בניגוד לפרודיית הרובוטים המטורפת ‘ר־11’ המופיעה בגליון זה, הנה לפניכם סיפור רציני למדי אודות היחסים המוזרים בין בני אנוש לאנדרואידים…
אדווארד וולן התפרסם בשנות השבעים בזכות כשרונו הרב בתחום הסיפור הקצר, וסיפורים נוספים פרי עטו יראו אור בעתיד בירחוננו.
האיש ריחף בענני ההזיות כאשר חלף על פניו צילו של האנדרואיד. האיש התרומם על מרפקו, מילמל, “אַנְדִי מסריח”, ושקע שוב בחלומות העשן.
האנדרואיד המשיך לצעוד, שומר על מרחק מהקירות המזוהמים. כשהקיף את הפינה, כמעט ודרך על האיש. האנדרואיד הניד בראשו המושלם. ברנש מסכֵּן. כולם מסכנים. הוא התקדם הלאה, בורר את כיוונו על פי המפה שבמוחו. הוא התעלם מהאופן בו התחמקו האנשים ממבטיו וירקו מאחורי גבו.
הוא שכח שכל כך הרבה מובטלים וחסרי יכולת היו בבית, על כדור הארץ. מה שסייע בידך לשכוח אותם היתה העובדה שאינך נתקל בהם מחוץ לרובע שלהם בעיר. מלבד זאת, זמן רב שהה הרחק מכאן. עשר שנים היו תקופה ארוכה, אפילו עבור אנדרואיד.
האנדרואיד עצר ליד דלת בקצה של שדרה. הוא עמד על מקומו רגע ארוך. החזה הרחב גאה. האגרוף החזק הקיש בקלות אך בתקיפות.
“יבוא”.
צעדים איטיים. מאחורי הדלת שנפתחה בחריקה עמדה אישה כחושה. האנדרואיד נעץ בה את מבטו.
היא החליקה קווצת שיער אפור באצבעותיה הרועדות. “כן?”
“את הינך… גברת מיי בוסמן? אשתו של דן בוסמן?”
היא הנהנה, הבחינה במבטים שהציצו מן החלונות, ופסעה לאחור פנימה.
“בבקשה להכנס”.
“תודה לך.”
עיניו הסתגלו במהירות לאפלולית וקלטו את תצלום החתונה שעל השולחן. היא מחתה את התמונה בידה והושיטה אותה בביישנות אל האנדרואיד.
“כן, זהו בעלי, דן. הוא היה בדיוק מה שרואות עיניך – גבר עדין ואוהב. אין זאת אומרת שהיה רך. אך הרי היכרת אותו, לא כן?”
“היכרתי אותו.”
“תיארתי לעצמי. אז ידוע לך שהוא היה נחוש במאמציו לעשות כמיטב יכולתו למען משפחתו, ויהי מה. לכן עשה את המעשה המטורף שעשה.”
האנדרואיד הושיט לה את התמונה בחזרה. אוצר המילים של אנדרואיד אינו מותאם במיוחד לשיחת חולין.
“זוהי… תמונה יפה.”
“תודה לך,” היא לחצה אותה אל חזה והשפילה את ראשה. “זה כל מה שנותר ממנו.”
היא הניחה את התמונה בחיפזון והסתובבה, שעה שנער בגיל העשרֵה התפרץ ביללות.
“טימי אמר שראה אַנדי – –”
הילד השתתק פתאום כשהבחין באנדרואיד.
מיי בוסמן הסמיקה.
“אני מתנצלת בשם בני. מוטב היה שלא ישתמש בכינוי הזה.”
האנדרואיד חייך חיוך מאולץ.
“זה בסדר. שמעתי כבר כינויים גרועים יותר.”
“זה לא מצדיק. ועוד חבר של אביו. הו, אתה עדיין עומד. אנא, שב וספר לי מה הביא אותך הנה.”
בעוד הילד מסתובב בעצבנות, התיישב האנדרואיד בזהירות בכיסא החזק ביותר.
“היכרת את אבא שלי? היית שם? ספר לי איך זה קרה.” הנער נשען על השולחן, נכון לבלוע בשקיקה את דבריו של האנדרואיד. מיי בוסמן התיישבה בכיסא מול האנדרואיד. האנדרואיד ראה שגם היא השתוקקה לדעת, ולכן לא יכלה לגעור בנער. הדרך הטובה ביותר היתה לגלות להם הכל ישירות, ככל שיוכל.
“ידוע לכם שהוא שיווה לעצמו הופעה דומה מאד לאַנדי.” הוא העיף מבט חטוף בנער, שהביט מטה – “ככל שרק עלה בידו, כך הצליח להוליך שולל את לשכת העבודה. הוא תעתע בכולם בצורה כה מוצלחת עד שיכול היה לחתום ולהפליג מייד. אך האנדרואידים האחרים תפשו תיכף ומייד, כמובן, שאיננו אחד מהם.”
האנדרואיד הרהר בדבר וצחק. הוא ראה את המבע על פניהם של האשה והילד.
“זה באמת היה מצחיק, האופן בו אימץ את כל כוחו ואבריו כדי להשתוות אליהם ולסיים את יום העבודה כהלכה. מתוך שעשוע וחמלה חיפו עליו האנדרואידים ככל שיכלו. אך זה היה חייב לקרות. המשגיח גילה את סודו ודיווח למשרד הראשי. החברה דרשה לבטל את החוזה ואיימה לתבוע אותו לדין בעבור הונאה, אם לא יחזיר את המקדמה שמסר לך.”
קולה של מיי בוסמן היה כלחישה. “מעולם לא ידעתי דבר על כך..”
“הדברים לא הגיעו מעולם לידי כך. האנדרואידים הכריזו על שביתה פראית. החברה נסוגה מדרישתה ברוב חסד – ובחשאי הורתה למשגיח להעביד את דן בפרך עד מוות.”
מיי בוסמן כיסתה את פיה.
האנדרואיד חייך.
“הם לא היו צריכים אפילו להעבידו בפרך. ממילא כחש ונחלש בחיותו על מנות־אנדרואידים. וכך עבד שם, בחגורת האסטרואידים, אי שם בין מאדים וצדק. בני, אני משער שאתה יודע מה היה טיב העבודה: לגרוף את האסטרואידים לערמה אחת, לדחוס אותם לכדור אחד גדול, לכוכב־לכת נוסף דמוי־ארץ, בשבילנו – בשביל בני האדם – כדי להתנחל כאן, במערכת השמש. ועשינו זאת. אם אתה מתבונן מעלה בשעה הנכונה, תראה אותו זורח – ‘יוּמַרט’, כוכב הערב החדש”.
עיני הילד היו ככוכבים.
“עבודה מסוכנת, הה?”
“אני מניח שאפשר לומר זאת, ג’וני. ככל שהצטברה המסה ונדחסה, גבר כוח משיכתה הגרביטציוני. הגריפה הפכה מואצת יותר ויותר, ושופעת תהפוכות וסכנות, כאשר תפח הכוכב ככדור שלג ומשך אליו גושים וחלקיקים מכל מקום. והעבודה היתה הרי להגדיל את הכוכב הצפוף הזה יותר ויותר. מכל מקום, לא היה זה דבר נעים להילכד בין הגושים הללו.”
פניו של האנדרואיד קדרו. “זה מה שקרה לאביך, ג’וני. הוא לא הספיק לחמוק בזמן.”
מיי בוסמן נרעדה. לחישה נמלטה מפיה
“נמחץ”…
היא קמה, הניחה את כפות ידיה על כתפי הנער ומשכה אותו אליה.
האנדרואיד הנהן.
“מצבו היה חמור, חמור מאד. מעט מאד נותר ממנו.”
היא אטמה את אוזניה בידיה.
“די!”
“אני מצטער”.
“לא. זה נורא, אך אני שמחה לדעת סוף סוף איך היה הדבר באמת. החברה לא סיפרה לנו מעולם דבר של ממש. היחס היה כל כך קר, כל כך בלתי אישי.”
האנדרואיד צחק.
“החברה. או, כן, אנחנו מכירים את החברה”, האנדרואיד קם כדי לשלוח את ידו אל כיסו. הוא הושיט לה פקודת אשראי. “קבלי זאת. זהו מענק שהגיע לדן. זוהי הסיבה לבואי הנה.”
היא התבוננה במספר. עיניה נפקחו לרווחה כפרחים מלבלבים.
“כל כך הרבה! אבל כיצד –”
“אל נא תהיי מוטרדת באשר לדרך בה אילצנו את החברה לשלם. כל זה הינו שלך באופן חוקי.”
“אינני יכולה להאמין. עכשיו ג’וני יוכל –” דבריה נקטעו.
האנדרואיד חש שלא בנוח.
“וייתכן שיגיע כסף נוסף. ביטוח”.
“אבל החברה אמרה –”
“אני יודע. שהוא לא היה זכאי. אבל אנו עובדים על זה ואנחנו איגוד חזק.”
“אינני יודעת מה לומר”.
האנדרואיד חייך.
“במקרה כזה, השתיקה טובה מכל.”
נשימתה נעתקה מפיה.
“האוכל לכבד אותך בדבר מה? אינני יודעת מה אתה.. אני מתכוונת, אם יש משהו שאתה אוהב…”
“כלום, תודה לך. ממילא עלי ללכת.”
“אתה מוכרח?”
אך היא נראתה כאילו חשה הקלה.
“אני מוכרח. תמיד מחכה איזו עבודה גדולה אי־שם בחוץ. 'קוסמטיקה של הקוסמוס’ – זהו המוטו שלנו.”
“טוב, אם אתה מוכרח. אבל תודה לך שבאת. ותודה על… הכל”.
“על לא דבר.”
יפה היה מראה האישה והילד העומדים בפתח הבית, אך האנדרואיד לא הביט לאחור. גם לא כששמע אותם מתלחשים.
“כיצד הוא ידע את שמי?”
“אביך דיבר בוודאי עלינו, אני משערת”.
“הו.”
האנדרואיד פסע אל תוך המוסיקה המתצלצלת שהעבירה רטט נעים בגוף האנדרואידי, ופנה אל הדלפק בשביל מנה של שטיפת־מוח. הוא התבונן סביבו. נמל־חלל ככל נמלי־החלל, מאייש את עצמו במטאטאים – או שואבי האבק – של מערכת השמש. הוא איתר את חבריו והצטרף אליהם.
“איך זה היה, דן, לראות שוב את האישה והילד?”
אנדרואיד אחר בעט בשואל בכוח שדי היה בו כדי לכופף את שוקו, אך דן בוסמן לא הבחין כלל במתרחש סביבו, ונראה שאפילו לא שמע את השאלה. ואז ניער את עצמו מטראנס הזכרונות.
הוא הסתכל בחבריו בחיבה. ככלות הכל, הם יחד עם אנדרואידים אחרים הצילו את חייו, סייעו לו לקנות את כל האיברים והמערכות התותבות, החלפים שעשו אותו לאחד מהם. הוא רוקן את כוסו בלגימה אחת.
“אוה, זה היה בסדר גמור.” הוא אותת למשקה נוסף ונטה קדימה. “אמרו לי, מה שמעתם מלשכת העבודה? לאן אנו זזים מכאן?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.