בעקת הצר והאויב חרגה היהדות הגרמנית ממסגרותיה. אוי לנו, כי הפך עלינו זעם הזמן, אוי לנו כי רבבות אחינו נעקרים מן השורש, וביום בהיר אחד נחרב עליהם עולמם מתוך התקלסות האויב. אוי לנו כי שודדנו, כי עוד ענף הולך ונגדע מגזענו, וכי מַפלי הניצולים מתפזרים לכל רוח, וכי פליטים מתדפקים על השערים הנעולים של כל הארצות; ואוי לנו כי גם שערי ארצנו אינם פתוחים בפניהם, ודרך סדק כמלוא נימה נמלטים אליה רק חלק קטן, פליטים ומגורשים, למצוא מקלט בתוכה.
והנה באו לארץ. וכאן פוגשים הם מציאות אחרת מאשר במקום שיצאו ממנו. ואת המציאות החדשה הזאת אין רבים מהם יכולים להבין. הם באו מגולת גרמניה, לא מגולת פולין ורוסיה, מארצות של המונים יהודים והוָי יהודי. מגרמניה באו, מארץ אשר בכל ימי חייהם בה היו, בעצם, בני בלי עם. לא הם, אולי, אשמים בזה. אבל עובדה היא. לא היה להם שום יחס רציני וחיובי לחיים של ציבור יהודי, של עם ישראל. ועל אחת כמה וכמה שלא היה להם יחס לשפתנו העברית כאל שפה חיה, ולא יחס לשאיפות הציוניות ולשאיפות הציבור העברי בארץ. והנה מן הראוי להתעכב על הצורך בתמורה שביחסים אלה בארץ, ולהשתדל להסביר לעולי גרמניה את המציאות שבארץ זו ואת תכנה המחייב.
ושוב, אל היחסים משם. התרבות שלהם היתה התרבות הגרמנית. המלומד היהודי הגרמני או הצייר הם מלומד וצייר גרמנים בעיני היהודים מגרמניה. העובדה שהם ממוצא יהודי מעניינת מאוד אותנו, את בעלי ההכרה הלאומית, אבל אין היא חשובה כל כך בשביל נטולי ההכרה הזאת. אולי היא מזינה במקצת את הרודימנט של הרגש הלאומי שלהם, אבל אין לזה ערך רב. אצל היהודים בגרמניה נפוצה אמנות של קריקטורה, המעלה על הבמה את היהודי עם הקפוטה ועם הפאות, בדמותו הנלעגת; והמדע היהודי הריהו על עניני כשרות וטריפה או בכלל עניני דת (וחכמת היהדות היתה נחלתם של חוג מצומצם מאד). יש אמנות וספרות, משום שיש אמנות וספרות גרמנית. מציאותן של אמנות וספרות גרמניות קובעת את היחס אל אמנות וספרות בכלל. הלא זהו מטבע הדברים. ויש נימוס בכלל, מפני שיש קודם כל נימוס גרמני. ומפני שהשוטר והאזרח הגרמנים הם נימוסיים, על כן ישנו המושג הזה. אבל כשכל זה נעלם פתאום, למן הספר הגרמני ועד השוטר הגרמני, ובאה מציאות אחרת, כאן אצלנו, מציאות יהודית של ספר עברי ושוטר עברי ונהג עברי – הרי זו לא מציאות כלל, הרי העינים, שלא הוכשרו לכך מעולם, אינן מסוגלות לראותם כלל. אין פה בארץ לא ישוב יהודי עם נימוסים שלו, ולא התחלה של תרבות, אמנות וספרות ויחסים חברתיים. לא, פה שטח ריק. ה“יש” הוא מחוץ לאופק. הלא כאן רק יהודים, כלומר: כאן חלל ריק, כאן אין גויים, כאן אין כל מציאות כלל. ועל כן, כדי שלא לנתק את הקשרים עם ה“יש”, עם העולם המציאותי, צריך מהר, מהר לקנות עתון גרמני, לשמור על שפת הילדים, שתישאר גרמנית, לתלות על הדלת כרטיס ביקור בגרמנית, ואין צריך לומר – לדבר גרמנית. צריך לשמור על “יבנה” גרמנית, לשמור על הגחלת האחרונה שלא תכבה, אלא תוסיף ותהבהב בחלל הריק, שאליו נקלע מי שהוא במקרה, משום שבמקרה עלה עכשיו בגרמניה כוכבו של היטלר ושבמקרה גורשו היהודים משם. מאידך גיסא, אין חובה לשמור על נימוס מקובל כאן, ואפשר לזלזל בקול רם בנוהג ואפשר להשתמש ברחבוּת בכל מיני ביטויים של גנאי בתוך כל סביבה של יהודים עוברים ושבים ובתוך כל מסיבה.
לא טוב נעשה, אם לא נסביר להם מה נוצר פה בעמל חמישים שנה, אם לא נלמדם לראות את המציאות החדשה של המולדת ולהבינה, לראות שמציאותנו כאן לא היתה קיימת מימים ימימה, אלא שנתחדשה מרצונם של אלה, שבנו אותה במשך שני דורות; אם לא נסביר להם שיש לכבד את הציבור, את החיים כאן, כציבור יהודי וחיים יהודיים, ושבני־בלי־עם במשך דורות אחדים ובני־בלי־מולדת בעצם יתרגלו לכבד התחלה של עם וראשית מולדת; ושירצו לחיות פה ולהמשיך לבנות את המולדת, ושיבינו שאם ישנה אפשרות כזאת שגולים ונרדפים יהודים יכולים עכשיו להימלט הנה, הרי זה משום שאלה שקדמו להם עמלו ובנו כאן את הישוב ותרבותו למטרה זו, למטרה שכל אובד ונידח יוכל למצוא פה את חייו ומנוחתו, ושכל עמנו יבטיח לעצמו מולדת ומקלט בטוח בארצו וחיי תרבות בשפתו האחת, העברית.
נחוצים אמצעי הסברה מיוחדים לכך והסתגלות מיוחדת משני הצדדים, הן מצד הישוב והן מצד העולים עצמם. תידרש נא ידיעת השפה מצד העולים לאחר תקופה ידועה. יגוּנה כל זלזול בהקניית השפה וכל שימוש ממושך בגרמנית במשך שנים. אל תהא הדאגה לשפתנו ענין ל“גדוד מגיני השפה” בלבד או להסתדרות עולי גרמניה (העושה בלי ספק גדולות בנידון זה). קודם כל תדע נא הסתדרות העובדים ותדענה נקודות העבודה שלנו לסייע לעולים העובדים ברכישת שפתנו ובהתחלת השימוש בה למעשה; ואולם יֵדע נא גם כל הישוב המאורגן להגן על עצמו בפני בלבול השפות והתפוררות לשונית ותרבותית. ידון הועד הלאומי בשאלה זו ויביע את דעתו ויטיל חובה מוסרית על כל פדויי גולת גרמניה בארץ, להצטרף מדעת ומתוך התאמצות מיוחדת והסתגלות רצונית אל החיים התרבותיים בארץ. יוגד נא לאחינו ולאחיותינו, פליטי גרמניה, כי בהתמהמהם להתבולל בישוב העברי ובציבוריות העברית, הרי הם פורצים פרצות בישוב העברי ומחלישים את כוחנו כאן. ויוגד נא להם שלא רק זכות מקלט ניתנה להם עכשיו בארץ, כי אם גם חובת מקלט, כלומר: החובה להיקלט ולהתערות בתוך הישוב העברי כאזרחים עברים החיים את חייהם בעברית. יוכרז כחובה על כל עולה יהודי ללמוד ולדעת במשך שנתיים את שפתנו ולהתחיל להשתמש בה. תוכרז החובה – ויימצאו כבר הדרכים לקיימה אחר כך. תהא פעולת הסברה גלויה, יהא פרסום באספות, במודעוֹת, בכרוזים, בעתונות. יהא נא לחץ ציבורי בנידון זה.
לאחר שיצאו אבותינו מארץ מצרים, נצטוו על־ידי משה לבלי שוב אליה עוד. גם מגורשי ספרד נשבעו, לפי האגדה, לבלי שוב אליה עוד. היישמע גם עכשיו הקול הפנימי, האנושי, קול המחאה הפנימית של המגורש הנעלב?
ואף יהודי גרמניה עצמם, אלה שבי ציון, הבאים אלינו אחרי נדודי דורות רבים, ירגישו נא את עצמם כבנים החוזרים הביתה. יתנו נא יד אמונים יחד עם שאר האחים לכונן את הבית, לחזקו יחד בחומר ורוח ולהכינו בשביל שאר המצפים להימלט אליו.
תרצ"ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.