הלית ישורון
פאול צלאן – עשרה שירים תרגם והעיר שמעון זנדבנק
בעריכת הלית ישורון
בתוך: חדרים – גיליון 7: אביב 1988

1


מְנִי אֶת הַשְּׁקֵדִים,

מְנִי אֶת הַמַּר, אֶת שֶׁלֹּא נָתַן לָךְ לִישֹׁן,

גַּם אוֹתִי הָבִיאִי בַּמִּנְיָן.


חִפַּשְׂתִּי אֶת עֵינֵךְ כְּשֶׁפָּקַחַתְּ אוֹתָהּ וְאִישׁ לֹא הִבִּיט בָּךְ,

טָוִיתִי אֶת הַחוּט הַסּוֹדִי

שֶׁהַטַּל שֶׁחָשַׁבְתְּ הֶחֱלִיק וְיָרַד לְאָרְכּוֹ

לַכַּדִּים,

שֶׁפָּסוּק, שֶׁלֹּא מָצָא דַּרְכּוֹ לְלֶב אִישׁ, שׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם.


רַק שָׁם נִכְנַסְתְּ אֶל הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ כֻּלֵּךְ,

פָּסַעַתְּ בְּרֶגֶל בּוֹטַחַת אֵלַיִךְ,

הִכּוּ הַפַּטִּישִׁים חָפְשִׁית בְּכַן פַּעֲמוֹן שְׁתִיקָתֵךְ,

הַמֻּקְשָׁב פִּלֵּס אֵלַיִךְ דֶּרֶךְ,

מַה שֶּׁמֵּת חִבֵּק גַּם אוֹתָךְ בִּזְרוֹעוֹתָיו,

וּבִשְׁלֹשָׁה חֲצִיתֶם אֶת הָעֶרֶב.


מָרְרִי אוֹתִי.

מְנִי אוֹתִי עִם הַשְּׁקֵדִים.




  1. “מְנִי אֶת הַשְּׁקֵדִים” – מתוך פרג וזיכרון (1952). השקד, סמל חוזר ורב־פנים בשירת צלאן, מתקשר בין השאר עם הגורל היהודי, הן בטעמו המר והן בצורתו האליפטית, הדומה לעיני איש מן המזרח. הפנייה היא מן הסתם אל האם המתה, דמות דומינאנטית בשירתו של צלאן. המשורר מבקש להימנות כמוה עם המעונים והמתים, שזכה להינצל מגורלם, אבל אינו חדל להתייסר ברגשי אשם על שניצל.  ↩


1


יַחַד עִם אֲבָנַי

שֶׁגָּדְלוּ מִבֶּכִי

מֵאֲחוֹרֵי הַסּוֹרְגִים,


גָּרְרוּ אוֹתִי

לְכִכַּר הַשּׁוּק,

לַמָּקוֹם

בּוֹ מִתְבַּדֵּר הַדֶּגֶל

שֶׁלֹּא נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ אֱמוּנִים.


חָלִיל,

חָלִיל כָּפוּל שֶׁל הַלַּיְלָה,

זְכֹר אֶת תְּאוֹמֵי־הָאַדְמוּמִית

הַחֲשׁוּכִים

שֶׁל וִינָה וּמַדְרִיד.


הוֹרֵד אֶת הַדֶּגֶל לַחֲצִי הַתֹּרֶן,

הַזִּכָּרוֹן,

לַחֲצִי הַתֹּרֶן

הַיּוֹם וְתָמִיד.


לֵב,

הוֹפַע גַּם כָּאן,

כָּאן בְּכִכַּר הַשּׁוּק.

צְעַק אוֹתָהּ, אֶת הַשִּׁבֹּלֶת, אֶל

הַמּוֹלֶדֶת שֶׁהָיְתָה לְנֵכָר:

פֶבְּרוּאָר. No pasaran


חַדְקֶרֶן,

יָדַעְתָּ אֶת הָאֲבָנִים,

יָדַעְתָּ אֶת הַמַּיִם,

בּוֹא,

אֶקַּח אוֹתְךָ מִכָּאן

אֶל הַקּוֹלוֹת

שֶׁל אֶסְטְרֶמַדוּרָה.




  1. “שִׁבֹּלֶת” – מתוך מסף אל סף (1955). המלה “שִׁבֹּלֶת” משמשת כאן בהוראתה המקובלת בלועזית, המבוססת על מבחן ה“שִׁבֹּלֶת” שבחנו הגלעדים את האפרתים (שופטים יב, ד–ו), כלומר: סימן היכר או סיסמה לאומית, מעמדית וכד'. ה“שִׁבֹּלֶת” כאן היא No pasaran, שפירושה בספרדית “הם לא יעברו” – סיסמת הקרב של לה פאסיונאריה והרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד. תבוסת השמאל שם (בין השאר בקרבות בחבל אסטרמדורה) משתלבת בשיר עם תבוסת השמאל בווינה ב־1934 (“תְּאוֹמֵי אַדְמוּמִית”) ועם השתלטות הנאצים על מולדתו של צלאן (“הַדֶּגֶל שֶׁלֹּא נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ אֱמוּנִים”, “הַמּוֹלֶדֶת שֶׁהָיְתָה לְנֵכָר”). החדקרן, יליד הדמיון השירי המתפייט על אבנים ומים, נקרא לשיר הפעם על חללי אסטרמדורה.  ↩


1


שַׁעֲוָה,

לַחְתֹּם בָּהּ אֶת שֶׁלֹּא נִכְתַּב,

שֶׁנִּחֵשׁ

אֶת שְׁמֵךְ,

שֶׁצּוֹפֵן

אֶת שְׁמֵךְ.


הֲתָבוֹא, אוֹר נוֹהֵר?


אֶצְבַּע גַּם הִיא עֲשׂוּיָה שַׁעֲוָה,

מֻשְׁחֶלֶת בְּטַבָּעוֹת

זָרוֹת וּמַכְאִיבוֹת.

הַקְּצָווֹת נִתְּכוּ וְנָמוֹגוּ.


הֲתָבוֹא, אוֹר נוֹהֵר?


רֵיקוֹת־זְמַן יַעֲרוֹת הַדְּבַשׁ שֶׁל הַשָּׁעוֹן,

אַלְפֵי הַדְּבוֹרִים כַּלּוֹת בְּחֻפָּתָן,

מוּכָנוֹת לַמַּסָּע.


בּוֹא, בּוֹא, אוֹר נוֹהֵר.




  1. “עִם מִכְתָּב וְשָׁעוֹן” – מתוך סורג שפה (1959). שם השיר במקור, Mit Brief und Uhr, עשוי באנלוגיה לביטוי Mit Brief und Siegel, שפירושו “כתוב וחתום”. אבל החותָם, אולי שפת השיר, חותֵם כאן מכתב “שלא נכתב”, איזה סוד אחרון שמעבר למלים, המתרמז כאן בַּשם הצפוּן ובאור הנוהר, אי־האפשרות לתת ביטוי לְשוני לסוד אחרון זה נרמזת בטבעת המכאיבה (טבעת־חותם?) ובקצות האצבעות החותמות, הניתכים ומתמסמסים. בבית האחרון עולה נושא הזמן, הנרמז ב“שעון” שבשם השיר: שעוות החותם מתגלגלת כאן בדונג הכוורת, המזַווג אף הוא, כמו החותם על המכתב הלא־כתוב, הֶעדר (רֵיקוֹת־זְמַן) עם פוטנציה אינסופית (“אַלְפֵי הַדְּבוֹרִים… מוּכָנוֹת לַמַּסָּע”).  ↩


1


הָאֶבֶן.

הָאֶבֶן בָּאֲוִיר, אַחֲרֶיהָ הָלַכְתִּי.

עֵינֵךְ הָעִוֶּרֶת כָּאֶבֶן.


הָיִינוּ

יָדַיִם,

דָּלִינוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ עַד תֹּם, מָצָאנוּ

אֶת הַמִּלָּה שֶׁעָלְתָה בְּמַעֲלֵה הַקַּיִץ:

פֶּרַח.


פֶּרַח – מִלָּה שֶׁל עִוְרִים.

עֵינֵךְ וְעֵינִי:

הֵן מְבִיאוֹת

מַיִם.


צְמִיחָה.

קִיר לֵב עַל קִיר לֵב

מוֹסִיפִים לָהּ עָלִים.


עוֹד מִלָּה אַחַת כָּזֹאת – וּפַטִּישִׁים

יַכּוּ תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם.




  1. “פֶּרַח” – אף הוא מן הקובץ סורג שפה, מתייחס בלי ספק לדבריו הידועים של מאלארמה על הפרח ה“נעדר מכל הזֵרים”, פרח ערטילאי, אידיאי, העולה מצליל המלה “פרח” תוך שלילת כל רפרנץ לפרח חומרי כלשהו. פרח זה של “השירה הטהורה” הסימבוליסטית מתואר כאן כ“מִלָּה שֶׁל עִוְרִים”, הוויה לשונית־טהורה המותנית בשלילת הראייה הפיזית, בעיוורון או חושך פיזיים, שהם ראייה רוחנית. עיני הרוח הן שמשקות את הפרח הרוחני הזה ומצמיחות אותו.  ↩


1


שְׁטִיחַ הַקּוֹרָנִית הַשּׁוֹמֵם מֵרֶגֶל,

הֶעָקוּף.

שׁוּרָה רֵיקָה, שֶׁהֻנְּחָה בָּאֲלַכְסוֹן

דֶּרֶךְ שְׂדֵה הַפַּעֲמוֹנִים.

בָּרוּחַ לֹא נִשָּׂא דָּבָר.


וְשׁוּב פְּגִישׁוֹת

עִם מִלִּים בּוֹדְדוֹת, כְּגוֹן

חָצָץ, עֵשֶׂב, זְמַן.




  1. רוּחַ שֶׁל קַיִץ” – מן הקובץ סורג שפה.  ↩


1


כְּדַבֵּר אֶל הָאֶבֶן, כְּמוֹ

שֶׁאַתְּ,

שֶׁמֶן הַתְּהוֹם, מִ

מּוֹלֶדֶת הָיִית לִי

לְאָחוֹת, שֶׁהוּטַחַתְּ

אֵלַי, אַתְּ,

אַתְּ שֶׁמִּקֶּדֶם,

אַתְּ שֶׁבְּאַיִן הַלַּיְלָה,

בְּשׁוּב וָשׁוּב לַיְלָה נִגְלֵית לִי,

אַתְּ שֶׁשּׁוּב וָשׁוּב

אַתְּ:


אָז, כְּשֶׁלֹּא הָיִיתִי שָׁם,

אָז, כְּשֶׁהָלַכְתְּ

לְבַדֵּךְ בַּשָּׂדֶה:


מִי,

מִי זֶה הָיָה, אוֹתוֹ

שֵׁבֶט, הֶהָרוּג,

הַנִּצָּב שָׁחוֹר בַּשָּׁמַיִם –

גִּיד וְאֶשֶׁךְ?


(שֹׁרֶשׁ.

שֹׁרֶשׁ אַבְרָהָם. שֹׁרֶשׁ יִשַׁי. שֹׁרֶשׁ

אַף אֶחָד – הוֹ שָׁרְשֵׁנוּ

אָנוּ.)


כֵּן, כְּדַבֵּר אֶל הָאֶבֶן, כְּמוֹ

שֶׁאַתְּ

בְּיָדַי שֶׁלִּי לְשָׁם

וְלָאַיִן מְגַשֶּׁשֶׁת, הִנֵּה זֶה

מַה שֶּׁכָּאן:


גַּם הָאָסָם

הַזֶּה פּוֹעֵר אֶת פִּיו,

הַלְּמַטָּה

הַזֶּה

הוּא אַחַד הַכְּתָרִים

הַפּוֹרְחִים פֶּרֶא.




  1. "רַדִיקְס, מַטְרִיקְס“ – מתוך ורד אף לא איש (1963). ה”את“ היא שוב האם המתה, המתעצמת כאן לרחם העם היהודי כולו, ומעומתת עם הפאלוס או ה”שורש“ (ראדיקס) של השבט, המתאפס ונהיה לאין (“שֹׁרֶשׁ אַף אֶחָד”). אבל מתוך הכיליון, מתוך ”הַלְּמַטָּה" שאין למטה ממנו, פורחת מעשה נס, כברבים משירי ורד אף לא איש, פריחה פראית.  ↩


1


הָאֲבָנִים

הַבְּהִירוֹת הוֹלְכוֹת בָּאֲוִיר, הַלְּבָנוֹת

בְּהִירוֹת, הַמְּבִיאוֹת

אוֹר.


מְסָרְבוֹת

לָרֶדֶת, לִפְגֹּעַ,

לִפֹּל. הֵן

נִפְקָחוֹת

כְּוֶרֶד־הַבָּר

הַקָּטָן, כָּכָה הֵן נִפְתָּחוֹת,

מְרַחֲפוֹת

אֵלַיִךְ, חֲרִישִׁית שֶׁלִּי,

אֲמִתִּית שֶׁלִּי:


אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ, אַתְּ קוֹטֶפֶת אוֹתָן

בְּיָדֵי הַחֲדָשׁוֹת, יְדֵי כָּל אָדָם

שֶׁלִּי, אַתְּ מַנִּיחָה אוֹתָן

בְּתוֹךְ הַשּׁוּב בָּהִיר, שֶׁאִישׁ לֹא

צָרִיךְ לִבְכּוֹת לוֹ אוֹ לִקְרֹא לוֹ בְּשֵׁם.




  1. “הָאֲבָנִים הַבְּהִירוֹת” – מן הקובץ הנ"ל. האבן, סמל חוזר בשירת צלאן, משתחררת כאן מקונוטציות של כובד, עקרות או כאב, ונעשית בהירה ושקופה. במקום שתיפול ותִפְגע, היא מרחפת ופורחת כפרח. האֵם המתה קוטפת את הפרח ומציבה אותו במחוז טראנסצנדנטי, שאין לו שם.  ↩


1


שִׁמְשׁוֹת חוּט

עַל פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן הָאַפְרוּרִי.

מַחֲשָׁבָה בְּגֹבַהּ

עֵץ

נוֹטֶלֶת לָהּ אֶת צְלִיל הָאוֹר: עוֹד יֵשׁ שִׁירִים לָשִׁיר

מֵעֵבֶר

לָאָדָם.




  1. “שִׁמְשׁוֹת חוּט” – מתוך תפנית נשימה (1967). זהו שיר הקורא לשירה אבסולוטית, מעבר לישימון של חיי אנוש. ה“מַחֲשָׁבָה בְּגֹבַהּ עֵץ” מיתמרת אל מעבר לנוף האפור, אל חוטי האור של שמש, המסתתרת אולי מאחורי ענן ורק שולי אורה מבצבצים, אל צליל השיר המגלם את האור הגנוז הזה. היו שביקשו להתחמק מפירוש “דֶהוּמאני” כזה, אבל ללא הצלחה. המשורר היהודי מיכאל פריד, היושב באנגליה וכותב גרמנית, הגיב על השיר בשיר־מחאה משלו: “שִׁירִים / וַדַּאי / גַּם מֵעֵבֶר / לְמוֹתֵנוּ / שִׁירֵי הֶעָתִיד / מֵעֵבֶר לַזְּמַנִּים הָרָעִים שֶׁבָּהֶם / נִלְכַּדְנוּ כֻּלָּנוּ / שִׁירָה מֵעֵבֶר / לַמֶּרְחָב / הַנִּתְפָּס עַל־יָדֵינוּ / אֲבָל אַף לֹא שִׁיר אֶחָד / מֵעֵבֶר לָאָדָם.”  ↩


1


אַתְּ, אֲחוֹת נֶפֶשׁ, נוֹדֶדֶת עֲרָבוֹת קְרוֹבָה:


גְּדוֹלִים

מִמִּדַּת

הַמָּוֶת אֲנַחְנוּ

מֻטָּלִים יַחַד, הַכַּרְכֹּם שֶׁמֵּעֵבֶר

לַזְּמַן הוֹמֶה

תַּחַת עַפְעַפַּיִךְ הַנּוֹשְׁמִים


צֶמֶד הַשַּׁחְרוּרִים תָּלוּי

עַל־יָדֵינוּ, וּלְמַעְלָה

נוֹסְעוֹת אִתָּנוּ לְבָנוֹת


הַמֶּטַא־

סְטָזוֹת

שֶׁלָּנוּ.




  1. “לַרְגוֹ” ו“הַנֵּכָר לָכַד אוֹתָנוּ” הם שירים מן העיזבון, האחד מתוך הקובץ חלק שלג (1971), והשני מתוך חוות זמן (1976). בשניהם אין החידלון מתגלגל בתחייה, כמו ברבים משיריו המוקדמים יותר של צלאן, אלא מוצג כאידיליה גרוטסקית של חולי ממאיר.  ↩


1


הַנֵּכָר

לָכַד אוֹתָנוּ בְּרִשְׁתּוֹ,

הַחֲלוֹף אוֹחֵז בָּנוּ אוֹבֵד עֵצוֹת

לִפְנַי וְלִפְנִים,


צָרְפִי אֶת הֹלֶם לִבִּי, גַּם אוֹתוֹ,

אֶל תּוֹכֵךְ,


אָז נָקוּם,

נֶגְדֵּךְ, נֶגְדִּי,


מַשֶּׁהוּ מַלְבִּישׁ אוֹתָנוּ

עוֹר יוֹם, עוֹר לַיְלָה,

לַמִּשְׂחָק עִם הָרְצִינוּת

הָאַחֲרוֹנָה, הָאֶפִּילֶפְּטִית.




  1. “לַרְגוֹ” ו“הַנֵּכָר לָכַד אוֹתָנוּ” הם שירים מן העיזבון, האחד מתוך הקובץ חלק שלג (1971), והשני מתוך חוות זמן (1976). בשניהם אין החידלון מתגלגל בתחייה, כמו ברבים משיריו המוקדמים יותר של צלאן, אלא מוצג כאידיליה גרוטסקית של חולי ממאיר.  ↩

מתנדבים שנטלו חלק בהנגשת היצירות לעיל
  • תאיר אלוף ז"ל
  • אייל רונאל
  • יוסי לבנון
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!