בגליון מס' 7 קראנו, מי בהתלהבות ומי בספקנות, על האפשרות של חיי נצח לבני־האדם. אכן, הרעיון אינו חדש, וכבר קנה לו אחיזה בחוגי אנשי־מדע רציניים. המלחמה במחלות הקטלניות השונות ודאי שאינה עיסוק חדש במדע; הוא הדין במאמצים לתיקון נזקים הנובעים מחבלות גופניות. אין להכחיש כי ישנה התקדמות בלתי־פוסקת בשני תחומים אלה. בעשרות השנים האחרונות הפכו גם חקר הזיקנה והמלחמה בה לנושאי מחקר לגיטימיים, וכספים רבים מוקצבים להם. ואכן, מבחינת מדעי הגנטיקה, הגירונטולוגיה, הפאתולוגיה, הכירורגיה וכיוצא בהן, אין אולי סיבה עקרונית לכך, שלא נוכל להתגבר כליל על המוות ביום מן הימים. אך ישנו, לדאבון־לב כולנו, מדע אחר, הסותם את הגולל על רעיון זה ללא שום אפשרות של ערעור, וגוזר כי עלינו לוותר עליו לחלוטין! חיים ארוכים – כן; אלמוות – לא.

מפח־הנפש הכרוך בכך גדול שבעתיים, משום שההכרח לוותר על חיי נצח אינו קשור כלל בשאלה, אם הדבר הוא אפשרי או לאו. גם אם יתברר שהמדע מסוגל להתגבר על בעיות הזיקנה, המחלות, נזקי תאונות וכדומה – גם אז נצטרך להחליט, מרצוננו החפשי – אם גם בלב כבד – שאנו מוותרים על חיי אלמוות.

יתכן שחיי נצח הופכים להיות מעמסה בלתי־נסבלת לאחר כמה מאות שנים מחמת העייפות הנפשית, השיעמום, תחושת התיפלות והשובע הרוחני (ואכן, נכתבו כבר בנושא זה כמה סיפורי מד"ב משכנעים ביותר) – אך לא לזה כוונתי הפעם. גם אם לא נרצה למות, יהיה עלינו להחליט למות. המוות אינו מעין מוצר־לוואי של הטבע, תוצאת־אגב של אמצאת החיים. החיים מחייבים מוות מעצם טבעם ותכנונם, וזאת לא רק משום שבעלי־החיים ניזונים זה מזה, אלא מסיבה עמוקה הרבה יותר.

חיי אלמוות לפרטים של מין כלשהו, פירושם מוות, או לפחות קיפאון של המין כולו! זוהי שרשרת של סיבה ומסובב, שאין מנוס ממנה: המין חי – חיים שיש בהם טעם, תכלית ועתיד – רק כל עוד הוא מתפתח; התפתחות המין תלויה ומותנית בילודה; באין מוות תיפסק, במוקדם או במאוחר, גם הילודה. זהו הגיון פשוט, הנראה פשטני, אך אין מפלט ממנו. המדע הגוזר כך הוא תורת האבולוציה.

הבה נבחן את חוליותיה של שרשרת זו אחת לאחת, ונתחיל באחרונה.

ברור שאם בני־האדם לא ימותו, יהיה הכרח, במוקדם או במאוחר, להגביל את שעור הילודה. בקצב רבייה של שני ילדים בכל דור לכל זוג הורים, יוכפל מספרם של בני האדם בכל דור ודור! בעשרה דורות יגדל המספר פי אלף, ותוך עשרים דורות – פי מיליון. אילו לא היה מוות, היה זוג אחד – אדם וחווה – מגיע לאוכלוסיה של כדור־הארץ כיום (כ־5 מיליארד נפש), תוך 32 דורות בלבד! אם נניח שבתחילת תהליך זה מונה אוכלוסיית כדור הארץ רק מיליארד אחד, הרי כעבור 20 דורות היא תמנה כבר מיליון מיליארדים!

מהר מאד תגיע אוכלוסיית כדור הארץ לרוויה מלאה. גם אם נאכלס את יבשת הציר הדרומי, ואת המדבריות, ההרים וכל האוקיינוסים; גם אם נמצא מקורות בלתי־נדלים של אנרגיה, מזון וחמרי־גלם – גם אז יגיע באחד הימים רגע, שבו לא יהיה יותר מקום על כדור־הארץ. נניח שאותו רגע יקרה רק כעבור 20 דורות, כשכדור הארץ מונה מיליון מיליארדים נפש.

ומה בכך? תאמרו. נצא ונייסד מושבות על פני כוכבי הלכת האחרים!

יפה. נניח שנוכל לארגן הגירה בין־פלאנטרית של מיליארדי אנשים בכל דור; צי עצום של חלליות ענק יעסוק ללא הרף בהובלת בני־אדם לפלאנטות רחוקות יותר ויותר. מה יקרה אז? תוך מספר קטן של דורות נאכלס עד לרוויה את כל כוכבי הלכת שבהישג־יד – הן של מערכת השמש והן של כוכבי־שבת אחרים. אם נניח שבמאמצים רבים נצליח למצוא מיליון כוכבי־לכת כדי ליישב בהם, בצפיפות מירבית, מיליון מיליוני מיליארדים של בני־אדם, הרי כבר בדור הבא יוכפל המספר, ונצטרך למצוא עוד מיליון כוכבי לכת!

ברור שהמילה “דור” איננה חייבת להתייחס כמקובל היום, דווקא לתקופה של 25 שנים. בהיותנו בני־אלמוות נוכל להחליט, שכל זוג מעמיד ולדות רק בהגיעו לגיל 50, או 100, או כל גיל אחר שייקבע. אולם שינוי אורך הזמן הנקרא דור אינו משנה במאומה את החשבון דלעיל. קצב הרבייה אמנם יואט יחסית, אך לגבי בני־אלמוות אין לכך משמעות. התהליך כולו יישאר בלתי־נמנע כמקודם.

בסדר, תאמרו. ובכן נצטרך להסתפק רק בילד אחד לכל זוג, ואולי אף בפחות מזה. ייתכן שרק זוגות נבחרים יורשו להעמיד ולדות. בעצם, יתכן שהרבייה לא תהיה כלל בדרך המקובלת היום, אלא בשיטות אחרות לגמרי שיתאפשרו עם התפתחות מדע הגנטיקה. מכל־מקום, שעור הרבייה יכול להיות קטן מאד, נניח – אחד לאלף או אף פחות מזה.

אכן, מי שאומר כך מתחיל להבין את הבעייה. שעור הילודה חייב אמנם ללכת ולקטון; אך כל הקטנה כזו תועיל רק לזמן מוגבל: בשעור רבייה של אחד לאלף, מספר בני־האדם לא יוכפל בכל דור, אלא בכל 700 דורות בערך. לאחר זמן שוב תתקרב האוכלוסיה לרוויה, ויהיה צורך להקטין עוד יותר את שעור הרבייה, וחוזר חלילה. לאחר כמה שלבים בתהליך זה יהיה ילד יצור יקר־המציאות, ובסופו של דבר ייעלמו הילדים כליל.

לו יהי כן, תאמרו. ובכן – נוותר על הילודה. חיי נצח עדיפים על ההנאה שבגידול ילדים!

על זה אפשר להתווכח; אינני בטוח שכל אדם יסכים עם טענה זו. אך מכל־מקום יש להבין שההולדה איננה רק עניין של מותרות, ואף לא סיפוק של אינסטינקט טבעי גרידא. זהו דבר חיוני שבלעדיו לא תיתכן התפתחותו של המין. ההולדה היא הדרך שבה מתממשים שני הגורמים המאפשרים את התפתחות המין. ביילוד באים לידי ביטוי צרופים חדשים של תכונות תורשתיות הנובעות מן האב והאם, ובנוסף לכך הוא משמש, מפעם לפעם, “שפן־ניסויים” לשינויים שונים בגנים (מוטאציות) הגורמים לתכונות תורשתיות שלא היו קיימות באותו מין עד כה. בלי צאצאים (בין אם המדובר ברבייה טבעית או בטכניקה מלאכותית כלשהי) לא תיתכן התפתחות המין.

המין האנושי יכול להתברך בכך, שבנוסף לכישוריו האינטלקטואליים הוא נתון גם ביכולת בלתי־רגילה של הסתגלות אל תנאי הסביבה. אין הרבה מינים כאלה בטבע, המסוגלים לחיות, ללא מצוקה וגם בלי אמצעים טכנולוגיים מיוחדים – הן בג’ונגלים הטרופיים של אפריקה, אסיה ודרום־אמריקה, והן בערבות הקרח של גרינלנד ואלסקה. כושר הסתגלות זה – שאיפשר לאדם להחזיק מעמד במשך מיליון שנה ויותר, למרות שינויי האקלים הקיצוניים שחלו בכדור הארץ – אינו תכונה של הפרט, אלא של המין כולו, והיא נובעת מעושר התכונות והאפשרויות הגלומות במאגר הגנים שלנו. מספר הצרופים השונים האפשריים מתוך מאגר הגנים של המין הוא כה עצום, עד שברור כי עדיין לא מיצינו אפילו חלק זעיר ממנו – גם אם לא נזדקק למוטאציות חדשות. אך עושר פוטנציאלי זה יילך כולו לטמיון אם נוותר על הרבייה. הרי זה כאילו אמרנו, שבני־האדם החיים כיום הם שיא הישגי המין, כליל השלמות, שאין אחריהם ולא כלום. אנו מוותרים אז מראש על שלל האפשרויות הגלומות באוצר הגנטי שלנו; אנו מוכנים אז להסתפק בגאוני ההווה ובזכרונות על גאוני העבר, תוך זניחה גמורה של כל גאוני הרוח המזומנים לנו בעתיד. במלים אחרות – אנו מוותרים על העתיד למען שימור ההווה.

ייתכן שאם באמת נהיה אי־פעם כלילי השלמות, נוכל להרשות לעצמנו להפסיק להתפתח מבחינה גנטית; אך האם נגיע פעם לשלמות אידיאלית? אם נפסיק את התפתחותנו בשלב מוקדם מדי – היום, או בעוד מיליון שנה – בעוד שמינים אחרים, אי שם ביקום, ממשיכים להתפתח, הרינו גוזרים על עצמנו למעשה גסיסה איטית של המין האנושי. המין, כמו הפרט – בעל־חיים או צמח – כשהוא מפסיק לצמוח ולהתפתח, הריהו מתחיל לנבול.

ייתכן שמבחינה פילוסופית יהיה זה מעשה פשע – מעשה החוטא ל“תכניתו” של הטבע ולמשמעות החיים, ואולי אף לעצם תכליתו של היקום.

אנו מתקדמים לאחרונה בצעדי ענק בכל תחומי המדע; אך ישנן שאלות עתיקות, בתחומים שהם ספק מדע, ספק פילוסופיה וספק דת, שבפתרונן לא התקדמנו אפילו צעד קטן: מה הם, בעצם, החיים? מהי הנפש? מה קורה לנפש כשהחיים כלים? אינני יודע אם אי־פעם נוכל לענות על שאלות אלו; אך ברור כי כל־עוד אין אנו יודעים את התשובה להן, תהיה זו מצידנו פזיזות ילדותית להחליט כי ברצוננו לוותר על המוות.