זה זמן מה לא פחד פשישפש מפני משהו והוא הרגיש כי הגיע הזמן לפחוד קצת. הואיל וזכר כי בקוֹרוֹתיו האחרונות התכופף קדימה מעל אנשים ועקב כך זרם דם רב לראשו, פחד כי הראש יתנפח, יצא מגדרו ויצמיח פקעות וגדוּלים חולניים. לו היתה איזו יד שהיתה נוהגת להחליק על ראשו ולסמן את גבולותיו, יד שהיתה לוחצת על ראשו בתמימות ומדכאה את הגידוּלים המבקשים לפרוץ החוצה, אז היה פשישפש שקט יותר. אך היכן היד הזאת? רוב הידיים שנגעו בראש פשישפש לא הבדילו כלל בין הראש לבין מה שמסביב לו ומסוגלות היו לעבור בקלות מן הראש לשולחן בלא שתחושנה כי הראש כבר הסתיים ועתה הן נוסעות על פני רהיט. מי יודע אם נולד האדם המוכן לעשות את המאמץ להבדיל בין ראשו של פשישפש לבין חפצים אחרים. שטות. לחלום רשאי כמובן על יד כזאת כל כמה שירצה, איש אינו אוסר עליו לחלום על משהו, אדרבא, כולם גאים מאד על כך שאינם אוסרים על אנשים לחלום על מה שהם רוצים. הוא רשאי לחלום לו אם הוא רוצה על מלטף־מחבב המעביר ידו על קדקוד חטוב של מחוּבב. הוא רשאי לחלום איך מתעצמת החיבה תוך כדי ליטוף והמחבב חודר באצבעו החמה לאוזן המחוּבב, אחר כך תוחב שתי אצבעות בין שיניו, מעבירן כמו מברשת שינים על הטור העליון והתחתון, מורחן על לשונו מלמעלה ומלמטה, תופש בלשון ומרפה ממנה חליפות כאילו היתה ציפור נפחדת, מלטף קלות את החך ולבסוף מסיע אצבעותיו חרש חרש ובעדינות אל גרון המחוּבב. המחובב מתמלא בחילה, היא הולכת וגוברת, עוויתות אוחזות בקיבתו והוא מפנה פנים מוקסמות וסולדות אל המחבב. הוא שבוי בחיבת המחבב, הוא שלו, בתוככי נפשו היה רוצה שהמחבב יגיע עם אגרופו עד לקיבתו והוא יהיה לבוש על זרועו כמו כפפה ארוכה, כמו שרווּל. השתייכות נפלאה, כניעה כה מענגת, זריקת האחריות ממך והלאה. אך המחבב אינו ממשיך עד קיבתו של המחוּבב, כי בעוד ידו בגרונו פולט המחוּבב גיהוק עמוק ונוקב, המחבב מושך ידו החוצה כהרף עין והמחוּבב מתכופף ומקיא כשיד המחבב הרטובה מריר אוחזת במצחו. כאלה הם החלומות על גילויי החיבה בימֵינוּ, עזים, קשים, בנויים על מגעים גסים בין בשר האדם למשנהו, מגיעים בקלות רבה עד לגבולות הגועל ואף עוברים אותם. ישנם בעלים, אשר מששו פעם אחת את חזה יקירתם ומאז לא הסירו ידם ממנה. הם חיים במשך שנים ארוכות ועושים את כל מעשיהם כשידם דבוקה לבשרה (היא לובשת את החזיה והשמלה על כף ידם, כמובן) מתוך יצר הידבקותי המפעם בהם. לאחר כמה חדשים היד כבר מאובנת, אך מפעם לפעם, עם נשום האשה נשימה עמוקה במיוחד, מפרפרת היד פרפור קטן של חיים על בשר האשה הגואה והשיער של גב היד מסתמר מעט ואחר צונח בחזרה. הבהילות העצבנית לנַחַת באקלים חם היא הגורמת לאנשים לדבוק זה בבשר זה ולהשתפשף בצורה קיצונית כל כך בנסיון להתלקחות החיים. אנו רואים לאלו מצבים מביא השפשוף.

אפשרית היתה, כמובן, רק יד מעוניינת אחת, היא יד אמו הזקנה של פשישפש. אמו הזקנה כמעט אינה רואה ואינה שומעת וידה רועדת וצוננת, ובפנותה אל פשישפש כבר אינה מלאה תקווה. היא תלתה בו תקוותה מעבר לזמן שנהוג לתלות באדם, חיכתה וחיכתה כל השנים ועתה היא מדברת אליו מעמדת אכזבה גדולה. היא מסירה מעליה את כל התקוות והשאיפות, אחת אחת, על מנת שתהיה יבשה לגמרי ויהיה לה מעבר קל אל המוות. אך ידה עוד מוכנה לעבור על ראשו של פשישפש מתוך דאגה מיכנית. שנים רבות היתה אם ומילאה תפקיד של אם בחירוק שינים ועתה היא ממשיכה כאם מיכנית. היא תעביר ללא ספק ידה על ראשו של פשישפש, תגדיר את גבולותיו ואגב כך תקדיש גם שריד של תשומת־לב לנקיון הראש, שריד של רצון לסוכך עליו. שריד של מרירות יעלה בה: הנה, זה הראש שהייתי טפשה דיי לתלות בו תקוות. או שריד של געגועים: הנה, זה הראש סביבו חלפו נעורי.

לפתע פתאום, כפי שאירע לאדם נרגש, הבליט פשישפש בזכרונו רק את הצד הנעים שבאמו והוא החליט ללכת אליה כדי שתעביר יד בודקת על ראשו. אך הוא לא רצה להיפגש אתה לבדו. פגישת אם ובנה על רקע אכזבת־האם היא בלתי נסבלת. פשישפש לא יכול היה לשאת את רגשות האכזבה שנבעו מאמו כלפיו בעמדה לפניה יחידי. מן ההכרח להחליק על התהום, לתת לפגישה צביון קליל, משהו עליז, למשל ילדה קטנה וחמודה שתצוד את עיניה הכלות של אמו, תבלבל את דעתה משמחה ותסתום את שפיכת אכזבתה לזמן קצר. דרושה היתה ילדה קטנה שתתפרץ במשובה מבעד לדלת ותכה את אמו המאובנת בבלבול משמח. יומיים הלך פשישפש לשפת הים כי חשב למצוא ילדה קטנה אשר אבדה להוריה, שאותה יוכל לקחת לצרכיו למספר שעות. לרוע מזלו לא מצא כל ילדה אבודה. ליד כל ילדה היתה אם או דודה. קטע אחד של החוף המה מילדי קיטנה אחת, אך שמירת המדריכים היתה מעולה. אף ילד לא אבד ופשישפש עמד מנגד כמו שועל וטרף בעיניו ילדות. ימח שמם של הילדים; מתנהגים כאילו היו חפצי־ערך. לבסוף קנה שקית שזיפים והלך אל אמו.

פשישפש עמד בחצר בית אמו. הוא לא רצה להיכנס הביתה כדי שלא להתייצב לבדו מול אמו בדירתה, מקום שם תקרא דרור לאכזבתה. אם יעמוד בחצר לא תרשה לעצמה אמו הבעת מרירות גלויה מחשש שישמעו השכנים. מצד שני, ידע כי אם יעמוד בחצר לא תוכל אמו להעביר יד על ראשו, והרי לשם כך בא לבקרה. אך כבעל מחשבה מרושלת בכל הקשור לבעיותיו הכבדות, לא פתר פשישפש סתירה זו, הזניחה וקיווה שהפתרון ימצא לה מאליו, דבר שלא קרה כמובן מעולם. הוא קרא לאמו בקול והיא הופיעה והתיצבה בחלון.

“מי זה?” קראה האם.

“פשישפש”.

ראש האם נעלם רגע מן החלון ואחר שב והופיע עם משקפיים על החוטם. היא סקרה את פשישפש ובדקה במבטה העמום את הופעתו הכללית ואופן לבושו.

“למה אתה לא עולה?” שאלה, “המכנסים שלך קרועות”.

פשישפש קפץ שתי קפיצות ילדותיות מרדניות באויר כדי להראות מצב רוח עליז וכאילו לדלג בכך מעל השאלה המציקה. האם הבחינה כי אין על שפתי פשישפש חיוך, בשעה שהוא קופץ במשובה, ואמרה:

“אתה לא עליז, אל תשתגע”.

פשישפש קפץ שוב וקיווה מאד שאחת השכנות תופיע בחלון או במרפסת ותראה את קפיצתו, ואז תפליט אמו אנחה מקובלת של סבל אמהות מילדיהן ותתלונן בחיבה על שגעונותיו של פשישפש. אז יֵראה הכל באור אחר, נעים. אך כל שכנה לא ניבטה אל החצר. השעה היתה שעת מנוחת הצהרים והשכנות עדיין לא יצאו אל המרפסות ללחוש, לירוק, לשפוך מים משומשים, לתלות חזיה נוטפת או להתכופף בסקרנות מעבר למעקה כשהשדים מעל לתהום והעינים סוקרות, באין תכלית אחרת, ניירות המתגוללים בחצר. אמו היתה אותה שעה האדם היחידי בכל הבית שמילא את חור החלון בראשו, והיה על פשישפש להתמודד עמה בלא ששכנה כלשהי תרכך את המעמד. המשקפיים שיוו לאמו של פשישפש ארשת של פרופסורית ישישה, בעוד פשישפש יודע היטב כי מחשבותיה קטנות וערמומיות. אך, בעצם, גם לפרופסורים עצמם יש מחשבות די קטנות. על מה חושב פרופסור כל היום? על שדיים של אשה. אם כך מדוע ללכת בעקיפין, מדוע לא להעניק את הפרופסורה ישר לשדיים? הגיוני יותר להעניק תארים אקדמאיים לשדיים ולא לאנשים החושבים על שדיים. כל אשה תלך לה אפוא עם שני אקדמאים מתנדנדים על החזה שלה. גודל התארים ינתן לפי גודל השדיים. שדיים קטנים יהיו אסיסטנטים, שדיים בינוניים יהיו דוקטורים ושדיים גדולים יהיו פרופסורים ויוזמנו להופעות בקונגרסים בינלאומיים. פשישפש, מתוך איזו עקשנות עיוורת, לא רצה לחדול מלנסות לקנות את לב אמו בשובבות עליזה, אם כי ידע היטב שלא יצליח להכניע את אמו לזאת. בתנועה מהירה ושובבה הושיט את ידו האוחזת בשקית אחורה לשם מתן תנופה וזרק את השקית לעבר החלון. שקית השזיפים פגעה בפני אמו. הוא לא התכוון לכך. הוא הרי קנה את השזיפים כדי לשמח את לבה. תחליף דל לילדה חמודה. לבו התכווץ בכאב גדול בראותו את השקית פוגעת בפני הזקנה דמוית הפרופסורית, אשר היא כה אהובה עליו. כן, כמה הוא אוהב אותה. כאשר היתה נחבלת או נחלית, רק אז נוכח היה פשישפש לדעת כמה הוא באמת אוהב את אמו וכל מחשבות הכעס והבוז אליה היו נדחות עד שהיתה שבה לאיתנה.

“אמא!” צעק פשישפש כשפגעה השקית בפניה. השקית נפלה פנימה, לתוך החדר והאם אספה ידיה אל פניה.

“אמא, סליחה!” קרא פשישפש ורצה לרוץ מיד אל תוך הבית, אך המראה המייסר הקסים אותו והקפיאו על עמדו. כשידיה על פניה פנתה האם מן החלון, סבה והלכה אל תוך החדר. פשישפש לפת יד ביד ועבר במהירות מרגל לרגל מחרדת המעשה וממתיחות הציפיה לדעת מה קרה לאמו. שכנה אחת ששמעה את צעקתו יצאה אל המרפסת והסתכלה בו. רגע ארוך חיטטו בו עיניה וחיפשו משהו מענין. אך מאום לא צד את תשומת לבה. לא היו לידו אשה או ילדים, לא מכונית או כל מכשיר אחר אשר יחדש לה חידוש בקשר לפשישפש. גם את פגיעת השקית באם לא ראתה, רק את הצעקה שמעה וחשבה אותה לצעקה שיגרתית צורמת. היא כעסה על חוסר ההפתעות שאדם כמוהו גורם לה באופן תמידי. איזה מין אדם זה, איך לא נמאס לו, שממון, חוסר מוחלט של חן. התחשק לה לשרוט אותו פעם. מלאת שנאות קטנות, מפוּררוֹת כמו קיטניות, שבה את חדרה.

עברו שני רגעים והאם חזרה אל החלון. עתה היו על פניה, בנוסף למשקפים, גם ממחטה לבנה, אותה החזיקה ביד אחת צמודה לחוטמה החבוּל. פניה, שנראה לעין המסתכל הזר כאילו היו טבועים בחותם סלחנות אין־קץ הפיקו עבור פשישפש, מתחת למראית עין זו, האשמה כבדה. פשישפש רצה לבכות בזרועות מישהו על מה שעולל לאמו היקרה. עד מה היתה לו יקרה עתה, לאחר שמחץ את חוטמה בשקית שזיפים! היא לא דברה דבר, כביכול סלחנית, אך למעשה היתה ערמומית מאד ושתקה רק כדי להגביר את יסורי חרטתו של פשישפש. פשישפש היטיב לדעת את כוונותיה ותכסיסיה וחוט ראשון של איבה כבר נמשך מחרטתו. ובכל זאת גברה האם בתכסיסיה והוא לא יכול היה להבליג מלקרוא אליה לשם סליחה:

“אמא! אמא!”

ושוב:

“אמא, עני לי! למה את לא עונה, אמא?!”

הוא השיט מבטו אל שאר החלונות והמרפסות בבית, הפעם מתוך חשש שמא תשמע מישהי מן השכנות את ההתחטאות המבישה הזאת של אדם מבוגר בפני אמו, אדם שלא הצליח להתמודד עם בגרותו ועל כן הוא נידון להמשיך להיות קל ערך כילד בעיני אנשים אחרים, ללא התפתחות, ללא התקדמות, ללא שינוי ביחס הכבוד של האחרים כלפיו; על כן הוא איננו בן־אדם שלם בפני עצמו. במקום שם היו רגשות אמיתיים, עמוקים, חייך פשישפש בהתנצלות, טען שהוא עייף והלך לישון.

ובינתיים האם שותקת ופשישפש עומד בחצר ומתייסר. וכמו להוסיף יסור עליון על יסוריו, מתכופפת האם אל רצפת החדר, וכאשר היא שבה ומתרוממת, בעוד ידה האחת אוחזת בממחטה על חטמה, הריהי אוחזת בידה השניה שזיף ומתחילה לאכול אותו במתינות מופגנת.

שזיף! שזיף מתוך השקית אשר הביא פשישפש! כאילו מאומה לא קרה, כאילו לא נזרקה השקית ומחצה את חטמה! היא אינה גוערת בו, אינה בוכה, אינה מתלוננת, היא אינה משליכה לעברו את השקית בזעם; היא עושה את הגרוע מכל – היא אוכלת שזיף בדומיה! כן כן, פשישפש, בן יקר, אומרת הופעת האם, ראה עד להיכן הגעתי כתוצאה מן הסבל שהבאת עלי: אני עומדת כאן כגולם, איני מגיבה; פורעים בי, מכים בי ואיני בוכה; אני מטומטמת לגמרי, אני אוכלת מן היד שמחצה אותי; כן כן, בן יקר. עד לידי כך הגעתי אחרי כל השנים הארוכות בהן נסיתי להתווכח אתך ולהוכיח אותך על פניך, לחנך אותך וליישר את העקמומיוּת שלך, אחרי כל השנים האלה בהן התקוממת נגדי בארסיות, כאילו הייתי שונאת שלך, אחרי שעצרת בי בכוחך הגס והצעיר והבלתי מרוסן כלפי, ומשרק ניתנה לך ההזדמנות בלמת את פי, חסמת את דרך מחשבתי, הקפאת את לבי בצעקותיך הנוראות שביישו אותי בפני כל השכנים, מרטת את עצבי, דיכאת אותי, מעכת ומעכת את אמך, הידקת את ראשי לאדמה, לא נחת עד שהצלחת לכופף אותי באופן שלא אוּכל לקום עוד, להפוך אותי לגולם צייתני בעל סבלנות נצחית כדי שלא תצטרך לשמוע מפי בקורת; כן, בן יקר, זה מה שעוללת. עכשיו אתה מרוצה? אינני נלחמת בך עוד, אני עייפה וזקנה, אפסו כוחותי. אתה היית צעיר ממני ולכן נצחת, אתה הוא שנצחת, אתה תזכה בעונג להוביל אותי לבור, אינך חייב לי עוד הסברים והתנצלויות, אינך צריך למסור לי עוד דין־וחשבון על התקדמותך בחיים, אני כבר מקבלת אותך כפי שאתה, אתה אדם חופשי, חופשי כמו ציפור, חופשי לא להתקדם. חופשי לסגת, חופשי להתנוון, – כן, גם אתה מזדקן – כבר אינני אומרת אף מלה כאשר אני רואה את חייך הולכים ומתפוררים לנגד עיני, אני שותקת, שותקת, אני אמך המאובנת והמאובקת, עוד מעט אהיה מטומטמת עד כדי כך שאנשק את ידיך, אל תראה בי שוב גורם בחייך, עשה מה שאתה רוצה, לך ובוא, פול וקום, חופשי, בן יקר, יצאת לדרור מעל אמך השוקעת, מרוצה? כן? הרי זה משרצית תמיד, לא? והנה השגת את מאווייך; עכשיו אתה מרוצה, בן יקר? בני, אתה מלא סיפוק?

פשישפש חשב שלבו לא יעצור כוח לעמוד במועקה. הוא, שבעזרת הזמן החולף הרס את אמו באופן שיטתי ומתמיד, בא לכאן על מנת שתחליק ביד חמה על ראשו?! כיצד העז?! כיצד אפשר בכלל להתקרב אל מישהו עם זוהמה גדולה כל כך?! זוהמה שאינה ניתנת עוד לטיהור. ראש זה, למה שיהיה מדוּד ומוּגדר?! הוא דחוס בפנים זרמים וחסרי מוצא של זוהמה, על כן אין טעם להגדיר אותו, באופן טבעי ילחצו הזרמים ויתפיחו אותו, יצמיחו עליו גידולים ופקעות בעלי חומריות נוקשה וצבעים לוהטים. נחלי גידים ועורקים המסיעים דם רקוב ממקום למקום ללא תכלית יפרכסו וישתרגו על ראש זה. מראש זה צריכה להיזרק החוצה מין תנופה לכאן ותנופה לשם, פרץ ממאיר, היפלטות לאויר השקוף מתוך תחינה נואשת להיבלע במרחבים. אך כאשר רץ פשישפש וברח מן החצר, חבקו ידיו את ראשו במאמץ חסר מרץ לליכוד הגולגולת.