(של הסתדרות פועלי יהודה החקלאים). רחובות, פורים תרע"ח

כבר מעצם הפגישה שבועידתנו, מראותנו איש פני אחיו בשלום, ומן הדין־וחשבון של הועד המרכזי, הָראינו, כי מחננו קיים וחזק, וכי כוחנו אתנו ללכת קדימה בדרכנו. ההרגשה כי אחרי שלוש השנים של גזירות ורדיפות קשות, של טיפוס ורעב בין רבים מאתנו, נשמר המחנה, עודדה אותנו ומילאה את לבותינו שמחה. אולם, היה דבר עמוק עוד יותר. היתה ההכרה כי נשאנו את היסורים שעברו על כולנו בכוח סבל נפלא, בכוח אהבת ארצנו ועבודתנו. אכן, פשטות החיים הגמורה והאדישות לכל קישוט חיצוני ולכל טכס והתהדרות – גם אלה עזרו לא מעט לפועל העברי לעבור על הרבה דברים כלאחר יד. לא אחת צמקו השפתים; לא לב אחד נשבר, לב אחים ואחיות, לבם של אבות ואמהות למראה ילדיהם, ילדי המשבר החיורים והתובעים, אבל רוחנו לא נפלה עלינו. ובועידתנו – רגש של שמחה תקף אותנו, כאילו התפכחנו מחלום רע.

ואולם שלוש השנים האחרונות היו לנו גם שנות נסיון ולימוד. ברכוש ההסתגלות לעבודה יצאנו מתקופה זו של המשבר. ואף המלחמה נגד הפועל העברי היתה מכוּונת בשנים האחרונות רק כלפי דרישותיו וכלפי כוחו ההולך ורב, אבל בשום אופן לא נגד טיב עבודתו, לא נגד חוסר הבנת העבודה וערכה. וגם בשמירה, בהגנה, נתנו השנים האלה עידוד רב. מה היה בשמירה ברחובות בשנה שעברה? דבר גדול התרחש אז בעולמנו. קומץ חברים מאַמצים את כוחותיהם האחרונים לילה־לילה; יוצאים לשמירה, אף־על־פי שבה, אולי, ישמשו מטרה לנשק של האויב־השכן. כל כרמי המושבה מגבול עקרון עד גבולות רמלה וזרנוגה (גבולות אלו שרווּ פעם דם השומר העברי) הפכו חזית אחת, חזית אויב רוצח, אויב המוכן להרוג בעד סל ענבים, אויב היורה מאחורי הגדר. ורוח לבשה רבים מקרבנו לחוש לעזרה. מכל מושבות יהודה באו חברים; קרובים וּרחוקים באו. הנאמנות והמסירות הם הפרחים שעיטרו את זר הנצחון הפנימי של הפועל העברי השומר ברחובות. באֵמון בכוחותינו המאוחדים נפרדו איש מאחיו.

אולם רבה הדרך אשר לפנינו. את האוצר היקר הזה, את כוח הסבל, ישא הפועל העברי אתו בדרכו קדימה. עוד ארצנו ריקה וחרבה, עוד עמנו רחוק מאתנו: מרחק מקום ומרחק מחשבה. רעיון העבודה, הרעיון הפשוט והברור שתחיית עם ישראל האמיתית היא רק בתחיית איש ישראל בעבודה על אדמת ארצנו – הרעיון הזה החי בכל אחד ואחד ממאות חברינו הפועלים והשומרים – כמה זר ובלתי מובן הוא לרבבות ולמיליונים מעמנו, ואפילו ליחידים רבים העומדים על משמרות התחיה בעמנו. ומהמאות האחדות כיום עד הרבבות שבעתיד – ולוּ אפילו עתיד קרוב – עוד רבה הדרך. מלעגם של העומדים מרחוק ומחרישים ועד בעיטת הנוגשׂ מקרוב אין רב המרחק. המלחמה נגד הפועל העברי מוכרזת כל פעם מצד אחר. חברי הועד המרכזי בדין־וחשבון שלהם הזכירו לנו כי ברגעים הקשים ביותר, כשסכנת הרס גמור נשקפה לישוב כולו, הרי במקום ההתאחדות הטבעית המתגלה בין בני האדם הנמצאים בסכנה, באו, להפך, הפירוד והשאיפה הנוראה – שאולי גם היא בטבע האדם יסודה – להדוף את החלש שיפול ראשון במלחמה. ומכיון שלכוחות השונים שבישוב נדמה תמיד שהחלש הוא הפועל, לכן היו מדי פעם נסיונות להעמיד אותו ראשון מטרה לפגעי הזמן. נסיונות אלה התבטאו בין בדרישת האיכרים שהפועל יקבל את שכרו במטבע־של־נייר תורכי¹, לאמור שירעב ללחם, בין בשאיפה להקריב את התימנים לקרבן על מזבח הישוב, כשעמדו לפני סכנת הגירוש, ולגרשם ראשונים מן המושבות; ובין בהצעה להוריד את שכר העבודה של הפועל בזמן הגירוש עד דרגת מקבלי צדקה, לאמור: עשיריות אחדות ביום.

וגם עם התמורה שנהיתה בארץ, עם הטבת המצב מסביב, ופריחת התקוות הרחבות, לא נשתנתה – ולא תשתנה כל כך מהר – בדידותו של הפועל. והנה אנחנו על משמרתנו נעמוד: את דגל העבודה עלינו לשאת ועל קריאתנו “עבודה” עלינו לחזור. ואת מלחמתנו בעד הרעיון, שהיא גם המלחמה בעד הקיום – נילחם !

מה היה לנו יום ההסתדרות בועידתנו? לא היה זה סתם יום של ויכוחים, אלא יום של בחינה לעבודתנו המשותפת במשך השנים האחרונות. אחד־אחד עלו החברים על הבמה והכריזו על הקשר הנפשי העמוק המקשר אותם אל ההסתדרות. חברים וחברות בעלי השקפות שונות, בני גילים שונים, מן הצעירים שבתוכנו ועד המונים כבר את העשור השני לחייהם בארץ ובעבודה, העידו על כך. הוברר לנו, כי התוכן הריאלי החיובי בחיי ציבור הפועלים במשך השנים האחרונות, כי היצירות המקוריות שנוצרו בתוכו והדרכים החדשות שהוא ניסה לסלול לפניו – מיִסוּד הקבוצות והמושבים ועד ייסוּד “השומר” וההסתדרות – יקרות לכל אחד ואחד מאתנו ולכולנו יחד. האמונה הרבה כי יש מקום בתוכנו לעבודה משותפת ולחיי ציבור משותפים נתגלתה במלואה, ובאויר הועידה ריחפה הברכה: “תחזקנה ידינו”. יום ההסתדרות גם הראה לנו, שיש בתוכנו חברים רבים הנתונים כולם להסתדרותנו, שההסתדרות והעבודה הכללית היא להם מקלט ומשא־נפש. הבנה הדדית זו ששׂררה בועידה באה לידי ביטוי בהחלטה המגדירה את תעודתה של הסתדרותנו, האומרת:

“הסתדרות הפועלים החקלאים מאַחדת את כל העובדים החקלאים למען בּצר וקדם את עניני העבודה והעובדים. חוג הענינים של ההסתדרות: עזרת חברים הדדית; סידור כל הענינים המשותפים לציבור הפועלים, הכלכליים, הרוחניים והאזרחיים; השתתפות בעבודה הישובית בארץ”.

כמו כן הוכרה בועידה זכות הביקורת העליונה של ההסתדרות על עבודתו הישובית של הפועל העברי על־ידי מתן אישור מחדש להחלטת הועידה השלישית: “כל העבודה בסידור קבוצות ומושבים וקבלת עבודות חדשות צריכה לעבור דרך ועד ההסתדרות”. על־ידי האפשרות של ביקורת יהיו המעשים בתוכנו שקולים יותר, חדורים יותר ברוח של אחריות כלפי הציבור. קולה של הסתדרותנו, באת־כוחו של ציבור הפועלים בארץ, הקול הנשמע בדרך־ארץ מבפנים, יישמע בעת הצורך גם כלפי חוץ בתוקף ועוז ראויים.

במשך שלוש שעות נקראה מעל במת הועידה הרצאה של חברנו ב. כצנלסון על הנושא “לקראת הימים הבאים”. תוכנה חשוב מאוד, הן מצד היקף הענינים העומדים ברום עולמו של עם ישראל בשעה היסטורית זו, הן מצד הערכתם לאור תנועת העבודה, והן מצד שפע הרעיונות המקוריים השופעים שבה. על יסוד הרצאה זו נתקבלו בועידתנו החלטות הנוגעות לדרכי עבודת ההסתדרות הציונית בעתיד הקרוב.

אנו נוגעים פה בתוכן ההחלטות באופן תמציתי. הרינו מקווים ליום שאדמת ארץ־ישראל תוּשב לעם ישראל, לאמור, לרשות הקרן הקימת לישראל, ורק היא תחכיר לכל עובד את מכסת האדמה שהוא יוכל לעבד בעצמו. את כל הכוחות המתעוררים בעם לעבודת התחיה עלינו לכוון מעתה אל המטרה הגדולה הזאת. ולכן דורשים אנו מאת הקרן הקימת שתשמור על המטבע שטבעה המחשבה הגאונית של יוצריה. אסור לקרן הקימת לפזר את רכושה על בנין בתים או על עיבוד קרקעות, אלא הכנסותיה צריכות להיות מושקעות רק בגאולת הקרקע. וכמו כן, כל האדמה בארץ־ישראל שאין עליה בעלים, או שאינה מעובדת והיא עתידה לעבור לרשותו של עם ישראל בתוקף דקלרציית בלפור – צריכה להיות רכושה של הקרן הקימת לישראל.

הקרן הקימת נועדה רק לגאולת הקרקע. אבל הן ארצנו שוממה וחרבה. במיטב אדמתה שוּלח רזון, יערותיה כורתו, בארותיה יבשו. הרריה שוממים מאין יושב ועמקיה־בצותיה משַכּלים את יושביהם בקדחת. נחוצה עבודת הכשרה עצומה בשביל שאדמת ארצנו כולה, כל פינה שבה, תשוב להיות לברכה לעובדיה ולפרנס את יושביה. עבודה זאת דורשת כוחות כבירים, ולא של יחידים מעפילים, כי אם כוחות מאוחדים ומרוכזים, כוחות רצון־הלאום היוצר, שצריכים למצוא את ביטויים במוסדות רבי ערך ועשירי אמצעים. על ההסתדרות הציונית ליצרם וליחדם למטרה זו. ומהו האופי המיוחד שיש לשוות לעבודה הרחבה העתידה להתפתח בארץ על־ידי התנועה הציונית, כדי שתהא פוריה וקולעת למטרתה? את התשובה אפשר לציין בקצרה. זוהי העזרה לעובד בשטח ההדרכה החקלאית, העזרה המדיצינית והפעולה התרבותית.

מלבד הדרישות כלפי חוץ עלינו להתכונן לבאות גם בעבודתנו הפנימית והמעשית, על־ידי מוסדות ההסתדרות הקיימים, קופת־חולים ו“המשביר”, ויצירת חדשים, אשר חיינו הציבוריים הוכיחו לנו את נחיצותם. ועידתנו הניחה אחת מאבני הפינה בבנין הסתדרותנו על־ידי יצירת המוסד הכספי הכלכלי של ציבור הפועלים בארץ: קרן העבודה². ועידתנו הכירה שהגיע הזמן ליִסוּד אגודת מגדלי ירקות ומגדלי דבורים ובחרה ועד מכין שיוציא את הדבר הזה מהכוח אל הפועל.

אנו מצפים לא רק להתגברות המרץ בתוך הקומץ הקטן שלנו, כי אם להתחדשות הקשר בינינו ובין הגולה. במשך שנות המלחמה נוצרו שם אגודות “החלוץ”, שמטרת חבריהן היא לעלות לארץ־ישראל ולהצטרף אל מחנה העובדים. אגודות אלו פזורות בארצות שונות, אבל אחת היא השאיפה המשותפת לכולן. אנו מחכים שיוסרו המכשולים מעל דרך חברינו אלה ושיוכלו להגיע אלינו. סירתנו הקטנה, שהורדה מהאניה הגדולה, שטה בודדה בלב ים זה שלוש שנים. מתי יבוא היום אשר נקשור שוב את סירתנו בחבלי אהבה אל האניה־האם הגדולה החותרת גם היא אל החוף?

תרע"ח

אחדים מחברינו ניסו לברר את שאלת ההון הלאומי. ברצוני לנגוע בשאלת עצם עבודתנו להבא. שני הפרקים הבאים הם הצעה המיועדה לשמש חומר לחילוף מחשבה בינינו.

פרק ראשון

אחרי השגת הזכויות והערובות הדרושות נתחיל את עבודותינו בארץ־ישראל מצדדים שונים בבת־אחת. ואלה תהיינה מן הראשונות:

א. נחוץ לנו בסיס רחב־ידים אשר ישמש מרכז לכל עבודת הבנין בארץ. אמנם, ירושלים היא עטרתנו הלאומית, אבל נחוץ עוד מרכז אחד לאומי־כלכלי, בסיס עברי חפשי, כּכּר־הצפה לאשדות אוכלוסי היהודים, אשר יזנקו מן הגולה. ומוטב לנו ליסדו מחדש ובבת־אחת. עם יצירת הבסיס החדש יירפא לנו מחבלי היחסים בינינו ובין הזרים. נשימתנו תהא רווחת כאן ועצבינו ישקוטו. הנכנס לארץ דרך השער הזה ירגיש את עצמו לא רק בארץ־ישראל, אלא גם בארץ ישראל.

חשוב לנו מאוד ביצור המרכזים העברים הקיימים כיום. וממילא מובן, שהראשונים הם ירושלים בירתנו וטבריה, המרכז לישוב החקלאי בגליל התחתון ועיר שרובה יהודים.

נחוצים לנו מרכזי־קליטה, אשר יכילו את משפחות העובדים בזמן הראשון לעלותם לארץ ולעבודתם בה, עד אשר תָּעֳבַרְנָה על־ידי ראשיהן העובדים לתאי־ההתישבות אשר יבחרו בהם לרגל עבודתם החקלאית, או החרושתית, או הרוחנית ואשר תפרנס אותם וביתם. במרכזי קליטה כאלה יבנו:

בתים בני שנים ובני שלושה חדרים בשביל המשפחות (אשר ירצה ישכור לו את ביתו, ואשר ירצה יקנה אותו או יבנהו), לכל בית יוקצב מגרש בן 5 או 10 דונם. יחד עם הנחת אבני־היסוד לבית תתחיל הכשרת המגרש והכנתו בחלקו האחד לשם מזרע ירקות ובחלקו השני – למטע עצים מתאימים.

כמו כן יש להקים מוסדות מתאימים בשביל רוקים.

את מרכזי הקליטה יש להקים בראשונה:

1) בירושלים. 50,000 בית עם מגרשים בני חמישה ובני עשרה דונם. העבודה הזאת תצא לפועל לפי התקדמות רכישת הקרקעות (עד חצי מיליון דונם) הדרושים לה.

2) בטבריה. מחומותיה וחוצה עד פוריה וכנרת תיבנה טבריה החדשה בת 10,000 בית עם מגרשים בני חמישה ובני עשרה דוּנם מעל פני בקעת גינוסר וצלעות הרי נפתלי ומרומיהם, המקיפים אותה (השייכים כבר לנו ברובם).

3) בדרומה של הארץ על חוף הים הגדול (רפיח?) תכונן עיר בת מאה אלף בתים עם מגרשים מחמישה ועד 10 דונם כל אחד.

ב. יצירת מושבים חקלאיים בסביבות ירושלים.

ג. בניית האוניברסיטה העברית בירושלים.

ד. הכשרה ועיבוד הקרקעות השייכים לנו כיום והעתידים לעבור לרשותנו במרוצת הזמן על־ידי קניה וזיכוי.

ה. יצירת בסיס כלכלי־לאומי בדרומה של הארץ על־ידי התחלות גדולות וחשובות, קרובות בתנאים ובזמן, ואלה הן:

1) יסוד עיר חדשה על חוף הים.

2) בניית נמל גדול על־ידה.

3) חיבור העיר הזאת, על־ידי מסילת־ברזל חדשה:

  א) עם מזרחה של הארץ עד המסילה החג’זית;

  ב) עם ירושלים;

  ג) עם ים־המלח;

  ד) עם יריחו.

4) המשכת המסילה הזאת מיריחו וצפונה עד טבריה והגליל העליון.

5) חיבור עיר־החוף עם באר־שבע, רוחמה וישובים אחרים בדרום הארץ על־ידי כבישים.

6) תחנת־נסיונות מרכזית לחקירת דרכי חקלאות לסעיפיה בדרום הארץ.

7) כריית בארות בעזרת מכשירי קידוח משוכללים בנקודות רבות, אשר על פני כל שטח הדרום מחוף הים ועד ערבות המדבר מזרחה.

8) יסוד מושבות־עובדים על־יד הבארות האלה, אשר תושביהן יעסקו במקנה ובצאן, בגידול עופות, דבורים וירקות, יחקרו את התנאים ויכשירו את האדמה למזרע החיטה והקטניות במקומות האלה.

9) יעור שטחים גדולים בדרום בעצי סרק (מהם נמהרי צמיחה) ובעצי פרי המתאימים למקום.

10) התחלות של נסיונות לחישוף אוצרות ים־המלח ולניצולם והרחבת הנסיונות האלה למדרגת חרושת מינרלית מרובת עובדים (ובכלל זה גם שכלול דרכי הפקת המלח וטחינתו ואמצעי הובלתו למרחקים).

11) ניצול מעינות המרפא אשר בסביבת ים־המלח, בנין מרחצאות ומעונות עממיים וסידור שירות מדיציני.

12) פיתוח ציד דגים בים הגדול על־יד העיר החדשה.

13) חיבור של סירות מנוע בים־המלח.

14) חיבור של סירות בין עיר־החוף החדשה ובין חופי ארץ־ישראל, סוריה ומצרים (ועד שייבנה הנמל – חיבור של סירות בין האניות העוגנות בים ובין הנמל הארעי, אשר יסודר מיד).

15) משלוח חבורת מומחים גיאולוגים, מינרלוגים וכימאים לחקור את מטמוני בטן האדמה בדרומה של הארץ ולבדוק את החמרים האצורים בים־המלח.

כתבים – כרך א – קבוצה 10 מתוך 10 / שמואל יבנאלי 

העבודות האלה תלויות בתנאים הבאים:

א. בחמרי בנין:

1) בסידור חציבת אבנים ונסירתן במידה רחבה בעזרת השיטות והמכשירים האירופיים.

2) בהכנסת שכלולים בדרכי הכנת הסיד בארץ־ישראל וביחוד בדרומה של הארץ (בקשר עם חמרי הסקה).

3) ביסוד בתי חרושת ללבנים מחול ומלט או חול וסיד.

4) בחיפוש דרכים לפתח בארץ־ישראל גופא תעשיית מלט ורעפים.

ב. בכוחות תנועה: אלה הם מקורות הכוח בארץ־ישראל:

1) נפט, בנזין ופחמי־אבן המובאים מחוץ־לארץ.

2) הכוח החשמלי האצור בירדן.

3) הרוח, בעזרת מנועי רוח רבים ומשוכללים.

4) השמש, על־ידי מרַכזי חום מיוחדים.

5) גלי־הים, על־ידי אוצרי־כוח מותאמים.

6) היערות להסקה ולפחם אשר יגדלו בהרים ובערבות הדרום ובחולות, במשך שנות מספר אחר הינטעם.

ג. במים: בארצנו יושגו המים על־ידי:

1) חפירת בארות באיזה עומק שהוא ובאיזה שכבות שהן (בהרים ובחולות);

2) הובלת מים מהירדן בצינורות למרחקים;

3) אצירת מי הגשמים בהרים, בתוך בריכות בנויות בצלעותיהם (דוגמת הבריכות בעדן, המפורסמות בעולם);

4) הכנת מים מתוקים לשתיה ולהשקאה ממימי הים הגדול בעזרת התכשירים המודרניים.

ד. בקשרי מסחר:

בהשגת החמרים, המכשירים והמכונות מחוץ־לארץ במחירם השוה, בטיבם המעולה ובזמן הדרוש.

אם נניח שבשנה הראשונה ייכנסו לארץ־ישראל 50,000 יהודים עובדים, אפשר יהיה לחלק אותם לשני סוגים:

סוג א. 10,000 עובדים, אשר ישיגו לעצמם עבודה (בין בצורת התישבות על הקרקע ובין בצורת התעסקות במלאכה ובמסחר על יסודות של עבודה עצמית או של עבודה משותפת) בעזרת הונם הם, אשר יובא אתם מחוץ־לארץ.

סוג ב. 40,000 עובדים, אשר יעסקו בעבודות החקלאיות ובחרושת (שנזכרו למעלה), אשר ההסתדרות הציונית תפַתּח בארץ.¹

עשרת אלפים מהסוג הראשון יהיו כולם בעלי משפחות, וארבעים האלף מהסוג השני יהיו חצים בעלי משפחה וחצים רוקים. ההסתדרות הציונית תביע את רצונה זה ללשכותיה בארצות היציאה, שהן תודענה אותו לעם המתכונן לעלות.²

הסכום הדרוש למשפחה, המחליטה לעלות לארץ־ישראל וליצור שם באמצעיה אפשרות של קיום מעבודתה, הוא:

1) מחיה:

למשפחה בת 4–3 נפשות, סך 180 פונט לשנה. חלק אחד מהמשפחות יצליח מהשנה השניה להכניס מעבודתו את פרנסתו. ולחלק השני יעלה הדבר הזה רק במשך הזמן, עד חמש שנים. בממוצע תצטרך משפחה להתפרנס מאמצעיה היא עד ההכנסות מעבודתה (ביחידות או בשותפות) במשך שלוש שנים.

לכן 180X3	540 פונט
2) בית בן שני חדרים ומטבח, חצר ובנין בתוכה	300 "
3) הון השקעה (מלבד הבית, במשק, במסחר, באומנות, חמרי גלם, מכשירים וכיוצא בזה)	460 "
	1300 "

הסכום, הדרוש להסתדרות הציונית לפתח עבודה בשביל 40,000 עובדים, הוא:

א.

1) 20,000 פועלים בעלי משפחה בשכר 180 פונט לשנה על־פי התקשרות משנה אחת עד חמש שנים ובממוצע, איפוא, לשלוש שנים	180x3=20,000x540=10,800,000
2) 20,000 בתים בעלי שני חדרים ומטבח, חצר ובנין בתוכה	300x20,000=60,000
3) הון השקעה (קרקע, חמרי גלם, מכשירים ומכונות) בממוצע 460 פונט לעובד	20,000x460=39,200,000
	26,000,000

ב.

1) 20,000 פועלים רוקים, בשכר 6 שילינג ליום או 100 פונט לשנה, על פי התקשרות כדי שלוש שנים	20,000x300=6,000,000
2) 10,000 חדרים בצירוף 2,000 בניני שרות בחצרות	2,000x200+100x10,000=1,400,000
3) הון השקעה בממוצע 460 פונט לעובד	20,000x460=49,200,000
	16,600,000

	26,000,000
	16,600,000
	42,600,000
חינוך ותרבות, עזרה מדיצינית במשך שלוש שנים	7,400,000
ס"ה	50,000,000 פונט

40,000 העובדים יעסקו בעבודות האלה:

1) בהכנת חמרי בנין;

2) בבנין הבתים, הנמל, מסילת הברזל וסלילת הכבישים;

3) בעבודות החקלאיות במושבים, ביעור ההרים והדשאת החולות ונטיעתן;

4) בחרושת, בשרות הרכבות והאוטומובילים;

5) בעבודת התרבות: חינוך, הפצת השפה והספרות; בעזרה מדיצינית.

רובה הגדול של העליה יהיה מאמריקה, פולין, רומניה ורוסיה. עשרת האלפים מסוג א' יבואו מכל הארצות האלה. מסוג ב' יבואו מאמריקה בעיקר המומחים: אגרונומים, טכנאים, כימאים ופועלים מומחים במקצועות העבודה הנזכרים להלן. במשך השנה הראשונה יעלו מארבע הארצות הנזכרות 36,000 נפש עובד מסוג ב': תשעת אלפים לארץ. ארבעת אלפים עובדים יעלו מהמזרח.⁵ מכל אחת מארצות היציאה הראשיות תצא פעם בחמישה שבועות שיירת עולים בת 1,000 עובדים עם משפחותיהם ותיכנס לארץ־ישראל. אם ייוצר שרות אניות עברי לאומי תוכלנה ארבע־חמש אניות להעלות את כל ההגירה לארץ־ישראל (אחת או שתים לאמריקה הלוך ושוב במשך חמשת שבועות (אחת) או עשרה שבועות (שתים); אחת לרוסיה ואחת לרומניה), ולא יהיו מהגרי ישראל ממלאים כל האניות; מתגוללים בכל החופים, נעלבים ונעשקים מבני העמים. ואם לא ייוצר שרות זה אפשר יהיה להתקשר עם אחת מחברות האניות מאירופה, אשר תמסור לרשות ההגירה העברית, במחיר קצוב ובתנאים ידועים, מספר אניות, אשר תצאנה מניו־יורק, מאודיסה ומחופי רומניה במועדים קצובים מראש, עשר פעמים במשך השנה מכל חוף.

אם ההכנות הדרושות תתחלנה מעתה, או לאחר הקונגרס הציוני, ותימשכנה במשך החורף הבא, אז תחול ראשית ההגירה לפי הסדר האמור מאביב תר“פ, ועד אביב תרפ”א יעלו 50,000 העובדים הראשונים. במשך השנה הזאת תיגמרנה ההכנות בשביל חמישים האלף השניים (ייבנו הבתים ותסודרנה העבודות); וכה תימשך ההגירה עשר שנים. במשך הזמן הזה תתרחב עבודתנו. נמל שני ייבנה על חוף חדרה, תל־אביב תתפשט לאט־לאט צפונה לאורך חוף הים עד התלכדה עם אדמת עין־חי; מרכזים גדולים ייבנו בשומרון, בעמק, בערבות הירדן, בחורן, בדרום; יתוספו סעיפים חדשים של מסילת הברזל; רשתות כבישים תיסללנה.

העסקת 40,000 עובדים, ויחד עם 10,000 מסוג א' – 50,000, תעלה, כאמור למעלה, לחמישים מיליון פונט! והעסקת חצי מיליון עובדים תעלה לחצי מיליארד. את הסכום הזה צריך בכל אופן להכפיל לשם הוצאות בלתי נראות מראש (ולשם הקמת מוסדות שונים) בעבודה כבירה זו, ואז הוא יגיע למיליארד אחד פונט. את הכסף הזה צריך עם ישראל להשיג על־ידי הלואה פנימית וחיצונית ולגשת להתחלת העבודה. אחרי עשר שנים יוכשרו התנאים להכפלת העליה; ואז יעלו בכל שנה ושנה מאת אלף עובדים, ובמשך עשר השנים השניות – מיליון עובדים או משלושה עד ארבעה מיליון נפש. מושבותינו תפרוצנה דרומה, מזרחה וצפונה. או אז תיראה ראשית הסוף ־ תחילת קיבוץ גלויות ישראל.

פרק שני

העבודה בחוץ־לארץ בשביל ארץ־ישראל מצד ההסתדרויות (“פועלי־ציון” והקרובים אליה), אשר תתאחדנה בברית עולמית ציונית־סוציאליסטית אחת, מתחלקת לשישה סעיפים:

I. הפעולה בתוך ההסתדרות הציונית.

II. אמצעים ומוסדות.

III. הכנות החברים בחוץ־לארץ.

IV. קשרים.

V. אנשים.

VI. פועלי העמים בעלי בריתנו.

I. הפעולה בתוך ההסתדרות הציונית הכללית

א) השתתפות בהנהלת התנועה ובעבודתה בארץ־ישראל.

ב) השתתפות על־פי תנאים מותנים מראש – בהשגת הכספים הנחוצים לבנין ארצנו וישוּבה, כלומד בריכוז המיליארד.

II. אמצעים ומוסדות

א) בנק של פועלים. על יסוד של מאתים אלף מניות בנות פונט אנגלי אחד. הבנק הזה – מרכזו יהיה בארץ־ישראל – ימלא את תפקידיו המרובים בתור בנק של אוכלוסי הפועלים ובראש כולם – תפקיד של ערב למילוי ולהגשמת העבודות הקבלניות הגדולות, אשר תקובלנה על־ידי משרדי העבודה, החקלאי והטכני.

על־יד הבנק הזה תיוסד “אחריות החיים של הפועלים העברים” אשר תהיה למוסד הכספי הבין־לאומי הראשון של הפועל העברי.

ב) קרן לתרבות.

1) עתונות: יומן, ירחונים, הוצאת ספרים מדעית ועממית.

2) הפצת השפה: 300 מורים בשביל 50,000 עובדים, אשר יבואו כפי שמבואר למעלה. ארבעים אחוזים מהם ידעו עברית, ושישים – יהיו זקוקים למורים. מורה אחד לחמישים איש לחצי שנה או לעשרים וחמישה במשך שלושה חדשים. ובמשך שנה – מורה אחד למאה איש.

ג) תחנות עולים: ביפו, ברפיח,⁶ בחיפה;

ד) בתי פועלים: ביפו, ירושלים, טבריה, חיפה, צפת, חברון, כנרת.

ה) בתי הבראה לפועלים, עם משק חקלאי.

III. הכנות החברים בחוץ־לארץ

על חברינו המתכוננים לעלות לארץ־ישראל להכשיר את עצמם בגולה.

א. על־ידי לימוד עברית. כל כמה שהנכנס מהגולה יוסיף לדעת את שפתנו, כן תקל עליו התערותו בארץ, כן ישותף בחיים הציבוריים הפעילים בה, וכן ישגא כוחה של הסתדרותנו. חברינו, המתכוננים לעלות לארץ, בידעם זאת, יחתרו להקנות לעצמם את ידיעת שפתנו עוד בגולה.

ב. בעבודה החקלאית. היסוד של תחיית ישראל הוא שיבתו לאתו ולמחרשתו בעבודת אדמת אבותיו. אולם אין לעם ישראל מן המוכן אבנים ליסוד הזה: אין עובדי אדמה בישראל בכמות הדרושה; מראשית עבודתנו בארץ־ישראל עלינו לדאוג להכינם. עבודת האדמה היא בזמננו אומנות מורכבת האחוזה במדע כשלהבת בגחלת, התובעת מן האדם סיגול מיוחד של חושיו והנקנית בנסיון של שנים. על מיטב חברינו באמריקה, בארץ ההתפתחות הנפלאה של החקלאות החדשה, להביא אתם לארצנו יחד עם אהבתם העזה, עם מרצם הממריא ועם כוחותיהם הרעננים, גם את הרכוש הנסיוני, המדעי החקלאי, שאצרו עמי העולם; עליהם ללמוד הלכה למעשה את עבודת האדמה בכללה או אחד ממקצועותיה, היינו: העבודה בפלחה, בנטיעות בעל ושלחין, ביערות אילני סרק; גני ירקות; דרכי גידול בקר, עופות ודבורים.

IV. קשרים

את כל העבודות הנזכרות בפרק הראשון נצטרך אנחנו הפועלים להוציא מהכוח אל המציאות. עלינו מעתה להתמחות בהן על־ידי הכנת בעלי מקצוע מבין חברינו, אשר עליהם יוטל לנצח על העבודה ועל חבריהם העובדים. אַל למחנה העובדים להימצא תדיר במצב של שעבוד לשרי המדע היחידים, המומחים הפקידים, בעלי המשכורות השמנות, הפוסעים על ראשי העובדים. העבודה העתידה להתפתח בארץ־ישראל תהיה נחלת הפועל: העובדים, המומחים והמנהלים מאתו יצא – עצם מעצמיו. חברינו האגרונומים, המהנדסים, הכימאים, הטכנאים אשר ישנם ואשר יתהוו בשורותינו, יחתרו לתפוס בידיהם את הנהלת העבודות. ההסתדרות הציונית, בתור נותן עבודה גדול, תמסור את העבודה לפועל העברי, אשר יקבלה וינהלה. העבודה המשותפת בין שני החלקים של הפועל העברי, המתעתד לבנות את הארץ: של ההסתדרות הציונית־הסוציאליסטית בגולה ושל הסתדרותנו בארץ־ישראל, מתבטאת ברקמת רשת יחסים מורכבים ומרובי גונים בין העבודה בארץ ובין זו שבחוץ־לארץ. זוהי לא רק עזרה לפועל העברי בארץ־ישראל, אלא הכנת תנאים לעשרות אלפי פועלים העתידים לעלות לארץ ולחיות בה. היינו – חיי הפועל בארץ ואחיו בחוץ־לארץ – המשולבים וצרכינו המשותפים כבר התחילו.

הקשרים אשר בינינו ובין חברינו בחוץ־לארץ הם:

א. ארגוניים

לבחוֹר מבין רבבות חברינו הפועלים בחוץ־לארץ את יודעי העבודה למקצועותיהם והעומדים להיות מוכנים לעלות לארץ, כשיידרשו לכך:

אגרונומים מומחים בכל ענפי החקלאות, ביחוד בסידור השקאה, ביעור ההרים ובהדשאת חולות ונטיעתן;

עובדים חקלאים בעלי נסיון והכנה מדעית בכל ענפי החקלאות הרבים.

חופרי בארות, קודחי בארות ארטזניות בשכבות מוצקות;

מומחים למנועי־משאבות בעזרת חשמל, נפט, פחמים; לסידור מנועי־רוח.

חרשי עץ ואבן: א) חוצבי אבן קשה ורכה בהרים, בשפלה ובנגב בעזרת מכשירים ומכונות הדשות; ב) מומחים בהכנת לבני חול ומלט ולבני חול וסיד; בחרושת הרעפים, בשריפת אבנים לסיד ובהכנת מלט;

אדריכלים, בנאים, סתתים, סיידים, נגרים.

סוללי דרכים; בוני נמלים.

מהנדסים, כימאים, טכנאים, חשמלאים.

בוני מסילות ברזל; מנהלי קטרים ורכבות.

נהגים ומתקנים לכלי רכב ממונע.

חרשי מתכת (מסגרים, יוצקים, מכונאים).

מלחים, דיגים (מנהלי סירות־מוטוריות וסירות־חשמל).

טייסים.⁷

עובדים בחרושת בגדים ונעלים למקצועותיהם.

עובדים רוחניים: מורים, רופאים.

ב. קשרים חקלאיים

במשא־ומתן בין המרכז החקלאי בארץ ובין חברינו החקלאים בכל ארץ וארץ; הוראת ידיעות לחברינו בגולה ההולכים להתמחות בחקלאות, בדבר המקומות והתנאים הנחוצים והמתאימים לכך; חלוקת מקצועות החקלאות ביניהם לפי הצורך המורגש בארץ ישראל; משלוח לארץ־ישראל מכונות חקלאיות ומכשירי עבודה לענפים שונים והנהגת מכונות ומכשירים חדשים (למשל טרקטורים קטנים לחרישה; אוטומובילים שומרי־קור להעברת ירקות ופירות למרחקים; טרִיֶרים משוכללים לניפוי ובירור גרעיני תבואה); חקירות ענפי החקלאות והגידולים החדשים, אשר אפשר לפתח בארץ; הספקת ספרות חקלאית מדעית לספריותינו החקלאיות בארץ; יצירת קשרים עם תחנות נסיונות שונות ועם משרדים חקלאיים ממשלתיים, ומשלוח הביוליטינים שלהם אלינו.

ג. קשרים מסחריים

אי־אפשר בזמננו לעבודת יצירה כלכלית גדולה בלי יחסי חילופין. ביחוד בארצנו, אשר מתכת, פחם ונפט טרם נחשפו בה, ואשר המכונות ומכשירי התעשיה הכבדים והנפלאים, פרי עבודת הרוח של האנושות כולה, עוד נעדרים בה. העובד העברי, אשר בעזרת התאחדותו וכוחות יצירתו יצליח לכבוש את העבודה, ייאלץ לפרוש את רשתו על אותם יחסי המסחר, אשר יידרשו בהכרח, אם לא ירצה להפקיר תמיד חלקים גדולים מפרי עבודתו בידי הסוחר המנצל, ואם ישאף לעמידה כלכלית ברשות עצמו.

לעומת המסחר הכנעני המעשיר ומרושש נשאף אנו למסחר החדש, הנאמן, מסחר ההשברה, המיוסד על יחסי־חילופין בכספים, בצרכי מזון, הלבשה, בחמרי ובמכשירי החקלאות והחרושת המרובים של רבבות חברינו, הקשורים ביניהם בקשרי אמון ושותפות בארץ ובחוץ־לארץ. לשכות המסחר שלנו אשר ייוסדו על־ידי חברינו במרכזים השונים לארצותיהם תכנסנה לארץ חמרי בנין (כולל סוגי מתכת שונים השייכים לבנין); מכונות ומכשיריהן; אוטומובילים; מכולת (אורז, קפה, סוכר), נפט, בגדים, חמרי רפואה; בהמות לגידול ולעבודה.

הן תחפשנה את הדרכים להוציא מהארץ את תוצאותיה: תבואות, פירות וירקות חיים ומשומרים; יין, דבש, אבנים נסורות;⁸ מלח.

V. אנשים

עלינו להביא לארץ־ישראל מהגולה משלחת מדעית מורכבת מחברינו האגרונומים הטכנאים והכימאים, אשר יגשו לחקירת האפשרויות השונות להכנות ולהתחלות העבודות מעתה, במקום שהתנאים מרשים זאת, בעזרת הפועלים החקלאים והעירונים שישנם כיום בארץ.

VI. פועלי העמים

עלינו לבוא במשא ומתן עם מוסדות פועלי העמים, אשר הכירו בצדקת דרישותינו, והנם, איפוא, בעלי בריתנו, באירופה ובאמריקה לשם:

1. עזרה לפועל העברי בשאיפתו להשתלם במקצועות עבודה מיוחדים הנחוצים לנו בארץ־ישראל;

2. עזרה בפועלים – חברים מומחים לעבודות שונות לשם הדרכת הפועל העברי בארץ־ישראל בשעת הצורך;

3. השתתפות במוסדותינו הכספיים על־פי תנאים מיוחדים.

מרכזי ההסתדרות הציונית הסוציאלית (בעתיד, ולעת עתה מרכזי “פועלי ציון”) בכל ארץ וארץ יכילו בקרבם את המחלקה הארץ־ישראלית אשר תיפרד לשש לשכות, מקבילות לשש הלשכות של “אחדות העבודה” ואלה הן:

א. לשכת הכספים; ב. החקלאות (או המרכז החקלאי); ג. החרושת והאומנות (או המשרד הטכני); ד. המסחר; ה. התרבות; ו. ההגירה.

תרע"ט

בעקת הצר והאויב חרגה היהדות הגרמנית ממסגרותיה. אוי לנו, כי הפך עלינו זעם הזמן, אוי לנו כי רבבות אחינו נעקרים מן השורש, וביום בהיר אחד נחרב עליהם עולמם מתוך התקלסות האויב. אוי לנו כי שודדנו, כי עוד ענף הולך ונגדע מגזענו, וכי מַפלי הניצולים מתפזרים לכל רוח, וכי פליטים מתדפקים על השערים הנעולים של כל הארצות; ואוי לנו כי גם שערי ארצנו אינם פתוחים בפניהם, ודרך סדק כמלוא נימה נמלטים אליה רק חלק קטן, פליטים ומגורשים, למצוא מקלט בתוכה.

והנה באו לארץ. וכאן פוגשים הם מציאות אחרת מאשר במקום שיצאו ממנו. ואת המציאות החדשה הזאת אין רבים מהם יכולים להבין. הם באו מגולת גרמניה, לא מגולת פולין ורוסיה, מארצות של המונים יהודים והוָי יהודי. מגרמניה באו, מארץ אשר בכל ימי חייהם בה היו, בעצם, בני בלי עם. לא הם, אולי, אשמים בזה. אבל עובדה היא. לא היה להם שום יחס רציני וחיובי לחיים של ציבור יהודי, של עם ישראל. ועל אחת כמה וכמה שלא היה להם יחס לשפתנו העברית כאל שפה חיה, ולא יחס לשאיפות הציוניות ולשאיפות הציבור העברי בארץ. והנה מן הראוי להתעכב על הצורך בתמורה שביחסים אלה בארץ, ולהשתדל להסביר לעולי גרמניה את המציאות שבארץ זו ואת תכנה המחייב.

ושוב, אל היחסים משם. התרבות שלהם היתה התרבות הגרמנית. המלומד היהודי הגרמני או הצייר הם מלומד וצייר גרמנים בעיני היהודים מגרמניה. העובדה שהם ממוצא יהודי מעניינת מאוד אותנו, את בעלי ההכרה הלאומית, אבל אין היא חשובה כל כך בשביל נטולי ההכרה הזאת. אולי היא מזינה במקצת את הרודימנט של הרגש הלאומי שלהם, אבל אין לזה ערך רב. אצל היהודים בגרמניה נפוצה אמנות של קריקטורה, המעלה על הבמה את היהודי עם הקפוטה ועם הפאות, בדמותו הנלעגת; והמדע היהודי הריהו על עניני כשרות וטריפה או בכלל עניני דת (וחכמת היהדות היתה נחלתם של חוג מצומצם מאד). יש אמנות וספרות, משום שיש אמנות וספרות גרמנית. מציאותן של אמנות וספרות גרמניות קובעת את היחס אל אמנות וספרות בכלל. הלא זהו מטבע הדברים. ויש נימוס בכלל, מפני שיש קודם כל נימוס גרמני. ומפני שהשוטר והאזרח הגרמנים הם נימוסיים, על כן ישנו המושג הזה. אבל כשכל זה נעלם פתאום, למן הספר הגרמני ועד השוטר הגרמני, ובאה מציאות אחרת, כאן אצלנו, מציאות יהודית של ספר עברי ושוטר עברי ונהג עברי – הרי זו לא מציאות כלל, הרי העינים, שלא הוכשרו לכך מעולם, אינן מסוגלות לראותם כלל. אין פה בארץ לא ישוב יהודי עם נימוסים שלו, ולא התחלה של תרבות, אמנות וספרות ויחסים חברתיים. לא, פה שטח ריק. ה“יש” הוא מחוץ לאופק. הלא כאן רק יהודים, כלומר: כאן חלל ריק, כאן אין גויים, כאן אין כל מציאות כלל. ועל כן, כדי שלא לנתק את הקשרים עם ה“יש”, עם העולם המציאותי, צריך מהר, מהר לקנות עתון גרמני, לשמור על שפת הילדים, שתישאר גרמנית, לתלות על הדלת כרטיס ביקור בגרמנית, ואין צריך לומר – לדבר גרמנית. צריך לשמור על “יבנה” גרמנית, לשמור על הגחלת האחרונה שלא תכבה, אלא תוסיף ותהבהב בחלל הריק, שאליו נקלע מי שהוא במקרה, משום שבמקרה עלה עכשיו בגרמניה כוכבו של היטלר ושבמקרה גורשו היהודים משם. מאידך גיסא, אין חובה לשמור על נימוס מקובל כאן, ואפשר לזלזל בקול רם בנוהג ואפשר להשתמש ברחבוּת בכל מיני ביטויים של גנאי בתוך כל סביבה של יהודים עוברים ושבים ובתוך כל מסיבה.

לא טוב נעשה, אם לא נסביר להם מה נוצר פה בעמל חמישים שנה, אם לא נלמדם לראות את המציאות החדשה של המולדת ולהבינה, לראות שמציאותנו כאן לא היתה קיימת מימים ימימה, אלא שנתחדשה מרצונם של אלה, שבנו אותה במשך שני דורות; אם לא נסביר להם שיש לכבד את הציבור, את החיים כאן, כציבור יהודי וחיים יהודיים, ושבני־בלי־עם במשך דורות אחדים ובני־בלי־מולדת בעצם יתרגלו לכבד התחלה של עם וראשית מולדת; ושירצו לחיות פה ולהמשיך לבנות את המולדת, ושיבינו שאם ישנה אפשרות כזאת שגולים ונרדפים יהודים יכולים עכשיו להימלט הנה, הרי זה משום שאלה שקדמו להם עמלו ובנו כאן את הישוב ותרבותו למטרה זו, למטרה שכל אובד ונידח יוכל למצוא פה את חייו ומנוחתו, ושכל עמנו יבטיח לעצמו מולדת ומקלט בטוח בארצו וחיי תרבות בשפתו האחת, העברית.

נחוצים אמצעי הסברה מיוחדים לכך והסתגלות מיוחדת משני הצדדים, הן מצד הישוב והן מצד העולים עצמם. תידרש נא ידיעת השפה מצד העולים לאחר תקופה ידועה. יגוּנה כל זלזול בהקניית השפה וכל שימוש ממושך בגרמנית במשך שנים. אל תהא הדאגה לשפתנו ענין ל“גדוד מגיני השפה” בלבד או להסתדרות עולי גרמניה (העושה בלי ספק גדולות בנידון זה). קודם כל תדע נא הסתדרות העובדים ותדענה נקודות העבודה שלנו לסייע לעולים העובדים ברכישת שפתנו ובהתחלת השימוש בה למעשה; ואולם יֵדע נא גם כל הישוב המאורגן להגן על עצמו בפני בלבול השפות והתפוררות לשונית ותרבותית. ידון הועד הלאומי בשאלה זו ויביע את דעתו ויטיל חובה מוסרית על כל פדויי גולת גרמניה בארץ, להצטרף מדעת ומתוך התאמצות מיוחדת והסתגלות רצונית אל החיים התרבותיים בארץ. יוגד נא לאחינו ולאחיותינו, פליטי גרמניה, כי בהתמהמהם להתבולל בישוב העברי ובציבוריות העברית, הרי הם פורצים פרצות בישוב העברי ומחלישים את כוחנו כאן. ויוגד נא להם שלא רק זכות מקלט ניתנה להם עכשיו בארץ, כי אם גם חובת מקלט, כלומר: החובה להיקלט ולהתערות בתוך הישוב העברי כאזרחים עברים החיים את חייהם בעברית. יוכרז כחובה על כל עולה יהודי ללמוד ולדעת במשך שנתיים את שפתנו ולהתחיל להשתמש בה. תוכרז החובה – ויימצאו כבר הדרכים לקיימה אחר כך. תהא פעולת הסברה גלויה, יהא פרסום באספות, במודעוֹת, בכרוזים, בעתונות. יהא נא לחץ ציבורי בנידון זה.

לאחר שיצאו אבותינו מארץ מצרים, נצטוו על־ידי משה לבלי שוב אליה עוד. גם מגורשי ספרד נשבעו, לפי האגדה, לבלי שוב אליה עוד. היישמע גם עכשיו הקול הפנימי, האנושי, קול המחאה הפנימית של המגורש הנעלב?

ואף יהודי גרמניה עצמם, אלה שבי ציון, הבאים אלינו אחרי נדודי דורות רבים, ירגישו נא את עצמם כבנים החוזרים הביתה. יתנו נא יד אמונים יחד עם שאר האחים לכונן את הבית, לחזקו יחד בחומר ורוח ולהכינו בשביל שאר המצפים להימלט אליו.

תרצ"ג