© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כלים הרבה התקין לה לשירתנו החדשה, לעבריותנו הצעירה; כלים הרבה ליטש לשתיהן. אבן -משחזתו, שעמדה ברשות הרבּים, הרבה גיצים נתפרחוּ ממנה ו 'דבקו ' בבני הדור, בעושי -המלאכה ובעוברים -ושבים לתומם. 'קצת הרבה ' שם הדור אל כליוֹ משל א ' שלונסקי — במודע ובמעוּלם, במישרין ובדרך קפּנדריה.

בביתנו קרע דלתות ('פתחונות ' היה אומר שירו ). אשנבים וצהרים פתח ביד דוחפנית. אויר, אויר! — הטיח בקול, מטלטל רעמתו וכפות -ידיו, שיכור אפשרויות והעזות. הוא קרא — וקפצו ועלו לחלונותיו מוטיבים והלכי -רוח לא בני -בית, צורות שלא מן המקובל, סמלים ומיטאפורות ודימוּיים חדשים. נצטלצלה ורסיפיקציה רעננה,רבת -הפתעות. אחד רב -פסנתרן הקיש על מנעני הלשון — ונתחדשו ונתנגנו ונתגמשו וקיבלו 'צבע ' מלים וצירופים, קולות ובנות קול. סירובים אם גם סירבה — נענתה לו.

אכן, כל האומר לקבּוע את 'דוי ' ן 'בגלגל ' כמזוּזה בפתח שירתנוּ המודרנית, הפוסט -בּיאליקית — טועה טעות -תאריכים ואף משבש קמעה את סדר ה 'כוכבים ' במשמרותיהם. בידוע: בישר אותה, את המודרנית, אברהם בן -יצחק, זה 'הזורע ולא יקצור ', אשר 'ענוַת לָבנוֹ ' החביאה את קולו. והיא עלתה כתקיעה וכתרועה מפי ה 'מאדיאר ' אביגדור פוירשטין -המאירי (להוסיף תמהון על פליאה: לא מארץ צמיחתה וגידולה של ספרותנו ואף לא בדרך -המלך שלה ). אצלו אתה מוצא כבר הרבה מתפאורת המודרנה ומסממניה, אף כמה מתכונות -נפשה: זו החירות הבלתי קלאסית, זה האומץ להפתעות וזה הקול המנסר, כקול הכרך המופקר. וכיהן לפניה, כבוּש וקנאי, יהודה קרני — זה החוטר מגזע בּיאליק שמרד וחידש, שהמשיך — והמשכו כה אחר. לכאורה: אך חוליה הוא יהודה קרני בשרשרת, אבל השרשרת ברק לה אחר וצלילה חדש מחוליתו ואילך.

ודאי: אין לקפח שכרם של תאריכים וחלילה לנו מלהחליף עתים בשירה. ואף על פי כן רבּים רואים בו, באברהם שלונסקי, את התמרוּר הבולט בתמוּרה, את הראשון ל 'ראשית החדשה '. זכות זו נתגלגלה לו לא במעט ע "י השעה, שעת הופעתו, שהיתה זכאית. אברהם בן יצחק ואביגדור המאירי הטרימוּ בוֹא, יהודה קרני התמהמה לא -מעט בצמיחתו החדשה, אך שלונסקי בא, כמכוון את השעה, עם הדור צעד בצעד. והדור — דור העליה השלישית, שעלה מן האוקטובר, מפּרעות ומתבוסות עולם. מה שראו ארצות -שפחות ועמים -עבדים בימים ההם לא ראו אולי חוזי -חזיונות. דרכים שנפתחות, תקווֹת קרבות, בשוֹרות קץ. קול הדור — כקול התהלוכות הצועדות, כקול התופים המכים, כקול המונים בריעם. טורים טורים — ומוּסיקה משתרעת: הן הכל חייבים בשמיעה.

אותו דור, דור העליה השלישית, ראה את עצמו צועד בשורות הראשונות של העם והאנושות — 'בלוריתני ' ופרום, קולני בדגליו. הארץ הקטנה הולכת בגדולות. והשירה, גאה ויחפנית כדוֹר, עניה מכל ועשירת ייעוד, זורקת מעליה כזרוֹק בגדי חג מרוּפטים סמלים ומוטיבים קודמים. הקץ להלכי -הרוח הרכים והמעונגים, תידום השירה ה 'קאמרית ' של שקיעה ודימדומים ובין השמשות. יהי אור! — חזק וגלוי, חושף ומערטל. רק לא תיר -ולא -תיר, רק לא חצאי -גוונים! עינים תסתמאנה חלילה? חלקות ענוגות תסתחפנה? וכך יפה להן. האור — שיבוא כפרץ, שיהא שוצף ועובר על גדות, שלא יהא נסתר ממנו. וכך נראים חידושי -חיים וחידושי -שירה עולים בקנה אחד. והמשורר, שדעתו וצעדו מכוּונים היא לשל דורו — העין נוטה לראותם כאילו ירדו כרוכים לעולמנו, משל לא זזה ידו מתוך ידו. רושם זה חוּזק אולי גם ע "י האקוֹמפאנימנט הרעיוני של המרד בשירה. אכן אותה 'אש מסייעת ' אנטי -בּיאליקאית רבּים -רבּים ראוּ בה גם בשעתה רק 'עקבות משיחא '. והימים עושים את שלהם: מכסים בחוֹלם עקבות ומשיירים במוּבלט רק כביש ודרך.

והארץ היתה ארץ נותנת דרך, סוללת כביש. כולה עומדת בחמה, בביצות ובמחצבה, מעורטלת מלבוש, עין בעין עם הממש, ללא כל חציצה. להתפרנס מן המזומן אי אפשר. את הקרקע תיצור לך, ואת הנוף תתן לעצמך, ואת האדם תעשה לך. כאן לא הכרך האירופי ולא העיירה היהודית; הכפר העברי מקים כאן צריפיו, כאן 'סופה של העיר הנבנית '. וטיפּוּס האדם — לא התלמיד -חכם והמתמיד והמהפכן והאיטלקטואל הנודעים; על ערימת החצץ ובתעלת -הייבוּש ובאוהל השח עיניך רואות את החלוץ, את הפועל — יומיומי וחד -פעמי.

אכן, הרבה מן המטען המודרני נבדק כאן בדיקה קפדנית. סַלעֵי הארץ הם גם אבן -בוחן! באור השמש הגלויה, ללא צל אילן וכיסוּיוֹ, מתקפחת גדלוּת שירת ה 'סתם ' המפליגה ל 'הונולולו ', ובאה במבוכה יוּהרתם של נושאי כרך ויריד והפקר. הללו, שמא אינן אלא רמיניסצנציות של שירת זרים, שהתיימרה להיות שירת העתיד, והיא עצמה ילידת המלחמה ופחד האחרית, והאסוּפי והממזר — ילדיהם ה 'חוקיים '. שמא יפה להן לאומות העולם האורבניוּת בשירה: גם חייהן הולכים מן הכפר העירה. שעל כן ניחא לה לשירתן בסאון בית -החרושת והולם גלגלי מכונות. ודאי גם אמת בכך שמבקשת היא להתנבא בסיגנון הדור רב -הטכניקה, היוצא בכליו החדשים, באוירון ובראדיו. אך שירתנו, כחיים היהודים וכאדם היהודי, הן נתחייבה ללכת הכפרה (והאם אין 'הכפרה ' חרוז הולם יותר לצורך הפנימי של המשורר והדור מאשר אותו 'הבּיברה ' המחוּבב?) כאן הקשת פטיש בחצץ ונעיצת מעדר פרימיטיבי באדמה והולם בגלגל. המהפכה שלנו היתה, אם ניתנה רשות לומר כך, 'אגררית ': הפנים לעמק ולגליל. ואברהם שלוֹנסקי ידע לפרוק טען ('הבריכני, אֵלי, כגמל פרוּק -טען ') — ולהעמיס טען.

בעמק, לרגלי הגלבוע, ליד המעין — יוּלד השיר והשר, הוּלדת חדשה. גדול מעמד הר הגלבוע כיום מתן חיים ושירה. וסימנך: מראות הימים ההם היו לו לשלונסקי כמראות ילדוּת, שהן מראות -היסוד, ומתלווֹת לו לאדם באשר ילך. מן הראוי התהות על פרט נכבד: ילדוּתו שמהתם, הראשונה, נוף -מולדתו, קולה צנוע, אם לא נחבא, בכל שיריו המרוּבים. ולא שהוא בורח או מרתיע ממנה. הנה 'סבא רחימא ' וסדר תפילותיו, והנה 'בּאקונין והרמב "ם '. אך דומה: רמזים הם, מגעי -ריפרוף שאין עמם מיצוי. ומאידך: ילדוּת הגלבוע, השניה, אינה מרפה, מדריכה היא מנוחה ואף דורכה עוז. את מלאכיה מצווה היא לו בכל דרכיו: בכביש הנסלל, בעיר העברית ובאניה ההולכת לפריס, בין אבני בוהו ומפולת ובין שירי פיוס, ועד לאחרוני השירים.

כי כאן — מעט אדמה. אדמה זו תובענית היא אמנם וקולנית ('זוליכה עלי ערש ', 'ראש דסדמונה בחיק אותילו '). מוקדם לבקש כאן מוצאי בוקר וערב, אותה מחזוריות מרגיעה, חוּקיות מייצבת. כאן איזו תאווה מתלעלעת, צעירוּת שכוחותיה רבּים אך החיים רבּים וחזקים מהם.

כאן אדמה — וכמו אז, בבראשית, גם הצאן. ‘גללים! גללי קדש!’ 'לוּ אהי שדה -מרעה לכל עגל ולכל שה '. הרשות בידך לומר: רומנטיקה כפרית שלא כגירסת הזמן. כל ממש בחינת סמל הוא כאן, רוחניוּת הוא, למטה מעצמו ולמעלה מזה. הרועה:

כְּשֵׂיָה צוֹלְעָה נִשָּׂא תֵּבֵל פֹּה

מִתַּחַת לְבֵית -הַשֶּׂחִי — —

והיוגב:

אֲדָמָה גְּלוּלָה פֹה — מְגִלַּת בְּרִית חֲדָשָׁה

וְאָנוּ — שְׁנֵים -הֶעָשָׂר

התמונות — אֶוונגליות, ממרחק באו, אך יש לילה ו 'הרי בגלבוע חשו איוושת יד אלוה זורעה — — זרע חזון יזרע אל".

לימים מתיהדות רבות מן התמונות: 'בתים כטוטפות, ושבילים — כרצועות תפילין ' והשמים שחים 'כסבתא על צאינה וראינה '. לא מרחוק האימאז 'ים ולא מארצות מפתיעות, קרובים הם וחיננים, מן הבית — ויקרים. בעין שלו, כולה יהודית, מתגלית לו ארצו: 'עור כקלף לה, קלף לתורה '. אותה שעה מציגה שירתו שאלה חמוּרה באזניו: ‘ומי יזכה לעטוף טלית פה ולעלות לתורה?’

אכן, הוא זכה לעליה. אך הממש של הארץ ה 'זורעת חזונות אל ' דרש גם פתוס שירי -חזוני, ואילו שלונסקי וירטואוז הוא מיסודו, מנגן מבורך -אמצעים אשר שליטה טכנית עצומה באצבעותיו (שמא מפענחת איזה חביוֹן מלה אחת חביבה עליו בנטייתה המקורית: האצביעו…). הפתוס הולם את אינטינסיביות המאמץ של היום הגברי, את מתח האדם הכובש ובטחונו. אך המנגן -הווירטואוז טבעי לו שנענה לנימות ההתרפּקות, וטבעי שהן נתעוררו בו: לאבא -אמא, פינוקי -ילדוּת ומבוכה ופחד -חיים ועייפוּת. שירי לאבא -אמא ודאי שהם פרי בשל של היום החלוצי, אך הם הפרי הנקטף לעת -ערב, הנושל לרגלי הלילה, כרעידות המיוּגנות של לב וכוכב. 'אני עייפתי, אבא 'לה, הה, אמא -אמא 'לה עייפתי ' — היה זה פסוק -ההתרפקות של בנים בארץ -אבות ללא אבות — —

(וכמאמר מוסגר: נימוֹת ההתרפקות והיסוד הנגיני שבשלונסקי משווים פעמים פשטות עממית לשירו, — חופרים לו ערוץ של שיר -עם. ועדיין לא עמדו, דומה, על ההפתעה הנעימה שבקפיצת הדרך מן האולטרה -מודרניות אל הפרימיטיבי המעוּדן; נשיקת שמים וארץ!).

'עייפתי ' — ההיתה זו עייפוּת המשורר, מיתריו המרוּפים לאחר מתח הגלבוע, ואולי עייפותו של הדור? — גאה גאָה זרם — והרתיע, ובזוטם של חיים — ושחו גם בנות -השיר. נדמו מחצבות, הכבישים שנסללו מוליכים העירה, גם את המשורר ושירו. הליכה זו ניתוק היא, מעל הקרקע, מעל המעיין. ואכן, הוטלה מבוכה בהרבה מן השירים הבאים, ונשמע מַשק של כנפיים נאספות. פעמים רואה המשורר את עצמו 'אביון תפילה ', אך לעולם לא היה עני משיר. נסיונות רבּים נתנסתה שירתו, בהרבה דרכים היתה נעה ונדה עד שחזרה ומצאה את 'הלחם והמים ', פגשה את ראשיתו של המעגל שנפתח 'אי -אז ' לרגלי הגלבוע.

[תש "י ]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.