פשישפש אהב לשנוא בעצמו דברים רבים. הוא שנא את צורת ראשו, מבנה גופו, חטמו, אופן דיבורו והליכתו. זו היתה שנאה טבעית וּותיקה אשר שקעה במרוצת הזמן וכמעט נשכחה. מעל לשנאה שגרתית ובלתי־רצינית זו ומבודדת ממנה עמדה השנאה לשפתיו כיוון שאלה התיימרו, יותר מכל אבר אחר בגופו, להפגין השתוקקות עזה לחיים וראיה אירונית שלהם בעת ובעונה אחת ופשישפש, אשר היומרה ליחס כזה לחיים היתה רחוקה ממנו מאד ואשר התעסק רוב הזמן בניבזוּת של עצמו, נכלם על ששפתיו מביעות דברים שהוא שפל מִלְמַלֵא אחריהם. מעל לשתי שנאות אלה, למעלה למעלה על פסגת שפלותו של פשישפש, חגגה השנאה הכבדה כלפי שאיפתו לתקן את חייו. זו היתה שנאה שמנה ואמיתית, זו היתה קדחת, זו היתה התקוממות עזה של אדם מסוגו נגד המחשבה שיש לחייו סיכוי, נגד חוסר היכולת להרפות מן החיים, נגד החוצפה לנסות בכל פעם מחדש.
הערימה הכבדה של שלש השנאות האלה הביאה את פשישפש לדימוי האדם המשתין לתוך פי עצמו. אך אנו אנשים קשי־גוף, עצמותינו קשות, אנו מסורבלים. אין אנו מסוגלים להשתין לתוך פינו. על כפות רגלינו אנו יודעים להשתין, כן, זאת יכול כל אחד, אך אנו רוצים אל פינו, אל פינו, אל פינו! אך פינו נפער, אנו תוחבים לתוכו מזון ומעלעים אוויר בעצב חרישי ואנו שואלים את עצמנו מתי כבר יהיו לנו הכוח והגמישות להעניש את עצמנו בצורות משונות יותר, עשירות־דמיון יותר? לוליינים הם אנשים מאושרים כי הם יכולים בוודאי להשתין לתוך פיהם. אלך איפוא אל הקרקס, המשיך פשישפש במחשבתו, ואבקש מאחד הלוליינים שידגים בפני איך עושים זאת וגם יאמן אותי עד שאולי אגיע להישגים בעצמי. בעיר לא היה אותה שעה קרקס. חצי שנה חיכה פשישפש בקוצר־רוח. כעבור חצי שנה הגיע קרקס העירה. כל הילדים שמחו וגם פשישפש שמח, אך שמחה שונה לחלוטין, שמחה כבדה ועצבנית, שמחת העלבון הצורב הממשמש ובא. הילדים, כדרכם, שמחו בשמחתם הרעשנית והאווילית, אשר אנו נוטים למצוא בה איזה חן רק בזכות בשרם הרך והחלקלק. אנו סולחים לילד כפי שאנו סולחים לישבן.
בערב הלך פשישפש אל הקרקס, נדחק בין המוני אנשים עליזים, כביכול, שצבאו על פתחו. כגנב לא קנה כרטיס כניסה אלא התגנב פנימה מן הצד האחורי של הגדר, סמוך לכלובי החיות. הוא חש לפתע כי דבר־מה נלפת לרגלו, הציץ למטה וראה גמד בלבוש סדרן נכרך סביב ירכו ומביט למעלה אל פניו.
“גנב! איפה הכרטיס?!” צרח הסדרן־גמד.
פשישפש ניצל מיד את עובדת הגמדות כדי לפגוע בו:
“ומה גמד יכול לעשות לי?”
מילדותו אוּמן הגמד להבחין מייד בנסיונות ללעוג לו ולהגיב עליהם בכעס נואש. הוא חבק את רגלו של פשישפש כטובע בים:
“לו הייתי גבוה יותר הייתי תופש אותך בצווארון! אבל לצערי אני לא גבוה!” “לא גבוה”, גיחך פשישפש. גיחוכו לא היה שלם כיוון שבכל זאת לא היה גחכן עליז תמים עם עצמו. זה שנים רבות שפשישפש לא צחק או גיחך בשלמות, והכרה רעה, הכרה של אדם שאינו עושה את המעשה ההולם לו, נמסכה אף לתוך חיוכו. אך גיחוכיו הם ענין אחד והרצון לשחרר את רגלו מן הסדרן־גמד הוא ענין שני.
הוא אמר:
“רד מיד מן הרגל שלי!”
חמת הגמד בער בו על חוצפת המתגנב. הוא ידע היטב כי לו היה סדרן בעל קומה רגילה היה המתגנב אחוז פחד. אין זה הוגן כי רק בשל נמיכותו תיפול שלווה על המתגנבים.
“אתה תצטער שנולדת!” צרח הסדרן־גמד. בשעת רתיחה נהג להגזים. פשישפש פחד שיגחך שוב ובאמת כמעט שטלטל את מצנפת הגמד לאות בוז, אך הכאב ברגלו גרם לו שיהיה עניני.
“קח אותי אל אחד הלוליינים”, אמר.
“לאחד הלוליינים שאקח אותך?! נעשיתי למורה־דרך שלך?! טפו! וממתי יש לנו בקרקס הזה לוליינים?! זהו קרקס של חיות זקנות ואנשים פגומים! טפו!” בכל יריקה ניסה הסדרן־גמד לשחרר מעט מן החימה המפעפעת בו ולהקל על עצמו.
“אם ככה תן לי לצאת מכאן ורד כבר מעל לרגל שלי”, אמר פשישפש.
“בלי עונש?! אתה מטורף?!”
“הרי נתפשתי, ואת ההצגה ממילא לא ראיתי”, ניסה פשישפש בהגיון. מאד פחד שיגרר אחר הנטיה ללעוג לגמד.
“אח, לו הייתי קצת יותר גבוה הייתי תופש אותך בצווארון וגורר אותך! הייתי עומד בפתח ותופש אתכם בצווארון אחד אחד, אתם עם הצווארונים שלכם, הייתי מקמט אותם בכף היד ולוחץ על העורף!”
“תן ללכת”, חזר ואמר פשישפש.
“לא תלך בלי עונש!” צעק הסדרן־גמד בקול דק וגבוה, כנראה בגלל הדיבורים על הצווארונים שהיו משאת־נפש ישנה ושהגבירו את התלהבותו עוד יותר, “אולי אני לא יכול להגיע לצווארון שלך, אבל יש מקומות אליהם, תודה לאל, אני עוד יכול להגיע, ואפילו בקלות!”
ומיד הרפה מרגלו של פשישפש, קפץ אחורה, התכופף מעל נעלו של פשישפש ובתנועה זריזה התיר ממנה את השרוך וקם לברוח אתו. פשישפש תפש אותו בצווארונו בלי יכולת להבליג על הרשעות:
“אתה לא יכול בצווארון, אבל אני יכול”.
הסדרן־גמד, אוחז בידו האחת בשרוך, הניף למעלה את ידו השניה בנסיון לקפוץ באוויר ולסטור על פני פשישפש, אך פשישפש לא הרפה מן הצווארון ומשכו כלפי מטה והידק את הסדרן־גמד לאדמה. הסדרן־גמד חדל מנסיונו, אשר את תוצאותיו ידע מראש, ואמר במפח־נפש שקט:
“כי אתה יותר גבוה ממני”.
פשישפש ניער אותו:
“כן, אני גבוה, אני גבוה”.
“ליידי אתה גבוה!” צרח הגמד בקול־בוכים. “תודה לאלהים שעשה גמדים בעולם בשביל שישמשו לך להשוואה! תוכל להזמין צלם שיצלם אותך ליידי כדי שתישאר מזכרת לגובה שלך!”
פשישפש איבד את סבלנותו חיש מהר מול יסורי הסדרן־גמד המקונן קינה צורמת אינסופית על קומתו. כי איך אפשר?! את מעט אורך־הרוח שיש לנו אנו חוסכים עבור הצרות שלנו, לא של האחרים. הוא ניער את הסדרן־גמד פעם נוספת והדף אותו מעליו. הסדרן־גמד נפל בזריזות וקם בזריזות בשל הדרך הקצרה מראשו עד לאדמה. הוא הניף את השרוך שבידו ואמר:
“וזה הולך ישר לאריה”.
הסתובב והחל לרוץ קדימה. כפי הנראה הרבה הסדרן־גמד לאיים בעונש האריה וראה עצמו כחלק ממנו. פשישפש הדביק אותו ברגע קל ותפשו שוב בצווארונו.
“שוב בגלל שאני גמד!” צרח הסדרן־גמד. הוא חש צורך אינסופי להסביר ולתרץ את חולשותיו. “בכל דבר אתה תנצח אותי בגלל הגובה שלי!” הוא חישב להתפוצץ מעוצמת דרישתו הנוקבת לצדק.
“מה אכפת לי”, אמר פשישפש, “את השרוך אני רוצה”.
“קח אותו. מי זה צריך את השרוך שלך? מי צריך בכלל שרוך? ואולי אתה רוצה גם שאכרע על הברכים ואקשור לך שוב את הנעל?”
ומיד כרע ברך ותפש בנעלו של פשישפש. פשישפש חילץ את רגלו בכוח מידיו וצעק:
“תן כבר את השרוך!”
“קח אותו. קח אותו!” אמר הסדרן־גמד במיאוס, קם על רגליו והשליך את השרוך ארצה והוסיף:
“טפו!”
הרקיקה פגעה בשרוך. לפשישפש היה ברור לחלוטין שאיבד את השרוך שלו, כיון שלא יגע בשרוך המכוסה ברוקו של אדם זר. הוא קפץ אל הסדרן־גמד לתפוש בפעם השלישית בצווארונו, שהיה כבר מקומט לחלוטין, אך הפעם היה הסדרן־גמד מוכן לתפישת הצווארון, הוא הקדים את פשישפש, ובידעו שלא יוכל להמלט מידיו ויתר על המנוסה, נפל אחורה על העפר, שכב פרקדן כשידיו פשוטות לצדדים ואמר לפשישפש:
“בבקשה, תמשיך”.
פשישפש עמד מעליו והתכופף.
“לא צריך להכות בידים”, אמר הסדרן־גמד, “רמוס ברגל. טפו! נמאס להילחם בגמדות שלי. גמד צריך לשלם את המחיר. בבקשה. עלה ורמוס!”
פשישפש כרע על ברכיו וגהר מעליו.
“ומה ההתלבטות?” שאל הסדרן־גמד, “מה אתם מתלבטים, כולכם?! אני דורש החלטה סופית לגבי! החלטה סופית!”
“אין לי ענין להכות אותך”, אמר פשישפש.
“למה לא? אני אדם בריא, אני עדיין יכול לסבול כמה מכות טובות ואיומות”.
“אני מחפש לוליין היכול להשתין לתוך פיו”, אמר פשישפש ופניו אדומות מחמת הגהירה כלפי מטה.
“להשתין לתוך פיו? למה לך? אתה אומלל? כן, כנראה שאתה אומלל”. הסדרן־גמד הצטחק ברוח משופרת לאור גילוי האומללות החדש. “כלפי חוץ אתה בנוי כשורה, אבל כנראה שיש מום פנימי. גמד פנימי? גיבן פנימי? תולעת פנימית?”
“איפה אני יכול למצוא את הלוליין?” שאל פשישפש.
“אבל אין אצלנו לוליינים, כבר אמרתי לך”.
“ובאיזה קרקס אוכל למצוא כאלה?”
“אני לא יודע. חושבים שאם אני בקרקס אני מתמצא בענייני קרקסים. אין לי מושג בקרקסים או באמנות־הקרקס, וגם לא אכפת לי. אותי מעניינת רק הגמדות שלי, אך ורק הגמדות שלי. הגמדות שלי והגמדות שלי ועוד פעם הגמדות שלי! הגמדות שלי!!!”
ומיד הוסיף ואמר:
“תמורת סכום כסף לא גדול מוכנים אני וחברי, שגם הוא גמד, להשתין, זה לתוך פיו של זה. הסכום יהיה לא גבוה”.
וכבר התחיל להקיש בעקבו בעצבנות על הקרקע, מעשה סוחר מתוח.
“לא” אמר פשישפש “אני מחפש אדם אחד המסוגל לעשות זאת לעצמו”.
“אתה משוגע. אתה מטורף. איזה לוליין יהיה מוכן לעשות את זה? למה לו? הוא אומלל? הוא סובל? שום מצוקה מהסוג שלך לא מציקה לו. הוא יכה אותך אם תציע לו הצעה כזאת. אני וחברי, לעומת זאת, נשקיע את נשמתנו במעשה. מה אתה אומר? אל תתעקש. אתה כנראה לא מכיר לוליינים. אני הכרתי. הלוליין הנו גבר גמיש וחסון, גופו בנוי למופת והוא הולך כמו במחול. בדרך כלל הוא גם יפה־תואר כי הצורך להופיע באופן קבוע בפני קהל מחייב אותו לטפח את הופעתו החיצונית. הלוליין מבצע תפקידים קשים ומסובכים, הוא עובד עם הגוף שלו, הוא מפיק בעבודתו כוח המודרך על ידי ידע, עבודה משחררת, נהדרת, אלה הרי החיים עצמם. אין לו פנאי, גם אינו מעוניין בהתבוננות פנימית לשם חטטנות. מבטו מופנה החוצה, החוצה, עיניו רואות מה שבחוץ, לא בפנים, צחוקו נעשה בחברה, לא ביחידות מטורפת. אין לו סיבות לכרסום עצמי. חיי הנשואין שלו? כאשר הוא מחליט להתחתן לא קשה לו לקבל אשה. הוא מכיר נשים רבות בחיי הנדודים שלו. בקלות רבה הוא מקבל אשה יפה ועשירה, אפילו שווייצרית, אשה מחוץ לעולם הקרקס, ואז הוא זונח את מקצועו ופונה לעשות עסקים בכספי אשתו. כסף, כסף, טוב לו בחיים. והכסף מונח, כמובן בבנק שווייצרי. אך גם אם הוא מתחתן עם אשה מעולם הקרקס, לוליינית, זמרת או מאלפת סוסים, גם אז זוהי אשה נפלאה, בלונדינית, לובשת בגדים לבנים וקצרים, הירכיים שלה שזופות וכל שיניה מסודרות בשורה. נכון שחייהם חיי־נוודים בקרקס והם גרים בקרון, – אגב, קרון נוח מאד – אך הם שולטים, שולטים! הוא שולט בגופו, במוטות הטרַפּציה, בחלל שהוא מעופף בו. היא שולטת בגמד, בתזמורת או בסוס, שותפיה להופעה. שניהם שולטים בקהל. ואל תדאג, ברבות הימים יחסכו כסף ויעשו עסקים משלהם. העובדה שאין להם כסף רב עכשיו אינה קובעת כלום לגבי תפישתם את העולם. אין שום נטיה לכליון עצמי, אדרבא, הם שואפים כמו רוב האנשים להשיג כסף, אוכל, שעשועים ונוחיות ולהגיע לדרגה שממנה יוכלו ללעוג לאלה שאין להם. אין להם ספק קל שבקלים ביחס לשאלה אם מגיע להם משהו או לא. ברור להם שמגיע להם, והם צודקים בזה, ועל כן הם כבר בדרך למטרתם, הם ישיגו אותה, הם יבלו היטב, יכלו, ישרפו וישאירו מאחוריהם הרבה זוהמה בעולם, עם צחןק על שפתיהם ישאירו מאחוריהם הרבה זוהמה בעולם. ומי הזוהמה מי? אתה יודע מי. אתה ואני, למשל. מאז ומתמיד קיננה בנו הרגשת זוהמה, נכון? אם כך, לכאורה הכל טוב ויפה, לכאורה זהו מצב טוב, אידאלי: הם רוצים להשאיר זוהמה והם משאירים זוהמה; אנחנו יודעים שאנו זוהמה ואנו באמת נשארים בזוהמה. אך למה אנחנו בכל זאת איננו מרוצים? למה לא באנו על סיפוקנו? למה אתה לא מרוצה, זוהמה? עובדה שאינך מרוצה. אין לך סיפוק. מפני שהיית רוצה שאלה המשאירים אותך מאחוֹרָה וממשיכים הלכו לא יֵלכו כל כך מהר, לא יעזבו אותך בחיפזון כזה. היית רוצה שהם ישארו קצת לידך, יראו אותך ויחייכו מלמעלה, היית רוצה לחוש את הצחוק שלהם נוחת עליך כמו מכה אדירה, היית רוצה כאב חד ומר יותר, סוף סוף הכאב הנורא של ראיית האושר שלהם מלמטה הוא התענוג היחידי שלו אתה בנוי. אבל אתה לא מקבל אותו. הם, כמובן, לא עולה בדעתם להישאר ליד סרחונם, אין להם ענין למלא אחר תענוגותיך, הם מעוניינים בשלהם. לדאבונך הרב הם די תמימים במעשיהם, אין בהם אותו רשע אמיתי שכה השתוקקת לדַמוֹת לעצמך שיש בהם כלפיך, הם לא רוצים לרקוד על ראשך, הם רוצים לרקוד על שַיִש. אכזבה גדולה, מה? אתה משווע לעונש גדול יותר, לחרפה חריפה יותר, אתה מצפה לכאב עד לכליון החושים, ומה אתה מקבל תחתיהם? קצת עונש, קצת חרפה, קצת כאב, הכל בכמויות בלתי מספקות, ובקצור: הזנחה. כן, השוועה הגדולה לעונש מצד קהילתנו נותרת ללא מענה, אנו ממזרים מכאן ומכאן, אנו באויר הריק. הלילות שלנו מלאים הזיות על הירקבות חלומית, אינסופית. מִיקסם שוא! אנו מתעוררים בבוקר, מנודים מעונש אמיתי, פורשים את ידינו אל המענישים החולפים על פנינו. הקדמתי את כל הדברים האלה כדי לומר לך ששטות היא לצפות לישועה מצדם. אל תשגה באשליות, אני רואה שגם אתה נוטה לזה – הנה, עמדת לפנות ללוליין – ואני רוצה להזהיר אותך. אני גמד ותיק ובעל נסיון במרירות. כיום אני מפוכח, אני יודע שאנו חייבים לעזור לעצמנו, להתארגן, קודם כל להתארגן, כי ללא ארגון לא נתקדם אף צעד אחד קדימה. כאשר אנחנו מאורגנים וצעדינו מחושבים ומתוכננים, אז אנחנו יכולים למלא את כל שאיפותינו בכוחות עצמיים. בכוחות עצמנו נתנפל על עצמנו ונפרע בנו פרעות, נעניש את עצמנו כפי שאיש מאושר לא היה מעלה על דעתו לעולם, כי אנו היחידים המבינים זה את זה, אנו היחידים היודעים היטב מה אנו רוצים לעולל לעצמנו. אני כבר רואה אותנו, גוש מלוכד, מסתובב מהר סביב צירו, מסתובב מהר, יותר מהר, ממריא למעלה כמו מדחף, המהירות גוברת, אנו מסתובבים ומסתובבים, השוליים נשרפים מחמת התאוצה, הגוש קטן ומצטמק, אנו נעלמים למעלה, למעלה, כל הארגון הולך ומצטמצם, אנו כָלים, אנו נשרפים, אנחנו כבר רק נקודה זעירה, והנה גם היא גזה ואיננה. אבדנו! הידד! אנחנו לא קיימים עוד! זהו הדמיון שלי. לך יש ודאי משלך. על כל פנים, הסיסמה חייבת להיות: ארגון”.
פני פשישפש הלכו כל הזמן והאדימו מחמת הגהירה הממושכת ועתה היו כבר כמעט סגולות. הגמד השוכב תחתיו נדם והסתכל עכשיו מעבר לכתפו של פשישפש בקורת־רוח של אמרגן חרוץ אשר כילה את הרצאתו ועכשיו על האחרים להמשיך במלאכה בעוד הוא פנוי למנוחה ובטלה. פשישפש קם באיטיות על רגליו ופנה ללכת עם לב מלא טינה כבושה לסדרן־גמד. זה המשיך לשכב על גבו, אך משהתרחק פשישפש כמה צעדים צרח פתאום אחריו: “אתה רואה? במקום להתארגן אנחנו בורחים זה מזה! אנחנו מתביישים, אה?! מתביישים! לעולם לא נצליח! טפו!” פשישפש לא הסב פניו אליו אלא יצא בעד שער הקרקס שהיה עתה ריק והמשיך ללכת, בנעל אחת בלתי־שרוכה, כשעל שלושת שנאותיו הקודמות לעצמו מתווספת עתה גם שנאת עצמו על חוסר האומץ שלו להכיר ברעיו האמיתיים ולהקים עמם ארגון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.