הַגִּידִי לִי אִמִּי, אֲהוּבַת לְבָבִי,

הָאֱמֶת הַדָּבָר שֶׁסִּפֵּר לִי אֲבִי-אָבִי,

כִּי לִפְנֵי אֱלֹּהַּ, בִּמְרוֹמֵי גָבוֹהּ,

עוֹמֶדֶת מֵעוֹלָם כּוֹס פְּלָאוֹת עֲמֻקָּה – –

ילד הייתי כאשר התפללתי דברים אלה באזני אמא, והיא גם לא שמעה אותם. בסערת 1914 נתלשתי מעירי יפת-הנוף שעל הניימאן, וניטלטלתי לעיירה רחוקה בסביבות מוהילוב על נהר דנייפר. חרדת אבא-אמא היא שהוציאה אותי מתחום-החזית ושלחתני למחוז שוקט, ותפילתם-ברכתם לדרכי, כי המשפחה תהיה לי מיבטח ובית וקן. אכן, לא בדקו למזונותי, פיתי ניתנה, ותפילותי ומישחקי עם בני-הדודים – אך לנפשו של הילד הפליט לא היה שואל.

קרובים וגואלים התעלמו מרוחו, אולם אחד ‘רחוק’ ראה ושאל. בן הרב, משכיל העיירה, השכיל גם אל עזבוּת הילד, התעורר וקבע לו עתים לתורה. ביום א' אחד חלה האתחלתא בשעה טובה – ועצובה. הילד ישב, עיניו תלויות במורה הנלבב, מקשיב לקול השיר הגובר ורפה חליפות, כקול הגלים בנחל הסמוך – והוא עולה ויורד עם הצלילים ולא יֵדע עד מה. זו פעם ראשונה לו, חניך בית-רבן, לשמוע אל שיר עברי, אל מיקצבו; המלים – מן הספר, אך קול לבו הוא המדבר:

וּמָתַי הוֹרָתִי, כּוֹס זוֹ, כּוֹס הַפְּלָאוֹת,

מָתַי תְּמָלֵא עַד שְׂפָתָהּ בִּדְמָעוֹת?

אוֹ אוּלַי כָּל דִּמְעָה וְדִמְעָה נִגֶּרֶת

בְּקֶרֶב הַשָּׁנִים הָרַבּוֹת נִחֶרֶת?

אוֹ אוּלַי… אוֹ אוּלַי תַּחְתִּיתָהּ נְקוּבָה?

מה היה לו לילד? הנפעם אל דמעת אמא הנושרת על ראשו? אפשר בוכה היא במרחק המופלג, אך הוא לא יראה; הן גם מורהו כמו מתעלם מעיניו, החדר מיטשטש ומפליג, המראות מתקלשות – והוא אובד בבכיו. היבכה על גואל העם המתמהמה לבוא או על מצוקת ילדותו? לא יד ליטפתו, אך קול המורה היה כה רך, לוטפני בסיימו:

הָהּ, אֵלִי, אֵל צְבָאוֹת, זֶה אֵגֶל הַדִּמְעָה

גַּם אוֹתוֹ בְּכוֹסְךָ, כּוֹס דְּמָעוֹת, נָא שִׂימָה.¹

עברו ימים רבים, הילד גדל ויהי לאיש. על ספרים כעל מעינות ערג, שירה גדולה נפתחה לפניו ותהי לו כאור וכיין, כזהב הטוב – וכלחם. במיכרה השיר גם חצב בעצמו. והשיר ההוא עוד יארח עמו לדרך, לא החרישוהו קולות רבים אדירים. שנים עשרות; ‘נהרי-נחלי’ דמע ודם הלכו אל קורות העם – ו’הכוס' הקטנה כמו לא מלאה, לא שקטה בלב, שאינו יודע שליו.

מה כוחה של אותה ‘כוס’ להסעיר ולהרנין, להעיר תקוה ולהחרידה כאחת? שמא אין זה אלא מעשה הלב, ‘הנואל’, הנאמן, הזוכר לה חסד ימים מדבריים? ואולי זה כוח-כוחה של חווית-ראשית, אחת מ’מראות השתיה'? ושמא עצב האגדה העברית, שהטלילה את בוקר חיינו ועדיין היא מחלחלת בנו? אך אולי נביט בעין יפה ונאמר: אכן, ניגון לו לשיר, ניגון חי, וחיות לו שאינה רוצה לחדול.

גלגולים הרבה לו לנער יהודי, בטלטלת הימים חזר וניטלטל הבית, כי שכו המים ופסק המבול: רוצה הביתה לחזור אל תילו, למצוא מסדו. אצה-רצה הדרך היהודית ופתע נעצרת: וילנה, עיר ואם – היתה העייר גם לילד-הנער עיר-מולדת שניה. אכן, יש אשר ידבק אדם בעיר לאהבה אותה, והיא אף היא תאמצנו אל לבה; הראשונה לא תיבגד, לשניה תאמן.

גלגולים הרבה לו לנער יהודי, ודרכים רבות לרוח. ובאחת דרכיה הפגישה אותו שוב עם המשורר, פגישת פתע-פתאום שראשיתה מאור-עינים וסופה יגון-לב. מחזר היה באותם הימים – עתים עם בני-גילו, אך לרוב יחידי – על חנויות-הספרים של חצר בית-הכנסת וסביבו. הנה בית-המסחר של כצנלבויגן, של האלמנה. יוחסנית היא במקצת, קפדנית ואינה רואה נחת בפרחחים הללו שטורדנים הם בעיניה: מבקשים ספר לקנות, שואלים בבואם לאחד, מתעניינים בכמה וכמה וסופם יוצאים וכספם המעט בכיסם ואין-‘פדיון’ אחריהם.

‘עממיים’ ונוחים יותר הם הפוּנקים, הם-הם האחים שקיבלו מאביהם ירושה, בעודו בחיים, את משלח-ידו – מו“לות ומסחר-ספרים. מבורך בבנים הוא אותו יהודי מצומצם, שהוציא לאור בשעתו וסחר בשמ”ר ובדיק וברומ“ל כאחד – וכולם מעשה אביהם מקוּים בידיהם: מוכרי ספרים. אחד גדול, אחד קטן, אחד עני ואחד עשיר. אצל אחד מהם באה לידי חוברת עברית, מן הגחלים הבודדות שהבליחו בימי הרעב והניתוק של הכיבוש הגרמני. שֵם החוברת, כמדומה, ‘מעת לעת’, והעורך – ש”ל ציטרון. אותו ציטרון מכונס ומסוגף, שהיה בולט בכל זאת בספריית שטראשון, כשהספרן ר' חייקל לונסקי (זכרנו לך, החנון, אהבתך הגדולה לספר ולסופר ולקורא. זה מאור-עיניך וזו תרבות השיחה וזה הקשר לאדם מישראל – מן הקלויז ומן הסדנה, מבית-הספר ומן החנות), עומד על-גבו לשרתו, סוחב בשמחה של מצוה מלפני-ולפנים, מ’קדשי הקדשים', שם ‘כל זר לא יבוא’, את הכרכים הגדולים של ‘המליץ’ ושל ‘הצפירה’ ושל העתונות היהודית ביידיש וברוסית ובאשכנזית. על מה הוא שקוד עתה, סופר זה מימי ‘השחר’ וסמולנסקין, בעל ‘דריי ליטערארישע דורות’, כלומר: שלושה דורות בספרות?

ליבבה אותנו היידיש של סופר עברי ותיק זה, ומופלא היה אותו שלום-בית שבספרו – שלום בין דורות ואישים ומגמות. כולם חביבים הם עתה עלינו, כולם נאצלים, כולם מקום חם להם בלב ובדברי ימינו – זה ציטרון הישרה עליהם מרוחו; סו"ס קשיש הוא עתה מכולם ויודע כי לטובה נתכוונו, וכי לשם עלייתנו ופדות נפשנו נחלצו למערכות. זקן זה לא תש כוחו לתת חיות לדמויות שהוא מעלה, ומי יודע – מעיז אני ביני לבין עצמי להרהר בגמר שיחה אתו לאחר שקרא משירי – מי יודע, סופר זה המחזיק בידו חוט של דורות, שמא בדור ספרותי חמישי ישלב כבר גם משהו מפגישה זו: אני אהיה כבר לאחר ‘וידוי’, אך ציטרון עוד ישתרך לאיטו ויספר בלשון רהוטה כדבר-אגדה מן העבר הקרוב, וילד יהודי בן וילנה עוד יארח אליו לקצב צעדיו האיטיים, ישיש על אימרותיו ויגנוז בלבו זכרון הפגישה, כמוני עתה – –

והנה באותה חוברת ‘מעת לעת’ בעריכת של"צ בא שיר קטן של ש' פרוג, ודברי המערכת מלווים אותו באהבה ובדווי. שם השיר – האומנם נאמן עלי זכרוני? – ‘לפנות ערב’, והמערכת מוסיפה, כי בן עברי הוא למשורר הנודע ברוסית וביידיש – ואחרית אונו: המשורר השכיב-מרע כתבוֹ על מיטת חליו ממנה לא קם; מת המשורר במרחקים, שסגרה עלינו המלחמה, ואנו לא ידענו. הבהיק-הצחיר לפני הגליון החלק מרחוק וחרט-אור כותב. הנה זו מתת אחרונה שלו וכזאת היא: צחורה כולה, והחרט זורע אור על סביביו וחמימות של רגש. אך הלובן מאפיל והולך, נאסף האור מן החרט ויכס הצל; דממה וקול:

אֵיכֶן כְּנָפַי, כַּנְפֵי נֶשֶׁר?

אֵיכֶם פְּרָחַי, פִּרְחֵי פְאֵר?

לֹא לִי לְנַגֵּב דִּמְעוֹת עַמִּי,

לֹא לִי עַל מִצְחוֹ לִשְרֹג זֵר – –

מדוע משוררי, מדוע ‘לא לי’? מה היה לכנפיים ומה עוללו לפרחים? הבאו אחרים, גדולים וטובים, ויכלימו מתתך? אולי פסקה לשון שירך להיות לשון הדור, אל לשון לבו אתה נכסף ואליה ‘לא תבוא?’ ושמא אין זה אלא הגזירה הנצחית: ‘ויומי בא’? –

‘הגליון חלק’ – והנער קורא בו, קורא בגורל משוררו: האור המפציע, התקוות המאירות, צאתו מן התחום אל עיר-הבירה, למרחבים; חיבתו של העם אליו והתנכרותו כאחד; אהבת המשורר ללשון הקדומה ולכתו אחרי האחרת, התנכרותו של המשורר אל עצמו; אור וצל, והצל גובר: ‘איכן כנפי?’ ‘לא לי, לא לי’ – דובבו בעצב שפתי הנער בקראו בגליון החלק לאור-דמדומים, בפנות היום.

נתיחד לו לפרוג מקום בלב, גם לאחר שהשירה העברית כבשה אותו בכוחה. ובעוד חברי מתעצמים ומידיינים, זה אומר: נערץ עלי ביאליק, וזה טוען: לא, כי אהבתי את טשרניחובסקי – אני כורך את שניהם יחד ומוסיף עליהם ‘קטנים מהם וענווים מהם’, ובדרך מספריית ‘מפיצי ההשכלה’ אל ביתי כובש אני לעצמי, חוֹצה המונם של רחובות, ‘בית’ אחרי ‘בית’. והנה כבר חרוזי פושקין ולרמונטוב במקורם שגורים על פי, ה’מלאך' בשמי חצות ליל וה’סערה' העוטה שמים בשחור ו’הנביא' שלשונו מפיו נתלשת – ואף על פי כן צריך, צריך ‘לקחת’ גם את פרוג. אמנם ההוצאה – הוצאת ‘תושיה’, ורשה תרנ“ט, אותה ‘תושיה’ של ‘חזיונות ומנגינות’ לטשרניחובסקי ושל כתבי מ”י ברדיצ’בסקי, - אך שירה זו – כמו ניטל קסמה ונתקפח כוחה. שירת ימים עברו, וכך גם ביידיש. שירים רבים נועצים קנה שלהם במאמר-כנף או ברעיון או בסיפור-אגדה, ומעלים שרטון בימינו. אין אתה חש דחף של חווית-ראשית, התלקחות יצירה. דומה: מעין ‘דרוש’ פיוטי באמצעי הטכניקה השירית. וכל השירה כולה – הגה והי:

עֲתֶרֶת צְלִילִים לְמֵיתְרֵי כְּנּוֹרִי,

אֶחָד הוּא הַשִּׁיר, אֶחָד אֵין שֵׁנִי:

כָּל מִלָּה רָוְתָה זַעַם, כָּל מִלָּה שָׂבְעָה כֹּסֶף

וּדְוַי וָעֳנִי.²

אכן, חיינו היהודיים היו תמיד עורכים אבלות, מתקנים חצות, אף בתי אבותינו המסוידים משיירים תיתורה לא מסוידת, זכר לחורבן, וכחיים – הספרות: נאד-דמעות היא, אך יסוד ה’כנור' נאבק מאז ביסוד ‘התנים’. גם ביאליק מקונן ו’בכיו בכי כוס בין חרבות' – אולם אתה שרוי בצילתה ובצינתה של ‘הבריכה’, אתה נסחף באור וב’זוהר', בצחוק ובגעגועים של ‘שירי העם’, אתה מורד ומתקומם עם ‘שירי הזעם’ – אין דבר אם יקרא אותנו גם לבכי ולמספד. מוזר אך מנחם היה הרעיון, כי בדמעתו ובבכיו של ביאליק יש אשר ינצנץ ‘פרוג’.

פרוג:

שְׁנֵי חֲבָלִים לִי מִנָּה הַגּוֹרָל,

צְמָא הַחֵרוּת וּמְנָת עֶבֶד אֻמְלָל.³

ביאליק:

מִכָּל תַּנְחוּמוֹתַי לִי אֵל הוֹתִיר הַשְּׁנַיִם:

זִכְרוֹנוֹת מַדְאִיבִים עִם דִּמְעוֹת עֵינַיִם.

‘אלגית האביב’ של פרוג:

שְׂאִי עֵינַיִךְ וּרְאִי:

סַעַר וָרַעַם וְרוּחַ מַחֲרֶבֶת…

כַּמָּה פְּרָחִים עֲקוּרִים.

כַּמָּה תִּקְווֹת תַּחַת אֶבֶן מַצֶּבֶת,

כַּמָּה אוֹנִים בְחֶשְכַת קְבָרִים.

והנה ‘שירה יתומה’ לאביבו של ביאליק:

אֲהָהּ, כַּמָּה פִּרְחֵי עֲדָנִים כְּבָר נִקְבְּרוּ שָׁמָּה.

וְכַמָּה עֲתִידִים – מִי יֵדַע וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ.

אותו: ‘לא ידי עיצבוכן שבלים, לא ידי קומתכן טיפחה’; ו’ממאורת כלבים‘, בה ‘שכוח רבצתי’, פונה פרוג ל’זורעים’: ‘לא הייתי עמכם’. אכן, היה קורטוב של נחמה ב’דמעות' של פרוג, אם ניתן היה פעמים לדמות לראותן חוזרות ומנצנצות בדמעה הביאליקאית – –

נחמה פורתא – אך פרוג כולו נשאר בצל. בכיו לא היתה בו אינטימיות מקרבת קרובים, מרתקת נפש אל נפש ולא סערה עוקרת מרחקים. שירת פרוג במכונס מתעמעמת כאילו. אולם לא כן הפגישה עם שיריו ביחידותם: כמה וכמה מהם פילסו נתיב אל הלב, ואף מצאוהו.

זמן מסוים ניטשה בלב מערכה בין פרוג ובין פרישמן על ‘בת השַׁמש’. שניהם שוררו על אותה בת השמש היקרה, שהעלתה כל חייה תרומה לרב )לבן-הישיבה בנוסח פרישמן) – כי קרב קיצו. פרישמן הילך קסם בגמישות לשונו, במוסיקליות ובחליפות הריתמוסים, בהוד האגדי הנסוך על הכל – אך פרוג הילך אימה באלאדית למן ההתחלה; בחדגוניותו ובפשטותו שיכנע: נרצה הקרבן, מסירות-הנפש עשתה את שלה.

בערבי זמרה וקריאה (המכונים: ‘מוזיקאַליש-אָוונטן’), וביחוד ברפאטואר של זוג הזמרים זימרה זליגפלד ומנחם קיפניס, נתייחד מקום של כבוד ל’חול וכוכבים':

דאֶס אַלטיטשקע בּיכעלע ליגט פאַר מִיר אֶפן.

סִפְרִי הַקָּדוּם פָּתוּחַ מֻנָח לְפָנַי.

אכן, הרבה פרוג לשיר על נושאים תנ"כיים, בגיבורים והלכי-רוח ומוטיבים מאז ביקש, כאילו, תיקון לנפשו שהלכה בשבי לשון זרה, ואף על פי כן גם בכוח הספר הקדום לא נשארו שיריו פתוחים על שולחננו. אך הפעם דיבר; כמו הוענק לשיר איזה כוח משם, מן המקור הראשון:

איך לייען עס, לייען עס טויזנטער מאֶל.

אֶקְרָא בּוֹ, אֶקְרָא בּוֹ מוֹנִים אֵין מִסְפָּר.

חזרתי לשמוע גם אל השיר מונים אין מספר. – –

מול המשורר הלאומי, עם ספרו הקדום הפתוח לפניו ועם הבטחות התנ"ך, העמידה המקהלה היידישסטית שבעיר את פרוג האחר, פרוג של ‘אַ ליד דער ארבעט’. כתרועת גאון נישאה השירה:

אַ ליד אַ לויב דער מי און דער אַרבּעט,

זינגט, קריסט זי וואַרים און הייס.

געזונט זאלן זיין די הענט מיט מאַזאֶליעס,

דער שטערן פון וועלכן עס גיסט זיך דער שווייס.

עַל כֵּן תְּנוּ כָּבוֹד לַעֲמַל יָד עוֹבֶדֶת.

קַבְּלוּהוּ בְּרֹב אַהֲבָה וּתְרוּעָה.

תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִם נֻקְשׁוֹת הַיַּבֶּלֶת,

הַמֵּצַח, מִמֶנוּ נוֹטֶפֶת זֵעָה.

ומוזר: השיר על ‘הידיים המיובלות’ לא קיפח לגמרי את ‘ספרי הקדום’, אך המתמיה ביותר: ‘זינגט, גריסט זי ווארים און הייס!’ אי-מתי ואי-היכן שמעתי כצלילים האלה? מתי והיכן זכתה העבודה בישראל כי יוּשר לה כך? – בחיים ובספרות הן ירדו העבודה והעוני כרוכים יחדיו, במקום העבודה שם סבל ועניות-רוח ושבט-נוגשים. קודרת-דמות, היתה באה אלינו העבודה עוטה בלויים, ריחה – טחב של מרתף וקולה – אנחת-לב, וכאן – קולות כמראשי ההרים, איזו תרועת-נצחון ואמונה:

די סערפּ איז פון שטאֶל, די סאֶכע פון אייזן,

קיין צירונג קיין גרויסע זיינען זיי ניט;

אין זיי אֶבּער ליגט אונזער קראַפט, אונזער לעבן,

אָן זיי איז אוממעגלעך איינאיינציקער טריט.

מַגָּל – מִפְּלָדָה, מִבַּרְזֶל – הַמַּחְרֶשֶׁת,

הוּצְקוּ מִמַּתֶּכֶת לֹא נוֹי וְלֹא הוֹד.

אַךְ בָּם כָּל אָשְׁרֵנוּ וּלְשַׁד כָּל חַיֵּינוּ,

בָּהֶם רַק בָּהֶם נִצְטַוֵּינוּ לִחְיוֹת.

שירי לי, שירי, המיקהלת, את שיר האמונה בעבודה. עבודה גאת-נטל ובת-חורין בעוּלה, אך דפדפי-עלעלי ב’ספרי הקדום'. רציתי בו ובמגל, אקשיב לשיר החדש ולהבטחות מני אז גם יחד. שניהם אחוזים ומאוחזים בעולמי, ועל שניהם אחיה.

לא בציבור ולא בקול ענות גבורה עלו אלי גם צלילים אחרים משירתו המושרת. ‘כחרד ונכלם’, אך לא משום ש’מנהר' והקדים לבוא, אלא כמאסף למחנה של דור, נשמע בבתי משפחות ציוניות ובחדרי בנותיהן ברוב רגש שירו הרוסי של פרוג:

שָׂא מִזֶּה אֶת נַפְשִׁי לַמֶּרְחָב הַכָּחֹל.

אך יותר משהיה השיר מכוּון לקרוע חלון אל המרחק, התכוון להתיחד, ל’וַלן‘, להאפיל, להזכיר עבר לא רחוק, שהפליג בינתיים והיה ל’מרחק כחול’.

מתוך הרגשנות, שנוח לה במה-שהיה וחוששת מפני המתרחש ובא, צילצלה-עלתה ה’מנגינה העברית':

פְּקוּחָה עֵינְךָ, עַזָּה הַבֶּרֶךְ.

ואותו מורה ומדקדק ותוכן ומתימתיקאי ומנגן – ח"א חזן שמו – עמד ותירגמו עברית בחוברתו ‘נגינות’, ובהקפדה על כללי ההברה הספרדית. נשכח התרגום, אך אותה קריאה ‘קדימה צעד!’ הידהדה בלב, ומי יודע אפשר גם הצעידה במקצת בדרך הארוכה; ושמא עוד כוח בה ללוות לרגעים. כי מה הקול בלב ומה ההד העונה לקריאתו: פקוחה עינך, עזה הבּרך.

אפשר – אמרתי, באין רואים ובאין שומעים, שמא מהדהד משהו מקריאתו של פרוג במרחקים הכחולים של הנפש; אולם האיש נשתכח ונאסף שירו. אך באומנם גזירה היא, שהקול שנדם, צרור בדפי לשון יידיש ורוסית – לא תהיה לו כל בת-קול בארץ אליה העיר ועורר ובשפה שבנשיקתה הוציא יומו? – תמוה, כי דווקא אנשי כנסת אודיסה, ביניהם חי רבות בשנים והיה, דומה, לא כזר בתוכה, לא חרדו להשארת נפשו. והן מאודיסה יצאה תורת הכינוס, משם ‘הפליגו אניותינו’ למרחקי עבר, להעלות מן הטמיון, להציל – את הרחוק גילו ומן הקרוב הוסחה הדעת.

התרגום הראשון, של יעקב קפלן, חיבה בו ומסירות, אך המיתר השירי אינו מתוח; יכולתו הלשונית של המתרגם זכתה רק במעט מן השירה המתפרצת ומעפילה במוצאי המאה הקודמת.

המתרגם שנתעורר למלאכה מקץ דור, אברהם לוינסון, היתה לו הכשרת-לב-ונפש לכך: אהבה לשיר ולשר, תרבות, ניצוץ משלו העשוי להיאחז בשלהבתם של גדולים ולדלוק ולהאיר. אך המשימה להשיב משורר אל מחצבתו – משימת-אדירים היא.

ואכן, מתרגם, כיון שהוא ניגש לאחד גאון וגדול, הרי הוא נרעש ונפעם כנכנס אל היכל; ואילו משורר שלא מן הפסגות – אין אימתו על המתרגם. אך התהליך בא בהגיון הפוך: הגדול והגאון עצמתו אתו, אין הוא זקוק לתוספת-כוח משל המתרגם, אפילו לא ימסר אלא חלק ממנו ומשלו דיו, גביש אחד שלו פעמים ירהיב. לא כן משורר בעל שיעור-קומה עניו: אם לא תהא חרדה על כל גילוי של יכולת – סכנה שיסתחף כל שדהו. ועוד: הגדול והגאון מאַמץ את המַאמץ של כל הקרב אליו, מוסיף למתרגם, כביכול, מכוחו הוא; מה שאין כן המשורר מן המישור ומן הגבעה: לעתים חייב המתרגם להוסיף לו, אם לא משלו הרי מהישגיה של התקופה, מן העושר שהצטבר בעם, וביותר – כשהעם רחק בחייו ובתרבותו מעל המשורר. משורר זה יש אשר יגאל בתרגום, משנצטרף לו כוח שני שביקש אף הוא תיקון לנפשו וגאולה בשירה, כוח שהוא עצמו נבצר ממנו להעלות שלהבת, אך עשוי להגביר אור שלהבת בוערת.

כינורו של פרוג – מיתריו לא היו דרוכים ביותר גם בשעתו; הזמן עושה את שלו, בגריעה ובחלידה, אך חיות היתה בו ולשד. אילו נצטרף אליו מיכולת הדור ומהישגיו – וגדל המשורר ועלינו אתו.

כי משורר היה האיש. צדק ברדיצ’בסקי בדבריו על פרוג (‘יידישע כתבים’, חלק ה': עם ולשון) כי ‘שיריו תפילות הן, תפילות אמת מתוך סידור’, אך לא צדק בכול. רבים משיריו של פרוג ביידיש גם תפילות אינן. אכן, מיסוד התפילה היה בפרוג. מתפלל היה האיש, אך לא בעל מנגן. גם ברוסית היה במהותו יהודי בעל תפילה, שלא נתייחד כל כך בכלי-הנגינה שבידו, כי אם ב’לב יהודי' וב’אנחה' יהודית, נוסח רוסיה, כמובן. אך אנו הן מלומדי אנחות, ידענו תפילה זכה מהי וראינו כבר את דמעתו של ביאליק. לחזור ולתת שוא – חיסוד גדול הוא, שטעון רחמי-שמים מרובים.

דוגמא לתרגום נתן פרוג עצמו בשיריו העבריים המעטים שכתב. אחד מהם מתנגן מאיליו: ‘על ערש דווי’.

יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ בְּרָכָה שָׁלַח

לִי הָאֵל הַטּוֹב הַיּוֹם:

כָּל הַלַּיְלָה לֹא שָׁכַבְתִּי,

כָּל הַיּוֹם לֹא אוּכַל קוֹם.

לַחְמִי זוֹלֵג זִרְמֵי-מְרֵרָה,

מֵימַי – אֶבֶן, יֵינִי – חוֹל,

מַה לִּי אוֹר וּמָה עֲלָטָה,

מַה לִּי עֵדֶן, מַה לִּי שְׁאוֹל?

דומה, כי כך (אולי למעלה מזה?) אמורים היינו לתת את פרוג מתן שני, כולו עברי.

[תש"ב]

ב’כתבים יהודיים' מאת קרוב-רחוק שב אלינו זה-עתה מיכה יוסף ברדיצ’בסקי¹. שב קרוב-ולא רחוק. אכן, נוטה היה להבליט את עצמו בדמות-דיוקנו של ‘הזר’, שחייו מפליגים אל ‘מעבר לנהר’ ואהבתו מחזרת אחרי נידחים ומרוחקים, בפלוגתות של דורות ובסיכסוכי-זמנים. ואף על פי כן – מספרו של דורו היה, והלבּה הגיעה ‘מחוץ לתחום’, בו היה שרוי הר-פרצים זה, אל הקורא /בין החומות' ומרעישה עליו עולמותיו. קרוב היה – ב’יגון התולדה‘, במבוכת היחיד המתהווה ובשירת הציבור שומר-השרשים, בהידיינות שאינה פוסקת עם העבר ובקשב ביקורתי אל אות-חיים: מן היומיום, מקונטרס לא-נחשב ומעלים שכוחים. אולם ב’כתבים יהודיים’ אלה ביקש ברדיצ’בסקי, כמדומה, לשים דגש על הריחוק שבקרוב.

כתבים אלה – לידתם בלשון יידיש בעשור הראשון למאתנו; ספרותנו בשתי הלשונות, בעברית וביידיש, בעיצומה, וכבר מסוכסכים בה חבלי-לידה וחבלי-פרידה. מתפצלת הדרך, אלה רצים אל הפיצול כאל שלימות, ואלה מבקשים לאַחד בעשייתם וביצירתם את הניגודים, ויש מבקשים לקיים שלימות אישיותם היוצרת, מנוּזרים משידוליהן של אשליות. ברדיצ’בסקי הפך והפך בייחודן של שתי הלשונות, שאל ל’מאין ולאן' שלהן, אמר תחילה להגדירן על דרך הצימצום, היינו: הליריקה, הבעת האדם הישראלי – בעברית, ואילו באֶפוס, סיפור חיי העם ותיאורם – יד יידיש על העליונה. ערכי הדורות ומחשבותם, אישי המחשבה, הנשמות הגדולות – השארתן בעברית, ואילו יידיש – כלי-יוצר של העם הפשוט, של רוחו. אף משל נאה המשיל לשם הֶבלט הנחתו: ‘אל אלהי הרוחות’! ‘אל שדי’! ‘ה’ אל צבאות‘! – מזה, ו’גאָט פון אברהם’, ‘מיין ליבער, הארציקער גאָט’ – מזה, ובתווך: רבונו של עולם! אבי שבשמים! – ברדיצקבסקי ביקש לטפח תודעת הלשון (‘ההכרה השפתית’), כי כל לשון נטיות לה משלה ואופי וייחוד ואולי גם תחומים (לירי, אפי, מחשבי). ההעתקה מלשון אל לשון היא ‘מעין בריאה אמנותית’, חיבור אורגני בין היצירה ולשונה, ולא נרתע מן האמירה, כי שירה עברית אינה אלא זו ‘שיכולה להיוולד רק עברית – וכאשר תפקח עיניה היא כבר עברית’, וכן הדבר בשירה היהודית – ‘היא תצא לאויר העולם וכבר שפתה אתה’; המדובר בזו שטבועה בחותם היהודית, כגון שלום-עליכם (‘משנה תורה של נשמת העם הפשוט בשפתו וברוחו’). מכאן גם דבריו הבוטים נגד טשטוש התחומים ועקירת הגבול בין הלשונות השתים, ועל העברה מאחת אל חברתה בלי ציון מעשה התרגום הוא מתריע כעל חילחול מסד בניינה של הספרוּת. סייג קבע לעצמו: לשון אחת לנפש ולדברים, וגבול-עולם אמר להציב בין כתביו העבריים והיהודיים. דומה, הוא עצמו לא ביקש כי יהודי סיפוריו ותיאוריו אלה ידברו עברית. אפשר חשש מרפיון-כוחה, ואפשר גדול היה בעיניו הייחוד שבאורח-דיבורם, העוויות-פניהם וקפלי-לשונם, וסבור היה כי כל טראנספלאנטציה אינה אלא ביזבוז החיוני ואבידת-עולמים. והנה חוזרים עתה אלינו אותם יהודים מקץ נ' שנה ודיבריהם נשמעים עברית. התחילה תוהה אתה על המעשה, שמא יש בו משום ערעור צוואת הסופר, אך עשורי שנים מתירים אפילו ‘נדרים’ ושינויי-העתים מבקשים רחמים על נפוצות רוחנו, להשיבן אל גבולן; ופשיטא שהתחייבנו למ"י ברדיצ’בסקי. ושמא מוּתר לנו להרהר בקול, כי קוּימה עתה גם מישאלה לא-הגוּיה אך מהורהרת בחשאי של הסופר-ההוגה שטרח כל ימיו בחישוף גנוזים, וכמו מצוּוה ועומד היה לכנס נידחים ושכוחים וראה לעולם את הפָּנים גם באלה הקרויים או נראים כחיצוניים.

עכשיו, משאתה חוזר אל ‘כתבים יהודיים’ אלה בעבריתנו, אתה שב ונפגש עם מיכה יוסף בן-גריון-ברדיצ’בסקי: לא גנוזים ולא חיצוניים הם – אלא רסיסים נמלטים מאותה סטיכיה יוצרת. האמפליטודה, דומה, היא-היא עצמה, אותו היקף של עולמות, מהותם וטיבם. הנה נפתחים סיפורי-קדם, מימי החורבן – והרי חורבן הבית והארץ חלק מקיומנו הארוך הוא. והנה לפנינו דורות ראשונים, ופעמים דומה עליך כי שלמים וגדולים הם בחסידות, באמונה ובבטחון. אמנם אין ברשדיצ’בסקי, בעל השמא עדיף מן הברי, פוטר אף אותם ממצוקת הספיקות אם אמנם יגיעו אל תכליתם, ופעמים הם בעיניו ‘כיהודי בכפר בשבעה עשר בתמוז’. אולם בנפש התמה נכנע הספק לאמונה, והיא שמביאה שעת-רצון גם בעולמות העליונים המכוונים פני ארץ ואדם. והנה פשוטי-עם, קטני-עולם וחברה בימים כתיקונם, ששיעור-קומתם מתעלה בשעת צרה לכלל, כגון אותו זיידה שכולו הימנון ליד המגוננת ומצילה. והנה דמויות של נשים כפי שביקש לחבבן עלינו: זכּוֹת (‘יפיו וטוהרו האמיתי של אדם כובשים אף את לב האויב’), אמהיות, מחזקות רפיון-רוחן של בעלן כאותה צירל הצדקנית (‘העונש’), גדולות ומתרוממות מעל לעמק-נהבכא, כאותה דבורה מן ‘ההספד’: ‘אני אמו של ההרוג, אני אשר שלחתיו אליכם’. אף השאלות הנשאלות, שאלות-עולם הן: הגורל והגזירה, החברה וקרעיה, הגלגל המתהפך, הקֶיניוּת שבחים, זה הדחף הקדום באח הקם על אחיו להרגו ו’ההגיון' שבעשיית המשפט, האלהים המראה כוחו ועוצם ידו בבריות קלושות, ואיוביוּת זו שבחיים (‘איוב לא אחד היה’). רוח גדולה וחזקה מטיחה כלפי מנהגיו של בעל-הבירה, וברדיצ’בסקי אינו חושש לקרוא לדברים בשם ריאליסטי במודגש, כגון דבריו על גדי ‘שלא היה אלא אשפה בבחינת אדם; שור רתום למחרשה, חמור מהלך במדבריות אין קץ’. אכן, אותו גדי זכה ונכתב עליו פרק קנ“א בספר תהלים הקטן שלנו. ואפילו שמענו לא-מזמן על גילוי פרק קנ”א באחת ממערות קומראן – הרי אותו פרק קנ“א המרומז ע”י ברדיצ’בסקי יופי אגדי נסוך עליו, וטוֹרד שלוותנו בטראגיותו הריאלית. רוח אגדית מהלכת על פני המציאות, לרוב – רוח-נכאים; הקץ הולך אל התבוסה כבהגיון באלאדי. העולם ריאלי, וכוחות עליונים ידם באמצע. המעשי והמוחשי באים בצירוף עם הנשגב והנעלה, שרויים זה לצד זה ומפרנסים זה את זה בצינורות גלויים וסמויים. נקשיב-נא: ‘כל כרית וכתונת של יואליק הטמינו בתיבה ושמרו על אלה כשמור על ספר-תורה שפוסקים לקרוא בו’ – ‘זיווּג’ של חיים שחדלו מכותונת של אותו תינוק והספר שיצא מכלל החיים! או המשכו של אותו סיפור-תוגה: ‘נפש פעוטה זו, שכל משקלה פחות מעשר ליטראות, שלטה באביה ובאמה, בתנ"ך שלו ובדוכנה שלה’ – התנ"ך ודוכן-הרוכלים בזימון אחד; מין ראייה רוחנית-חמרית זו, ‘כוללותה’ כה נוגה.

המקורות, דומה, הם-הם כפי שזכורים לנו: אגדת-קדם ועבר קרוב והווי, הוויות דור-דור ומעשים שבכל שעה, תוגת יחיד וצרות הכלל (בעברית: ‘קינים והגה והי’); והגותו בעניני עם ולשון, גם גומות-החן העממי, מקבילה למחשבתו הקהלית העברית. אף כמה מן הגיבורים מקבילים הם: אפשר יש בו ביעקב-נתן ה’מושכל המת', משהו מנתן-נטע הנודע עם הציטוטין המרובין ועם הצחיחוּת שבנפש (‘ידוֹע ידע כי יש אלהים אבל היה זה אצלו בלא נפש ובלא יסוד’). כמה מוטיבים שהיו חביבים עליו מוּכּרים לנו, ביחוד דברים שבין היחיד והכלל הישראלי, הזדהות שבינם וריחוקים והשתייכות שאינה ניתקת לעולם: ‘בנפשו הפשוטה נפתח שער, ובשער הזה נכנסה ובאה חרפת ישראל כולו’.

אף אותה התעוררות יצרים, קדומה, מיסתורית כמעט, הזכורה לנו מ’פרה אדומה' ועוד (‘אחד מגזע כובשי כנען’), מעשים של גילוי-עריות שעולמות מזדעזעים בעטיים (‘בסתר רעם’), יחסי משפחה שהם כברזל בליבונו וכאופן בשעת חישולו וכאותם נחשולי אביב, שלא פסקו מתחת לקרח – קולם וגילגולם חוזרים ונשמעים ב’האורח', ‘הנפח’, ‘נפסל’ ועוד.

אתה חוזר ופוגש כאן את הניאו-רומנטיקן שבברדיצ’בסקי, המבקש מקצת מהוֹדה של שבת ביום-חול, הרואה את הנשמות העדינות שתפילתן בלחש והן תועות בזמנן בחלומות שאינם באים; הקשוב לאי-ראציונלי שבזימוני האהבה, שמרובה בהם המפתיע והתמוה; והנה המוות בעקבות האהבה והמשך החיים במוות, בצער שאינו נגמר, והמחבר ב’אמצע בוכה בכי חרישי'.

אולם דומה, כי כתבים יהודיים אלה, שמיבחרם ניתן לנו כאן, בולטים ומתייחדים בשני יסודות, שאינם שכיחים בברדיצ’בסקי העברי. היסוד האחד: תוכני, הומור, והיסוד השני: צוּרני, מונולוג. הנה מעשה ב’סנדל ההפוך'. השטן מערבב, ומכאן – קומדיה קטנה של טעויות, ורק אליהו זכור לטוב גילויו בחלום לילה מעמידנו על הטעות ומחזיר את הסדר לערבוביה. והשחוק לא שחוק-מלים כי אם שחוק סיטואציות ודמויות, ואף השדכן, האורח הקבוע בהומור היהודי, כאן: ‘כלה ושני חתניה’. כל אותו מדור ‘היאך חיים’ – מונולוגי כולו, הוא מובהק באורח-הדיבור היהודי אל האוזן השומעת, והלשון כולה נשמעת באקומפנימנט חינני של העוויות וקימוטים. אפשר מעין דגם הראה לו שלום-עליכם לברדיצ’בסקי.

אכן, אין במבחר סיפורים אלה אותו טיפוס חביב על ברדיצ’בסקי:היחיד, האינטליגנט היהודי, שכולו געגועים, הנתלש מקרב עדתו אל מחוץ לתחום או נמלט אל מרחק קורות העם. ואילו במונולוגים הקצרים ‘מעתות בצרה’ הוא שב אל חשבון הכלל הישראלי בעולם מזואב, והיחיד – כולו השתייכות והזדהות ללא שיור.

בדפים המעטים על סופרי ישראל, דפי-בקורת, הכתובים מלפני-ילפנים, כדרכו בעברית, בצורת המַסה, בעלת הסגנון הלירי-האישי במובהק, נשמעים דברים עזים וחריפים ומתבלטים דיוקנאות ההולכים לפנינו. מפתעת ראייתו סופרי דורות אחרונים במסגרת הכוללת של תרבות ישראל רבת-הדורות-והפנים. נאזין-נא יפה: ‘הסב (מנדלי) בחיבוריו הגדולים הריהו הרמב"ם בספרות היהודית’; ועל שלום-עליכם: ‘הוא נושא בקרבו את אוצר הנשמות של יהודים רבים; את קולו של העם היהודי, של כנסת-ישראל גופא אתה שומע בו, כרש"י מן החומש הוא ואולי החומש עצמו’. – וצירופים אלה – מנדלי – רמב“ם, שלום-עליכם – רש”י – באים מפי איש שההסטוריה של העם היתה היסטורייתו האישית ומחשבת הדורות ארוגה במסכתו.

המשורר וההוגה – רשות אחת הם, והאיש שתינה קרעים שבנפשו הנהו לפניהו: מזיגה של אגדה וסיפור-מעשה, ליריות וטראגיות, התבוננות ודמיון ורגש; נושא ‘סבל התולדה’, המבקש תכלית קיומה וטעמה – חן עממי לו, והנה הוא גם מבקר ומחייך ואף מתפנה לשעשועי-לב ולבידוח הדעת ולצחוק בכתבים יהודיים אלה. מקץ חמישים שנה הוא שב אלינו שיבת קרוב – ולא רחוק.

[תשכ"ד]

‘בלי פרחים’ – זה צו המשורר וזו צוואתו. והוא אהבם. והם, אף הם אהבוהו, ‘הפרחים הקטנים’.

הוא אהבם – וחיבבם עלינו. בעינים יפות, במאור ידיעת נפשם ‘ובחיבה של דמי’.

עודנו נערים עם נערי התחום, סיפר לנו את אגדת הגיבור הנעלה – השמש – ונפלאות פעלו. אם לא לשֶׁמע סיפור-אגדתו פתח לנו ראשונה הזכריני שבכר את עיניו וחייכה הפעמונית מצדי הדרכים? אם לא אז כופף שן-האריה לקראתנו את ראשו והאדימו הגרגרים?

ומי זה היה הראשון בחיינו באותו ‘בוקר שאין דוגמתו רבים’ ש’עלה אל על והמטיר מנגינותיו' לנו והעיר ‘הדרורים בגג ועל פארות הסבך האנקורים’?

אגדת האביב סיפר לנו המשורר – וזו היתה אגדת אביב חיינו, ואנחנו לא ידענוהו. את בקרנו העיר – ואנחנו עומדים משתאים למטר המנגינות הניתך בצהלה. את ‘נוף מולדתנו’ פתח לפנינו כפתוח ספר, ולימדנו קרוא.

לקרוא בספר – ולקרוא בשם. אין זאת, כי אם שַׂר-השירה כינס עשבים ופרחים, שילח עוף ורמש והביאם לפני המשורר לראות מה יספר בהם ומה יקרא להם. והוא סיפר בהם והוא קרא להם בשם. עתים הרתיעו במקצת ההערות שבשיר, לא תמיד הלך הלב אחרי פירוטי התיאור. אך אולי טוב, כי אף כאן היתה עלינו יד ההלכה המחמירה, יד ימין מקרבת לאגדה. לבך לשיר? – דע: אף הוא מחייב לימוד ודעת-עולם. אף השיר מעמיד מצווֹת: אל תגידו בכר: פרחים, אל תספרו ביערות: צפרים. ללמד את עיני-ישראל ראייה והבדלה ונתינת סימנים מובהקים.

עינים לראות נתן לנו: עינים לעם ראה פורענות, לעם שבע-מראות – מאז, מעל נהר כבר. יראה-נא עתה את הפרח ואת הצפור – ויאהבם. שכן לבו של אדם הולך אחרי העין. ובמקום שאתה מוצא ראיית-עין אתה מוצא חמדת-לב. ובכל שהלב פועם אהבה – שם החיים; ‘החיים אהבה הם’.

אכן, אותו דור שהתחייב בנפשו והפסיק את האומה ממשנת-הדורות שלה וטילטלה מרצונה ובעל-כרחה אל האילן ואל הניר ואל סתרי-היער ואל סיפור המעין; שבא עליה בהמון מראות והמטיר עליה ברכת קולות וצלילים; שכפה עליה להבחין ב’רטט הנגינה' של תורת-חיים חדשה – אותו דור, שבעפר רגליו התאבקנו ועל כתפיו גבהנו – גיבור-מלחמה וכובש-חיים הוא.

משני עברים הגיח ועלה על נפש האומה, ב’שתי חזיתות' הסתער: ממזרח וממערב; מן התחום ומחוץ לתחום; מתחתיות העם ומנכר. היו מבניו שהסתערו והם עצמם משוועים מתוך גוב-האריות של הקיום היהודי לגאולה ולפדות, ומהם גאולים, לכאורה, שיצאו ‘אל אחיהם ויראוּם בסבלותם’. יד אחת מנצחת, לכאורה, על שתי ההסתערויות, ועם זאת – אלו הבדלים סמוּיים מן העין ביניהם, משל בני-ברית במלחמה ולא אחת מגמתם בכול בימי שלום. הללו – להצלת האומה, הללו – לגאולת רוחה, והללו – לשחרור היחיד, מתן מרחב ומחיה להלך-נפשו.

אחד טשרניחובסקי שלא בא מן התחום אך גם לא מן הנכר; הוא לא שיכל את כוחו בקעקוע בוֹר-כלאו כרבים אחרים, אך גם לא נתן את חילו לדרך הארוכה מן המרחקים העוינים. מתוך רוסיה היהודית בא – ממקומות שדרך-המלך אינה מגעת אליהם, בהם נדלק אחרת נרנו הישן וזרע בחשאי, באין-רואים, אור חדש, ממקומות שהם אחרים במקצת ומתענווים ומצטנעים כחוששים לדחוק את רגלי השכינה. ילדות היתה לו ששדותיה לא נסתחפו ושמשה לא נתעכר ומגן-עדנה לא נטרדה. ילדות שאינה ניתנת לו לאדם אלא פעם אחת בלבד, אך כל ימיו מבקש הוא להשיבה כי טובה היא. ותרבות לו ניתנה – שלנו ושלהם כאחת. זו שלנו לא דיכאתו במעמסת הדורות, אך הוא גם לא נתגמד בפני עשרם של גויים ואלהיהם. מלאכנו הטוב ליווה אותו מילדות בקפיצות-הדרך הללו מן הבית לעולם ומעולם לעולם. מילדותו היה בן-העולם, הֵלך נודד, ששדה-כפר לו לשוב אליו. עתיר-נכסים – והוא בז להם ומשאיר לעצמו אך את צמאון-העינים ומשען המקל. היקום הוא מעונו, מתחת לכוכבי-שמים רבים ינוע (‘איפה אני ראיתיכם, ואיפה זה לא ראיתיכם’) – והוא כולו ‘תבנית נוף מולדתו, קרקע ארץ קטנה’ והיא מתחת לרגליו בכל אשר יבוא.

אדמה היתה לו, ארצי היה האיש – ורוח מרחפת על ארץ זו. אכן, זו רוחניות חדשה בישאל: רוחניוּת שבמחובר לקרקע. אבותיו ושכניהם – אנשי האידיליות לעתיד – ידעו, שעה שישבו לשולחן, טעם אכילה ומידת אכילה מהי, אך דברי תורה לא נשתכחו מהם; אולי לא ירדו מצולות, אולי לא העלו פלפולא חריפתא, אך השולחן הערוך נתבשם מריח של תורה. יהודים תמימים אלה אולי לא תמיד שמעו אותה בת-קול מנהמת על בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אך לעולם לא גלתה שכינה מעל שולחנם. צא וראה מה בין יהודים חיוניים ובריאים אלה לבין היהודים החלושים בעלי-המיחוּשים, שכמה מסופרינו עמלים לחבב אותם עכשיו עלינו; הללו – האכילה הגסה על שולחנות לא-להם מעכירה את דעתם ומטרפת עליהם רוחניותם ועושה אותם שיכורים מטשולנט והלומים מעצם הבולמוס שתקף אותם. יהודי טשרניחובסקי ממשותם לא נסתחפה ברוח ואין רוחם מתקפחת בממש.

היתה שמחה במעונם, במעונו של טשרניחובסקי, ושמש ואור – אך גלויות היו העינים גם לעצב המתחבא. ארצו לו ‘ארץ היופי הנוגה’. אף ‘בבוקר שאין דוגמתו רבים’ בראשון מחדשי האביב אנו חשים, כי ‘יש’ נורא ואיום ומבהיל הולך וקרב'. מרחוק מתגלגלים רעמים עמומי-הד. אותה זקנה שדעתה נתונה, כביכול, אך ללביבות, צדה-צדה כל הד משם. אכן, ‘רוח של תוגה חרישית’ מרחפת על פני האידיליה; לחסד החיים אורב האסון.

אותה יד המטילה מוקשים במים השקטים, – הוא ראה אותה בעודו רך וצעיר ל’אור הכהה שהופיע באחד הבתים' עם ‘אש זוועות’. זו אש הגזר הנחרץ, הרודף אחרי המורדף. זו היד הבאלאדית. הוא התחמק מפגיעתה, אך ידוע ידע כי גורל היא; פקוחה היתה העין.

אותה עין בהירה, שכפי שכתוב ושנוי ומשולש ‘אין לה בעולמה אלא שמשה זה הצח’ מה היטיבה לראות, לאור ברק היריה של שני האחים וללהב מאכלתו של אב הבנות, את גורלנו היהודי. איזו עקשנות יהודית בעצם חצות הליל באותו פעמון שאינו נותן להעבירו על דת צלצולו, צלצול היגונים. תוך כדי צהלה למראה השדות שופעי-הקמה המזהיבה משפיל המשורר עיניו ורואה למטה, לשרשים היונקים מדמנו הניגר.

מי בדה, כי יגון התולדה העברית איננו מיסוד הנפש של שירה זו? מי הפריח, כי זיקתו אך לעברי הקדמון, לגאון העבר, למרחקים של גזע כובשי-כנען? – ולא היא: הוא חי ‘עם דם כל דור ודור’. הטרגדיה היהודית אורגנית היא לשירה זו שעברה באש ההיסטוריה העברית ולא סרה עינה מן המדורות שערכו לנו ימי-הבינים. וכלום אין באותה ‘מקצת האמת’ שב’הרוגי טירמוניא' משום חזות קשה שבאה והיתה בימינו, חזות טרבלינקי, שאף צופי-התהומות בתוכנו לא התנבאו עליה!

נקשיב נא עתה, כי לא הקשבנו בשעתם לדברי הסיפור הנורא:

הֵמָּה יָדְעוּ, כִּי אֶל מָוֶּת דַּרְכָּם,

כְּלוּם לֹא אַחַת הִיא אֶל אֵיזוֹ מִיתָה?

– וּכְכַלּוֹתוֹ, שָׁם עָמַד וְנִשְׁעַן

עַל הַמַּעְדֵּר; כִּי עָיֵף, לוֹ אָמְרוּ:

'לֹא כִּי תִּכְרֶה, הַעֲמֵק וְהַרְחֵב,

גַּם קִבְרְךָ הֵן אַתָּה פֹּה כּוֹרֶה' – –

– הָיָה קוֹלוֹ כָּל הַלַּיְלָה נִשְׁמַע.

לא שמענו לקול. אנחנו התנכרנו ליגוננו (אולי בשם אלהים שהוטח כלפיו באותו סיפור נורא?) אך השיר והשר לאהבה ולעלומים עמדו כל הימים פנים-אל- פנים מוּל הווית האש של התולדה הישראלית.

יסודות מנוגדים לכאורה שכנו בו בכפיפה אחת. כוחות מתנצחים זה עם זה חיו בו בשלום. ולא שלום של מנצחים ומנוצחים. לא היה אלא כוח אחד ששלט על נפש הרמונית זו: הוא הכוח החיוני, חיוניות-התמיד, מעין שאינו פוסק, היודע להתמכר גם לכליון בעוז, להשתפך בכוח אל נהר האבדון – ‘נו, אם למות – אז למות’. – –

חיוניות-התמיד, לא כוסף-חיים כי אם כוח-חיים. שלא כשאר בני-הדור, רוּבם אם לא כולם, שבאו עם יצר-חיים ועם מיעוט יכולת להגשים את עצמם ואת מאווייהם, שבאו עם הגעגועים הגדולים ועם מעצורים רבים וגדולים מהם, שידם היתה שלוחה אל כל נעלה ואל כל יפה – והיא קצרה.

בכוח חיוני זה נכנס גם בארץ, במולדת, בשלושה אזורי-סכנה, ויצא בשלום; בשלושה מבחני-אש נבחן – ועמד בכולם.

איזור-סכנה אחד היא המולדת עצמה; מולדת ראשונה אולי בדם ובבלתי-מוּדע אך שניה בהוויה. היא לא דנה אותו באלם ובמילמול כפי שדנה אחרים. אך הוא ניצל גם מפורענות קשה אחרת: היא ההתרפקות על מה שהיה, בקשת מקלט בצל ובאמש. הוא עלה – וכבש. בכוח בן-טבע, בכוח האהבה ובכוחו להתחדש יום-יום באהבה ובמעשי-בראשית – בחיוּת שבו.

שניה בסכנות היא סכנת השַׁנים, אותו גיל מסוכן בחיי משורר עלי אדמות. גדולים וטובים, ליריקני עולם, לא עברו בחייהם או בחיי שירתם גבול גיל ידוע. מהם שנצמתו ונאלמו בידי שמים ובפגעי-טבע, מהם – בידי אדם ובגזירת מלכויות ומהם שקפחו במו ידיהם את עצמם. יש מהם שנופץ כינורם בטלטלת סערות ויש שנאלמו בעוד כינורם בידם, ועתים גם בעוד ידם אוחזת בקשתנית. ביירון ושלי. פושקין ולרמונטוב. מאיאקובסקי ויסנין. ורבים אחרים. ואצלנו – מיכ"ל ופייערברג וגנסין. ושתיקתו של ביאליק. וזה סילוק-השכינה פעמים גם מצעירי דור, שתחילתם בעוז ובסערה והמשכם שלא כתחילתם. האומנם גורל הוא למשורר, לליריקן – גבול הוא ולא יעבור? – טשרניחובסקי עבר – ובמלוא הכוח. דומה: לא עלם מצד זה וישיש מצד שני אלא – עלומים משני הצדדים; ירקוּת שאינה דהה.

איזור-סכנה שלישי – דורות, דור לדור יביע אומר – אך היש שומע? זקן הדור – זקן גם משוררו עמו. נזכור למשורר חסד-נעוריו, נעבירו לרקע ימיו ולמסיבות הזמן ונדע ‘כי הנותן לדורו – נותן לדורות’ – אך טשרניחובסקי נתן מתן ישיר מיד אל יד ללא תיווּך של הספרוּת וההיסטוריה; הוא לא פסק מלהיות בן-דורו, אך היה גם בן הדור הזה, הצעיר, לשירה עברית.

ה’בנים' מגלים עתים יכולת לא ידעוה קודמיו, ואם גדולים וטובים. יכולת – לא כ"כ בעצם בנין הבית – הן כוננוהו האבות – כי-אם בפתיחת חלונות רבים, בקריעת דלתות. עולה היורש (אכן על כתפי קודמיו) בטכניקה, בשליטה על אמצעים, בגיווּן מוטיבים ובחידוש סמלים. ויש שאתה רואה קודמינו – אם אינם יכולים לעמוד בשתיקתם או להתפרנס על חסד-נעוריהם – נשמעים לצעירים, לומדים מפיהם ב’אין רואים'; לא כן טשרניחובסקי. על אדמה שלו עמד – והוא משכמו גם בהשוואה להישגים ולאפשרויות של דור שני. הסתגלות לא ידע, ופחות מכך – אותו קפאון מאיסתיטי של בוטחי-עברם. כאותו חורף צפוני הוא, שעליו שר ביאליק: ‘זה אונו, זה כוחו – שכובש את עצמו והוא חזק מתוכו’.

הצופה בזרימה זו שבחיים ובשירה ורואה את התחדשות והיציבות של טשרניחובסקי, מי שדעתו נתונה לתמורות ולדכי גליהן, ולנגד עיניו הראש הזה, הראש הקלאסי, כשהוא נישא עתים בזרם ומתנשא פתאום גא וצוהל ומנער מעל בלוריתו הרסיסים המבהיקים – תוהה ושואל שאלת המשורר: ‘ההקדמתי בוא או אֵיחר צור בראני’? האם לא איחר לבוא? – זה הקלאסיקן בתקופה כה בלתי-קלאסית. קלאסיקן לא רק במובן מוסכם ומקודש, מנכסי צאן-הברזל של העם. קלאסיקן – הווה אומר: לפי אורח-היצירה, לפי התרבות האמנותית, זו הדביקות בשירה המאוזנת בחירוּתה ובחוקיה, זו הזיקה לאיפוסים ראשונים, זו היניקה בכל שרשי הנפש משירת העולם וההתרפקות על הומירוס ועל שקספיר ואל גיתה. והן התקופה איננה קלאסית כל-עיקר. היא כה דינאמית, מחוסרת אורך-רוח להכסמטר, להשהיית העין על הפרטים, ונפשה לקפיצת הדרך אל העיקר, אל התוך, אל הלפני –ולפנים של דברים וחזיונות. בעצם ימי דיקאדנס ופוטוריזם, ימים של שבירת כלים ולוחות, של ניסויים בשירה ובאמנות – אלו כלילי הסוניטות בשנת 1920, ו’חתונתה של אלקה' באודיסה ב 1921 וזו אילאיל ב 1935. האם לא היה צריך המשורר לבקש רחמים על נפשו: ‘אל תבז למשורר’? – אך האם אין מחידוש צורה ולשון וטכניקה גם כאן? האין בה מרוחה של שירה צעירה, שהולכת אמנם לא בדרך הרבים, אך נתיבה המיוחד איננו עקש ואיננו להכעיס? – גם הצעיר בעל הניסויים המתפרץ מפני ביאליק, סגנונו ותוכנו, גם קורע-החלונות להלכי-נפש ולסמלים חדשים, קיבל את טשרניחובסקי; והוא אף הוא, עם שלא סמך ידו על החדש ועל האֶכּספּרימנטלי, כמה היה בו עצמו מן הנסאי ומן הפורץ-גדר. ובזה, גם בזה, חיזק, אולי בלא-יודעים, את שירתנו הצעירה. היה בו משום מרד שבהמשך והמשך שבמרד.

האיחר? – ידענו: לנו קופצת פעמים הרבה הדרך בהיסטוריה, אנו מקדמים אשמורות, מעירים שחריות לא-מעטות – אך אנו גם מאחרים לא פעם, ועם דמדומים – נבקע לנו שחר חדש. דומה, כי אין זה מטבענו לצעוד רגל ברגל בתנהלוכה הגדולה של האנושיות. האיחרה התחיה העברית, הבושש הקלאסיקן שלנו לבוא? – והוא הן הקדים. דומה: עוד לא הוכשרנו להקביל פניו. הוא עצמו בעצם היותו, בהוויתו וביצירתו היה שליח עצמו, הכשיר אותנו כל ימיו לקראת עצמו – ואנו, חושש אני להגיד, עוד איננו מוכנים בכל; גם לא הדור החדש בארץ. הוא מת – והעם לא בכה ולב שירתנו לא חרד. האומנם הוא כבר שלנו במחזור דמנו? – הדור שבתחום התרפק על ביאליק מתוך קירבה וסמיכות-הלבבות, ודור המולדת שוב מצוּוה להתרפק עליו בכדי לקרב את לבו להתם, לגולה, למורשת, ליהדות. ייתכן, כי יסוד הנגינה של ביאליק מקרבו בהרבה אל הלב היהודי. הן ‘כינור היה לו’ – ומכל כלי-הנגינה קרוב ביותר ללב היהודי הכינור (‘אני כינור לשיריך’), ואילו בטשרניחובסקי שלט יותר הקו, התמונה, הפסל החטוב – ‘תיעש לי האנדרטא’ בקשת המשורר, שאין לו בעולמו אף לא שולחן. ‘תיעש לי’ – והוא עצמו עושה בחומר הקשה כאחד פַּסָל. ‘גמגום’ ראו בהתאבקות זו אל החומר רבים מאנשי ‘הכינור היהודי’ שבתוכנו. ואולי אותו לאו קדוּם שגזר על הפסל ועל התמונה עשה אף הוא פעולה אטאביסטית בנו להגביה החיץ בין העם לבין המשורר. ואולי המוסר היהודי עדיין לא השלים עם המשורר שאינו בלתי אם משורר, שאינו לא נביא ולא מוכיח ולא מטיף. ואולי גם בזה אינה מתמצית עוד אותה תמיהה: הרגשה לנו, שאחד ענק עמנו – ועם זה ניחא היה משום-מה לרבים מאתנו לראותו נכרי וזר, תחת להשתער עליו בכל האהבה הגדולה להיותו כולו שלנו – –

[חשון תש"ד]

א. לחשבון הלב והדור

[א]

נתפרד השילוש הנפלא.

בן-הדור שלא עוד יתכיף את שניאור לטשרניחובסקי ואת טשרניחובסקי לביאליק כמות שהיתה מתכיפה שחרותנו. ההיתה זו התעוררות-פְּנים, שבלב ובהכרה, או צירוף מצוּוה על פי הביקורת וההערכה הספרותית, על פי מורי-הוראה? – מכל-מקום חביבות היו עלינו ההקבלות: השוואה ותנגודת, היקש ושוני. פעמים ראינו את ביאליק כהולך, כבד-צעד וחמוּר-צעד, בתוך עמו ועמו, את טשרניחובסקי כנישא בכרכרה טופפת-דוהרת, מסבב ראשו אילך ואילך להביט, ואילו שניאור – טס באוירון, חוצה חלל מרחבים. הבחנה אחרת, פשטנית, ראתה בזה – משוררו של הכפר ואילו בשניאור – משורר הכרך. והמעמיק יותר סבור היה, כי ביאליק מייצג את היהדות לדורותיה, נאמן האידיאליות הנבואית ומסתופף בצלה של שכינת העם; טשרניחובסקי – מתרפק על היופי ההרמוני, הקלאסי, ואילו שניאור – מזנק לתוך תחום החוויות והאידיאות של האדם המודרני. כך נתחלקה נחלת עם ותרבויות וזמנים, יהדות ויוונות ומודרנה. כך נתפצלו, כביכול, משימות, וכך נתאחדו בנפשנו הניגודים. לא, ‘השילוש’ שוב אינו ‘מקודש’ על הדור. ביאליק היה ל’מיתוס', העם אשר ‘שת על נוו’ נוטל ממנו, נותן לו ומוסיף, מעטיר לו עטרות ופותח מיכרות בשירתו ובהגותו; טשרניחובסקי דומה, מחכה עדיין על פני ‘כוכבי שמים רחוקים’ לדור שיבוא ויתן אותו לעצמו מתן שני, חדש, ואילו שניאור מעין חייץ וסייג בינו לבין הדור; הוטל עירבוב בלבבות וצינורות ההשפעה מסוכסכים – –

ההיה זה פריו המר של הריחוק: ריחוק שבמקום גרם לריחוק הלבבות? אכן, מכל יוצרי דור התחיה שהאריכו ימים מעֵבר לשנות העשרים למֵאתנו – אחד הוא, דומני, שניאור שהיה רתוע, כאילו, מן המולדת, ופעמים נסתבר לך כמו משהו ‘יסודי’, אם לא אורגני, בנדודיו הרבים – והוא הירבה נדוד מכל שאר חבריו, סופרי עם-הנדודים, – נודד הנודדים ודרכו מופלגת ביותר, אין-קבע. אף לאחר חורבנם של מרכזים באירופה, במזרחה ובמערבה, אינו ניתק ניתוק גמור מעליהם, והוא ויצירתו גולים ממרכז ארעי אחד לשני. מרוסיה, שאף בה ניטלטל בכל אכסניותיה הספרותיות: אודיסה, וארשה ווילנה, הוא גולה לאירופה, אל מקומות תורה ודעת, אך גם תוך כורח פנימי לנשום אויר של חירות, לתת לעצמו יפיו של עולם, מרחבים ונופים ואפשרויות של חיים. שנים מרובות של עבודה ויצירה בברלין, זו תל-פיות לתרבות בימים שקדמו למבול, ובפאריס, ה’מֵכּה' של העולם האמני – עד ש’הטומאה' פולשת מארץ-מכורתה לכאן, ועתה הוא מיטלטל אל מעבר-לים, אל אמריקה היהודית. מציץ אמנם כמה הצצות לארץ: ב-1925, ב-1936 וב-1949. מתקין לשעה מיתרי שירתו לכבודה, ואף לאחר שהקים לו בית כאן עדיין הוא כאן-ולא-כאן. קשרי-קשרים לו וליצירתו עם הגולה. ולא נסתיע הדבר כדי קביעות גמורה, בגוף ובמאוד. נחשול שנתלש מן החוף. עתה נופץ אי-שם ברחבי גולה ונכר – –

עקירות אלו, ודאי שהיתה בהן יד הכורח והנסיבות, אך היתה בהן גם בחירה: רצונו הוליכו. ברתיעה מן המולדת, בהיטלטלות אל גולה חדשה, אל מעבר לים, ביקש, דומני, את הקורא, ודוקא את העממי, שאליו היו פניו מכוונות ובשבילו טרח ויצר למן שנות העשרים ואילך. אפשר אחרון הוא לסופרי דור הגאולה והתחיה, שרובם ביקשו לאחד את הבלתי-מאוחד ויצרו בשתי הלשונות, עברית ויידיש, עד שנפרדו הללו בדרכן, במכמת פניהן הציבורית, בארצות השפעתן, ולבסוף – גם בגורלן. שניאור אחרון היה שביקש לאחד ביצירתו האחת את שתיהן, ואם לא בזמן אחד. אפשר ראה גם שניאור ביידיש מעין טיוטה לעברית, שכן מתן שני שנתן חדש הוא, מקור – אך היה במקום מן המקומות איזו היתלשות מן העברית, מן הקורא העברי, תלישה שפעמים ניכר רישומה גם בטיבם של כמה מספריו ואשר הביאה את המשורר, איש ההופעה הנאה וההכרזות הרמות, גם לידי איזו הסתגלות סימפטומטית, מדעת ושלא מדעת. אכן, בשירתו העברית המקורית – ושנותיה האינטנסיביות ביותר עשרים הן: 1925–1904 – בה ראה שניאור את חוט-השדרה של יצירתו, אך בהליכה אל קורא ה’מאֶמענט' וה’פאָרווערטס', לקוּ חוליות ברפיון, אם לא בניתוק. הקורא העברי בארץ, וביותר הצעיר, ניתק ממנו לשעה ולשעות, והמשורר חזר אמנם לימים וטרח על חיבורן של החוליות, אך החיבור שוב לא היה חיבור גמור.

אפשר גם הוסיף ‘במו ידיו’ אריחים לחייץ שיגביה: זה ארחו של איש החי מחוץ לתחום, וזו עמידתו הגאה בהֶבלט, ואלו משאים ומתנים קולניים. ודאי, האינדיבידואליות בקיצוניותה, האישיות העושה דין לעצמה ואין לה, כאילו, דיין, מרופפת את כלי-הקישור אל הדור, ואינה משפיעה ברכת-גומלין. אף דין-ודברים שהיה לו עם הספרות העברית, שכופה עתים קיום מעוני, שאינה מפרנסת בגדולה ובעושר, אם גם היתה בו מחאה חיה, הטחה וזעקת ‘אוי לי מעלבונה של יצירה’ – היתה בו גם משום טריקה בדלתות. אותה להיטות לחיים ולכל אשר קונה, כאילו, חיים – זרה היתה, לא מובנה לדור של חלוצים מתרוננים מתוך דלות צחה, מתוך פדיון שממה. ההתיהרות בהישגים שבשטח ובכמות – העמידה פעמים דם קרובים בריחוק, הטילה סייג. אך הרואה לפנימם של דברים ראה כי גאוַָה שהיתה בו פצועה היתה: הנה כך עלתה לי בגללכם, כך אנוס הייתי בחטאכם. פוצע היה מתוך גאוָה – והוא עצמו פצוע; רודף היה – וכמו רדוף מפנימוֹ ומוּרדף. אכן, גאוָה שמרבה להכריז על עצמה – בדוק את קולה שפגמים בו. פגמים? ואולי הקול לא אחד וניגודים בו? הן מוזר, כי יוצר ברוך הומור, ואם אמנם בגילוייו האירוני והסאטירי, נשוי היה חסד ההומור בחיים, בדברים שבין אדם לחברו, בין אדם לחֶברתו. העוקצנות, הביטול, חריפות-התמיד, מדבירים כל נימה של סליחת-הבנה. והס מרחמים, מהשלמה מַרגיעה – –

[ב]

באו ימים בוחני דברים מחדש, באו בבדיקות של אמנות ואמונות ואידיאות. בדיקה אמנית גילתה את הגלוי לעין: ריטוריות יתירה. הוסיפה וראתה התפשטותו של נהר שזרימתו רחבה, סואנת, ואפיקו, יש לחשוש, אינו מעמיק. השירה העברית ששיאיה בדיבור הכבוש, התמציתי, שקידשה את הליטוש והצימצום, מטילה מבוכה כלשהי למראה נתינה רחבה, חוששת מפני הכמות. זה כוחה, למראשית ימיה, ב’פסוק‘, ב’שורה’ הבודדת, בחץ השלוּח, בברק – ומרתיעה במקצת מן השפיעה המרובה. אך ז' שניאור מתברך היה בברכת השפע, גא היה על הריבוי, על החיים ברחבות, ויצירה בכלל חיים היא, על העזה שבשטח, על האומץ שברצייה ובכיבוש ובביצוע. שמא אין אנו נותנים דעתנו במידה מספקת, שאותו ליטוש, מורשת ‘הסבא’ אותו ייחוד עם החומר לשם עימוק ומיצוי, אותו מוסר היצירה שבנוסח אודיסה, שמא יש בהם גם משהו עוצר, מציב גבולין בטרם-מעשה, מרסן פעמים יכולת וממעט אותה, ופעמים גם מדכא עד כדי שברון. כבר עמדו מבקרים על עיצורים שהטילה אודיסה בלַבּה הביאליקאית, רתיעות שהרתיעה מהר-הגעש, ראייה שראתה את ‘מגילת האש’, שזהוריתה לא התפשטה וכמו אנוסה היתה להיגנז. אכן, שניאור מייצג בספרותנו את הדינאמיות, את תנופת הדמיון, חירות הזניקה, העזת האינטלקט. ואולם יש ביצירתו, ביחוד בפרוזה, משהו מנוסח צרפת: רומנים גדולים, יריעות רחבות שזהבם בא מעורב עפרות. נפות לניפוי? – העשייה קודמת, הדורות שלאחרינו יבואו הם בנפות ובכברות שלהם.

ענוות-רוח לא ידע, לא חיבב את צימצום הקול, ולא חצאי צבעים וגונים מעומעמים. צעדו – חזק, קולו רם, קורא דברים בשמם. יפות המלים בחריפותן, אהובה עליו האמירה הברורה, הצבע במובלט. שעתו – לא שעת בין השמשות והדמדומים ¹ ##. האור – אור מלא, והאפלה – גדושה; יום ולילה במובהק. אהבה – במלוא האונים; יצרים – בגעשם ולא בכיבושם.

חושנות היתה בו? – אכן, יש מתריעים. אך הן נצדק יותר אם נאמר: חושים היו לו, צעירי-כוח, רענני-קליטה, שהכל נהיה למענם. בני דורו הגדולים הביאו אמנם לנו, בגעגועים, ברעב, את שירת החי עלי אדמות, קרעו לנו עין, כרו לנו אוזן לראות ולשמוע וליהנות מן הנגלות שבחיים, מן הממש שבטבע, אך שניאור הביא עמו לא רק ראייה והסתכלות והתבוננות, לא רק קשב וציתות והאזנה, כי אם גם חיך טועם וחוש-ריח (ודאי: ה’סבא' הקדימו גם בכך). מי כמוהו ידע להטעימנו טעם מאכל ומשקה, טעמו של פרי! האגס והשזיפים שהעמיד לפני הגאון מווילנה יש בהם מעין התגרוּת חושים, התגרות של יוצר, ברוחניות היהודית נזירת ההנאות. אכן, צייר עז מזג, שהרגשת-חייו מלאה. אף על פי שנטייה היא בנו עכשיו לראות בו בשניאור את בן הכרך עייף-החיים ושבע-התענוגות, שמא נכונה יותר היתה ראייה שראינו אותו באיש הריניסנס: בזו ההסתערות על החיים, בזו יכולת ההנאה, בתשוקה ובתאוָה. אחר היה, ובאחרוּת זו – כוחו.

כוח הסתערותו, האומץ לכוח – זיכהו בשני כתרים: כתר שירה (עברית, ומקצתה, ולא בעיצומה, יידיש) וכתב פרוזה, שראשיתה הגדולה ביידיש וניתנה מתן שני עברית. כמה וכמה מגדולינו הושיטו ידם אל השנים – זכו-ולא-זכו, לא-זכו – ונכוו. הרי טשרניחובסקי בפרוזה. זכה ביאליק בפרוזתו – במסה ובפרקי ‘ספיח’ ואילו ‘אריה בעל גוף’ נשאר הרחק מאחרי השירה. וכמה מתגעגע, במעולם ובגלוי, ש"י עגנון, המשורר בפרוזתו, אל השיר. זכה שניאור: בשירה – לעברים, למעטים בשעתם אך עומסי גורל דורם ועמם, ובפרוזה – לרבים, ל’עמך', שהגיעה גם אל מחוץ לתחום, לעולם. ושניאור מתברך היה שדבריו נשמעים באזני רבים ורחוקים, יהודים וגויים; מעין ‘שגריר’ ראה את עצמו עד לא קמה מדינה ושגרירים. ויותר משהיתה זו גאוָה על הבית שכבש עולם, על שקלוב ופאנדרי שהגיעו למרחקים, על מעגל-קוראים שנפרץ – היתה זו גאוות יחיד על אומץ-הלב, על כוח כיבוש.

כיבושים כבש המשורר במרחבים, בשטח, הפרוזה, ודור בארץ עמד ותהה על מהותה האידיאית של שירתו, ומרתיע רתיעות. הנה היצריות שבמופרז, עד כדי פורקן עוּלה של תבונה וערכי מוסר מקובלים, זה ה’כבוד' המופלג שהוא חולק ליחיד הגדול, לתופעות של עצמה עד כדי בוז לרבים, ל’שווים‘, ל’עדר’, וזו האַ-סוציאליות של יחיד, הניצב כנגד החברה, המתגרה בה ובמשאות נפשה, שאין בהן כדי מרחב לה, שאינן באות כאילו אלא למעט את הדמות ולצמצם את הקומה. ודאי, היו כאן הלכי-רוח של אותו דור, רמינסצנציות ניטשיאניות והאמסוניות, ומי מבני דורו לא נכווה מגחלתם של אלו? – המבקש סמוכין אינו צריך לטרוח הרבה. אך יושר-הלב והמוסר הספרותי חייבים לראות דברים במחובר למציאות הימים, לרקע ההיסטורי. ידוע: אותו דור ביקש, ונצטוָה, ליצור את היחיד העברי, ויחיד זה אי-אפשר היה לו להיווצר אלא מתוך מרד בכלל; מרד בכפיתות, בעוּלים, ברצועות; מרד – חירות משיעבודים, לחימה בחברה הכובלת. ודאי, המרד היה כורח, אך האידיאל לא היה א-סוציאליות. תוך התפתחות אימאננטית עתיד אותו יחיד להיות הוא עצמו יוצר חברה; הניגוד יביא לאחדות. לא, אין לתלוש גלים מן הים. נראה את הגלים בתנועתם, ‘מחוברים’ לזרם ולזרימה. נתבונן ונבינה בעתים, כי כל יצירת אמנות חשובה גדולה מן האידיאולוגיה שלה, מתוכה היא מתעצמת וגוברת על נחשלוּת אידיאית. והעיקר: לעולם הדור נוטל, יכול ורשאי ליטול מן היצירה מה שיפה לו לפרנסתו, לבנין חייו. הנה יש מונים ב’פרקי יער' קשירת כתרים לרומנטיקת קדומים, בריחה מן התרבות והתבונה אל היער, אל האדם הקדמון. אך קיבלנו מראותיו וריחותיו:

וְהָיוּ סְפָרָיו – עֵץ

וּפְרִי גַּרְגְּרִים – פִּתּוֹ.

‘פרקי יער’ טיפחו בנו אהבה לשרשים עמוקים, מטר הצהרים ריענן את הוויתנו, וכמו דחינו מלפנינו לשעה את מראות הכליון של הברזל המנצח. ‘פרקי יער’, ‘בירח בול’, ‘בהרים’, ‘פרגים’ וכיוצא בהם הוליכנו לארציות, לאדמה, לטבע, כמו ‘בשדה’, ו’אגרת קטנה' בגעגועיהם וכמו ‘כחום היום’ ו’קסמי יער' בהרגשת הממש שבהם.

שירת שניאור, שסירבה בשעתה להיענות למוטיבי-הקבע של השירה העברית בדורו, הביאה לנו מרחבי עולם, הוויה מודרנית, שגיבורה הראשי – האדם האוניברסלי, המשוחרר, או רואה את עצמו משוחרר מכבלים, המבקש להיות כאחד אל – והוא כפות ליצריו. אך אותה הוויה פירנסה את הסקפטיות עד כדי יאוש בעתידה. אימת האבדון האישי-האנושי, שנתלוותה לשניאור למראשית דרכו (‘בתי, את שואלת אותי’), המתלווית לכל קיום שמעמיד הכל על הרגע ועל ההנאה ועל היצר, גוברת בו בכרכי אירופה בימי מלחמת-העולם ובין מלחמות והוֹוה לאימת הכליון הכללית, שהוא מביאה לידי ביטוי דינאמי.

מרחבי עולם הביא אלינו – והוא חי בהתנגשות-תמיד עם מרחבים אלה, התנגשות שכולה יהודית, שכוחה ביהדות שבה, בתחושת הגורל היהודי. לעולם מטיח, תובע. בתוך גובי אריות הוא, אך לא ככבשה פועה, מבקשת רחמים. בוז ומשטמה נושא הוא לעולם מתנכר, דברו – להט נקמה: רוחנית, יהודית; דומה: גילגול היא של זעם קדום.

מן המרחבים, מן ההתנגשות עמם – שב. הוא שקרא ב’גשריו‘: העלו בסערה גשרי זכרונות לבל אוכל לשוב עוד גם כי אתאַו לשוב’ – שב. תחילה ל’ווילנה', ולאחר-מכן – אל הדניפר ואל שקלוב, אל העיירה ואל התחום. שיבה מוזרה לכאורה, אך הגיונית בהתפתחותה.

חלה תמורה גם בגיבור. לא עוד אדם-הכרך, המודרני, השׂר אל כוחות קוסמיים, נואש מפתרונות – עתה בא היהודי הפשוט, עם-הארץ, הנאבק בתחומו עם אויבים, מתמודד מול כוחות טבע – ויוכל. הוא שב – גילה ומצא את החיוניות שבאנשי-העם, אופטימיות שבהם, דבקותם בחיים ובהנאותיהם – המדבירים פחד הקיום, מנצחים אימות הכליון.

בטיעון נגד העולם, בעמדה שעמד מול ה’גויים', היה עמנו המשורר גם במאבקנו, אף המשיך והוסיף ‘משא אלביון’; והוא היה עמנו עם ההתחדשות שבחיינו, בהליכה שהלך אל הווית-העם הקדומה, בחשיפה שחשף ‘לוחות גנוזים’, בשיחזור עולם-ראשית, בהעלאת שכבות-משתית – להמשך ולחידוש.

[ג]

ב’עולם ירוק' תחילתה של יצירה גדולה זו לפני חמישה עשורים ומחצית העשור. ‘שבוקת אל’ נבהלה-רצה לבקשו. היתה בסערות בהינער עמים, בקום מולדת. ראתה מרכזים בחורבנם, אידיאות במפלתן, שואה ואימת אבדון אטומי. יצירה עשירת תכנים ומוטיבים, עזת כוח – ושסועת ניגודים. וקטֹנות ההערות ממיצוי חשבון הדור עמה, ממצוי חשבונה היא עם הדורות, עם העולם. מכל קולותיה, קולות בהרים וביער ובכרכים, רמים ומריעים – עולה בפתאום, בבוא הדרך אל סופה, קול ראשית, שיר צעיר, ‘תפילת ילד’:

בְּשִׁבְרֵי נְהִי וּתְרוּעָה

לְךָ חֲלִילִי קוֹרֵא,

לְךָ, עַתִּיק-יוֹמִין עִבְרִי

וְעַם בַּמִּדְבָּר בּוֹרֵא –

הֲתְּרַחֵף עוֹד בְּרַיְיסִין

אִם תִשְׁכֹּן כְּבָר בַּגָּלִיל?

התשובה? – פני יגונים לה: לא, לא עוד תרחף ברייסין, ופנים שוחקות לה: הלא תשכני, עמנו בגליל ובעמקנו ובנגבנו.

[אדר תשי"ט]

ב. פגישה

‘איזה יאוש דובר מתוכו. מוראו של המוות, אֵימת קירבתו’ – כך הוצג בפני מצב-רוחו של ז' שניאור על ידי הדגנייתית בעלת ה’אכסניה' שלו. היה שלהי-קיץ, תי“ו שי”ן יו"ד, והמשורר, אורחה של בקעת כנרות, מקיים ערבי הרצאה וקריאה במשקי הבקעה, ו’תשובתו' לדגניה. קודם לכניסתי אליו, ראתה בעלת-הבית צורך להוסיף ממה שנקלט לה בשיחה עם האיש והליכות-חולין שלו. דומה עליה כאילו יטיח: מוטב להזדרד ולהקדים במעשה את מחשבת בעל-החרמש, עד שלא יבוא ויטול. ואף שמץ מן ההשקפה גוּנב אליה, משהו מן הביסוס:‘ניסוי אנחנו קטן בקוסמוס – כך טיעוּנוֹ – והטבע משחק בנו’. ומרוּמם של דברים – אל מישורי יום-יום: תחילה – ‘נורא’, נוח לרגוז, על זוטות של דא והא, על חסר ועל מועט, ואולם נוח הוא לרצות ולשוב לשלווה, וכבר הוא ‘שכן טוב’, ו’סופו' – נעים-שיחה, ושיחתו רבת-ענין: דעת עולם בלבו, ובן-בית הוא אצל מדעים: טבע, טכניקה ועוד; ואין צורך לומר שירה, שלהם ושלנו.

במוצאי היום, יום חול, מצאתיו שקוד על עבודתו. נדמה לי: מתן עברי ל’קיסר ורבי'.

…כן, יודע אני את שיריך – הקביל פני – ליריקה ארץ-ישראלית אמיתית זוהי.

עוד הדברים נשמעים באזני וכבר תכפו דברים על תקיפות: מה סוגדים הם ל… מה מצאו בו? כלום אינם רואים את הפּוּבּליציסטיקה שבשירתו? ובתפנית חדה: אכן, אתה מזכיר לי את קוֹלצוֹב הרוּסי. מכיר אתה את שירתו? וכאן פתח וקרא בעל פה שיר-אדמה-ואיכרים, קצר-טורים ומתנגן של אותו משורר, ‘שיר החורש’ – ואחריו שני: ‘יבול’. קריאה נאָה, מוטעמת, דיקלומית כלשהי, בקול רווה, גברי – ואתה רואה עין בעין, כי הנאה לו מן השורות הארציות, הממשיות, והנאתו כפולה ומשולשת מן הזכרון שעומד לו ומכשרון הקריאה.

לא יכולתי לכבוש דבר-אמת שבלבי ואמרתיו בזכוּת אותו משורר ארץ-ישראלי ש’נקטל' זה עתה שלא ‘בפניו’ ושלא בידיעתו, אך שניאור בשלו, ואף מפליג, ושוב אל הראשית: למה לא יודעים אותך? קראתי אמש, כשחזרתי מאוחר בלילה, בספרך ששלחת לי. ארבעים עמוד קראתי. וכאן הוא ‘מהדיר’ דבריו על הליריקה, על הארץ, על האמת.

לא הייתי צריך לטרוח טורח מרוּבה כדי להסיעו ממני – אליו. אכן, בית-ההוצאה שקיבל על עצמו, שהתחייב, להוציא את ספריו מקפיץ עליו רוגז רב. גורל ספריו מקפח מנוחתו. וכאן התחילו בוֹרדים דברי גנוּת וחשד בעושים ובמעשים. ביקורת דרמטית בכשרון-שחקנים סרקאסטי, ואף הטחה: את הטובים והמעולים הם גונזים, ואותי בכללם. מה להם ולספרוּת? רבע מיליון ספרים מוטלים במרתפים. אתבע אותם לדין. אין להשיג ספרי בארץ; 15 דולר שילמתי בעד ספר-שירים שלי. וחוט-השדרה שלי – בעברית!

ניסיתי לסנגר: שמא לקויי אירגון, מיעוט ניסיון, שמא יכולת שאינה מספקת, אך לא…

– כך, כך אתה אומר? – והזעם בורד ובורד: ראה איך הוציאו את ספרי בפרוזה, הבט וראה צורתם: התבנית, הנייר, ‘טוב-הטעם’ האסתיטי.

וכאן הוא מושיט לי את ‘קיסר ורבי’ ביידיש, מתברך בצורת הספר. אני עצמי – משתבח הוא – ציירתי את השער, וכך עשיתי לספרי האחרים: ‘חזיונות’, ‘גשרים’. אומר לך בגלוי – חוזר הוא אל נקודת-פנים – כבר חושש הייתי כי שכחני הקורא העברי, אך שבתי וראיתי בפגישתי עם הציבור במקומות מה אני לו – –

גאוָה פצועה שבו מסברת על הקמצנות שנוהגים בהודעת טיבו ברבים. שעה שנחת אוירונו בלוד, צילמו אותו רוב צילום, מעלה-מטה, פנים-ואחור – ואחרי כל ה’עיסוק‘, מה מקום יוּחד לו ב’דבר השבוע’? איזו זמרת דוחקת רגליו! והנה ההודעה בדבר ‘קיסר ורבי’ העתיד לצאת לאור בעברית: הרי זו ספירת גריסין לתוך הסיר!

ובתנופת-נדנדה מעל פני האדמה: ‘נוח פּאנדרי’ שלי, לשש-עשרה לשונות תורגם, ל’בּאֶסט סאֶלאֶר' היה, חמש-מאות מאמרי ביקורת, אם לא יותר, נכתבו עליו, באמריקה ובאנגליה. כלום צריך הוא ‘אותם’ (כלומר: את המהדירים העברים)? לכספם הוא זקוּק? 7.500 דולר משכּוּרתו השנתית ב’פאֶרווערטס' – ‘מתפעל’ הוא מכספם!

– אז מי מפיץ את ספרך? – מוותר הוא בפתאום על גבהי התנופה, ופונה אלי.

– הוצאת הקיבוץ המאוחד – אני משיב לו.

– אה, זוהי מפלגת אחדות העבודה? זהו טבּנקין? מכיר אני אותו מימי וארשה. מכיר את אמא שלו, את אחותו (יפה היתה). באש הכיריים היתה עומדת האֵם ובאש עלתה. עודה בחיים?

כן, טבּנקין. כיון שננעץ קנה, עלה שרטון. מעשה והוצע לו על ידי טבּנקין, על ידי שליח ‘שלו’, לתרגם את ‘שירת העם היהודי שהורג’ ליצחק כצנלסון. כבר התקין את עצמו לתרגם – חינם! – את שלושת הפרקים הראשונים שהגיעו לידיו, אך מיד מזדרזים ושולחים לו חמישה עשר פרקים, ושואלים אם תירגם כבר. הגע בעצמך, עבודה שמצריכה שנה ומחצית השנה. אכן, חסידים ואנשי-מעשה! לא, לא ביקש כסף (מה שכבר עשויים הם לשלם לו, שמשכוּרתו לשנה שבעת אלפים וחמש מאות דולר מן ה’פאֶרווערטס'!). אבל זמן, זמן בקש. מוסיף לכך, חולה היה בימים ההם במחלת-גרון אנושה (וֶנדל וילקי מת בה, וכן אשתו של שאגאל, בלה, ואף הוא, שניאור, כבר ציוָה לביתו), אך הפניצילין, גילוי הפניצילין בא בעתו והצילו.

שיחת טן-דו זו קילוחה פסק בכניסתם של כמה מאנשי דגניה, ותיקים, חובבי-ספר ומוקירי יוצרים, הדברים נסבים על עניני ספרוּת וסופרים. דעותיו של שניאור איזמלניות, ורבים ה’טבוחים'. יש מהם – בורקות אמירותיו כתער, כמאכלת – שכותבים דברים ארוכים וסבורים שהדברים גדולים. משל לאותו ילד המעמיד את עצמו על כסא ומדמה כי הוּרם על. רואה אני שורות ארוכות – מסיט אני את כסאי, זז זיזה ונעותן לעבור – כבמשל הקרילובי. משורר אחר, נאמן-ביטוי וכבד-הגות – אין הוא מוצא בו אלא ‘צריחה’, היסטריה. ואילו משורר אחר, שמיתריו מכוּונים אל ארועי-העת, – שיריו פיליטון פוליטי הם, והוא מזכיר לו לשניאור את משוררי המועצות. משורר ותיק, שדבריו, דברי שיר ופרוזה, באים בצוותא, רואה הוא בהם ‘צימעס’-של-שבת.

עם כל ההתחייכות הטבעית, היצר-הרע’ית לשנינותן של האמירות ועם כל הכבוד לאומרן, אי-אפשר לעמוד בפני היצר-הטוב המבקש ל’סוכך' על יוצרים ועל יצירות שכבר קנו שביתה בלבך ובקרב הדור, וביותר מתעצמת עמו דגנייתית אחת. שניאור קצר-רוח, אינו כובש ברקיו, אינו מצמצם מידות-הדין. בפתאום מכוון פניו אלי ושואל: שמא יודע אתה מה פירוש: בוקה מבוקה ומבולקה?

– יודע אני – מבקש אני לי פתח להתחמק בו – כי פסוק הוא בישעיהו.

– אה, כן. מה אתה אינך יודע פירוש המלות, אף אני איני יודע, אך דבר אחד אני יודע: זה רע, וכך השירה החדשה שבארץ: בוקה…

וכאן, אחרי ברק ה’נצחון' הוא מגלה, אף-על-פי-כן, רוחב-לב-של-מנצחים, ומוסיף: שוהם – זהו משורר גדול. אף מוצא מלים נאות וגאות בשביל שופמן (‘אדם בארץ’!), בשביל הזז.

היה קצת לא-ניחא למארחים, ואולי גם לאורח. מעין דריכות של מסובים אל שולחן אחד, והם – מזה ומזה. מבקשים, בצוותא, להיחלץ ולחלץ מן המיצר, שואלים לשלומו, למצב-בריאותו. וכאן הדברים מתגלגלים על ידו לתורת-הרפואה שלמד לפנים, בצעירותו. מספר הוא בחברו-ללימודים שהגיע לא מזמן לאמריקה, מנתח הוא – צא וראה מה מופלג שכרו, ומה מופלגות אפשרויותיו; כביכול הוא, שניאור, מתקנא בו. נו, – התבדחנו – הרי אין זה אלא עולם-הזה. – כן, משיב שניאור מניה וביה, – אין עולם-הבא אלא בזה. וכבר אני מצטער פעמים על הספרוּת, על כל הענינים והעיסוקים עם סופרים, מו"לים ועם עורכים, ועם…

ולחבירה העקשנית בהתנצחותה עמו: רואה אני שאנחנו מדברים בשתי לשונות. ובכלל, לעולם אַל תדברי עם סנדלר בערב בעניני המקצוע שלו, שהוא טורח בו כל היום כולו – –

עד שאנו נפרדים מעליו, אני מזמין אותו לבקר באשדות. הוא מתנצל: אינו יכול ואינו רשאי, רבה העבודה לפניו, והוא גם חולה: לחץ-דם גבוה, סכרת, ‘מזריק’ לעצמו זריקות-אינסולין יום-יום. מלבד זאת – כבר נסע וכבר ראה. בעצם, דיוֹ במקום אחד; העיקר: הדוגמה. כן, להרצאה בוא יבוא.

בערבו של יום יצאתי לכביש להקביל את פניו, והן אינן שוחקות. רגָזים לו: על האוטו (בתא-הנהגים של אוטו-משא הובא מדגניה), על הנהג הצוֹנן. נכנסנו לתוך שדרת צפצפות, מצוינת בנוֹיה ובייחודה בבקעה: ביקשתי להסיע דעתו מן המרגיז אל המרהיב. בזינוק-פתאום הוא לי: מה זה אשדות? כמו כנרת? עניתי מה שעניתי, והסתבר כי שני המשקים משקי הקיבוץ המאוחד הם: ‘אם כך – אומר הוא – איז שלעכט’. ביקשתי ליישר הדורים סתומים: כאן מאנהאֶטן, וכאן ברוּקלין. מה אירע? מה דבר נפל? שום דבר מסויים – משיב הוא – אך איזה ריח רע עלה באפי. מסתבר, כי כינרתי אחד העיר, בקבלת-הפנים בקבוצה, בענין ההברוֹת, הספרדית והאשכנזית, וכי מן הדין לעבור בשירה אל הספרדית. קם שניאור והשיב לו מניה-וביה: לא מפיך אני חי. ושוב הסתבר לי, כי כינרתי אחר העלה שמה של רחל שכינרתית היא ואהובה אל אנשי-כינרת, בצירוף לשמו של שניאור, והצירוף פוגע ביחידוּת. אמש שמע זאת – והיום הוא מגיב, אגב חיקוי ה’לידלעך' המוּשרים של רחל, חיקוי חי, אך ברגע-כמימרא מוסיף: אמנם חולה היתה, כואבת, והכאב מכשיר את האדם ליצירה, לשירה – –

ראיתי לעצמי חובת-לבבות של הכנסת אורחים להרגיעו: הרי הוא למעלה מכל אותן אמירות; אני מרגיע – והוא לא נרגע. אין שיעור לפגיעות, לשריטות, האויר כאילו מוחץ: לא, לא ניחא, לא ניחא. אין זאת כי גונבה אליו איזו הערה בענין התמורה הכספית שהוא מקבל שלא כמקובל, ואפשר בדבר שיעורה: אין סופר צריך לקבל שכר! – שמעת מימיך? כל שחקן, כל נגן ראוי וזכאי, אך סופר – פסול לשכר. מעתה אדרוש מאה ל"י לכל ערב – אני צרילך לבוא לבדר אותם? גרושים לא קיבלתי כל ימי מן הספרוּת העברית, מתפרנס הייתי מן היידיש, עתה הם אומרים כך… אילמלא אתה – גומל הוא חסד לעצמו ולי – לא הייתי בא לכאן, ואף עתה שבאתי – הייתי מסמיך יציאתי לבואי, קם ונוסע – –

הרצאתו על גבורה וקדושה בישראל – חריפות היתה בה במשפטים שדיברה נגד אומות-העולם שעמדו על הדם בשנות המלחמה והשוֹאָה, ושמא גם אמרו בלבן יישר-כוח לאותו שמדן ימש"ו. היה והיה בידן חעשות ולא עשו: ‘רוזבלט, רגליו רפופות היו, אך אגרוף היה לו, אגרוף חזק’.

עיקרו של אותו ערב – הקריאות. קרא מ’אנשי שקלוב' ומ’פאנדרי' אגב פירצף פרצופים וחיקוּיי קול ואורח-דיבור, והעלה ברוב שובבוּת ואריאציות לתיבה ‘מאמאליגע’ החוזרת ונשנית. ביותר נתעלה בקריאת ‘בהרים’ – פואימה זו שקריאתה הוציאה לו מוניטין עוד בצעירותו. היתה מן הסוגסטיה המוּסיקלית בקריאה – שמשוררים, ואף קריינים שאומנותם בכך, יכולים להתנאות בה ובשכמותה. הקולות בהרים, צילצול המצילות, ה’יידלוּל', הוליכו אחריהם, וההברה האשכנזית טבעית היתה, רבת-מבע, ויופי לה, יפי-גברים. אכן, ממרחקי הקריאה עלתה לעיני עננה: עימעום כלשהו בקול; אם לא שאגת אריה מזקין?

במסיבה, ליד שולחן ערוך, בשיחה חפשית, גילגל בהוּמור (קשוי במקצת) במאכלות שנשתבחו בהם ארצות ועמים. פתח בשישליק-קאבב אצל ערבים. הפליג ללוב, לספרד, לאיטליה, לצרפת, לאמריקה. סיפורי הדברים – חיוּת בהם, מצוינים במראה וצבע, בריח וטעם.

טועם הוא מן התקרובת, מקרב ודוחה (גם מטעמי איסור-והיתר בגזירת מחלתו), אך הזיתים המוּגשים, מכיבושי בית-החרושת ‘אשד’, זכו לקילוסין מרובים. חוקר הוא ברוב ענין דרכי כבישתם – והניצבים והניצבות, מופתעים אולי במקצת בפנים-פנימם למשורר ואיש-רוח ש’מערער' מושגים מקובלים עליהם, מתפעלים מן ההתעניינות, מון הידענות הציורית.

בין תיאור לתיאור, כשצפות ועולות ארצות-נדודים וסיורים, פולט הוא אגב-לא-אגב, כי יודע הוא פיניקית, וקורא ברגש פתיטי: חניבעל דיבר עברית! אתה יודע? – ‘יקרבוּּנךָ’ – מלה פיניקית היא.

מפלג זקנו, מיע מבטו על המסובים ואל הניצבים, מזקף כיפחוּת קומתו הגאה – אכן, יפה הוא עדין, כמות שהוא זכור מן הילדוּת, מן הגלויות: שחור-בלורית-וזקן, להוב-עינים, עם המוטו הנזרק כחנית אל החלל:

וּמַדּוּעַ הֵם כֻּלָּם לִי יִגְוְעוּ בְּמוֹתִי –

וְאֶחָד מִכֻּלָּם לֹא אֶחְסַר בְּמוֹתִי – –

פתאום מקיפים אותך, כחבורה רעננה, שירים אשר אהבת: הפרגים, בירח בול, בהרים, צלילי המנדולינה, וילנה, שירי-הגורל; צפות ועולות הערכות שהעריכו אותו, שתלו עיניהן אל מרומי עמידתו, זכור כוחו הכובש –

ולפניך האיש הרגז, לקוי-הסכּרת, המטיח וזורק בליסטראות, הפוסל וקוטל, הגא והממורמר, היהיר והספקן – זה איש הריניסנסה העברית, שזינק בשעתו אל החיים, כולו אומר נצחון, קולו רם, חושיו בוטחים, מבטו מריע –

עוד לא שחה קומתו, אך המקל שבידו הנה הוא מקיש על המידרכה בדרך לכביש, והנקישות – איזו עצבות בהן: הצעדים – צעדי זיקנה. אכן, זיקנה שאינה משלימה עם עצמה, אף אינה משתּלוות בחכמת-זקנים.

[תשי"ט]

א. נופו

יעקב פיכמן אחד מאנשי ‘שירתנו הצעירה’ לביאליק היה. במפורש לא הוזכר, אך הוא בן-דורם של המפורשים הוא ובן-גילם.

אותו דור, שאמר שירה כיתות-כיתות, דור מסתערים היה, רב וגדול בכיבושים שהנחיל לנו. מיוחד ביניהם ומיוחס כיבוש שכבשו את הטבע והנוף לאדם היהודי, ואותו – לטבע ולנוף. מ’גופו של עולם' התחיל מנדלי, וביאליק המשיך כ’צופה בעינו של עולם‘: מן החיצוני אל הלפנַי-ולפנים, מזוטו של אובּייקט אל המונוּמנטלי ומן היום-יומי של הנאצל ואל הנשגב. בהסתערות הגדולה, בנפרד ובמתואם, קם להם לנחלה הנוף הצפוני הרוסי {’שירי החורף' לביאליק), הפליגו לשוויץ ולדרום וכבשו הר ואגם ויער (יעקב כהן, ז' שניאור) ואף פלשו לנוף הטבטוני (ש' טשרניחובסקי), ברם, את הנוף הארצישראלי לא ידעו בממש. הוא יצא אליהם מן התנ"ך והאגדה ונתלווה אל ילדוּתם ואָרח לדרכם, רק אחדים ראוּהוּ עין בעין ראיה חטופה במסע-תיירים. פריה המתוק של אותה ראייה – גלוי ומפורש פה ושם, והוא עלום והגוּי בתיאורים הנשגבים של ‘מתי מדבר’, ושמא גם בזהרוריות של ‘מגילת האש’. בין כך ובין כך, הנוף השליט בשירת אותו דור הוא הנוף הלועזי שגוּיר ויוּהד, נופה של ווֹהלין ואוקראינה.

כל אותו ה’כיתות' הכובשות בשירה שׂרו אמנם עם הנוף הארצישראלי. היה זה מקץ שני עשׂורים ויותר להסתערוּתם הראשונה, ולא הרי כוחה של הסתערוּת שניה ככוחה של ראשונה. הדור ציפה – והם נתמהמהוּ, ואף איחרו. ואך בודדים מבין הספוּרים קמוּ ועקרוּ את עצמם ואת שירתם מן הנוף הצפוני ונתנו לעצמם אדמת מטע כאן. דומים היו בהרבה לרבותיהם-חבריהם, אך לא היו כמותם בענין אחד גדול, ועליה שמו. ואחד בין הבודדים היה – יעקב פיכמן.

פיכמן פייזאז’יסטאן מובהק הוא. צייר הוא היוצא אל הטבע וכלי-מלאכתו עליו. מַשהה עצמו נוכח ים ועץ, מישור וגבעה, ועינו שוהה עליהם. מצייר הוא מן הטבע, בחוץ. ‘הֵלך’ הוא בעיניו, וכך יציג את עצמו בפנינו. חביבה עליו ההליכה מארץ אל ארץ, ובארץ – מנוף אל נוף. השיר שב כאילו מנדוד ותוּר:

בִּגְוֹעַ שִׁירַת יוֹם אֲנִי בְּעֵינֵי אֳמָן

תָּר יְקָרוֹת גְּנוּזוֹת בְּכָל מְבוֹאוֹת קָרֶת.

צייר אימפּרסיוניסטן הוא. אוהב בטבע את הניד והניע. האובייקטים אינם מופיעים במוּצקוּתם; לא הקבוע-ועומד שבהם הוא היקר לו. לבו אל הריטוּטים, אל ויבּראציות האור והצל, אל תמורות בוקר וערב, אל החולף ומשתנה:

אַךְ זָע הָאוֹר וּמְרַפְרֵף הַכֹּל בְּאֵד נְגֹהוֹת.

הממשי והמוּחשי גשר הוא הנטוי אל הפנים, אל ההתרשמות האנושית, אל הלב ההומה – אל הניגון שהוא הד למראה. נאה לו לכן הסוניטה על שני חלקיה: קול ובת-קול, חידה ופשר. שקופים-ערפליים צבעיו. והם פשוּטים, יסודיים ביותר: אדום, לבן, כחול, ירוק, ואף אותם נוהג הוא לרכּך; אוהב הוא אותם לא בקיצוניוּתם המובלטת כי אם בקצותם, בהתקרבם אל המעבר, אל הגוון; יקרה לו הניוּאנסה הרכה.

ראייה ראשונה שראה את הארץ מצוּינת היתה במה שלא היה בה: חסרה היתה מעמסת דורות, סבל של תולדה. לא בעינים תנ"כיות הביט, ולא מבעד לחלון של זכרונות קדוּמים. פורק-עוֹל היה? – אך כך דרכו של ההלך: ‘רק קל לשאת, רק קל לצעוד’, ללא נטל-שק, רק ילקוט-הצד עמו. ‘מולדתי, כגר אני עוד הולך’. היתה התוודעוּת חדשה ללא התוודוּת.

ראייה ראשונה צדה את המזרחי, את האֶכּזוטי ואת התפאורתי, את אשר נוח להעלות ברשתית התיירית שבעין: אורחת גמלים, תמר, יפו; מצילת לין-לן וקול המואדזין (כביכול, ראיה דרך האוזן). ובנוח מבטו על עץ ארצישראלי, על השקד, וראה בו: ‘זוך שלג וברק הצפון בערבי חורף’. ואף שמשו יש בה באילו איזו צינה לא-מכאן. דומה: עדיין הולך אחריו הנוף משם – נוף ערבות המולדת ההיא. אך הן שעמדו לו, הערבות. אדמה שהיתה לו לפיכמן שם תמכתהוּ במו"מ האינטימי על נחלת-אדמה כאן. אדמה המשך היא לאדמה, זו מושכת את זו, חוק-המשיכה כאן. נוף קרוב ביותר אליו היה המישור, הגלוּי, הפתוח. מוּכּר ומודע היה לו. על כן הרנין אותו חופו של הים, הנגינה אותו ארץ השפלה, השרון:

עַד תְּהוֹמוֹ שָׁקוּף יוֹם. בִּדְשָׁאִים, בַּחֲרוּלִים

כְּעוֹרְקִים צַחֵי-דָם מְפַכִּים קַלִּים, צְלוּלִים.

וּמְגָרֶה רֵיחַ פְּרִי הַזָּהָב, בֹּשֶׂם חָמִים.

וּמְשַׁכֵּר מְעָט. אַךְ זַךְ הַנּוֹף עַל אֵד-הַכְּרָמִים.

כְּעַיִן כְּחֻלָּה נָח הַשָּׁרוֹן כְּבַד הַתְּנוּבָה

וּלְמִן מְבוֹאוֹת יָם עַד עַרְפִלֵּי הָרָמוֹת

לִי מְאִירָה אֶרֶץ-יָהּ – –

פיכמן הביא לשירתנו את השרון. מה שעשה דורו לחבל-ארץ זה בממש, בעבודה ובשמירה, עשה המשורר בכלי-מלאכתו וזינו. ולא בסערה ולא בהסתערוּת, כי אם בהתקרבוּת זהירה ובוטחת, בצעד אורב ושקט וביד חובקת, לא תרפה.

מכאן פנה-הלך פיכמן אל ‘הנוף הרם’ הירושלמי, העפיל אל ההר. אותה שעה שרוּי היה במבוכה רבה: ‘מה שם בנוף הרים לי אלי מינה?’ ותיכף לכך הוא שב ומחזק את ידי עצמו, גובר קולו ומתגבר:

בִּמְבוֹא הָהָר, עַל גְּבוּל הַנַּעֲלָמוֹת,

מָה עַזָּה וּמְעוֹדֶדֶת רוּחַ רָמוֹת.

ודאי: נטיית נפשו של פיכמן אל הרך והמעונג, ואילו נוף זה – סלעי ומדברי הוא, זעפן ואכזרי. אך גם עליו לא יבוא פיכמן ב’כשיל וכילפות', לא בתרוּעה סערנית הוא נוטה לגבול המדבר:

יְצוּקַת עָזֵּי כֵּף וּצְרוּבַת נְהָרָה,

כִּשְׁטִיחַ פַּנְתֵּר כֻּלֵּךְ מְנֻמָּרָה,

רוֹבֶצֶת אַתְּ עַתִּיקָה וְאֵיתָנָה – –

ודוק: כשטיח פנתר. הרים אלו, השקוּעים למראית-עין בשנת-נצחים, הלא חיים הם. עוד מעט יפקחו עיניהם, יזועו, עוד רגע – וקמוּ והתנערו פנתרים: חיים אדירים יתעוררו והטילוּ זעזוּע ואימה. אך פיכמן 'קטל' במאמר פּה את הפנתרים, פשט עורם מעליהם ופרשו כשטיח. עתה אין לחשוש: אין אימת השטיח על האדם. השטיח מהנה את העין בצבעונותו, בתפאורה שבו; יפה הוא בפני עצמו ויפה למנוחה.

ופיכמן מבקש את המנוחה. תר ההלך אחרי ‘מחבא צל’. ‘יגע’ הוא מרוב הליכה וזכאי הוא בעיניו לשקט, לשלווה מעט.

שכן בטבע ובנוף המרגוע. לכאן שב האדם מנדודי נפשו, כאן בא המסוער כאל בית, יימלט מן הקרעים שבו ובחברה ובדור. איש הטבע אדם שלם הוא, מכל מקום: מתגעגע לשלמוּת, בונה גשרים על פני ניגוּדים וסתירות. הלא כאן, בטבע, היסוד לקיום האישי והציבורי השלם. הלא גאן הצמיחה הנצחית, הפריחה לא-תחדל, האור שאינו כלה. נופו של פיכמן רוגע ושלם, נוף אידילי הוא. אף את הסער לופפת דממה, והחייתי – רך-עור.

אכן, לא רק ‘ימי שמש’ הם הימים, חש גם ‘צללים על שדות’ ותוגת חיים, ואף ‘הקסמים – עגומים’, אך האור גובר והאופטימיוּת הבריאה תתן קולה:

מַעְיָנוֹת בָּךְ נִקְווּ, שָׁם נֶחְבָּאוּ.

כּוֹכָבִים לִהֲטוּ, שָׁם צָנְחוּ.

לְבָבוֹת כָּעֵצִים בָּךְ נִטָּעוּ

וּשְׂרוּפִים כְּעֵצִים – שׁוּב פָּרְחוּ.

שירו של פיכמן לא שירו של היום בלבד הוא, הוא גם שירו של המדומדם והמעומעם ועינו פקוחה גם אל הלילה, רואה סוד וסתרים ומעמקיהם. ואולם האפילה כבדת-האימה אינה מפחידה אותו. רכות ידבר הלילה באזניו של יעקב פיכמן:

בְּדוֹבֵב לֵיל מַה יֶּחְפְּרוּ

נְגִינוֹת יוֹם וָאוֹר,

יֵשׁ קִסְמֵי צֵל וְרוֹעֲפִים

גִּיל מוּזָר תְּהוֹמוֹת שְׁחוֹר

מַה מָּתוֹק יִמְחַץ חֵץ הַתְּהוֹם.

ו’גיל מוזר' לתהום. גיל זה הרבה גילגולים לו אצל פיכמן: כבד-גיל ומטרות-גיל וכוס-הגיל, וגיל-בכלות-הכל – ואף: גיל-הישימון וגיל-בלהות. גילן של התהומות אינו איפוא כה ‘מוזר’ ומפתיע בנוף זה. ואף מתיקותו של החץ אינה מקרית. אל לוֹעה הפעוּר של התהום מחפות תמיד אצבעות רכות. ‘עיני רוחצות ברוך תהומות’. דומה: בצירוף תמוּה זה – רוך תהומות – הביע פיכמן את כל-כולו, והלא אוזן תבחין כי המלה הקצרה חד-ההברתית גוברת כאן על מרובת-ההברות, כובשת אותה ואוצלת לה מכוחה. כי על כן פיכמן ‘ער על תהומות-עד ואור נפשו על צלן יט’.

זיקתו של פיכמן לטבע ולנוף זיקה של אוהב היא. שמח הוא להכריז על כך: אהבתי את הארץ; אהבתי השקד; אהבתי ברדת היום ציץ; אהבתי את ההד לחיים הנגלמים וכיו"ב פעמים אין-ספור. אך לא בהכרזה השירית יוּכר השר. שב הוא על הטבע כאל אם, בא הוא אליה כאל אשה, עומד על-ידה כאוהב על-יד אהוּבתו. פעמים האהבה והטבע מתמזגות מזיגה גמורה: ‘פה רק אני ואת’ ואי אתה מבחין היכן זו והיכן זו, ו’אַת' זו שתיהן כאחת הן. בשתיהן, בטבע ובאשה, נוהג הוא אותה מידה של עדנה ורוך, נושא אליהן געגוּעים וחלום, והן חסודות בסוד ובחסד; בפני שתיהן יתפנק, יבוא במבוכה ועליהן יתרפּק, ופעמים גם אותן מחמאות בפיו לאשה ולטבע.

מָה מָּלְאָה תֵּבֵל רֹךְ וַּנְשִׁי –

האין ה’נשי' נשימה קטוּעה? ולא רועד בו הד ‘נשים’, אשה? מאווי הגוּי ולא מוּבע; היסוד הנשי מביא לאושר של שכחה עצמית, להתיחדות גמורה עם ה’אני' שמחוצה לך.

אהבתו של פיכמן לטבע ולנוף נפשית היא, וחום בה, ואינטימיוּת. והאינטימיות לשון לה וסגנון משלה. מאופקת היא ופעמים גם נבוכה. אינה נוהגת להפתיע בעושר-מלים, להלהיב בשפע, להדהים בכוח. האינטימיות לשונה נלבבת, תהיינה המלים מועטות ובלבד שתהיינה טהורות, יהיו הצירוּפים זכים ואם גם לא מוליכים שבי.

מישזר עדין וענוג הוא השיר הפיכמני. כל חוט וחוט, כשוּרה, עשוי ביד רכה ומקפּדת. תמיד נאה השיר ונעים – ובעל נעימה. מלפף אותך כרוח-ערב, אופף אותך כשדה-שבלים. באהבה יניע הוילאות, ברוֹך יפתח שער.

אכן, המשורר האינטימיסטן אינו ניגש לטבע בתנוּעה מפתיעה ובתנופה, אלא בשידוּל ובליטוּף. אינו דינאמי בבואו, נוטה יותר לרוגע ואף תפיסתו ותיאורו מכריע בהם היסוד הסטאטי. ראה השיר המצוּין ‘רוח הקדים’ וכן ‘שרב בשומרון’. הכל קופא ודומם ומת, והלא יש בו בחמסין מתנועת המדבר המתקומם, מזעפו ומריו.

לא למראות הגדולים נשואה עינו האינטימית של פיכמן. נחה היא על הקרוב, על מה שלפניה:

בָּךְ הַכֹּל הַפְתָּעָה מְנֻמֶּרֶת.

סְבַךְ רָזֶה, צֵל שִׁקְמָה אַלְמָנָה,

כְּחֹל גִּנָּהּ, בֵּין צוּקִים מִסְתַּתֶּרֶת,

נִיר טְרָשִׁים, אַדַמְתָּ הָר מְעֻנֶּה.

גם את הים אין עינו תופסת בתהומיותו ובאינסופיוּתו כי אם בחופו, בלובן חולותיו, במפרש ובאני המלבינים וקרבים. זה השיר הקאמרי אין לו בעולמו אלא כלנית וענן, גבעה ונחל, הר ועיר.

הנוף מנגין את לבו של המשורר והמשורר מנגין את נופו: עינות הבוקר תרונה; וימים רוננים; הגלים רננה והארזים. המלה החוזרת מזכירה לנו בעקשנות את ההתרוננות הפנימית, את הניגוּן שבלב. כי פיכמן, איש ההסתכלות בטבע הוא גם איש ההתבוננות הפנימית, איש העין הוא גם איש המית-הלב, בעל-תפילה ביחידוּת. ואולי מכאן, גם מכאן, סוד קרבתו אל ה’זמירות' ואל השיר העממי היהודי, שכמה מהם שר אותם מחדש בעברית, וכה נאה. כמה מתנגנת ‘רוח הערב’ וכמה נגינה שקוּי אותו שיר קטן ומופלא ‘על שפת ים כנרת’ – נגינת כלי-ים וקול נער לומד ועוף פורח ודממת טבע.

שירו של פיכמן ראשיתו בעולם החוץ וסופו – פנים, פותח במראה ומסיים בקול, פלאסטיוּת בו והמיה – וכולו בין העין והלב.

[תשי"ב]

ב. אהבה לאוהב

‘גבעוליו’ לא נעלמו מעיני, את שיריו הייתי רואה, אולם המגע השירי נדלק רק ב’כנסת' של ביאליק. הגיש אותה לי ר' חייקל לונסקי, הכהן הגדול והעניו ב’בית עקד הספרים' שטראשון בווילנה. ‘אתה צריך לקרוא ספר זה’ – המליץ והושיטו לי במאור פנים, משהה קמעה מבטו עלי ומשהה את הספר בידו, משל צר לו להיפרד מן השנים, מן העיניים הצעירות ומן הספר כאחד.

כאן, ב’כנסת' שמעתי את קולו של פיכמן מדבּר אלי מארץ-ישראל: ‘ארצי את לי’. לא ארצנו, לא שירי פּאַתוֹס לארץ-הקדומים, ולא געגועים לארץ-התחיה. ד"ש חי הביא ממנה, מתוכה, מנופה: שרון וירושלים, שרב וים, בעצם ימיה הגדולים והנבוכים של רוּסיה. ‘ארצי’ – זו ההתרפקות וההתייחדות: ‘את לי’ מקודשת, את – ארצי. והנער נפשו ביקשה אותה שעה להפוך את ארצנו לארצו, ודברי המשורר כיוונו יפה את השעה, שליחים מיוחלים היו.

באותה אכסניה אודיסאית של ביאליק נתוודע אלי יעקב פיכמן גם כבעל המסות על קוהלת ואיוב. היתה רוח שירה בכול, ואור נזרע. הרבה מהסתומות

באיוב – לא אומר כי נתפענחו אך הם נצטללו, והמפורש האיר עיניים. איוב זה, שמלבד כל הפורענויות שלקה בהן, נתייסר, כידוע, גם במפרשים, מהם שהפליגו עד כדי כך שעשו גם את הפשוט לסתום – הנה רווח לו קמעה למגע השירי המחונן. פיכמן בא והבליט את הנגלוֹת, והנסתרות הוראו מסמיכות זו. לילו של איוב הושקה טללים: /בשעיפים מחזיונות לילה… ורוח על פני תחלוף… דממה וקול'. ואף נכאי שלהי הקיץ של קוהלת ומועקת השלכת נתרככו, כאילו נגאלו על-ידי השיר: אם מגע כזה עוד לנו, אם שירה כזאת עוד לחיים – לא הכל הבל, והבל הבלים? – פשיטא שלא.

לימים תכפו הפגישות. ה’תקופה' הכבדה, הגדולה, לא הטילה מורא, בשמחה הוּשטה היד אליה עם קבלתה. ואולם מועמד ראשון לקריאה בה היה ש"ל ציטרון, חברם ומחבּרם של ‘שלושה דורות בספרוּת’. הייתי משכים, איפוא, לפתחה של ספריית שטראשון ומַטרים את הזקן. אך אם לא שיחקה לי השעה הוא הקדימני – שומר הייתי צעדיו, ומשהסתלק לצהריו הביתה – לא התמהמהתי וזכיתי ב’התקופה החדשה'. ‘על המבוּע’, ‘על התרגומים’, ‘על הביקורת’ הכניסוני לכבשונה של היצירה, העמידונו על בעיות בהיקף יריעה וברוב ידיעה. כאן נתגלה הסופר עצמו כקורא מובהק, קשוב למה שנאמר על ידי ראשונים ואחרונים; שרשיו בתחום, וזיקתו – לעולם הרחב, והוא עובר ברגל קלה מתרבוּת לתרבוּת.

כאן, ב’התקופה' ובאכסניות אחרות ראית את יעקב פיכמן יוצא מן הרשות הספרותית לרשות הרחבה של חיים חוברה. מזקק לאישים, אנשי עשייה ותרבות, מתחומים שונים, קחורים זה מזה. לנין וא"ד גורדון באו אצלו סמוכים. ערכים שהיו לו משלו לא חייצו ולא גידרו: בצילם של רבּים חסה, לאורם התחמם.

וביותר התבלט כאיש מגשר, כאדם נושא עמו את אקלימו וחי באקלימים שונים, בחיבוּריו על מרכזי ספרותנו ועל האכסבניות הספרותיות שלנו. באודיסה היה גר ותושב, בווארשה הסתופף, בווילנה היה בן-בית, עם ברנר התהלך ואל מ"י ברדיצ’בסקי סר. ‘נוסח אודיסה’ – מי כמוהו ידע להעלות ולקדש את מוסר היצירה שבּה, ומי כמוהו התרפק על נוסך וארשה הדינאמית, רבת-הגוונים, השואלת ולא תדע שליו.

יריבים ומתנגדים חיים בשלום כאילו בנפשו של פיכמן. תאמר: ליברליוּת, הומאניוּת, ויותר מכל: יניקה כדרך השרשים, חושים צמאים, רוחב-דעת, בעיות ספרוּת רחוקות זו מזו, סופרי העולם ושלנו שכנים קרובים הם.

בסגולות אלו יוּחד גם בשדה העשייה הספרותית. והוא עשה בכמה וכמה שטחים: כמחנך, בעל המיקראות (‘לשון וספר’, ‘ספר האדם’ ועוד), שכל מחברי ספרי-הלימוד נטלו ועדיין נוטלים ממנו, נהנים מברכת בחירתו ומטוּב-טעמו, ועדיין הם נתונים לסוּגסטיה של הרבה טביעות שטבע, אך-על-פי שהזמן עושה את שלו ומתיר הרבה ‘נדרים’; כאנתולוגיסטן, וזכוּר ביותר ‘ספר הארץ’, שהרבה למדנו מדרך הבחירה והניפוי והצירוף ועדיין איחול הוא לתרבות הכינוס בארץ, כי בשקידתה על קבצים ומאספים תשווה לנגד עיניה אנתולוגיה זו, שעשתה שנים מרובות של שליחוּת ספרוּתית-חינוכית נכבדה; וכעורך: ‘מולדת’, ‘מעברות’, ‘מאזנים’. ודאי, כאיש העשייה הספרותית עיניו נתונות היו לנפש-המאזנים; השקילה והשיקוּל עיקר גדול היו לו. בירך על הבשל והמוגמר, לעולם ביקש את הוודאי בקיוּמו, את המוּצק, ולא את המתהווה ומסתער. רתיעות הרתיע מפני החדש, היסוסים היו בו מחשש בוסר שבצעירוּת. הוא לא דחה בפנים של חומרה, אך ידו הרכה, ה’לירית' היתה משהה, ממַתנת. שערים לא פתח, לא עמד וקרא: ‘ייכּנסו אלי בעלי…’ ואף-על-פי-כן, כלום אין מתעוררים פעמים געגועים עזים ל’מאזנים של פיכמן‘? אם אמנם לא נתברכו ב’קפיצה אל הספק’, בזינוקים ובבשורות, הרי בנקיון, בכובד-משקל, באיזון, באחריות למזונו של הדור, כלום אינם מראים לנו כמין דוגמה?

לעתים קרובות היית פוגשו בווארשה. הוא, כבד-הגזע, היה מן הקלים לטילטול ולמסע ואף להפלגה אל מעבר לים. תמיהני אם איש מאנשי הרוח בארץ נטה גשרים כמוהו בין ההכא וההתם. דומה היה, מבחינה זו, לאנשי התנועה הקיבוצית, שהיתה מרבה בשליחוּת לגולה, שליחוּת ששבה תמיד, כשוב המשורר, אל מולדתו. פיכמן היה במשך שנים מעין ציר לא-שלוּח של הרוחניות הארצית – ציר לפני הית צירויות ושגרירויות בישראל.

שעה שגמרתי בלבי, בבואי לארץ, ללכת לבקעת כינרוֹת, לסביבות דגניה, כנרת, ארחו אלי, בין השאר, קולות וצלילים מן השירה. בן-לויה יקיר היה לי שיר אחד קטן של פיכמן, בנוסח-עם חינני, ‘על שפת ים כנרת’. אכן, ארמון לא הוקם בשבילנו, המגוּרים – צריף רעוע ושבע-ימים, שכל המכונות החקלאיות היו מצויות בסביבתו, מרעישות את הדממות ושעות-שחרית יקרות. ואולם בשדה סביב פגשת אותה דממה גדולה שבשיר, דממה מיוחדת, שבַּתית וכבדה. דממה כזאת למתן-תורה היא, בה ברקים מפעימים לב וקולות נראים. כאן ראיתי את הילד והנה ‘לומד תורה הוא מפי אליהו’. אכן, האמנתי כי כאן יהיה לו לילד גילוי אליהו… הילד, העוף בדמי יער, יזכה… האדמה – אמרנו – תרפא אותנו, את העם, העבודה תגאל, השותפות תגוֹנן.

יצירתו הספרותית של יעקב פיכמן, שקוּיה היתה אמונה זו, שלא נתקלשה ולא נתמַימה בשטפו שלח הזמן, ואף לא היתה מעולם דוקטרינה ולא נתגלה בה סימן של קפיאה.

שירתו – הימים הוסיפו לה כוח, והיא כבשה לעצמה תחומים, וחזרה והתרעננה. שׂיבתו וזיקנתו היתה פאר והתעלוּת לצעירוּתו, ושתיהן שופעות אהבה שאינה מתעמעמת.

שכּן פיכמן קורץ מחומר האוהבים. אף זיקתו לשירה ולגילויי תרבות, לאישים ולספרים, זיקה של אהבה היא. נושא שהוא כותב עליו – לבו הומה לו. מאוהב בוא בוֹ אותה שעה. והאהוב עליו לשעה – נאמן הוא לו. ‘נאמן אני לאהבותי הגדולות’ – הבליע פעם תוך כדי שיחה על ביאליק, ברדיצ’בסקי, אחד-העם.

נאמן היותר היה לאהבתו הגדולה, האחת: לביאליק. כמעט מדי שנה היה שובה-לב באותה פתיחה לדבריו: הנה חזר אל ביאליק והופתע, לאחר שנים, שעדיין גנוז היה אור שלא השגיח בו; התגלות חדשה היתה לו. כך דרכם של אוהבים.

ובאהבתו הגדולה התאהבנו. ואהבנו.

[תשי"ט]

ג. קסמי-לב וקסמי-שיר

'השעה היתה מופלאה בדממתה, איזה זוהר קדמון-תנ"כי היה משוך על העשבים המלוהטים, על האילנות שעמדו נטועים במדרון ועלה לא זע בם. עוד לא ראיתי את העמק נושם בכבדות כמו באותו יום, אך היה כאן קסם גם לשרב. וטרם פגה שמחתי שעל אף כל רפיון יד הגעתי סוף-סוף לשדות העמק.

אכן, אותה שעה אי-אָזית שעתו של יעקב פיכמן היא, והיא לא אחת גם שעתנו בעמק, בארץ: מופלאה, מלוהטת-עשבים, מזוהרת זוהר קדמון, נושמת בכבדות. אך אותה אמירה מובלעת: ‘היה כאן קסם גם לשרב’, אמירה שקטה ואמיצת-לב, כולה שלו היא, של יעקב פיכמן. כל אשר חוננה עינו – התרונן, באשר נגעה ידו – שב-התלבלב, הושקה קסמי לב וקסמי שיר.

גבעולים, צללים על שדות, פאת שדה, ערוגות – כך קרא המשורר לספרי-שירתו, שמות של פשטות ושל ארץ. אף נושאיהם מרובים ביניהם קטני-עולם: עב ככף איש, גבענ, פרח, חלקת שדה, אך לעולם אינם ניתקים ממקורם, מן החיים שאינם פוסקים, מן התנועה העולמית שלא תכלה. אדמה להם ושמַים להם.

כיובל שנים אמר יעקב פיכמן שירה, שנוגה-בקרה ושמש-צהריה לא עימעמו את זהרורי-ערבה. וכל אותן שנים עשה פרוזה, עשייה רבת-היקף, רחבת-שטחים ועשירת-אסיפים. מבקר ומסאי, ששקידה ואהבה, אמת-הבניין וחן-הצורה ניתנו בו מתן אחד, שלם; פּדגוג-אמן, מבורך בחוש-ברירה דק, באמנות הצירופים, בבינת-לב לקירוב רחוקים ולחיבובם; אנתלוגיסטן בחסד, שידע לייצג דורות, אישים, אידיאות, נופים במובחר שבהם ובאנושי שבהם; עורך-בנאי, שבנייתו היתה מאבק, מאבק רך-מזג אך אין-פשרות.

קורא היה יום-יום לעצמו, להנאתו, לעילוי אישיותו תוך מגע פנימי, נלבב, עם גדולי עולם, ולבו אינו בוסר גם בשיר ובסיפור ובמאמר, פירות השעה האחרונה, נשורת הרוח שאך-עתה חלפה, ועדיין התהייה עליהם מרובה והפיקפוק טבעי ואף מסוכן. לא קריאה לשם ‘רִיחה’ וחוות-דעת מ’מרומים' ופגיעה-אגב-הצצה וקטילה-תוך-כדי-הילוך – קריאה לשם מצוי יפיים של דברים, גילוי ‘שורה’, גרעין, מציאת ה’משהו' מתוך חיבוב המתהווה המשתרשר בקיים-ועומד. הררי-עולם לא הסירו לבו מעל הגבעות. הים לא הסיע דעתו מעל הנחל, ואילנות גבוהים לא העלימו מעיניו את פשוטי-הפרחים, פרחי השדה.

חוזר היה יעקב פיכמן אל דברים, אל אישים ויוצרים, אל נופים, חוזר היה גם אל דבריו, לעימוקם ולחיזוקם. ולא חלילה, מתוך דלות-נפש ומיעוט נושאים. האהבה היא שהשיבה אותו. שב היה על נושאיו באהבה, חוזר ובודק ובוחן במצפון שאינו מכריז על עצמו ועל אכזריות-אמיתו, אך ככל מצפון נושא הוא ודאי עמו גם כאב והתאכזרות. בוחן היה לאורם הבהיר של ערכים, ערכי עם וחברה ואמנות. המשורר הצרוף, ליריקן הליריקנים היה פּה ושליח לערכים. ודאי, כלי-הנגינה שלו לא הפך לעולם כלי-קיבול ומכשיר למגמות, לתורות: הן התנגנו מתוכו, שכּן היו – הוא.

לא בעמקות מודגשת ומובלטת דרכו בביקורת ובהגות – הוא מגלה עמקותם של דברים בפשטותם.

לא ב’אפרט' היה בא – והוא מחונן מנגנונים עדינים. מסלק היה את הפיגומים שהקים לעצמו, באין-רואים מפנה את השטח מחמרי-הבנין, מעלים גכלי-מלאכתו, שלא יבולע להנאה שלך, הקורא.

האימפרסיה שלו נראית פעמים כצפה, מטופפת ומתרוננת – ולאמיתו של דבר היא פרי יגיעה ושקידה והתייחדות שהועלמו מן העין.

לא ברעש יבוא. דבריו, לרוב, נכנסים אל הלב באיזה נועם מרגיע, נבלעים בנחת – אך לאחר-מכן, לאחר ה’פלישה' לפנימך, פעולתם פעמים מרעישה, ואף מטילה זעזוע.

מספר היה כאילו את עצמו – ונמצא מספר את הדור, את הקורא, את היוצר ואת יצירתו.

חולמני היה – וחלומו התפרנס מן המציאות ומן הממש, והוא שב ופירנס אותם באופק נפתח, במרחב שגילה.

לא ידע ולא הכיר בחַיִץ שבין הבית והעולם. מנדלי וטולסטוי, ביאליק ופושקין, שלום-עליכם וגוגול, סיפורי ברדיצ’בסקי וּ’ויקטוריה‘, ברנר וגורקי וצ’יחוב, ורות ודורותיאה גרים אצלו בכפיפה אחת. ברגל קלה הוא עובר גבולות, אזרח תרבות-עולם. מי בדה חלוקה זו של מקור ותרגום? תרגום – משמע: כל שיש בו כדי להזין ולכלכל את הדור, כל שבא למלא פונקציה לאומית, שצינורות-השפעתו מתחברים אל המעין העצמי. תרגום – הווי אומר: שהוא עתים חלק מן המקור, ועתים אף מעוררו ומחזקו. מקור ותרגום – כלים שלובים הם ו’שפע רב יושפע מכל העולמות’. פשיטא, שאין הכוונה לתרגום דבר שהוא קלוקל גם במקורו, שכל חייו חיי קיקיון, שאינו אלא ענין של מקח-וממכר, ‘עסק’ למבריחי גבולות.

והוא שלימדנו כל הימים, כי אין תחומים במובהק בין שירה ובין פרוזה. שכּן כל פרוזה-של-אמת שירה בה וכל שירה שואבת חיזוק מן הפרוזה. הוא הליריקן, לא חדל כל ימיו מהתרפק על הפרוזה ולא פסק מלחבבה עלינו.

נאמן לשירו, ל’שורה', ידע גם ‘בריחות’: מן העשייה, מן העיסוק הספרותי – אל עצמו, אל עולם-עולמותיו. בבית-קפה, מול הים, מחבב היה בשנים האחרונות להתייחד עם ‘קטעי פרוזה ושירה’; הים, המרחב לפניו – ושירו מצמצם את עצמו ויפה לו.

מוצק תרבות, תרבות-האדמה – ומפולש לשיטפה של העת, למשב רוחותיה. חבר ותלמיד גדול היה לקודמיו, אחרון הראשונים לשירת התחיה – והוא קשוב, מבורך במנגנוני-קליטה ובכוח ההתחדשות, גדול בכשרון-החיים.

[תשי"ט]

‘דמדומים’ – כך קרא יצחק קצנלסון לספרו-בכורו, וארשה תרע“א, בו קובצו שיריו הליריים למן שנת תרנ”ט, והוא עודנו נער. אף מערכון בשם ‘עם דמדומי הערב’ פירסם קודם לכן ב’השילוח‘, תרס"א. דמדומים התפשטו בימים ההם ומילאו מרחב עולמה של השירה העברית. אפשר עוד ‘בערוב היום’ של ביאליק הכניס בלבו של בן-הדור ממבוכתה של שעת-בין-השמשות, הרהורי עצבות שבה של החולף כ’מעוּף העוֹף’, עורר געגועים, סתומים וברורים, ל’עולם אחר שכולו חג‘, אף הטיל ממוראו של הלילה הקרב ובא, שאין לעמוד בפניו אלא בחלום אל-אשר-לא-מכאן, אל המרחקים. שעת בין הערבַּים כבשה לבבות ברפיונה, סכסכה זהרויות גוועות בציפיות חוננות ורוֹחמות, ולא רפתה ימים רבים ההתרפקות עליה. אפשר מן הראוי היה שתיעשה עבודת-מחקר על גלגולי מוטיב בין-השמשות בשירה העברית החדשה למן התעצמותה הלירית ועד שפסקו, כביכול, דמדומים בארץ-ישראל. אולם אותה שעה קצרה וגדולה, שעת-הבינים, שבין יום ובין לילה, שעה בפשוטה, אינטימית, כולה יחידית, היתה גם ערבית של זמנים, של הרבים, של הדוֹר. משוררה של שעת-הרחמים הוא שהעלה אותה בשירו ל’אחד העם’ כשעת ערבוב-התחומים של הכלל, של אחרית וראשית, ואת עצמו ובני-דורו – כילידי בינים.

אכן, בספר שיריו הראשון של יצחק קצנלסון אתה מוצא בפתיחתו ‘דמדומַי’ נחרזים עם ‘עלומַי’ וכן שיר ‘בין-ערבים’, אך הלכי-הרוח הדומיננטיים בספר אינם דוקא של בין-השמשות, ולא ציפיות וחרדות שבה, ולא אותה הוויה התלויה ועומדת; המוטיבים, הנושאים – כל שעה, ניתן לומר, שעתם.

כמה וכמה משירי אותו ספר נכנסו לימים למקראות והיו מזדמרים ומתנגנים ומדוקלמים בפינו ובפי אחים ואחיות צעירים, מקובלים כשירי תינוקות בית-רבן, אך בספר גרים הם בכפיפה אחת עם אחיהם הבוגרים ולא ב’חדר-ילדים‘. כך השיר הפותח בקריאה: ‘הוי אמא, הוי אמא, הוי גשי נא הלום / בשנתי ראיתי חלום’ וכך: ‘מה יזמרו הצפרים / מה יסובבו היערים’ וכן ‘הסוכה’ הענווה ואפילו ‘יום סגריר’ בחצר הווארשאית, וקריאות ה’האנדל’ הממושך, הילדה הנוהגת ביד העיוור המכונן כינורו הרעוע– –

הדיספוזיציה אינה אל המדמדם ואל השוקע, כי אם אל המפציע ועולה, אל הילדוּת, אל בקרו של אדם. וכמה ממלאכיה הטובים של הילדות מתלווים אליו במשובה ובחן, בפינוק ובקלוּת-המצעד; והם ודאי עומדים להוליכו ברבות הימים אל הילד, לתת בידיו את ‘צפריריו’, ספר-תלמודו. ובכר בספר-שיריו הראשון רואים אנו בו ‘שלא איכפת לו’ להציג את עצמו בפנינו בלי מיטען של חכמת-מבוגרים. על זמרת הצפרים, על דיבוב היערות, רמזי הכוכבים ולאיטות עשבים – הוא פוסק: לא אבינה זה; אינו מתימר לגלות סודות ואינו מתייהר בבינה יתרה שניתנה לו בטבע, העיקר: ‘מה יפה זאת’. אף באותו שיר רענן ‘גינה קטנה’, שהיה לנו בגולה חלקת-אדמה גדולה וברוכה, חוזר הוא ואומר:

אֲנִי יֶלֶד –

שְׂפַת צִפֳּרִים לֹא אָבִינָה– –

נָעִים לִי רְאוֹת מְעוּפָן,

נָעִים שְׁמוֹעַ רַק צִפְצוּפָן.

והרושם שנקבע בלב: אין כאן מ’רטט הנגינה' של הטבע, אף לא צפיה ‘בעינו של עולם’ כי-אם הסתכלות גרידא, אסתיטית: ‘אך מה יפה זה’ – –

הדיספוזיציה אל הילדות, אל בקרו של אדם, מביאה בהגיון של ‘תגובת שרשרת’ אל ילדותה של האומה, לספר שחרותה, אל התנ“ך; פעמים הילד והגיבור והנושא התנ”כי זהים, והרי המחזות ‘מכירת יוסף’, ‘בת יפתח’.

אף הפואימה-בפרוזה ‘בגבולות ליטא’, וכן ‘גלוֹת’ – כלומר: נדודי צעיר יהודי בקסרקטין צארי – רצונך שומע אתה בהן קולו של ילד גדול, שנטפלו אליו משום-מה והוא נוקט דרך חמקמקות: בהוּמוֹר ובחינחוּנים; כאן אתה מוצא תיאור של שעת הבוקר המוקדמת, שברנר כבר אמר בשעתו עליו כי הוא ‘משרה בוקר מוקדם על הלב’ – ו’בוקר מוקדם' זה נמשך. ‘הילד הגדול’ ביקש קירבתו של הילד, והיה לו במה לבוא אליו: במאוֹר-עינים, במשחק, בלחן, ברננה, בשמחת ההרמוניה של המיקצב והחריזה. ולא שהילד אינו יודע חרדות מהן ומצוקות-נפש ופחדי צללים ואפלולית – אך הוא גם יודע להניס אותם במישחק – ובשיר – –

בעצם ימי מלחמת-העולם תרע“ד–תרע”ז שקוע היה המשורר בעולם קדומים, כתב את החזיון התנ"כי ‘הנביא’. בעיות עולמים, טיבו של האושר, טעמם של החיים, הדרך אליהם – הם לכאורה מגופי חזיון לירי-הגיוני זה, ואולם הקשוב יבחין בפיכפוכו של זרם לפנים מן הזרם העילי הגלוי, הכובש פני השטח. אפשר לא שאלת תכלית החיים הן העיקר – כי אם התכלת שבהם, תכלת עינים ותכלת שמים. ‘נפול נפלה אל תוך השדה שירת קוצרים האדירה’ – וזו מהלכת רוח רעננה, משרה אווירת שדה ועבודה; ספק פתיחה היא לחיים המתהווים ועתידים להתהוות בארץ, ספק הד היא להם. כאן אתה מוצא את שיר הילדים המצוין ‘בארץ-עוץ’ שקוי-ההומור: דוקא מן הארץ האיובית ‘קם המטה, קם הפלך, קם לעיני כל וילך’ – המטה חי ואילו בעליו פגר. ניגון חליל נפלא שר כאן הילד ב’הנביא'. ושירת האהבה, חמה וטלולה, של חמוטל, ומחול צפורת הכרמים חפצי-בה – אפשר בנות-קול הן לימי הקדומים, ימים טובים, שבהם בנות-ישראל מחוללות בכרמים, ואפשר התרפקות היא מרחוק, רומנטית, על חיים של חירות בארץ.

זכור לי ליל-שבת בווילנה באחת משנות העשרים. יצחק קצנלסון מרצה; קורא מתוך ‘הנביא’. קריין מובהק, מחונן בקול ובכשרון-משחקים. אמונים על ההברה האשכנזית הבחינה אזננו בוירטואוזיות, במשחקי חריזה מורכבת (ידלה – ידיד לה; ויתפתלו – לאַט לי), ועלה גם הד למצוקות-נפש שאינן מרפות לעולם גם ממי שנראה כולו כיום ג' המאושר:

כָּל הַשּׁוֹאֵל חַיִּים – הוּא גַּם מָוֶת שָׁאַל.

או:

אָנוּ בָּאִים לְרֶגַע – וְהוֹלְכִים לְעוֹלָמִים.

והיתה חיוניות רבה של התעצמות:

הַמַּעְפִּיל אֶל הַסְּעָרָה –

הוּא נַעֲשֶׂה אָח וִידִיד לָהּ,

וְאַשְׁרֵי יוֹרֵד תְּהוֹמוֹת,

הַיּוֹרֵד פְּנִינִים יִדְלֶה.

ואולם הצעיר הווילנאי כבד-הראש תהה על המשורר האומנם מעפיל הוא אל הסערה. טעם החיים ותכלית הקיום? – הן כבר ידענו את הספרוּת החזיונית-ההגותית הגדולה, את ‘פאוסט’ ואת ‘בראנד’ וּ’פּר גינט', חזיונות מטרלינג ודרמטורגיה סקאנדינבית ורוסית ופולנית לא חדלה סערתן בלב. ולא עוד אלא שנדמה היה לו, כי קולו של ‘נביא’ קצנלסוני זה דהוי כלשהו אפילו מול הקול הרועם של ‘העיר’ לקולבאק, של אותם בראָנזענע יוּנגען, בחורי הברונזה, וואָס זיי איז באַפאַלו אַ ווילן / צוּ שטילן / דעם צאָרן פון יאָרן / וואָס זיינען פארלאָרן, – שתקפם הרצון לשכך זעמם של ימים / שאבדו אבדת עולמים. וכשיצאנו מן האולם נדמה היה לנו, כי רואים אנו את בּוּניה בּיק ואת בּעריע דער פּאלענט צועדים בטבורו של הכביש לכבוש עולם, עולם ומלואו – –

אכן, יצחק קצנלסון שרוי היה בארץ-יידיש שבפולין כמן הצד, ולמראית עין כאילו ניחא היה לו בכך. זרמים חדשים לא הגיעו אליו, ולא משום שסלעו וכיפו הגביהו. אהבה שאהב את ארץ-ישראל, מגעי-משפחה ומסעות לא הכריעו לא בקו העקירה ואף לא להזדהות או לקירוב הלב אל חידושי השירה בארץ במוטיבים ובלשון, בדימויים, בסמלים ובצירופים המחוברים למציאות ועולים מתוך צרכים פנימיים ומתוך יכולת; שירו מוּטעם אשכנזית, כמו לא הכיר בשלטונה של הספרדית הארץ-ישראלית.

לאחר כמה וכמה שנים חזרתי ונפגשתי עמו בעירו, בביתו. לקיבוץ ברוכוב שבלודז' באתי כאיש ‘החלוץ’, ואל יצחק קצנלסון סרתי כאל ידיד החלוצים וכאל משורר. דומה היה עלי עתה, כי עיניו וחיוכו יש בהם עירוב קלוּת וכובד-ראש כאותו סיכסוך שהוטל כבר בבלוריתו. אף הרווחה שבמגורים ובחיים לא הפיגה הרגשת איזה מיצר פנימי. בנלבבות זו אל הקיבוץ, אל החלוצים היתה, כמדומה, גם התרפקות על הארץ, שאלה שלוּחים אליה, כעל אהבה שלא באה – – דומה היה עלי, כי נפשו ציפתה לגואלה, לא יכול היה להתיר עצמו מאותם רתוקים, אפשר משעשעים, מפנקים, שהשירה והוא עצמו כמו ‘ענדו’ לו.

משובת-ילדות שהיתה בו נתאפללה. ודאי ידע היכן צפויה למשורר עברי בשנות השלושים התחדשות-ראשית, כיצד עתיד להתרחש ‘נס הולדת’ שניה. לארץ לא הגיע, אך אלה שדרכם הוליכה לארץ באו אליו. היתה זו שעה גדולה, שעת הפגישה בין ארץ-ישראל-שבדרך ובין המשורר העברי; בימים נוראים היא באה, והיא שעת-אחרית.

הילד שבמשורר, משורר הילדות, ‘שעת הבוקר המוקדמת’ של האדם, שחריתה של אומה – צנח לתוך הלילה שלנו, לֵילה של אירופה, בשנות ת“ש–תש”ד. הבהובים של אור מבקש הוא להדליק בווארשה ובוויטל. במרתף כבה גפרורו. ‘וטוב – הוא אומר ב’פינקס ויטל’, - שכבה, אחרי החיוך אפשר להוריד בחשאי בתוך החשיכה גם דמעה'. עדיין נתחייך שם חיוך של מבוכה, אבל בקצהו נאחזה הדמעה. מבליחה היא אותה פגישה עם הזקן בן השמונים, שדבריו היו ‘כאבק אור רחוק’, אור חיים מלאים, ולבסוף הוא מדקלם בעל-פה שיר הפתיחה של ‘עוללות אפרים’ – פואימת אבי המשורר. יש בהם באותם ארבעה טורים רחוקים מיסודות הנפש הקצנלסונית: געגועים, הילד, ירושלים שבחזון – – אותה פגישה במרתף וארשה ב-1943 – פואימה מאירה היא, וכן סיומה: ‘קַדושין – לא זקן הוא רק שקיעת חמה ביקר, שקיעת חמה בלהבות – – והריגתו, הריגת זקנים בישראל, אם לא ליקוי שמשות בשקיעתן? אם לא כיבוי שמשות לפני שקיעתן הוא? ארורים אתם גרמנים לעולמי עד, ימח שמכם וזכרכם שכיביתם אור יום אחרון בחיי מיליוני זקנים בישראל, שכיביתם שמשות בשקיעתן’ – – הנה הרגשת דמדומים, דמדומי-אדם ועם, עומק הרגשה של מי שהתפנק ימים רבים: ‘די זוּן פאַרגייט אין פלאַמען’ – השמש צולל תוך להבות – –

באפילת אותו לילה אינסופי מבהיקות דמויות של ילדים. בפרק ו‘, ‘ראשונים’, ב’שיר על העם היהודי שנהרג’, מוקפים אנו עיני יתומים גלמודי-עולם, וילד מספר מעשיה. בלשון יידיש סיפר, אך המשורר שומע בלשונו לשון-הקודש וקורא בהערצה:

יְשַׁעְיָה! לֹא קָטָן כְּמוֹתוֹ הָיִיתָ וְלָא הָיִיתָ כֹּה גָּדוֹל – –

אולם מונומנטליות הן דמויות שתים של ילדים בפינקס ויטל: הנער מבשר השואה וילדו של הקברן במחנה-המוות. המבשר הוא הוא שברח מטרבלינקה וסיפר ממראה-עיניו. אל אחיו קרא: ‘נברח, אחי, ברח כמוני, ממני ראה ועשה, עשה כמוני’ – אך אחיו לא שמע ולא נשמע לו, כי היה כבר בר-מינן חי. אותו נער שקפץ ועבר ארבע גדרות חוטי-תיל, אותו מבשר מביא גם סיפורו של קברן-הגוויות שראה בין המובאים-ברכבת את בנו הנער. 'הוא היה נבוך כה ואני חשבתי שהילדים אינם נבוכים, אינם נדהמים כהוריהם" – – מבוכת-ילד ותדהמת-אב ושקיעת עם ואפילת-עולם הם פינקס ויטל, ‘השיר’; כתבים אחרונים של יצחק קצנלסון זכו, זכות יגונים, והיו ראשונים – –

[תשכ"ד]

היה יום של חולין בין גינשה לדז’יקה. יום יהודי של וארשה: חרוּץ בעסקיו נמהר דרכים, מבקיע במרפקיו סגוֹר-חומות. ועל יבשת-מעט, כעל רצועה צרה, שהותיר לי שצפונו של יום זה, מוליכות אותי רגלי כשהספר, שהגיע אך עתה מעבר לים, פתוח לפני. ‘יום הדואר מהארץ’ היום, והוא שהביא חוגג ספר זה שבידי למערכת ‘העתיד’. מאז יצא מחביון המעטפה נצמדתי אליו, באתי בשעריו הכחולים, מרותק אל דפיו הגבוהים.

גינשה היהודית שקוּדה על מלאכתה. הנה הם מוּבלים ‘גדישי’ המאנוּפקטוּרה הגבוהים בעיסוק גדול ה’גורנה' בקרונות רמי-רגל, מיוחדים, רתומים לצמדים, ובעגלות-יד ניקלות שסבּלים פאטריארכליים מסיעים אותן תוך אימוץ כל עוּזם. רוכלים מונים שבחי שמה הטוב של מרכולתם, וקול ילדים מהלך כיריב לקול עיניהם השותקות מרעב. הכביש מציף את המדרכות, ואני מצטמצם ויפה לי: מגינשה לדז’ילנה, ממרכז ‘החלוּץ’ אל בית הקבוצה, אני נישא בזרם אחר, זרם פרוּש בתוך נהר נרחב – סחפני אורו של הספר הפתוח.

היום יום של שלהי-חורף וטרם-אביב. שלגיו היפים של האדר נאלחו, והלב – חולה-האביב, מוכה געגועי בין-החומות. בדז’ילנה עובדות כבר רגלי. הגאוּת כמו שככה. סמוכים זה לזה הרחובות, אך אקלימן כה שונה. הרגשת השינוי מזעזעת את האויר שעל סביבי, תולשת אותי לרגע ממציאותי ומשאירה אותי עומד ושוהה על סביבי: הפּאַביאַק. שערו האדום. צריחיו – עינים בולשות. גולגולת, שנאחזה בין סורגי התא, מתגלה לרגע ונעלמת, יראה וחרדה, לרגעים. הנה היא חוזרת ומתגלה, תרה אחרי אי-מי, צפה על פני האויר החפשי; שריקה קורעת את החלל. וכאן, מאצל, בשערים, ניצבת אשה, שתים, חבורה של אשה ואם ואחות, ועיניהן צמודות אל האשנב שמעבר לגדר. הרחוב שגוּר ודרוּך, ובדרך נפלאה מנשר וגבר, מנחש ואניה – עינים בעינים נפגשות, ברק-פתאום וגשר של אור. עצרני האור, והספר בידי השמוּטה כמו נסגר לאיטו. ופתאום הרגשתי שתי עינים נשקפות אלי מתוך הספר, אלי, אל כלאי בין גינשה לדז’ילנה נשקפות הן ביום זה של שלהי-חורף וטרם-אביב. עד מהרה נטרדתי מן הספר, הולך אחרי דו-שיח זה אין-מלים-לו שבין האשנב והשער. תחום נכנס לתוך תחום ומעגל חוצה מעגל: האשה, האם שבשער, העינים, אני. ואת מביטה בי, ‘מולדת, בשעריך’

בחדר המכונס הצופה אל תוך החצר, שיוֹמה אפלולי ואילנה האחד, היהודי, כלוא בתוכה, וקולות ‘האנדעל’ ו’אלטע חלה' ו’יידישע קינדער' המיוּדים בחללו מכמירים רחמי אבנים שבחומה – עמדתי –פנים-אל-פנים עם הספר הזה, שעות מרובות הקשבתי אליו כאל ידיד גדול; כל אותו היום.

יום זה – יום מתן שירה ומשורר הוא לי! אמנם שיגרה אלינו הארץ את שירתה הצעירה, גם ספר, גם קונטרס. הוצאות ‘הדים’ ו’דבר' ו’סדן' עדיין מציצות מן הארון. אך יהודה קרני – אורו לא קרן כאן. הגרמה האכסניה שלו? ואולי לא נמצאו הצינורות המשפיעים, שושביני השיר? – הן אם גם עמדת ביום מן הימים ב’שעריו' – עמדת-שהית, ולתוך ביתו פנימה לא באת. נדמה היה, כי שירו שרוי עדיין בצילו של ביאליק, אוף החדש והחידוש שבו הגלוי, לכאורה, חזר ונתעלם תחת כנפי שכינת הרב; אף הארץ-ישראלי שבו הבקיע כמו מעבר לגדר גבוהה. הרוחות הטובות הסגירו אמנם קול אילנות כבדי-פירות, ונוֹיוֹ של בית, רציני מן השתות עד הטפחות, הציץ אליך מבעדה, הציץ לשעה ונעלם לימים. אך היום שערים אלו נפתחים לפניך ברחבות כזו אל המולדת ואל השירה החדשה ודפים גבוהים אלה, כפתחים נישאים, זורקים עליך אור חדש, כבוש ועז.

אכן, גם כאן, ‘בארץ זאת’, ואף עתה, עת הביא לה ‘קרבן רננוֹ’, סבור אתה הרף-עין אחד, כי המשורר קבוע בתחום קדום, וכי שירו צמוד אל מטיבים ואל סמלים מן ה’היה היה'. אך דיה שמיעה ראשונה שתבחין: מציאות כאן, מציאותה של ‘העיר הקִברית’ והחדשה כאחת; כאן פשטות של ימי התנ"ך ושׂגב של כרם ושבולת-קמה ורפת ואסיף, והקול – קול רגבים, ‘מזועזעי המעדר’. הארץ מסירה צעיפים מעל פניה, וסודות נושרים מעליה והרי היא, החשוקה, כמות שהיא: סגוּפה ודלה ונענית אך במעט להפצרות חובביה-עובדיה העניים כמותה. עדת עניים זו, הנזירה מכוֹל אך לא מאהבה ומאמונה, המשורר עומד עמה יחד בתפילת-העבודה ומשיב עלינו רוח רליגיוזית, מחוברת לקרקע. כוהנים אלה מתנות-כהונה שלהם אינן אלא: ‘החולות, הסלעים, הצנינים’ שהרי,

אֵין בְּרֵכוֹת, אֵין פֵּרוֹת, לֹא בְּשֵׁלִים, לֹא פַּגִּים.

וכל זה כהד וכחרוז לאווּי ולייחוּל: ‘חגים’. מה תימה, כי מפציע אלינו גם קול בכי:

עוֹבְרִים הַדּוֹרוֹת וּפוֹרְשִׁים וּבוֹכִים.

אך עדת-עניים זו, עובדי הארץ, המשורר אומר בשמם:

כָּל דָּרְבָּן וְצָבָר מֵאֵלִי נִחוֹחים.

האמנם רק צלצול של הברות דומות כאן: בּוֹכים – ניחוֹחים? שתי מלים אלו – אם לא כפות המאזנים הן בהן יישקלו דורות? –

הנה היא, הארץ האווּיה, כמות שהיא. פניה – פני שרב, לא ידעת עד עתה כמוהו. מי בדה, כי ארץ זו, ה’אֶכּסוטית', שרויה בתרדמה ובקפאון, כי רוּחה כבולה בעצלת המזרח? הבט לחמסין בשומרון שלה: כמה הוא מנוטל שקט, רב-תנועה, דינאמי-דימוני:

עִם בֹּקֶר מִן הַמִּדְבָּר זָחַל חַמְסִין

כְּזְחֹל דְּרַקּוֹנִים,

בַּשָּׁמַיִם עָמְדָה שֶׁמֶשׁ-צָנִין

וְצִחְיוֹן כָּבֵד לִחֵךְ אַדְמַת הַשֹּׁמְרוֹנִים.

הנה הוא זוחל ולוחך, ומתגולל וקודח; מהתל באותה תמרה יחידה על צחיח המבקשת רחמים על עצמה; נשיכות נושך לתאנה הקדושה; שורף שריפת-דממה את החרוב, מפרנסם של כל חנינא בכל דור. רבוני, השפעת עלינו ועל גידולינו רוב רעה, קשה הוא יום חמסינך וגדול והוא כובש כל בתי-השיר, וקטנה הנחמה העולה מן החרוז האחד האחרון – כאותו נער העולה לצפור מן העמק וכאותה עב העולה מִיָם.

אכן, יש מענה נחמה בפי הארץ למי שקורא לה מתוך הכבשן, והיוצא מ’יום תמוז' בשלום יפוּיס על ידי המשורר חמוּר-הסבר. ודע – אומר הוא אלינו כרב המשנן לתלמידיו – כי הארץ מלאת הסתירות ‘אור שמשה הממית, מחיה’. מלמד הוא לשוננו, כלמד דרדקי, ברכה חדשה לא הסכּנו לה, לא נמצאנה בין ברכות העם מדור לדור:

בָּרוּךְ אַתָּה, יוֹם תַּמּוּז, הַבּוֹעֵר כַּכִּבְשָׁן

עַל אַדְמַת הָאָבוֹת.

שכּן ממנו הדבש לתאנה ולתמרה, מידו ומחומו שכרון זה שבענבים. מתת זו שלו, מתוקה ומשכרת, יקרה, אולי, גם בשל כך שבאה לנו ביסורים. ובמפתיע הוא בורא מעל לראש

הַשַּׁחַק הַמַּשִּׁיר בִּדְמָמָה

עַל רֹאשִׁי כּוֹכָבִים,

עֵת לְאוֹר הַיָּרֵחַ אֲנִי שׁוֹכֵב בִּגְמָמָה

תַּחַת הַגֶּפֶן וּבוֹלֵעַ בִּכּוּרֵי עֲנָבִים –

שירת-הנהנין! ואין לפרש מה הנאה גדולה מחברתה ומעוררת קנאה במי שזכה בה: אם שכיבה זו שהוא שוכב תחת גפנו, אם דממתם של הכוכבים ונשירתם על ראשו, ואולי פשוט, ענבים אלו, צעופי טל ושקויי אור ירח, שהוא בולע, דוקא, מעשה ‘זולל’. אכן, ריאליות חדשה, רוחנית, על-ארצית, ורוחניות חדשה, גידולת-אדמה. נגלות ונסתרות חיים כאן בחברוּת, וברית לפשוט עם המסמל. אויר זה שאתה נושם הנה הוא מערטל דברים בשרבו של יום, והנה הוא מַצעיפם במיסתורין של טל.

אשוּב אפליג עם המשורר אל ‘ארצו’. ידו, גרומה ורוחמת, מטלטלת אותי בין סלעי-ניגודים, אך היא משדלתם, מבקשת להשכין שלום ביניהם ולאחדם בתוך הנפש. ודאי: אדמה זו, נחלת אבות, ‘לתחנונים ולתפילה’ היא כמקובל וכמקוּדש, אך הבנים ידם מחדשת כלים (ולא נשמע ‘אהה’ ל’שבירת הכלים'), ואיזו אדמה הם מנחילים לעצמם, הבנים! ‘מחצבה’ זו שבּה אנו עומדים נושמת כוח ונושפת כמיכרה עמוק, אך אין בה ולא כלום מן הברוטאליות ומאופלו של כוח קמאי נאבק עם איתנים. השן והדקר והפטיש ואבק השריפה, המערצה והמערפה שחוברו למקהלה אחת, אינם מבקשים אלא ל’הרך קשיות ארץ, להתיש הכּף'. אך מעשה ריכוך זה – קשיות-עורף מבצעת אותו. והאדם רוחו סלעית כקנאות, ותנועותיו החלטיות ונמרצות, ‘מרובעות’. מחצבה, מחצבה, כמה קשה את ואכזרית. ופתאום קול פוֹעַם דק של וריד בתוך קפאון האבן:

וּבַחוּרָה תֹּאמַר לִבְחִיר-הַלֵּב:

עֲקֹר לִי סֶלַע זֶה, בָּחוּר אַמִּיץ-שְׁרִירִים –

וְהוּא יַעֲקֹר, וְאַף יְכַתֵּף

קול בחורה-חלוצה מתחנחנת זו הלא הוא אותו קול חייכני של הצעירה הנצחית: ‘קטוף נא לי פרח זה’ – וקול זה מחולל נפלאות: המחצבה נעשתה ביתית, אנושית, אם תרצה: אינטימית; כמו זרם של ליריות רכה הוזרם בידי הפַּסל לתוך האבנים.

הארץ – ‘ארצי’ היא, של יהודה קרני, כולה שלו היא. לא משובת הנעורים לרגלי ה’גלבוע' המתרחקים והולכים ולא הפתוס הנישא לכבוד ‘מלכי העמק היחפים’ ואף לא אותה התרוננות הוגה נכאים של ‘אחרונים על המצודה’. כאן הבחור-הגבר הארץ-ישראלי, החוצב בממש, עד אם יגיע אל קרקעיתו. הוא אינו אומר דברי זמר, עמידתו אינה עמידת מתבונן-מסתכל בפני הוד מעלתה הגבוּרה ואף אינו מחשב בקול חשבונם וכבשונם של דורות. בשתי פנים מתגלה אליו נוף ה’פּה', כפני החרוז המתאים: חרוך – בּרוּך, ביקוד ובהוד. בני הנוף הם הכלב הצרוב והגמל המעונה והחמור העיקש, כאחים הם לו בחרבונים אלה שכוּלם מצל ועמם יחד ‘נפשו מסתגלת לנוף’. אין לך ברית עם הארץ ללא ברית עם חַיַת הארץ.

דומה, כי בארץ חרכה עדיין הוא מהלך, לא קול מצעדי אדם ולא איוושת קמה ולא צהלת ילד ובכיו. סוּפה שנתחוללה ואש שעומדת כאן הן בּעליה של ארץ זו. אך מבעד למערבל ומתוך העשן מתגלה לעינינו אחד נוהג מחרשה בטרשים לבדו ‘עם שתי פרות הרזות’, ואי-שם בפינה, כמתחת לאדרת, טף יגמל; מוֹרא מענן פנים: רזוֹן, אך הד מתחייך לקראתו: חזוֹן.

החזון אינו אלא בגשם, בבאר-המים, בשדה-הקציר. ואף מיטב ‘לחמי החג’ הוא ‘לחם החול’. השכיח והיומיומי כלחם הוא כאן חגיגי, והמים שהועלו הם היין המשמח; באור הנצח מוארות גם ‘עוונותיך’. שעל כן גם האשה העומדת בתפילה, שאלתה ובקשתה האינטימית היא:

שָׁמְרֵנִי אֱלֹהִים, מֵרוּח ַקָרָה

וּמֵרוּחַ שׂוֹרֶפֶת

לְמַעַן שְׁלוֹם הַלּוּל וְהַגִּנָּה וְהַפָּרָה

שֶׁבָּרֶפֶת.

עם של ‘תפילה לעני כי יעטוף’ – בתו פותחת בתפילה זו! כלום אין בזה משום חוצפה להטריח את השמים על כך? שמא תאמר מתוך טינה: ‘טימטום’- מעט הוא של בת-כפר הקוראת מן המיצר? – אך אל-נא יהא בלבבך, אלהים:

בַּעֲבוּר שֶׁלְּקַחְתַּנִי, עֲנֻּגָּה מֵרֶחֶם,

מֵאָב זָקֵן וּמֵאֵם זְקֵנָה

לְהוֹצִיא מִקַּרְקַע סְגוּפָה לֶחֶם

וְגַם תְּאֵנָה.

הלא אתה, אתה לקחתני מעל אב ואם כשם שהיית לוקח לפנים לנבואה ולמלכות מאחרי הצאן והשקמים – ‘להוציא מקרקע סגוּפה לחם וגם תאנה’. – ‘תאנה’ זו, בודדה וגלמודה בשורה זו, מבהיקה כחרוז של מרגליות. המועט לי הכל, ואיני קובלת; הכל נהיה בדבר האהבה:

בַּעֲבוּר שֶׁקִּבַּלְתִּי עָלַי בָּאַהֲבָה וּבִדְמָמָה

כָּל הַטּוֹב וְהָרָע;

אֲשֶׁר גּוֹעָה הַבְּהֵמָה וּנְמוּכָה הַקָּמָה

וַאֲנִי גַּם הָרָה.

בנשימה אחת, ללא חציצה, השלושה: הבהמה הקמה והחיים החדשים המתרקמים בתוכה. בת ענוגה זו האמנם מזהית היא כבר את גורלה עם גורל החי והשדה? בפשטות גוברת-כל-מעצור גילתה לנו כאן האשה את סודה, את האינטימי ביותר. אל-נא תאמר: ‘לשכנע’ את אלוהיה ביקשה, לגלגל רחמיו, שעל-כן עמדה והטילה על הכף כל כובדו של העתיד שהיא נושאת בתוכה. תפילה זו שאין לה, כביכול, שמים לראשה ואין לה יראת-שמים בלב, תפילת-ארץ זו, דומה, בה נתקדשו גם הלול והגינה והרפת; ‘היתה רוח אחרת’ עם השורה האחרונה, כל הריאליה שבשיר מוצאת בה גאולתה וה’אובּייקטים' הנה הם מתרוממים ומרחפים כרוח וכתפילה.

ליד הבחורה, שביקשה אך עתה לעקור סלע ובחיר-לבה כיתפוֹ – עומדת כאן האשה בתפילה. לא קול ענוּת לה ולא קול ענוֹת, לא תביעה בפה ולא הפלת תחינה, לא חינון ולא ריגון. לבדה באהבתה ובדממתה עומדת היא כאן, חברתה ואחותה של אותה בחורה מן המחצבה.

אכן, המשורר עצמו, שפסל בגושים שבמחצבה דמותה של הבחורה והאשה, בכוח וברוך, שעת-חולשה פתאום באה עליו. ההיתה זאת יד הארץ שכבדה עליו עד כדי להתחנן: ‘הרפי מעט, הקלי קשי-דינך’? דומה, כי ‘אני’ אניי ביותר שנדחק – מגיח ויוצא; מבקש הוא לעשות לביתו, לרווֹת פאת שדו ‘עם רננו ועם דמעו’. יגע שירת-ציבור מבקש היחיד לחזור אל עצמו, אל מקום משמר הגחלת האחת, אל ‘התקוה החמה של הלב הכּלה מערג’. אותה ‘שעת חולשה’ מקורה בתהייה על הבדידות והאהבה, על הגורל והמוות, והיא שהוליכה אותנו מחוץ לתחום ראשון אל ‘דרכים אבלות’, והן, דומה, דרכיו של היחיד. אפשר רק בשעריו החיצוניים של הבית היינו עד עתה – ‘ודלתות הפנים זעות’, רבים כאן הקולות. בכי מוכה-גורל על לא-עוון וקול הטחה והתרסה על ‘דבר-מה רצחה מולדת’. ועז קול ניסורו של המוות וקול הנטף מן הנצח; המוות יורד גם מן התמונה שעל הקיר. ושוב נשמע קול ‘מחי’ על עוול שמעוול אדם לחברו ולאשה ועל חטאים שחטא הציבור – והמשורר יאשם. תחושת ערבוּת אישית לכל עוול נעשה היא שמביאה אותו להרגשת החטא כלפי ‘מישהו בוכה’, לכל ‘נופל וזועק’ ולכל ‘נופל שותק’, שעל-כן דרכו שוהה על יד ‘הכושלים’ במולדת לקול השיר המהלך: ‘מה טוב ומה נעים, אחים’.

בשער זה נפתחה לפנינו, כאילו, ארץ בתוך ארץ: ממרומי הכרמל והשומרון ירדנו אל ארץ השפלה. קול הים ההומה כל הזמן באזנינו הוא ‘שאגת הים העייף’; העייף שוב אינו זעוף וזועם וקודר – מתרצה הוא בריצויים ומתפייס בשידולים.

ניתוח קפדן ביקש אמנם להחזיר קול צעדי ה’כושלים' מחלל העולם ולקבעם במסגרתם המסוימת, ביקש למצוא זמנן ואדמתן של ‘דרכים אבלות’. הללו שמא אינן אלא דרכי העליה הרביעית, שכה רבו בה הדמעות אחרי עקירות-בכוח שעקרה חברתה הגדולה, קודמתה? – הלא שיר אף הוא אור חוזר הוא, כאותו אור השרוי בחוץ שאינו אלא הד לזה שבבית. ודאי, ייתכן וייתכן. אך היום אין הלב הולך אחרי דיקדוקי-ניתוחים אלה, החביבים על בני הדור ועליך. ואולי מותר לו ללב לגלות, כי אצה לו כל אותה שעה הדרך אל ‘ירושלים’, ואף אמר לעקוף שני השערים האחרים, ולא שהה עמהם שהוּת שיש עמה משום התיחדות גמורה; ואף הנטפים האלה מן הנצח לא עצרו אותו – הן ירושלים ממתינה: הנצח עצמו. הוא אמר למהר, לעקוף, אך ציית ליד המוליכה. ואכן, צדקה עשה עמו המשורר שהוליכו בדרך השפלה, הליכה שאין עמה מאמץ: לאט לך, ההלך, הלא עוד מעט נהרוס אל ההררוּת.

והנה נפתח השער הכבד למרומים, ל’ירושלים'.

‘מלכות של מעלה’ קומרת עליו קמרונה, אך הוא בא לכאן ‘לחטט בטרשים, לחַיות ערוגות’. הוא נכנס אל חבל חדש של ארץ זאת, ארץ החורש והזורע; אדמתו ביקש, אך לא ראה אותה מתחת לאבני-השאייה והשתייה, אבני החרבות וסלעי ההרים. אבן זו שוב אינה אותה אבן שבמחצבה, אשר תגיל להיתלש בידי הבחור לבקשת הנערה – ‘כּל אבן ביחידות ובערימה’ מתחרזת כאן עם ‘הר אימה’. והר-אימה הייעקר?

לשוא ביקש את האדמה כי תגלה פניה, ולוּ גם סגופים – הם לא ייראו עוד; בכדי כרה אוזן אל קול נחמתה המועטה של העניה והדלה – לא ניע-שפתים: היא במסתרים וקולה נחנק. אך ממסתרים עולים ‘סמלים, שברי גופים ובהתלחש עם שַׁיש שפתי הגילופים’. סמלי הדורות הנה הם חצובים כאן בהרים:

וּבְרֶדֶת הַלַּיְלָה, הַאִם לֹא לָבִיא

מְזַנֵּק אֲלֵיהֶם מִמִּדְבַּר הַשְּׁמָמָה

וְאִם לֹא נָבִיא

יִשְׁאַג שָׁם עַל יְרוּשָׁלַיִם הַנֶּאֱשָׁמָה!

דמויות-קדומים ניצבות על הסלעים הזקופים: ‘מכבים מתקהלים בכם וקנאים יזַעקו העירה בדרגות ובשלבים’, וגולשים אלינו ‘המבשרים השלוחים בשם אדני’. אף קולות רוכלים לא יחרישו קול אותה מציאות רחוקה שחלפה ועם זאת מתמדת וקיימת, ו’יד ערביה', היא יד המציאות השנוררית שנגעה בו, לא תרתיעו מן החלום שהוא כה ממשי.

ויש אשר ישוב ויגבר בו הכוסף למעט אדמה, התשוקה לקולות של צמיחה ופריחה, והסמלים חוזרים ומתאבנים ואוכלוסי דורות שבים אל קפאונם. המשורר, הרואה את ‘העריה שבנחלת אבותיו’ והוא עם השוממות, יבקש: ‘וגלותי את החרפה מעל ירושלים, אם לא בחיי – במותי’. אין גואל מן היום הגלוי בחרפתו, הקיים בשממון המוות. ואף הערב, גשר נפלא זה בין הניגודים הקוסמיים, אין בו כדי לפייס: הוא אינו יורד ללב בחשאי וברוֹך: אף הוא ‘חוטף, רוגל, עוקד’.

דומה: ללא נחמה היא הצחיחה, אך הנה היא שבה ומתאכלסת, דורות קהוּלים ונוהרים, והאויר – שקוי קולות וריחות ונצחים, ויומו ולילו מסתחפים בזרם ובשכרון. אך עשיר מן היום והלילה – הערב. שקיעה חדשה בלב ירושלים! אך שירתנו החדשה, שהתרפקה ימים רבים על הדמדומים, שטיפחה געגועיה ופחדיה הענוגים של שעת-בין-השמשות, שמשכה אותנו בקולות מגוּונים ‘אל קצוי עד, אל אחרית ים’ – לא ידעה שקיעה כזאת שהיא כולה זריחה. אש ניגרת בתוך אש, וכל הלהבות והמדורות משתפכות יחד לשריפה אחת מופלאת. ובתוכה: תבערת זעם ונקמה; הדלקת העינויים; שריפת המקדש; גוויעת אהבתה ושירתה של אומה; צערה של השכינה: ‘אסיף כל הזריחות והשקיעות’. מערבולת לכאורה – והיא כה ריתמית.

אכן, לאור אותה שעת-בין-שמשות גדולה נתגלה למשורר יסוד האש שבירושלים, שאינה אלא בבואה ליסוד הזה שבחיי האומה: האש שהיא הבעירה ולא נאספה מאז הסנה ועד לגחלת הגנוזה, וזו שאחרים הבעירו לה מאז שריפת הבית ולויים וכוהנים משתלכים לתוכה – ולא אוּכלוּ בתוכה. האש, רבת-הפנים והגילויים, ‘נודדת’ עם המשורר בכל אשר ילך, והיא חוזרת ועולה מכל מראה-עין. היא שנותנת צבע לתמונה וקול לשיר. ירושלים של אש היא כשם שהיא אבן וסלע; זו נפשה, כשם שאלו הם אברי גופה. פעמים גם ביקש המשורר להצית בהן באבנים חרון אף-אלוהים, אך הוא העלה אש קדושה, אש האהבה. ואהבתו ‘התלהטה, התלהבה, יקדה בתוך האור הירושלמי’; היא ביקשה להינתן בתוך אבני החומה: לא לשרוף ולא להישרף, לא להתפשט כי אם להתייחד ולהיצמד. האבן אשר לא תתפורר וההר אשר לא ימוט הנה הם כּלים לאש זו של האהבה אשר לא תכלה ולפריה: השיר. כירושלים – השיר: יש בו מרצינותה המוסרית הקנאית של האבן, ובעיניו – זהוריות אש. העיר והשיר, הנצח ועצמותיו הכלים של המשורר נזדהו והיו לאחד, עד ללא הבחן:

אִם סִמְלֵךְ אֲנִי,

אוֹ אַתְּ סִמְלִי.

אש זו נתפשטה מן הארץ על יום של חולין וארשאי זה. הנה העלתה מדורתה הגדולה כאן בתוך חדרי. לאורה הטהור מתחמם הלב, הנתון לצרת האומה ולהכשרת הדור ועצמו, ונוהה כל ימיו אל חסד השיר, אל ‘הרנן הזכוּך’. ניתק לשעה מן הספר, תוהה עלי ועל המעגל, שבתי וראיתי סביבי מולדת זו של קרני: כבר באתי בכבשנה, כבר ליהטו שרביה את פני, היתה עלי נשמת אפה. את כתב-החריכה שלה הלא אקרא בפניהם של בני הארץ והקיבוץ שנזדמנתי עמם תחת קורת גג אחד, והנה הם במדוֹרים הסמוכים לחדר-מדוּרה זה. זה הסגפון שבבשר וזו הקנאות שברוח, אותו עוני של עדת נזירים ואותו עושר של זריחה חדשה. שירה זו, ביסוד האבן וביסוד השמש שבּה, בקשי-ערפה ובלהטה, כּור-מצרף היא אל ‘ארץ היעודים והכמיות’.

ורק תמיהה נתשתיירה עומדת בחלל החדר ובלב, ואם קולה לא נשמע: שירה זו למה אינה עם שליחי העם? למה פריה אינו רועש במחנה, אינו נושר במעגלים? ‘יש בך איזה חטא שלא אדע כנות’ – בקעה ונשמעה קריאת המשורר לפי כתובת אחרת. ושמא – עלה הרהור – גם ‘חטאה’ ראשית דרכו של המשורר? ראשית זו שהמשכה לאו כיוצא בה היא ששימשה מעין מסך-ענן בפני ההתגלות שבאה לאחר מכן? – שירו הן ניתן לנו בשתי נתינות: בגולה ובארץ, וקבלה ראשונה הפריעה לשמחת הקבלה האחרונה? אולי ‘אשמות’ גם צורות מיוחדות אלו של השיר, שהן מרדניות ועם זה מתרפקות על צורות צרו קודמים? ושמא – לשון זו, שיש בה מריחה ורוחה של האגדה ושל שירת ספרד והיא מרחיבה ומתגמשת תוך כדי יצירה? שירה זו, אשר המשורר מציג אותה כ’פיוטים' והיא יוצאת בכלים כבדים לחפור אפיקים לא נחפרו – שמא גם ‘סתירה’ שבה גרמה: אלו מרתיעים מפני ההמשך שבה ואלו – מרוב מרד וחידושים שהיא מביאה עמה, אלו – מפניה החמוּרים ואלו מהחירות שהיא נוהגת בעצמה? –

השקלא-וטריא שבנפש נַדמה; פסק המשא-ומתן הספרותי ביני לבין עצמי. הלשוב עוד לספר? ממרומי ירושלים – לאן עוד? – אך הן זה צו המשורר: לא לרגוע על האחדוּת, לחיות בהפכים ובניגודים ו’מן הרמות – אל השטחים'. בצעד מרושל חוזר אני ובא בשער ‘המזמורים’. כאן חיי היום-יום, האזרח בתוך עמו: עם הילד הגדל על שפת הים ועם הנער שקוצצו לו אצבעותיו; כאן הגינה הקטנה שליד הבית וכן הפרח שבאגרטל; כאן האזרח אוהב עירו וכאן פאטריוט ארצו העניה שר ‘שיר העגבניה’. אף אותם מוטיבים שהיו קודם כה חמוּרים, קשיחים כאילו, שרויים כאן בצל הוּמוֹר מלטף ומרכך; כלים כבדים אלה שבידי המשורר אף הם מתענווים ומתחייכים משהם באים במגע עם הזוטות המשרים רחמים ומבקשים אותם. מן הרליגיוזיות הנישאה – אל הפשטות והעממיות, מן הפאתיטי – אל הנלבב. המתדפק כל ימיו, מתוך אמונה ויאוש, ‘בשערים’, אפשר הגיע אל חסד הסליחה והויתוּר, ‘למחוז הרחמים’? –

גבלי זה, המנקר בסלעו וצורו – הנה הוא נע גם על בארות כרו אותן אחרים. אך כלום גם כאן, ב’תרגומים', אינו חוצב בשלו? –

קִרְאוּ נָא לְחַבְרוֹתַי כֻּלָּן

כִי תָּבֹאנָה הֵנָּה.

מִי כָּמוֹנִי חוֹלַת-הָאַהֲבָה –

יַחַד גַּם נִבְכֶּה-נָא.

כלום ‘מן ההפקר’ באו שורות אלה? לא ממחצב עמוק של העברית? – ואף ארץ-הגזירה הסיבּירית כלום אינה הופכת לארץ שלו:

אֵי רָחוֹק יֵשׁ מָחוֹז

הַסָּגוּר לְמִתְנַחֲלִים,

לּא דָּרְכָה רֶגֶל אִישׁ

עַל הָרָיו הַמִּתְכַּחֲלִים – –

אם בשיר הירושלמי ראינוהו עומד עמידה נישאה על ההרים או רובץ מרבץ כבד על הסלעים, הנה כאן שיר הנפש המתעטפת:

מֶה עָנֹג וּמֶה עָרֵב

מֵרֶגַע אֹשֶׁר מִתְקָרֵב.

וב’זוג הצפרים בארץ השלג' – האם לא נשמע מַשק ענפיה של צפור מוכה בארץ השרב:

אֵי הַדֶּרֶךְ לְמְחוֹז שִׁירֶיךָ הַמְתוּקִים?

רמיזה נרמזנו על ידי המשורר: עייפתי מהכות באבן, לחצוב. ולא ניתן לו לדור זה שב’מחצבה' אלא לשיר את כלות-נפשו? בגעגועים אל ‘השיר המתוק’ יורדים וננעלים ‘שעריך, מולדת’.

עברו ימים. כבר באתי בשערי הארץ וקראתי קריאה ‘רצינית’ קיציה וסתוויה. וב’דפדפי' בהם – כמו נפתחו לפני מדי פעם, מאליהם, דפי אותו ספר, ועלו קולות ומראות מאותו יום, יום של חולין בווארשה, בין גינשה לדז’יקה, יום יהודי: חרוץ בעסקיו, נמהר דרכים, מבקיע במרפקיו סגור-חומות.

לא אחת ביקשתי לספר באזני המשורר על אותה פגישה עמו, על אותו יום של שלהי חורף וטרם-אביב, כששלגיו היפים של האדר נאלחו והלב – חולה אביב, מוכה געגועי בין החומות; יום בו ניתן לי שירה ומשורר ‘פרטי’.

ביקשתי. אך המולות רבות, מהן נאות ומהן שהדממות נאות מהן, החרישו קולות שבלב ושבעבר. ואך עתה, בהיאלם גם קול ‘הרגבים המזועזעים’ הנושרים ללא כוכבים על ‘עצמותיו הכלים’ של המשורר, – שבתי לאותו יום של וארשה ולאותם רחובות, שבתי והדלקתי אותה מדורה בלב חדרי הצופה אל תוך החצר, שיומה אפלולי, ואילן אחד, יהודי, כלוא בתוכה והנה הוא מגביה את עצמו עד לחלון ועיניו הרבות נחות בגעגועים אומללים. הנה קרב ראשו אל ראשי ואנו עומדים השנַים ועינינו מפליגות מעל לחומות – – אך החומות כבר ניתצו, ונקבר קולם של אוכלוסין יהודים. המדורה הדלקתי – מתוכה הנה עולה הנפש שהיתה עם העם: נפש המשורר היא ‘אשר הלכה עם העם בזעקה או דמומה’.

[תש"ט]

סיפורי דבורה בארון אוירתם רווּיה מתח-חשמל, מוארים חרדות ברקים — וממתינים, כאילו, להולם הרעם. אך נפתח העיגול-הסיפור ואתה ‘נושם גורל ואדמה’. עצורה, אך נמרצת תנועת עיגול זה מנקודת ראשיתו עד אחריתו, הנמשכת לעולם… העיגול — פעמים ראשיתו באור, בניצנוצי שמחה והוא נע אל התוגה, עתים הוא פותח בסבל ומגיע אל הפיוס, אך יש והוא מישזר של תמורות אור-וצל, שילובי ניחומים בפורעניות, ללא סדר הגיוני, כביכול (‘ספק אם אמנם מתנהג פה, בעולם זה, הכל כשורה’); הזכות והחובה מיטלטלות והוודאי מזועזע והבטחון קרקעו מסתחף — ואנו קרובים להתמוטט.

מהלכים אנו על פני גשר שאין לו משענות לאחיזה והמצולה מתחתינו תהוּמה (‘כריתות’, ‘מצולה’).

בשביל עם שיחי הוורדים נאמר ללכת — והנה קיפחו רגלינו כושר -הליכתן: שותקו (‘דרך קוצים’).

הן העצים פורחים בגננו, ואנחנו, בביעותי יומנו ולילנו, כובלים אותם בחבלים במו ידינו (‘חלומות’).

אולם מצויות גם מַפחות בקצוי ההוויה, עליזות אש והלמות ושיר, והן מעליזות את לב ההלך במרחקים האובדים.

אף אם דומה עלינו כי הוטלנו לתוך מצב קיצוני, שכולו מבוכה — הנה מגיחה לקראתנו ויוצאת ‘העז הלבנה ותמימת העיניים’ (‘בראשית’) וזו, בשלוותה, בצחורה ובתוּמה, משיבה אותנו אל ראשיתנו, אל מהותה של מהותנו, מַשיבה עלינו רוח רגעון וניחומי סבר-לא-אבד.

יש אשר מישהו קרוב מושיט לנו קו האור שבפניו (נחום ב’דרך קוצים'); עתים טעות אנושית קטנה תתגלה כאמת הגדולה, תציל ותבנה חיים מחדש (‘משפחה’), והאושר המיוחל אשר בושש, יבוא, אף-על-פי-כן, כפרי אפיל, ככוכב מאחר (‘פראדל’; מינה ב’מה שהיה').

הנה הורכן ראשנו אל המכה הניחתת, וכבר מתגלגל הרעם — והנה עלה האור החלוננו, יד טובה העלתה אותו ונתגרשו הרוחות הרעות והמזיקים.

מנורת-מאור בידה של דבורה בארון והיא, כמסופר, ‘הציגה אותה על אֶדן החלון באופן שנמשך אורה בקו ישר לקראת הבאים’ —

אל אור זה, פנימי וכבוש, פשוט ועילאי, נבוא, ונוסיף ונבוא.

עיגולים-סיפורים אלה, רווּיי המתיחות ונמרצי התנועה העצורה, אינם מפתיעים באירועים שאינם מצויים, בעלילות גיבורים, ופשיטא — לא בהרפתקות מוליכות שבי. שכיחים המעשים, אך ביד דבורה בארון נאצלת להם משמעות כבדת-גורל, ובמקום שגיבוריה הפשוטים עומדים — המעמד הוא רב-רושם. עשיר הסיפור בחיי-פְּנים.

מרכזם של עיגולים אלה הוא — הבית, בית-המשפחה היהודי, המסורתי. בית זה קבוע ועומד בתחום ממשי ומוחשי: בעיירה היהודית בליטא-רוסיה, זמנו מוגדר: שלהי המאה הי"ט — ראשית מאָתנו. אף צורתה של עיירה זו הרי היא כמות שהיא: שכונת הגיא ובית הקהל, הקילון התלוי על פי הבאר וטחנת-הרוח, הנהרות הקופאים, ‘הקריעות’ על פניהם ושלגי החורף בצחותם, קדרות הסימטה וקולם הרונן של תינוקות בית-רבן, הכרים הנרחבים ותרועת קוצרים מבעיתים באיבחת מגלים, משעולי הכפרים וצלו של המוּקע בפרשות הדרכים. הנה הרקע המסוים, קרקע הגידול, הנוף התחום. אך אתה רואה בעליל, כי המשפחה שבבית זה אינה אלא ענף של גזע כבד-ימים, שנופו מתפשט ויוצא הרחק מחוץ לאדמת מטעו, אל מרחבי החלל והזמן. אתה קשוב ויודע, כי משפחה זו חרדה בה להמשך, לרציפות הדורות, לקיום הגוף הגדול: הכלל. ודאי, לבה של דבורה בארון גם לכרוניקה המשפחתית, נפעם לגורלו החד-פעמי של הפרט, אף לזעזוע החוליה תצטלצל כל השרשרת, כדבר המשל האהוב עליה; נצחו של העם הנוגע בדבר, מעוניין, דומה, ענין חיוני בהתרחשות ‘הביתית’ שלפנינו.

בית זה ‘מיישבות’ ומקיימות אותו נערות ונשים, שאנו רשאים לקרוא להן: נערות דבורה בארון, נשי דבורה בארון. בנות הן ל’אשה העבריה', אשר דור אחד קודם לכן תינה גורלה משורר עברי בטורים שואגים: ‘מי ידע חייך, בחושך באת ובחושך תלכי.’ ה ‘פרשיות’ עונות לשאגת-אריה זו, ברוב ענוה וחן אך בבטחה משכנעת: יודעות אנו חייה, ויש אור בבואה ובלכתה; ולא עוד — נמשיך ונוסיף אנחנו — המאור הכמוס שבהן נתגלה, והמספרת גם משכה עליהן מזיוָם של דורות רחוקים, של אמהות גדולות שהאירו באור עצמן, בנוגה-נגד של אלה אשר עמהם ארחו לדרך או באור-חוזר מבניהן, אשר להם ועליהם מסרו נפשן.

הנערות של דבורה בארון, מהן רבות-חן, מתעדנות, לקוחות מעולם האצילות, ואף מבורכות במתת אמנות (בתיה) ומהן פשוטות כ’אחת האבנים משיפולי היסוד', ורובן יודעות טעמה של אהבה וציפיה והתרקמות-חשאין של בינו לבינה וסודן של משיכות ודחיות, ואף את האיראציונלי שבאהבה. אך כל הלב שבאהבתן, האור והכוח, משוקע בבית — בבית-אבא ובבית שהן בונות לעצמן, במלאכות -הבית, במעשי יום-יום. דומה, בכלים המצוחצחים בידיהן החרוצות משתקף לא קלסתר פניהן בלבד כי אם גם נפשן, דמותן.

הלא נזכור את הילדה הענוגה זהובת השׂיער בת הלבּן האיוֹבי: ‘לאחר שפשטה את בגדיה הטובים ועברה שתים שלוש פעמים ברגלים יחפות על פני רצפת החומר היתה שוב בביתה’ — לא בבגדי חג תבואי הלום, ולא תהיי כאן בת-בית אלא ביחפת-רגליים, בהרגשת הממש הקרקעי; בתבונת כפים ונפש טורחת הילדה ומשווה לעזובה צורת בית ו’עם פנות היום נזדהב פה החלל מן הנוגה של אש הכירה', — היא אש-התמיד של הבית.

נערות דבורה בארון — ‘מרכז’ יפיין וחינן בעיניהן ובשׂער ראשן. על העינים וצבען ועל השיער וצורתו משתהה המספרת ומשהה אותנו עמה. אסתיטיות הן הנערות, האסתיטיקה שלהן חשאית, ביישנית אך שקוּדה: בתלבושת ובתסרוקות, במעשי סריגה ורקמה, בטוהר נקיונו של הבית, בסידורים ובקישוטים לוקחי-לב, בטיפוח עציץ וגינה.

רבות הן נערותיה של דבורה בארון, אך דומה כי נקודת הכובד של שימת-לבה — לאשה, לנשואה. אכן, דורות רבים ראתה הספרות עיקר יפיה וקסמה של האשה באותה תקופה קצרה של התבגרות וטרם-נישואין; הירבתה לשיר על השכרון שבאהבה, אך נטשה גיבורותיה על סף ביתן החדש. חביבה היתה על המשוררים תקופת ההתאהבות בחיי האשה, האהבה הצעירה הבלתי-מנוסה של הלב הטהור, הרפה, אך ידם הרתיעה מלסלק הפרגוד מעל המציאות הבוגרת. עד שקמה הספרות הגדולה של המאה הי"ט ופתחה את הבית, וראינו את האשה במצוקות האהבה, מבקשת אבידת חייה ובוגדת, ועלה אלינו זעקת לב נזעם וכלה.

אם בהשפעת הספרות הגדולה של המאה הי"ט, אשר עליה אמוּנה דבורה בארון, ואם מתוך נאמנות למציאות היהודית, שלא ידעה, כפי שיש גורסים, את שכרון האהבה אלא במעט — אם כך ואם כך, סיפורי דבורה בארון ‘מאוכלסים’ נשים נשואות.

נשים אלו בינה שקטה ניתנה להן, ובינתן — בבניית קן-המשפחה, הבית. מקיימות הן אותו בטאקט פנימי, בחום שהן מַשרות ואף בסבלנות וברוח-פיוסין טובה, ולעולם — בטוהר. הלא יש אשר ניבהל ‘מן הטוהר השופע’ כמו ברוּך (‘משפחה’), ש ‘השיל את הנעליים מעל רגליו לפני בואו החדרה’. פעמים חינן ברפיונן, בחן הפאסיבי של ‘היושבת’ (בתיה), אך דבורה בארון מחבבת, ושמא גם מעדיפה, את דמותה של ‘ההולכת’, הנושאת בטורח, העושה ואף נאבקת. הנה אחת מהן היא ‘אשה אמיצת כוח אשר העמיסה את שק הקמח על גבה אפילו בימי הריונה’, להביא לחם לפי הטף. והנה שניה ‘אמיצת רוח אשר צעדה בקושי במגפיים של גבר ונשאה את ילדה לחדר המלמד’. אמיצות כוח ורוח ומצוינות בעדינות שאינה מכריזה על עצמה, בעדינות מחרישה זו מחליקות הן לא פעם ‘את כל המחוספס’ שבהווית טן-דו.

אולם כל אשר להן, האומץ והחן, הכוח והרוך, הפיוס והטוהר — באמהוּת, לה וממנה. יעיד נא אותו שיקול שהיה לה למוּשה (‘משפחה’) בינה לבין עצמה לאחר שדינה, ‘הנזופה’, ביקשה ממנה אחת מילדותיה ‘עד שירחמנה אלהים’: ‘זאת לא תוכל להיות בתיה, הגדולה, כי מה יהיה בלעדיה על כל האחרות?.. גם אחת מן התאומות אין לתת כי הן לא תיפרדנה… אין גם לקחת את רחל-לאה, הקטנה, על כי קטנה היא ומי יבין לשפתה?.. הנה אסתר היא זאת איפוא, רגלים קלות לה ומזגה רך אלא שביישנית היא ובבית זר לא תאכל… השגיחה כי נעתקה וגם צנחה מעליה השמיכה — ולבה זע… איך ייתכן לשלחה? ומי יכסנה בלילה באין עליה השגחת אם’? — אכן, אהבת עולם וחרדת עולם. אותה שעה ניצבה האם על התינוקת — כה דבר הסיפור — ‘כבירה ומחסית כאלהים’.

נשי דבורה בארון נאבקות לאמהוּת, קמות על גורלן המקפח ופעמים שהן מנצחות אותו. הנה מוּשה מתוך ‘דרך קוצים’: מוכת גורל, מחוצה, שהחברה בזה לה בלב ובעין, אינה מוותרת על האמהוּת וחייה הנכלמים זרועים בשעות דמדומים ב’אור של חסד אחרון'. ודינה, שלמה באהבתה, בלתי מעורערת בכל מצוקת נפשה, סופה שהיא זוכה.

דמויות יגון הן הנשים העקרות, וכמחזה-תוגה נקרא סיפורן. דומה, כל צערן של נשי התנ"ך בטרם היו אמהות, כל אותם ניעי השפתיים והקול הנחבא, שבים להפעים את לבנו. המספרת מרגישה אמנם בידה את רעדת השרשרת, ולבה — אל החוליה שנקעה. ההתערבות של המשפחה, מוסר החברה, גוזרים: פירוד, והוא אינו אלא דין כרת על הנפש; פירוק הבית והמשפחה סופו מוליך אל החדלון הארצי.

התמוטטות וחדלון רואה המספרת גם בפירוד מטעמים שבלב (‘גרושות הלב’); אין אמנם תקנה במקום שאין אהבה, ואף על פי כן — — ואך פעם אחת ויחידה ‘מעודדת’ המספרת את הפירוד ואף קושרת כתר לראש הגיבורה: פראדל. שלא כרוב נשיה של דבורה בארון שהן יציבות וקוון ישר ומתוח מראשית עד אחרית, מתחוללת תמורה בפראדל. עלבון החיים, האהבה הנכלמת קוממו אותה; ודאי סייעה בידה גם האהבה הדחויה שציפתה לה. האשה קמה לגאול את עצמה, ואוירת הסיפור מתרעננת כמו אחרי גשם. המרוחמת זוכה בבן, ירוחם דויד, היוצא, לימים, נגד הגויים בכלי חובליהם, ‘והעיירה שקטה’ — והד עונה מלב: ‘ותשקוט הארץ’. בפשטות חיננית נחלצה המספרת ממוקש המליצה, מקסמו של הו"ו-המהפך, נשארה בתחום הריאלי ואף העניקה לנו מכוחה ומדריכותה של הווית-קדומים.

נערותיה של דבורה בארון, מהן יתומות או שהיתמות תלויה מעל לראשן; נשותיה של דבורה בארון — מהן אלמנות ושכולות או שהגורל אורב להן. ראשן מוּרד, ועיניהן מייחלות.

נערות ונשים למודות-סבל. פעמים הסבל מרובה בחייהן מן השמחה, אך הן מסוגלות (מסתגלות?) לסבול ואינן נשברות. יש שהסבל מעיר ומעורר אותן ויש אשר בסבלן הן מתעלות ומזדככות. ולא שהן מברכות על הרע אך הן אינן כורעות תחתיו.

הן אינן כורעות תחתיו והמספרת אינה כורעת לפניו; אינה עושה פולחן מן הסבל, כדרכם של כמה מן הסופרים הנוצרים-הסלאביים. נזכור נא את אבא זוסימה של דוסטויבסקי, הכורע ברך בפני דימיטרי קרמַזוֹב, בפני חוטא זה, משום שהוא רואה בעיני רוחו ‘את היסורים שעתידים לבוא עליו’.

נושאות הן נשי דבורה באַרון ביסורים לא משום שהם חביבים עליהן והם נאים להן, ולא משום שיש בהם משום מירוק עוונות (וכי מה עוון בהן?), ואף לא משום שיסורים מנַתבים נתיב לפדות ולגאולה. דומה, יותר מכול יש כאן תבונת יסורים: הן יש קץ להם (‘מלאה הסאה’), וצריך לשאת בהם משום שלא פסה תקוה. ודאי, יש כאן מן הויטאליות המופלאה של בנות לעם לא-ייכּרת, רבן המיוסרים, שלא נואש מייחולו. הן על פתחו של אבדון יש אשר תבוא ההצלה — —

נשי דבורה באַרון שליחות ההצלה הן.

עיגולים אלה, סיפורי דבורה בארון, אשר מרכזם בית-המשפחה היהודי ונושאות אותו הנערה והאשה, רבות-סבל וסבר, המגשימות את עצמן באמהוּת, בבית, — סיפורים אלה ריאליים הם, שתולים באדמת ליטא, קבועים במרחב מסוים של חלל וזמן — והם אינם ‘הווי’, מימד של עומק להם.

מימד העומק בא להם מן הרחוק והנשגב ומן הקרוב וה’קטנות' כאחד.

מן הרחוק והנשגב כיצד? — מהיותם שתולים בקרקע ארץ של עבר עשיר הדים וזכרי-נפש; מקיום מגע אינטימי לא-ייפּסק עם הספר הקדום: מראותיו, דמויותיו, פסוקיו ודברו.

‘כאחד מאבותיו הקדמונים במצרים לש פה ורמס בטיט כשהוא מתאנח מתוך כך אף הוא כמוהם אז’ — וכבר אנו עם ‘הלבּן’ בסבלות עבדותו כמאז.

‘במהירות הברק התנשא לפניו זכר האשה אשר הביאה את קומץ הסולת שלה לקרבן’ — יסופר על אשה מסכנה המביאה קומץ עלוב של ‘שמות’ לגניזה, ושוב לא נתנשא בלבנו עליה — לעינינו התרוממה האשה ומעמדה לבש חגיגיות.

הרבנית הזקנה, למראה שני בניה הרבנים העולים לתורה, ‘הרגישה את עצמה כקמחית אמו של ישמעאל, בזמנה, בשעה ששני בניה שימשו בכהונה גדולה ביום אחד’. ולהבדיל: הסוסים מעלים זכר ‘הפרות העולות’; למראה הכלב המלקק צף ועולה ‘זכרם של אנשי גדעון’.

לא הסתמכות על פסוק כאן, לא משענת -אחיזה (‘כמו שנאמר’, ,ככתוב') כי אם מציאות חיה. שתי מציאויות הן הצופות זו בזו: הריאליות-הקרובה והרחוקה החיה בנו כריאליות. פעמים דומה, כי שני מישורים הם החוצים זה את זה; ושמא בבוּאה היא העולה מבאר-קדומים, עליה רכונה המספרת, בבואה ורקול מן העומק; ושמא שמים הם המשתקפים בנהר — שמי-נצח בנהר הזורם וזורם ואינו פוסק.

מימד העומק לסיפורי דבורה בארון — הלא מוזר הוא — גם מן הקרוב ומן הזוטות. כיצד? — זו האינטנסיביות בה חיה המספרת את הריאליה והאובייקטים אשר בה; המשמעוּת הנפשית הנודעת לפכים קטנים, לכלים ובגדים; זו החיוּת הפנימית, האינטימית אשר בפרטים ה’חיצונים', כביכול.

‘מטפחת הצמר אשר נקשרה מתחת לסנטרה בקשר תקיף, איום כמעט’ — והרי כאן, ב’קשר' אחד, כל אופיה הנמרץ של אותה אשה.

לרהיטים של התקיף היתה ‘הבעה של ציפיה אכזרית אשר תהיה תמיד לזה שבא לנשל האחרים’; ומאידך: ‘הקלחת שציחצחה העלתה לפניה ברק של סבר טוב’ — והרי כאן נפשה הלא-רחומה של זו המבקשת בבדידותה ידידות בין כלים שהיא מעלה אותם לזיו הרצוי.

האות המשובשת בכתב הגט שנגלתה לעיני האנשים, לחרדתם, ‘כשקצה האחד ניתק ממנה כרגל בעל חי שנקעה והיא שותתת דיו ומאפילה כפצע בתוך הכתב’ — הלא תחריד אותנו בחרדת הנפשות הפצועות.

רשרוש דפי הספר ב’הלבּן‘, רשרוש של חדוה ה’ממלא את הריקוּת’ שעה שהם נהפכים בידי הילדה החיה, ורשרוש התוגה בהיהפכם מאליהם אחרי מותה. הנשימה נעצרת למשמע רשרוש-אבלים זה.

אמצעי תאור? סממני אמנות? — דומה, שפע הוא שנמשך מנפשו של האדם אל האובייקט; סולם הוא בו עולים הזוטות בחלום היצירה; גשר הוא הנטוי בין ‘הפּנים’ וה’חוץ', כי על כן הכל, והדומם בכלל, נפש אחת חיה, ממללה — פְּנים שבּפנים.

שרויים אנו, איפוא, בעיגולו של הבית היהודי המסורתי, בחיק המשפחה היהודית השקודה על קיומה ועל גבישי הוויתה. יתמות, שכוֹל ואלמון — והעיגול נע באורחותיו. חן וטעם לבנות, איזה רפיון מפעם-לב ומאציל חסד, ועם זאת — מתעורר ומעורר. תמיד מצויה איזו אשה-אם, כדודה יוכבד וכדודה מוּשה וכאם הרבנית, היודעות את אשר ייעשה בשעת צרה ומשבר והן קמות ועושות. המציאות הפשוטה, הדברים הריאליים חן אגדי נסוך עליהם, חן קדומים, ועומק להם וכובד מחוויות כמוסות בעם, מן המראות האצורות בתוכנו. יש אדמה למסופר ולמתואר — ושמים.

וכל המסופר ומתואר — בייחוד ראייה וקול.

הרבה עושה העין הרואה — עין האשה, הנחה על פרטים, מתייחדת עם ‘קטנות’, אשר קשריה האינטימיים עם עולם וגורל והוויה — דרך הבית, מבעד לשפעת זוטותיו של היום-יום וזרמו.

העין — והקול: זה הקול המתון-מתון, האוסף את הפרטים שלא יאבדו ונותן להם חסות. הקול, דומה, משדר על ‘גל’ אחד, אך אדווֹת לו, והוא מתרומם ומעצים, מנמיך ומעמיק. קול של רוך — ותוקף, ואף התרעה והטחה. לא תרועת אופטימיות אך גם לא בכי סנטימנטלי. אין מה להריע אך גם לא נישבר. ‘כל מיני יסורים תוכלי לסבול אם רק יש לך החמימות הזאת, הדיבור הבא מן הלב כמו זה של האבא או של האמא’.

דיבור זה הבא מן הלב, הדיבור הדבורה-בארוני, זוקק וצורף ונתמצה: בכוּר היסורים של הנערות והנשים ובמצרף חייה היא. מבעד לחלון חדר-הקהל של אביה הרב והדיין שאליו באו מצוקות קהילתו והוא עצמו, ידוע חולי, סובל מכאובם, ומבעד לחלון חדר-חליה, שבוית מצבה, ראתה את הקולות, הקשיבה אל האירועים המתחדשים בוקר וערב במיקצב של גלים עולים ויורדים. אכן, אין בו בדיבור זה מן התרגושת של הנשפטים והמידיינים והמרצים טענותיהם, אך יש בו מן הכובד והאחריות של הדיין בעל הלב הקרוי לפסוק; אין בו מהמונו של הרחוב ויש בו מתבונת ‘החלון הרואה’, המרבה לראות וקפדן בבחירת המראות והקולות.

רכה היד מעצבת הדמויות — ונוהגת בהן בחומרה ובקפדנות שקטה. פעמים משולה היא לבעלת-בית טובה הבוררת אפונה וקטניות: מסלקת כל מתוּלע, כל פגול למאכל; פעמים היא כצורפת: כל סיג וכל פסולת יורחק וייוותר הזהב הטוב. הרגשת אחריות בכל פסוק, מעין אחריות של מעשי בראשית בדיבור ובמאמר. אכן, יש מוסר באסתיטיקה זו של דבורה בארון.

סגנונה: ‘למדני’ — ופשוט, מן הספר — וריאלי; פעמים אינה נרתעת מלמסור דברים ביבושת של כרוניקה, אך לעולם אינה גולשת לתוכה. יש ניגון לדברים הפשוטים ביותר. מוזר: השבויה למן ילדות, בין ספרים, רכונה על מעיינות קדם, לשונה חיה, פיכויי המציאות משובבים אותה וכולה שקויה התרעננויות של דור המחדש עליו את עולמו.

יצירה זו רבים מדפיה טבועים בחותמו של נוסח היצירה העברי המקורי: באחריות ובניגון, בליריות ובמוסר. וזה צילולום של הדברים, וזו הבחירה בין טוב ורע.

הנה הוא פתוח הספר. עליו מרשרשים. ויש בו ברשרוש עלים זה ‘למלא ריקוּת’ לא אחת בחלל עולמנו — רשרושן של תוגות וחדוות הוא, תוגות וחדוות של נערות ונשי דבורה בארון.

[תשי"ז]

ערב אחד בא והגיד לי: 'חולה אלישבע. שברה רגל; בבית -החולים שבטבריה היא '.

אמרתי: אעלה ואפקוד את המשוררת, שלבבות רבים מישראל נתעוררו כל כך לקראתה בשעתו, ואשר… זכרתי התלהבותה של עירי באותו יום שהקבילה פני רות הרוסית, המשוֹטטת בין אוכלוסין יהודים בפולין ובליטא. אולם לא נעלמה ממני גם תמונת חייה בתוך העם שבחרה בו, בארץ, בעיר האביבית. לקחתי עמי לדרך דא והא מזמרת המשק, צרור פרחים בידי, ובלב — הרהורים על המשוררת ושירה ועל הפגישה המזומנת, ואנחנו גם לא נודענו מקודם זה לזו. זיקנה ובדידות ובית -חולים ופרחים; אפשר אל פגישה סנטימנטלית הולך אני, ואפשר סייג נוקשה יקביל פני, יעצור.

הכינרת בדרכי, כנוּסה בתוך ועם לבה, אך עינה הולכת, בכל זאת, גם אחרי, שאיני גורע מבטי ממנה. שירים רבים שמעה, שירים רבים -רבים היא יודעת, ואף עתה, בהגותי במשוררת החולה, מעלה היא אל קצב שעתי פסוקים מזדמרים:

פֹּה אֵשֵׁב בֵּין יָם וּבֵין רָקִיעַ

וַאֲדַמֶּה, כִּי כְּבָר הַקֵּץ הִגִּיעַ

כִּי מָצְאָה נַפְשִׁי מוֹלַדְתָּהּ

האמנם כאן מצאה נפשה מולדתה? והלא ‘מולדת אינה אלא…’ באולם הגדול, הכללי של בית החולים עמדה שעה צחורה ומצפה של טרם ביקור, וכבר ניכרו בה רישומי ראשיתו. אותם פנים מצומצמים במיטה רחוקה שבפינה, שהמזהה הצביעה עליהם: הנה אלישבע, — שקטים היא, שקטים, כמו מחוץ לתכונה ומעליה. והרף -עין ראשון החריש בתמיהה: הזאת אלישבע? — אכן, זקנה. היא ישנה את שנתה, שינה רדודה, שכּן עברהּ מפעם לפעם ניע קל, ועם זאת: שינה אין -אנחות, רוגעת. הציפיה, כדרכה, כשרה היתה להתבוננות. דומה: סבתא אחת ישישה, ועם זאת — לא מן הסבתות 'שלנו '; גון סבתאי אחר לה. דתיים הם פנים אלו, ונוֹגה להם של תבונה. רוחניות נעלמה מאירה אותם לרגעים, וכמו מסיגה גבול הכמישה, משל משיבה היא רוח אחרת, סתווית אמנם, אך 'צעירה ' יותר.

אפשר עמידת -מתבונן שעמדתי, אולי קולות שבאולם, ושמא איזה ריגוש שבלבה הפקיחו עיניה, עוררוה. — כן, מה יש? — נשאלתי בנעימה קפדנית; ולמראה ה 'טען ' אשר בידי הלך אותו קול והחמיר: לא, אינני צריכה שום דבר…

'קבלת -פנים '! אך אין השעה כשרה ואין המקום יפה לצחצוחי -מלין. קול -פיוסין שלי מבקש לשדל אותו קול נוקשה: חברים -מוקירים שיגרו לך קצת פרחים; וחברה אפתה לכבודך 'משהו '.

— לא, לא, אין לי איפה לשׂים, ואיני אוכלת דבר.

אפוּנה ריחנית זו שבידי הציצה בה נבוכה; אלישבע חזרה בה ואמרה: טוב, רק אותה תשים פה על ידי. כאילו נקפה לבה להכלים את פני הפרחים, והיא כה אהבה אותם.

אותה אפונה ריחנית שהוכלמה -לא -נכלמה שימשה עתה 'מליץ ' בינינו. והשיחה קלחה שעה מרובה. היא, 'המתנכרת ', דוקא היא התוודעה אלי. והלשון — בהירה וקופחת, ללא מלים בוטות — אך צולפנית; צלילות של הגיון ואמת מגרשת כל עירפול. לשאלתי לשלום רגלה השבורה (כך הוגד לי: נפלה ושברה רגל ) השיבה ברצינות שחיוּך קודר נתלווה אליה: לא שיברתי, היא נשברה מאליה; אין זה שבר מיכני או תאוּנה — דבר -מה פנימי…

דברים שאין אחריהם תנחום. מיהרתי לעבור לצד אחר, לעניני שירה. היא נענתה מיד: עומדת אני במקום שעמדתי לפני חמש -עשרה שנה, לא כתבתי במשך השנים אלא כמה דברים לפי הזמנות, ואף איני מכירה אלא מעט; שוב איני מבינה דברים שנכתבו לאחרונה ולא את הציבור שבשבילו הם נכתבים…

ביקשתי לשוב לימים הראשונים שהיו טובים, צעירים בהתפעלות ובהתלהבות, אך גם עתה קרעה דברי כפיסת -נייר: וכי מה קיבלו? — את ה 'פלא ' קיבלו, 'פלא ' שהתחלתי כותבת עברית. אך מה פלא בכך? — בחוץ -לארץ, כשציבורים יהודים התלהבו, חשבתי: מילא; לא הבינותי, אך סלחתי. אולי הטמפרמנט האכספרסיבי של העם הוא כזה, ואולי הריע לכבוד הארץ, ארץ -ישראל, שממנה באתי. אך כל הדיבורים האלה היא בעיני 'בילבול מוח ', 'שטות '. על הרוח היהודית דיברו — והדברים היא פשוטים הרבה יותר…

וכאילו כדי להבהיר פשטות זו, ואולי כדי להחריש קולות שבחשאי, הוסיפה ואמרה: הנה כתבתי רומאן. אולי אינו רומאן: בין רומאן ובין סיפור. אולי הוא כתוב באופן דילטאנטי, אפשר אולי להוציא פרקים ולא יהא חסר הרבה, אך הוא מן הספרים המעטים שהנפשות הן יהודיות וגם לא -יהודיות (איך כותבים בעברית על מי שלא -מישראל — אוי ואבוי!). והנה המבקרת שכתבה על הספר — 'סימטאות ' — נגעה בנקודה היהודית והעיקר נתעלם ממנה. אני כתבתי כל הבוהימה במוסקבה, על יהודים ורוסים… אצלנו לא יודעים גזע -ודם. הרבה עמים אצלנו, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה וכפי שהוא מבקש. הדברים פשוטים הרבה יותר…

אכן, מבקשת היא את האמת, את הדברים בפשטותם, אך פשטות זו משאירה סתומות הרבה. ניכר, כי מחַשבת היא את חשבונה, חשבון היחיד בתוך הציבור שאליו הלכה, וכי המורכב שבחשבון מקפח שלוותה. האומנם ניצבו עתה בנפשה שני העמים זה לעומת זה, וקמו שתי מולדות אחת מול חברתה? זכרתי שיר שלה על ארנים ירוקים ביערות מולדת, שראתה אותם אי -פעם נושאים כפותיהם כקנים של מנורות והיו בעיניה כאחים 'לארזי הלבנון בהיכל אלוהים '. אחוות ארני הצפון וארזי המזרח! האומנם שבה היא עתה לבקש צילם של אותם אילנות בארץ הנאוה, שרק להם ידועה, כדבר השיר, חכמת השלווה, האומנם רק להם?

נדחפתי להאחיז את השיחה בשירה: הנה שמעתי בדבר תכנית להוצאת כתביה. — אמנם — השיבה — מר דויד שמעוני דיבר על הוצאת מבחר כתבי בעברית, אך מי צריך אותם? כל הדברים שלי שיצאו בשנים הקודמות — ביזמה שלי יצאו ועל חשבון פרטי.

היא מיהרה לשוב את חשבון אחר שלה, אל הקודם; הוא נסתבך, כנראה. חשבונו האחרון של ישראל עם אומות העולם, שעמד ב 'חזק, חזק ' וב 'בראשית חדשה ', סיבך אותו יותר. 'ישראל '? — לפני איזה זמן, משהתחילו לדבר על 'ישראל ', לא עמדתי על כך; עכשיו שהבחנתי בכך, מתוך שהייתי אנוסה, איני מבינה זאת. אנשים זרים מתערבים בחייך, נכנסים לביתך, תמהים: מה זאת? — כולנו חשבנו שאַת… (נתכוונה לפרטים שעליהם נשאל כל אזרח במיפקד ראשון ). ביקשתי לצאת לאנגליה, אל בתי, אך ב 'מעשיוּת ' שלי לא הספקתי.

ומעין -חיוך, עצוב מכל בכי, נתחייכה והצביעה על רגלה, הרגל 'שנשברה מאליה '…

כבשתי דברי.

ושוב חזרה לאולם תכונה של פרידה ויציאה; נגמר הביקור. באה אל סופה הפגישה -השיחה עם המשוררת בה התוודעה אליך, ואולי התוודתה בפני עצמה. תמה השעה, השיחה, אך ההרהורים לא נשלמו. תחילה חששת במקצת לרגשנות שבפגישה, והנה לפניך מצוקת חיים, הנה מיצויים הנוגה. דבקה רות בעם אין -מולדת, היתה לשונו לשונה, בה ועל -ידה ביקשה את הנידח בעמים כי יאמצנה לבת; אך עתה כי שב זה העם ונתחבר לקרקע והוא כמעט 'ככל הגויים ' — הרי הוא מתמיה והיא תמוהה, כזרה…

לאחר מכן גוּנב אלי, כי ביישה את האפונה הריחנית שלי וכן פרחים אחרים שהוגשו לה ב 'כוס קטנה '. תהיות שלי השיבוני אליה, אל שירתה. שמעתי קול:

אִם יָדַע לִבִּי, כְּבָר שָׁכַח לְהִתְלוֹנֵן

עַל כִּי אֵין לוֹ אוֹהֵב מִלְּבַד הַיֹּפִי הַקַּר

עַל כִּי רֶטֶט דָּמִי גַּם הוּא לִי כְּמוֹ זָר

לא יצאו אלא ימים אחדים ואוהבת ה 'יופי הקר ' נטמנה על הכּרךְ; שומע הייתי שירה -צוואתה של המשוררת:

חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ יִתְלַחֲשׁוּ הַמַּיִם

יַם כִּנֶּרֶת נָח בְּשֶׁקֶט-עַד — —

אך אותה שעה סעוּרה היתה הכנרת, זעוּמה כזעוֹם וכסעור לאחרונה המשוררת שביקשה כאן מנוחה ואהבה.

באור לעת -ערב הבהיקו אותיות פורחות מעל המצבה הסמוכה של חברתה -לשירה ושכנתה למנוחת -עד: 'איש ונבוֹ לו '.

וכל אותה שעה לא ידעה הכינרת רגיעה. הטיחה דברים אל החוף, הטילה גלים כשאלות; הן התרסקו והרתיעו אך חזרו ונשאלו כבדות וקודרות.

[תש "ט ]

הנה הם יוצאים ובאים שיריו מתוך כרכי 'התקופה ' הכבדים בספריית שטראשון בווילנה. זכורות בנות לוריא, כל אחת במידותיה וסגולותיה וקפריסותיה, אך הבית עצמו, 'בית לוריא ', רבו בו בקיעיו ואוזן תבחין בו נפצי מפולת. וזכורים 'שירי הקסקרטין ' בריאליותם הכבדה, דברים בפשטותם, הרגשת עולם -נכר, עולם כלא. מפעם לפעם עולה בי זכרונם של אותם שירים מימי החייליות הוולפובסקאית, שהוא גם זוכר אותה ומזכירה. בראותי אותו ליד עמוד -הכתיבה, הרי הוא כניצב על המשמר: מטיל משמעת על עצמו, קובע סייגים וחומרות; רב -חייל של ספרותנו העברית.

'סופי שבילים ' — ספר שיריו הראשון — הגיע אלינו בשנות העשרים, בהיר ובר -לבב ונקי -פשטות, בהוצאת 'דבר ', בחברת ספרי צבי שץ, מנחם פוזננסקי, רחל, שלונסקי. שבילים אלו שמעו שירת הכנרת והלילה וצעדי ההלך בין דגניה לכנרת. כמה מן השירים נתחבבו עלינו, צעירי החלוצים, השתוררו מתוכנו ונקראו בפומבי וביחידות, וביותר — השיר 'במסילה חדשה ':

מְסִלָּה לְמִרְיִי, מְסִלָּה לִכְאֵבִי

לָאֵשׁ הַמְהַבְהֶבֶת בִּי, לְרוּחִי הַקָּשָׁה —

מְסִלָּה חֲדָשָׁה

בימי המאורעות — והם תכפו — הגיעונו לגולה השירים מימי עליית בבל, שירי הבארות אשר סיתמו פלשתים — האקטואלי והשוטף נאחז בזיזי תמונות -קדומים, החיות בתוכנו חיי -עולם. וביותר התעוררנו ל 'בנות שלוּם בן הלוחש '. מי זכר אותו שבר -פסוק בנחמיה: 'הוא ובנותיו ' — בא מ "ז וולפובסקי והקים אותו לתחיה. הוא שהביא לנו את יפי נפשן של בנות אלו ה 'לוחשות ':

קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר

מִי בְּלֵב הַלַּיְלָה עֵר

בְּנוֹת שַׁלּוּם הֵן, בֶּחָצֵר

מַיִם שׁוֹאֲבוֹת מִבְּאֵר

קוֹל רֵחַיִם, קוֹל טְחוֹן

בימות השואה היו מהלכים אחרי 'מדליקי הפנסים ', ועדיין מהדהדות באזני השורות:

לָמָה נִתְמַהְמֵהַּ, אָח

נַצִּיב הַסֻּלָמוֹת וְנַדְלִיק הַפָּנַסִּים

שורה זו אף היא שהיא מתפרנסת וניזונה מן הקרוב ביותר, מציבה 'סולם ' גם אל משהו חזוני, מדליקה פנס אל אותה אפלה מתוכה אנו באים ואליה אנו שבים. אכן, שירו של וולפובסקי לא ביקש סתרים וקפלי -הרים, ולא בשגב קולו, אך הוא לא פַּן אחד לו ועתים מגלה נטיה אל הפַּן האחר ('אני ודאי, גם חלום ').

מן הקרוב, מן הממש ומן המומש ביד, מן הריאלי ניזון גם סיפורו של וולפובסקי. אף הוא אינו ניתק לעולם מן המציאות, מציאות ארץ של יגיעה, של יומיום, ארץ של נערים חוצבים, של צבא עבודה, של בעל -בית שנסתחף עסקו ומעמדו, ותנועות ידיו כשל טובע לא לוּמד -שחייה. גיבורי סיפורו אינם מגלים גבורות ואינם הולכים בגדולות, עצם קיומם גבורה היא, וזהרורים של פיוס -הומור וליבובי ליריוּת נוגה מושחלים בקצות היומיום.

דומה עלי: היומיום, החובה -שאינה פוסקת הם הם גיבוריו האמיתיים של וולפובסקי והם גבורתו.

עומס חובה זו יום ממושך, חמישים שנה של ימים, רואה אותו הספרות העברית מתוך ריחוק (הקרוב עתים כדי התנכרות ), מַתמיד על העריכה ועל התרגום בכשרון ובמצפון שאינו נרדם, בנקיון -העט ובתבונת -העט, אדוק בעקרונות פשוטים להלכה אך גדולים למעשה. ארון -הספרים שלנו חלקו של וולפובסקי רב בו ביותר, אם בגלוי ואם במעולם, אם בציון שמו במפורש ואם בהבעת תודה בשורה צנועה, ואם כאחד נסתר. בכל שהוא יעשה, בין בתרגום ספר קלאסי, בין בעיבוד סיפור מעולה לילד ולנער, ובין בעריכת רשימות של חבר שקוּלמוֹסו אינו עצמאי, לעולם אמַת -בנין בידו, ולא ינהג קלות -יד או כלאחר -ידיות במעשים הנעשים. לא בלבד מיכולתו הוא נותן לנערך ולמתורגם על ידיו, כי את כל יכולתו באותה שעה, ובלהט צעיר, ראשון. מחמיר עם עצמו. שמא דרך זו של עשייה קיפחה לא מעט את עולמו השירי -סיפורי -חזוני שלו? שמא? — ודאי. אין אנו מיכרה אין -סוף, אם -כי ודאי אין המחצבים שלנו בשיעור מסויים וקבוע. ואף -על -פי -כן יש איזו זיקה או מעין פרופורציה בין שיעור המיכרה ושיעורי הכרייה.

אכן, בנפשו יביא לחמו. כל הימים. קשה קיומו של סופר על עבודתו הספרותית, ללא תביעות מן העם ומן החברה — אך יש בכך איזו פרוליטאריות אצילה, ללא 'אחיעזר ' וללא 'אחיסמך '. אפשר ראוי גם דבר זה להישמע בימינו, ימי מדיניות הסעד, כשכל בדל -כשרון וספק -רעיון אינו נאבק על הגשמתו העצמית בכוחותיו שלו אלא ארבעים חודש קודם צאתו לאויר העולם הוא כבר יודע לצווֹח: סמכוני, רדפוני.

ארון-הספרים שלנו חב חוב גדול לוולפובסקי על כל נתינותיו, אך דומני כי מתן חשוב ביותר נתן להוצאת הקיבוץ המאוחד למראשיתה: סטאנדארט, סטאנדארט של סגנון ולשון. רמה שחייבה. והן היו ימים שעמודו היה יחידי במערכת, והוא כבר אז רב נסיון ספרותי וכבד -מיטען.

אכן - גם הוצאות ספרים אחרות זכו וסופרים ומשוררים חלקו להם מכוחם ומרמתם. אין לתאר את 'עם עובד ' בראשיתו בלי עריכות, גלויות וסמויות, של דב סדן, את 'ספרית פועלים ' בלי אברהם שלונסקי ואין לתאר את הוצאת 'שוקן ' בשעתה בלי יצחק שנברג -שנהר ז "ל. אין 'הנפשות המתות ' משתכחות מן הלב העברי וה 'דון השקט ' ו 'קולא ברוניון ' כוח נחשולים כוחם. אלא שזה וזה מובהקים כל כך בייחודם. ודאי, זה וזה חייב, תבע, אך כלום עשויים היו להיות ננחלים ומוּקנים? סגנונו של מז "ו בבהירותו, סגנון הנשען על הוודאי והמוצק, — הדברים אמורים בוודאוּת ומוצקוּת של עבריתנו — בהתנזרותו -מדעת מחינחונים ומניסויים למעלה משיעור הוגן, בהסתגפות מחדשנות -לתיאבון, בתחושתו לפסוק העברי הריאלי והריתמי, — סגנון זה חדל פעמים מלהיות וולפובסקאי ונעשה אנונימי, אנונימיות יפה, מבורכת ברכת -עם.

כדרכו, הוא מוסיף והולך, מוסיף ונותן. בזכותו שמענו שירתו האחרונה של יצחק קצנלסון, שיר העם היהודי שנהרג, בקול עברי השַׂם סייגים לעצמו, וכך יפה לה ל 'איכה ' של ימינו. בהרגשה של זכות וחובה עושה הוא עכשיו במהדורה החדשה של כתבי י "ח ברנר; והרי הוא ממשיך בזה ריעות -חיים עם מנחם פוזננסקי, הדמות המלווה את מורשתו הספרותית של בעל 'מכאן ומכאן '. 'מזומן ' מבורך. ולאחרונה נתגיסה יכלתו כמתרגם רב -נסיון מן הקלאסיקה הרוסית לתת לנו מתן עברי חדש את מיבחר כתבי דוסטויבסקי. וכבר לפנינו: רשימות מבית המוות, החטא וענשו, האחים קרמזוב. אכן, מתן שני, פריים של צרכים חדשים ומתחדשים ופריה של יכולת מתעצמת.

[תשרי תשכ "ד]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כלים הרבה התקין לה לשירתנו החדשה, לעבריותנו הצעירה; כלים הרבה ליטש לשתיהן. אבן -משחזתו, שעמדה ברשות הרבּים, הרבה גיצים נתפרחוּ ממנה ו 'דבקו ' בבני הדור, בעושי -המלאכה ובעוברים -ושבים לתומם. 'קצת הרבה ' שם הדור אל כליוֹ משל א ' שלונסקי — במודע ובמעוּלם, במישרין ובדרך קפּנדריה.

בביתנו קרע דלתות ('פתחונות ' היה אומר שירו ). אשנבים וצהרים פתח ביד דוחפנית. אויר, אויר! — הטיח בקול, מטלטל רעמתו וכפות -ידיו, שיכור אפשרויות והעזות. הוא קרא — וקפצו ועלו לחלונותיו מוטיבים והלכי -רוח לא בני -בית, צורות שלא מן המקובל, סמלים ומיטאפורות ודימוּיים חדשים. נצטלצלה ורסיפיקציה רעננה,רבת -הפתעות. אחד רב -פסנתרן הקיש על מנעני הלשון — ונתחדשו ונתנגנו ונתגמשו וקיבלו 'צבע ' מלים וצירופים, קולות ובנות קול. סירובים אם גם סירבה — נענתה לו.

אכן, כל האומר לקבּוע את 'דוי ' ן 'בגלגל ' כמזוּזה בפתח שירתנוּ המודרנית, הפוסט -בּיאליקית — טועה טעות -תאריכים ואף משבש קמעה את סדר ה 'כוכבים ' במשמרותיהם. בידוע: בישר אותה, את המודרנית, אברהם בן -יצחק, זה 'הזורע ולא יקצור ', אשר 'ענוַת לָבנוֹ ' החביאה את קולו. והיא עלתה כתקיעה וכתרועה מפי ה 'מאדיאר ' אביגדור פוירשטין -המאירי (להוסיף תמהון על פליאה: לא מארץ צמיחתה וגידולה של ספרותנו ואף לא בדרך -המלך שלה ). אצלו אתה מוצא כבר הרבה מתפאורת המודרנה ומסממניה, אף כמה מתכונות -נפשה: זו החירות הבלתי קלאסית, זה האומץ להפתעות וזה הקול המנסר, כקול הכרך המופקר. וכיהן לפניה, כבוּש וקנאי, יהודה קרני — זה החוטר מגזע בּיאליק שמרד וחידש, שהמשיך — והמשכו כה אחר. לכאורה: אך חוליה הוא יהודה קרני בשרשרת, אבל השרשרת ברק לה אחר וצלילה חדש מחוליתו ואילך.

ודאי: אין לקפח שכרם של תאריכים וחלילה לנו מלהחליף עתים בשירה. ואף על פי כן רבּים רואים בו, באברהם שלונסקי, את התמרוּר הבולט בתמוּרה, את הראשון ל 'ראשית החדשה '. זכות זו נתגלגלה לו לא במעט ע "י השעה, שעת הופעתו, שהיתה זכאית. אברהם בן יצחק ואביגדור המאירי הטרימוּ בוֹא, יהודה קרני התמהמה לא -מעט בצמיחתו החדשה, אך שלונסקי בא, כמכוון את השעה, עם הדור צעד בצעד. והדור — דור העליה השלישית, שעלה מן האוקטובר, מפּרעות ומתבוסות עולם. מה שראו ארצות -שפחות ועמים -עבדים בימים ההם לא ראו אולי חוזי -חזיונות. דרכים שנפתחות, תקווֹת קרבות, בשוֹרות קץ. קול הדור — כקול התהלוכות הצועדות, כקול התופים המכים, כקול המונים בריעם. טורים טורים — ומוּסיקה משתרעת: הן הכל חייבים בשמיעה.

אותו דור, דור העליה השלישית, ראה את עצמו צועד בשורות הראשונות של העם והאנושות — 'בלוריתני ' ופרום, קולני בדגליו. הארץ הקטנה הולכת בגדולות. והשירה, גאה ויחפנית כדוֹר, עניה מכל ועשירת ייעוד, זורקת מעליה כזרוֹק בגדי חג מרוּפטים סמלים ומוטיבים קודמים. הקץ להלכי -הרוח הרכים והמעונגים, תידום השירה ה 'קאמרית ' של שקיעה ודימדומים ובין השמשות. יהי אור! — חזק וגלוי, חושף ומערטל. רק לא תיר -ולא -תיר, רק לא חצאי -גוונים! עינים תסתמאנה חלילה? חלקות ענוגות תסתחפנה? וכך יפה להן. האור — שיבוא כפרץ, שיהא שוצף ועובר על גדות, שלא יהא נסתר ממנו. וכך נראים חידושי -חיים וחידושי -שירה עולים בקנה אחד. והמשורר, שדעתו וצעדו מכוּונים היא לשל דורו — העין נוטה לראותם כאילו ירדו כרוכים לעולמנו, משל לא זזה ידו מתוך ידו. רושם זה חוּזק אולי גם ע "י האקוֹמפאנימנט הרעיוני של המרד בשירה. אכן אותה 'אש מסייעת ' אנטי -בּיאליקאית רבּים -רבּים ראוּ בה גם בשעתה רק 'עקבות משיחא '. והימים עושים את שלהם: מכסים בחוֹלם עקבות ומשיירים במוּבלט רק כביש ודרך.

והארץ היתה ארץ נותנת דרך, סוללת כביש. כולה עומדת בחמה, בביצות ובמחצבה, מעורטלת מלבוש, עין בעין עם הממש, ללא כל חציצה. להתפרנס מן המזומן אי אפשר. את הקרקע תיצור לך, ואת הנוף תתן לעצמך, ואת האדם תעשה לך. כאן לא הכרך האירופי ולא העיירה היהודית; הכפר העברי מקים כאן צריפיו, כאן 'סופה של העיר הנבנית '. וטיפּוּס האדם — לא התלמיד -חכם והמתמיד והמהפכן והאיטלקטואל הנודעים; על ערימת החצץ ובתעלת -הייבוּש ובאוהל השח עיניך רואות את החלוץ, את הפועל — יומיומי וחד -פעמי.

אכן, הרבה מן המטען המודרני נבדק כאן בדיקה קפדנית. סַלעֵי הארץ הם גם אבן -בוחן! באור השמש הגלויה, ללא צל אילן וכיסוּיוֹ, מתקפחת גדלוּת שירת ה 'סתם ' המפליגה ל 'הונולולו ', ובאה במבוכה יוּהרתם של נושאי כרך ויריד והפקר. הללו, שמא אינן אלא רמיניסצנציות של שירת זרים, שהתיימרה להיות שירת העתיד, והיא עצמה ילידת המלחמה ופחד האחרית, והאסוּפי והממזר — ילדיהם ה 'חוקיים '. שמא יפה להן לאומות העולם האורבניוּת בשירה: גם חייהן הולכים מן הכפר העירה. שעל כן ניחא לה לשירתן בסאון בית -החרושת והולם גלגלי מכונות. ודאי גם אמת בכך שמבקשת היא להתנבא בסיגנון הדור רב -הטכניקה, היוצא בכליו החדשים, באוירון ובראדיו. אך שירתנו, כחיים היהודים וכאדם היהודי, הן נתחייבה ללכת הכפרה (והאם אין 'הכפרה ' חרוז הולם יותר לצורך הפנימי של המשורר והדור מאשר אותו 'הבּיברה ' המחוּבב?) כאן הקשת פטיש בחצץ ונעיצת מעדר פרימיטיבי באדמה והולם בגלגל. המהפכה שלנו היתה, אם ניתנה רשות לומר כך, 'אגררית ': הפנים לעמק ולגליל. ואברהם שלוֹנסקי ידע לפרוק טען ('הבריכני, אֵלי, כגמל פרוּק -טען ') — ולהעמיס טען.

בעמק, לרגלי הגלבוע, ליד המעין — יוּלד השיר והשר, הוּלדת חדשה. גדול מעמד הר הגלבוע כיום מתן חיים ושירה. וסימנך: מראות הימים ההם היו לו לשלונסקי כמראות ילדוּת, שהן מראות -היסוד, ומתלווֹת לו לאדם באשר ילך. מן הראוי התהות על פרט נכבד: ילדוּתו שמהתם, הראשונה, נוף -מולדתו, קולה צנוע, אם לא נחבא, בכל שיריו המרוּבים. ולא שהוא בורח או מרתיע ממנה. הנה 'סבא רחימא ' וסדר תפילותיו, והנה 'בּאקונין והרמב "ם '. אך דומה: רמזים הם, מגעי -ריפרוף שאין עמם מיצוי. ומאידך: ילדוּת הגלבוע, השניה, אינה מרפה, מדריכה היא מנוחה ואף דורכה עוז. את מלאכיה מצווה היא לו בכל דרכיו: בכביש הנסלל, בעיר העברית ובאניה ההולכת לפריס, בין אבני בוהו ומפולת ובין שירי פיוס, ועד לאחרוני השירים.

כי כאן — מעט אדמה. אדמה זו תובענית היא אמנם וקולנית ('זוליכה עלי ערש ', 'ראש דסדמונה בחיק אותילו '). מוקדם לבקש כאן מוצאי בוקר וערב, אותה מחזוריות מרגיעה, חוּקיות מייצבת. כאן איזו תאווה מתלעלעת, צעירוּת שכוחותיה רבּים אך החיים רבּים וחזקים מהם.

כאן אדמה — וכמו אז, בבראשית, גם הצאן. ‘גללים! גללי קדש!’ 'לוּ אהי שדה -מרעה לכל עגל ולכל שה '. הרשות בידך לומר: רומנטיקה כפרית שלא כגירסת הזמן. כל ממש בחינת סמל הוא כאן, רוחניוּת הוא, למטה מעצמו ולמעלה מזה. הרועה:

כְּשֵׂיָה צוֹלְעָה נִשָּׂא תֵּבֵל פֹּה

מִתַּחַת לְבֵית -הַשֶּׂחִי — —

והיוגב:

אֲדָמָה גְּלוּלָה פֹה — מְגִלַּת בְּרִית חֲדָשָׁה

וְאָנוּ — שְׁנֵים -הֶעָשָׂר

התמונות — אֶוונגליות, ממרחק באו, אך יש לילה ו 'הרי בגלבוע חשו איוושת יד אלוה זורעה — — זרע חזון יזרע אל".

לימים מתיהדות רבות מן התמונות: 'בתים כטוטפות, ושבילים — כרצועות תפילין ' והשמים שחים 'כסבתא על צאינה וראינה '. לא מרחוק האימאז 'ים ולא מארצות מפתיעות, קרובים הם וחיננים, מן הבית — ויקרים. בעין שלו, כולה יהודית, מתגלית לו ארצו: 'עור כקלף לה, קלף לתורה '. אותה שעה מציגה שירתו שאלה חמוּרה באזניו: ‘ומי יזכה לעטוף טלית פה ולעלות לתורה?’

אכן, הוא זכה לעליה. אך הממש של הארץ ה 'זורעת חזונות אל ' דרש גם פתוס שירי -חזוני, ואילו שלונסקי וירטואוז הוא מיסודו, מנגן מבורך -אמצעים אשר שליטה טכנית עצומה באצבעותיו (שמא מפענחת איזה חביוֹן מלה אחת חביבה עליו בנטייתה המקורית: האצביעו…). הפתוס הולם את אינטינסיביות המאמץ של היום הגברי, את מתח האדם הכובש ובטחונו. אך המנגן -הווירטואוז טבעי לו שנענה לנימות ההתרפּקות, וטבעי שהן נתעוררו בו: לאבא -אמא, פינוקי -ילדוּת ומבוכה ופחד -חיים ועייפוּת. שירי לאבא -אמא ודאי שהם פרי בשל של היום החלוצי, אך הם הפרי הנקטף לעת -ערב, הנושל לרגלי הלילה, כרעידות המיוּגנות של לב וכוכב. 'אני עייפתי, אבא 'לה, הה, אמא -אמא 'לה עייפתי ' — היה זה פסוק -ההתרפקות של בנים בארץ -אבות ללא אבות — —

(וכמאמר מוסגר: נימוֹת ההתרפקות והיסוד הנגיני שבשלונסקי משווים פעמים פשטות עממית לשירו, — חופרים לו ערוץ של שיר -עם. ועדיין לא עמדו, דומה, על ההפתעה הנעימה שבקפיצת הדרך מן האולטרה -מודרניות אל הפרימיטיבי המעוּדן; נשיקת שמים וארץ!).

'עייפתי ' — ההיתה זו עייפוּת המשורר, מיתריו המרוּפים לאחר מתח הגלבוע, ואולי עייפותו של הדור? — גאה גאָה זרם — והרתיע, ובזוטם של חיים — ושחו גם בנות -השיר. נדמו מחצבות, הכבישים שנסללו מוליכים העירה, גם את המשורר ושירו. הליכה זו ניתוק היא, מעל הקרקע, מעל המעיין. ואכן, הוטלה מבוכה בהרבה מן השירים הבאים, ונשמע מַשק של כנפיים נאספות. פעמים רואה המשורר את עצמו 'אביון תפילה ', אך לעולם לא היה עני משיר. נסיונות רבּים נתנסתה שירתו, בהרבה דרכים היתה נעה ונדה עד שחזרה ומצאה את 'הלחם והמים ', פגשה את ראשיתו של המעגל שנפתח 'אי -אז ' לרגלי הגלבוע.

[תש "י ]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

א. כ"ה שנה עגנון

פגישה אריכתא היא לנו, כאנשי תנועה וכאנשי ספרוּת, עם דב סדן — הוא דב שטוק, הוא ברל שטוק, והוא גם — 'ברלה ' (מי יודע אם תמיד יפה כוחו של אותו כלל קדמון: תפוס לשון אחרון, שמא לשון ראשון עיקר ). פגישה היא הנמשכת מאז ימי 'החלוץ ' בפולין ו 'העתיד ', מאז שנות ההוראה לחלוצי 'וואנדער -בּוּנד ' בהכשרה בווסטפליה ולאנשי ה 'מפעל בערבה ' בנהריים, למן ה 'דבר ' והמוסף, כעורך והוגה וסוקר ופרשן ומגיב, והוא 'טס ' ו 'קל ' ופנים 'נסתרים ' לו רבים, אך לעולם פנים שלו, ועד לימי העריכה ב 'עם -עובד ' וההוראה באוניברסיטה דירושלים, ועשייתו, העברית, רבת -הבינה והדעת, ליצירת -עם זו ויידיש שמה.

רבו הפגישות עם דב סדן שבכתב ושבעל -פה, המספר וחוקר הספרוּת, רבן הפתיחתא והמבוא ואחרית -דבר וסיפא, בעל 'קערות ' הצימוקים והאגוזים של ההומור היהודי, משפיע רוב טובה בתרגומים ובעיוּני -לשון, מופלג בזכרונות ומפליג בכל עת בשיחת -חולין שלימדוה בא כבאגב -אורח ולעולם יש בה כדי לעורר מחשבה ובנות -קול נענות לה; ואחרון -אחרון — שגרא רבא של אגרות, מַפנין אגרותיו.

ריבוי -פנים זה 'מסכסך ' בנו משאלות שבלב ותביעות שבפה אל דב סדן, שכּן יש בינינו המבקשים לראותו מטפח יותר את ה 'טיראסה ' הבלטריסטית (גירסא אחרת: המימואריסטית ) באדמות הרריו, ואילו אחרים סבורים כי מן הראוי שיעשה יותר לחֵקר הספרוּת, יקים -נא במו ידיו אותו בית מרובה -אגפים -וקומות לפי האנך הנטוי במסת -המבוא הנודעת, שכמה וכמה הנחות ובחינות שלה כבר קנו שביתה במחשבתנו הספרותית והביקורת יוצאת בהן כבכלים שלה.

פעמים אתה עומד משתאה בפניו: כל עצמוּתו 'הילוּכית ', זרמית, אסוציאטיבית, מחשבתו באה בתגובת -שרשרת, שיחתו והרצאתו חורגות מן האפיק ומן הגדות, גדירות וסייגים מתערערים ונסוגים מפניו — והנה, כבמפתיע, הוא מחמיר עם מחקרו, נוהג בו ברסן — ומוחו מפקח על 'גַיִס ' שלם של בעיות ועניינים, וגלוי לפניו פרט שחסר או פגם שהוטל במנגנון בשעה מן השעות.

עתה זימן לנו פגישה ספרו על ש "י עגנון, דברי מסה, עיוּן וחקר. ספר זה על ארבעת מדורותיו — דברים כוללים, מחקרים בספרים בודדים, עיונים ובגילויים ראשונים של ש "י עגנון ובגילגולי לשונו — נכתב במשך שנים רבות. למן שנת תרצ "ד, לאחר הופעת ארבעת הכרכים הראשונים, ועד לשנה זו, היא שנת היובל, חוזר דב סדן מדי פעם אל 'גיבורו ', אל הסופר, בא אליו בכלים שונים, בדרכים ומצדדים שונים.

ודאי אין כאן מאותה התרפקות של אהבה כדרך שמצינו בדברי פיכמן על ביאליק, שהיה חוזר ומגלה שנית, בכל י ' בטבת ובכל כ "א בתמוז, את המשורר. הרבה עשתה השלמות וההרמוניה של האישיות הביאליקאית, כפי שהיתה או כפי שנתגלתה או כפי שדומה היתה להיות, ושמא גם עשה תום -לב, השיריוּת והחלומיוּת שבמשורר -המבקר איש ביסרביה. ואולי גם הזמן עושה את שלו, ובן -הדור מעורער יותר ביסוד -יסודותיו, מרתיע מן ההזדהות הגמורה, מתברך ואף מתייהר בתהייה ובספק. והן ש "י עגנון, היוצר והיצירה, השאיר אותנו מאז תוהים ולא במקצת. כלום לא מצא אחיזה בלבבנו יחסם השונה, הכפול, של ברדיצ 'בסקי וברנר, אל ראשיתו של עגנון? ידידים — וחלוקים, תנאים — ופליגי? ומהו ש "י עגנון: ההרמוני או המעורער? עולמו — עולמו של התמים הירא והשלם או של המודרני, המפוצל והשסוע? גיבושם ואיזונם וידיעת -אלהים של דורות ראשונים מאמינים או של אחרונים מזועזעי אדמה ואמונה? תהפוכות עתים ופלוגתות של לב: היוצר, שהיה בעיני רבים -רבים מבטא השלמות וההרמוניה, אם מתוך התרפקות ואם מתוך אירוניה, הוא עתה בעיני רבים אחרים נוטה הגשר המעורער, אין -אחיזה ('נרות ').

בכינוס דברי דב סדן על עגנון אנו 'בין הרים ' בעיצומו של ויכוח: על האותנטיות העגנונית, על גבולותיה. יש מגלים מעין 'בקע גיאולוגי ' בעגנון, ואף מורים באצבע: עד כאן זה הוא, ומכאן ואילך… הוא — משמע: מציאות, הווי והוויה של מאמינים, פנים של דור, ואפילו דורות. ואילו אחרים דבקו בגילויי סורריאליות שבעגנון, של תודעה זורמת, מהם מפליגים ומוכיחים שאף לפני 'ספר המעשים ', כבר ביצירות ראשונות, זו דרכו, זו דרך נביעתו, והמעין לא נשתנה;שמא העין הקודמת לא היתה עשוייה להבחין ולהשגיח בכך.

ודאי, הרבה תלוי גם בגראוויטאציה של הדור. לא רק המשורר והיוצר נותנים לדורם; פעמים, ואף תכופות, הדור נותן לו ליוצר, והוא נותן לו ממה שהוא מבקש, מגלה מהרהורי רצונו ומצורך -נפשו. אילן גדול ענפיו מרובים להיתלות בהם, והם מספיקים לאיווּיים רבים. ד "ס נזקק גם לבעיה זו. לא נבוא לפסוק הלכה, אך בין הקולות הנשלפים לאחרונה מהיצירה העגנונית, אות ועדוּת לאימת אבדנו של דור האטום, להתפוררות, להשתחררות מן האדמה ולבריחה מן הממש, צורך הוא לי, ואולי לנו, לשמוע קול אחד עגנוני, אחר: 'חמה זו, אש אוכלת זו, שהיתה יוקדת בחום עוּזה ושרפה כל עשב השדה וייבשה את האילנות והחריבה את מעיינות המים — עננים חשוכים דחקו את רגליה, עד שלא היתה לה קרן -זווית ברקיע שלא דחוה משם. וכשנשאנו עינינו לשמים לראות אם העננים משקרים, התחילו גשמי ברכה יורדים… הבורות מתמלאים מים וכבר יש לנו מים לשתות ואפילו לבשל את תבשילנו ולאפות את לחמנו וליטול את ידינו… לבסוף פסקו הגשמים ונתפזרו העבים וזרחה החמה. וכשיצאנו לחוץ ראינו שהאדמה משחקת בציציה ובפרחיה. ומקצה הארץ ועד קצותה באו רועים ועדריהם, ומן האדמה הרוויה עלה קול הצאן, ולעומתן ענו צפרי שמים. ושמחה גדולה היתה בעולם. לא נראתה שמחה כזו '. שמחה כזו!

[תשי"ט]

ב. בעל ה ‘אבנים’

מרבית ספריו של דב סדן קרויים 'אבן ': אבני שׂפה, אבני בוחן, אבני זכרון, אבני מפתן, והרי ספר זה שלפנינו: אבני בדק, וספרים שמכריזים על יציאתם לאור: אבני מועד, אבני -גבול.

אבנים, אבנים — ואכן נמצא מי ששאל לו למחברנו: ואימתי אתה מוציא אבני -בליסטראות שלך? הרעיון רעיון, אך ספק אם יגיע לכלל מעשה, שכּן בכל האבנים האלה אין אתה מוצא אחת מיוּדה במישהו. אמירתו של דב סדן בנחת נשמעת ואין אירוֹניוּתה פוגעת. דבריו של בעל האבנים, לגופם הם נאמרים, בכבוד הראוי לענין ולאיש; לא חימה ש 'יוצאת מן הכלים ' ולא קינאה שמעבירה על הדעת, ולא קרדום כבד. מקיים הוא: 'הוכיח תוכיח ' והוא יורד גם לסופו של אותו מיקרא: 'עמיתיך ', שאין ההוכחה גוררת אחריה ניתוק וסיום וסוף -פסוק, וההמשך הוא — העמיתוּת. ולא בלבד בענינים שהזמן גרמן, הבאים עם השטף ועשויים גם להסתחף, ואפשר אתה סבור: לא מן הדין לתת את הנפש עליהם, כזאת וכזאת ראינו כבר, אלא גם בפלוגתות תולדיות, בעניני ציבור וספרוּת, שלא גרפום הגלים והם נראים כ 'יציבים ' בתוך הנצח. אולם כהן זה שדיבורו בנחת אינו אץ לפיוסים ולריצויים: כך ראינוהו בענין השילומים והיחסים עם גרמניה; וכך אתה מוצא אותו גם ב 'אבני בדק ', בשאלת התפייסות הדור עם תופעות ואישים, כגון: עם היינה או עם שפינוזה ובנטייה שהבליחה להתפייס אף עם שבתי צבי.

לא, דב סדן אינו בא בבליסטראות ואינו מיידה אבניו. פעמים מסיע הוא אבני -גזית, מזיז זיזה אבנים שנראות כמן המסד, אך לעולם בלי התראווּת של שרירים ו 'כוחי -ועוצם -ידי '. מסת -המבוא, הפותחת את ספרנו, מערערת בעצם עמדות מקובלות, פורצת גדרים שהוקמו בידי סופרים ומבקרים כיוסף קלויזנר ופישל לחובר — מחברנו מטיל אור על מה ששרוי היה בצל, חושף נידח או נשכח או מוּסח, מבדיל ברוב דעת בין הקבע שיש לו שיוּר ובין הארעי שמבקש קיוּם ואין לו; הסעה כאן, הזזה שם — ואבנים מתכנסות למסד חדש; אמַת -בנין בידו — ואינו דוחה: אדרבא, ייכנסו בעלי -משנה ובעלי -מקרא ופחותים וענווים מהם; ההיסטוריה נשימתה ארוכה ופסקי -דינה פעמים תמוהים, ואפילו מוזרים כדי קוריוזיות (דומה, כי קוריוזים נמשכים אליו, והוא אף הוא הולך אחריהם. נעיין -נא ב 'הנמר וידידו המנמנם ', קונטרס מצומצם -כמות אך גדול בגורלות מוזרים שהוא מקפל בתוכו, גורלות בני עם שאין קץ למוזרותו, לתעיותיו ולטעויותיו: נצחיות, היסטוריות — ואקטואליות ). ידו על הדופק של קורות העם ועינו משוטטת על פני מרחבי דורות, וחיבה יתירה נודעת ממנו לקונפרונטציה עם עצמנו בזמנים, עם מהותה של ספרותנו לכל רוחב תולדתנו, לעימות עם מה שהיה, בין שנשכח ומעומעם ובין שהוא מבהיק מסוף ביתנו עד סופו. דומה, זו ראיית הבית כולו, בין שהוא היכל וארמון ובין שאינו אלא כמות שהוא, ובלבד שהחדרים מפולשים זה אל זה: יציצו -נא דורות ואישים ויצירות ויראו ויווכחו, לא כל מאָה שנה בראשית חדשה היא, ואשר 'כוּסה במַשאון ' הנה בא משב -רוח קל, ניעור -אבק — ומציצות אבנים טובות, חינניות, מזהירות.

אבנים טובות ומרגליות שזיוָן מבהיק דורות של ספרוּת וקורות אינן מעמעמות חינן ונוֹיָן של פשוטות מהן וצנועות מהן; אין דב סדן נוהג ללכת, כעדות עצמו ופעלו, רק אחרי ה 'פירמות ' הגדולות ובעלי -המוניטין. ולא שאינו מבחין בין העולה ברכב -אש ובין ההולך -ברגל, ולא הכל שווים לפני לבו ודעתו, אלא משום שמקור אחד מפרנס את כולם ומקיים חיוּתם.

ואבני -גבול שבין רשויות בין העבר והמתרחש, בית בית וחוץ, בין לשון ולשונות — מסיטות עצמן בהגותו ונתלשות ממקומן. יש נכר שמתביית, ויש פְּנים שמגלה דרכי 'הברחתו ' והוא חולם ורואה קירבה חדשה מעבר לריחוקים, ואינו חושש לגלות מדוּמוּת של קירבה.

האיש מסיע אבני -גויל, משחק פעמים גם בחלוקי -אבנים, עתים לשם שעשוע, ומתוך השעשוע בא הוא ומרים ביד קלה אבני -שיתין. אך דומני, כי שנים אחרונות מבליטות אותו במיוחד כאחד פסיפסר, אמן הפסיפס הספרותי: צירוף קטני -קטנים אל תמונה אחת שלמה, ססגונית. לעיני נתגלה בכל בכמה וכמה ממסותיו על משוררי יידיש: רוב בקיאות ושקידה חרוצה — פשיטא, אך פתאום אתה רואה את עצמך מהלך על רצפה שכולה נוי וחיוּת, עשויה במיפלס אחד, אין -שקע ואין -בליטה, וסיפור -מעשה ומחשבה והערכה וניתוח וביקורת שלובים ומזוּוָגים זה עם זה. ראה: על ה. לייויק, על יהואש, י "י שוארץ, לאֶיאֶלס, ועוד ועוד. מלאכת -מחשבת.

פעמים מעיף הוא לתוך חללנו, במעין משוּבה של כובד -ראש, אבן קטנה 'סתם ', כגון: 'השבולת והשדה ', שנצטרפו בה כמה וכמה חינים של שירה והגוּת ובינה. אבן -חמדה זוּטית הועפה, חזרה אלינו, מונחת לה בקרן -זוית אי -שַׁמית. והרי עשויה היא לרומם כל ספר -לימוד -ומקרא, לשמח כל לב צעיר.

בכל כשרון הנדודים של סדן עם מוטיב ופיתגם ובדיחה וצירוף פיוטי, בכל חיבת הוואריאציות שבו, איש בית הוא, בית ספרותנו כולו, על מוצאיו ומבואיו ופיתוליו. הערכתו הרבה את הפרוזה העגנונית וההזזית באה גם מתוך שהם למדו לחיות הוויות הרבה, הוויות של ישראל, לפרוש את מלוא המפה של חייו ותרבותו. הרבה אסכולות לישראל, הרבה פלגות ובתי מדרשות ובתי כנסת, וכל אחד מהם נוסח לו משלו — ואילו אנוּ מצוּוים, מפי ההיסטוריה ומפי הכורח האקטואלי, לדעת את 'הכּוֹליוּת ' על מיצויה, להכיר את האחדות שבריבוי הפנים.

אמנם פעמים אתה נתפס להרהור, שמא דוקא רוחב -הראייה גורם שיכלתו רבת -הסגולות כמו מצמצמת את עצמה ועדיין היא נתונה לגילויים בודדים או מצוּוָתים, לתופעות 'סגורות ' בתחומן: אישים, נושאים, מעשים; תודעת כוליות וטיפוחה ברוב ידיעה, ואילו העשייה: פיצולים של אור.

דב סדן השוקד על טיפוח כוליוּת זו, דבריו משאירים אותנו פעמים תוהים ושואלים לטיבם או ל 'מאין ולאן ' הפנים. הנחתו בדבר אפּיזודיותה של ספרותנו החדשה נראית סתורה על -ידי ד "ס עצמו, על -ידי כובד -הראש שבעשייתו. אף הנחה נכבדה זו שהוא מניח, כי 'היהדות תחילתה ואחריתה אמונה ' מה היא באה להשמיענו? אמונה זו — פניה המוחשיים מה הם, הם ויום -יום שלה ושבת שלה? מה מצוות מעמידה היא על הציבור ועל היחיד? אפשר לא נתחוורה אמירה זו דייה גם לבעליה, ואפשר אינו חייב במיצוי. אולם כוליות זו, שקוויה מרפרפים, מטפחת על אשליות רבות, ממוּסגרות,מהודקות או רופסות, ואף היא אם לא 'אבן שלמה וצדק ' — אבן -בדק ואבן -מסד היא לספרותנו ותרבותנו — רבת הדורות והקומות, שאינה לוקה ביוהרה של מתחילים וראשונים, אך אינה גורעת גם משיעור קומתה העצמי. הבית ביתנו, ומקומנו בו — לפי שיעור כוחנו, כמוֹת שהננו בנאמנות — ובאמונה.

[תשכ"ג]

שַׁלְּחֵנִי מִפָּנֶיךָ, אָחִי בַּתֵּבֵל

וֶאֱמֹר לִי שָׁלוֹם

בְּעֵמֶק -הַגְּשָׁמִים מִשְׁעוֹלִי מִתְפַּתֵּל

וְרַד כְּבָר הַיּוֹם — —

'יורד כבר היום ' — לאו דוקא. יומנו עלה, ו 'אני ' עם 'אנחנו ' ששילחו את עצמם זה אל זה כאל 'אח בתבל ', מתוך מהומיית אוכלוסין מתנצחים על קיום מועט ועלוב ועל משאות -נפש מרובות ונאות. 'שלחני ' — צליל מוּכר, ממרחקי -קדומים, קולו של אחד האבות לאחר שנאבק לילה עם שר של אומה, ובקשה בו וחינון וצו. אולם חדש ורענן הצירוף: 'בעמק -הגשמים ', והוא המרתק למשעול. מעתה קשוב הייתי לכל הבא ונשמע:

יָדֹעַ יָדַעְתִּי, כִּי אֵין עוֹד אֶל מִי

רַגְלִי לְשָׂרֵךְ

אוּלָם נִתְחַיַּבְתִּי לַכֹּסֶף שֶׁלִּי

וְהִנְנִי הוֹלֵךְ — —

הפסימיות -ככלות -הכל, זו אשליית ידיעת הכל, ודאי שוטטה כערפל גם בתוכנו באותם הימים, אך בפתאום נמצאנו עומדים במרחב פלוש להליכה: 'נתחייבתי לכוסף שלי '. הרי אותו 'כוסף החיים שבנו אומר: הכל אפשר ', והוא חרות על הלוחות בתמרורי דרכינו, הרי זו חובת ההליכה, הכרח ההליכה. —

כך הקבלתי, וכך הקבילו עמי ריעים ועמיתים, קהל ועדה, את פני 'פלא גמע ', ואנו על נהרות פולין, שם שרים היינו לעם ולנו את שיר עצמוּתנו — —

כלום נעלם מאתנו כי שיר זה, כחבריו לספר, שיר -יחיד הוא, ולא ביקש להיות לנו פה ושליח? — ואף -על -פי -כן: 'אמצא מדורה של ההר ', 'יעטו עלי תנים '. ליווּני השורות, ארחו לדרך — והן הולכות, הולכות.

הימים ההם והסביבה, הקרובה והרחוקה, חיזרו אחרי השיר ההצהרתי, המזדהה, ויש מבין השרים שהרימו קולם, כי תעבור רינתם במחנה. אך אנחנו נמצאנו קשובים לשיר -היחיד של ש ' שלום, 'תולשים ' כביכול שורות שתהיינה עמנו, ש 'יצאנו לבקש את עצמנו ':

חַי אֲנִי וְחַי הַזְּמַן הַהֵלֶךְ

אִם לֹא קוֹלֵנוּ הוּא שֶׁשָּׂח לַתֹּהוּ

האדמה שמתוכה 'נתלשו ' השורות אי -אפשר להתכחש לה: היא נפרדה מאדם ומכוכבים ובכל יום ויום ניגש אלינו ערב, כשהוא יוגן באלטרנטיבת -נצחים: המשך או חדלון; לא נברח ממנו, ואף -על -פי -כן — —

קשב שבנו הבחין במשאבי שירו של ש ' שלום, בבאר שכרה במעמקים, ומעלה משם זרם שני, פנימי, סמוי לכאורה — אך גלוי. זרמים שנים אלה זה לפנים מזה, לחוד ויחדיו, חבורים ונתוקים, 'ליד ' ו 'מעל ' — ואנחנו נשואי גליהם. בעצם, זרמים אלה כלום לא בתוכנו הם, הנה ירום זה וגבר והנה ינמיך וירד ללחוך הקרקעית. 'אנחנו אנשים שנולדנו לרצות ' 'ורק את עצמנו נעשה ונשמע ' — מכוּוָן היה הקול אל ניגוננו, 'ואנחנו רבים ', ואף דומה עלינו: אחים ואחיות, 'ופקדנו המפקד וקראָנו המגור '. אף שורות אחרות של 'הרוצים ' היו שלנו, מוכנים היינו בלי מבוכה להיות 'נתבעים ונותנים את הדין ', והיה זה קולנו שקרא: 'אנחנו השעונים הדופקים אל הפדות ' — ונפשנו צעירה ועמוסה 'משא תולדה '. ואפילו שיר קהלתי, האומר 'הבל בכינו, דפקנו בשער ', מטיח הטחת -אגרופים על הלב: 'אנחנו גדלים ואבדננו עמנו ', אפילו הוא, נהר זה, שחור, אפל, מושיט במפתיע, ובאורח טבעי, שורה מצילה מתוך השבולת:

וְאִם פַּעַם אָהַבְנוּ — לְעוֹלָם לֹא נָנוּחַ — —

כמו נתחזק קיומנו: בביזויים ובגוויעות, בהתנכרויות שהתנכרנו ובאהבות שאהבנו רחוק וקרוב, עם ומשפחה, ירושלים וּוילנה — בלי נדר ובלי שבועה: 'לעולם לא ננוח ' — —

שירים אלה ואחרים כיוצא בהם, בוואריאציות, הספק מחלחל בהם אך לא מכלה ('ידע כי רוּמה ולשוב לא ההין '); פעמים משוּלים הם לאילן נטוע על פי יאוש: צופה בו, אך אדמה לו, לשרשיו, ונופו מְקַשֶׁת אל מעבר מזה; פעמים משולים הם לכורים שרויים באופל מיכרות, אך אור מיטלטל בידיהם כפנס וניצנוציו עתידים להוליך אל פתחו של יום גדול — —

אכן, היה מן החידוש, מן המבשר ב 'פלא גמע '. כבר נדמו שירי הגלבוע של א ' שלונסקי, שנדד אל 'כרכיאל ' עמוס אבני -בוהן; נשמת 'ההירואיקה ' ו 'אנקריאון על קוטב העצבון ' של אצ "ג נתגלגלה ב 'כלב -בית '; הנאמנות המסדה 'ית של יצחק למדן לא היתה בה עוד אותה סלעות ראשונה לא בתוך 'ברתמה המשולשת ' ולא 'במעלה עקרבים '; ליבבו אמנם שירי רחל בחן -ראשית ובתוגת -אחרית, אך כוחם וגבורתם היה באותו רפיון שאינו מסתיר ואינו מצעיף, באותן לאיטות -חשאין של שפתיים נעות בטרם פרידה עולמית — —

שירי 'פלא גמע ' באו מן הארץ, ממציאות דור נמלט מן ההרס אל הבנין, שופעים איטנסיביות, והיה בהם איזה איזון בין הפתיטי והאינטימי, בין הקדום והמיוּחל, בין הזעקה והדמי ('מעשה באדם: ואם עדיין לא מת הרי הוא עוד חי, צועק ושואל, מתבדח אולי '…). המשורר תופס ביודעין מרובה, ואם סיכון בתנופה — השיר יציל. עובד שירה הוא, מאמין שירה, ואם פולחן כאן — צורה כאן, אך למעלה ממנה — שליחות של שירה.

החידוש שב 'פלא גמע ' לא העלים כי המשורר יוצא מאיזה נקודה רמה, מגדלית בשירה העברית, כי ממשיך הוא. בשירים כמו 'בכרך הזר ', 'ידיד נפש ' ו 'ישנו איש ' הבחנת על נקלה בנות לקול הביאליקי. הקשבנו:

וּמֶה עָרֵב מֵעֶצֶב זֶה

לִהְיוֹת דּוֹלֵק יָחִיד כַּסְּנֶה

וְלִהְיוֹת אֻכָּל, אֻכָּל עַד תֹּם

בְּמַעֲבֵה הַכְּרָךְ, בַּעֲרֹב יוֹם

וזכרנו:

כִּי מָה הַכְּאֵב וּמָה הַחֲלוֹם

הַבָּאִים אַט עִם צֵאת הַיּוֹם

וּמוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב הַתָּם

אֶל קַצְוֵי-עַד, אֶל אַחֲרִית יָם

אותו ניגון יאמבי, ערבִּי ועָרב, ואם כי רוחות שונות מתהלכות כאן לעת -ערב. מצפים היינו אמנם לראשית חדשה ולשירתה, ועדיין בציפייתנו עמדנו, אך כבר שימחונו חוליות חדשות המשתרשות בקודמותיהן, הן ואותם טורים בש ' שלום שהם כ 'צליל בצליל '. ברכנו הנהנין על החדש, ונכבשנו לבשורתו. חדש זה עליו מודיע בקול השיר 'פלא גמע ', שעל שמו נקרא הספר כולו, והוא איווּי וציווּי כאחד:

פְּשֹׁט הַלְּבוּשׁ וּצְלֹל בָּרַחַשׁ וּבָרֶטֶט

כָּל מַגָּע — גִּלּוּי, כָּל דְּמוּת חָזוֹן שׁוֹתֶתֶת

בַּאֲשֶׁר תָּנוּד, בַּאֲשֶׁר תָּנוּחַ

נָח עִמְּךָ הַסּוֹד, נָד עִמְּךָ הָרוּחַ — —

לא הנגלה — כי אם הנסתר הפלאי; וכל העולם כולו, אף הרתוק לכאורה אל קיומו — זרימה הוא של רחשים וריטוטים ומגעים ודמויות, ואתה אינך סתכלן באובייקטים נחים כי אם אחד אמודאי צולל בתנועה יקומית זו שאינה פוסקת. היתה איזו אכסטאזה, כמעט רליגיוזית, בראיית -פלאים זו, אף על פי שהוכרז כי 'אדם האל ', והיתה איזו צעירות כובשת, רעננה, ואם שצהלה לקראת חיים ולקראת מוות כאחד!

ראייה היא מעבר לדברים, מיתאפיסית. הכל — רמז למשהו לא הגוי בשם. כל אובייקט לא את עצמו בלבד הוא מייצג כי אם רבים, ויחסים עמוקים בינם לבין עצמם, בינם לבין העת, בינם לבין השתיקות והתפילות ('לא הכל כה פשוט '). העצמים כך, והמלים המבקשות לשאת אותם מרגישות בכובד מהותם הפנימית, וכשהן מצטרפות יחד מקבלות הן תנופה רחבה של הֶקשרים ומשמעויות; סמלים הן, והשיר — שוב לא יפורש פירוש אחד מחייב, ונותן בידינו אפשרות לא -אחת לתרגמו לעצמנו.

נשתבחו השירים במידה גדולה: בניגוניות שבהם. התיבה 'ניגון ' רבת -צורות חוזרת ונשנית בכמה וכמה משיריו, ונשמעת במובלט בשיר 'מחול ' הבא ב 'ספר השירים והסוניטות ' בסמיכות לסוניטות:

נַגְּנוּ, נַגְּנוּ, נִבְלֵי חַיַּי הָעֶרֶב

זַמְּרוּ, זַמְּרוּ מַנְגִּינוֹתַי בְּלִי הֶרֶף.

אפשר רמיניסצנציה של חסידות כאן, של בית -רבי, שהניגון מפרנסו בחול ובחג. אולם השירה העברית נוטה אל היסוד הניגוני, אל הכינור ('נפש חיה וממללה '). ושמא לא מקריים הם אותם 'כוכבים הרוקדים עמו בדלף ההיוּלי ' לנגינת נבלי -חייו: הן 'כוכבינו הנודדים ' תופשי כינור היו; ניגון הביאו ובניגון הזינו שמחותינו.

יסוד ניגוני זה מקוּים גם בסוניטות ('האֵם המנגנה בכינור ') אולם בולט בהן כבר היסוד הארכיטקטוני, הבנייה. במחי -יד, כבמפתיע, בלי שנשגיח בכך קודם, עומד המשורר במחיצתו של אחד פסָל בשירתנו, — הוא שאול טשרניחובסקי. אפשר עצם הסוניטה מקרבת, ה 'כליל ', אפשר אורח -השיר, מבנהו, ואפשר דרך הפיסול, הגילוף מחויב הצורה. אולם לא הטכניקה בלבד, אף לא הצורה בלבד, בין שהיא בחירית ובין שהשרירות בה מרובה. רשאים אנו, כמדומי, לומר: בנייה כאן, שכל לבינה שלמה כשלעצמה, ובשעה שהיא ניתנת ומקובעת בבניין, בצרור, ב 'כליל ', היא חוזרת ומתחברת לשלמות, הווה אחדות. החומר, שהמשורר עושה בו, עתים דומה הוא ללַבָּה, אך הוא קורש, קופא, 'נרצע ' ביד בנאית.

שלושה אגפים לסוניטות שלפנינו, ושלושה הם השוררים בהם: הגבר, האשה, הילד. האירוטיקה, הטמפרמנט האירוטי, מתוחם במשולש וטבוע בהרגשת חטא:

רָאִיתִי עוֹלָם בְּיָפְיוֹ — וְאָדָם בְּתוֹכוֹ כְּמִכְשׁוֹל

'מכשול ' חי זה, רדוף הרגשת החטא, מדמה למצוא כיפורים לעצמו בהרגשה כי אין לו ממשוּת בעולם זוּלתי: הפּרידה הנצחת — כלומר: המוות הגואל. מה שאין כן האשה, ש 'עורה כמסך על שלהבת ', משוחחת היא בפשטות נלבבת עם אלהים:

הַבֵּט מִזְּבוּלְךָ: בִּתְּךָ בַּתֵּבֵל מִשְׁתּוֹבֶבֶת

נאה וחיונית בנשיות, מתעלה בגעגועי אמהוּת (סוניטה י ') והמשורר מתעלה ומתנאה עמה, אך זיקתה למשאת הנפש של הדור החלוצי, לגאולה מרתיעה אותנו באמירה הגלויה, המצהירה (סוניטה י "א ).

ושוב מרים המשורר את ידו השירית וגובר ב 'חנינא בני ', שהיה בפי אמו 'מזמור ליגון הרודם '. עתה שנולד 'יש לא עינים שאין בהן דלת לסגור ' — כל עולם הנגלה נפתח לפניו, רעב מראות הוא ופקוח לקראתם, אך נושא בתוכו, בגלגולם של עולמות, אוצרות יקום שפונים:

וְאֵין לְךָ אֶבֶן בַּדֶּרֶךְ שֶׁאֲנִי בְּדָמִי לֹא אֶזְכֹּר

וְאֵין לְךָ עֶצֶב בַּזְּמָן שֶׁבִּדְמִי לְבָבִי לֹא יֹאכַל —

והוא התחלה, בראשית תמימה, שלמה, ו 'אין חטא שיעכיר את נגהו '.

אוצרות -יקום בתוכו — וקורות עם הוא עמוס, מזדהה עם הכל. הוא שעקד עצמו על ההר וערך בו את המוקד; שומע קול מסיני; חוצב הלוחות; עובר במדבר, אך עילויו ביעוד:

לִשְׁמֹור עַל פָּנָיו שֶׁל אָדָם הַצּוֹפִים לִקְרָאתִי מִן הַיְאוֹר

עַל דּוּגִית שֶׁשָּׁטָה עַל הַיָּם, עַל עָנָן, עַל קַו שֶׁמֶשׁ בַּשַּׁחַר

לִשְׁמֹר עַל הַזִּיו הַצּוֹלֵל הַנֶּאֱחָז בַּמְּצִיאוּת בִּרְגָעָיו

חנינא זה — הלב ראה בו אחדות 'המזוּמר והמזמור ' — מזמור חיינו, מאוויים כמוסים, לא -הגויים ואפשר: לא -יבואו, נאחזו בו. הוא היה בת -הצחוק הנעלמה של הויתור, של המכאוב והיסורים, הפתח לאור, לשמש ולעתיד מתוך המיכרה העמוק בו עמדנו וחצבנו — —

ב 'אני ', ביחיד, מקופלים היו הרבים, והשיר שלא קרא לדברים בשמם, — עליו התרפקנו. ורפו ידינו לשיר המפורש של השליחות והעתיד. והן ש ' שלום — שמו עצמו הֶסתר -פנים, וכל מקום מן המקומות בעולם וכל רגע מן הזמן שהם כומסי סוד — לבו ושירו לכוּדים מיד בפלא. בחלום ובסוד ובפלא נתגלה לנו מיטבו של ש ' שלום. בשיר היחיד מצאת את עצמך כאחד מן הציבור, בבריחת השיר מן האקטואלי — חשת נשימתם החמה של רחוקים וקרובים ביותר. המגע עם ה 'נצח ' — נטע הרגשת עפר הדרכים, הזרימה באפיקים. השורות הקרוצות מחומר החלום והמסתורין — גילו פני עולם של ממש. כאן זכה המשורר — וזכינו אנחנו לגמוע פלא.

לימים חזרנו ועמדנו עם המשורר 'פנים אל פנים ' מול החיים. חזרנו 'להיות כימים שהיו ', והשיר התפלל:

תְּנֵנִי לִקְשׁוֹת כַּסְּלָעִים שֶׁיְּצָאוּךָ

כַּכְּרִית שֶׁנָּבְעָה מִמְּקוֹרְךָ וַתִּקְרֹשׁ

שִׂימֵנִי עָנָן בְּכַפְּךָ, כִּי אָנוּחָה

אַכְזָר כְּמוֹתְךָ וְנִשְׂגָּב וְקָדוֹשׁ —

התפלל השיר — וענה לו הקשב.

א. בחליל היגונים

איזו ‘רוממות עצובה’ שרויה עתה על צידי דרכים גליליים אלו הגולשים אל שדמות העמק. רוח של מיתוס עבכרי קדמון מרחף מסביב. ההר, הוא התבור, הקורא מאז ‘לעלומים הגדולים היפים’ לעלות, להתגבּה כמוהו — היה ל ‘הר העקדה’. לא עוד אי -שם הוא, לא בארץ מוריה רחוקה — כאן, ממולנו הוא. הנה האש והעצים, והנה — —

המשורר הוא שחולל את התמורה בנוף. לא שעירטלו מפריחותיו, אך הלבישו בגדי-חרדות. זה המשורר כפה עלינו את ההר, הר העקדה.

בכוח היגון ובכוח השיר.

האב לא שמע קול אלוהים אומר לו. לבה של הבת, נפעם ל ‘עוגבי ישראל מנגנים למלכות’, הוא שקרא אל עצמו; כי ‘מי מנגד יעמוד ביום קרב ומסה’? הלא בת היא לדור הפוקד על נפשו, המנצח על עצמו. האב איננו עוד אותו אב קדמון, פאטריארכלי, שלם באמונתו, תמים עם אלוהיו האכזריים, המוליך בשחרית היקום את הנער, בלי שאול את פי הקול להיכן ולמה ומבלי לומר דבר לבן היחיד ולאֵם, עלובה שֶׁאָשרה בא לה כמתת אחרונה, ככלות ייחולה. האב הנה הוא עומד בשער:

הוֹי, הָרֶכֶב, עֲצֹר! יֵש עוֹד מַה לְּהַתְרִיעַ

פאטריוט של אדמה זו, אשר לתוכה הגיר את ‘עסיס חיוּתו’, אינו נרתע כלל וכלל לגלות לנו ‘חולשתו’:

…וְכִי לָמָּה הַתֵּמַהּ

יֵשׁ עוֹד פַּעַם רְאוֹת אֶת חִיּוּת הַצַּמּוֹת…

‘חיות הצמות’! העומד פה בשער, הנושא תפילה בלבו כי ייעצר הרכב, הוא האוהב בשעת הפרידה: האב האוהב והאוהב שבאב. אל פיסגת השעה יעלה ויתרומם: ה ‘אחות לגורל’ היתה לבת לו והוא לה לאב:

דָּבָר לֹא הֻגַּד בְּאָזְנֵי הַבָּנוֹת…

הבנות, בנותי. אברהם אבינו, ‘אתה עקדת מזבח אחד’, ואני — ‘הנה אראה את הרכב שוטף’ — רכבן של הבנות הוא ש ‘בעצב נולדו ואל גיל נועדו’ — הבנות כולן. בשם בתי אני גם לא אקרא, עלוּמת -שם היא מול ‘ההר המכלה עלוּמים’: היא הבת של כולנו; היא — הבנות.

אכן, העקדה, המלאך (‘הגולש מן התכלת’), האיל בסבך (‘לא נראה’) מלים עברית מני אז הן, שהיו לסמלים ולמוטיבים והלכו עמנו אל אשר הלכנו ונדדו עמנו, ולא מעט גם לבדן, בחיים ובשירה. לא בהר הכפוּי עלינו בנוף הגלילי עיקר כוחה של שירה זו ולא במוטיבים אלה הניגון, הייחוד שבניגון. אין כל זה אלא מעין אוברטיורה מוּדעת-צלילים. צלילים אלה, מתוך שהם מוּכרים, עשויים אולי גם להרתיענו לרגע, אך כיוָן שמצאו אחיזה בנפש, סוגרים הם עליה מעברים, תוחמים תחום אורה, ‘מכשירים’ אותנו לבוא לפני-ולפנים של השירה עצמה.

מצויים אנו, איפוא, בתחומה של העקדה, אך לא בא המשכה המסורתי ולא בא סופה: אותה הבטחה, נצחית כשמים, מאירה ככוכביהם וגדולה כים וחולותיו. ‘אם גם יגבה יומו של העם… שופרות הנצחונות יריעו’ — אך לא יעירו עוד את הבנות: ‘ישנות אתן, בנות’. כבש המשורר זעקתו, אף לא פירש בשם המוות וקרא תחתיו בשם שכנה רחוקה שלו (‘שינה’), אך כמה חזקה שורה עצורה זו שהיא כובשת אותנו במפתיע — באין-קול, בדממה מסערת.

שלא כבאותה פרשת-הנסיון הקדומה, שהיא כולה גברית בנפשות הפועלות ובמצוקות שלהן, משאירה באֵלם ובנשייה את שרה אמנו, משל אינה מנוֹפוֹ של הענין — מוצאים אנו כאן מיד את האשה והאם. לבוּשת-שחורים מתלווה היא אל האב. יחדיו מייחדים הם לעצמם אותו מקום בו גוועה הבת, ‘חותרים להגיע אל שורש אחרון הרהוריה’ וכמו נשבעים ונודרים הנדר להזדהות עמה ללא שיוּר בשעתם הגדולה, הסופית כי תבוא; יחדיו הם חוזרים ויוצאים ‘לראות בחיים’, בנהר רחב-הזרם, בנהר מוּכּה-החורב.

השלושה יחדיו. אך בעדנת נפש דמוּמה מצטדד האוהב, שלא תכביד נוכחותו על פגישת האוהבות… מצטדד וקשוּב מתוכו אל אותן השעות שגעגועיה ויגונה של האם מרקידות את הבת ב ‘מחול הפרפר שנושא שמחות לא נודעו’, מאזין אל השעות כאשר ‘בדייה היא המוות וּודאי רק החיים’, ואף אל אותה שעה בה גוברת הוודאוּת האחרונה, ודאוּתוֹ של התל. קשוב מן הצד, ורואה אל הלב:

מָה רַבִּים הַשִּׁירִים אֲשֶׁר עִם לִבָּה לְשׁוֹרֵר לָךְ —

השירים השמורים עם האם, אשר הושרו ואשר ביקשו להישמע ולא זכו. גדולה הבת מתחת לתל ועדין ‘הטיפול’ שהיא מטפלת באם האבלה. משמשגיחה היא בחולשת-דעתה פותחת היא ואומרת לאמא בפשטות רוגעת ומרגיעה:

תְּנִינִי, אִמִּי, וַאֲנִי כָּל שִׁירַיִךְ יָפִים לָךְ אָשִׁירָה

תניני — ואני! הדור השני מבטיח לבצע מה שנבצר מאבותיו. הבטחה זו, שמבטחת הבת מתחת לתל, יותר משהיא מדברת על הלב ומנחמתו — מרעשת היא אותו עלינו. ‘האָרנים בוכים’, אך האֵם רק מקשבת… בקשב עצוּר זה של האם, כבאותו פסוק מאוּפק של האב: ‘ישנות אתן, בנות’, רואה אתה את המשורר בנתיב-יגוניו מוּבל ביד השירה ‘צחת החלונות’. הבת חוזרת אל האב. 'ידך בידי וכתפך על כתפי ' — כך הולכים עתה שניהם יחדיו הליכת אוהבים.

הליכה זו שלוש הן כברות-דרכה ושלוש חניותיה: חיים שחיתה הבת, צידי הדרכים במקום בו כרעה, והתל, אותו תל…

חיים שחיתה? מי היא וחייה מה היו? — והיא אינה בלתי-אם ‘שבולת’. ביקש המשורר, אשר ‘סובב תמיד במעגלות האדמה’ לערוך דמות לה ולא מצא לה נאה מן השבולת שבשדה. וייחודה של זו שגדלה ‘בצידי שדמותי כבדות הרשרוש’. דבר זה — ‘מן הצד’ — כתוב ושנוי ומשולש בהבלט ובהדגש: ‘בצידי הדרכים את הלכת’; ‘כתום תמיד מצטדד לו’; ‘אל הקיר כלפנים תידחק עניווּת’. לאמור: תכונת -התכונות: הענווה והצניעות.

אותה שבולת ענוּוה בת-האדמה היא וממנה לה שאר סגולותיה: תמיהות של ערב והגות -שחרית, ממנה לה החיוכים המאירים והחרדות לפלא ולסוד. ואף באותה ‘אילת על נחל’, שאליה חוזר וממשיל המשורר את הבת, אתה מוצא תכונות -השתייה האמורות: ההצטדדוּת הזכּה, תום העינים הרהוּיות; הדמות היא אחת בכפל סמלים.

ומה ששיירו בביאוגרפיה ולא מיצו סמלים אלה משלימה באזנינו ה’דממה' בסיפורה: ורוּדה היתה הילדוּת. הוליכה אותה אהבת אם וניענעה את ערשה אמא-אדמה. ודאי היא גם פחדים בארץ זו ולילות נתעוררו בבכי, אך שב החלום בתפארתו. גדלה הבת — וגדלה התהייה על חידת היקום, על הנעלם שב ‘יש’. אך הנה באה האם השלישית, ‘נשמת המכורה’. בסערה היא באה, מריעים הנערים לקראתה — והימנון בפינו לבת המיוּחלת, ברכת חלומנו. אכן, נערה חדשה זו אף היא אינה אחדות, נפשה אינה ‘מיקשה’. יודעת היא ניגודים שבין עולם-פּנים ועולם-חוץ, בין חשאי ורעש, ואף מתייסרת בקרעים שבין היחיד והציבור, בין החלום החפשי במרחקיו ובין רתוקיו של היום. מרַדים בה וחרדות, ועליה עומד עולם, פותח ידו, רחבה, שדלנית, עשירת פיוסים: צליל וקו, ניב ותנועת הגוף. ובמחול — ‘הלכו תקוות של אומה מחודשת ודיברה מנוּ נפש של בת ישראל’. לא שהנפש צימצמה את עצמה מתוך חשש לדחיקת רגלי השכינה של האוּמה ולא שניטשטשה: נשרו המחיצות בין האחד והרבים, ואחדות חדשה, לא כופה ולא כפויה, קמה, סוגרת מבחוץ ומשחררת מבפנים.

אלה תולדות אותה שבולת ו’כזאת היא'. מעטים קורותיה וקצרים ימיה:

הַשִּׁבֹּלֶת עוֹמְדָה הַעֲלוֹת

מֵחֶבְיוֹן גִּבְעוֹלָהּ אֶת הַמֶּגֶד

ולא העלתהו עוד. ‘נקצרה שבלתי בלא עת’ — — — ב’צידה של הדרך' כרעה נפלה כשם שעמדה כל ימיה ב’צידי השדמה'. הקץ הטבוע בחותם אמיתם של החיים; אין לו לאדם במותו אלא מה שהיה בחייו.

בפני האדמה, ממנה ינקה השבולת זקיפותה, עומד המשורר האב, ולא ניתקוֹ ממנה אף ניתוקה של הבת. עמידה זו, כתרים שהוא קושר לראש האדמה, עיטורים שהוא מעטרה, שאלת ‘הגידי’ שבפיו, מעלים בבלי-דעת הדי עמידה של דור קודם ומשוררו ‘בשדה’. אך לא כעני עומד הוא כאן: עשיר ועני הוא כאחד, עשיר בכל אשר נתן לאדמה ועני אחרי נתינה אחרונה:

יַשְּׁנִינִי יַשֵּׁן כְּיַשֵּׁן שִׁבָּלְתִּי הַשְּׁדוּדָה בְּחֵיקֵךְ

שדוד משבלתו מתייחד המשורר עם תילה. שעת הדימדומים, שעת הגעגועים הגדולה מבקשת ‘להשהוֹת את האור בנשמה’ שלא יסוף. באורצל מתרקמת ממשות הבת ואגדת היוּתה ולכתה. הנה היא כאן כאותה חסידה (חיבה יתירה נודעת לה לחסידה מן המשורר עוד מאז, ואת נתיבה נזכור מ ‘משעולים לאופק’), המהלכת בחלקת החציר הסמוכה, והנה מַשק כנפיים ומעוף אחרון. שיר בפרוזה זה על הממשוּת החלומית מנגינת-יגונים נפלאה היא על פי החליל. כאחד מפרקי רבינדראנת טאגורי, ההולכים עמנו ביפיים הרחוק…

במירוץ שבטבע הוא שב ומוצא אותה. היא קיימת בכל התמורות שאינן פוסקות: שקיעתה בוערת בזריחות היפות ודמותה צפה עם דמימת רעשו של יום; הנה היא בחליפות השנה: בצהרי יום אלולי, בתום הקיץ (ככלות כל קציר רק לא ‘קציר הדוי’) ובליל כסלו מעמיק הגות. בריתמוס השינויים הנצחי, יבקש את האחת שנפשה נשארת, הולך ואוסף כל יפה, אדוּק בו, מקיים אותו.

רבים הקולות, קול הטבע בהוד ובכוח, אך מכולם האבדן מדבר: ‘הבנות בערבות דומיה’. ללא נחמה. ואם כי חיי העם פתחו בספירה חדשה ‘והנעורים צובאים על באר הנחמות’, לא חופרה עדיין הבאר להעלות מתוכה נחמה לאבל אב. ואשר שאל מעצמו ושמענו בצלילי הפתיחה: ‘לשתוק’ אותה, להזדהות עמה בשעות החיים ובשעתה אחרונה, חוזר הוא ומשמיענו בצלילים אחרונים, בצלילי-הסיום.

לא קינת אב על מות לבת לפנינו — הקולות הלא נחבאים הם ועצורים מקינה.

לא הטחת דברים כלפי שמים וגורל; אף כלפי האדמה, אשר נאמן לה בברית כל הימים והיא אף היא היתה עתירת אמהוּת, יותר משהוא מתריס כלפיה, עומד הוא ומבקש תשובה: הגידי, איכה. איכה שוּדדתי.

לא צידוק הדין ואף לא שידול הלב במרגועי חברה וציבור. אכן, מבקיע אלינו גם דבר הנופלים ועולות תרועות הגאולה, אך הם שבים ונאספים עד מהרה.

לפנינו — ספר האהבה לבת, ספר המבקש ‘להשהות את האור בנשמה’. כי על כן ספר של שירי פרידה לפנינו:

נִפְרָדִים הַשְּׁבִילִים וּפוֹרְשִׂים עַד אֵי-שָׁם בַּמֶּרְחָב יִפָּגְשׁוּ

איווּי האיווּיים הוא:

אַיּוֹ הוּא זֶה צְלִיל הַקְּסָמִים יַעֲלֵךְ מִן הָאַיִן

חַיָּה, עֲטוּפַת מִטְפַּחְתֵּךְ הַכְּתֻמָּה

בחליל יגוניו תינה לפנינו האוהב את היפה שבנופים, בנופיה, אך נפשו אל הנוף האחד, ‘אל נוף בו אוּכל לפגשך’. עתה הנה נפגשו שניהם כאן, בשיר זה ‘מול הר העקדה’. שירי הפרידה היו עתה, כתמיד, לשירת פגישתם של האוהבים.

שיר זה קורץ מן היגון, אך הוא גם הוא, השיר, עיצב את היגון, צר דמותו. לא פאתוס ולא דיכדוך. סימפוניית קולות של אדמה וטבע ונוף ולב על השבולת השדוּדה. הנאמנים מספרים את עצמם, והשירים-הקטעים מצטרפים לפואימה אחת, פואימת היופי האובד.

השיר והיגון — שניהם ‘ראשונים’ הם, שניהם בחינת אב ובחינת בן, זה מתפרנס מזה ואחד מרים את חברו, עד אשר קמה מציאות זו של מרומים אנושיים. בשיר וביגון הגיע אליהם המשורר, וכוכב האהבה עליו.

[תש "ט ]

ב. לאור ברקים בחלונו

ספרו של יהושע רבינוב ‘ברקים בחלון’ מכובד וכבד משאר ספריו, שמאדמתם קובץ וחובר. הארץ מזועזעת, ואנחנו מבקשים אדמה מעט, קיימת ויציבה. אפשר שהעם, עמנו, אינו אלא צרור קורות עבר, זה אל זה אמרנו: הוא יהיה בתפארה, ואנו — בני עתידו. אפשר ימים אחרונים מחזקים הרגשה, כי כוכב-הלכת שלנו הולך לאבדון, אך אנו רוצים לגדל פרחים וילדים, לשמוע שירת כוכבים וציפרים, לראות הדברים כמות-שהם, בפני עצמם ובמחובר, בחנוֹתם ובזרימתם. יריעות אהלינו וצריפנו בידרנו, חלונות קרענו, עמדנו מול ברקים, והם, כדרכם, עלולים היו לפגוע, אך הם האירו בתינו במפולש, ופעמים הרבה הושטנו, צעירים, ידינו אליהם, לצוד אותם, כאותו ילד אגדי שידו המושטת הרתיעה מהמתכת הנוצצת והושטה אל הגחלת הבוערת. אולי נכווינו, אולי היינו כבדי-פה, מגמגמים במלים, אך לא גימגמנו במעשינו.

‘היודעים הם בכרכים’? — כך נתכּנה שיר קטן של רבינוב, דומה: בכור -שיריו שראה אור חיי-הדפוס; השיר נעדר מספרנו זה, אך שמור הוא בזכרון שנים-שנים. שורה תמימה זו אפשר שהיא מגלה את הסגולי והגורלי שבנו. חזרנו מדרכים רחוקות, מכרכי -עולם אל כיברת-ארץ, ואמרנו: כאן יהיה כפר מולדת. ודאי, לא מוז’יקים היינו בעינינו, ולא הרהיבה אותנו שירת המוז’יצ’וק, בין שהוא ישן שנת חרפו ובין שהוא ער עירות קיץ. ביקשנו תחילתה של מסילה שאבדה לנו מרוב הליכות ותעיות. את מגעינו עם היקום אמרנו לקיים על-ידי איזה ממש ולוּ מצומצם; מתוכו וממנו — כך אמרנו בלבבנו — נגיע אל החלומות, ואת הכוכבים התועים והנידכים נמצא בלילות ארץ מועטה אך יעודה.

יהושע רבינוב אחד הוא מאותה כיתת אומרי שירה ארץ-ישראלית, שבטחה בחלקה המועטה, כי תוציא לחם ואור ונוי ושירה; וכי אותו עמק סגור בין הררי-תבל הוא פתחו של עולם. אותה כיתת משוררים, אפילו לא נדברו אנשיה זה אל זה, לא ידעו אולי מה מעמסה מטעינים הם על גבם, אך הם ידעו, כי על גב אדמה אפשר להעמיס, וכי כושר-עומסה רב.

ורבינוב הוא-הוא כל הימים, והימים רבים, כארבעים שנה. עתה כי בא לכנס, הירבה להשמיט, לגנוז, התאכזר -התנכר אל ילידי רוחו; אכן, לא מעטים הם החיבוטים, ואף ענות -הנפש, של כינוס עצמי מקץ שנים עשרות. ודאי, לא הרי ‘סתיו בעמק’ ו’קציר בחמסין' בתשכ "ג כהרי אותו סתיו ואותו קציר בשנות העשרים והשלושים, אך היתה ראשונות בהם, בעצם מאווי זה לעשותם בני-בית בפיוט העברי, בהם וכן ב’ריקוד' ובשירים אחרים. בז’רגון הביקורתי דעכשיו שגורה על פי רבים התיבה ‘אותנטית’, אך כשנאמר על-ידנו לפני שנים בפשטות עברית: כֶּנוּת, היו מלעיגים: ‘שירת הכֶנוּת’, ובין המלעיגים כאלה שראו את עצמם ‘גבירים אדירים’, שהכל בידם, ולימים נתחוור שאינם אלא אביוני -שיר, חוזרים על פתחי עשירי עולם.

ודאי: שינויי-עתים וחילופי-זמנים עושים את שלהם, ידם כבדה, אף אכזרית, אך גם ההווה עתיד להיות עבר, ולא עוד אלא פעמים נדמה שהוא-הוא בעצם עבר. תורע הוא אמנם כי חדש הוא, ולאמיתו של דבר גלגולו של ניגון הוא משנות העשרים, ניגון ישן, מרופט.

לאור ברקים בחלום משתהה מבטנו עתים קרובות על שורות ‘לזכר’ ו’לנשמת'. קברים הרבה חצבנו בתוכנו, ורב אשר אבד; לא מעטים מבינינו עמדו עם המשורר ‘מול הר העקדה’ — ספר קטן אך גדול בתוגתו, בשירת אמיתו, וראוי הוא להינתן בידי כל צעיר וצעירה בישראל שלבם פתוח אל יפי חיים שניגר.

לאחר ‘הר העקדה’ זינק המשורר זינוק נועז ב’שירת אמיתי' — ספר -שירה שאדמת הגולה מקופלת תחתיו בראשיתו והוא סיפור ריקמת חיי יחיד ועדה, קורות אהבה הבונה קורת -בית, והסערה עולה בחלונותיו שדור שני נשקף בהם; ראשיתו התרוננות, ולבו — מאבקים ויסורי עם ומשפחה, ואחרוני פרקיו שקויים תוגת השיבה אל ארץ-החיים. פואימה רבת מיגוונת וצורות, שנלבבוּת לירית גרה בה בכפיפה אחת עם תיאור אֶפּי נרחב, ופרוזה פיוטית חופרת לה אפיק משלה בסמוך לדיאלוג אינטנסיבי. כאן שר דור חלוצי את עצמו בכוח נאמן, והוא ספר בפני עצמו ליד ‘ברקים בחלון’, ספר הכינוס העצמי. בסופו של ספרנו זה רואים אנו את רבינוב ‘בנוגה נסתרות’, באור לעת -ערב, כשנפשו ‘על גבולות של הוויה אחרת’. שירים בפרוזה הם, פירות אפילים, כבדי געגועים וצער והשתאוּת. בגן עגום נתהלך כאן, ביותר שהמשורר מדמה לראות אחרית פריו של הגן. אך לא אחד מאתנו נתנסה בהרגשת אחרית, ויודעים אנו, כי ככלות כל תכלה באות פעמים התחלות חדשות; בתעות האופק בשיבושי דרכים נכנסות ההתחלות הללו, בפשטות ובחן-מבוכה, מבוכת מאַחרים, אך אורחים רצויים הם, כמאמר השיר:

הַקֶּשֶׁב עַל בְּהוֹנוֹת. מֶרְחָק בְּאֵין מַחֲרִיד
תֵּבֵל חוֹבְקָה פְּלִיאָה שֶׁל סֵפֶר בְּרֵאשִׁית

[תשכ "ג ]

מאז אספה לטנא את 'בצירה '¹ הראשון כבר פרחה לא פעם ולא פעמיים הגפן בכרמינו, ולא אחת הציצו אלינו, בחן, בחיוך ובעצב, אשכולות ברוכים משירת ה 'בוצרת '. אך שירה זו שלה נשארה תלויה ומרחפת ב 'שורות ' רבות שבכרם, ב 'שכנויות ' שונות היא דרה, ול 'שורה ' שכּולה שלה, לשכּן את עצמה בתוכה, עדיין לא זכתה.

אותו טנא ראשון וצנוע, פרי שנים מועטות אָרה לתוכו, פריין של שנים ראשונות בארץ שביכרו 'לנוכח שמש ', בעצם השקידות על בנין 'הקן הזה ' כש 'קהל מדויה פוסעים אתה '. גם באור העז והנמרץ לא נתעלמו הצללים מהתם, מן המרחקים הנטושים, כי בית -הילדות מזועזע עד מפולת, ולא גורש מלב ומעין מוראם של 'הגדת יערות '. יסוד שליט ומכוון שבשיר היה הרגש, הן שירה 'ליבא בעי ' — והשיר נבע מלב; החיים הקרוהו, חיים שבהתהווּת, שעמלם מפרך ותסיסתם מרובה, ששעתם אינה כשרה ליגיעת -רוח וניבם אינו מן המחמירים על צירופיו וכליו. מלב נבע — ולב ביקש: אַל תהא חציצה ואַל יפריד שום ריחוק; הנותן והמקבל, היוצר והנהנה חד הם. היה בו בשיר לא מעט מ 'תורת אם ', אם ארץ עמלה; 'אני הבת, אני האם ' — הכריז, אך קול האשה והאמהוּת הנצחית ארוג היה במסכת ומרחף על הכל: בתימאטיקה, במוטיב, בנפש הפועלת. וביתר ייחוּד — בטיבה של העין הרואה, ראיית -רחמים, בטון האינטימי, וברוח, רוח פיוסין משדלת ולוטפנית. הרגש פעמים רגשן היה, הצבעים עתים נתוורדו קמעה, אך המַבּוּע היה זך: האמהוּת שאינה יודעת צימצום ואינה שואלת לקירבה, שהיא מקיפה וכוללת: האם.

אכן, היו בו ב 'בציר '-תרצ "ט מסימני -ההיכר של שירת פניה ואף משירטוטי ייחוּדה כשירת אשה. שירי העשור תרצ "ט -תש "ט יש בהם משום המשך, המשך של עליה, ומשום יתר הבלט של הדמוּת. ועל ידם ועמם כל הימים — הרשימה ושיר הילדים; שלושה אפיקים לזרם אחד, אפיקים לא מקבילים, החוֹצים פעמים זה את זה ונכנסים אחד לתחומו של השני. ולא נסקור כאן את כל הפּרי, אולם נברך על כמה אשכולות -שיר הזכוּרים בנוֹיים מפה ומשם, וריחם וטעמם שמוּר לטובה.

'שיר הפלך '² ביקש תחילה לכאורה להיות המשך לשירי הפרוליטארית היהודית, התופרת, המופיעה בארבעה משירי הקובץ הראשון. תופרת זו גילגול ארץ -ישראלי של התופרת משירת יידיש היא, שכּה היכּרנו אותה ואת אחיותיה. כיוצא בה העגים גם כאן, בארץ העמל המתרונן והדלות הצוהלנית, תיקתוק המכונה, ועלה קול קובלנה על המונוטוניוּת, על קדרות קירות סוגרים ואף 'זעקת מבט אלמת ' נשמעה. אך המבט הוא שהבדיל, שכּן לא היה בו אלא קנאה ביוצאים 'מן השער ' אל השדות החפשים. הקובלנה הוּפגה בהרבה נחמות והתנחמויות ('כנף השירה '), ומן הנחיתוּת גאלה ההכרה — 'כי טוב ':

כִּי טוֹב — —

הַתְקֵן כָּל בֶּגֶד — —

בְּאַהֲבָה רַבָּה וּבִסְלִיחָה קוֹרֶנֶת — —

וּבְשִׂמְחַת חוֹרֵשׁ אֶת אַדְמָתוֹ

וּבְרִנַּת קוֹצֵר אֶת תְּבוּאָתוֹ זוֹהֶרֶת

לְאַחוֹת הַחֲלָקִים, וְהַקְּטַנִּים שֶׁבַּגְּזָרִים

לִשְׁלֵמוּת אַחַת נוֹשֵׂאת בְּשׂוֹרַת הַחֲמִימוּת — —

אולם צלילים אחרים עלו אלינו מ 'שיר הפלך '. שיר הפלך — הקדום, להבדיל מזה של התופרת שמסורתו 'גלותית '; הפלך השמור, כביכול, מימים רחוקים ביד האשה. בארץ זו, שכולה קדוּמים וראשית, טוב לשוב אל מלאכות ראשונות. פלך זה, מי לא ידע כי אותה אשת -חיל עברית ידיה תמכו אותו.

ושימחנו השיר לא בקולו בלבד: אף בקצב שבו, ב 'לבושים ' ההדוקים לגופו, חידוש לגבי פניה שלא הכבידה ידה על ילדי -רוחה והתירה להם חירוּת מרובה. הרגש נתעמק, המלים נבחרו, החריזה החמירה כלפי עצמה והעיצוב נעשה בכלי -מלאכה עדינים. אכן, פה ושם (בפתיחה ואף בחתימה ) ניכּרת היתה עדיין אותה נטיה לתת לו לזרם שבלב להתפשט, אך מיד חזר השיר להעמיק אפיקו.

פרוליטארי היה הנושא, ואצילות -קדומים לו, הגלגל הסתובב בעליצות, ועמו טוי הצמר, ועמהם — חוט השיר:

בְּחוּט אָרֹךְ אֵין

-חֹק

טְוֵה לִי דֶּמַע, שְׁזֹר לִי שְׂחוֹק —

טוי האשה לדוֹדה -אהוּבה, טוי האם לעוללה, כסות לעולמה. כתלי החדר לא עוד סגרו ולא כּלאו. השיר הציץ כל אותה שעה בחלון, ואף הפליג הרחק -הרחק. נופים וחיים, רחשים שבלב ומלוא -עולם הסתובבו בתנועת הגלגל. היה נאה הנגלה שבשיר, ולמעלה ממנו — העלוּם מן העין, שהדים לו במעמקים.

אך כוח -המשיכה של אדמתנו, של אדמת חיי פניה — אל העצב ואל היגונים. ב 'על מות התינוק '³ חזרה אלינו האם, היא ונושאה הנצחי: העולל. 'על מות ' — וחלקו הגדול של השיר מעביר לפנינו את חייו הקצרים של התינוק. בפתיחה הלירית, שהטוֹן שלה חגיגי ופאתיטי, חותר השיר אל ההוויה ש 'לפני היות ' ו 'בטרם אצרך ', מבקש לשלוֹת אור מאותו חושך מיסתורי של עד -בראשית. הנעימה החוזרת והיסודית: 'קראתיך לבוא, תינוקי ', ובנות -קול רבות עונות: קראתיך. מן המיצר. ממעמקים. בטרם. כי יעוד יועד לו: להיות הרקיע ולשאת את החַמה לאם; חיי היוצר נעשים תלויים מעכשיו בחיי היצור. וחייו — אלה תולדותיהם: השם (הוא עצמו — מעשה יצירה, ש 'עפרו ' נצבר מכל ארצות -נוד של האם ), הערש (מנוחת התנומה וראשוניות התנועה ואין -סופיותה ), האור (התלוי מעל אותה פינה זכה ומעטר את ראש האם גאון ) והחרדה לא -תחדל. לתוך תחום האור משתרך ונכנס לו הצל; בחשאי הוא נכנס, כדרכו, מתלווה לאור וסופו שהוא מצמם אותו ו 'דוחק רגליו ', גדל ומתממש, ופתאום מתרוקן כל החלל: הצל נסתלק והתינוק גזוּל עמו.

אותו ניתוּק פתאומי — דממה רבה על סביביו. כמו נרתעה המשוררת מפניו. ורק לאחר דממה של התאוששות פורצת הקינה: איכה… 'עם צל מות יצאת — ואתה הן עוד טרם ידעת לילך '.

טֶרֶם יָדַעְתָּ דָּבָר, אֶפְרוֹחִי

וְיָדַעְתָּ אֶת כָּל הַדְּרָכִים

הַדֶּרֶךְ מִתְּהוֹם הָאַפְסָיִם

אֶל זְבוּל הַחַיִּים וְהָאוֹר

וְהַדֶּרֶךְ 'לָאַיִן

הַדֶּרֶךְ לַחְזֹר

מלים רבות בפי הקינה, מלים מרעישות ('זועקים ', חונקים ', צורבים ') והן עוברות -חולפות על פנינו, אך כשמתייצבת האם דומם כמצבת ותובעת באין -פה כלימת הערש הלבנה, גובר ומתחזק הקול המרעיד:

אֲנִי בַּעֲלֵי הַצַּמֶּרֶת

לָךְ שִׁיר מְזַמֶּרֶת — —

נוּם, תִּינוֹקִי הַקָּטָן

אכן גדול כוחה של עקשנות זו של האם שאינה רוצה, שאינה יכולה לוותר על מהוּת שהתחילה. סיום העצב המפייס אינו מסתיים, רועד ומתלווה אליך…

אתמוספירה שקופה וצוננת סוגרת אותנו 'בבית הטבע '⁴. עצם השם צירופו שלא כדרכו: הטבע — כל -כולו חוץ, נוף, מרחב, ועתה הנה נתפס בידי אדם ונחבש בין ד ' אַמוֹת של בית. כליאה זו נוטלת ממנו חיוּתו, אויר נשמתו. תלוש מעצמו ועקור מתוכו מהלך הוא חרדה. בכניסה, שהיא מעין פרוזדור מארך, מבחין אתה רפיון כלשהו ('מדפים, מדפים, מדפים ' — שורה שלא הגיע אליה, דומה, זרם הדם השירי; החרוז הכלאחר -ידי: מקופל רגלים / שלוב ידים ). אתה מפליג והולך — ורוח אינה באה לקראתך, והצינה נעשית חריפה ואכזרית יותר. תחילה מגיע אתה לידי ריגוש רק מתוך רגשת -לבה של המשוררת, אך תמונה מצטיירת, מצב מתהווה, הכל יוצא מתוך קפאונו, ורבּה התכונה. אין זאת אלא שהתנגשות עתידה להתחולל כאן. הלילה, שעת חיבוק תנומות לעֵרי -היום, היא עת הפעולה לפלאי ולסודי. העוּבּר, הנפל לא -ראה -אור, נעשה פתאום השורר בבית -הטבע. מי שעתיד היה להיות עטרת הבריאה ושליט יצוריה תובע 'זכותו '. הכל פונים אליו עושים דברו: חרקים ושרצים, אדרות וגלגלות, עצמות ושלדים, לטאות וצפרים. אדנוּת ושררה, שלא זכה להגיע להם כחי בין החיים, הנה ניתנו לו עתה מעֵבר מזה. בּאַלאַדי הבית בלילה, ואף השחר, המגרש רוחות של אשמורות ראשונות וממהר להשיב לעצמים את מצבם הטבעי, היומי, שוב אין בכוחו למעט מאותו ערך שזכה בו העוּבּר בלילו הגדול. עוּבּר -המעלה! התמורה שחלה בו כוחה יפה מעתה גם לשעות היום, והרהורי לב המשוררת באים להעמיק את הסוד מסביב לבּאַלאַדת הלילה: שכּן כל שידע תקופת הפריחה והעוז סופו שהוא מגיע להיתוך ולכליון, ואילו זה שלא חלו עליו חוקי הוויתנו — קיים ועומד! הרהורי יום אלה — אתנחתא קלה הם. האוירה נרגעת, אך זעזועים רחוקים מרעידים אותה. ייחול מתוח. התינוק מאזין, ואנחנו עמו, (וכ "ף הדמיון 'כמאזין ' כאן זרה ), עוד מעט יפול דבר: הנה יושיט אל אמו זרועות — —

אכן הציפיה כאן דראמאטית מן העיצוב האמנותי. גדול היה החומר, 'הגולם ' שהמשוררת שרתה עמו. זכותה היא בעצם יצירת מעגל סגור זה, מיוחד בנושא ובמוטיב, באוירו שאנו נושמים, בחיים הרבים שהפיחה בבית נטול -החיים, באותו חום אמהי ששפכה על צינת המוות. היה רב אמנם החום, אך לא היה בו כדי להחיות את המת כבאותה אגדת -תנ "ך גברית. האם רכו ידי המשוררת כלפי חומרת החומר? רפיון הגוף? מה נבוא בדברים לבעלת השיר, והיא גילתה לנו לאחרונה:

וְלֹא הִגַּעְתִּי

כָּשְׁלוּ, כָּשְׁלוּ רַגְלַי

בְּאֵין רוֹאֶה מִנִּי דֶרֶךְ חָזַרְתִּי

וּבְחַדְרֵי -חֲדָרִים נִסְתַּגַּרְתִּי

ומחדרי -חדרים ומסוֹגרם הגיעונו 'פרחי -השדה '⁵. אכן, לא אל השדה מוליכה אותנו המשוררת: השדה שלח שליחיו אל חדר -חליה, ואפשר בקסם השיר ידעה להביא את השדה אל בין כתלי חדרה. זה אחר זה באים הם האורחים עליזי -הרון: הפרפר, הדבורה והצפור. המשוררת, 'כושלת הרגלים ', יושבת בדד — אך לא ריחות של בדידות וחולי כאן, ולא אותה אכזריות -אמת אחרונה של רתוקים ברתוּקי מצב קיצוני. מוטב 'לשקר ' קצת ולא להרעיל שירתם של פרפר וצפור ודבורה. בכוחה של הרוח המתגברת, פורצת פַניה חלון ודלת ומכניסה לכאן את המרחב. הנה הם נקהלים כאן ילדי -השדה וכנפי -רננים. וירוקד וירונן, והרבה אגדות גזוּלות מוּשבוֹת. ועל כולם: ילדים משחקים על הסף. ולא באורח מקרה נתגלגלו לכאן: השיר — מטובי שירי הזוּטרים הוא, שהם כה יפים לגדולים. ודומה: יש כאן מאותה פיקחות תמימה, פיקחות שבשירה ובחיים, של קדיה מולודובסקה. אותה מציאוּת אגדית, אותה אופּטימיוּת (יהודית?) ואותה רוח שבאשה ובאם, הנותנת חיים ואחראית להם ולהמשכם, ולעולם אין ניתוקה מהם ניתוק גמור, לעולם מחוברים הם אליה כאל קרקעם. אך לא כ 'אורחי -הלילה ' לקדיה — אושפּיזין אלו של פניה. רוח אחרת מסביב, ואף הפרסונאַז ' לא החתולה והעיזה העממיות והמסורתיות הן, כי -אם בני השדה והעמק, והאוירה לא אותה המיוּראת ונבוכה בפני האדם שנשאר מאחורי הדלת: רווּיה היא אמונה ושקוּיה אור. וכלום אפשר אחרת כשעל הסף משתעשע הטף?

עם עדת השדה הקהולה על הסף, באנו גם אנו, התייצבנו בריחוק קרוב, רואים את האור ואת הפרחים, נושמים את האמונה ואת הרוח לא -תיכנע — את השיר, שירה של פניה.

[תש "י ]

סיפא

'עבים חולפות ' קראה פַניה לקובץ שיריה השני, שראה אור ימים מועטים לפני הסתלקותה. ודאי היה בו בשם משום זכר לימי חיינו, שהם 'כענן כלה, כחלום יעוף '. אבל 'עבים חולפות ' של פַניה נתעכבו והציצו בחלונותיו, ואם גם חלפו — חזרו לימים אלינו, ועדיין הן שוהות עמנו. שירתה של פַניה, שיר הבציר והאסיף, השיר והסיפור לילד, הרשימה — לא זו בלבד שלא נאלמו במותה, אלא, להיפך, נוצרו כאילו זיקות חדשות אליהם; ולא שנתגלו בהם פנים חדשות; הן זו אותה פַניה: נלבבת, עממית, חיונית, שופעת חיוּת גם בהיותה במצב כולא וכובל.

חברוּת שזכתה לה פַניה בחייה, בגבתה ובתנועתה, המגע השירי עם ילד ובוגר, לא קופחו בידי המוות, הם מקוימים לזמן הזה. עזבוֹנה של פניה אינו רכוש עזוב; מטופח הוא, מצוי. הנה — ספר שיריה 'אסיף ', והנה כינוס שיריה וסיפוריה לגיל הרך: 'עיניים שמחות '. אף אגרות פניה, לכשתכונסנה, יעלו ניצוצות של תבונה והומור ונלבבות.

העת החיה, אריכות -ימים סייעתא רבא הן למשורר; העת נותנת צבע לפרי, מצללת פלג ומעיין, מוסיפה דעת וכוח -זרימה. אילו זכתה פַניה לאריכות -ימים, ודאי היה מתחזק שירה וקולה גובר. עתה אין לנו אלא מה שלפנינו: העזבון.

עיקר גדול בשירתה של פַניה היא החווייה. לא בּדוּת ולא קונסטרוקציה אינטלקטואלית ולא חכמת עשייה וטכניקה ולא גינוני מאניירות. בראשית היתה החווייה, ולאחר -מכן — הרצון להנחילה, לשתף את הזולת, אוזן ועין. רצונך: קרא לזה פילוס דרך אל הלב, כּנה לזה קומוניקטיביות. מחוז -חפץ היה לה: החֶברה, ממנה לא ברחה, עליה לא התנשאה, לא הסתגרה מאחרי דלת ובריח מתוך הסיסמה: יפה הריחוק לשירה. לא: 'ומחרוזי יתמלט ללבבכם, ובאוּר אשי הצתיו — יתעלם '.

[תש"ך]

א. ‘מאדם לאדם’

הנה הם עפות ובאות מגילות האפור והצחור, מגילות השירים: בתלם, אשנב, מבית, קול, אמונים ועוד. כצפרים עפות הן אל קינן, אל ביתן: 'מאדם לאדם '. נבחין ב 'ציוצים ' ראשונים, נכיר הזמירות — ובידינו ספר.

אולי צר, שלא שוקעו שמות קודמים ('מבית '!) בבניית הקן. אפשר חבל, שלא באו הדברים במדורות מועטים וכסדר נתינתם, סדר כרונולוגי. קפיצות -פתע לפנים ואחור קשות לקורא המבקש לארוח אל המשורר בדרכו (כ ' שנה ולמעלה מזה ). אפשר. אך העיקר היא הספר, והוא ודאי.

נופו של א ' ברוידס נוף ליטא הוא. כברת -ארץ ילדותו ליטאית היא. נוף זה אינו מבליט עצמו בשיר, עלום הוא ומתעלם, אך הוא מצוי 'מתחת לקרקע ', כביכול. בקתות דבקות לרגבים, שמים משתפלים לארץ, רוח נמוכה בשדות לא -גבהו, הליכה כבדה ועייפה וציפיה לגואל. על פרשות -דרכים צף בערפילו של בוקר -סתיו ראשו של הצלוב, שמוט ושכח -רחמים.

קרקע ראשונה — קרקע ליטא היא. כאן, בארץ, נופו של ברוידס נוטה אל הכפר, לשדה, אל העמק והגליל, אך סדנו בעיר. 'עירוני ' הוא, ואם לא במוטיבים ובנושאים שבהם מתייחדת שירת הכרך. לא קפה לילי ובוהימה, לא מוקיון 'בעל דמות יגון ', ולא החטא ותעתועי הגוף; כאן העמל כמות שהוא בחולין, כאן דלות הפרבר והשכונה וכאן אדם במצוקת יומיום:

גַּם בְּאַרְצִי רוֹכְלִים בַּשּׁוּק

יִבְדְּקוּ שְׁרִירַי

בִּי תִּרְתַּח דִּמְעַת עָשׁוּק

וְאֵיךְ אַנְעִים שִׁירַי

אכן, עמל לא חגיגי ולא פאתיטי בארץ השגב החלוצי. שירתנו בארץ אזנה לא הסכינה לקולם של עלבון חיים וקלון אדם בעבודה, לקול עשוקים. היא לא ראתה, כראות יידיש בגולה, את פני הדלות כשהיא לבושה קרעים, רעבה לפת, עזובה לנפשה ועיניה — קנאה. ה ‘עוֹל ' לא נאנח באזניה ועומסיו לא חרקו שינים. כאן התרונן העמל והריע, כי כבש; כאן קידש האדם ששת ימי החול; ניטל מן העבודה טעם -המרורים של עבדוּת שבה והושב לה פאתוס הפולחן. מחוסרי -הכל ידעו, כי מתת גדולה בידם בה זכין הם לעצמם ולדור בפניו. הדלות היתה ‘סבלנית וברה ' (רחל ); האדם בעמק עמד ב’קומה זקופה אפילו בבגד מרופט ובלי נעלים’ (א"צ גרינברג); כובסת החיתולים דומה היה עליה ועלינו כי היא מכבסתם בשביל המשיח הרך — — אף בשעות של רפיון, כי אבלו הדרכים ומטו הכתפים — באה הסולידריות של החברותא ותמכה וסעדה, ו’הרעיון הגדול’ חבש לפצעים הקטנים, הרגשת ‘אנחנו’ הקימה מעפר והרימה משקעון. אף יגון היחיד נאצל בתחום הנפש והגורל, ‘מופשט’ מן הגשמיות וכביכול אפשר לומר כך: ‘משוחרר’ מחוקי המשיכה של חולין ואדמה. אך בשירו של ברוידס ה’איש' מתחרז עם ‘ריש’, עמלו אפור-בגדים, והנעלים בלויות בתכלית הפשטות; עניו אין זמר בפיו והכאבים נוטעים בלב הרגשת כלימה. כאן היומיום ביחידוּתו, פרוּד מעל הכלל, באין אותה אחוָה רחבה, הנותנת טעם למעמסה ומקילה ממשאה:

הַב כֹּחַ לִגְרֹר אֶת רַגְלַי בַּשָּׁרָב

וְלִיצֹק בְּעָנְיִי מִזְמוֹרִי הַדָּל.

כאן — נעורים עמלים. אכן, נוה-ההורים אינו עדיין בית עובדים. בית-אבא-אמא שלנו מהתם הוא, שראינוהו חרב והולך והלכנו ממנו כחלוצים. מתוך אהלנו הנטוי בארץ לא שבנו אליו ואל מוטיבינו אלא בזכרון, כשהמרחק זורע עליו אור חדש, עירוב של צער ונכר וגעגועים. אך ברוידס מסתופף בצילו של הבית שנעקר והועלה לכאן בזעזוע העליה הרביעית, והארץ החלוצית ‘מתנכרת’ לו לאותו בית. עם ערב מתפלל המשורר לחסד כי יצוּוה, אך האם והאב יומם כבר רד. הבן הנאמן אינו יוצא לשדות רחוקים, מכתף הוא את העול בקירבת הבית. מכאן, משכונתו, נתגלגל אלינו על-ידיו קולם של ‘ילדים נזופים בלא אשם’, המתרפקים ‘כגבעול שכוח וקודר על גדר’; כאן ניתן, לראשונה אצלנו, פתחון-פה לעשוק מילדוּת: השוליה, מצחצח-הנעלים ומוכר השרוכים. אוי לנו מעלבונה של ילדות שנסתחפה שדה בארץ שהילדוּת רועה בה בשדמות-זהב. זו לעומת זו, רוב טובה ורוב רעה של בני-עבודה תחת השמש האחת.

כאן, בעבודה וּבעוּלה, גדל האדם ובנה את עצמו ואת בתי שיריו ואף את ביתו שלו. בימים ששירתנו הצעירה היתה ‘אהלית’ ובחורית, ולא היה לה בית אלא זה שבמרחקי מקום ועת, והיא לעת רפיון קוראת: ‘אני עייפתי, אבא’לה, הה אמא, אמא’לה, עייפתי’ (א' שלונסקי) — שמענו מפי א' ברוידס את קול הילד פועה כאן ‘מבית’, והוא, האב, עומד על יד ערש ילדו. אכן, אף כאן לא נמתחה חופת תכלת, הרקיעים אפורים והנחה מעטה. הקונפליקטים לא הילה של רומנטיות מעטרתם. במרחק הנצחי שבין השנים לא את יגון האהבה שמענו כאשר הסכנו:

בְּכֹל מַעֲרֻמַּי הִצִּיגַנִי שִׁירִי,

וַאֲנִי לֹא אֵבוֹשׁ —

אֵין כְּסוּת לַמַּכְאוֹב

וְחִפּוּי לַמָּגוֹר.

היה משום עוז בהחשפה זו של המכאוב ב’אין כסות', בוויתור על הסוד המערפל והמרכך; כך תתאכזר אמיתו של אדם לעצמו וכך היא גואלתו. דרך ‘כוכב’ מעל לבית הצעיר, אור הפציע מעגלת הילדים המוּבלת, לראשונה בשירנו, אל הים, אל המרחב העז והחריף.

משני מעגלות אלה: ממעגל העבודה (אפשר לומר: העירונית וה’פרטית') וממעגל הבית נצטבר ‘עפרו’ של א' ברוידס. מכאן, מתוך המעגלות השנים, מטה הוא אוזן ל’גרעין הנזרע, להד רחשי נביטה'. בזכות ‘ארנים, ירק חורש וצל’ מתרענן גם בקרו ושירו. הוא נמלט אליהם מעת לעת, אף אינו מתרפקת עליהם מבעד לחומות, אך שב הוא תמיד, שיבת הגוף ושיבת הנפש, אל מקום גידולו, אל תחומו.

מעגלותיו של ברוידס פתוחים אל העבר הישראלי הקדום וקרניהם שלוחות גם אל שביל האש של דור נגוף ועומד על קברותיו; לא יחריש שירו ‘לרעם כלי-קטל’. קולו אינו מרעים, קול של בעל-תפילה הוא, בעל לב שבור, שאנחתו יהודית ודמעתו נאמנה. אף כאן, בדרכים המפליגות כבמעגלותיו המתוחמים — יושר-כתב, גילוי-לב, חותם-אמת.

מן הביתי והאינטימי, דרך הארצי והלאומי — אל האנושי והכללי. ל’גלמודי יקום' יבקש חביון צל, אור בחלום יביא ל’אלמוני בן מרתף' וברכה ישא לאדם ‘על עמיתו יכאב’. פדות אם אין עמנו, הלא נישא ונסבול חולי ומכאוב של רבים. הסב השיר פניו אל ‘כותל הדמעות של האדם’ ועומד בתפילה. פלג-בן הוא שירו של אברהם ברוידס לשירת המעינות הגדולים שרחמיהם על המעשים ואהבתם לעושים.

בתי שיריו — במציאות הניח א' ברוידס יסודם ואל היום-יום קרע חלונם. הכל — החול והשבת — בגדלו הטבעי. כנפי הדמיון אינן משיקות, אך אין כאן גם מסכנותיהם של אורות מוליכי שולל, של ברק מתעה. הרגש נאמן, לא יכזיב. בגדים פשוטים לובש השיר, בגדי בד, אך נקיים הם ועשויים בהקפדה.

במשעולו שלו דרך ברוידס ומתחו אלינו — המשעול הצר, הנצחי, ‘מאדם לאדם’.

[תש"ח]

ב. לאורו של ‘שחר גנוז’

‘מול גזר השלכת כעץ הנשיר / — קום ברא קו ההר, השיר והנס, / לך עוד השיר ההזוּי יתנוסס’. ידענו, כי נידונים אנו, גזר-דינו של המשורר והסופר הוא סילוק-שכינה, דמימה ואלם. והליריקן פעמים שנות-ראשיתו הצעירות הן גם השיא, שמאחריו הסוף מתחבא. עתים אתה נתפס להרהור, שמא לא מקרית היא הליכתם אל הקץ של הרבה ליריקנים, מהם עמודי-עולם; שמא מוראות מפני מוות רוחני הוליכום אל תהומו. קשה מן השתיקה — הקפיאה, אותה שיבה אל מוטיבים, ההיכלאות בסגור של ואראציה עצמית שאינה פוסקת. שעל כן משמחת אותנו אמירה זו של א' ברוידס מול פני השלכת — ‘החלום לא ייכלא’:

נִצְחִי בְּעִלּוּמוֹ

חֲלוֹם הַכֹּסֶף הַוָּרֹד.

אֶמֶת בַּחֲרִיגַת הַנֶּפֶשׁ,

הַהוֹרְסָה לִגְבֹּהַּ וְלִמְרֹד.

משוררנו הרהיב לגבוה, ויש אמת בחריגה זו. הן יש גם חריגות שאינן אלא תנועות-פירכוסים שאין מאחריהן הכרח, דחפי עושר של נפש. ברוידס שרוי עדיין במאבק על הסטת ההערכה המקובלת מאיזו נקודה עיקשת. הן כולנו דמויות פיוטיות טבועות בלבנו ואין אנו נוטים לתת להן לחצות הגבול הוצב להן או להוסיף לעצמן קווים חדשים בנוסף לאותם קווים קודמים שכבר הם סימנים מובהקים. כולנו נוח לנו באיזו סטאטיות. כיבוש חדש או תחום חדש שהמשורר פולש לתוכו ‘מפריעים’ לנו; כביכול, לא נוח לנו שאינו מצמצם את עצמו. ואכן, דיוקנו של ברוידס משורטט כבר, עיגולו מסוים, ומבחין אני בכמה וכמה מאמרי-ביקורת העומדים וקוראים אליו: שובה אל ‘עצמך’.

מקובל עלינו א' ברוידס משנים כמשוררו של הנער העובד, של ילדות גזולה; יש מאתנו שהיו גורסים: שירו — שיר סבלם של פשוטי-עם. ודאי: לא דבר מועט הוא. אותו גרעין עקשני שהיה בו בברוידס שלא נסתחף ברוחות מנשבות של שנות השלושים, אותו ‘משהו’ אינו מזולזל בעינינו כל-עיקר. ברוידס שר את עצמו, את נעוריו החמוסים; לימים הוסיף ושר שיר הבית המוקם. הוא שר זאת בפשטות שרבים ביזו אותה, והביזוי היתה להם בחינת דגל. הוא שר את קדרות הקיים והקיום; לא חיפה בתכלת של טלית רומנטית על דברים שבינו לבינה. היה גילוי-לב ואומץ-לב בשירת ‘במחיצתך’, בריחוקים ובקירובים, בזעימות ובריצויים.

נופי הארץ ראינום גם בספרים קודמים של א' ברוידס, אולם חדשים הנופים ב’שרשים בסלע‘, וכוח הראייה והתיאור נתעלה. ‘אל השחר הגנוז’ המשך הוא לקו המובלט במובהק ב’שרשים’ שקדמו לו: שירות ‘עין-גדי’ ו’צפת' אחיות הן ל’על במתי-ים' ו’לעבר פני סדום'. המשורר ‘לכוד סוד העתים והקורות’, והוא ניעור ושב בנס ובמופת לפקוד אדמת ההפיכה; מנתק את עצמו ממצרי קריה וזוכה להתחבר לנופים חדשים.

א' ברוידס חי עם התמורות. זה כוחו שמתוכו הוא חורג ומזנק. אך אין צורך בהסחת-הדעת מאדמת-המטע, או בטישטוש הצעדים הקודמים. לא משורר ‘אמונים’ יתנכר לתמולו, אף אם נראנו ‘ממריא מעל בקעת תמוליו’.

חיונית הרחבת תחומים זו, ופסוקו של ברוידס יודע גם סוד הליטוש והמיצוי. אומרים: פשטות. ודאי, אך נאזין-נא לקולו:

לְעוֹלָם לֹא תַּכִּיר בַּסּוֹד הַנִּרְחָשׁ

עִם כְּתָלָיו הָאִלְּמִים שֶׁל בַּיִת,

שָׁם חַגְוֵי מַחְבּוֹאִים לִמְעוֹנֵן וְנָחָשׁ,

לְיוֹנָה הַהוֹפֶכֶת לְעַיִט.

מי ששר כך חי ניגודים וסתירות; נאמנה עלינו עדותו שלו: ‘אני מול אני — קצוות וזיזים’: מבקש הוא לפלוש אל תוך-תוכם של דברים, לראות לכבשונם.

ברת-לב ונקיית-כפים היתה תמיד שירתו של אברהם ברוידס. לא היה בה, ואין בה, מן הנטילה מן ההפקר, משליחת יד אל אלומה לא-לה.

בנקיון-כפים ובבור-לבב העלה לאחרונה מן הגנוז בו, והוא חדש ושחרי, שומר אמונים למעגל הראשון, לנעורי-בית.

[תש"ך]

עם ספרו החדש של זרבבל גלעד אנו עולים בדרך-עפר שנוהרת-מתמשכת מזה שלושה עשורים. חוזרים אנו ועוברים דרך מוּכּרת, העין נחה פה ושם על חלקה שכוּחה והנה היא משוטטת על פני שדה-קמה חדשה, ברוכה.

שלושה עשורים: תר“ץ-תש”ך. הרי זו כיברת דרך, וההליכה כשלעצמה עירוב של שמחה וחרדה בה, סיכסוך התמורות והקיים. עצם מעשה הכינוס, שהוא מעשה אימוץ וריחוק, טעון אומץ-לב. זה השיקול החוזר וזו שקילת ערכם של דברים מחדש, הפגישה עם העבר והפרידה ממנו, ולמעלה מכל: עמידה זו שאנו אמוּרים לעמוד מול עברנו ועמידת עברנו קבל ההווה ומשפטו — הן כל הוֹוה דן ושופט.

זכה זרבבל וזכתה שירתו והיו להם נעוּרים (בכוֹר ספר-שיריו ‘נעורים’ שמו). לכאורה, מה זכות בנעורים שהם דורון טבע שבא לו לאדם כבהיסח-הדעת? ואכן, לאחר דורו של ביאליק שתהה על נעוריו היכן הם, דומה היה עלינו כי אנחנו ואחינו ובנינו נתברכנו במעורים, אך הנה אתה עומד תוהה על כמה וכמה גילויים בשירתנו הצעיר-צעירה, שפעמים רישומה שנולדה מבוגרת-מבוגרת, כולה חכמת זקנים, משל נגמל נער הדור מאמירת ‘שיר השירים’ והוא קופץ מיד לתוך ‘הבל הבלים’, מין להקות מתנבאים בנוסח קוהלת. שעל כן רבותא היא באמירתנו: שירת זרבבל היו לה נעורים. היה חן של נעורים, ומדרך הטבע: גם בוסר נעורים ויפיו של בוסר זה; ברוך מתק-מרירות פרי הנעורים.

זכה זרבבל ונעוריו היו גם תקופת התנערות בחיי העם, והם גדלו וצמחו בחבל-ארץ שקוּי זכרונות ילדותה של אומה. רצונך, הרי זה רקע של עידית לשלמות אדם, לאיחוי קרעים שבנפש, למיעוט הסתירות. ודאי אין תהפוכות הגורל בוסרות גם בתנאים הנחזים ‘אידיאליים’, ועוד נשוב לראותם. ואכן, ‘על העין’ הזאת שתולה שירתו גם כשהיא מפליגה אל מרחבי ארץ, נודדת אל הגולה שעל נהרות הוויסלה והוויליה, נחלצת למערכות-עם. דווקא בימי ה’סער' באו הסדרות הנאות, הניגוניות של ‘אגדת ילדוּת’, ‘שירים על יונתן’, ולאחר מכן — על ה’ריעים'.

‘הדמויות מימי הילדוּת, הזכוּרות לנו במעוּמעם, כמו מערפילים חלומיים’ — מגלה לנו ג. שופמן רענן-השיבה — ‘מהוות את המיתוס הפרטי שכל ישותנו הושתתה עליו’. הן-הן ‘מראות השתייה’, בלשונו של ביאליק, שסבור היה כי אין אדם רואה אלא ראייה אחת, היא ראיית הילדוּת; ובנוסח טשרניחובסקי: ‘האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו’. יפים בעיני הדברים על המיתוס הפרטי, שכּן מרבים אצלנו לאחרונה לחלל את שם המיתוס אנשים נעוּרים ממעשי-בראשית, מרעננות עולם מתהווה, מחלומות קדומים המפרנסים את הווית המעמקים של היחיד, שהוא שלוחתו של העץ העתיק אל העתיד. זרבבל נתברך בכיברת-ארץ שירית קדומה, שחיה בזכרון העם, מעורבת ומסוכסכת אמנם בידידות, באחוָה ובתוגה, והיא כיברת ארץ שחזרה ובנתה אותה אהבה צעירה של עם כבד-ימים.

וכאן נעשה זרבבל שותף לכיבוש שירי בן מצויינים כמה דורות של שירתנו: כיבוש הטבע והנוף. שירת דור התחיה, רבת-כוח-ורגש לטבע, הישגיה נתקפלו מששבה לארץ, וכמו נתקמט לרגע זינוקה. תחילה התהלכה כמו ‘מסביב לנקודה’, אך בכוח אהבה וכשרון ובשכרון-זהות זכתה ונתגלו לה נופי-ארץ. דומה, כי חג השיא היה לה בס' יזהר, אחד מיוחד בעוז-התחושה לנוף הדרומי של הארץ, חיי שמיו, גוני בין-ערביו ורחשי לילו. והנה דווקא שירתנו הצעיר-צעירה, ודומה: גם הפרוזה, נתלשת והולכת מן הטבע, נטרדת מכל נוף, ופעמים חיה בהתפשטות הגשמיות מן האדמה, ונדמה עליה כי כך יפה לה. ואילו שירת זרבבל מובהקת בחיבור לאדמה, באה מן הטבע ושבה אליו, עשירת משלי קוצים וברקנים, ‘שומעת’ שיחת חיות ועופות.

התבוננותו של זרבבל בטבע תחילתה קריאת הדברים בשמם, הכרת הנמצאים, נתינת סימנים בהם, היכרות ריאליסטית. אך ככח שהוא מפליג והולך (‘חיוך החוחים’, ‘האטד’), כן מעמיקה הראייה: לא קליטה של צילום ותיאור כי אם ראיית העין הפנימית. מעמיקה הראייה — ועמה מצטללת הנעימה, והשיר נעשה בררן בלכסיקה שלו, מקפיד יותר בשמות-התואר שייחצבו מבפנים, והבית והטור, אפילו אינם מפתיעים בחריזה, מפצים בריכוז ובגיבוש.

ודאי, אין הטבע, ‘טבע כלשעצמו’, האדם חי בו ויוצר אותו, והוא יצור דמותו ועולם רגשותיו, החשאיים והנפעמים והנסערים. אין הטבע מקלט ומנוס; לא שלוָה על פני האדמה ולא בשלום שרויים בניה. שומעים אנו קולו של עורב ולחישותיו של נחש, והרצח שואג באין קול בלבו של האטד:

עַל חֹד אֲמִירַיִךְ לוֹהֵט פֶּגֶר שְׁרָצִים

מְעֻוָּת כְּזֵכֶר שֶׁל חֵטְא,

וְהַטַּל נוֹפֵל, נוֹפֵל וְאֵינֶנּוּ צוֹחֵק.

אף האהבה ‘לא רוחמה’ בטבע, ‘שבע יכישה הנחש’. החטא והיסורים, האש והאופל מצויים בטבע כמו בחברה האנושית, שעל כן לא נערוק אל הטבע, שפעמים היא היא, החֶברה, היא היא האדם. היער משיב הדים, הנחל מחזיר בבואות.

ספר מאוכלס הוא ‘עפר נוהר’. עופות פורחים כאן והרבה אילנות מתנשאים ופרחים במלאכת-פריחתם וקוצים וברקנים אומרים לנו משלם. זרבבל פיזר אהבתו לעצים, לקוצים ולפרחים. לא ייחוד עם פרח או אילן מסוים, לא אהבה גדולה, ‘משעבדת’ לצפור אחת. לא אומַר: הכול שווים לפניו, אך דומה: משפחה גדולה; צומח וחי ואדם בעבודתו. גדול וקטן כאן הם, וכולם — עינו של זרבבל הולכת אחריהם וכולם משובחים לומר שיר עליהם, ולכולם ניגון, ניגון בלבו.

פעמים חושש הייתי שמא מפצל זרבבל פיצול מרובה את התבוננותו בטבע, ובלבי איחלתי לו כי יזכה לעוג מעגלים גדולים יותר. אך שבתי והרהרתי (שמא בהשפעת מחשבות ממקורות שונים) כי יש איזו אמת מיוחדת ברסיסי החיים, בליריקת הקטעים, בראיית הרגע הדק: הן הרגע השני שוב אינו הוא וכבר חלה בו תמורה ואחר הוא.

זרבבל שר את עצמו, את נעוריו, את פגישתו עם הגולה, את נופי הארץ, את הקרוב לו. מתוך שירת הקרוב אפשר אנו מגיעים אל הרחוק, אל האנושי-הכללי ואף אל הקוסמי.

ביקש מישהו לקטרג: כן, קרקע זו של זרבבל רגיונלית היא. כל כולה בין הגלבוע והתבור, לא ארץ — כי אם חבל-ארץ. פורתא לא דק: קרקע זו מכל הארץ, דומני, נצבר עפרה; גם מן הדרום, מן הנגב והערבה. אבל אפילו נשארה בתחומה הראשוני, בעמק — נשיב-נא אל לבנו: דברים המחוברים מניחים פעמים צינור-יניקה-והשפעה אל המרחב, אל הזמן הנודד, הנצחי; ואילו דברים שאינם מחוברים לקרקעם — ספק אם מושרשים הם גם בזמנם שלהם, ואפילו הם מתייהרים שמחזיקים הם בזמן ‘בקרניו’ כדי לנגח — —

דרך ‘עפר נוהר’ בעיגול הנצחים של צמיחות ושלכות, בנהרה לא-תחדל של זרע ואסיף, אינו מעלים השפעות העתים, קליטות מרוּחות מנשבות בשירת הדור, בשלושת עשוריו. ‘בפאתי דרך כתמרורים ניצבו משוגותי ומישגי’ — שר המשורר, — וכך יפה לו. הדרך אל עצמנו חוצה פעמים שדות ‘זרים’; מאזינים למוסיקה של אחרים, אנו מבחינים לעתים בנגינת מעמקינו. מן הספר עולה ונשמע יפה ניגונו-ייחודו של זרבבל:

שָׁמַע אֶת הָעֵץ בַּדֶּרֶךְ

מְחַיֵּךְ בְּתוֹךְ עֲנָפָיו.

צִפּוֹר, רָאָה, כּוֹרַעַת

וּמַשָּׂא הַשִּׁיר עַל כְּנָפָהּ.

ב’עפר נוהר' נשקפים אלינו עצים רבים בנופם ובשרשם; צפרים רבות משיקת — ומשא שיר על כנפן. משא שיר — ונהרת השיר.

[תש"ך]

עוברים אנו ‘בין המתים ובין החיים’, וברכת הנהנין שבפינו נכלמת כלשהו, שהרי הספר עמוּס הרבה גוויות יקרות, שהרי הוא נושם קיומים שחדלו.

נברך ונקביל פני הספר, ואני עצמי יִראָה בי בפניו, יראת-ההיקף: שמונה מאות עמודים ועוד אחד! שיר קטן, אדונם של טורים ספורים, מטיל בי מבוכה, ותהליך כתיבתו טורד שלוותי. וכאן — — הן יש אשר הכמוּת היא גם איכות משהה שימת-הלב. סוף סוף ניצנוצים מהבהבים גם בדרכים ונעלמים וכבים, אך אור גדול, קבוע בחלונות, אור יציב — בית הוא.

באים אנו לבית הזה — וקלסתרים רבים מכּרים ומיודעים הם לנו; זכורים לנו פרופילים שלהם בגירסה א‘, והנה חוזרים הם אלינו בגירסה ב’: רובם צעירים, שחרדנו להם, לגידולם ולדרך-הילוכם ל’אור ברק המאכלת' ובימים סכּיניים. עברו שנים מאז התוודענו אליהם בכיתתם החמישית ובסימטת הערמונים; לימים שבו אלינו, בקצב נסער יותר ובטמפרמנט מבוגר יותר, בימיהם הפרוצים לרוח, בדרכים בפולין ובארץ — שני מישורים החוצים זה את זה. וכל אותן השנים פריו של הספר מבשיל, וצורה לו אחת — ריאליסטית.

אכן, התודעה אינה זורמת כאן כחשיבה תת-מודעת, והזמנים אינם מעורבבים ומסוכסכים ומצומצמים, אלא מובלטים ונפרשים ונמשכים. שנות הארבעים הראשונות הנאציות על אדמת פולין — ולא פלשה לכאן אידיאולוגיה של אטומיזצה ודה-הומניזציה, ולא נשתלטו עיווּתי צורה ופנטסטיקה מזוועת. ודאי לא יתפרשו דברינו שלא כהלכה אם נאמר, כי ספר זה מעין מובלעת הוא בתחומי ספרותנו החדש-חדשה, המאמצת אל ליבה לאחרונה את קאפקא, בחידלון התוחלת שבראייתו ובשלילה הגמורה כפי שהוא מתפרש בפירוש האכזיסטנציאלי במובהק. מובלעת הוא — של הרומאן האירופי, כפי שהלה זכור לנו לטובה מידי גדולתו; בצלמו וכמותו הוא לא בלבד בעת שאינה מצומצמת, ולא בלבד במרחב השטח ובהיקף, כי אם גם באורח הסיפור והעיצוב, בדרך שילובם של דמויות וגורלות, בטכניקה זו של אתנחתות והפסקות, חיסורם ו’ריתוכם' של צינורות-נפש.

פני מכּרים ומיודעים — אמרנו — שבים אלינו, פרופילים חיים מן הספרים הקודמים — ספרים אחדים שהיו עתה לספר אחד. הרי זה מעין ‘סאגה’ — לא של משפחה, כי אם של כיתה, ושמא מותר לומר: של דור יהודי צעיר בפולין, המקדים להבשיל בכורח המציאות והמאורעות, הולך אל החיים, והחיים — משבר הם ושיברון ותקוות אחרית; דור המעט מן ההרבה.

ספרם של צעירים יהודים בפולין, תלמידים מתבגרים בכל כובד-הראש של יחס לחיים ולשאלות ‘מאין ולאן’, בעלי דעת והבדלה ובחירה; משנתחייבו להכריע — שמעו ועשו. מהם חלוצים וקומוניסטים, שבררו לעצמם דרך חיים ומוות, ומהם נייטראליסטים ו’בני-טובים'. דור האבות אף הוא מיוצג, קרוב שארוּת-בשר לרוב אך זר-רוח. מהם — צללים מתלווים אל בניהם ובנותיהם, תלמידי בית-רבן, ומהם — דמויות חיות ונושמות בכוח עצמן, כגון גולדה, שידעה להכריע, ובעלה לייב, אמא-אבא של שאוליק. אוכלוסיה שלמה. עמידה בפני עצמה היא עמידתו של המורה ראטנר, בזיקותיו אל תלמידיו, בנתינה שהוא נותן להם בגלוי ובלקיחה שהוא לוקח מהם בסמוי. דומה שהמסַפּרים מייחסים לו כוח סוגסטיבי, שמקורותיו: מחשבה ומצפון, ולא תמיד משוכנעים אנו בכך. אפשר יבוא מישהו חשבון בדבר מיקומה וייצוגה של כל תנועה שביקשה לעצב פנים וקורות, והאם יהודה החלוץ שקול כנגד זוחה; אפשר יתהה מישהו כלום מותר היה להטיל על צעירים אלה כל טען גורלו של עם בניכר, עם נצור בעולם מזוֹאב? אך טען זה צעירים אלה הטילו אותו על עצמם מרצון ומהכרה. צעירים אלה — נעוריהם טהורים וגאים, הם גם מתרפקים על שיר וחולמים אהבה — אך החיים אלימים, אינם אומרים שירה ואינם משיבים אהבה. פותחים הם הצעירים את חייהם באמונה, באפשרויות אין-סוף, בפתרונות ובדרכים ובדגלים רבים — אך נכנסים ליומיום מרופט ומדולדל, לתוך פרוזה איומה, ומעט אדמתם מסתחפת במערבולת. ‘גיבורים’ אלה, מוטב לומר: נפשות אלו, החיות ומתות בספר, אין בהן מבולמוס הגבורה והמלחמה שידענו אותה לא במעט. יש בהן גבורה, גבורת רוח של מי שהכל לפניו, מבקש לזכות ואינו חושש מן ההפסד המתחייב שאי-אפשר בלעדיו; גבורה של אנשים הווים ומתהווים ומבקשים להיות. חביב עלי, מבהיק ביפיו, אותו פרק המספר בפגישתו של יהודה עם זוחה בביקתת הגויים בעיצומם של המוראות, ובמקביל לפגישה זו, הגבעה והים שבארץ-ישראל, פגישת שאוליק ואיה. (פעמים דומה, כי פרקי האירוס הם ‘אראלים’ הגוברים את ה’מצוקים', פרקי-התנועה). אף הזוועה שבשואה ניתנת כאילו במעומעם, כמו מתוך ריחוק שבמתכוון, ואולי גם מתוך צינון שביודעין. הסערה לא שיבּרה קווי הדמויות כדי עיווּתן, והזעקה לא רגמה באבניה את המציאות הנפשית, השירית. האנשים המתוארים אפילו הם מטולטלים לתוך מרכז הסופה, מקיימים אנוֹשותם; ומאידך נושם אתה אווירת ימים נוראים גם בפגישת צעיר וצעירה.

הספר, אף על פי שאינו מסווּג משום-מה על ידי מחבריו לא כסיפור ולא כרומאן — רומאן הוא, הן במיבנהו הצורני והן בתנועת תוכנו. הועלתה מציאות גשמית ונפשית, ושני מישורי ארץ חוצים זה את זה. קיימת איזו זהות בין המתאר והמתואר; ודאי משוקע לא מעט מן האוטוביוגרפיה בכמה וכמה מן הדמויות וההתרחשויות. זכרונות הילדוּת והנעורים מתמיד נודעת להם חשיבות ברומאן, ואפשר בספר שלפנינו חשיבותם מרובה יותר, שכּן הוכפלו בו הטוב והרע של הזכרון, של חיי-כפל. חברינו המחברים מספרים את המציאות ונמצאים מפרשים אותה. העולם המתואר, ואים לפנינו כעת אלא עולם זה, אינו צירוף של סיטואציות קיומיות. אמנם הנפש הפועלת אינה בת-חורין גמורה לעצב את עצמה כרצונה, אך גם אינה נכנעת לאבסורד ומבקשת לה משמעות גם בנסיון חייה הטראגיים. הנוכחים כאן — הם יחיד וחברה, נפש ותהליכי מחשבה, הרהורים אינטיניים ועלילות; מציאות חברתית הולידה כל אלה, היא קרקעם — זו המנותקת שם וזו המרתקת כאן; מציאות היא של ‘השתייכות’, מציאות של לוחמים — והלוחם, אפילו בודד הוא, אמונה מפרנסת אותו ב’עוד‘, ב’זולת’, מעטים או רבים; אפילו רבו המוּבסים והניגפים — אין זה ספר של תבוסה.

אכן, פרוזה ריאליסטית שלפנינו — הומאניסטית היא, במוחשי ובאקטואלי, במקומם ובייחודם של התודעה והאירוס, בחפץ-החיים ובתחושת-הקץ, ואף באיזון שבחיי-פנים ותמורות-חוץ. ודאי: לפתחה של פרוזה זו רובצת סכנת הטכניקה המנוסה, הקונסטרוקציה הגלויה. אפשר גם שהנגינה בארבע ידיים על פסנתר אחד מעלה בעיות של פרוצס היצירה, שעדיין הן בחינת נסתרות. מבקשים היינו לשמוע נגינת-סולו של כל אחד מן השנים, בגון ובעָצמה שלו. שמא עשוייה להתקפח ה’איתערותא', הספונטאניות על ידי תוספות ההגהה ובחינה ובדיקה של עוד לב ועוד מוח, ודברים פשוטים וטבעיים פעמים נראים דקורטיביים כלשהו, או שמתלווה אליהם תיכנון, מחויב השיתוף, ושמא גם צל-צילה של סכימאטיות. אך הולך אתה אחרי החיים המסופרים ואחרי המעשים, אתה אתם.

אף הלשון של הספר בחותם המציאות טבועה, קומוניקטיבית היא. אינה מביאה אמנם לחמה ממרחקים, אינה ‘מתגנדרת’ בזיו אידיומטי, באותו שפע רב-דורות-ושכבות, השמור עיתים גם לרעה, מחייץ פעמים בין המסופר והקורא. לשון צלולה זו, אין בה מן הקדום ומן החצוב, אך ריתמוס-חיים לה ובלתי אמצעיות רעננה.

הישג ספרותי-אמנותי הוא הספר. אין זה בחזקת סוד, כי ‘אדמה ללא צל’, ספרם הראשון של הסנדים, היה בחינת חסד, חסד נעורים וחלוציות. רביבים בנגב. צעיר היה הכל כל-כך: המסַפּרים, הנגב הקדום, המדינה, המים ושירתם באפיקים מנוגבים. אולם משעקרו מכאן וחזרו אל הגולה וכיתתו רגליהם אל ‘הכיתה החמישית’ נתייסרו בחיבוטים משלהם ובהיסוסים לא-מעטים שלנו. וב’ימים הפרוצים לרוח', שהוא חוליה נכבדה בספר הכולל שלפנינו, אם לא לוז בשדרתו, נתבדו חששות ונתקיימו תקוות. היה זה ספר חי, נושם, בעל קלסתרים מובהקים, עם הרבה גומות-חן ונקודות-חן, ואף גומות לאו דוקא של חן; כמו תמיד בחיים. והיה בו בספר משום יסוד לייחול, כי בהמשכם של הימים והאירועים ירבו גומות-החן, וגיבורי הספר אף יעלו למרומי-הכרעות ועוד נשוב ונפגוש בהם בדרכי פולין, בימי החורבן, ובארץ, בימי תקומתה.

קשה הפרידה מן הנפשות, יש רצון להשתהות בחברתן ולעמוד על טיבן, דרכן ועלילותיהן, ותוך כדי כך שאלות מבקשות להתחוור. פעמים אתה גם תוהה תהיות: על שום מה זכתה זקניה, דרך משל, דוקא היא להגיע לארץ עם אמה ואחיה? ופרק ‘המרד’ ודאי יש בו רתיעה של דרך-ארץ בפני חזיון נישא, אך יודעים אנו גם ברכת זניקה של ‘חוצפה קדושה’ אל תוך הנאדר. דומה, הכושר הריפרודוקטיבי שבפרק זה — שילובי עדויות ותעודות לכלל תמונה — דחק רגליו של דמיון יוצר. והסיום — אפשר יפה היא פשטות שכיבתו של נתי באור הדלוק, ובבגדיו, ויפה פשטות קימתו מול שניים הנכנסים ואעפ"כ — —

ועם ‘פרידה ראשונה’ משני הכרכים של הספר האחד, מתלווים אלינו המתים והחיים לא בנומך ולא בשברון. ולא מלחמות שערכו נותנות להם שיעור-קומה, אלא חייהם, כפי שהיו ואינם עוד, וכפי שביקשו לחיותם וכפי שנתהוו והלכו על כיברת ארץ קטנה, והיא גבעת-עולם מול הים. שיעור קומתן של הנפשות הפועלות, כפי שיעור קומתם של חיי העם.

[תשכ"ד]

א. ‘ספר החלוץ’

עם התעוררות בפרוס שנת העשרים ל’החלוץ‘, שלהי תרצ"ז, בימים מעוטי-חג ומרובי נסיונות, נתעוררו לבבות לכתיבת ספר המעשים והמחשבות של דור צעיר ועולה בישראל בשנים אלה, שהיו נושאות בשורה לאנושיות ולעם ועד עתה, עת דעוך מאורות. ודאי: שני העשורים — ‘ספר היוחסין’ שלהן אינו מתחיל בהן ואף מקור עָצמתן לא בהן בלבד. מן המרחקים ומן המעמקים הן שואבות ועל מים רבים הן גדלות. אביהן ואמן — גילויי העליה והשיבה של דורות רבים בישראל וחזיונות החלוציות החברתית בעמים, לבן הולם עם מיטב המאוויים של העליה הראשונה ועיניהן נשואות אל פיסגות המישאלות והעשייה של העליה השניה. אך לא תפליג אל הזמן, אל תקופות ואם גם קרובות קירבה שבמשאות-נפש; על כרחך אתה מציב גבולות מצומצמים יותר ומבקש בתוכם להקיף ולמצות ככל האפשר. ‘ספר החלוץ’ אומר, איפוא, לגולל כ’ שנה של תנועה חלוצית בתפוצות ישראל בדרך למכורה ולאורה, כ' שנה מאז ניתנו דפוס ומסגרת לרצון החלוצי: תרע“ז-תרצ”ז, והתנועה — לארצותיה ולזרמיה.

לא ספר סיכומים והערכות, לא ‘נחפשה דרכינו’, אף לא קילוסים לעבר ולהירואיקה של ‘היה היה’. מבקשים אנו להעלות את השנים בעצם היותן, גופי מעשים והלכות, פרשות-חיים — רצונה ונפשה ופועל-כפיה של תנועה. לא יד לעבר להקים, כי אם לתת בידי הדור פרקים מתוך ספר חייו, למען יתבונן ויכיר את עצמו ויזכור ולמען יסוּפר לגולה החלוצית אשר במצור ולצעיר ולצעירה אשר על החומה, כי החלוציות העברית למוּדת-המשברים לא פסקה בפורענויות רבות שבאונו — מתוכן זינקה וגדלה כמותן ועמדה בפניהן.

מיוחד הוא ביטויה של תנועה מיוחדת זו, שהיא תמיד בדרך, שכל אָפיה — עקירה, יציאה היעוּדה להיות עליה. כלום ניתן לה לתנועה זו קסת-סופרים, לשקוד על סיפורי דברים, כלום תדע לעשות ולהסתכל כאחת? יוצאי מצרים עם המקל ביד ועם התרמיל על השכם לא הירבו לספר ביציאת-מצרים. אכן, ביטוי הוא של משמרות מתחלפות. דור עולה ודור בא — והתורה נמסרת תוך כדי הליכה, תורה תמימה ופשוטה וכולה מרד: הגשמה. דור מקבל מידי דור, זה מוסר לזה, אך הכל רואים את ההר הכפוי, חייבים לראות את עצמם כבמעמד ראשון ולתת לעצמם מחדש את התורה. האין בזה משום משנה-תורה? עתים נדמה: התנועה מרימה אמנם ספרה ל’עיני כל ישראל‘, אך היא עומדת, כאילו, עדיין ב’בראשית’.

דברה של החלוציות, דבר המעשה, נשמע לרוב, ובעיקר, בעל-פה. בלתי-אמצעי הוא, מפֶה לאוזן ומלב אל לב: הגות שיחות ומסיבות, סערת ועידות ועצרות, וסוד-שיחן של שעות מאוויים וחלומות בחברותא. דברים רבים לא יצאו מן העיגול הצר של עינים נשואות ואזנים קשובות בו הושמעו; ה’עיגול' גם לא נתן דעתו להעמיד סופרים ורושמים, ואף מה שנרשם נידון לגניזה, ‘מאליו’ כאילו, אצל יחידים חרדים לפיקדון או במרכזי התנועה, ובימים האחרונים, הדורסניים, לא מעט נשמד ונקבר עולמית.

הדברים שבכתב רובם ועיקרם — הסברה. נופם יוצא אמנם לתפוצות, אך שרשם — הארץ, העבודה, הציונות הנעשית-ונשמעת; לא מעטים גם דברים שכל עצמם לא באו אלא להכשיר את הלב ולחבב עליו את הארץ הערכיה; ורב אשר הכתיבה השעה לצרכיה היא — אתה באו ואתה חלפו.

אכן, מדבר החלוץ עלה כמעט תמיד קול האדם, היו ‘שריקות’ של ‘צדיקים כפריים’, ואף הדממה דיברה, אך לא מעט נשאר בדמדומים, לא מעט המגומגם ורב אשר ביקש להיאמר ולא זכה. ורק בארצות ובזמנים של ‘יציבות’ בתנועה, משנהפך — ולוּ אך בכוֹרח מצוקת העליה — הבית-לשעה לבית-לשנים, משגברה מגמת הקביעות בהכשרה, והשליחות לגולה היתה יותר ויותר חזיון של קבע, משמתרבה יסוד המוצק על הרופס — מתעצם גם הביטוי וכובש שטחי חיים ומחשבה ופעולה.

למראה ה’כתב והמכתב' שלא הדביקו את המעשה החלוצי לא ירפה ההיסוס, שמא יהא הספר נמוך מקומת התנועה. ולא נסתייעו הדברים ל’גייס' זכרון חברים ויכולת מבע שהבשילה בשינויי-העתים.

יצאנו ללקט בשדה השירה והפרוזה העברית. הן אחד ממקורות חיוּתה של המהפכה החלוצית היא הספרוּת העברית, אך זו לא נתנה לה מלוא כוחה. לא נבוא עתה לתבוע קיפוחה של החלוציות העברית מידי השיר והסיפור; נאמן עלינו גם המעט, והוא מוסיף לספר מחינו וממשקלו.

כמה מפעלים נישאים בשעתם וכן בעיות שהסעירו לבבות, אפשר נחבא כאן קולם. כן יש מקומות לקויים בחסר, ומאידך נמשך על אחרים חסר רב — קבע, כמובן, ה’יש‘, המצוי. ואולם עניינים שנתייחד להם מקום במדור אחד עשויים להאיר ולהשלים גם מדור שני, שכּן בני-מיצר הם מאספקטים שונים, ופרשיות שנראות פעמים עניות עלולות ל’התעשר’ ממקום אחר. ודאי נתעלמו כמה דברים מן העין, ושמא התנכרה גם המסגרת. תקופות תקופות ניתן הספר, לפי העליות, ואילו בכל תקופה — ‘אריח על גבי לבינה’: לפי העניינים, מתוך דאגה שוקדת שיצורפו הדברים, דברי עיון ומעשה, לסוגיות שלמות, לפרשות-חיים.

הספר חרג קימעה מן התחום שנקבע לו. ראשיתו — שלהי המלחמה העולמית הראשונה, התהווּת תנועת ‘החלוץ’ בגולה, וסיומו — ההעפלה, לאמור: תקופת בין מלחמה למלחמה.

לא נקפו אלא ירחים מועטים מאז ספטמבר 1939 — אך חורבנם רב. נמרצו תמורות, נחרצו גורלות, הועמק החתך בבשר גופנו הלאומי. יהדות פולין, דלה ונמוכה כאילו כל הימים ועם-זאת מקור שאינו-פוסק של כוחות חלוציים — מרוסקת ומבותרת לעינינו. התנועה החלוצית בארץ הקלאסית לארגון נרחב ולמפעל ההכשרה — נידונית עתה בידים קטלניות.

כשב אל ביתו שהאש התפשטה בו ומבקש להציל שרידים מאפר, היינו בעינינו, בבואנו עתה בעיצומם של ימים נוראים לספר על הישובים החלוציים שבגלות פולין. עומדים אנו בפני פרקי-חיים של החלוץ בפולין, בפני לב שהלמוּתו פוחתת והולכת. אין הספר-המאסף מגיע, ואפשר אינו עשוי להגיע, עד התחנה האחרונה בזמן; שעל כן חתימתו — ההעפלה; היא סיום תקופה וחבלי התהווּת של תקופה חדשה, בשורת מלחמת היהודים על ארצם.

קורותינו סיפרו לנו: מכל מבול זינקה נחשונות עברית, מן הפורענות נזעקה הכרעה חלוצית — הייעור עתה רצון התקומה, ואיך תתגלה עתה שארית הכוח לחצוב ולעצב עתיד? מוצאי תקופה, ואולי — פתחי תקופה חדשה? אליה נצפה, אליה מעפילות כ"ב שנות התנועה, לה הן מגישות עלי ספר זה.

[חנוכה ת"ש]

ב. ‘ספר המעפילים’

וְאַל יִמּוֹט בְּלֵב יַמִּים לְבָבְךָ

ר' יהודה הלוי

דורות רבים מישראל מעפילו לעלות, אך ההעפלה היא בת הדור. דורנו אימץ אותה לו וטיפחה, והוא שרוממה מעל להופעות וחזיונות.

עקירות שעקרו את עצמם, דור על דור, יחידים וגושים שלמים מתוך אדמת הגלויות ונתנו לעצמם נתיבה במים עזים ובמעקשי יבשות בלא נטילת רשות משליטי ארץ ובלא לשאול לתנאים, מצווּים על פי הגבורה ועל פי אומץ-רוחם ועל פי כוסף-מורשה — ודאי שהיה בהן מיסוד ההעפלה. שיירה ארוכה זו של רבנים וחסידים ואנשי-מעשה, עניי ‘עמך’ ורואי-בטוב כל ימיהם, מרוחמי הגורל ונשויי טובתו, שהד מצעדיהם עולה כהלמות לב אחד, אם גם לא עיטרו לעצמם עטרת ההעפלה, — הלא דיברו בלשונה ועשו את דברה, מן המעפילים היו.

אכן, שני הדורות האחרונים, גדולים בחידושים ונמרצים בשינויים, שזכו ופתחו ספירה חדשה בעליות, ודאי שעשירים הם במעשי ההעפלה. ‘ספר המעפילים’ לא הסיח דעתו מן הקדום והקודם, אך הוא צימצם את עצמו מדעת בקורות אחרונים; לא שביקש לדחוק זכויות ראשונים, אלא שהרגיש על עצמו כל אותו כובד אין-סופי שבהעפת ימינו. מעטות ורעוֹת שנותיה, אך גדולים גילוייה ואורה זרוע למרחק, ולה ייוּחד הספר.

רבות הן העליות, אך אחת ההעפלה.

דחיקת-קץ היא, עוז-לב, שנחשולים וסוּפות אינם מרתיעים אותו, מסיכוּנים אינו נסוג, ההרפתקאות אינן חביבות עליו, אך אינו חושש להתנסות בהן.

היא ‘שבירת חוק’ חקקוהו חישובי-שעה של שליטים, פריצת גדר בחוק הפורמלי, משום שהוא בא לקפח את החוק המוסרי, העליון, הנצחי: זכות הקיום של היחיד, חיי-עולם של ציבור ועם.

והיא מערכה מדינית מקורית, צורת לחימה אין-כיוצא-בה של עם אין-אחלו בחייו, בקיומו שהוא קיים וב’תחמושתו' אשר הוא חמוש.

ועיקר יעודה — לאומי, ותכנה: הצל וגאוֹל. הצלה — פיקוח נפש של עדוֹת וגלוּיות מישראל, ‘פדיון שבויים’ מידי ליסטים ומכף סכנות; וגאולה — מאבק על הארץ ועל שיבת העם אליה, מעֵבר לתחומים הציבו זרים.

גדולה העפלת היחיד, שנתחייב ליֵצר חייו, וגדולה ממנה ההעפלה בציבור, העפלת הרבּים, שהיא מלחמת היהודים בת ימינו על הארץ ועל הקיום.

אכן, קדמו לה להעפלת הדור המאורגנת זינוקים של יחידם וחבורות, דוחקי-השעה וקצרי-רוח, שמילטו עצמם ממדבריות יבשה אל ישימון-ים, מסתייעים בשוחרי-רווחים ומבריחי גבולות, והם כפרקמטיה בידיהם, לומדים פרק בהלכות הסוואה ו’גונבים' לעצמם מולדת באישון לילה. מהם שקפצו אל הים ולא זכו להגיע ליבשה, אך אותה קפיצה שלהם, שביתרה את חלל האויר, אותו גל שנפעם ונרעש אל צלילתם — קולם קורא עדיין: עלו!

לימים בא האירגון, והימים ימי כיבושי הנאציות בתוך ארצה שלה. כוחות-ציבור מתחילים שוקדים על ההעפלה, מהם גם שהמטרה מחפה בעיניהם על אמצעים ודרכים הטעונים בדיקה, אך זרם-היסוד נותן דעתו על הבחירה ועל הברירה, מסייג ומקפיד. רתוקה לכורח ההצלה, כיוונה ההעפלה דעתה גם לתנאים.

אחרי נובמבר 1938 בגרמניה, זה ה’מנא-מנא' שאותיותיו לא נתבלטו לעיני הכל, אחרי שיחות לונדון, מרץ 1939, זו ‘מינכן’ שניה של אנגליה, היתה ההעפלה ההמונית והמאורגנת — מעשה ההצלה ואי-הכניעה כאחד. ‘לא ניכנע’ — הווה אומר: העפלה. היא שהתייצבה במערכה מול ‘הספר הלבן’, מאי 1939, לעשותו פלסתר, ועדיין היא עומדת בה עד עתה.

היה אולי מי שראה בה בהעפלה רק אמצעי מדיני, מכשיר של מלחמה בלבד, אך זרם-היסוד הבליט, כי ערכה קודם כל בה בעצמה, בעצם מעשה העליה, ועל כן — אַל הפגנה, ועל כן חרדת-קודש להצלחה, חיזוק ידיו האמיצות של החוף לקבל אניות עוגנות.

רבות נתנסתה ונתייסרה. הרשות מכתימה אותה כ’בלתי-חוקית‘, ‘אי-ליגלית’, עורכת ציד ו’מחטופת’ עליה, יוֹרדת לחייה במאסרים ובגירושים. במרוצת הימים משגרת רשות זו בלשיה לחופים רחוקים ואוירוני-סיור אל מרחבי ימים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים, פותחת ביריות בים ומקימה מחנות-ריכוז והסגר ביבשת החוף, גוזרת על מתן עזר ומקלט ומטילה מוראה בתועפות-קנסות ובכלא-שנים על כל אשר יפיר הוראותיה; אף המלחמה הגדולה בארכיליסטים אינה מסיחה דעתה של ממשלת המאנדט מן המערכה נגד ההעפלה. היא שדנה לגירוש מעפילי שלוש האניות ועומדת על דם ‘פאטריה’, והיא הכותבת את פרשת ‘מאוריציוס’ ומבקשת לטבוע חותמה: ‘גלות עולמית’; היא שיכלה למנוע אסון ‘סטרומה’ ולא מנעתו; היא שגם בימי אל-עלמין לא נכמרו ניחומיה לשחרר כלואי עתלית. היא שידה רושמת כל מעפיל כעולה-ברשיון ועם זה דנה אותו להיות בלתי-חוקי, מביאה היא אותו במנין מיכסותיה כמקפח אפשרות-עליה של אחרים, והוא עצמו מקופח מזכויותיו. אך בשנים הראשונות עדיין התנחמנו פעמים בנחמה פורתא: רשעה היא הרשות, אך טוב הוא האדם; החייל והשוטר לא מיצו כל חומר-הדין והגזירות, אף גילו לפעמים כי לב אל לב חרד והוא פשוט ואנושי. אולם שנים אחרונות מנוטלות היו גם מנחמת-מה זו. אניות-מלחמה השמות מצור על ספינות גולים ופליטים, אוירוני עיט היורדים עליהן, גונדות של חיילים הנלחמים בכידונים ובגאזים עם לוחמי-מחתרת ושרידי כבשנים — לבם לא נע ולא זע. לא קמו מהם מורדים ומטיחים בכאבם: ‘אין אנו רוצים בפתיחת מלחמה חדשה ביהודים כתום הקרב שאסרנו בשמדן שלהם’.

רדופים ונגושים, ביבשת סגורה ומסוגרת, לנוכח אימת חיסול, בין מוקשי מוות, מול שערים מוגפים, חלמו מעפילים, חתרו, הבקיעו דרך ואף הגיעו. פצועים ומוכים, אך לא נואשים מייחול, טולטלו בסירות-מפרש וּבאניוֹת-משא, חצוּ נהרות וקרעוּ ימים והעפילו, טוּבעו והוּגלו, נכלאו ונחמסו מזכוּיות, גורשו וחזרו, אך את נפשם הצילו, ובהצילם אוֹתה נטוּ הגשר לבאים אחריהם.

אכן, מרוּבת פנים היא ההעפלה ועשירת גילוּיים. חרדה היא לכל נפש, וּמפליגה לקראת סכנות; שוקדת על פעוּלת הצלה, ויש ממעשיה שהם נואשים; טבוּעה היא בחותם הקדושה, ודרכיה גם הרפתקניות; קוֹלה נישא ברמה, והיא עוֹטה סוד; לארץ השמש תישא נפשה, וספינוֹתיה משרכות כבוּיות אורות בלילות אפלה; בה ידוּבר בשער — והיא דנה את עצמה לאֵלֶם, ועושי דברה ושליחיה — בצל.

ההעפלה כמערכה וההעפלה כדרך לעבור גאולים ומוּצלים — רעיון זה הוא שעורר ואף התווה הקו לספר. חמש השנים הקצובות לחיי העליה ונפתולי מיכסות וגזירות בוגדניות בעצם המלחמה וימי ההכחדה, שיננו והדגישו: לא תיפסק ההעפלה, ולא עוד אלא עתידה היא שתתפשט ותפרוץ. בסערת המלחמה לא נדם הקול הקורא: מלחמתנו לא תיתם עם קץ המלחמה, בדממה שתקום אחריה תתחולל סופתנו, וגילוּיה — ההעפלה. שעל כן צורך לנו, מדיני וחינוכי, בספר מפעלות המעפילים: יישמע דבר ההעפלה באזני העולם ויינתן בידי העם.

היינו כטרופי אותה אניה, שהודחו לאי בודד והציבו להם משמרות צופים אל הים, לשמור אל כל אור שיתגלה. ומשניצנץ להם באופק העלו אבוקות מן המדורה, ניפנפו, צעקו וקראו בקול. כך ביקשנו להעלות אבוקות מתוך מדורת ההעפלה, לעורר לב קברניטים ויורדי-ים אל הצרה הגדולה ואל המייחלים לפדות, לעורר לבם, ולומר — אם יש עוד צורך באמירה זו — לעם ולנוער אשר על החומה ולשארית הקוראת במיצר: כך חיו אחיכם וכך נלחמו וכך העפילו — ואף אתם בהעפלתכם חיו!

לא נעטות הפרשות הסתומות ורב אשר לא הוגד או שנאמר במרומז. ‘סתומות’ אלו ורמזים אלה ודאי עשויים למעט את הדמות ולקפח הופעות נכבדות. יש יום וידובר גם בהן. אך הספר איננו בא לחתום, כשם שהחזיון עצמו לא בא אל סיומו. ואף היש הוא רב-צורות ועתיר-גוונים: כרוניקה ודו"ח ותזכיר, עדות ורשימה, סיפור ושיר, קורות המעשים ובני לוויתם: המחשבה והלך-הנפש. מכל מקומות פזוריו הרבים נאסף ונצבר החומר לספר: מן העתון ומן החוברת, מקובץ ומספריהם של יחידים; מן הגניזה של מוסדות וחברים ומפי מעפילים ויומניהם ומפי המלווים העמלים וטורחים עמהם.

אניות רבות באו, אך רק אחדות מהן (ואֶלוֹס, פאטריה, סלבאדור, סטרוּמה) קובעות פרשה בפני עצמן, השאר — קורותיהן ומאורעותיהן באות במרוכז לפי פרקי חיים ונושא. אכן, גם זו שה’ביוגרפיה' שלה ניתנת בצימצומה, יכול אתה ללמוד עליה מאניה אחרת כיוצא בה שמדובר בה בהרחבה. זו לא ללמד על עצמה באה, זכתה והיא מיוצגת, טיפוס היא, וניסים והרפתקאות שנתרחשו לה נעשו גם לאחרות. פרשיות פרשיות ניתן הספר, תחומן — פרק קצוב, והן באות בזו אחר זו בסדר כרונולוגי. כל פרשה — פסיפס של מעשה ומחשבה, גזירות ותגובות, קורות והערכה; יומן ורשימה של מעפיל ומלווה וכן בנות-קול בשיר ובסיפור. צורות מבע שונות דרות בשלום בכפיפה אחת ומבקשות להשלים זו את זו, להעמיק את ההד ולסגור את המעגל.

הספר — יריעתו י"ג שנים והיא ארוגה בידים רבות. המלחמה מפסקת אותה לשני חלקים שווים כמעט, אך אינה גוזרת אותה; אחת היריעה.

י“ג שנים: תרצ”ד-תש“ז. פתיחתן ב’ואֶלוס', היא האניה החלוצה להעפלה המאורגנת שהפליגה בתרצ”ד, שנה בה נזדעזעה קרקענו המועטה מאימת הנאציות, ומסיים באותו ‘שלב’ נודע, בהכריז בריטניה, אחרי נצחונה על הנאציות, מלחמה בהעפלה: — בגירושים לקפריסין, אב תש"ו. תאריך הוא בקורות ההעפלה, מיפנה ונקודת-שיא. התחיל המצור על ההעפלה, הוטל הסגר על החופים, מעצמה גדולה מרכזת כוחה ביבשה, בים ובאוויר ומזעיקה לעזרתה מדינות וממשלות.

המערכה עדיין נטושה, על פני הים ולחוף הארץ, ועומדים בה חלוצי עם והמאסף, זקנים ונשים ותינוקות בזרועות אמותיהם, אנשי-קאצטים ובני-מולדת.

אניות רבות קרבו מאז לחופי הארץ: ‘ארבע חירויות’ ו’פלמ"ח‘, ‘ברכה פולד’ ו’לטרון’, ‘כנסת ישראל’ ו’רפיח‘, ‘לנגב’ ו’המעפיל האלמוני’, ‘חיים ארלוזורוב’, ‘אבריל’, ‘שבתי לוזינסקי’ ו’מולדת‘, ‘שאר ישוב’ ו’תיאודור הרצל’. נכנסו וגורשו, אך עוד האחרות באירופה נוהרות אל החופים, ומן החוף מפליגות אניות, ואי-הגזירה — קפריסין — צילו אמנם נטוי למרחקים, אך גם עליו אוצלת הארץ הקרובה את אורה.

נטוּשה עדיין המערכה, מערכת-ים מוזרה זו, יחידה בדורות, בין ציו האדיר של עם-ים וכובש ארצות ובין ‘צי המעפילים’ של עם שדוד ושוחר קרקע מעט. אשר ראו חופי ארץ זו בחדשים האחרונים בלילות הגירוש מוּל הכרמל יבאותו ליל שבירת המצור בחוף שבדרום — לא ראו ודאי ימים וארצות ואוקינוּסים במשך דורות. מה שראה מעפיל על הים ולחוף הארץ גדול הוא ממה שראו חוזים ומשוררים בחלומותיהם. עלילת גיבורים זו — החיים עדיין כותבים אותה.

[אייר תש"ז]

א

הכפר הקיבוצי הספרותי — מעולם לא ראינו את כפרנו כאידיליה פאסטורלית, כפינה רוגעת בריחוק מדרך-המלך ומהמונו. אם אמנם ההתיישבות אינה אפיזודה היסטורית, ואם כבודה למאד, אם אמנם ההתיישבות היא, כמות שראינוה, מרכז הסופות והשאיפות של הארץ ושל הדור, כי עתה טבעי הוא שמתוכה ואתה וברוחה תקום ספרות ושירה כובשת את עצמה ועזת-כיבושים. אם משוררה של ‘עיר היונה’ מבטיחנו, כי ל’מלך המובס יקום יורש עדי עת / כי עלי אדמתו השעין את חרבו שעליה מת', הרי ביקשנו אנחנו כי גם החיים על החרב ישעינוה על אדמתם, ולא עוד אלא שבאנו להשעין עלי אדמתנו את הכל החיים שאנו חיים, את השיר אשר נשיר ואת הסיפור אשר נספר.

תיזה זו עשויה אולי להיראות שלא בעתה, תמימה מדי בתמורות העתים. בדור זה מעורער, שהוא כולו דיפורמאציה, מה הללו מבקשים? — להשיבנו אל האדמה, לאמור: אל הרגשת שלמות של אדם ויקום; בעידן האטום והפיצוץ והפיצול וההתפוררות — להשיב לנו ממוצקות האדמה ובטחונה; בעולם דימוני זה, טורפני — לקיים הרמוניה בנפש אדם. אכן, גם בדור השוקד על כורים אטומיים אנו טורחים בהקמת כור אחר, כור-היתוך לתפוצות מתכנסות. גם ברדת גשמים ראדיואקטיביים לא יחדל מרנן ומרענן הגשם הפשוט, גשם-נדבות עברי קדום. ‘מפגרים’ אנו הפעם אחרי ‘ההיסטוריה’? — אין דבר, לא אחת הקדמנו אותה. הקדמנוה באלוהים, בנבואה, במוסר, ובקבוצה. אולי קשה לנו ללכת צעד בצעד עם ההיסטוריה, נקדים ונאחר, אך נלך בצעדינו. ‘וואָס מיר זיינען זיינען מיר, אָבער יידן זיינען מיר’, נהיה אשר נהיה אך יהודים הננו — לא נוכל להיות אלא אשר הננו. ואף בעשור השישי למאתנו אין ברירה בידינו אלא לעסוק בישובה של ‘קרקע ארץ קטנה’, ביציקת ‘תבנית נוף מולדת’, אין עיצה אלא ‘לחזור לאספסת’. אכן, חיבור לקרקע, אך לא תילוש וניתוק מכל ההתרחשויות העולמיות. ואולי — מי יודע — אולי גם בענין זה שאנו נראים כמאחרים אנו מקדימים: בשיבה זו אל הבריא ואל הנורמלי והאנושי, בקיום שווּי-המשקל בתמורות, באיזון הנפשי בין הקיים והמשתנה, בין הארעי והנצחי בזרימה.

ייתכן, כי פלוגתא זו בין הכרח הנאמנות לתולדה שלנו ובין הנטיה להיות עם רוחות מנשבות, מחלוקת זו שבין הבית והעולם, הקונפליקט בין קצב לקצב, בין אורם של כוכבי-פנים וכוכבי-חוץ — ייתכן, כי הפלוגתא והקונפליקט אינם חד-פעמיים, והם חוזרים ונשנים. הנה במבואי שירתנו החדשה בארץ, בראשית התקופה הפוסט-ביאליקאית, היו שביקשו להעמיד את שירתנו כולה על הכרך. תהליכי האוּרבאניזציה בעולם, ‘התכּרכות’ של שירת עמים, נראו כביכול, טבעיים גם בשירתנו. אך אנו צוּוינו דוקא על ההליכה לכפר, על השיבה אל המעדר ואל הטוריה ואל המזמרה ואל עבודת-כפים. לא שהתנזרנו חלילה מן הטכניקה, אך לא זו היתה שעתה אצלנו. עד מהרה נתחוור, כי כל אותם מוטיבים, נושאים ודימויים שנראים היו כשירת העתיד, אינם מכים שורש באדמתנו. והקרקס והפרבר והלולין והמוקיון והממזר והאסופי והזונה והתוכי וכל האביזרים לא היו אלא אסופים-לשעה. אכן, אף דוברי האורבאניזם מיטב שירם היה באמיתם שצמחה מן הארץ, בגלבוע, בבראשית חדשה, ואף — דבר הראוי להישמע — ביצירת מעין פרימיטיב עממי חדש, מרוענן ומודרני. אגב: אף בכך כבר הקדים ביאליק וחצב מנהרה מן הפאתוס העברי השגיא אל הזמר, אל המזמור ואל הפזמון, אל שיר-העם.

לא שביקשתי להציג מול האורבניזציה של היצירה את האגרריזציה שלה, אלא הייתי אומר, צוּוינו על תהליך ממושך של התארצות. אכן, תהליכים מיוחדים לנו, בין שהם ‘משתלבים’ ובין שאינם ‘משתלבים’. הישגים שהם אצל אומות העולם בחינת נחלת דורות ומעשים שבכל יום, הם בשבילנו מעשה של כיבוש ראשון, בחינת מתן שהעם נותן לעצמו בשעות-סיני שלו.

ב

דוגמא אחת: הגיבור. חידוש גדול נתחדש בספרוּת זמננו, קם לה גיבור חדש: איש-המלחמה, הלוחם בשדה-הקרב. כמה גילגולים עברו עליו על גיבורה ונושאה של ספרותנו. מן החסיד והתלמיד-חכם — אל המשכיל ואל האינטליגנט, מהם — אל אנשי-התנועה המהפכנים והווכחנים, ומהם — אל הפועל ואל החלוץ והמגן, ואל איש-הצבא והמפקד ואל המנצחים. חידוש גדול זה, גיבור חדש זה שקם לנו — כלום אינו ותיק בספרוּת העולם? חיילים ומפקדים ושדות-קרב היטיב לדעת אחד טולסטוי, למשל, עוד במאה הקודמת. איחרנו? — אך לא נתנכר לעצמנו. אכן, אף בטיפוח גיבור זה יש מן הייחוד. וכשם שהוא נתייחד בזמן, כך מתייחד הוא במהות. שכּן הוא בא מן ‘המתמיד’ ומ’מתי מדבר‘, מ’עיר ההריגה’ ומ’מגילת האש', כשם שכולנו באנו משם. מיוחד הוא, כשם שמיוחד אותו ריבולוציונר ואיש-אוקטובר שבא מן ‘האדרת’ הגוגולית.

דוגמא שניה, והיא דוגמא חשובה ביותר לעיוננו: הטבע והנוף בשירה. שעה ש’הם', בני אומות העולם, כבר שבעו טבע ונוף עד כדי בריחה אל המרזח והפרבר והכרך, היתה לנו פריחה, חידשנו עלינו מעשי-בראשית רעבי מראות וקולות. רשאים אנו, דומני, לקבוע כי נקודה זו סימן-ייחוד הוא ליצירה העברית. כל תקופת חידוש והתחדשות בחיינו, ובעיקר זו הקשורה בשיבת ציון, קודמת לה שיבת טבע.

חידוש שירתנו ברמח“ל מתחילה בשיבה לטבע, ובנסיון לכיבוש הנוף, שיבה שהיא כפולה ומשולשת: מוסרית, פרי הריניסאנס שלא ראה בטבע קן-חטאים ואשר ידע לכן ליהנות כ”כ מן העולם החיצוני, המוחשי, מהפשטות והנשגב שבתופעות טבע; שיבה מן העיר אל הכפר; ושיבה מן הספר והמחשבה אל ההסתכלות ואל המראות.

המקובלים והחסידים יצאו לשדה, טיפסו בהרים מתוך צורך ראייה ושמיעה וכאן גם מקום התגלותו של האדם הפשוט. ורבי נחמן מברסלב, המשורר, אם-כי תולדות ספרותנו המקובלות עדיין לא ייחדו לו לא פרק ולא סעיף, שומע כל עשב ועשב אומר שירה, וקורא: מה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם — והוא שמע! דיבורי התפילה הם בעיניו ליקוטי ציצים ופרחים, ‘כאדם ההולך בשדה ומלקט שושנים נאים אחת לאחת עד שעושה אגודה אחת ואחר כך מלקט עוד אחת ואחת ועושה אגודה אחת ומחברם יחד, כמו כן הוא הולך בתפילה מאות לאות עד שמחבר כמה אותיות ונעשה מהם דיבור’. ובכן: התחַלנות, סיקולריזציה של התפילה מול האליגוריזציה של שיר-השירים, שאף סופרים בימינו נתפסים לה לעתים. הפרחים מתלכדים לשדה, והשדה — תפילה.

תקופת התחיה הסתערה לטבע צמאת התבוננות והסתכלות, שיכורת-ראייה. אם מנדלי עוד הראה לנו פגישתו של היהודי עם הטבע כשהוא מעוטף בטליתו, ואם ברדיצ’בסקי עדיין טרדוֹ הניצוח האידיאולוגי, מלחמת הספר והטבע, בא ביאליק ופתח את תריס חלוננו הסתום. השמש, הזוהר, הצפרירים הרי הם מאירים כשלעצמם, והם — בקרו של העם. כשם שהלילה הביאליקאי, שהוא ממש ומוחש, כפול צללים זה על גבי זה, נושם אוירת לילו הארוך של העם.

אכן, ביאליק אינו מתאר נוף לשם נוף, כפי שכבר עמד על כך יעקב פיכמן. לעולם יש בתיאורו כדי לעורר. הנוף החרפי הרוסי מעורר כוח-חיים בזכּותוֹ, בהתבהרות העולם, משמש סדן לרַקע עזוּת-נפש לדהירה למרחקים. מראות הפשטות הקרובים, מראות-ארץ דלים מחבבים עלינו את החיים כמות שהם, ואילו מראות העוז, מראות-הגיבורים שב’מתי-מדבר' וב’מגילת האש', יצקו כוח מעפל, לעילוי העצמה.

בטבע ובנוף שכבש ביאליק ניתנה לנו הרגשת גופו של עולם, שהיינו כה חסרים, אך לעולם תוך ערגה לאורו, ‘כמו צופה הייתי בעינו של עולם’. ויש ודאי בראייה זו, בראיית הממש והרוחני שבו, הגוף והאור, הארצי והאצילי, משום ראייה מיוחדת, שמא רשאים אנו לומר — ראייה יהודית.

זינוק זה של ביאליק ובני דורו אל הטבע ואל הנוף, מהם מעריצי איתני הטבע ופנתיאיסטים, נושאי הכרת הוויה הנצחית שבמעשי-בראשית, בעלי אופטימיות עמוקה כי האדם הוא חלק מן התולדה המתחדשת, הביא אותם גם לכיבוש נופים חדשים לא ידעתם ילדותם. לארצות אחרות הפליגו, העפילו אל הרים, נעשו בני-בית, כאילו, בנופים אוניברסליים. חיוּניות רבה היתה בכך, הרבה עוז שאבנו מפסגותיהם, אך דומה כי כל זה לא היה אלא בחינת הכשרת הדור לקליטה, הכשרה לכיבוש הארץ, טבעה, נופיה ומראותיה — כיבוש של שירה.

אכן, האישיות הספרותית המרכזית בארץ בימי העליה השניה, י“ח ברנר, היה כנזיר-טבע, ואולי גם הלעיג, כעדותם של בני-דורו, להתרפקות על נוף. הרגשת ‘הקוצים שבהוויה’ לא נתנה לו להפסיק במשנת האדם ולהיפנות להסתכלות בטבע. אך הדור שיווּי-משקלו אוּזן ע”י א“ד גורדון, בעל הרגשת הטבע הקוסמית, שחש את כל העולמי והתהומי שבמעט אדמה, וכי אין מגע לאדם עם העולם ועם כוכבים ושמים אלא ע”י ד' אמות של אדמה הנקנות בעבודה.

ג

כל עליה ונופיה. דוק ותמצא, כי כמידת כיברות הארץ שכבשה כל עליה בעבודה, כן מידת כיבושה השירי בטבע ובנוף. השפלה, השרון, מקצתם של הגליל וירושלים, נכבשים בשירת י' פיכמן וד' שמעוני. זה — בפייזאז‘, בשיר הלירי הקטן, האקווארלי, בגוונים אימפרסיוניסטיים, בהתרפקות על מראות גבעה, ענן ופרח, בגישה אינטימית, אינדיבידואלית, וזה — בגיל ההתוודעות ובריגוש, בהשתפכות-נפש ובוידוי, ולימים — בתיאורי-אידיליות, מעוטרות הילה של אור, אור ראשית וראשונים. פרדס וכרם ומשעולים שבהם הם שדה-ההתרחשות, והנפשות הפועלות — מכאן הן ניזונות, והים משובב ומחיה, בעינו — כשהוא גלוי, ברוח ובקול — כשהוא עלום מאחרי מרחקים. הים הגדול מצוי בשירה זו — מרענן, מטהר, משחק בחכמה בגליו, משלחם אל חופים, והוא עצמו מפליג והולך לו, אחד נווד, ל’שם’, למרחב.

בדרכי הכבישים של העליה השלישית נכבש העמק בשירה. כך נשתורר הגלבוע בשירי א' שלונסקי, וכך זכה העמק לביטוי אכפרסיוניסטי, לאודה הפתיטית של א“צ גרינברג שלא היתה לו אותה שלוה שבהסתכלות בטבע ובנוף, שכּן אחוז היה המאווי ‘אילו לא היה הים הזה ים כי אם יבשת וגדלה המלכות הישראלית’. וכך התרונן הגליל בשירי מ”ז וולפובסקי ואחרים. וכך נכבש לאחר-מכן בכוח אדירים הנוף הירושלמי, הררי וערער, מיסתורי ו’משיחי', בידי יהודה קרני, אורי צבי גרינברג, יעקב שטיינברג ועוד; כיבוש גדול. ירושלים — הווה אומר: קדומים שבה, התהווּת חדשה הנחצבת באבן ובסלע, אין סופיותה בזמן ומסוּימוּת במקום, מסוּימות איזמלית בבשרנו החי.

נתייחדו אלה ששרו את העמק ונופו מתוכו. כוונתי ל’ישובניקים', שעיקרם בעמקים ובגליל, ושראשיתם עוד בניצנוצי-הניב בעליה השניה, שזכו לאחר-מכן למבע צלול, טהור בשירת רחל.

הקול שבא מן הכפר (י' רבינוב, פניה ברגשטיין, משה בסוק, זרבבל גלעד, בנימין טנא, משה טבנקין, אריה שמרי ואברהם לב ביידיש ועוד) נתייחד בהסתכלותו. אינו דומה איש-כפר השר את עצמו ואת כפרו ליושב-כרכים שרואה את הכפר. לא הרי הסתכלות מן החוץ כהרי התבוננות מתוך העבודה, הסתכלות הנובעת מבפנים, תוך הרגשת הריתמוס שבעבודה, בחיי האדמה והטבע. אמת ההסתכלות היא אמת השירה, ובאמיתם התנכרו, התנכרו כיוצרים,כאינדיבידואליות יוצרת רקומה בתוך ריקמת הקולקטיב, שפעמים היא יודעת גם את הקונפליקט בין היחיד והרבים, ופעמים היא מבורכת בהרגשת שלמות של אדם, חברה ונוף.

אכן, הרגשת חיים אחרת היא, מלאה, מאמינה ואין בה מאימת החיים, ודומה כי גם תחושת המוות, אימת המוות היא כאן אחרת. גם הכליון הצפוי הוא, כביכול, חלק מן הקצב הנצחי של ‘קציר וזרע וקיץ וחורף וחום וקור לא ישבותו’. ודאי, קבלות-פנים שונות נערכות, למשל, לגשם בכפר ובעיר. לא הרי גשם ברכה כגשם-מדרכה. ולא הרי צפיה לגשם הפורה והמפרה כהרי ‘גשם עקר היורד בריבוע, אסיר מרזבים, מרצפות וביוב’. ואינה דומה ‘אדמה עקרה’ כפי שהיא נשמעת מן השירה העירונית ל’אדמה עייפת אמהוּת'.

בהרגשת טבע ונוף אין כוונתנו לתיאור המצומצם של סביבת טבע או מסגרת נופית. ודאי, יקרים לנו כל הגילויים: הטבע כרקע והנוף כשלעצמו, האודה לטבע, ההתפעלות מן הנשגב וראיית המראות הקטנים המלבבים ומשובבים, אך יותר מכל — אותה הרגשת חיים ועולם הנובעת מן הטבע, אותו טבע הקיים ביצירה גם שלא ביודעין, וכוחו יותר בכיסויו מאשר בגילויו, שהוא עלום ומרוקם בכל.

הרגשת טבע היא גם פרי הסתכלות, אך מקורה החיים עצמם, העשייה, קצב העבודה, זה ריתמוס התמורות, שהיא מרתיעה את הפחדים והאימות, — שכּן מקורה בהתחדשות-תמיד, בהתהווּת לא-תחדל.

בכיבושים שכבשה ההגנה והמלחמה המשחררת הדרימה גם השירה. קמעה קמעה מחזירים אנו לעצמנו הרים וכן מרחבים שבנגב. ענין גדול הוא לצרף קו אל קו של נופים בכתבי הלוחמים והנופלים. אותו טיפוס אל הרים במחתרת, אותה הסתערות לוחמת, חיי לילה אלה של קשב ופקחון תוך סיכון; ‘התרשמות’ של שליחי משימות צבאיות והלומי מראות, אותו שילוב מיוחד אין-כמותו של חיי-רגש בחיי טבע בשעות של סיטואציות קיצוניות אמנם, אך ‘עורף’ להן ובית בעורף.

הדרום, הנגב כבר מתרוננים בשירי ח' גורי, ח' ורד, זרובבל, ב’אדמה ללא צל' ליונת ואלכסנדר סנד וביתר ייחוד — בשירת ס' יזהר.

יזהר, השירי שבין הפרוזאיקנים שלנו, שהיה פטור מליבוטי-מעבר וכיבושי-טבע של קודמיו, מצוין גם בין היוצרים בני הארץ בהרגשת הטבע. קטעים אחדים של תיאורי-לילה והרגשת הלילה ב’שיירה של חצות' דיים לקיים הערכה זו. אכן, מתבקשת ממש עבודת-עיון וביקורת על הלילה בשירתנו מאז ביאליק וטשרניחובסקי וגנסין ועד יזהר.

ועדיין שירתנו עומדת בפני הנגב כבפני משימה (ודאי: כשם שיישובו ואינושו של הנגב עדיין בחינת משימה), ועדיין נופים מרובים לפניה ביבשה, ולא רק עליה. הנה אנו מפליגים וכובשים ים ומרומי אויר, אך באין כיבוש שבשירה וביצירה אין כיבושם שלם. אכן בכמה מסיפורי אריה טבקאי ואהרן מגד יש משום הרגשת הים, טבעו ומראותיו, ודומה כי רשאים אנו לצפות כי מבין אנשי חקלאות שביתם נע ונד גם בים עתידים לקום משוררי-הים. הדור הצעיר-הצעיר הוא ודאי המועמד הרציני ביותר לכיבושו השירי של האויר. ועדיין אנו מחכים לנופה של המעברה בשירה, זה נוף טבע ונוף אדם מיוחד. הייתכן, כי בין אלפי הבדונים והצריפונים לא יקום ביום מן הימים אחד מגזע גורקי, אחד פאנאיט איסטראטי?

ד

כמה מן הפרוזאיקנים הצעירים, ואף מוכשרים שביניהם, משאירים אותנו תמהים ותוהים על מידת הצמצום של הטבע והנוף ביצירתם, רידוד הרגשת הטבע, שלא כיצחק שנהר ושלא כיזהר. והשירה הפּוֹסט-צעירה פעמים מקופחת מנוף, ללא עצמים של ממש ומוחש, מתרפקת על המופשט. עם כל המפתיע והמבקש-להפתיע שבמיטאפורות ובדימויים, דומה כי הללו אינם פרי הסתכלות והתבוננות, כי אם מין אינטלקטואליזם עקר שאינו מקים ולדות. כמה גילויים של פרחי-שירה המרתיעים אותנו כלום אינם תוצאה של עירוניות ללא הרגשת מגע עם אדמה ועם טבע, מעין ספיחים של ישימון-כרכים אמריקני או אנגלו-סאכסי.

נרעשים ומשתעשעים בהרהורי קץ (לא אחרית הימים העברית) ובהרגשת ירידה נסתחפה שדם. לא אדמה, לא נוף, ולא הרגשת טבע. אפשר מוצאים הם גם אסמכתא וחיזוק לכך אצל רבי-עולם. אפשר עזוּרים הם על ידי אחד גדול פראנץ קאפקא, למשל. עזוּרים — לא בביקורת העצמית שבו, לא במצפון המיוסר והנסער, לא בצער הקיוּם. אולם ניתן לפקפק בגישור זה בין עולם נבנה ונכבש, נשאף וכסוּף ובין אותה התפצלות והתערערות קאפקאית, אותו פסימיזם של אבדון, של יהודי תלוש באירופה בין שתי מלחמות-עולם ערב נאציזם, שהאמת שלו אפשר מפרפרת בצוואתו לגנוז דפי יאושו, ואשר היה אולי מוצא עגינה אילו היה לו כוח להאריך ימים. ולא שאנו עליזי-אופטימיות. עם שידע שני חורבנות וגלויות ושואה, שהיה כיבשה בין זאבים, ואשר אף עתה אינו אלא גור-אריה בין עדרי זאבים, לא שגה באשליות ולא ישׂגה עמהן. מנוסים בגוֹבי אריות, בכבשנים ובתהומות נשיש על אדמתנו אל כל כיברת-ארץ, אל כל נצחון של יופי וטוב. אפשר היה בהליכתנו בשעתו אל העמק משום צמצום, אך היה עומק בצמצום זה יותר מבכל התרבות האוניברסלית, כאילו, של אחד סטיפאן צווייג. אף נעיז ונאמר, כי השירה כחיים עצמם, לא הפסידו-אוניברסליות היא הסולם בו תעלה לשמיה. מה חיינו כוחם וטעמם בבנייה, השמחה שבה, באותה ‘פינתיות’ והתייחדות שבאהבה ושבהקמת בית, אף הספרוּת כך. אפשר נידונה היא להיראות ‘פרובינציאלית’ בעיני רבים, אף בעיני בני-בית ואף בעינים יהודיות, אך אין לה צמיחה אלא בקרקע זו מתוחמת, מוגבלת. רצונה להיות נאמנה לעצמה מן ההכרח שתאמר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה — אילן זה הנותן צל לדרכים, ניר זה המוציא לחם לשבר רעב. לא מקרה, ודאי, ששירתנו הא“י לא שרתה אל בעיות הגורל היהודי והקיום היהודי כשירת ביאליק ודורו. חזיון ראוי לעיון הוא, כי הפרובלימטיקה של הגאולה והמשיחיות עמקה והלכה בשירת יידיש בימים שלאחר מלחמת 1914–1918; שירה זו, שהיתה קודם עיירתית ושלוה ורייזנית הועלתה פתאום ע”י ה' לייויק, מנחם בוריישו ואחרים לגבהים של עבר ועתיד יהודי, ואילו העברית שרה את תהליכי הגאולה עצמם, שרה וסיפרה את עצמה ותוך כדי כך הגיעה להחייאת גלויות ונופן האנושי והטבעי, כגון יעיש, כגון אורח נטה ללון. ועתידה היא עוד לתת מאורה, אור חדש, לעיירה שכלתה ועברה מן העולם. יידיש נשמה אויר ה’אומקום', הכליון והחידלון, אולי הקדימה לחזות זאת מבשרה, ואילו השירה כאן נשמה אויר של צמיחות חדשות, של התערויות חדשות.

צא וראה: שירת השואה ביטויה ביידיש נמרץ יותר, חותך בבשר ביותר. סוף-סוף הקדימה העברית לחוש ולראות את אסוננו. שעה שיידיש שקועה היתה באידיליה של העיירה וקידשה את הקיום היהודי כמות שהוא וראתה חזות הכל בהווה ובהוויה היהודית ולא היה לה עתיד אלא בצלמה ובדמותה, לא קראה לתמורה ולא נאבקה עליה, כבר קם לנו ביאליק. עוד למראה נטפים ראשונים של דמנו השפוך (סוף סוף פרעות קישינב ופורענויות אחרות אינם אלא נטפים כלפי נהרי-נחלי ת“ש-תש”ה), ראתה את הצפוי ואת הנחתך ואת הנגזר. מה אפשר להוסיף ל’שמים בקשו רחמים עלי‘, להרגשת ‘כל הארץ לי גרדום’, מה ניתן להוסיף ל’עיר ההריגה’, לאסון הרפיון ולחרפתו. השכינה הבוכה בעיניהם של ביאליק, ברדיצ’בסקי וברנר, כלום לא עלינו בכתה, עלינו ועל שברנו? ודאי לא מקרה הוא כי גדול מקונני השואה, יצחק קצנלסון, כתב ‘שירו על העם היהודי שהורג’ ביידיש. ובהקבלה מפתיעה: ספר ‘ברחובות הנהר’, החוצב ביטוי עברי לחורבננו באירופה, שיריו הנלבבים ביותר הם-הם השירים על הכנרת, על כפר ועל טבע ועל נוף, אמנם לעולם לא אגב הסחת הדעת מן האש ומן השרופים. ‘מעבר לנוף אבלנו’ זה שמו של אחד השירים החבוי בסימטה אחת ש’ברחובות‘; וב’סוד כנרת וירדן’ יתוודה:

בַּדֶּרֶךְ מִטְבֶרְיָה לְצֶמַח לְקַו הַכִּנֶּרֶת.

— — — אֱלֹהִים פֹּה זָרַק לִי

מַפְתֵּחַ הַשִּׁיר הַלּוֹהֵט — —

בַּדֶּרֶךְ מִטְבֶרְיָה לְצֶמַח מִי לֹא יְנֻחָם?

אכן, מעבר לנוף אבלנו.

ה

ובכן, בשער הטבע, שער הצמיחה והגידול שאינם פוסקים, שבה שירתנו אל עצמה ואל ארצה כל הימים, למן הרמח"ל ועד עתה. כמה תמוה הוא איפוא קולו של א' קריב שאינו פוסק מזה שנים: ‘בשער השלכת שבנו ציונה’. השלכת — כוונתו להלקאה העצמית שהיינו מצוינים בה, כוונתו לשלילה שבגיבורים ובחיים, שהספרוּת טרחה להעלות, מתעלמת, כביכול, מן האידיאלי והיפה, מן השבתי והחוגג.

עוד בשנים הראשונות לשואה נתעורר מבקרנו לבדק-הבית הספרותי, ואפשר היה להבין להמית-נפשו ולהלך-נפשו של המשורר שבמבקר. ודאי, אילו קם לנו באותן השנים, כשהלבה השתפכה וכיסתה את בתינו, אחד מנדלי או ברנר, ספק אם היינו יוצאים להקביל פניהם; באותן השנים ודאי שהיו מרוחמים אחינו שבגלויות כמות שהם, בכלכלתם ובכל צורת-קיומם, יקרים לנו אפילו בגילויים שהתרענו עליהם, ופשיטא כי טובים ונעלים הם ממכיהם ומשמידיהם. קדושים הם. אך כלום יכול היה אז לקום מנדלי או ברנר? — פרי הדור היו, ושלילתם חיובית היתה לזמנם, דרך לעבור גאולים.

ולא עוד, אלא שנפליג ונאמר: אם יקום עתה מעין מנדלי או ברנר בתוך יהדות אמריקה או דרום-אפריקה, כלום לא יעשו חסד עם ההיסטוריה שלנו, כלום לא תהא בכך אהבת ישראל מרובה, אהבת ארץ-ישראל? ונעמיק ונאמר: אילו קם לנו בארץ כוח מידיין עם עצמו ומחמיר עם עצמו כברנר, והיה מערטל מקצת מפצעי הגאולה, פצעים שהיו מכוסים אולי בכבלים ועתה, משהוסרו, נחשפת לעינינו המורסה שמתחתיהם, אילו קם לנו עתה כשרון כזה, ‘שולל’ כביכול, כלום לא היה בכך מן החיוב ומן המחזק את הוויתנו?

מיעוט הדמות והתמעטות מוצא המבקר-המתריע בספרותנו, ומתוך המכאוב יקרא: ‘נשמתנו רמוסה בספרותה של תקופה שלמה’. אך פליאה היא שדוקא ממעטי-הדמות, כביכול, שימשו משען לבני-דורם לחידוש ולהתחדשות ואילו בעלי האידיאליזציה, בעלי הדיוקנאות החגיגיים הירבו אשליות בישראל, ושימשו משען למקיימי הקיים והמסגרות המתפוררות.

אכן, א' קריב גם נלכד בסתירות. מול מלאכת-הציטאטין שלו הן ניתן לעשות מלאכת-ציטאטין סותרת. מן המאור שביהדות מצוי לא מעט אצל מנדלי וברנר, ואת המאור שבחסידות הן העלה מ"י ברדיצבסקי יותר ממישהו אחר. את הגולגולת הצפה של אבא בשיר הנודע של ביאליק, גולגולת קדוש ומעונה, רואה הוא, אך הן ביאליק שר גם את ‘אכן חציר העם’, ובשעה קשה וטראגית גם רעם והטיח ‘בעיר ההריגה’ את קלון הוויתנו וחרפת חולשתנו. לא הלקאה עצמית? אלא מאי? כולי האי אין קריב מתיר לעצמו, לא יעיז כלפי שכינתו של ביאליק, אך עקביות זו שבה הוא שקוד על העלאת הקו החגיגי והאידיאליסטי כרצוי, מן ההכרח שתביא אותו גם לרביזיה בשירת ביאליק והשפעתה.

בתביעה זו: הבו לנו את החיובי, את הגיבור החיובי, נמצא מבקרנו מסתייע מצד לא פילל לו ולא אהוד עליו. ודאי, שלא ביודעין ושלא במתכוון. בניאו-רומאנטיזם של א"ק, יש גם משום התרפקות דתית. אך כלום לא היה טבעי כי באותם ימים של כליה תקום גם שירה רליגיוזית עמוקה, איובית, שתזעק לשמים, שתטיח דברים גם כלפי אלהים, שככה עוללים לעמו!

אפשר להבין את מעשי החזרת ‘העטרה ליושנה’ כהלך-נפש בימים מסוימים. אך אין בנימוקים העיוניים כדי כוח עמידה מול הבדיקה. ופעמים נדמה, כי כורים אנו אוזן לדברים, משום שמצוינים הם בסגנון ובצורה; מה היה עולה להם אילו ניסה מחברם להעלותם בצורת חזיזים וברקים של תורת החסידות? את הסגנון והצורה קיבל מאותה ספרוּת שעליה הוא קם; מצוינים בצורתם ובאסתיטיותם הם דבריו גם בשעה שהוא מטיח בפני האסתיטיקן המוצהר של הספרות העברית, נגד ד' פרישמן.

מוזר, כי המתריע על ה’שלכת' הוא עצמו פתח בהשלכה ובזריקה. סוף-סוף האם לא דלה וריקה תהא עמידתנו לאחר שנשמע לעצה שהוא משיא לנו ונשליך אחר גוונו כל הנראה בעיניו כטעון ‘תשליך’.

ודאי, בעיה חינוכית נכבדה היא, האם ניתן לחנך לאהבת העם והגלויות תוך שלילה. זו אין לה פתרון אלא בראייה היסתורית, בביקורת הביקורת, בהעמדתה על ייחוד מקומה וזמנה, אך הבעיה החינוכית אינה בתחום עיוננו זה.

ו

ובכן, לא בשער השלכת שבנו ולא בדרך ההשלכה והזריקה מאחרי גו נבוא אל עצמותנו, אל עצמנו, כי אם בדרך הצמיחה והשיבה אל מקור הצמיחות.

תרבות אדמה היא תרבות הצמיחה האורגאנית, תרבות הרציפות וההתחדשות וההתהווּת של יש מיש: העם נוטל מן המורשת ובורר ומצרף ומרכיב בגלוי ובסמוי לפי דרכו הוא, לפי צרכיו וכוחותיו; הוא נוטל ממורשתו והוא מעביר משדות זרים בדרך הטרנספלאנטציה, בהעברת גידולים ובשיתולם וטיפוחם על אדמתו. בד בבד עם השקידה על היצירה המקורית תחוזק התרבות בשתי מגמות של עשייה, בדרך הכינוס ובדרך התרגום, דרכים שהותוו לנו בשעתם ע"י ביאליק ופרישמן, ואפילו נראו בשעתם כמנוגדים וכחולקים נמצאים הם משלימים ומאחדים.

כינוס — לא מעשה ליקוט ותיפור וחיטוף ועשיית ספרים, כי אם מעשה סלקציה, ניפוי ובירור וצירוף מחודש. ערכים וקנינים שהיו יפים לדורם ולזמנם, חובה ליטול מהם את הודאי והבּרי, את הגרעיני והקיים ולעשותם נחלת הדור. כינוס — מתוך ענוות-בנים גאים, אך לא מתוך הרגשת דלות והתבטלות בפני עושרו של עבר; כינוס — מתוך עצמיות לשם טיפוחה, להוסיף לה מה שנחוץ לה, מה שבא לחזק אותה. לא קיפוח היצירה העצמית ולא על חשבונה, כי אם מתוך איזון ושיווּי-משקל. כינוס לא רק של עבר רחוק. כינוס — משמעו: שמירת עושר מפוזר ומתפזר של הדור, איסוף ניצוצות רבים למאור אחד, קולקטיבי. לא שמירה חונטת בבית-הגנזים של העם, כי אם הזרמה לתוך מחזור הדם של התקופה כל שיש בו כדי להזין ולפרנס; כל הקיים שיש בו כדי לקיים.

כך הכינוס — וכך התרגום. מן המפורסמות, כל תקופה גדולה בחיי עם היא גם תקופה של התעצמות בתרגום. גדולים שביוצרים נתנו כוחם לתרגום. כוח היצירה העצמי של העם ושל היחיד מתחזק בתרגום המובחר, שהוא עצמו מעשה יצירה. תרגום — מעשה בחירה וסלקציה וניפוי: מה שבא למלא חסרון, שבא להוסיף. לא במקרה הלך ביאליק אצל וילהלם טל, אצל שילר, שהיה קרוב לו בפאתוס המוסרי, ברוח החופש, ובעשיית דין בעריצות. ודון קישוט — מי כמונו שארי-רוח-ובשר לו, משל בן תולדותינו הוא, ופעמים פליאה היא שעדיין לא נמצא חושף עתיקות שיגלה לנו, כי סרואנטס ודון-קישוט מן האנוסים היו.

בשדה התרגום חוזקנו לא במעט בעשורים האחרונים, ואף הורחב מעגלנו, שהיה קודם בעיקרו רוסי וגרמני, ועתה הוא נמצא מקיף הרבה מן היצירה האנגלו-סאכסית הגדולה. אך עדיין לא פתחנו לעצמנו לא חלון ולא אשנב אל שירת אסיה אליה שבנו, ועדיין חתומה בפנינו שירתה של סין ושל הודו. המעט שיש לנו הוא בעיקרו מכלי שני ושלישי, ואך ראשית מיצערה ביותר מכלי ראשון. חייבים אנו להתקין כלים, להכשיר עושים. חדירה לעולמה הרוחני העצמי של סין ושל הודו, לעולם השירה והפילוסופיה, מצוָה לאומית היא.

אך משימה קרובה ביותר לנו היא — השבה לגבולם של נידחי ישראל שבין הגויים, כפי שכבר נעשה לא מעט בישראל. כינוס המעולה והמובחר שבגלויותינו, ובראש וראשונה — עשייה לספרוּת יידיש ושירתה שגדולה היא, שמצוינת היתה בין כל הגלויות, מכל-מקום: אנו ידיעותינו עליה מרובות מידיעתנו את גלות תימן, למשל. וביחוד ששלושת מרכזיה הגדולים — רוסיה, פולין ואמריקה — גורלנו היהודי היה בהם ללא רחם. כאן — דור יתום ללא שירה, וכאן — שירה יתומה. זכורה לנו קינתו של ה' לייויק על ספרי שירה יידישית המתפלשים ברחובות ניו-יורק באין מאסף, מאין קורא. ועדיין לא מיצינו עד תום כל האימה שבכריתת נפשנו בברית המועצות. על יהדותם ועל אמונתם ביהודי הנצחי נדונו סופרי ישראל לכליה, ואולי הרוגי-מלכות הם על מדינת ישראל שקמה. נפשם האנוסה מפרפרת ואף משוועת ביצירתם, במרומז ועתים גם בגלוי. אנחנו — היורשים. ייאסף כל הטוב והמובחר, נעשה לו נפש, נכרה לו אוזן, אזנו של הדור הצעיר.

אכן, גם בתרגום אין אנו מבקשים לעשות למען אחרים אלא לעצמנו. התרגום, שיש בו משום חיבור וקישור בין עם לעם ובין שירה לשירה, יש בו גם כדי לעורר התפתחות חדשה; תוך תחרות ונפתולים, יוגבר גם כוח היצירה המקורי. ודאי, פעמים כשרון אישי גדול נבלע תוך מעשה התרגום, אך פעמים התגלותו בתרגום. ולא עוד אלא תרגומים פעמים בכוחם לתרום לחידושם של עמים, למהפכות דתיות מתחוללות. ויש בו בתרגום גם כדי לחזק את כלי-הלשון, להרחיבם, להתאימם. נישא נפשנו לתרגומים שיש בהם בחירה, המתמזגים עם צרכי העם ומעוררים צרכים, הבאים להעשיר, מוסיפים רקמות לגוף הלאומי.

אכן, גם בשני תחומי העשייה הספרותית, בכינוס ובתרגום כמו ביצירה המקורית, מבקשים אנו את עצמנו, את הדרך לעצמותנו הרוחנית, והיא דרך ההתארצות, דרך ההתחדשות וההתהווּת של יש מיש.

[תשי"ז]

א. מבוא ל’מבחר שירת יידיש'

א

דפי שירה אלה — ענפים ירוקים הם, עתים — עלים בודדים מאילנות רבים-רבים, עמוסים, בעלי שיעור-קומה וענווים, בתוך יער עבות. יער זמירות נע-ונד היתה בעיני שירת יידיש, וככל שהתמיד-העמיק הקשב היה בא הרהור וטופח על הפנים: טורח זה לחבר עולמות-שירה יחד שמא אינו אלא התקנת סוגר לכנס בו רוח גדולה, לכלוא בתוכו מרחב של דורות ואישים.

לא הפלגתי לסבכי בראשית, בין שזו נעוצה, כסברה מקובלת, במאה הט“ו והט”ז, בשמואל-בוך, בבבא-בוך, ובמגילת וינץ, ובין שהיא רואה את עצמה כבת המאה הי“ד, וחייה חיים שבע”פ ובכתבי-יד. אף אותה תקופה, הטבועה בחותמם של יהודי אשכנז וקולה של האשה נשמע בה ברור, יודעת צורות-שירה וסוגי-שירה שונים, שירי קודש וחול, משחרים למוסר-השכל ומתרוננים מתוך חירות, יראי-שמים ואירוטיים — מהם שאולים מן העברית ומן השכנים ומהם שנביעתם חיה, מקורית. משנדדה שירה זו ונתקרבה אלינו בזמן ובמקום, ככל שהיא נכנסת יותר לתוך המאה הי"ח ובאה למזרח אירופה, לארצות הסלבים, לפולין ולרוסיה — נבחין בה קולות ומראות חדשים, שפע רב. עומדים אנו על אדמתה החדשה, שהיתה טובה לה וחורגת. לפנינו — המעשיה החסידית הפיוטית, עזת-דמיון, רבת-רימוזים, עשירת-השראה, ולפנינו — שיר-העם, הלובש גם בעניו רוב גונים וצורות; גלוי-פנים ומכסה, פעמים, כוונות שבלב. הנה הוא כלי שרת למגמות של מוסר והשכלה; והנה הוא בא לבדח את ‘עמך’, משרתו בהומור ובסאטירה; והנה הוא פכפוך תמים של משאלות ורציות, של חיים שפרוטתם המזומנת עלובה ודינרם המבוקש אובד בחולין. שירים אלה, אנונימיים וקרואים-בשם, פניהם — הפשטות, ויסודם — נלבבות. ממעינות זכים אלה שאבה השירה שקמה לאחר מכן, שעל-כן נאצל אף לה חן של טבעיות, נעימת קולה אינטימית ורחשי-לבה מפכים בצלילות. הלחן שליווה את שיר-העם הנגין גם את שיר היחיד בבואו. הלה, אף אם כליו לא היו מלוטשים, אף אם מראותיו והגותו באו מן הקרוב והמוּכר — זכיה גדולה היתה שמורה לו, זכיה של עושר: מן העם לוּקח — ואל לבו שב; המשורר, השיר והקורא — במעגל אחד נעו. הסימטה והסדנא, הסנדלר ואיש-החוט-והמחט, השוליה והמשרתת — בדיחתם וחידודם ביידיש, בה עלזו ובה רוננו רגשי לבם, אם תמימים ופרימיטיביים ואם פוקרים ורועשים. הנער היהודי, האנוס להיפרד טרם-עת ממשחק, ממשובות ומנערוּת וגם מסֵפר, הנערה שגעגועיה הציצו מבעד לחלון אל המרחק, אל טווס-הזהב במעופו — שפכו שיחם, נלבבים ודמועים, ביידיש. וה’טרובאדור' היהודי, כגון אותם זמרי ברוד, והבוהימה היהודית והשחקנים, זה שבט הנוודים של עם-נדודים — נטלו רשות לעצמם לחיות חיים שלא כשגור, חיים שיש בהם מידה יתירה של חירות ללא ‘היתר’ עם גושפנקה — דוקא ביידיש.

ב

התעוררותה הפיוטית הגדולה של יידיש ופלישתה אל חיי העם — אחות היא להתחדשותה והתעצמותה של העברית. שתיהן ילידות שנות השמונים של המאה הקודמת, ודרכי הילוכן הנה הן מקבילות והנה הן חוצות זו את זו, עתים רצויות זו לזו ומתמלאות אחת מחברתה ועתים יריבות, רואות עולמן בגיאותו ובזוטו, קרבות ומרתיעות, ולפעמים דומה: לא אותם שמים נטויים מעליהן ולא אדמה אחת מפרנסתן. שירות שתים של עם אחד.

העברית נטועה בעבר המופלג, מהלך בה קולן של סערות ורובצות בה דממותיהם של חורבנות. צופה היא מבעד להיסטוריה אל העתיד. מועקת כל הזמנים, ענותם של דורות מכוונות הולם לבה ודפקה. כמעל גבעה נישאה סוקרת היא גורלם של תפוצות ופזורות, כולה חרדה לקיום הכבשה בין הזאבים. הים הגדול של קורות העם, של פורענויות, הסיעו, כאילו, עיניה מראות גלי יום ושעה זידונים. לקויי ראיה סבורים היו: מקופחת העברית תחושת הווה, נטולה, כאילו, מקרקע של ממש; אך היא נשמה גורל עם מראשית עד אחרית הימים.

אכן, יידיש, באין עליה מטען שנות אלפים ומשאוי של זכירה, דעתה ושעתה נתפנו יותר אל המציאות. אל הכאן ואל העכשיו. עיניה פקוחות היו למצוקות קרובות, לענות, לדלות, קשובה לאנחות לב מקרוב. צחצוח-חרבות שלה מכוון היה נגד ‘כלי-הקודש’ יותר מאשר נגד טיב שליחותם של אלה בעם; תחת להיאבק עם רוח נאבקה עם נושאיה; מערכות שנחלצה אליהן נגד ‘כותל המזרח’ ונגד ה’פני' — היו בתחום הריאלי והסוציאלי. את רחובנו וסימטתנו זיעזעה, עוררה את ‘בונצ’ה שווייג’, נדכאי וחלכאי ‘עמך’, כל מאודה — לצור צורה להמון הגולמי, לשים בפיו שם-מפורש.

ג

בשנים שקדמו למלחמת העולם א' יפה היה כוחה של יידיש בפרוזה יותר מאשר בשירה. ודאי סייע לה בכך עצם היותה לשון-דיבור חיה. קלסיקני הפרוזה ראינום כותבים יידיש, מתגעגעים לעברית וקמעה חוזרים ונותנים את עצמם, במו ידם או במסירת קולמוס, מתן שני עברי. פשיטא, ביאליק ובני-דורו פטיש שירתם חזק יותר, סדנם רחב וכוח זעמם ומחצם גדול. שירת יידיש הטון שלה מינורי יותר, מביאה היא עמה רוך והמיות לב רחום; היסוד הנשי, דומה, שליט בה. הרבה היא נותנת מכוחה לשיר-הרבים, הלאומי והסוציאלי, החוצב להבות, קולני כמעל גבי מתרסים, אך לא תמיד צלילו נקי והסובסטנציה הפיוטית שלו משקלה לא-מרובה. אולם כבר בימים ההם, בראשית המאה, שקודה היא על עצמה, על תוכה וברה, מצללת דברה, מגמשת לשונה, מעלה את מלאכת-הפיוט וטורחת להכניס שירה לבית היהודי, לפתוח לבבות לקראתה.

אותו מרכז גדול לשירת יידיש שהיה קיים ברוסיה — שלוחותיו עברו ים. יידיש נתלשת ממקום חיותה, מן העיירה ונזרקת לתוך הדינמיקה הסעורה של חיינו. למקום שאוכלוסי ישראל גולים לבקש לחם וחירות — לשם גולים עמהם גם סופרים ופרחי-סופרים, כשרונות קרואים ויעודים. מן הדרכים ומן היבשת החדשה צצים ועולים מוטיבים חדשים, הלכי-רוח וסמלים חדשים. המשורר, אפילו עיניו תלויות עדיין בבית העומד או מט לנפול בתחומה של העיירה, אפילו אינו אלא נע-ונד, על כרחו הוא מתחדש, מתעקש ונאחז גם בקרקע הזרה והקשוחה של הכרך האמריקני המתהווה.

ואילו השירה העברית — אנך שהיה נטוי בידה מתעקל לשעה ולשעות. היא חיפשה אמנם את ההוויה היהודית בין העמים, חזרה בכל כוחה אחרי פשר של ממש לנצח ישראל — ועם זאת אינה מצויה בתהליך העליה לארץ-ישראל במלוא שיעור כוחה. מוקדה ועיקרה — שחרור היחיד, עיצוב דמותו של האדם היהודי. מענים אותה הרגשת תלישות, ביעותי הידלדלות של מקורות ראשונים, הפער בין רצון החיים ובין היכולת לחיות. יש מן היופי הטראגי במאמץ זה של השבת יצרים ליהודי, החזרתו אל הטבע, רגנרציה של חושיו. אולם הסיכון היה בכך, כי היחיד יראה מעתה את עצמו בלב-לבה של הווית העם, וכל העולם, כביכול, מקופל בו, והוא עצמו נתון-נתון לליבוטיו, ליבוטי בשר-ודם-ורוח-ונפש.

ד

המלחמה, מהפכות ותמורות — עמהן ואחריהן ימים של שברון ותנופה. מרכזי תרבות מתמוטטים ומשכני-הארעי אינם זוכים לאריכות-ימים. קרעים שבחברה היהודית נבלטים לאין תקנה, חיי העם נחצים לפי מגמת פניהם: הכא — והתם. העברית הולכת לארץ-ישראל, רואה הכרח ההליכה, ואילו יידיש תרה אחרי אדמת צמיחה וגידול, ורואה הווה ועתיד בכל מקום שאוכלוסין יהודים מרובים מצויים. מתפצלת היא לשלושה מרכזים, שכל אחד מהם מתבצר ומבקש להיות פתרון הגמוני לקיום היהודי. פולין, ארצות-הברית וברית-המועצות — ג' ארצות, ג' מרכזים, ושנים מהם חיים, במעט ובהרבה, בזיקה למרכז השלישי, שראשיתו לא כאמצעיתו, ואמצעיתו לא כהווה, הצד-השווה — שכולם משתחררים מן ההמוניות; לא עוד יידיש כלי-שרת-והסברה, כי אם תכלית, גוברת בה האמונה בכוחות עצמה, מעינות-פנים נבקעים. שדה-הסתכלותה גדל וטוח-ראייתה מרחיק; ביטויה מתעצם, גונים לקולה והדיאפּזון שלה מתרחב. מאידך דומה היה, כי השירה העברית בארץ מצמצמת את עצמה ויפה לה, מבקשת לה כיברת אדמה ופיסת-שמים, מתברכת בכיבושי ראשית של נופים רגועים, אידיליים של קרקע ארץ קטנה, ופרקים מתנאה גם במבוכת- מבע וצניעות הקול. שירת יידיש כובשת ועולה בדמויות שהיא מעצבת, באידיאות, בעצמת ביטוי. צרת היהודים מגבירה בה את התודעה של צרת היהדות, של מצוקות עולם. אפילו היא יונקת מן הסביבה הקרובה — שוב אינה רואה אותה מנותקת מכבשונה של הוויה, מחזון לאומי וחברתי, והכל מואר בזרקורי מאורעות היסטוריים ואוניברסאליים. אימי המלחמה וההתפוררות שלאחריה; המציאות הגרוטסקית נעוות-הפנים של אמריקה היהודית ‘העושה חיים’; האמונה המתרוננת וההבטחות המרהיבות של ברית-המועצות; תקוות גאולה וחזון משיחי — פרצו בעזות לתוך ליריקת יידיש. חלומות גדולים ראתה, אמונה רבה טיפחה. מצוקות-נפש היחיד וצער האומה וקרעי החברה מגיעים בה למימד של עומק. התחילה תוהה על עתידות העם, חזרה ושקלה עבר, רחוק וקרוב, — ק’ן שנות אמנציפציה, רעיונות ויצירה, בנייה ומיט. דוקא ימי המהומה והחולין האמריקני מבקשים אחיזה בעבר, בתפארת-קדומים, במורשת, באגדי ובמיתי. בשני עשורי שנים הופיעו ‘הגולם’ של ה' לייויק ו’ההלך' של מנחם בוריישו; ה’לילה' של משה-לייב הלפרן והפואימות של משה קולבאק; שירי הסער של פרץ מארקיש והבלדה האיציק-מאנגרית; תנ"ך יהואש. קפיצת-דרך היתה לה לשירת יידיש בכל, גם בלכסיקה וביכולת הצורנית, גם בדקות התחושה ובמעוף ההשראה. ובעוד מתַני ענות וניצול ויזע בארץ החיים — וכבר קם דור של שירת היחיד, משוררים, שבויי צלילים וגונים, חדשני צורה, והנה — מפגישי העכשיו עם מרחקי זמן ומקום, שחידוש ומורשת באו אצלם כרוכים. על-פני שטח צר של ארבעים שנה מצטופפים דורות של פיוט, סמוכים זה לזה ומפליגים זה מעל זה, וכולם — ברכתו של עם ופזרון עושרו.

אך עושר זה אינו בא ברוב טובה; קדרות רובצת עליו. משבאו ימי-השמד הפתיעה שירת יידיש בחיותה; בזרם עז קלחה במחתרת וביער; כאילו ערוכת מיתרים היתה לקראת השואה. קולה בקע בעוז, בבכי, במחאה ובהטחה ובזעקה. הלא היא שהעלתה ‘שירת העם היהודי אשר הורג’, הלא היא ששרה בתעצומות-נפש שיר ‘אחרון גורל’. אכן, גם המשורר העברי נחרב עליו עולמו, אף הוא ראה עצמו מתחת למפולת, אך היה לו גם עולם נבנה והולך, אדמה-מעט ושדות תוחלת מרובה. ושמא הקדימה השירה העברית זה מכבר וחזתה את הרעה בטרם נפתחה. ‘שירי הזעם’ ו’בעיר ההריגה' ראו את הארץ כולה כפי שהיתה לנו לאחר-מכן ברדת עלינו הלילה הנאצי; יידיש גילתה עתה פני תבל, עם הזרוע ועם הקרדום על החרבות ובתוך האש — ולא נאלמה. פרק שירה מופלא; כתונת-פסים של דור-זקונים שלנו טבולה בדם — — —

שלושת המרכזים הגדולים ליידיש. פולין היהודית שכלתה בגוב ובכיבשן; התכחשותם של המוני-העם בארצות-הברית ללשון זו שהעלתה חייהם, עזיבתם אותה דוקא בימי התעלותה ותנופתה; הריגת-מלכות בברית-המועצות, גזירת כרת, שנדונו בה לשונו של עם וספרותו.

חלומות נכנסו — וחלומות נפטרו. האומנם שליחות שלא נרצתה? תפארת של שקיעה?

עוד פזורים איים פה ושם, וישראל — אכסניה לספרות יידיש. יחידים וכיתות מתפללים ואומרים שירה, נאמני-יידיש מזה שנות-דור ודבקים בה בדרך חרוכת להבות.

ה

לא מעט ממה שנתבקש להיאמר על אכסניות של שירה וזמנים, על אסכולות ואישים — אמור ומפוזר בסקירות-ההערכה הקצרות המתלוות אל דיוקנאותיהם של משוררי אסופתנו זו במבואי שיריהם.

שישה מנינים של משוררים. לא מעט נתחייבנו כלפיהם בבחירה, בתרגום, בדחילו לייחודם וקולם. כלום אין מן האשליה בתלישת דפים מתוך ספר-חיים-ויצירה וראייתם בחירים של שנים עשרות, של כרכים מרובים? שיקולים ושקילה, חרדה וכונת חדירה לתוך תוכם של דברים אף הם כוחם לא תמיד איתן למדי בפני טעם אישי, בפני תנודות בהזדהות המתרגם עם המתורגם.

מידת הייצוג של כל אינדיבידואליות שירית אף היא כרוכה בדקי-שיקולים והכרעות, ולא נתיימר, כי אין אלא אפשרות אחת.

אך לא פחות מן החובה לנוכחים כאן, חבנו כלפי אלה שאינם עמנו בזה. ביודעין לא הובאו מדברי משוררים עבריים שכתבו יידיש, אם דרך קבע ואם במזדמן, — משוררים דו-לשוניים אלה פרשה בפני עצמה הם, והחיים אתנו — כוחם עמם לעשות לשירתם בהיות שעת-רצון-והתעוררות. ואולם משוררי יידיש לא מעטים והגונים הם למבחר זה, מהם ששמם על שפתי, ומהם שדברם נשמע כבר באזני עברית. אלא שמשאלות רבות שעת הגשמתן מתמהמהת. חיבת-לב לשירת יידיש היתה בי לחובת-לב, וזו — למצוות-עשה; והנה תם מעשה הספר — ולא נשלם.

שבעים-שמונים שנות שירה, במובחר ובעידית שבה, במישורים המבורכים וברומם של שיאים. לא כונסו משירי-העם: ראויים הם לאסופה מיוחדת; וכן לא הובאו מן המשוררים העממיים, הפרימיטיביים והפרוליטריים — קנין היסטורי-תרבותי הם שאין חולקים עליו. המגמה היתה: השירה האמנותית, והתחום — למן י“ל פרץ, האישיות רבת-ההשפעה-וההשראה על דורות של יוצרים, ועד סיום-שלעת-עתה — גילויים נחשבים שהבקיעו מבין חרבות ת”ש-תש"ה. השירים באסופה ניתנו בסדר כרונולוגי, וארצות-שירה, תקופות ואסכולות באות בשכנות. בבחירה ניתנה הדעת על דברים שיהיו נשמעים באזני בן-הדור ובן-הארץ. לא שההווה הוא אמַת-המידה ואֶמת-המידה, אך אין מנחילים שירה וספרות אלא-אם-כן קיים חיבור וקשר מעבר לזמן וללשון; לחיבור טראנס-זמני זה חתרתי בכל יגיעי, והוא הרעיון המקיף מעשה הספר הזה.

'רָאִיתִי מִלִּים יְהוּדִיּוֹת, כִּקְטַנֵּי מְאוֹרוֹת, קְטַנֵּי מְאוֹרוֹת '—

המלים-המאורות כדבר השיר באסופה זו, הנה הן מכונסות כאן להיות למאור אחד.

‘הִרְגַּשְׁתִּי מִלִּים יְהוּדִיּוֹת כְּיוֹנִים טְהוֹרוֹת, יוֹנִים טְהוֹרוֹת’ —

הנה הן מתלהקות. עוד עיני שהויות עליהן, ותפילתן: לדרך, רחומות — נַתבו נתיב אל הלבבות.

[תשכ"ג]

ב. עם הספר

עומד הייתי ליד ארון הספרים של שירת יידיש — ולפני: וילנה ווארשה, קיוב ומוסקבה, ניו-יורק — ותל-אביב. ספרים שניתנו בידי טרחו בהם הוצאת ב“א קלצקין וקולטור-ליגע, עמעס, ציקא ומתנות, ואחרונה-אחרונה — הוצאת י”ל פרץ. שוטטתי בין השיטין, ומשהתחלתי שומע את השירים דוברים אלי עברית — לא הייתי בן-חורין מן הדין ומן החשבון: מה יידיש ביקשה להיות, מה אמורה היתה להיות, — ומה עלתה לה.

עומד הייתי ליד ארון הספרים של יידיש. אכן, שירה בגדלותה, שירה גאה:

און מיר בעטן נישט / און מיר בעטלען נישט

וְלֹא תַּחֲנוּן בְּפִינוּ / וְיָדֵנוּ לֹא נִפְשֹׁט.

מן ה’צאנה–וראינה', מן הבדחנות, משיר-העם, מתוך חיים של עניות ונדודים נישאה אל מרוֹמיה, מרוֹמי יחיד ורבים.

בתוך החולין לא פסקה מללכת, כושלת ומיוגעת, אל השבת, אל שבתה, בשאון ירידים חלמה שבּתנו. ביומיום של ‘ביזנס’ ועשיית-חיים היה לבה נתון לגורלנו היהודי.

בימים שקדמו לחורבן ובימי הרס — הגתה גאולה, גואלים ומשיחיות.

ודאי מתבקש מאליו למשוך כמה חוטים, אם של חן ואם של ניגוד, בינה לבין העברית. שתי שירות של עם אחד, ולא הרי זו כהרי זו. זו באה מן ההיסטוריה, וזו מן ההווה. כאן — ארון-הספרים וכאן — הסדנא והשוליא-דחייטא; כאן — כל כובד-הראש וכאן — קצת משובה וצחוק וקלות-דעת; פני ‘הלכה’ ופני ‘אגדה’. אולם ההיסטוריה עושה את שלה בדרכה המיוחדת, דרך של הנחה וסתירה וצירוף חדש. וכמו שיכל שר-האומה את ידיהן. לימים חיתה יידיש בתעצומות-נפש את גורל העם בשברונו ובתקווה לגאולה ולמשיחיות; אולי חזתה מנפשה מה שהעברית, שניתנה לה אדמה ונוף ואנשים חיים, לא חזתה, ושמא אשליות שהיו לה פעם ליידיש העמיקו בה טראגיות-הקיום, ואילו עברית ניתן לה לחיות גם בממש גם באשליה-כממש.

שירוֹת-בנות לעם אחד — אך לא תמיד ואפילו תולשות זו לזו בשערותיהן, אולם לא פסקו לגדול ולצמוח. תחילה נראתה זו הגברת וזו האָמה, אך באו ימים וערבים וה’עוזרת‘, ה’אָמה’ השגיחה באספקלריא שלה והנה היא נאה וחשובה ותקיפה מן הגברת. מיליונים שדיברו והגו ושמעו וכתבו יידיש — הם בלבד דיים היו לנטוע בה הרגשה של שררה.

זיקות הדדיות שבין השתים ידעו חבלי תמורות — אולם בנו חיו שתיהן יחד. שיר-הערש הושר למראשותי ילדותנו, ושיר-העם מילא את הבית ואת הרחוב. מאמא קיבלנו הרבה מעשרה האידיומאטי ומחכמתה של לשון-יידיש כשם שאבא הוליכנו למקורות-קדומים, למדרש ולאגדה, והפסוק והמימרא ומאמר החז"ל נושרים היו וממלאים חלל עולמנו. שתי הספרויות הזינו ופירנסו את הנפש, והן היו בעינינו שארות-רוח, פעמים שכנות טובות, אף ראינו ‘ברוגזים’ שביניהן, ולבסוף ראינו אותן והנה הן בוכות זו על צואר חברתה.

הרעיון בדבר שליבת הכלים, הרקה מזה אל זה, העברת נטיעות מקרקע אל קרקע — ודאי שאינו חדש. המשורר גם נמשך אל התרגום, כאל צורה מצורות ביטויו האישי. תרגום טוב — הווה אומר: מעשה יצירה; שׂרייה אל החומר, חישוף יכולת ואפשרויות. אכן, לא בבת אחת ולא במחשבה-תחילה מעשה ספר זה. ראשיתו — תרגומים משירי עם, מתוך חיבת לב אליהם, אך רובם לא באו אל הספר: ראויים הם לאסופה מיוחדת. לאחר מכן, בימי החורבן, חזרתי והשמעתי צערה של שירת יידיש על חדלון העיר היהודית, הרחוב והבית בגלויות שבאירופה. משניחת הקרדום בעץ-החיים היהודי בברית-המועצות, בטרם ידענו לבכות לנכרתים ולספוד להם, באה התעוררות-הלב לתת מדברי משוררי-יידיש בגלות רוסיה — מהם שהיכרתי אותם והוקרתי שירתם, וזו נזדעקה מתוכי. חזרתי ושרתי עברית משירֵי משה קולבאק, דויד הופשטיין, פרץ מארקיש, אף ביקשתי להוציא בספר מיוחד שירת הרוגי-מלכות, רצוחים על יהדותם ועל שום הזדהותם עם העם. לימים, משהגעתי לגיבושו של הספר כפי שהוא ניתן עתה, נוספו החרדות לתיאום פרופורציות, לייצוג הולם של כל משורר, אף ביקשתי במבואות קצרים להעלות דיוקנאותיהם של המשוררים, חיבורם לאסכולה ספרותית ורקע תקופתם.

פתיחתו של הספר בי"ל פרץ, משלושת אבות ספרותנו ביידיש ובעברית, יחד עם מנדלי ושלום-עליכם; אישיות רבת השראות ויזמות, שקרניה הפציעו אל מעבר לדורו. ואפילו כוחו של פרץ בעיקר באגדות-העם ובסיפור החסידי, הרי העלה תרומה רבה לעיצוב הסגנון הלירי, וספרנו ספר הליריקה הוא בעיקרו וביסודו.

‘יער זמירות נע-ונד היתה בעיני שירת יידיש’ — נאמר בפתיחה לספר, שהוא כרגיל מבוא וסיום כאחד. אך יער זה היתה בו העת המכשפה, הסערה העוקרנית, האש המכלה, הגרזן הרוצחני, ולבסוף — הבגידה, זו רקב-השורשים. שלוש ארצות, שלושה מרכזים — שלושה פסקי-דין גורליים.

ביער זה התהלכתי. מכיר משעוליו ופיתוליו, באפלוליתו ליקטו נעורי גרגרים — ועמו הייתי בסערה, וקול אלוניו, עקורים ונתושים ורצוחים — לא יידום.

זֶה דַּ"שׁ רָחוֹק מִן הַיִּפְעוֹת יְפוֹת-הָעַיִן.

עֲשַׁן הָאָרֶץ. זִיו חֲלוֹם.

עשן הארץ באש שהתפשטה והגביהה. הזיו שנטרף. זה ספרה של אהבה נכזבת, נבגדת. ‘אהבתי ארץ זו — פסק בשעתו פסוקו משורר בפולין — יגון גדול פה חי: יגון אחי’ — יגון זה מהלך בדפי הספר, ודמעות גם בעיני המשובה ובצחוק ובגעגועים.

אישים ודורות שהתנצחו זה עם זה — סמוכים עתה זה אל זה, תמוכים זה בזה. אפשר קרובים היו גם בחייהם קירבה שמתחת לפני האדמה, קירבת שרשים, אך רוח אבלה משלימה עתה ביניהם, מרתקת ניגודים שביניהם לאחדות.

לא בעליצות נפרדתי מן הדף האחרון, וסיום הספר לא היה חג לי. הוטל בי עצב-פרידה מבית, מפנים שאין אתה יודע אם תשוב לראותם. ועדיין הספר נמשך — בדיוקנאות רבים מקפחי-שלווה המלווים אותי, כקולות המהלכים לפני, מדברים מתוכי, בעינים יפות הנשקפות בחלקן אלינו גם מתוך הספר, עינים שבכוחן להרעיש גם את ‘הדממה של ההם שהלכו ואינם’.

ביגיעתי לחבר דף אל דף, דמות אל דמות, לא בלבד בזהב-השירה נגעתי, אלא גם בגחלתנו הבוערת — ולשוני מכוות-אש.

‘כבד-פה’, מבקש הייתי ללוות את הספר בדממה ארוכה, בשתיקה הדוקה: ילכו השירים, ישוטטו טוריהם, ואני אעמוד מרחוק לראות בהם, בכניסתם אל הבית בישראל.

משורר, מבין הראשונים בזמן ובמעלה בשירת יידיש, צירף קולו הרם ל’על נהרות בבל' בפסוקו:

אויף אַ ווערבע אויף אַ שטומע

היינגט דער חלום פון מיין אומה —

לאמור: על ערבה דמומה / תלוי חלום אומה — חלום-כינור זה שהיה לה לאומתנו מקצת ממנגינותיו תלויות כאן בין עלי ספר זה. אקווה: לא על ערבה דמומה יישארו תלויות. הן יתנגנו. וכבר רואה אני אבות ובנים רכונים על הספר, מכוונים ליבם לשירתו.

[תשכ"ד]

ג. שירה שנתאלמנה

עשר שנים להריגת סופרי-יידיש בבריה"מ

יש בינינו שאומרים: המוות פייס אותם עם העם, הטיל שלום בינם לבין הדיין שבלבנו. אמירה זו ודאי יש בה משיכוך שלאחר-סערה, אך נחבאת בה גם תהייה ותמיהה, ושמא מותר לחשוף גם טפח אכזרי, המכוסה ב’יש-אומרים' זה: ‘יריית-חסד’ ירתה, כביכול, אותה רוח-עיוועים מסוכסכת, שרדתה בו באותו שליט בטרם קיצו, שכך קירבם מותם אלינו מבעד לכל הריחוקים והשיבם אל לבנו ביום מימי אב תשי"ב, שהיה תחילה מכוסה בעירומו, זועק שנים בדממתו, עד שהותר מכל אסוריו, ופרץ אל חיינו במלוא הידיעה והתודעה והיה לתאריך: 12 באוגוסט, 1952.

אכן, אותו דור של שירה ויצירה יהודית-סובייטית אינו כולו זכאי עם מותו, אך גם בחייו לא היה כולו חייב. אנשי אותו דור, גבוהים, ובינוניים, ונמושות, לא היו כולם אור אחד ואפילה אחת. היו מהם שראו את אוקטובר ברעדה ובהיסוס; מגור-פוגרומים וקלון עמידה-דלה מלווים אותם בצאתם לעולם הגדול, והם משוטטים, מתרפקים על מרכזי יהדות שונים, מבקשים להיצמד לחיים יהודיים שבממש ובהמשך; אחדים הגיעו גם לחופי ארץ-ישראל ולא מצאו אחיזה לרגלם ולמעמדם היצירי. יש מהם, גידולי 1917, שלא ראו חיים יהודיים אחרים אלא אלה שהיו בחינת לוחות שבורים ופסולתם של לוחות. הצד השווה שבכולם, בין אלה שיצאו וחזרו ובין אלה שלא יצאו כלל, שהיתה בהם אמונה בימות המשיח, דבקים בכוחו הגואל של אוקטובר ובאור אישיו ומחולליו. ודאי, אין להתעלם גם מתכונות-רוח ומאופי אישי. הן יש מהם שהיו ברבות הימים כלי-שרת בידי המשטר ועשו מעשים של מומרים, מריעים לשבירת כלים, לניתוקים מעל כלל האומה, לריסוק אבריה. גזירות של מלכות וחבלות של שמד מצאו בהם שליחים שקדניים, שאף שמם לא יוהד: יבס"קים. ודאי: לא מעט עיווּתי-רוח וסילופי-נפש. אך אוזן ערה תבחין גם מיסי-שפתיים שהעלו, כל מיני ארנוניות שנתחייבו בהם ונענו: בתקיעת שופר, בתרועת חצוצרה, ובהקשות תופים לאישים ולמפעלים ולמיבצעים, פעמים — באשליה של גורם פעיל ומפעיל, ופעמים בוודאות של נפעל, של ‘נתבע לעגל’ — ונותן. עין רואה תשגיח לא אחת אצל אותו משורר עצמו ה’עגל' ו’המשכן' גרים בכפיפתו של ספר אחד. בסמוך לשיר-הלל-ושבח שכולו מלאכת-ידיים מעשה-חושב, מצטנע שיר לירי, המיית לב, שכיסויו מרובה פעמים מגילויו, וגם המעט הגלוי מעיד על אמיתו-מיטבו. אף בעלי הקול הרם המדקלמים מעל הבמות — היו להם נימות-חרש וצעדי-היכל ורגעים של דממה דקה. מידה מסויימת של ‘אנוס’, על פי האווירה והכורח והצו, אתה חש במעומעם אצל כל אחד ואחד מן היוצרים, אך אפילו הקורא והקשוב אין בידו צופן לפיענוח בכיות-נפש במסתרים לעת צלצלי-שמע בפומבי. אכן, בימי הפלישה של הצורר הטבטוני בתחומי ברית-המועצות והאזעקה למלחמה בו, משניתנה רשות (של ארעי) לשיר על העם הרצוח, ראית במפתיע קולות אחרים. רתיעות שבהם היו למשיכות אל העם ששאר, שוב לא כבשו ריגשת-נפש והתירו לעצמם להשיח גם מן הקבוע שבלב ומקובעתו. נתגלו סימנים מובהקים של אמת דחויה ודחוקה, נחשפו שיתין, שמעת מחשבות ורגשות שסולקו קודם בכוח, ואולי גם חשת בעלבון חייהם וצערם מבעד למסך-ענן של כיבודים ועיטורים — —

אכן, אותו דור של יוצרים יהודיים-סובייטיים, חשבון חייו מפותל ומורכב ואחוז בסבך עץ-חיינו. מי מאתנו יודע כמה מיתות בחייהם, כמה פעמים נדונו או דנו את עצמם לשריפת-נפש וגוף-קיים. ודאי, גם המוות לא גמר את כל החשבון. הדיין שבלב לא יחשה גם עתה. ‘מונולוג’ ארוך לו אליהם, אך יחרישנו חשבון גדול ונוקב ממנו: עם שוביהם-נפש ומכריתיהם — שביות הרבה בחיים ורציחה סופסופית.

יום זה, 12 באוגוסט, יום הידיינות לנו עם גורלנו שכך עולל להם ולנו בחייהם ובמותם. יום של הידיינות לנו עם ה’קרדום' ועם ה’זרוע', עם מחסלים ועם הדנים אותנו בחנק ובטשטוש המהות ובפשיטת הצורה.

מתייחדים בימי אב עם רצוחי מלכות, אשר גם קברם ויום קבורתם לא נודע, ‘מזוּכּים’ על ידי יורשי מחסליהם — נאסוף אותיות פורחות, אותיות יהודיות מן האש. לא נשכיח התנכרויות שהתנכרו לנו, מאונס גמור או מאונס-של-רצון, אך זכרוננו חורת על-לוח, כי על יהדותם ועל היותם בנים לעמם ועל גילויים של רגשי אחווה לפזוריו — ניספו כאשר ניספו.

— — ביום זה, 12 באוגוסט 1962.