אתה מהופנט. המציאות הסובבת אותן אינה אלא אשלייה. לעולם לא תתעורר ותבין את סיבת התנהגויותיך הלא הגיוניות – צייתנות, כניעה ומוסכמות אחרות.
אולם גיבור סיפורנו התעורר.
בסיום ההופעה אמר המהפנט למהופנטים: “התעוררו!”
משהו בלתי רגיל אירע.
אחד מהמהופנטים אכן התעורר לחלוטין. דבר כזה לא אירע אף פעם קודם לכן. שמו היה ג’ורג' נאדה והוא מיצמץ בעיניו מול ים הפרצופים באולם, בלא להיות מודע לדבר כלשהו שאינו כשורה. ואז שם ליבו לפרצופים האל־אנושיים הזרועים פה ושם בין הקהל, פרצופים של המהממים. הם היו שם כל הזמן, כמובן, אלא שרק ג’ורג' היה ער באמת ובתמים, וכך רק ג’ורג' היה מסוגל לעמוד על טבעם האמיתי. בהבזק אחד הבין הכל, לרבות העובדה שאם יפגין סימן חיצוני כלשהו, יפקדו עליו המהממים לחזור תיכף ומיד למצבו הקודם, והוא יציית להם.
הוא עזב את האולם, מפלס את דרכו החוצה אל הלילה המואר בניאון, נמנע בקפדנות מלהראות סימן כלשהו לכך שראה את הבשר הירוק והמחוספס או את העינים הצהובות הרבות של שליטי כדור הארץ. אחד מהם שאל אותו, “אפשר לקבל אש, חבר?” ג’ורג' נתן לו אש והמשיך ללכת.
מדי פעם ראה ג’ורג' לאורך הרחוב לוחות מודעות ובהם תמונות של ראשיהם מרובי־העינים של המהממים ומתחתיהם מודפסות פקודות מפקודות שונות, כמו למשל: “לעבוד שמונה שעות, להשתעשע שמונה שעות, לישון שמונה שעות” ו“הינשאו והולידו ילדים.” מכשיר טלויזיה בחלון הראוה של אחת החנויות משך את עינו של ג’ורג' והוא הספיק להסב את ראשו הצידה בדיוק בזמן. כאשר לא היה מבטו מופנה אל המהמם המודיע על המסך, יכול היה לסרב להוראה שלו “נא השארו עימנו בגל זה.”
ג’ורג' חי לבדו בדירה קטנה, ומיד כשהגיע הביתה, ניתק את מכשיר הטלויזיה. אך הוא המשיך לשמוע את קולות מקלטי הטלויזיה של שכניו לבנין. רוב הקולות היו אנושיים, אך מדי פעם בפעם יכול היה לשמוע את קירקוריהם השחצניים של היצורים הזרים. “צייתו להוראות הממשלה,” אמר קירקור אחד. “אנו הממשלה,” אמר אחר. “אנו ידידיכם ואתם תהיו מוכנים לעשות כל דבר למען ידיד, האין זאת?”
“צייתו!”
“'עיבדו!”
לפתע צילצל הטלפון.
ג’ורג' הרים את השפופרת. זה היה אחד המהממים.
“הלו,” הוא קירקר, “כאן האחראי עליך, מפקח המשטרה רובינסון. אתה אדם זקן, ג’ורג' נאדה. מחר בשעה שמונה בבוקר, ליבך יפסיק לפעום. חזור אחרי.”
“אני אדם זקן,” אמר ג’ורג'. “מחר בשמונה בבוקר, ליבי יפסיק לפעום.”
האחראי הוריד את השפופרת.
“לא, הוא לא יפסיק,” לחש ג’ורג‘. הוא תמה מדוע רצו במותו? הייתכן שהם חשדו בו שהוא ער? ייתכן. ייתכן שמישהו הבחין בו, שם לב לכך שאין הוא מגיב כמו כל היתר. אם ג’ורג’ ישאר בחיים דקה אחת אחרי שמונה בבוקר למחרת, הם יֵדעו לבטח.
“אין טעם לשבת כאן ולחכות לסוף,” הירהר.
הוא חזר ויצא לשוטט בחוץ. נראה היה כי ללוחות המודעות, מכשירי הטלויזיה, והפקודות, שהופנו לעברו מדי פעם על ידי היצורים הזרים שבין העוברים ושבים, לא היתה אותה שליטה מוחלטת עליו, על אף שהוא חש עדיין בנטיה חזקה לציית, לראות את הדברים באותו האופן שהשליטים רצו שיראה. הוא חלף על פני סמטה ונעצר. אחד היצורים הזרים עמד שם בודד, משתין על הקיר. ג’ורג' התקדם לעברו.
“לך מכאן,” נהם לעברו היצור, מכוון אל ג’ורג' את עיניו הקטלניות.
ג’ורג' חש כיצד הולכת ונשמטת אחיזתו במודעות החדשה שרכש לו; לרגע אחד התמסמס ראשו של הזוחל שמולו ולבש דמות של שתיין זקן וחביב. כמובן שהשתיין הזה יהיה חביב. ג’ורג' הרים לבֵנה והנחיתה בכל כוחו על ראשו של השתיין. לרגע הטשטשה הדמות ואז התחיל הדם הכחול־ירוק זב מפרצופו של הזוחל והלטאה נפלה, מתפתלת ומתעוותת. כעבור רגע היא מתה.
ג’ורג' גרר את הגופה אל בין הצללים וערך עליה חיפוש. בכיס מעילה הוא מצא מכשיר אלחוט קטן ובכיס אחר סכין ומזלג בעלי עיצוב מוזר. מכשיר האלחוט הזעיר פלט דברים בלשון בלתי מובנת. ג’ורג' הניח אותו ליד הגופה, אך לקח עימו את כלי האוכל.
“אין לי שום אפשרות להימלט,” הרהר ג’ורג', “אז מדוע להלחם בהם?”
אך ייתכן שהוא יכול בכל זאת להימלט.
מה יקרה אם יצליח להעיר אחרים? כדאי לנסות זאת. הוא הלך ברגל לאורך מספר רחובות עד לדירתה של ידידתו, ליל, ונקש על דלתה. היא פתחה את הדלת כשהיא לבושה בחלוק השינה שלה.
“אני רוצה שתתעוררי,” אמר.
“אני ערה,” אמרה. “היכנס.”
הוא נכנס. מכשיר הטלויזיה פעל והוא ניתק אותו.
“לא,” אמר. “אני מתכוון לכך שתתעוררי באמת.” היא הביטה בו בחוסר הבנה ולכן הוא הקיש באצבעותיו מול עיניה וצעק, “התעוררי! השליטים מצווים עליך להתעורר!”
“השתגעת, ג’ורג'?” שאלה בחשדנות. “אתה מתנהג באופן מוזר.” הוא סטר לה. “תפסיק עם זה!” צעקה לעברו. “מה, לעזאזל, אתה עושה?”
“כלום,” אמר ג’ורג', מובס. “אני סתם מתבדח.”
“להכניס סטירות זה לא בדיוק להתבדח!” צעקה.
נשמעה נקישה בדלת.
ג’ורג' פתח אותה.
זה היה אחד מהשליטים.
“האינכם מסוגלים לשמור על הרעש כך שעוצמתו לא תעלה על זו של רעש עמום?” שאלה הלטאה.
העיניים והבשר המחוספסים דהו קמעה וג’ורג' ראה את דמותו המהבהבת של אדם שמן בגיל העמידה, לבוש בגופיה. כאשר שיסף ג’ורג' את גרונו בסכין שמצא הוא היה עדיין אדם, אך הוא הפך ללטאה, עוד לפני שנפל על הרצפה. הוא משך אותה אל תוך הדירה ובעט בדלת על מנת שתיסגר.
“מה את רואה כאן?” הוא שאל את ליל, כשהוא מצביע לעבר הלטאה מרובת העינים השוכבת על הרצפה.
“מר… מר קוניי,” לחשה ועיניה מתרחבות באימה. “אתה הרגת אותו. כאילו היה סמרטוט.”
“אל תצרחי,” הזהיר אותה ג’ורג' כשהוא מתקדם לעברה.
“אני לא אצרח, ג’ורג‘. אני נשבעת שלא, אבל בבקשה, בבקשה ג’ורג’, תוריד את הסכין.” היא נסוגה ונסוגה, עד אשר עצמות כתפיה נגעו בקיר.
ג’ורג' נוכח לדעת שהעניין אבוד.
“אני עומד לקשור אותך,” אמר ג’ורג'. “רק אמרי לי קודם באיזה חדר גר מר קוניי.”
“הדלת הראשונה מצד שמאל לכיוון המדרגות.” אמרה. “ג’ורג‘… ג’ורג’ אל תענה אותי. אם אתה רוצה להרוג אותי, תעשה את זה מהר. רק אל תענה אותי, בבקשה, ג’ורג'.”
הוא כבל אותה בסדיני המיטה וסתם את פיה, ואז ערך חיפוש על גופת המהמם. הוא מצא עוד אחד מאותם מכשירי אלחוט שדיברו בשפה בלתי מובנת וכן עוד סט של כלי אוכל. זה הכל.
ג’ורג' יצא לדירה הסמוכה.
כשנקש על הדלת ענה לו אחד מהיצורים דמויי הנחש, “מי זה?”
“ידיד של מר קוניי. אני רוצה לראות אותו,” ענה ג’ורג'.
“הוא יצא לרגע, אבל הוא תיכף חוזר.” הדלת נפתחה קמעה וארבע עיניים צהובות הביטו החוצה. “אתה רוצה להיכנס ולחכות?”
“אוקיי,” אמר ג’ורג' בלא להביט לעבר הנחש.
“אתה לבד כאן?” שאל, כאשר הנחש סגר את הדלת וגבו מופנה אל ג’ורג'.
“כן, למה?”
הוא שיסף את צואר הנחש מאחור ואחר כך ערך חיפוש בדירה.
הוא מצא עצמות וגולגלות אדם ויד אכולה־למחצה.
הוא מצא מיכלים בהם צפים ניתחי שומן גדולים. “הילדים.” הירהר והרג את כולם.
הוא מצא שם גם אקדחים מסוג שלא ראה לפני כן. הוא פלט בטעות כדור מאחד מהם, אך למרבה המזל האקדח לא הקים רעש. נראה היה שהוא יורה חיצי רעל קטנים.
הוא תחב לכיסו את האקדח וקופסות חיצים רבות ככל שיכול, וחזר לדירתה של ליל. למראהו התפתלה ליל באימה חסרת ישע.
“הירגעי, מותק.” אמר לה, תוך שהוא מחטט בארנקה. “אני רוצה רק לשאול את מפתחות מכוניתך.”
הוא נטל את המפתחות וירד במדרגות אל הרחוב.
המכונית חנתה באותו אזור בו נהגה להחנותה תמיד. הוא נכנס לתוכה, התניעה, והחל לנסוע בלא שיהיה לנגד עיניו יעד מסוים. הוא נסע שעות, מהרהר, מחפש ביאוש מוצא כלשהו מהסבך. הוא הפעיל את הרדיו במכונית כדי לשמוע קצת מוסיקה, אך כל מה ששמע היה תוכניות חדשות, וכולן עסקו בו. ג’ורג' נאדה, הרוצח המטורף. הקריין היה אחד המהממים, אך קולו נשמע נפחד מעט. מדוע הוא נפחד? מה יכול היה אדם אחד בודד לעשות?
ג’ורג' לא היה מופתע כשראה את המחסום, ולכן פנה לרחוב צדדי לפני שהגיע אליו. לא יהיה לך קל לברוח לכפר, ג’ורג' ידידי, אמר לעצמו.
הם גילו כבר מה הוא עולל שם בדירתה של ליל, כך שקרוב לודאי יחפשו אחר מכוניתה. הוא החנה אותה בסמטה חשוכה ונסע ברכבת התחתית. מסיבה כלשהי, לא היה ברכבת התחתית אף יצור זר. ייתכן שהם היו נעלים מדי מכדי להשתמש באמצעי תחבורה זה, וייתכן שהסיבה היתה פשוט שעת הלילה המאוחרת.
כאשר בסופו של דבר עלה זוחל אחד לרכבת, ג’ורג' ירד ממנה.
הוא עלה לרחוב ונכנס לבאר. אחד המהממים הופיע באותו זמן על גבי מסך הטלויזיה, כשהוא חוזר ואומר ללא לאות, “אנו ידידיכם. אנו ידידיכם. אנו ידידיכם.” הלטאה המטופשת נשמעה מפוחדת. מדוע? מה יכול היה אדם אחד לעשות נגד כולם?
ג’ורג' הזמין בירה ולפתע שם לב לעובדה שלמהמם שעל גבי מסך הטלויזיה אין עליו כל השפעה שהיא. הוא הביט בו שוב והרהר, “כדי לשלוט עלי, הוא חייב להאמין בכוחו לעשות זאת. שמץ של פחד אצל הזוחל, וכח ההיפנוט שלו אובד.”
על המסך הוצג דיוקנו של ג’ורג' והוא הסתגר בתוך תא הטלפון. הוא טילפן לאחראי עליו, מפקח המשטרה. “הלו, רובינסון?” הוא שאל.
“מדבר.”
“זהו ג’ורג' נאדה. מצאתי דרך לעורר את האנשים.”
“מה? ג’ורג', המתן רגע. היכן אתה?” רובינסון נשמע היסטרי כמעט.
ג’ורג' ניתק את השיחה, שילם ועזב את הבאר. הם ינסו, קרוב לודאי, לאתר את מקור השיחה.
הוא עלה על רכבת תחתית אחרת ונסע חזרה העירה.
השחר כבר עלה כאשר נכנס ג’ורג' לבניין שאיכלס בין כתליו את אולפני הטלויזיה הגדולים ביותר בעיר. הוא הביט בטבלת מספרי החדרים ואז עלה במעלית. השוטר בכניסה לאולפנים זיהה אותו. “הי, אתה נאדה,” התנשף.
לג’ורג' לא נעם ביותר לירות בו באקדח החיצים המורעל, אך לא היתה לו ברירה. היה עליו להרוג עוד כמה מהם לפני שעלה בידו להיכנס לאולפנים עצמם, לרבות כל מהנדסי השידור שעבדו באותה משמרת. בחוץ נשמעו שאגות צופרי המשטרה, צעקות נרגשות ורעש רגליים העולות בריצה במדרגות. היצור הזר ישב מול מצלמת הטלויזיה וחזר ואמר ללא לאות: “אנו ידידיכם. אנו ידידיכם.” ולכן לא ראה את ג’ורג' בכניסתו. כאשר ג’ורג' ירה בו באקדח החיצים, הוא פשוט קטע את משפטו באמצע וישב שם, מת. ג’ורג' ניצב מאחוריו ואמר, תוך שהוא מחקה את קירקורו של הזוחל, “התעוררו! התעוררו! ראו אותנו כמו שאנו באמת והירגו אותנו!”
באותו בוקר היה זה קולו של ג’ורג' שנישא על גלי האתר כשהוא מלווה בפרצופו של המהמם, והעיר כולה התעוררה לראשונה מאז ההשתלטות – והמלחמה פרצה.
ג’ורג' לא זכה לראות את הניצחון שנחלו בסופו של דבר בני האדם. הוא נפטר מהתקפת לב בדיוק בשעה שמונה בבוקר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.