באחד הימים רואיינתי בנושא חיי־אלמוות וקבעתי נחרצות שהדבר הוא רע. חיי־אלמוות הינם דבר רע למין החי, טענתי, כי הדבר יגרום לעצירת ההתפתחות; רע לחברה – כי הדור האחרון יהיה מורכב כולו מאותם פרטים ההולכים ונעשים משעממים וקופאים על שמריהם יותר ויותר, לנצח נצחים; ורע לחיי הפרט, כי לבסוף יעדיף הפרט את המוות על פני השיעמום. למעשה, אמרתי, כל חברת בני־אלמוות פשוט תשנה כיוון ממוות טבעי־אקראי למוות מרצון, וייתכן שאחרי הכל לא תשתנה תוחלת החיים בהרבה.

כל זה, נדמה לי, לא היה בדיוק מה שהמראיין רצה לשמוע. לכן נקט בגישה אישית יותר ושאל, “האם לדעתך תרצה אתה למות ביום מן הימים, בהנחה שתהיה בבריאות טובה ותוכל לחיות לנצח אם רק תבחר בכך?”

“כמובן,” אמרתי.

“מתי?”

“כשלא אחוש עוד בתשוקה לכתוב,” עניתי.

“ומתי זה יקרה?” שאל המראיין.

“לעולם לא,” השבתי – והרגתי את כל הטיעון שלי.

מראיין אחר ניסה פעם לשבור את התנגדותי העיקשת לבלות את חיי בכל צורה השונה מישיבה ליד מכונת־הכתיבה, באומרו, “אבל נניח שאתה יודע שנותרו לך רק שישה חודשים לחיות. מה היית עושה במקרה כזה?”

“הייתי מדפיס מהר יותר,” עניתי בלי היסוס.

ובכן, מה רע, בגישה שכזאת? יש הרבה אנשים המשוגעים לדבר כלשהו בתחום המעניין אותם. ההבדל הוא רק בזה, שרוב התחומים האלה אינם מגיעים לידיעת הכלל כמו הכתיבה.

נניח למשל, שהשגעון שלי היה לחפש אחר כוכב־לכת חדש שטרם נתגלה? מי היה מבחין בשגעוני מלבד אי־אלה אסטרונומים אחרים?

וזה, כמובן, מביא אותי לנושא המאמר הפעם, והוא – גילוי כוכבי לכת.

בשנת 1781 נתגלה אוראנוס, כוכב־הלכת השביעי של מערכת־השמש (אם סופרים את הכוכבים לפי מרחקם ההולך וגדל מן השמש), וב־1846 נתגלה נפטון, כוכב־הלכת השמיני. האם זה היה הסוף?

לא. אוראנוס נתגלה לגמרי במקרה, אך גילוי נפטון היה נצחון ותהילה, ואף אסטרונום לא יכול היה להתגבר על הפיתוי לחזור על המעשה. האסטרונומים רצו בקיומם של כוכבי־לכת נוספים.

ומדוע לא? שדה־הכבידה של השמש שולט בחלל למרחקים הגדולים פי אלף מהמרחק עד נפטון, ללא השפעה משמעותית אפילו של השמשות הקרובות ביותר. לאורך מרחק שכזה, אפילו אם נניח, שכל כוכב־לכת מרוחק מן השמש מרחק כפול מזה של קודמו יש מקום לעשרה כוכבי־לכת נוספים לפחות.

כמובן שאפילו אם אותם כוכבי־לכת ‘עֵבֶר־נפטוניים’ אכן קיימים, גילוים הינו קשה ביותר.

ראשית, ככל שכוכב־לכת מרוחק יותר מן השמש, כך האור שהוא קולט ומחזיר הינו חלוש יותר, וכך האור המגיע אלינו הינו קלוש יותר. כך למשל, שבתאי הנמצא במרחק של 1,400 מיליון קילומטרים מהשמש, זורח בבהירות בשמיים שלנו, והוא בהיר יותר מרוב כוכבי־השבת.

אוראנוס מרוחק יותר – 2,800 מיליון קילומטר – ולכן הוא נראה רק בקושי בעין בלתי־מזויינת. נפטון, שמרחקו מהשמש 4,500 מיליון קילומטר, עמום עוד יותר ולכן אי אפשר להבחין בו לעולם בעין בלתי מזויינת, אך ניתן לראותו בטלסקופ קטן.

היה ברור שכוכב־הלכת הבא בתור אחרי נפטון יחזיר אור קלוש עד מאוד ולכן אפשר יהיה לראותו רק בטלסקופ גדול. ואותם כוכבי־לכת המרוחקים עוד יותר יהיו בוודאי עמומים מכדי שיהיה אפשר לראותם אפילו בטלסקופ הגדול ביותר שעמד לרשותנו.

בכל זאת, האסטרונומים יכולים לגלות כוכבים עמומים ורחוקים מאוד. גם אם הוציאו מהחשבון את כוכבי־הלכת המרוחקים עוד יותר, לא היתה כל סיבה שלא להניח שכוכב־הלכת התשיעי, הקרוב מבין כוכבי־הלכת ה’עֵבֶר־נפטוניים' (בהנחה שהם קיימים), יוכל להתגלות.

אך אפילו כך, עצם הראיה לא היתה מספקת. ככל שהעצם שמנסים לראות בטלסקופ הינו עמום יותר, כך גדל יותר מספר הכוכבים הבהירים כמוהו, שייראו אף הם. את אורנוס מקיפים רק מעט כוכבים הבהירים כמוהו או יותר ממנו, במראה טלסקופי. נפטון העמום בהרבה מוקף בכוכבים רבים בהרבה המתחרים בו בהצלחה, וכוכב־הלכת החדש שמעבר לו עלול היה ללכת לאיבוד בתוך ים הכוכבים.

האם אפשר היה לזהות את כוכב הלכת העֵבֶר נפטוני החבוי בתוך אבק הכוכבים? היו צריכות להיות לו שתי תכונות המבדילות בין כוכב־לכת לכוכב־שבת: צורת דיסקה, ותנועה יחסית לכוכבים סמוכים.

הצרה היא שככל שכוכב־הלכת מרוחק יותר, קטֵנים הסיכויים לראותו כדיסקה, בייחוד אם כוכבי־הלכת שאחרי נפטון הולכים וקטנים עם המרחק, כפי שניתן לשער באופן הגיוני. ובאשר לתנועה, ככל שכוכב־הלכת רחוק יותר, כן איטית יותר תנועתו. לכן, במקרה של אותו כוכב לכת שאחרי נפטון היה לנו עסק עם דיסקה קטנה במיוחד ותנועה איטית במיוחד – כלומר גילויו לא היה עניין קל.

אחת הדרכים להגביר את סיכויי הגילוי היתה לנסות ולהעריך, ולו גם בקרוב גס, היכן בשמיים עשוי כוכב־לכת זה להימצא, ואז למקד את תצפיתנו באותו אזור.

נפטון נתגלה מפני שמסלולו של אוראנוס הצביע על נוכחותו של כוח משיכה מעבר לו. לפי טיבה של השפעת אותה משיכה על תנועתו של אוראנוס הוערך במקורב מיקומו ומרחקו של נפטון, אשר הינו המקור של אותה משיכה. לאחר תצפיות אל אותו מקום, במערכת הכוכבים של אקוואריוס, נתגלה נפטון.

האם אפשר היה לחזור על אותו תהליך? האם לא ניתן היה לאתר באמצעות הפגמים במסלולו של נפטון את כוכב־הלכת התשיעי, ואחר כך לנצל את סטיות המסלול של זה כדי לאתר את העשירי, וכך הלאה?

כאן יש מילכוד. ככל שכוכב־הלכת מרוחק יותר, כך לוקח לו יותר זמן להשלים הקפה אחת סביב השמש. מידת הדיוק בגילוי פגמים בתנועתו המסלולית של כוכב־לכת תלוייה בגודל קטע הסיבוב שהשלים.

ואמנם, אוראנוס מקיף את השמש במשך 84 שנים, וב־1846, השנה בה נתגלה נפטון, נמשך כבר המעקב הרצוף אחר מסלולו 65 שנים, או 77% מתקופת ההקפה. נפטון מקיף את השמש במשך 165 שנים, וב־1900, כשהתצפיות עליו הגיעו לשנתן ה־53, השלים רק 32% מתקופת ההקפה.

לכן, בפרוץ המאה ה־20, לא היה עדיין מסלולו של נפטון ידוע בדיוק מספיק בכדי לסייע באיתורו של כוכב־לכת תשיעי.

אבל מה בנוגע לאוראנוס? עד 1900 הוא נצפה כבר במשך זמן הארוך פי 1.4 מתקופת ההקפה שלו. האם לא נותרו עדיין אי־התאמות במסלולו של אוראנוס גם אחרי שנלקחה בחשבון השפעת כוח המשיכה של נפטון? אילו היה כוכב הלכת הבא קיים באמת, היה עליו להשפיע על אוראנוס, אם כי במידה פחותה בהרבה מזו של נפטון, שכן מרחקו היה בוודאי גדול בהרבה.

ואכן הסתבר שכוח המשיכה של נפטון הסביר רק כ־59/60 מאי־ההתאמה שבחישובים המסלוליים של אוראנוס. נותר עדיין 1/60 שנבע בוודאי מכוכב־הלכת שאחרי נפטון. אך היתה זו סטיה קטנה מכדי לבסס עליה את החישובים.

היו עוד עצמים באזורים החיצוניים של מערכת־השמש, הלוא הם כוכבי־השביט. בשלהי המאה ה־19 כבר היו מוכרים מספר כוכבי־שביט שמסלוליהם חושבו. לחלק מהם היה אַפְּהֶליוֹן (הנקודה הרחוקה ביותר במסלולם מן השמש) בקרבת מסלולו של צֶדֶק. אפשר היה להבחין שכוח המשיכה של צדק קבע את מסלולי כוכבי־השביט, ולכן כונו בשם ‘משפחת־צדק.’

נמצאו גם כוכבי־שביט בעלי אַפְּהֶליוֹנים הרבה מעבר לצדק, אשר היו עשויים להיות מושפעים על ידי כוכבי־הלכת הרחוקים יותר. הכוונה בפרט לכוכבי־שביט אחדים ביניהם קומֶטַת־הַאלֵיי אשר אַפְּהֶלִיוֹנֵיהֶם נמצאים הרחק מעבר למסלולו של נפטון; האם הם לא נלכדו על ידי כוכב־לכת שמאחורי נפטון?

לא היו אלה קווי התקפה מבטיחים במיוחד – אי־ההתאמות המסלוליות הזעירות של אוראנוס, אי־ההתאמות המעורפלות מאוד במסלולו של נפטון, ואי־הבהירות באשר לאַפְּהֶליונים של כוכבי־השביט – אך זה היה צריך להספיק. בסביבות שנת 1900 החלו האסטרונומים להעלות השערות בדבר מסלולו האפשרי של כוכב־לכת עֵבֶר־נפטוני.

ההשפעה הגרביטציונית של כוכב לכת כזה על אוראנוס ונפטון היתה מתאימה בצורה הטובה ביותר לתצפיות, לו מקור ההשפעה חג סביב השמש במהירות מסויימת, שניתן היה לחשבה. המהירות קובעת באופן אוטומטי את מרחקו של כוכב־הלכת מן השמש, אם המרחק ידוע, אפשר לחשב את מסת כוכב־הלכת הדרושה כדי לגרום לאותה השפעה על אוראנוס ונפטון. ואז, אם שום מסלול מעגלי לא יתאים לעובדות, אפשר יהיה לתאר מסלול אליפטי שמישורו נטוי במידה מסויימת, כך שמרחק כוכב־הלכת מאוראנוס ונפטון ישתנה במידה ניכרת מקצה אחד של מסלולו למשנהו.

הנתונים שבהם היה על האסטרונומים להתחיל את מלאכתם, היו כה מעטים, מעורפלים, או בלתי וודאיים, עד כי פתרונות שונים בהרבה זה מזה היו אפשריים כמעט באותה מידה. אסטרונום אחד שיער שכוכב־הלכת התשיעי הינו גדול עוד יותר מצדק, ושמרחקו מהשמש הוא 15,000 מיליון קילומטר, או פי שלוש ממרחקו של נפטון. אחרים דיברו על שניים או אף שלושה כוכבי־לכת עֵבֶר־נפטוניים בתחום שבין 6,000 מיליון ו־15,000 מיליון קילומטר מהשמש.

מכל מקום, שני החישובים הזהירים ביותר בוצעו על ידי האסטרונומים פרסיבל לוֹוֶל וויליאם הנרי פיקרינג. שניהם ילידי בוסטון – לוֹוֶל נולד ב־13 למרץ, 1855 (ביום השנה ה־74 לגילויו של אוראנוס), ופיקרינג ב־15 לפברואר, 1858.

במובן מסויים הם היו יריבים. לוֹוֶל היה חסיד גדול של תעלות־המאדים, אך נשאר במיעוט בקרב אסטרונומים מקצועיים בנושא זה. רק צופים מעטים אחרים יכלו לראות את התעלות (אשר ככל הנראה כיום אינן אלא אשליה אופטית), מלבד מקרים נדירים ובאופן בלתי ברור, ואיש לא הצליח לראותן באופן כל כך ברור ומפורט כפי שראן לוֹוֶל.

פיקרינג היה מנהיגה של קבוצת מתנגדי־התעלות. הוא היה חרוץ כמעט כמו לוֹוֶל בחקירת המאדים, ואף כי גם הוא דיווח על קווים ישרים, הם היו מעטים ומשתנים, ולא דמו כלל לתאוריו של לוֹוֶל. (עם זאת, היו גם לפיקרינג חולשות משלו. על סמך מחקרי־הירח המפורטים שלו, היה משוכנע שקיימים שם חיים, וזה היה כמובן, מדהים יותר מתעלות על המאדים).

כעת, בעשור הראשון של המאה העשרים החלה יריבות חדשה בין שני הבוסטונים, שכן כל אחד מהם חיפש את כוכב־הלכת החדש שמעבר לנפטון. לוֹוֶל, בעשותו כמיטב יכולתו להסבר האנומַליות במסלולי אוראנוס ונפטון, שקע בחישובים עצומים והגיע למסקנה בדבר כוכב־לכת בעל מסלול קצת אליפטי וקצת נטוי. הוא העריך שמרחקו מהשמש ינוע בין 5,100 מיליון קילומטר בפֶּרִיהֶליוֹן לבין 7,700 מיליון קילומטר באַפְּהֶלְיון. מסלולו של פיקרינג שהתקבל בעזרת פחות חישובים ויותר אינטואיציה, היה מרוחק בהרבה מהשמש מזה של לוֹוֶל.

על סמך המסלולים המשוערים, יכול היה כל אחד מהאסטרונומים לחזות את מקומו המקורב של כוכב־הלכת העֵבר־נפטוני ברגע מסויים. להלכה, היה צריך רק לסרוק את השמיים באזור המתאים ולאתר את הפלנטה – אך זה לא היה קל כל־כך.

אפשר היה, להלכה, להביט בכל כוכב באותו אזור, לרשום את מיקומו, ולבדוק אם הוא מופיע על מפת־כוכבים. אם לא, הרי שהוא נדד לו ממקום אחר, ולפיכך זהו כוכב־לכת. שיטה זו פעלה במקרה של נפטון, אך עבור כוכב־הלכת החדש, העמום בהרבה, היה צורך לבדוק כוכבים רבים מדי. למרות שבידי האסטרונומים במאה העשרים כבר היו אמצעי צילום, שבעזרתם ניתן היה לצלם את כוכבי השמיים ולחקור את התמונות בזמנם הפנוי, מה שלא היה עדיין באפשרותם של מגלי נפטון ב־1846, לא היתה השיטה מעשית.

לוֹוֶל, בעבדו במצפה לוֹוֶל אותו בנה באוויר המדברי הצלול של פלגסטף שבאריזונה, נקט בשיטה אחרת. הוא צילם קטע של שמיים בסביבה שבה עשוי היה כוכב־הלכת להימצא, ואחר כך, כעבור שלושה ימים צילם צילום נוסף. במשך שלושה ימים, אפילו תנועתו האיטית של כוכב־לכת מרוחק כזה היתה צריכה לתת את אותותיה.

ואז כשבידו שני התצלומים היה עליו להשוות את המוני הכוכבים שבאחד להמוני הכוכבים שבשני, במאמץ איטי ומייגע כדי לראות אם אחד מהם שינה את מיקומו. הוא עשה זאת שוב ושוב במשך כאחת־עשרה שנים, כשהוא גוחן על תצלומיו עד אין־קץ, מתבונן בהם דרך זכוכית מגדלת, בוחן את הנקודות הזעירות ומשווה אותן.

שוב ושוב היה לוֹוֶל מגלה שינוי כלשהו בתמונות. בכל פעם כזאת הלם ליבו בקרבו, אך בכל פעם היתה התזוזה גדולה מדי, והסתבר שזהו אסטרואיד. ככל שנוספו תצפיות על נפטון והצטבר ידע נוסף על סטיותיו המסלוליות, חזר לוֹוֶל וחישב את מסלולו המשוער של כוכב־הלכת החדש, והעתיק במקצת את מוקד מאמצי החיפוש. כאשר היה עליו להעדר מהמעבדה, המשיכו עוזריו במחקר, בעודו מתכתב עימם בהתמדה. עם שובו, היה עובר ובודק שוב את כל תצלומיהם.

הוא התיש את עצמו, איבד בהדרגה הן ממשקלו והן את שווי־משקלו הנפשי, ולבסוף נפטר משבץ ב־12 לנובמבר 1916, בגיל צעיר יחסית – 61.

מאמציו של פיקרינג לא היו כה עזים ומרוכזים כשל לוֹוֶל, אך הם הגיעו לשיא בשנים שאחרי מותו של לוֹוֶל. במצפה מונט־וילסון שבקליפורניה המשיך אסטרונום צעיר בשם מילטון לה־סאל הומאסון לחפש את כוכב־הלכת התשיעי בשיטתו של לוֹוֶל, כשהוא משתמש בנתונים של פיקרינג.

גם הומאסון לא הצליח, אך הוא לא המשיך בזה זמן רב מדי. כשלונו של לוֹוֶל ייאש אנשים רבים וכעבור זמן מה החליט הומאסון שהכוכב איננו שם, ושיילך לעזאזל. כעבור שנים, כשבחן שוב את תצלומיו, התברר לו שהוא צילם את כוכב־הלכת החדש פעמיים. פעם אחת העלים אותו כוכב־שבת קרוב, בהיר יותר. בפעם השניה נפלה השתקפותו בדיוק על מקום פגום בלוח־הצילום.

שובר־לב, אך הרי לא משלמים בעד שברון־לב.

אדם אחד שלא וויתר היה פרסיבל לוֹוֶל. אמנם הוא עצמו מת, אך כספו היה חי וקיים. הוא השאיר אחריו קרן־נאמנות למען המחקר למציאת כוכב־הלכת העבר־נפטוני, ועשר שנים אחרי מותו הוסיף אחיו, אבוט לורנס לוֹוֶל (שהיה נשיא אוניברסיטת הרוורד במשך 25 שנים), סכום נוסף לקרן.

בשנת 1929 איפשר הכסף לרכוש טלסקופ חדש למצפה לוֹוֶל, טלסקופ שניחן בשדה רחב מאד ויכול היה לצלם בחדות את כל הכוכבים על פני שטח כיפת־שמיים הגדול במידה ניכרת ממה שהיה אפשרי קודם לכן. תוך שימוש בזמן חשיפה של שעה אחת ניתן היה לצלם גם כוכבים בעלי אור קלוש מאוד, אפילו יותר מכוכב־הלכת המשוער.

מלבד הטלסקופ נוסף גם אסטרונום צעיר ושמו קלייד וויליאם טומבאו, שנולד באילינוי, 1906, ומשפחתו היתה עניה מכדי לשלחו ללמוד במכללה. למרות זאת, התעניינותו באסטרונומיה היתה רבה עד כדי כך שבנה במו ידיו טלסקופ עם עדשות בקוטר 23 ס“מ, כשהוא מנצל לשם כך כל מיני גרוטאות מהחווה של אביו. בעזרת טלסקופ־תוצרת־בית זה התבונן במאדים ביסודיות, ראה את התעלות, ושלח דו”ח על נסיונו בבניית הטלסקופ ועל תצפיותיו לווסטן מלווין סליפר, שהיה אז מנהל מצפה לוֹוֶל. טומבאו סבר שהמצפה יגלה עניין בכל דבר הקשור בתעלות. התרשמותו של סליפר מהצעיר הספיקה כדי להציע לו משרה, וטומאבו קיבל אותה בשמחה.

טומאבו, שהיה עדיין בשנות העשרים המוקדמות שלו, צעיר, נמרץ ומלא התלהבות, ישב על מדוכת הבעייה שכה העסיקה אל לוֹוֶל, והמשיך בחיפוש אחר כוכב־הלכת החדש. הוא החל לצלם את שדות־הכוכבים במערכות ארייס, טאורוס וג’מיני – האזור שבו עשוי היה כוכב־הלכת להימצא על פי חישוביו של לוֹוֶל. בכל תצלום הופיעו אלפים רבים של כוכבים.

המשימה היתה עלולה להימשך ללא תוצאות ולהתגלות כמשימה בלתי אפשרית, אילמלא התפתחות טכנית נוספת. לטומבאו היה מכשיר שכונה בשם ‘משווה־הבזק’.

המכשיר יכול היה להטיל אור דרך תצלום אחד שצולם ביום מסויים, ואחר כך דרך תצלום שני שצולם כעבור מספר ימים, לסרוגין ובמהירות רבה. התצלומים כוונו כך שהכוכבים על פני כל אחד מהם היו ממוקדים באותו מצב אלה ביחס לאלה, כך שהיו אמורים להקרין אותה תמונה בדיוק. הבזקי האור היו כה מהירים עד שהעין לא הבחינה בהם כלל, אלא ראתה תמונה קבועה ואחידה.

האסטרונום העקשן קלייד טומבאו בוחן תצלומי כוכבים ב’משווה ההבזק'. בשנים 1929–1945 בילה 7000 שעות ובחן בערך 90 מיליון כוכבים.

אבל אילו היה נוכח בתצלומים עצם פלנטרי, הרי שאותו עצם היה חייב לשנות את מקומו במשך התקופה שבין זמני הצילום של שתי התמונות, ו’משווה־ההבזק' היה צריך לגרום לכך שאותו עצם ייראה במקום אחד ומייד אחר כך במקום שני, לסרוגין. כך היה כוכב־הלכת צריך לנצנץ במהירות בעוד שכל סביבתו הינה חסרת תנועה.

כעת לא היה עוד הכרח להשוות את כל אלפי הכוכבים שבתצלום האחד עם כל אחד מהאלפים שבתצלום השני. כל מה שנדרש היה לבחון כל חלק של התצלום כדי לתפוס את מראהו של אותה תזוזה מנצנצת, ולוודא שהתזוזה קטנה מלהיות תוצאתו של אסטרואיד.

טומבאו החל את חיפושיו בסתיו של 1929, ובפברואר 1930 עבד על תחום הביניים שבין טאורוס וג’מיני. כאן היו הכוכבים צפופים במיוחד, והוא מצא עצמו נאבק בתצלומים בודדים שהכילו לא פחות מ־400,000 כוכבים. באותו זמן חש עצמו אומלל למדי, ולכן החליט באופן שרירותי, סתם כדי לנוח קצת, לעבור לקצה השני של ג’מיני, לאזור שבו הכוכבים היו פחות צפופים ובכל תצלום הופיעו רק כ־50,000 מהם.

ואז, בשעה 4 אחה"צ, קלט את הנצנוץ. היה זה עצם חיוור מאוד והתזוזה היתה כ־3.5 מילימטרים בלבד. זה לא יכול היה להיות אסטרואיד. זה היה חייב להיות כוכב־הלכת שמאחורי נפטון. הוא הסתכל בתצלומים קודמים כדי לנסות ולאתר ‘כוכב’ שנע במסלול מתאים. מכיוון שידע כבר היכן להסתכל, לא היתה לו בעייה לגלותו.

מאז המשיך לצפות באותו עצם מדי יום, וכל יום הוכיחה תנועת העצם שזהו כוכב־הלכת המבוקש. על גילוי כוכב־הלכת התשיעי הוכרז רשמית ב־13 למאי 1930, שהיה יום השנה ה־149 לגילוי אוראנוס, ויום השנה ה־75 להולדתו של לוֹוֶל.

הועלו הצעות להעניק לכוכב־הלכת החדש את השם לוֹוֶל, אך הדבר לא נשקל ברצינות. היה צריך למצוא שם מיתולוגי, ולבסוף אומַץ השם פלוטו.

היה זה שם מתאים, מכיוון שכוכב־הלכת החדש, המרוחק מהשמש יותר מכל קודמיו, היה מרוחק מספיק באפלת החלל כדי להיקרא על שמו של אל מעמקי השאול האפלים. בנוסף לכך, שתי האותיות הראשונות של השם היו ראשי תיבות שמו של פריסבל לוֹוֶל, ואל תחשבו שאלה שהציעו את השם לא היו מודעים לכך.

די עצוב לחשוב על כך, שלו זכה פריסבל לוֹוֶל להגיע לגיל 75, יכול היה להיות עד לתגלית. פיקרינג, שנפטר ב־1938, אכן זכה לכך.

עם זאת, במובן מסויים היתה התגלית בבחינת מזל טהור. מסלולו של פלוטו היה שונה במידה רבה מהמסלול שחישב לוֹוֶל. המסלול היה נטוי ואליפטי במידה ניכרת יותר מכפי ששיער לוֹוֶל. יתר על כן, מסלולו של פלוטו היה קרוב יותר אל השמש מכפי שסבר לוֹוֶל. באַפְּהֶליוֹן המרחק היה 7,400 מיליון קילומטר מהשמש, ובפֶּרִיהֶלְיון היה המרחק רק 4,400 קילומטר מהשמש. לאמיתו של דבר, בהימצאו בפֶריהליון נמצא פלוטו קצת קרוב יותר אל השמש מנקודה כלשהי על מסלולו של נפטון. (אולם מסלולו נטוי במרחב כך שאפילו כשנראה כאילו הוא חותך את מסלולו של נפטון, למעשה הוא עושה זאת בהימצאו כ־1,400 מיליון קילומטרים בכיוון המימד השלישי.) בעוד לוֹוֶל חזה שכוכב־הלכת התשיעי יחוג סיבוב אחד סביב השמש במשך 282 שנים (זמנו של פיקרינג היה 373 שנים), היתה תקופת ההקפה האמיתית של פלוטו 248 שנים.

שני קטעי־התצלומים ההיסטוריים שהוכיחו את קיומו של פלוטו, החץ מורה על כוכב הלכת

התמזל המזל ופלוטו נמצא בדיוק בקטע מסלולו שהיה קרוב יחסית למיקום שחושב על ידי לוֹוֶל. אילו נמצא בחלק אחר של מסלולו, היה נמצא רחוק כל כך מנקודת החישוב עד שכל חיפוש בנוסח אלה של לוֹוֶל, הומאסון וטומבאו לא היה מוכתר בהצלחה.

כך או כך, אפשר להתעלם מאי־ההתאמה בין המציאות לחישוב, בהתחשב באי־הוודאות של הנתונים שעליהם התבסס לוֹוֶל. מה שחשוב בהרבה היתה העובדה שפלוטו היה כה עמום. עוצמת אורו היתה נמוכה לפחות בשני סדרי גודל מכפי שהיתה אמורה להיות, ולא נראתה כל דיסקה. אפשר היה להסביר זאת רק על ידי ההנחה שהוא קטן בהרבה מיתר כוכבי־הלכת החיצוניים. הסתבר שהוא לא רק קטן יותר מהענקים הגדולים צדק ושבתאי, אלא קטן אף מהענקים הבינוניים אוראנוס ונפטון.

למעשה, ככל שנחקר ביתר יסודיות, כך נראה פלוטו קטן יותר. במשך תקופה מסויימת נחשב לבעל מסה דומה לזו של הארץ, אך בשנים האחרונות הצטברו נתונים נוספים המראים שמסתו אינה עולה על זו של המאדים, הווה אומר כעשירית ממסת הארץ.

בתחילת שנת 1976 אישרו האנליזות הספקטרוסקופיות של אורו את מה ששיערו כבר קודם – שפלוטו מרוחק דיו מהשמש, ועל כן קר עד כדי כך שמצוי על פניו מעטה מתאן קפוא. אך מתאן קפוא רק בטמפרטורות הנמוכות מכ־50°¹ (טמפרטורה מוחלטת). כדי שפניו של כוכב־לכת יהיו קרים עד כדי כך, הכוכב חייב לא רק להיות מרוחק מאוד מהשמש, אלא עליו להיות קטן דיו כדי לא לפתח חום פנימי רב מדי. יש אסטרונומים התוהים כעת שמא מסתו של פלוטו אינה עולה על זו של הירח, או 1/80 ממסת הארץ.

תהא מסתו אשר תהיה, כמעט בטוח שפלוטו הינו קטן מכדי ללכוד כוכבי־שביט כלשהם, או כדי שתהיה לו השפעה משמעותית על תנועותיהם המסלוליות של אוראנוס או נפטון. כל אותן הסטיות המסלוליות שעליהם התבססו חישובי מיקומו של כוכב הלכת החדש, אין להן דבר וחצי דבר עם פלוטו. גילויו של פלוטו אינו אלא תוצר לוואי מקרי של החיפוש אחר כוכב־לכת עֵבֶר־נפטוני, בדומה לגילוי אמריקה על ידי קולומבוס – בשעה שפניו היו מועדות למעשה אל אסיה.

אך פרושו של הדבר הוא שאותו כוכב לכת עֵבֶר־נפטוני (או מוטב לכנותו כוכב־לכת עֵבֶר־פלוטוני), האחראי לסטיות המסלוליות, מוכרח להימצא שם באיזשהו מקום. קרוב לוודאי שהוא מרוחק יותר מפלוטו, ובוודאי מסיבי בהרבה. ייתכן שהוא גדול עד כדי כך, שלמרות המרחק הרב אינו עמום יותר מפלוטו, ועל כן ניתן לגילוי בלא יותר קשיים – אך יש לי הרגשה שפשוט איש אינו מחפש אותו.

מילא, אנחנו יכולים לחכות. נפטון נתגלה 65 שנים אחרי אוראנוס, ופלוטו נתגלה 84 שנים אחרי נפטון. אם נניח פרק זמן סביר של 100 שנה עד לגילוי כוכב הלכת העבר־פלוטוני, הרי שהדבר מביא אותנו אל שנת 2030.

עד אז, בהנחה שהציוויליזציה שלנו תמשיך להתקיים, יהיה לנו כבר טלסקופ־חלל גדול במסלול סביב הארץ, או על פני הירח, שבו נוכל לערוך תצפיות בלי הפרעת מעטה האטמוספרה. בנוסף לכך, בעזרת שיטות מחשבים מתקדמות אפשר יהיה לסרוק את השמים בעזרת הטלסקופ ולחפש את הנצנוץ ללא עבודת־אדם, ולעשות במשך חודשים את מה שהיה מצריך מאות שנים בשיטות ובציוד שהיה לאסטרונומים בימיו של טומבאו.

ואז אפשר יהיה לגלות את כוכב הלכת העשירי.

למעשה, כשיגיע הזמן ונוכל להקים תחנות־חלל אסטרונומיות בשולי מערכת השמש, ייתכן ונגלה כמה וכמה כוכבי־לכת עֵבֶר־פלוטוניים, ומערכת השמש תגיע למימדים הכבירים שבוודאי יש לה.