שִׁירֵי-זָהָב / יהודה ליב גורדון

ט. הַשִּׁירָה מֵאַיִן תִּמָצֵא?

תָּפַשְׂתִּי אֶת קַסְתִּי וּלְשֻׁלְחָנִי יָשַׁבְתִּי

לַעֲנוֹד בַּת-שִׁירִי חֲרוּזִים כַּאֲשֶׁר נִסִּיתִי;

אַךְ הִיא הִתְחַמָּקָה, לַשָּׁוְא נַפְשִׁי עִנִּיתִי,

כָּתַבְתִּי וּמָחִיתִי וּמְאוּם לֹא כָתַבְתִּי.

קֵבָתִי הָיְתָה רֵקָה, כָּל הַיּוֹם רָעַבְתִּי

אֲכָלַנִי הַקֹּר, לִנְצִיב קֶרַח הָיִיתִי;

עַל כֵּן הֶבֶל יָגַעְתִּי, עֵט שֶׁקֶר עָשִׂיתִי,

כָּתַבְתִּי וּמָחִיתִי וּמְאוּם לֹא כָתַבְתִּי.

וָאֲצַו וַיַּצִּיתוּ הַמְּדוּרָה בַּכִּירַיִם,

אַף סָעַדְתִּי לִבִּי וָאֹכַל בַּצָּהֳרַיִם,

וָאָחוּשׁ כִּי נַפְשִׁי דֵּבֵּר שִׁיר מִתְעוֹרֶרֶת.

וּבְכֵן נוֹכַחְתִּי וָאָבִין וָאֶגְזַר אֹמֶר,

כִּי מַעְיַן הַמַּחֲשָׁבָה וּמְקוֹר שִׁיר וָזֶמֶר

בַּבֶּטֶן הַמְּלֵאָה וּבָאָח הַמְּבֹעֶרֶת.