילה
אני קוראת את השמות על תיבות־הדואר בחדר־המדרגות. האלמנה ד' והאלמנה ה' והאלמנה ב' והאלמנה א' ועוד אלמנה ה'. תינוק בוכה בקומה השנייה, מישהו עושה מקלחת, עוד מעט לאה תצא לשחיית הבוקר ומכונות הכתיבה בקומה השנייה והשלישית – איך הנשים, רחמן מתמלא ועולה על גדותיו, ועוד מתמלא, ויולד, ונפרד… מתפרק לרסיסים ומתחבר, מתפרק ומתחבר… עד שנשאר מפורק, כלי חסר־שימוש, מאריך־ימים לעתים ללא־נשוא
אני שואלת את עיתון “הארץ” מן התיבה של יהודית. הכותרות הראשיות מונחות על־פני העמוד הראשון, קווים גסים ושחורים, קולות של תוהו עולים מבין הקווים הגסים, מתפזרים בחדר־המדרגות, כמו חפצים חשודים מניחים את עצמם על סיפּי־הדלתות, בקומה הראשונה והשנייה והשלישית והרביעית, לא פוסחים על דלת –
נשים נאבקות עם עצמן, להישאר בחיים, להגן על ביתן בידיים ריקות, הידיים הריקות פשוטות, מתוחות, והאצבעות מתוחות, והאצבעות הן חרבות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות