הרואה בשטח, ימצא פנים שתים בר' בנימין. האחת, איש העט הענוג, והשניה איש הפובליציסטיקה הלוחם. היורד לעומק, יגלה בר' בנימין דמות־אנוש, הטבועה בחותם של שלימות עם עצמו. הוא הוגה לא רק בתנ“ך, אלא גם ב”נפתולי עם האמת" לגנדי וביצירותיו של אמיל זולא בעל ה“אני מאשים”.. .
פעם סיפר לי על השושבינים לספרות שלו: קיץ תרס“ב, על שולחנו של בריינין מצא את הספר הראשון “על פרשת דרכים”. אמר ר' בנימין לבריינין: אילו נדרשתי להוכיח טעויותיו של ספר זה, חייב הייתי לכתוב ספר גדול הימנו. הטיל בי בריינין שתי עינים חודרות “מלמעלה למטה”, כתוהה על חוצפתו והעזתו של הדובר הצעיר. “שתקתי, הוסיף ר' בנימין. כעבור שעה, בשובי לביתי, כמעט ונשתכחה ממני אותה הערה. ישנתי. אך לפנות בוקר התעוררתי, כמו התדפקו על דלתי ועל חלוני וקול פנימי קרא: “יהושע, קום וכתוב'!” ומאותה שעה תקפו בולמוס הכתיבה, ומקץ שבועיים אסף ניירותיו ומסרם לבריינין ופרסם את הדברים ב”לוח אחיאסף”. היו שדנו את המאמר לשבח, כיעקב רבינוביץ, היו שדנוהו ברותחין כד“ר אהרנפרייז ב”השלוח" שאמר: “רדלר זה מחקה את ברדיצ’בסקי וברדיצ’בסקי מחקה את ניטשה, חקוי אחר חקוי”… כבר במאמרו הראשון נגע בשאלה הערבית, וזה התפתח ברבות השנים ל“משא ערב”.
ועוד מקרה של התקפת־כתיבה היתה לו, בעקבות מכתבה של מורה בארץ שכתבה אליו (בשהותו בחוץ לארץ) על מצבם של המורים, שלא באו על שכרם ששה חדשים רצופים. ושוב הוא, עשה לילות כימים עד שהעלה “צרור מכתבים מן הארץ” ובקולמוס ראשון שלחם ל“התקופה”.
מכאן אנו למדים, שכתיבתו של ר' בנימין נובעת כל עיקרה מתוך דחיפה פנימית, של “קום ועשה”. ברשימתו “דע את עצמך” (“על הגבולין”) אנו קוראים: “וכי איזה אוצר־שמים, איזו תכונה, איזו מתת, חייבוני להיות סופר בישראל? מנין כל הפרטנסיה והדרישה? משום מה בכלל מעמידים אותי לדין? מה פשעי ומה חטאתי? תאמרו: לשון? הרצאה וביטוי? להטי סגנון? אבל שתי תשובות בדבר. ראשית: אם לדין יש מקום לערעורים, פקפוקים, ספקות וספקי־ספקות. שנית: לו יהיה כדבריכם, אך הרי גם מתנות אלו, רקחות וטבחות בממלכת הספרות, לא היו כאן אלא תוצאות מגורמים אחרים, לא ספרותיים. כל אימת וכל־כמה שבער הלב ולהט הלב בשלהביות של איזו מחשבה, של איזו הרגשה, מצא לו את ביטויו, למחצה, לשליש ולרביע, גם בסממנים ספרותיים. שמע־מינה כי שלהבת הלבב, היקוד שבלב היא כאן העיקר, “הפרימו”, השאור שבעיסה, והביטוי הספרותי, אינו אלא טפל לו, כלי־שרת לו”.
ר' בנימין היה חלק מנופה של ירושלים והוא מתרפק עליה, על ירושלים עיר הקודש באהבה. “הה, ירושלים! דור אחר בא בעולמך. צפרים חדשות ינוו בין צוקי סלעיך, והזמירות מה נוגות, מה קודרות… את לא תתפלאי אם כוס הגעגועים גאה תגאה ואם איש־הצבא יניח ביום אחד את כלי מלחמתו מידו ועלה יעלה על גבועתיך וטמן את ראשו הקודח בחיקך הנעלה”.
אך כיסופיו נתונים לאוירת־בראשית של כנרת: למשרד הארצישראלי ביפו עם רופין ועם טהון. מסתופף הוא בין דמויותיהם של בריינין וברדיצ’בסקי, פרישמן וברנפלד, י. ח. ברנר. משבאתי להתבשם מברכת־שיחתו של ר' בנימין, העמיד עלי פנים תמוהות: “יקיר, אמר, הלא איני מקובל עתה על הבריות, ועל מה ראית לעשות כן?” היה זה ערב, שברקים לרוב האירו את ירושלים ורעמים שאגו ממרום. למחרת בבוקר ישבתי בחדרו ב“בית המעלות”: "לא, דעת הציבור אינה מענייני, העיר כממשיך שיחה שנקטעה בליל אמש. ודאי תראה בדברי מן היהירות. יהי כן… היה לי ויכוח עם פרופ' פישל שניארסון. כתבתי לו: בהיותי צעיר לימים לא בחרתי לעצמי להיות רופא ולא רב, לא ביקשתי לעצמי פרופסורה ולא פרופסיה כל־שהיא, דבר אחד התאויתי: לדעת ולהבין, ותפילה אחת אני נושא כל הימים: “לב מבין”. אומר לי בעל המסה ומתרגמו של “יסורי ורטר הצעיר”.
רגע שתק ר' בנימין, כאומר לשכך מעט סערת־נפש, שאינה צפה על פני השטח. הימים היו ימי זכרון לעליה השניה ור' בנימין העלה פרקים מאותה תקופה, משליחותו של שמואל יבנאלי לתימן וכל הלבטים, שהיו כרוכים באותה שליחות. "יש עמי סוד שעדיין לא גיליתיו לאיש, קרא ר' בנימין לפתע. לא אחת ישאל השואל: מה הניע אותן מאה המשפחות שנתיים ושלוש לפני שליחותו של יבנאלי לעלות מתימן לארץ. לפני כעשרים שנה נזדמנתי בבית מלון בירושלים עם אהרן אייזנברג והוא סיפר לי כיצד העסיקה אותו שאלת העבודה העברית. פנה אל עסקני תימן בארץ והציע להם, ובתנאי שאיש לא ידע, לכתוב לרבני תימן, שיעוררו את יהודיה לעלות לארץ ישראל ולעבוד את אדמתה. דומני, שאיש אינו יודע עד היום מעשהו זה של אהרן אייזנברג מייסד רחובות. ועיני ר' בנימין האירו מהאמת, שהגיעה שעתה לצוף.
כאן עמדה השיחה להגיע לסוף־פסוק. ר' בנימין קם, ניגש למזווה והביא עמו צלחת ובה שני תפוזים. נטל תפוז אחד ופתח לקלפו, נטלתי אני את השני, ותוך כדי כך, צף ועלה שמו של עגנון.
“כבר בימים הראשונים אהבנו את עגנון, אמר. עוד בהיותו בן י”ח הכרתיו. התאכסן בחדרי ביפו ובטרם החל לשלוח ידו בכתיבה, כבר פרסמתי שיחה קצרה, ששמעתי מפיו. עגנון דיבר אז על מנדלי: “אתם חושבים שמנדלי הוא הסיום, לא! צריך לצאת מתחום זה”. אותה שעה הבטתי עליו, כשם שבריינין הביט בי כשדיברתי כנגד דעותיו של אחד־העם, ועגנון הסביר: “הריאליסטיקה של מנדלי אינה מספיקה, היא מעורבלת, צריך לפרוץ מסגרת זו”… אהה, ימים, ימים, הוסיף ר' בנימין, כבר אז ראינו בחוש את עגנון של היום. בטרם החל בכתיבה, בימים שהיה מטאטא את החדר, ובין טאטוא לטאטוא, היה מענג אותנו בסיפורים ובאגדות, ודברי־חיים. עגנון הוא שגילה לי את הרב קוק. כבר אז הרגשנו במיוחד שבעגנון. כבר אז חקר וחקר במכמני הלשון העברית ובאוצרות היהדות והכין עצמו … כמה יגיעות מתייגע עגנון עד היום עד שמעלה לאור את הכתוב.. .
ארכו הדברים. יש גם ר' בנימין אחר, זה שהוא מחולק עם רבים. טעמתי תוכו של התפוז ומתקו היה ערב־ערב, וריחו כבעת פריחתו.
*
מהדמויות הפטריארכאליות של ירושלים היה, סופר והוגה, שחונן בעט־ענוגים, שביקש אחר הנאצל וקידש חייו ליפה ולערכי המוסר, בחיי יום יום; איש־שיחה מלבב, בעל זכרונות להפליא, ממלווי התפתחותו וגידולו של הישוב החדש מראשיתו, מחלוציו ובוניו, בכפר ובעיר, פובליציסט שנון, לוחם על דעותיו ללא רתיעה, נאמן ועקבי לעמדתו ותהא זו גם הבלתי־פופולרית ועתים אף מכאיבה ביותר. גלויי הכוח ומעשי האלימות שטם ללא פשרות, ותהא מטרתם קדושה ביותר. לא אחת חלקו על דעותיו, ביחוד לגבי העמדה כלפי הערבים, אשר התקרבות אתם היתה משאת נפשו מאז ראשית עלייתו על הבמה הספרותית והציבורית, מאז “משא ערב” שלו. “דעת הקהל אינה מעניינת אותי”, נהג להעיר תכופות. את האמת ביקש לשרת.
מתון־מתון מהלך היה ברחובה של עיר, בעל הדרת פנים ועטור זקן, רחב מצח, דיבורו בניחותא ואילו בלבו בערה אש תמיד. סוער ומעורר ויוזם תמיד לפעולות, אם בספרות ואם בציבור ובחברה. ר' בנימין הוא שעורר את ש. יבניאלי לצאת לתימן. נמנה עם ראשוני מקימי תל־אביב, וכעבור שנים – עם יוזמי הקמת שכונות חדשות בירושלים ובחיפה, הטיף לחידוש ההתנחלות בחברון וסביבתה והוא שהקים לו בית קטן בשעתו בכפר עציון ודר בו חדשים רבים. בעל חוש ציבורי, שלא ידע מנוח, מייסר ומוכיח בשער, מעורר את הישוב לפעולה שבמצפון, להציל אחים מהתופת הנאצית. בין מקימי “אל דמי” ו“ליגה ו'” ועוד אגודות כיוצא בהן, שמגמתן אחוות־עמים. מן המאמינים הגדולים שלא תם מצפון מן העולם, מכאן קרבתו הרוחנית לגאנדי, שעמו אף עמד בקשר מכתבים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.