“לונה”, “בלי כוכב”, “אשתו השנואה”, “נפתולי־אדם”, “מרננת”, “נעמה”, “בת־ציון”, “עלילות עקביה”, “כסופים” ועד “אעלה מסעי רבי יהודה הלוי” – עולמות שסערו בחביונה של היהדות הספרדית, בחומר וברוח, ובא יהודה בורלא והציגם לפני מאורו של עולם, כאבן יקרה שנחשפה בסימטאות ירושלים ושובצה בכתרה של היצירה העברית.
היינו מסובים עם יהודה בורלא במסעדה מזרחית. אגב גמיעת קפה ריחני, היתה השיחה שמחה והולכת על דרכי צמיחתם של ניבים אישפניוליים שהם ממקור עברי. תהינו על מקור השם “בנבנישתי”. אחד סיפר והזכיר אגדה קדומה המיוחסת לשם זה בנוסח אחד ואחר חזר ושינה אותה אגדה בגירסה אחרת… זכרנו את דוד הראובני שחלם על כבוש הארץ עוד לפני מאות בשנים, ונמצא כי מחוללי התנועות המשיחיות בישראל כולם ממוצא היהדות הספרדית.
ארכו הדברים מר' יהודה הלוי ועד ר' יהודה אלקלעי.
פתח יהודה בורלא ואמר: הבה ואספר לכם מקרה שאירעני בהיותי בשליחות בארגנטינה. בבית המלון פקדני יהודי, יליד ירושלים, והציג עצמו כבנם של מירקאדו ולינדה קמחי. אמרתי: לא יתכן. לזוג זה לא היו ילדים. השיב הלה: אמנם כן, אני בנם המאומץ. נטלתי אחד מסיפורי ונתתי בידי האיש על־מנת שיקרא ומשסיים העיר: “זה אבא, זו אמא, כך אירע בדיוק”…
“היה זה הסיפור על עיניה המופלאות והקוסמות ביופיין של לינדה”, הוסיף י. בורלא, “שענוות רוחה, תום לבה וטוהר רגשה היו משתקפות וניגלות מזוהר מבטן”. אך עקרה היתה האשה וכלתה נפש הבעל לזרע קיימא, עד שמקץ עשרים שנה גמר אומר ליתן גט כריתות על ידי שליח לאשת נעוריו. האשה דרשה שהבעל יתן הגט במו ידיו, אחרת: “המיתוני אדוני החכמים, לא אקבל”. .. משעמד הזוג לפני הדיינים, הורה שמש בית הדין לאשה כיצד להרים את זרועותיה ולפרוש שתי כפות־ידיה כשפרקן מחוברות ואצבעותיהן מפושקות כדי לקבל לתוכן את הגט. והבעל עומד לפניה כשעיניו מנסות להמלט ממראיה של לינדה, כי קשים גרושי אשה מבעלה כחורבן בית המקדש, והיתה האשה עומדת לפני הדיינים כנושאת תפילה לאלוה, נכנעת, דוממת כעולה לגרדום הגורל ובקול חנוק לחשה כלפי אישה: “יסלח לך האל, אהובי, אני סולחת לך”… אותה שעה נפל מבטו של הבעל על עיני אשתו, היה כנרתע מפני צער־עולם שנתעגם בהן, ולעיני הדיינים קרע את הגט לגזרים ואמר: “זאת אשר יגורתי…מפני עיניה יגורתי”…
*
ערב. גלגל ירח היה דלוק ברקיע ירושלים. תלה יהודה בורלא עיני־כיסופים אל עבר העיר העתיקה, שם עמדה עריסתו, דלה זכרונות גנוזים וסיפר על בית אבא, שהיה בית ועד לחכמים וגדולי תורה פקדוהו תכופות; העלה משל ואגדה שהפליאה האם לספר, רומנסות ספרדיות שסילסולן הילכו קסם, “שיר השירים” ו“פרקי אבות” שעלו בנעימת־ערגה מכל בית־כנסת בשבתות ובחגים; דמויות אבהיות כ“תנאים ואמוראים”, ועדיין שמורות בזכרון בכל חיותן; השכים הנער בטרם שחר “לסליחות” ועם אור בוקר נצמד אל המקומות הקדושים עלופי סוד קדומים; הזכיר לילות “הסדר” עת הסבה כל המשפחה העניפה בצוותא וכן את “לימודי הפטירה”:
“ואותו ח' גדליה היה נראה, משהגיע יום השבת, כבן אדם אחר ממש”.
כיצד?
יצא מבית־הכנסת אחר תפילת שחרית – מיד נראים פניו כשטופי אור וסימני חדוה אחוזים־חרותים בהם. כמו היו נגוהות בוקר־שבת, הזוהרות והבהירות, חודרות כולן אל קרבו ומתלהלהות וקורנות מתוכו. מהלך הוא מבית לבית עם חבר הפייטנים, המזמרים והחזנים (שכן גבאי הוא לבית־הכנסת מורשת אבותיו) למלא ולקיים חובות ידועות: קריאה במנין, מעט אדרא זוטא, כעשרה, חמשה־עשר רגע בביתו של בעל “פטירה” – עם מתן שכר: ביצים מן ה“פטירות”. יש שבתות רבות־פטירות, וממילא – רבות־ביצים, ויש מועטות. אחר כך נכנסים לבית שמחה ל“שבת אירוסין” או “שבת חתונה” או ל“שבת מילה”. שם משמיעים הפייטנים פזמון אחד רגעים קלים. ושכר פזמון טעימה זעירה במרקחת בקצה מזלג וקבלת מי־בשמים הנזלפים על הידים…
הגיע ח' גדליה לפתח ביתו, ומיד היה נותן קולו, קול רינה וצהלה, ב“עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות” והולך וגומר בכל הפיוטים וקטעי הזוהר עד “קידוש”. (“מערכות”).
הבית היהודי בעיר העתיקה רובו היה מתחת לקרקע. נתון בחצר בתוך חצר וקרני השמש תעו בין הגדרות וביקשו אחיזה בירכתי החדר. ביקשה האם היהודיה, האם הספרדיה, להאיר את ביתה מבפנים בעיניה הטובות ובחן הליכותיה. מעטים־מעטים היו המים, במשורה, וביחוד בשנות בצורת, וכנס כד השמן אצל השונמית, כן השכילה האם להשרות נקיון בכתלי הבית, בהבריקה את הבלטות שריצפו את החדר. דל היה לבושם של הילדים, אך מאירים היו הפעוטים בזיוום. לא גן ולא אחו, אך “שדרת” עציצים ופרחים עמדו ו“צייצו” ופרחו מעל אדני החלון וסמוך לכניסה של הבית; “לוס מנדרס” – הספה, עשויה היתה משני לוחות עץ הנתמכים על ארגזים, ועליהם מצע שתוכו “מרחשת” של טלאים, וברו מין פסיפס או תשבץ מופלא של שיירי בדים מצבעים מרהיבים; “לוס פירדס”, אלו הוילאות הצחורים התלויים על החלונות עם ה“טאנדילאס” – התחרים, מעשי־אמנות, או אותו מכסה הפרוס על המיטה הנישאה שעמדה בירכתי החדר, כפאר הרהיטים עם הגולות המוזהבות בארבעת קצותיה. בכתלים אלה הילכה האם כמלכה בארמונה, כשהיא חובשת על ראשה אותה “יאזמה” רקומה ומשרה סביבה מן השלווה ומן ההרמוניה, שכל כלי שהיא נושאת בידיה וכל הגה היוצא מפיה רוויים אהבה וכיסופים, וכל מעשיה מכוונים לאותו יקר היקרים, אבי המשפחה, בעלה, מלכו של הבית, “הפשה די לה קאזה”, למען ירווה מן הנחת, מן היופי שבחיים ועמו יאירו גם פני הבית.
מכאן גם כל אותה מערכה של בוסה ריינה בסיפור מופלא זה של בורלא, “מערכות”, שהגורל המר לה מאד ונסתמאה, ומבקשת היא אף בסמיאותה להיות צופיה על הליכות ביתה, ומתריסה דברים קשים אפילו כלפי בוסה גאלאנה, האשה הצדקנית שביקשה אך להיטיב לאם ולבני הבית, שהקריבה עצמה להיות היא לעינים תחת אלו שלקו. אלא ש“בממלכה” זו אין פשרות, וסוערים הלבבות ומעמיק הצער.
העלה בורלא דמותו של הדוד, הרב יוסף נסים בורלא, שהיה מופלג בידיעת התורה, בנגלה כבנסתר, ושל ר' חיים חזקיה מדיני, הגאון בעל “שדי חמד” ועוד שורה של אישים מקורבים שאצלו יראת־הוד בנועם הליכותיהם ובמידותיהם, זו “הגרנדיזה הספרדית”, האצילות הספרדית.
הגאון ר' חזקיה מדיני, יליד העיר העתיקה בירושלים היה, וזכור לבורלא שתי פגישות עם דמות מופלאה זו. בהיות מדיני כבן עשרים וחמש יצא לשמש ברבנות בקאראסו באזאר, קרים. משחזר לירושלים אחר שנים רבות, ערכו לכבודו רבני העיר קבלת־פנים בבית הועד. הגאון הקדים לבוא כמחצית השעה לפני המועד ועדיין היו הדלתות נעולות והשמש עומד בחוץ ותוהה. אמר לו הרב: “הרשה לי לשבת עד שיבוא הקהל”, ולא נתכוון הרב להקדים, אלא כדי למנוע טירחת הציבור לקום לכבודו. משנכנס הרב יוסף נסים בורלא שהיה רבו, ניגש הגאון וביקש לנשק ידו כמנהג תלמיד לפני רבו. השמיט הרב יוסף ידו ואמר: “אבל אתה “תלמיד מחכים”, מורנו ורבנו”… ועוד פגישה העלה בורלא: בחברון, בסוכות. התפלל הגאון בבית המדרש. בשעת “ההקפות” רמז הרב מדיני לבורלא ליטול מידיו את הלולב והאתרוג למען יוכל לחבוש משקפיו ולקרוא מן “המחזור”. תחילה לא הבין הנער המבוקש ממנו והיה כמתמהמה, פני הרב הרצינו והיה כגוער: “המ… המ… " משחבש רבינו מדיני את משקפיו הסתכל בנער והמשיך בתפילה. לאחר ה”מוסף", ניגש הרב וביקש מבורלא להמתין לו, עד לאחר “עלינו לשבח”, משסייים, אמר: "בלי משקפים דמתיך לשלמה (אחד מתלמידיו) המחזיק מדי יום את הלולב עד שאני נוטל משקפי. לא הכרתיך וגערתי בך. הריני שואל ממך מחילה בפני שני עדים: “נעניתי לך, מחול לי”… והיה הנער נרעש ונפעם מענוותנותו של הגאון.
עברו ימים ובורלא היה לחובש ישיבת “תפארת ירושלים”, בה למד תלמוד ופוסקים. אחר שנים נכנס עם כמה מחבריו לבית המדרש למורים “עזרא” בו סיים את לימודיו. כיהן בהוראה. חיי ההווי שהעלו מנדלי, פרץ, שלום עליכם, יהודה שטיינברג ועוד ועוד הפרו את עולמו הרוחני של בורלא. “הלא כחיים האלה המתוארים ביצירותיהם, מצויים גם בעדה הספרדית”, אמר, “קרקע אחת להם: התורה והמצווה, אם כי נבדלים בגונם ובצורתם”. ימים רבים היה מהלך בהמיית־נפש, שרוי בגעגועים, עד שניסה והעלה את “לונה” (1918), סיפורו הראשון. את הסוד לא גילה לאיש. פנה אל ברנר, שמוצא פיו היה לנוער בימים ההם בחינת “אורים ותומים”, ובלב החלטה שאם הוא, ברנר, ימצא לראוי את הסיפור, יוסיף לנסות ולכתוב, ולא – “קונם עלי שלא תאחז בעט ידי”. מקץ שבוע, שמע בורלא בדחילו ורחימו את פסקו של ברנר: “יש בך כשרון, כתוב”. עברו־חלפו שנתיים ובורלא העלה את “בלי כוכב” שהיה בעיני ברנר למאורע בספרותנו ומקורביו יודעים לספר כי בשעה שהחזיק בכתב־היד, אמר: “הנה קם לנו צ’כוב עברי”.
ואילו באיגרות ביאליק תמצא מכתב לבורלא בו אומר המשורר לאחר שקרא “נפתולי־אדם”: “אתה המספר בספרותנו”. כשהזכרתי לבורלא מכתב זה, העלה שיחה אחרת מפגישת־אקראי עם ביאליק בשפיה. (באותה פגישה נזדמן גם הסופר שלום שטרייט): “היתה זו פגישה ראשונה עם ביאליק שקיבלנו בחביבות ואגב שיחתנו אמר: באלה הימים קראתי “בלי כוכב” והמיוחד בסיפורו של בורלא שהוא מספר והולך, צועד והולך קדימה ואנו הקוראים נמשכים והולכים אחריו, ויש סופרים המספרים, כאילו עומדים על מקום אחד, הולכים ודשים תחתיהם”, ותוך כדי דיבורו, קם ביאליק ממקומו והדגים ודשדש, חזור ודשדש.
הפליג הערב עמוקות וקרב אל חצות. צפה ועלתה בעית ההשפעה מסופר לסופר. גילה בורלא התרשמותו העמוקה מיצירותיו של גורקי: “כן; במידה שהסופר אינו סופר, ודאי קיימת עליו השפעה לא מעטה. אולם סופר מקורי, וכל סופר בעל שיעור קומה הוא מקורי, כלומר, הוא בא לעולם בזכות עצמו, עליו לא חלה “השפעה”. סופר אמן יוצר עולמו משלו, מעצב דמויותיו ומערה עליהן מרוחו, מפיח בהן מנשמתו וחזונו. ואם אמן גדול הוא, יודע גם ליצור דפוסים משלו, כעגנון, הזז. יתר מכן: סופרים מושפעים השפעה תרבותית מכל ספרויות עמים המעשירות את נפשנו כקוראים אבל לא כסופרים, יש ואנו אוהבים סופר במיוחד משום שהוא קרוב לרוחנו, שתפיסתו כתפיסתנו, עולמו – עולמנו”…
עיניו הטובות של בורלא העלו חיוך ובקול מתון־מתון העלה מעין וידוי: “רוב הדמויות שהעליתי מן המציאות העליתי”, אמר. “מפרשת חיים מסוימת, מסבכי גורל. אך ראה: יצירה ספרותית אינה העתקה ממש מהחיים. כי במה ייחשב הסופר כיוצר, אם העתיק דברים ומאורעות כמות שהם מן החיים? משמע מכאן, היצירה האמנותית מעלה את המצוי לרמה הנכספת, יוצקת בו דפוסי חיים צרופים ושזורים של חזון ואמת, משאת־נפש וערכי־חיים. “עלילות עקביה” למשל, הרי זה אותו אברהם איש ברוסה, “אלברוסלי”, שרבים הכירוהו בירושלים. לא יכולתי לתפוס מהותה של דמות זו, אלא אם כן ביקרתי וטפסתי על פסגות הרי הלבנון, הדומות בשיאן להרי אנטוליה, ארץ מולדתו של גבור הספור. הוא הדין לגבי “אשתו השנואה”, הטיפוסים מוכרים גם הם, וכן “בת ציון”, “מרננת”. את “בלי כוכב כתבתי בהיותי בקיר מואב, עת גורשתי מירושלים כ”צנזור בוגד” על־ידי ג’מאל פחה, בשבתי בין שבטי הבידואים למדתי להכיר את ארחי חייהם ומנהגיהם".. .
יהודה בורלא הוא הביטוי הקלאסי להווי יהודי המזרח בדורות האחרונים. במכחול־אמן צייר את סביבתם וחברתם, הלכי מחשבתם וכיסופיהם; תבע את זכותם לחיים ומנת חלקם בעולמות היפים שפיכו במסתרים; זכותם לחיות כשווים בין שווים תחת יריעת שמים אחת. הרגשת אמון מלווה את הקורא לכל שבורלא מספר.
לימים ביקש בורלא ליתן ביטוי למיצבר הגעגועים והשאיפות של העם לגאולה, לרגש הלאומי ולכבוד הלאומי. נתגלתה לפניו דמותו של ר' יהודה אלקלעי, “דמות מופלאה זו שהגתה לראשונה את המחשבה הציונית ובכל היקפה במחשבה ובמעשה”, והביא לנו המחבר את “כיסופים”, וחלק שני לו “מאבק” (ועוד חלק שלישי: “באופק”). עברו ימים, ועוד שאיפה תססה בלב בורלא ובאה לכלל הגשמתה. העלה את דמותו של רבי יהודה הלוי, האישיות המזהירה ביותר בתולדות ישראל בתור־הזהב, דמות שהיתה לאגדה. ב“אלה מסעי רבי יהודה הלוי” מתאר יהודה בורלא את פרשת העליה לציון העטורה הילת אגדה, כל אותם כיסופים טמירים של נפש יהודי ומשורר, – וכה אומר בדברי ההקדמה “המביא לבית הדפוס” בתאור מסע־מופלא זה, של ר' יהודה הלוי: “וכל אשר השיג את המשורר מן הנחת ומן השמחה, מן הכבוד והתפארה, ככל שקידמוהו בכל אשר חנה, גם כל אשר עדה עליו במסתרים מיגונות ומנסיונות וכן כל אשר קרה, לטובה או לרעה, לאחדים מבני־לוויתו – כל אלה טבועים בחותם אמת וישר, באשר הכותב היה עד ראיה “רפיק” (בן־לוויה) בדרך המשורר מראשית מסעיו מספרד ועד יומו האחרון בירושלים ומהיות הכותב איש נלבב, יקר רוח ועניו, מעריץ שירת הלוי בכל נפשו ומאודו, קשר נפשו בנפש המשורר וגורלו בגורלו”.
כדי לקרב את היצירה לרוח הימים ההם ולשירתו של המשורר, כתב יהודה בורלא את מרבית פרקי הספר על דרך המקאמה, הפרוזה החרוזה, ובזה בא ליד גילוי סגולת־יתר של המספר האמן.
דומה, מ“לונה” ועד “אלה מסעי ר' יהודה הלוי”, אחת היא דרכו של יהודה בורלא: תהייה אחר גורל האדם ותהפוכותיו, ה“מזל” הסמוי הנוהג לב הבריות בנפתוליהם ולבטיהם, המאיר ומורה דרכם בחיים, לשבט ולחסד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.