סיפורו הקודם של יגאל צמח, ‘פיל עומד לדרוס’ (גליון ‘פנטסיה 2000’ מס' 3) זכה לתגובות חמות מאוד מקוראים רבים. הפעם מגיש לנו הפיסיקאי הצעיר סיפור חדש ברוח דומה, ואנו בטוחים שאין זה האחרון.
עוד דלת בטחון אוטומטית, ועוד אחת. לעולם לא יהא לאלו סוף. כל דלת נפתחת רק למגע טביעת האצבעות המסוימת שלה, בשניה מסוימת אחת; כך שעליה לחכות עם אצבעה על הכפתור עד לבוא הרגע המתאים. אם תחטיא, חס־ושלום, את השניה המיועדת, תאלץ לעבור שעות רבות של בדיקות וחקירות בטחוניות, ללא צל של סיכוי להתערבות מבחוץ; ועוד תקבל אחרי־כן ‘שטיפה’ הגונה. פרופסור הייז כבר התייגעה מן התהליך. כשהחליקה כורסת הנסיעה שלה, לבסוף, דרך השער האחרון אל קודש הקודשים, כשעיניים אלקטרוניות (ומי יודע כמה מכשירים סודיים נוספים) בולשות אותה מכל עבר, החלה להתחרט על כל הקריירה שעשתה. מראה פניו של שר השלווה, חמור אפילו יותר מהבעת הקרח של שומרי ראשו, לא בישר ישיבה שלווה כלל ועיקר. זכר המונח ‘מחיר הכשלון’, שנעשה פופולרי כל־כך בעת האחרונה, הביא אותה להתכווץ בין משענות הכורסה כחייל נפחד בשוחתו. כורסתה החליקה למקומה המוקצה, והיא ברכה בניד ראש חרישי את פרופסור כהן ואת הגנרלית פטרוף.
“עברו עשרים ותשע שנים מאז הפרישה הארורה, ומיגורו של האויב לא נראה עדיין באופק.” השר קיטו חתך כל מילה בדברו, עד שהייז דימתה לראות התפרקויות חשמליות זוהרות בין שפתיו. "עברו כמעט עשרים ושבע וחצי שנים מאז ישיבתנו הראשונה כאן, יחד עם הבוס, והפורשים – הלואי וייצלו בקרינת דלתא ממושכת – עדיין חיים ברוב שאננות, והוללים ב’גן־העדן' כביכול שהקימו. להט החרב המתהפכת רחוק מהם כרחוק גלקסיית אנדרומדה, והבוס רותח מזעם.
“שיהיה לכם ברור –” אצבעו הונפה, מאיימת יותר מעשרים מקריני־יונים, “לפני שהוא ידרוש את ראשי, אדרוש אני את ראשיכם. לא שראשינו הם החשובים,” הוסיף בחפזון, "אלא גורל החברה הייעודית המונח על הכף.
“האינכם מרגישים חלק מן הייעוד האנושי? האינכם מבינים עד כמה מסוכנת הפרישה? האינכם יודעים איזו השקפת עולם פרימיטיבית חסרת תכלית, אוגואיסטית והרסנית, מנחה את האוייב?!”
השר קיטו היה כבן חמישים. נמוך, רזה ולבוש בקפידה מדי שליטים צנועים. התרוצצות האישונים בעיניו בלטה ביתר שאת על רקע חוסר התנועה המוחלט בפניו הצמוקות. אפילו שפתיו כמעט ולא נעו בדברו, וידיו שולבו בנוקשות מאחורי גבו.
"אז מדוע אינני זוכה ליתר מאמץ מצידכם? אתם חיל החלוץ של הגוף כולו. בכם תלוי אם אבריו יפעלו בהרמוניה מושלמת, או שאיש־איש ימשוך לכיוונו הוא, והמאמצים כולם ירדו לטמיון. הכורסה תשאר במקומה ללא תנועה, או שתחליק במורד לשאול תחתיות. התהיו מוכנים להרשות לדבר מעין־זה להתרחש?!
"הביטו, (עתה הגענו לחלק השכנוע, הרהרה פרופסור הייז לעצמה. הוא ירפה את המתח ויפנה לאונת המצפון. אותי זה מחליא.) אחרי אלפי שנות היסטוריה, מצאה סוף־סוף האנושות את עצמה. ניערנו את ההבלים הרומנטיים של המאה העשרים ויצרנו את החברה הטובה ביותר שידע גזע האדם מעודו. אנו נושאים ראשינו לשמיים. רחוקים עדיין משלמות, ודאי; אבל החברה שלנו מתפקדת כגוף, ולא כאוסף יחידים חסרי משמעות. כל אחד מאתנו מרגיש חלק ממשמעות כללית – וזהו האושר האמיתי, חזון כל הדורות; לא האושר האישי המזויף שמחפשים הפורשים, שם בכוכב מארק, יבלעהו החור השחור.
"וכאן גם הסכנה הגדולה. אינני מודאג מהתקפת פתע – (מוטב שתהיה מודאג. במקום לחזור ולהשמיע לנו כל הזמן אותן הקלישאות, בצע בדיקות פתע של מערכות הניקוז החללי ההיקפי, ותוכל לומר שעשית משהו בר־תועלת, ריקא נפוח שכמותך. הייז הקטינה מעט את וסת הטמפרטורה של כורסתה.) – או מעימות ישיר. חברתם הזוללת וסובאת בודאי הולכת ומסתאבת; הם פשוט אינם יכולים להגיע להישגים טכניים כמו שלנו, היות ואצלם יעשה איש איש כאוות נפשו. כמו בחומר מגנטי, האפקט הכולל נקבע על־ידי הקיטוב – באיזו מדה כל המגנטים הזעירים שבתוך החומר מסתדרים באותו הכיוון.
"אני מודאג מהיבט אחר. אם יראו אצלנו, שהפורשים מצליחים ואינם נענשים למראית עין, עלולים ההדיוטות להתפתות. אמנם, ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, ניתן יותר ויותר לכוון אנשים רבים לעבר הנכון; מעמד שליט מצומצם, בעל הבנה ייעודית נעלה, יכול לשלוט בקלות רבה יותר על הבורים. אולם אנו רחוקים עדיין מביטול האישיות וההזדהות העצמית, (תודה לאל. אקווה שלא אזכה לחזות בחיי בהישג הגדול) ועודנו מונעים על־ידי אינסטינקטים חיתיים. משום כך, הם מאיימים לגרוף אותנו להסתאבותנו.
“שרותי הביון השיגו מילון אנגלי־אנגלי שלהם,” ראש המוסד החשאי, גנרל סעיד, הרכין ראשו בענווה, "מלפני שמונה שנים. אתם יודעים, שיש בו חמש מלים נרדפות למושג ‘אני’? ושמונה עשר (!) מלים, שהוראתן דומה למונח ‘אהבה’? האם אתם מבינים, מה עלול לקרות, אם הלך מחשבה כגון זה יתפשט במערכת השמש?!
“עלינו להשמיד את כוכב מארק, ובהקדם האפשרי. עומדים לרשותנו המשאבים הדרושים. ניצבת מאחרינו החברה המתאימה. אנו מסוגלים לזאת, אם אין בקרבנו בגידה. מה יש לך לומר, גנרל פטרוף?”
הגם שהיתה צעירה למדי, לא היתה הגנרלית מאותו סוג של נשים, היכול לחכות לבטח לחיזורי הגברים. במיוחד בימים אלה, כשהמשפחה בטלה, והמין (למעט לצרכי ילודה מתוכננת) הוכרז רשמית כ’בזבוז' משאבי הכלל. במבט שני, בכל זאת, היית מגלה כי יש בה חן המיוחד לה וכי אישיותה החזקה טבעה חותמה בפניה. היא נשארה לשבת, כדי לא להביך את השר בהבלטת העובדה שהיא גבוהה ממנו בכעשרה סנטימטרים.
"הבעיה הצבאית היא ברורה. הפורשים, ימח־שמם, סומכים על מערכות עיקום־החלל שלהם. בהתראה מתאימה של מספר דקות היא יוצרת חגורת פסאודומסות המעקמת את החלל לצורת משפך מנקז, המרחיק כל קרינה מאיימת. גם אנו מתגוננים באותה השיטה.
"הכוכב מארק הוא כוכב־שבת קר, שמסתו גדולה פי אחד נקודה ארבע בערך, ממסת השמש שלנו. סביבו סובבים ששה לווינים בגדלים שונים, מסדר גודל של כוכבי הלכת שלנו, פחות או יותר. אני משערת, שהם בחרו במערכת ללא שמש חמה, כדי להקשות עלינו את האיתור והכוונון. את החום והאנרגיה לקיומם הם שואבים מבטן הכוכב (שם מגיעה הטמפרטורה לכחמש מאות מעלות צלסיוס, לעומת מינוס מאתיים שישים וחמש מעלות על פניו). משום כך הם חייבים להגביל את אוכלוסייתם (שממילא מונה רק חמישים מליון נפש) לכרך אחד גדול על פני הכוכב. מתקניהם הצבאיים מצויים ברובם על כוכבי הלכת השוממים או בלווינים מלאכותיים.
הכוכב מארק משלים סיבוב מלא סביב עצמו אחת לארבע שנים. בערך בשליש בתקופה, כלומר ששה עשר חודש, מצוי הכרך שלהם בזוית נוחה להפצצת קרינה. תקופה כזו החלה לפני חודש. המרחק מכאן ועד כוכב מארק – ארבע נקודה שבע שנות אור.
"אנו מנסים לגבור עליהם בטקטיקה של התקפת פתע. כלומר, אנו מחפשים דרך להפציצם בקרינה ללא אזהרה מוקדמת. הם כה בטוחים ביכולת ההגנה של מערכות הניקוז החללי, עד שלא טרחו להתחפר מספיק עמוק באדמה, אם בכלל יש אדמה על פני מארק.
"חשבנו בתחילה על קרינת חלקיקים טעונים, מאחר וזו הקרינה החזקה ביותר שביכולתנו לייצר. אולם, חלקיקים אלה הם בעלי מסת מנוחה סופית (גדולה מאפס), ולכן נעים במהירות הקטנה ממהירות האור. אין להמנע מכך, שיחד עם קרן החלקיקים המתפרצת, תפלט גם כמות גדולה של קרינה אלקטרומגנטית וקרינה זו, המהירה מן החלקיקים, תגיע לכוכב מארק לפניהם ותספק לנתקף את ההתראה הדרושה. גם אם מהירות קרן החלקיקים תגיע לתשעים ותשעה אחוזים ממהירות האור – זמן ההתראה שינתן למתגוננים יהיה למעלה משבועיים, שהוא די והותר.
“אתם ודאי זוכרים, שפרופסור כהן הציע לפתור את הבעיה על־ידי הסטת הקרינה האלקטרומגנטית במרחק־מה מנקודת השיגור; מרחק כזה שבו נוצרה כבר הפרדה מלאה בין קרינת הלואי האלקטרומגנטי לבין החלקיקים עצמם. אולם הסתבר שהרעיון אינו בר־בצוע מבחינה טכנית – כבר דובר על כך – איננו מסוגלים לייצב את החלל מחדש במהירות הדרושה.”
פרופסור הייז לא קינאה בכהן, שמבטו הקשה של קיטו הקפיא אותו במקומו, אבל למה לרחם עליו? היא ידעה, שכעת הגיע תורה.
“אם כך, טבעי היה לשוב לנסיון התקפה באמצעות קרינה מהירה (חלקיקים בעלי מסת מנוחה אפס). בקרינה שמהירותה כמהירות האור לא תיתכן שום התראה מוקדמת. ה’פצצה האופטית' היתה הצורה המבטיחה ביותר של קרינה מהירה, פתאומית, חזקה וניתנת לטיווח. פרופסור הייז ריכזה את הפרויקט.”
ובכן – זהו זה. ארבעים ושתיים שנותיה עטורות ההישגים, אינן עשויות להועיל לה עתה, אם יתיחס קיטו לכשלונה כחמור. היא נשמה עמוקות, והחליטה למסור דברים כהוויתם. “הפצצה האופטית אינה מסוגלת ליצור קרינה בעלת עוצמה מספקת. טווח המטרות, אותן אנו מסוגלים להשמיד היום באמצעות קרינה אופטית, מגיע עד אפס נקודה שלושים ושמונה שנות אור בלבד. עדיין הרבה מעט מדי. מכון החיזוי המחקרי קבע, שבאמצעים ובמאמצים המושקעים כעת, נגיע לטווח הדרוש רק בעוד אחת־עשרה שנה.”
“לא בא בחשבון”, פסק קולו הצרוד והיבש של השר, והייז החוירה. “בהגברה גדולה של המאמץ,” הוסיפה בקול מונמך, “אולי נוכל לצמצם זמן זה עד לשמונה שנים. כלומר עוד שני סיבובים בלבד של מארק.” ושוב הניד קיטו ראשו בשלילה.
פרופסור כהן נחלץ לעזרתה. “אולי נפתח בכיוון חדש. מי אמר, שביכולתנו להאיץ חלקיקים רק עד אפס נקודה תשעים ותשע ממהירות האור? יש לנו היום מכשירים, המסוגלים להעניק לחלקיקים טעונים אנרגיות קינטיות אדירות. עם אלה, לא תהיה בעיה של עוצמה. הבעיה היא מהירות, כפי שהיציגה אותה קודם גנרל פטרוף.”
פרופסור כהן היה נמוך עוד יותר מקיטו, אם כי לו לא הפריע הדבר מעולם. כרסו העגלגלה וראשו הקרח התמזגו יפה עם הלך רוחו הטוב וחוש ההומור שלו, תכונות שאי־אפשר היה להן לבוא לכלל בטוי בישיבות עם שר השלווה. הייז מעולם לא יכלה להגיע לידי החלטה האם קלות־הראש בה טיפל בבעיות מעידה על אופטימיות שטחית או ציניות עמוקה.
“כדי להגיע להפרש זמנים בן שניה אחת, למשל, בין זמן הגעת הקרינה האלקטרומגנטית המתרה למארק, לבין זמן הגעת קרן החלקיקים הקטלנית אליו, חייבת להיות מהירות החלקיקים הנורים שווה ל־0.9999999993 ממהירות האור. הצעתי היא, שהייז ואני נעשה מאמץ משותף להגיע למהירות זו. ואני רוצה לראות אותם מסתדרים עם התראה של שניה אחת בלבד.”
“ובכן בחזרה לחלקיקים טעונים, פרופסור כהן? תוכלו להשמיד את הפורשים המנוולים בתקופה הבאה, כלומר, בעוד ארבע שנים?” קיטו אינו מרפה, חשבה הייז, ואולי יש לו סיבה אישית טובה לכך.
“יהיה עליכם לסיים את המחקרים תוך שנתיים וחצי,” התערבה פטרוף. “בניית המערכות על פלוטו (הכוכב הבלתי מאוכלס היחיד במערכת, והמוקדש כולו למתקני הצבא) תארך בודאי כשנה ומחצה.”
“אבל יש לבחון היבטים שונים, ולערוך ניסויים ובדיקות – –” החלה פרופסור הייז לומר במורת רוח, אך פרופסור כהן היסה אותה. “אנו נשתדל ונעשה כמיטב יכולתנו למען הייעוד,” הבטיח.
שדה ראיתם נחסם לחלוטין, שעה שכורסתו של השר נבלעה בפתח סמוי בתקרה. את הישיבות הסודיות ביותר היה קיטו חייב לנהל פנים אל פנים; שום אמצעי תקשורת לא יכול היה להיות מאובטח בפני סכנת השילוב של ציתות מתוחכם עם בגידה בין אנשי המערכת הטכנית. הכרח זה היה לצנינים בעיניו, והוא נקט כל אמצעי בטחון שבאפשר. פרופסור הייז מצאה עצמה במסדרון חשוך ומפותל, ולא היה לה צל של מושג היכן יקיא אותה בקצהו.
“מצד שני, אם המטריקה של המרחב אינה שייכת לתת־החבורה S2, אזי האופרטור R הוא הרמטי והנגזרות החלקיות של השדה מתוחמות, והמשואה כולה מקבלת פתרונות יציבים. זה מוכיח שניתן לפתור את הבעיה של האצה על קריטית באמצעות חגורות נילסן.”
“טוב מאד,” השיב פרופסור כהן, “אנו מתקדמים יפה. קיבלתי הבוקר דו”ח חיובי מהנסיונאי שלנו (אה, הזכירי לי אחר־כך, אני חייב לספר לך איך מתחתי אותו בענין הסחרור השולי). הם הצליחו ליצור שדה־ייצוב מקדים בלא תקלות. אנו בשלים לערוך הכל לסימולציה מתימטית במחשב."
“אתה מסתמך כל הזמן רק על הסימולציה. אנו מוכרחים גם לערוך נסויים במערכת המוכנה עצמה, במיקרו־עוצמות. אין תחליף למדידות בנפח.”
“אין לך כל סכוי לכך, הייז. ברגע שפטרוף תשלים את הבניה יעמוד קיטו על התקפה מיידית. הוא לא יהיה מוכן לשמוע שבנינו מערכת, שאין אנו בטוחים לחלוטין בהצלחתה, וגם לא להסתכן בהחמצת התקופה הבאה. אך אל דאגה – סימולציה מחשבית מעולם לא הכזיבה. לכל היותר – איזו קרינת חסד־אחרון את מעדיפה שתפצפץ את גזרתך השברירית? עלינו לתאם את הצבעים עם קיטו, כך שפגישתנו האחרונה בהחלט תהא מרהיבת עין לא פחות מאשר חינוכית, ובדרך זו נתרום את תרומתנו המקסימלית למען הייעוד.”
אף שחפצה לחייך, הזעיפה הייז את פניה הנאים וקפצה שפתיה. היא לא הודתה בכך בפני עצמה, אך הסיבה לכך היתה, בעיקר, פחד מפני מעקב בטחוני ולא הסתייגות מבטחון היתר של כהן.
במתקן הבקרה הגדול שעל פלוטו רבתה ההתרגשות. המבצע המדעי־טכנולוגי־צבאי אדיר המימדים ביותר בהיסטוריה עמד להסתיים. עוד מספר דקות יינתן האות ופרץ כביר של חלקיקים טעונים בעלי אנרגיות עצומות ישתלח כהרף־עין מלוע תותח הרפאים הענק, שש מאות ושלושים קילומטר מהם. התותח יהרס בו ברגע שעוצמת האנרגיה הנפסדת, ישווה לעוצמתן של שמונה פצצות אמוניה.
מסתו של כל חלקיק שנפלט תהיה גדולה פי שלושים אלף, בערך, מהמסה שבה החל את תנועתו. תושבי מארק עתידים לישון שנתם בשקט, ובעוד ארבע נקודה שבע שנים יבחינו בהבהק אור מכוון מערכת השמש. שנייה אחת מאוחר יותר, לא יבחינו עוד בדבר לנצח. הפורשים בעלי החלומות ימוגרו סופית.
“אתה משוכנע, שאין שום סכנה בכך שהקרינה חולפת דרך מערכת השמש בדרכה למארק? אני יודעת, הקרן אינה חולפת בסמוך לשום כוכב. אבל מצד שני, כאן במערכת השמש, באיזור הקרוב למתקן השיגור, עוצמתה גדולה הרבה־הרבה יותר מזו שתהיה לה שם במארק – וגם שם, היא אמורה להשמיד חמישים מיליון איש ללא בעיות.” פרופסור כהן עיווה פניו באי־נוחות.
“ובכן, אינני יכול להיות בטוח בדבר שלא נוסה מעולם. אך איזו ברירה יש לנו? פלוטו נמצא עתה בקצה המנוגד (למארק) של מערכת השמש – ועד שיגיע לצידה הנגדי, יחלפו למעלה ממאה שנים. מהבחינה התאורטית אין שום בעיה – וקיים לחץ עצום מצד הממונים לכוון של ביצוע מיידי. ומה כבר יכול לקרות?!”
פרופסור הייז לא השיבה. בסתר לבה קוותה שכל העסק לא יפעל, לעזאזל קיטו, לעזאזל הכל (מוזר, אך כאן, במרכז הבקרה התת קרקעי שהיא חשה אותו כ’שלה', נראו איומיו מרוחקים ובלתי מוחשיים). הם עומדים לרצוח חמישים מליון איש, שביניהם מצויים ודאי כמעט כל האנשים המאושרים החיים כיום ביקום – וזהו כל חטאם. הם עומדים לרצוח את התקווה לחופש ולחיי פרט – ודומה, שלראשונה ידעה במפורש שהיא אחראית, בהחלט כן, אפילו אם רק מלאה אחר הוראות הפוליטיקאים.
ברק אימתני לאין שיעור חלף על פני השמים שעה שהופעל המתקן. החלקיקים הטעונים יצאו לדרכם במהירות המסחררת, הקרובה כל־כך למהירות האור. ליתר דיוק, הקרובה כל כך למהירות האור התאורטית – אותו קבוע עולמי C, המופיע במשוואות מקסוול; אותה מהירות גבולית, ששום חלקיק חומרי או אינפורמציה פיסיקלית אינו יכול לעבור אותה.
זו לא היתה בדיוק מוחלט מהירות האור בחלל; שכן גם החלל אינו ריק לחלוטין – קיימת בו צפיפות, חומר כלשהו – וחומר מאט את מהירות האור הממשית מתחת לקבוע האוניברסלי C. מכאן, שמהירות האור בחלל קטנה במדה זעירה ביותר ממהירות האור התאורטית. באיזור מערכת השמש, למשל, היתה מהירות האור רק 0.9999999991 מהמהירות המקסימלית C, נבין שהם עשו דרכם במהירות גדולה מעט יותר, ממהירות האור המעשית באותו תווך. תופעות כאלה היו מוכרות בחומרים צפופים יותר, אולם איש לא העלה בדעתו שהדבר יתכן בחלל הריק, כביכול. במקרים מעין אלה, יוצרים החלקיקים הטעונים הנעים, גלי־הלם אלקטרומגנטיים – בדיוק כפי שמטוס, הנע מעל למהירות הקול באויר, יוצר גלי הלם קוליים. קרינת הלם אלקטרומגנטית זו, ידועה בפיסיקה בשם ‘ברמשטרלונג’, והיא מתפשטת לכל הכיוונים בצורת קונוס, הנע מאחורי חזית קרן החלקיקים.
ההבזק הלא־ייאמן שחלף על פני השמים עם שיגור הקרן, היה, איפוא, הברקתו האחרונה של האדם. גלי־ההלם שטפו את מערכת השמש המאוכלסת ומחו את תושביה. ארבע נקודה שבע שנים (חמישים ושישה וחצי חודשים) מאוחר יותר, הגיע גם תורה של אוכלוסית מארק. המבצע, לפחות, השיג את מטרתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.