מאיר סדן הינו איש צבא־קבע ה’שרוף' על מד“ב מזה שנים רבות. דעתו על ספרות המד”ב נחרצת. “בעיני אין ערך רב במיוחד לספרות כלשהיא שאיננה מד”ב," הוא טוען, “אך אין גם ערך לספרות מד”ב אם זו איננה קשורה באופן הדוק למציאות חיינו אנו."

הסיפור ‘המתווך’ נכתב אמנם לפני שנים אחדות, על רקע מציאות מסויימת מאוד (מסעותיו של המתווך ק…), אך נדמה לנו שהוא אקטואלי גם היום.

ככל הידיעות הקשורות בסיכסוך, נפוצה גם זו בכל כוכבי הלכת מיושבי אדם: “מפקיד בכיר בחלליתו של מזכיר המדינה נמסר היום לכתבים, כי הושגה התקדמות מסויימת בפגישתו השניה של המזכיר עם היו”ר צ’יאנג, והוא מביא עמו אגרות אישיות מטעם היו“ר אל הנשיא שרמן ואל הנגוס איסמעיל־סימבה החמישי; כמו כן, הביע הפקיד הבכיר שביעות רצון מאופקת ממהלך השיחות עד עתה, ואופטימיות זהירה לקראת הבאות. כבעבר, טוענים פרשנים מדיניים אחדים כי הפקיד הבכיר המסתורי הוא מזכיר המדינה בכבודו ובעצמו. מזג האויר יהיה מחר…”

למעשה, היה הסיכסוך מורכב ומסובך מכל בעיה אחרת בעברו הדיפלומאטי המפואר של דוקטור קיי. לולא התערבותו, עלולה היתה לפרוץ המלחמה הראשונה בתולדות שביל החלב. מלחמה שבה היו המשתתפים כל בני האדם, על שלושת גזעיהם; מלחמה שהיתה משמידה את תרבויות האדם, הגדולות והמפוארות שבין כל תושביה הנבונים של הגלקסיה. על אף שהעתונות הגאלאקטית אינה מרבה לעסוק בכך, במטרה לצנן את דעת הקהל בכלל ואת דיבורי האדם בפרט, ראוי כי נסקור בקצרה את שורשי הסיכסוך:

האדם הוא הגזע הנבון היחיד בשביל החלב, אשר נושא עדיין בקרבו רגשות לאומניים פרימיטיביים ומנוגדים לכל הגיון קיום בסיסי. לדוגמא, קיים ‘מדע’ בשם אנטרופולוגיה, אשר רק בני־אדם עוסקים בו, וכל מעייניו נתונים לחקר האדם עצמו, על גזעיו. בין תרבויות נבונות אחרות, אין התופעה ידועה כלל, שכן במרבית המקרים תהווה יהירות בלתי נסבלת ורברבנות. בני אדם העוסקים ב’מחקר' זה – לבנים, צהובים ושחורים כאחד, גורסים כי מוצא האדם אחד הוא, ומשותף לכל גזעיו. אך עד 2204 ש"ג (שנה גאלאקטית), טרם הצליחו לזהות את כוכב הלכת האגדי, מולדתם, לפי סברותיהם. העובדות הביולוגיות הפשוטות הן ששלושה מינים דומים אך נפרדים קיימים כיום: האדם הלבן, האדם הצהוב והאדם השחור. על אף הזהויות החיצוניות והפיסיולוגיות הרבות שביניהם, הם אינם מסוגלים להעמיד צאצאים בהרבעות כילאיים, ואינם יכולים לחיות על פני אותם כוכבי הלכת ללא סיועם של אמצעים מלאכותיים. כידוע, חיים האנשים הלבנים על פני כוכבי לכת הסובבים שמשות צהובות, בעוד שהאנשים הצהובים מתקיימים בצורה מיטבית בקרבתן של שמשות אדומות. ואילו השחורים, בשל עמידותם העדיפה בקרינה בתדירות גבוהה, משגשגים סביב שמשות כחולות.

דוגמה מפליאה לשבטיות זו היא הסכם אלדבאראן מ־1746 ש"ג, בו חולקו, בפגישת פסגה בין שליטי שלושת הגזעים, איזורי המחיה עבורם. עצם התופעה שיצורים נבונים ומבוגרים נפגשים כדי לקבוע עובדות שממילא מתקיימות מכח נתונים ביולוגיים יסודיים, היא מגוחכת. על כך כתב הסאטיריקאן הידוע נושיק: “את הגיונו של האדם ניתן לרכוש בצבעים שונים…”

אך נחזור לענייננו, כי הרי אין אנו עוסקים בסאטירה!

הזיק שהצית את הסיכסוך הנוכחי, המאיים על שלום היקום כולו, מקורו בתגלית שגרתית כמעט. ב־2204 ש"ג מצאה משלחת מדעית לבנה שמש צהובה נידחת, אי שם באחת מזרועות שביל החלב. על פני כוכב הלכת השלישי שלה נמצאו שרידי תרבות עתיקה ומפותחת, שנמחתה כנראה במלחמה גרעינית מקומית. החוקרים הלבנים טיהרו חלקים נרחבים בכוכב הלכת (אותו כינו ‘אחת־שתיים־איקס’, מחוסר שם מתאים יותר ומהיותו השלישי מהשמש) משרידי רדיואקטיביות, וחפרו בהריסותיו. חיש מהר פירסמו ממצאיהם, ודיווחו שמצאו את מולדתו של האדם… הלבן, כמובן. אך הפירסום משך בעקבותיו ביקורים של מדענים צהובים ושחורים, וגם הם מצאו שרידים ארכיאולוגיים, שתמכו בטענותיהם ש־X.1.2 מולדתם שלהם הוא!

בכך נפתח הויכוח, שהביא אותנו אל עברי פי המלחמה.

הלבנים טוענים, שהיות והשמש ההיא צהובה, הרי ברור, X.1.2 הוא כוכב לכת שלהם על פי הסכם אלדבאראן, מה גם שממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים זאת בעליל. הפגנות המוניות בכוכבי הלכת הלבנים שאגו: “לבן הוא עליון!”

השחורים מצידם, הידועים באדיקותם הדתית הרבה, פיתחו במהירות מדהימה הסבר מדעי כביכול לטענותיהם. אליבא דחכמי הדת שלהם, גזעם הוא פרי שינוי תורשתי מכוון מצד האדם הלבן, אשר חשק בעבדים ויצר אותם בדמותו, אך בעור שחור. לטענת אותם חכמים, קם הנביא מוחמד האגדי, שהיה כידוע שחור, ושיחרר את אחיו מעבדות לחירות ולהגירה המונית לשמשות הכחולות. ועוד, הוסיפו, הרי הנגוס קיסרנו הוא צאצא הישיר של הנביא! מכח עובדות אלה תבעו את X.1.2 לעצמם, כנכס לאומי בעל משמעות דתית עמוקה, ואיימו במלחמת קודש. המוני שחורים באו לתפילות ציבור בכוכביהם, ובסיומן צווחו: “שחור הוא יפה!”

הצהובים, האמונים על לימוד ההיסטוריה האמיתית, כטענתם, גרסו כי X.1.2 שייך להם, כי נתגלה ללא צל של ספק, שראשון יושבי הראש, מאו טסה־טונג הבלתי נשכח, ישב בו בגלות לאחר שנעצר על ידי הלבנים הריאקציונרים, עוכרי שמו של הנביא מארקס. יתרה מזו, טענו, מאו כתב בשנות גלותו שם את הספר האדום, מורה הדרך הבלעדי לחיים. נחילי צהובים כונסו ספונטאנית בככרות הענק שלהם, נופפו בספריהם האדומים וקראו בקול גדול: “צהוב הוא אדום!”

פני הגולגולת של המלחמה נראו כמחייכים.

דוקטור אנרידאני קיי (‘אנרי היקר’ בפי ידידיו הרבים), הוזמן לתווך בין הצדדים לסיכסוך, בזכות נסיונו העשיר כמדען, כמדינאי וכדיפלומאט. באותו זמן שימש כמזכיר המדינה בכוכב הלכת הבכיר של תרבותו, גזע הייט. בני־ייט התאימו לתכלית זו להפליא, בהיותם דמויי־האדם ביותר מכל בניו הנבונים של שביל החלב, בעלי מוח הגיוני לחלוטין ונטולי רגשות ממש. בפי האדם נקראו הייט ‘ענקים’, בשל גודלם הגופני. דוקטור קיי היה קטן־קומה (כשלושה וחצי מטרים תקניים), אך גדל־נפש; מימיו לא הניח לבעיה בין כוכבית, קשה כאשר תהיה, לייאש אותו. זכורה לטוב במיוחד היתה פעולתו להשכנת שלום, לאחר שחללית פגועה מגאחוניה (שבניה הם, כידוע, זוחלים צמחוניים) נחתה בשגגה על פני כוכב הלכת ירוקת, וצוותה הרעב טרף, מבלי דעת זאת, גן של נבטים צעירים, מבני זן הצמחים הנבונים הגדל שם פרא. אכן, איש מתאים בהחלט לכובד המשימה.

לאחר סיבוב השיחות השלישי קבע פגישת פסגה מכרעת, בשטח מטוהר על פני X.1.2. הוא ונציגי הצדדים, על צוותיהם, איכלסו את המלון הנייד שהוחנה שם במיוחד.

היום הראשון הוקדש לסקירת הממצאים הארכיאולוגיים שקובצו במוזיאון משותף ולאחר יממה מייגעת במיוחד, פרש המתווך למנוחה, כאשר הוא חמוש בחומר קריאה מיוחד במינו. “הנה, אדוני!” – קרא האוצר הלבן של המוזיאון, סמוק כולו מהתרגשות, עד כי תמה המתווך אם איננו שייך לעוד תת־גזע חשוך במשפחת האדם הענפה… – “הנה, אדוני! יטול נא כבודו לקריאה הערב, יצירות מופת אלה! הן נמצאו בעומק רב, כתובות בשפה מדהימה, נכתבת באותיות מרובעות מימין לשמאל! המחשב שלנו הצליח לפענח אותן ולתרגמן לגאלאקטית תקנית! אנא ממנו, יטול נא!” – הפציר הזקן החביב, עד שהדוקטור הטוב נכנע לתחנוניו.

והנה היה דוקטור קיי מוטל על מיטתו המחוזקת, נטל אחד התירגומים בסקרנות. חוברת זולת מראה, בעלת שם מוזר שהמחשב לא הצליח לפענחו: ביטנוף… ביטאונוף… שם מוזר ותוכן מוזר ותמוה ממנו! קיי משך בכתפיו והטיל אותה למרגלות המיטה. היצירה השניה היתה ספר קטן, מחולק לחלקים מרובים וקצרים. האוצר הגיע לידי הגזמה בשבחי ספרון זה, עד כי כינהו “יסוד ובסיס לתרבות האנושית!” ואמנם הפתיחה היתה מעניינת בהחלט וקיי החל קורא בעניין ובמהירות. בהגיעו לפרק הששי, סמוך לתחילתו, עצר לפתע וחזר וקרא בשניה ובשלישית, שקע בהירהורים ועולמו חשך עליו… בבקר, לאחר ליל נדודים, התייצב בפני ‘לקוחותיו’, כפי שנהג לכנות את הזקוקים לשירותיו הטובים.

“רבותי, אינני מסוגל לפסוק בעניינכם!” – הודיע בפסקנות, בעצב. האנשים שלפניו הוכו בתדהמה. לאחר שתיקת הלם, פרצו בקריאות שבר:

– “מדוע, בשם אללה הרחום והחנון, מדוע?!”

– “איך תוכל לאכזב אותנו, אדוני המזכיר? הרי זכור לך שאתה כבר הוצאת אותנו מהבוץ פעם, כששלחנו בטעות את דג פישר כשגריר אצל הדגים הנבונים ההם!”

הנציג הצהוב שמר על קור רוח: “תוכל להסביר לנו את דבריך, חבר קיי?”

לראשונה בחייהם היו הדיפלומאטים עדים לביטוי רגשי בפניו של בן ייט: שרירים נעו מרצונם החופשי בפרצוף הגדול – “התשובה פשוטה, רבותי: גם לנו, בני הגזע הייטי, יש מעורבות רגשית בכוכב לכת זה! שמעו זאת!” –

ובתנועת־תיאטרון פתח את הספר הקטן וסימן באצבעו הענקית את הפסוק אשר קרא בקול: “…הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי־כן…”