(של הסתדרות פועלי יהודה החקלאים). רחובות, פורים תרע"ח

כבר מעצם הפגישה שבועידתנו, מראותנו איש פני אחיו בשלום, ומן הדין־וחשבון של הועד המרכזי, הָראינו, כי מחננו קיים וחזק, וכי כוחנו אתנו ללכת קדימה בדרכנו. ההרגשה כי אחרי שלוש השנים של גזירות ורדיפות קשות, של טיפוס ורעב בין רבים מאתנו, נשמר המחנה, עודדה אותנו ומילאה את לבותינו שמחה. אולם, היה דבר עמוק עוד יותר. היתה ההכרה כי נשאנו את היסורים שעברו על כולנו בכוח סבל נפלא, בכוח אהבת ארצנו ועבודתנו. אכן, פשטות החיים הגמורה והאדישות לכל קישוט חיצוני ולכל טכס והתהדרות – גם אלה עזרו לא מעט לפועל העברי לעבור על הרבה דברים כלאחר יד. לא אחת צמקו השפתים; לא לב אחד נשבר, לב אחים ואחיות, לבם של אבות ואמהות למראה ילדיהם, ילדי המשבר החיורים והתובעים, אבל רוחנו לא נפלה עלינו. ובועידתנו – רגש של שמחה תקף אותנו, כאילו התפכחנו מחלום רע.

ואולם שלוש השנים האחרונות היו לנו גם שנות נסיון ולימוד. ברכוש ההסתגלות לעבודה יצאנו מתקופה זו של המשבר. ואף המלחמה נגד הפועל העברי היתה מכוּונת בשנים האחרונות רק כלפי דרישותיו וכלפי כוחו ההולך ורב, אבל בשום אופן לא נגד טיב עבודתו, לא נגד חוסר הבנת העבודה וערכה. וגם בשמירה, בהגנה, נתנו השנים האלה עידוד רב. מה היה בשמירה ברחובות בשנה שעברה? דבר גדול התרחש אז בעולמנו. קומץ חברים מאַמצים את כוחותיהם האחרונים לילה־לילה; יוצאים לשמירה, אף־על־פי שבה, אולי, ישמשו מטרה לנשק של האויב־השכן. כל כרמי המושבה מגבול עקרון עד גבולות רמלה וזרנוגה (גבולות אלו שרווּ פעם דם השומר העברי) הפכו חזית אחת, חזית אויב רוצח, אויב המוכן להרוג בעד סל ענבים, אויב היורה מאחורי הגדר. ורוח לבשה רבים מקרבנו לחוש לעזרה. מכל מושבות יהודה באו חברים; קרובים וּרחוקים באו. הנאמנות והמסירות הם הפרחים שעיטרו את זר הנצחון הפנימי של הפועל העברי השומר ברחובות. באֵמון בכוחותינו המאוחדים נפרדו איש מאחיו.

אולם רבה הדרך אשר לפנינו. את האוצר היקר הזה, את כוח הסבל, ישא הפועל העברי אתו בדרכו קדימה. עוד ארצנו ריקה וחרבה, עוד עמנו רחוק מאתנו: מרחק מקום ומרחק מחשבה. רעיון העבודה, הרעיון הפשוט והברור שתחיית עם ישראל האמיתית היא רק בתחיית איש ישראל בעבודה על אדמת ארצנו – הרעיון הזה החי בכל אחד ואחד ממאות חברינו הפועלים והשומרים – כמה זר ובלתי מובן הוא לרבבות ולמיליונים מעמנו, ואפילו ליחידים רבים העומדים על משמרות התחיה בעמנו. ומהמאות האחדות כיום עד הרבבות שבעתיד – ולוּ אפילו עתיד קרוב – עוד רבה הדרך. מלעגם של העומדים מרחוק ומחרישים ועד בעיטת הנוגשׂ מקרוב אין רב המרחק. המלחמה נגד הפועל העברי מוכרזת כל פעם מצד אחר. חברי הועד המרכזי בדין־וחשבון שלהם הזכירו לנו כי ברגעים הקשים ביותר, כשסכנת הרס גמור נשקפה לישוב כולו, הרי במקום ההתאחדות הטבעית המתגלה בין בני האדם הנמצאים בסכנה, באו, להפך, הפירוד והשאיפה הנוראה – שאולי גם היא בטבע האדם יסודה – להדוף את החלש שיפול ראשון במלחמה. ומכיון שלכוחות השונים שבישוב נדמה תמיד שהחלש הוא הפועל, לכן היו מדי פעם נסיונות להעמיד אותו ראשון מטרה לפגעי הזמן. נסיונות אלה התבטאו בין בדרישת האיכרים שהפועל יקבל את שכרו במטבע־של־נייר תורכי¹, לאמור שירעב ללחם, בין בשאיפה להקריב את התימנים לקרבן על מזבח הישוב, כשעמדו לפני סכנת הגירוש, ולגרשם ראשונים מן המושבות; ובין בהצעה להוריד את שכר העבודה של הפועל בזמן הגירוש עד דרגת מקבלי צדקה, לאמור: עשיריות אחדות ביום.

וגם עם התמורה שנהיתה בארץ, עם הטבת המצב מסביב, ופריחת התקוות הרחבות, לא נשתנתה – ולא תשתנה כל כך מהר – בדידותו של הפועל. והנה אנחנו על משמרתנו נעמוד: את דגל העבודה עלינו לשאת ועל קריאתנו “עבודה” עלינו לחזור. ואת מלחמתנו בעד הרעיון, שהיא גם המלחמה בעד הקיום – נילחם !

מה היה לנו יום ההסתדרות בועידתנו? לא היה זה סתם יום של ויכוחים, אלא יום של בחינה לעבודתנו המשותפת במשך השנים האחרונות. אחד־אחד עלו החברים על הבמה והכריזו על הקשר הנפשי העמוק המקשר אותם אל ההסתדרות. חברים וחברות בעלי השקפות שונות, בני גילים שונים, מן הצעירים שבתוכנו ועד המונים כבר את העשור השני לחייהם בארץ ובעבודה, העידו על כך. הוברר לנו, כי התוכן הריאלי החיובי בחיי ציבור הפועלים במשך השנים האחרונות, כי היצירות המקוריות שנוצרו בתוכו והדרכים החדשות שהוא ניסה לסלול לפניו – מיִסוּד הקבוצות והמושבים ועד ייסוּד “השומר” וההסתדרות – יקרות לכל אחד ואחד מאתנו ולכולנו יחד. האמונה הרבה כי יש מקום בתוכנו לעבודה משותפת ולחיי ציבור משותפים נתגלתה במלואה, ובאויר הועידה ריחפה הברכה: “תחזקנה ידינו”. יום ההסתדרות גם הראה לנו, שיש בתוכנו חברים רבים הנתונים כולם להסתדרותנו, שההסתדרות והעבודה הכללית היא להם מקלט ומשא־נפש. הבנה הדדית זו ששׂררה בועידה באה לידי ביטוי בהחלטה המגדירה את תעודתה של הסתדרותנו, האומרת:

“הסתדרות הפועלים החקלאים מאַחדת את כל העובדים החקלאים למען בּצר וקדם את עניני העבודה והעובדים. חוג הענינים של ההסתדרות: עזרת חברים הדדית; סידור כל הענינים המשותפים לציבור הפועלים, הכלכליים, הרוחניים והאזרחיים; השתתפות בעבודה הישובית בארץ”.

כמו כן הוכרה בועידה זכות הביקורת העליונה של ההסתדרות על עבודתו הישובית של הפועל העברי על־ידי מתן אישור מחדש להחלטת הועידה השלישית: “כל העבודה בסידור קבוצות ומושבים וקבלת עבודות חדשות צריכה לעבור דרך ועד ההסתדרות”. על־ידי האפשרות של ביקורת יהיו המעשים בתוכנו שקולים יותר, חדורים יותר ברוח של אחריות כלפי הציבור. קולה של הסתדרותנו, באת־כוחו של ציבור הפועלים בארץ, הקול הנשמע בדרך־ארץ מבפנים, יישמע בעת הצורך גם כלפי חוץ בתוקף ועוז ראויים.

במשך שלוש שעות נקראה מעל במת הועידה הרצאה של חברנו ב. כצנלסון על הנושא “לקראת הימים הבאים”. תוכנה חשוב מאוד, הן מצד היקף הענינים העומדים ברום עולמו של עם ישראל בשעה היסטורית זו, הן מצד הערכתם לאור תנועת העבודה, והן מצד שפע הרעיונות המקוריים השופעים שבה. על יסוד הרצאה זו נתקבלו בועידתנו החלטות הנוגעות לדרכי עבודת ההסתדרות הציונית בעתיד הקרוב.

אנו נוגעים פה בתוכן ההחלטות באופן תמציתי. הרינו מקווים ליום שאדמת ארץ־ישראל תוּשב לעם ישראל, לאמור, לרשות הקרן הקימת לישראל, ורק היא תחכיר לכל עובד את מכסת האדמה שהוא יוכל לעבד בעצמו. את כל הכוחות המתעוררים בעם לעבודת התחיה עלינו לכוון מעתה אל המטרה הגדולה הזאת. ולכן דורשים אנו מאת הקרן הקימת שתשמור על המטבע שטבעה המחשבה הגאונית של יוצריה. אסור לקרן הקימת לפזר את רכושה על בנין בתים או על עיבוד קרקעות, אלא הכנסותיה צריכות להיות מושקעות רק בגאולת הקרקע. וכמו כן, כל האדמה בארץ־ישראל שאין עליה בעלים, או שאינה מעובדת והיא עתידה לעבור לרשותו של עם ישראל בתוקף דקלרציית בלפור – צריכה להיות רכושה של הקרן הקימת לישראל.

הקרן הקימת נועדה רק לגאולת הקרקע. אבל הן ארצנו שוממה וחרבה. במיטב אדמתה שוּלח רזון, יערותיה כורתו, בארותיה יבשו. הרריה שוממים מאין יושב ועמקיה־בצותיה משַכּלים את יושביהם בקדחת. נחוצה עבודת הכשרה עצומה בשביל שאדמת ארצנו כולה, כל פינה שבה, תשוב להיות לברכה לעובדיה ולפרנס את יושביה. עבודה זאת דורשת כוחות כבירים, ולא של יחידים מעפילים, כי אם כוחות מאוחדים ומרוכזים, כוחות רצון־הלאום היוצר, שצריכים למצוא את ביטויים במוסדות רבי ערך ועשירי אמצעים. על ההסתדרות הציונית ליצרם וליחדם למטרה זו. ומהו האופי המיוחד שיש לשוות לעבודה הרחבה העתידה להתפתח בארץ על־ידי התנועה הציונית, כדי שתהא פוריה וקולעת למטרתה? את התשובה אפשר לציין בקצרה. זוהי העזרה לעובד בשטח ההדרכה החקלאית, העזרה המדיצינית והפעולה התרבותית.

מלבד הדרישות כלפי חוץ עלינו להתכונן לבאות גם בעבודתנו הפנימית והמעשית, על־ידי מוסדות ההסתדרות הקיימים, קופת־חולים ו“המשביר”, ויצירת חדשים, אשר חיינו הציבוריים הוכיחו לנו את נחיצותם. ועידתנו הניחה אחת מאבני הפינה בבנין הסתדרותנו על־ידי יצירת המוסד הכספי הכלכלי של ציבור הפועלים בארץ: קרן העבודה². ועידתנו הכירה שהגיע הזמן ליִסוּד אגודת מגדלי ירקות ומגדלי דבורים ובחרה ועד מכין שיוציא את הדבר הזה מהכוח אל הפועל.

אנו מצפים לא רק להתגברות המרץ בתוך הקומץ הקטן שלנו, כי אם להתחדשות הקשר בינינו ובין הגולה. במשך שנות המלחמה נוצרו שם אגודות “החלוץ”, שמטרת חבריהן היא לעלות לארץ־ישראל ולהצטרף אל מחנה העובדים. אגודות אלו פזורות בארצות שונות, אבל אחת היא השאיפה המשותפת לכולן. אנו מחכים שיוסרו המכשולים מעל דרך חברינו אלה ושיוכלו להגיע אלינו. סירתנו הקטנה, שהורדה מהאניה הגדולה, שטה בודדה בלב ים זה שלוש שנים. מתי יבוא היום אשר נקשור שוב את סירתנו בחבלי אהבה אל האניה־האם הגדולה החותרת גם היא אל החוף?

תרע"ח